ב.ש. 495/86 - מדינת ישראל נגד יחיא סחרוב
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. ביום 18.6.85 הואשם המשיב בעבירה של שוד מזויין ונעצר עד תום ההליכים. המשפט לא נסתיים והמדינה מבקשת להאריך את המעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. בבקשה מצוי פירוט מלא של כל הישיבות שהיו עד עתה ונאמר בה כי התביעה תסיים ראיותיה בהבאת עוד ארבעה עדים ששנים מהם כבר העידו קודם לכן וכן נאמר בבקשה שהדיונים התמשכו בגלל קשיים בהשמעת העדים אשר חזרו בהם מההודעות שמסרו במשטרה, ובשל כך שהמשיב ביקש להישלח להסתכלות פסיכיאטרית ושביהמ"ש קבע בדרך כלל חלקי ימים בלבד לשמיעת העדים ולא ניתן היה להזמין עדים מרובים לימי השמיעה. התובעת עמדה גם על חומרת העבירה והרשעותיו הקודמות של המשיב ואף הודיעה שהישיבות הבאות נקבעו לתאריכים 14.9.86 ו- 24.9.86. הסניגוריתהתנגדה להארכת המעצר בציינה כי המשפט החל רק לאחר שחלפו מספר חדשים מיום הגשת כתב האישום, ישיבות בוטלו ורוב הישיבות נקבעו מלכתחילה לחצאי ימים וכן כי הבדיקה הפסיכיאטרית היתה נחוצה לאחר נסיונות התאבדות של המשיב. בדעתה להשמיע עדי הגנה וההארכה לשלושה חדשים לא תספיק. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה תוך מתיחת ביקורת על ההליכים בתיק.
ב. מבחינת המבחנים המקובלים בביהמ"ש העליון לענין הארכת מעצר לפי סעיף 54 יש להיענות לבקשת המדינה. מדובר בעבירה חמורה ביותר של שוד מזויין, המשיב הוא בעל הרשעות קודמות, את העבירה ביצע בהיותו אסיר משוחרר ברשיון וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. מכלול נסיבות אלה מטים את הכף להיענות לבקשת המדינה.
ג. ברם, המסקנה לוותה בלבטים מסויימים. סעיף 54 בא להגן על זכות יסוד של האזרחשחירותו לא תישלל ממנו, גם כאשר הוא חשוד במעשה העבירה, לתקופה העולה על שנה אחת אם הוגש כתב אישום ולא ניתן פסק דין. על חשיבותה של זכות יסוד זו בעיני המחוקק ניתן ללמוד מן העובדה שהארכת המעצר לא תיעשה אלא עפ"י הוראה של שופט ביהמ"ש העליון והיא לא תינתן כלאחר יד וכדבר המובן מאליו ורק אם נעשו כל המאמצים הסבירים כדי לסיים את הבירור המשפטי בטרם חלוף השנה. ספק אם נעשו כאן מאמצים כהלכתם. עתה, לאחר הגשת הבקשה להארכה, נקבעו שלשה תאריכים לסיום השמיעה כאשר התאריך האחרון הוא ימים אחדים לאחר שיסתיימו שלושת חדשי ההארכה ופרושו של דבר שמלכתחילה ומראש ברור כי הארכה זו איננה סוף פסוק. לרגל חומרת העבירה ויתר הנסיבות אין ברירה אלא להאריך את המעצר, אך אין להעלות על הדעת שמראש תיקבע הישיבה השניה של המשך שמיעת ההוכחות כעבור קרוב לשלושה חדשים מהיום והשלישית לאחר עבור שלושת החדשים. על ביהמ"ש והפרקליטות לקבוע את הישיבות באופן ששמיעת המשפט תסתיים תוך תקופה של שלושה חדשים הנתונה לשם כך.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' גנסין למבקשת, עו"ד גב' אולמן למשיב. 19.6.86).
בג"צ 240/85 - אברהם בינשטוק נגד עירית תל אביב
*סיווג לצורך קביעת גובה הארנונה העירונית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בהחלטת המשיבה בדבר ארנונה כללית לשנת 1981 חילקה את בנייני המגורים עפ"י סוג ועפ"י אזור ודירת העותר נכללת במסגרת הסוג והאזור הגבוהים ביותר לצורךהטלת הארנונה. בהחלטה הדנה בתעריפים צויין כי מי שמחזיק בדירה ששטחה 180 מ"ר ויותר באזור מספר 1 בבנין שנבנה משנת 1970 ואילך, ישלם ארנונה לפי תעריפים
מוגדלים. דירתו של העותר היא מעל ל- 300 מ"ר וסווגה כאמור בתעריפים המוגדלים. העתירה נדחתה.
ב. העותר טוען כי העיריה לא היתה רשאית לסווג את דירתו עפ"י מבחן שטחה, שכן המבחנים היחידים המותרים, לדעתו, הם סוג הנכס והמקום בו הוא נמצא, כאמור בסעיף 274 לפקודת העיריות. אפילו סיווג לפי שימוש בנכסים אינו מותר עפ"י הפקודה אלא לגבי נכס עסקי ולא לגבי דירת מגורים. לטענת העיריה כי האבחנה לצורך הטלת ארנונה בין דירה גדולה לדירה קטנה היא ענין שבסיווג, טוען העותר כי סיווג יכול להתייחס רק לטיב המבנה והחומרים שמהם הוקם, אך לא לשטחו. טענה העותר אין לקבלה. דירה הנמצאת באזור הנחשב כאזור יוקרתי ובנוסף לכך היא גם בעלת שטח גדול יש לה יחוד משלה. כשם שדירה שיש לה מעלית או הסקה מרכזית יש לה סווג גבוה משלה, כך השטח הופך כאן לענין שבאיכות ודבר זה יש בו משום סיווג משנה של הדירה שאף הוא מותר בגדר סעיף 274 הנ"ל.
ג. אשר לטענת העותר שאת הארנונה יש לרשום עפ"י ערכו של הנכס וכשמדובר בדירות גדולות ערכו היחסי של כל מ"ר הולך וקטן ככל שהדירה גדלה ומבחינה זו החלטת העיריה היא בלתי סבירה - הארנונה אינה מוטלת עתה עפ"י שוויו המדוייק של הנכס ובכך שונה המצב מזה שהיה קיים בשנים עברו כאשר נעשתה שומה מדוייקת לכל נכס. ערכו של הנכס בא עתה לידי ביטוי כללי תוך שיקלול תכונותיו השונות, איכותו, טיבו, ומיקומו. על פי אלה הוא מסווג ובנוסף לכך עפ"י שטח אך לא בחישוב מדוייק של שווייו של כל מ"ר בשטח. אין חוסר סבירות בהחלטת העיריה שיצדיק התערבות בג"צ. שיקול נוסף לעיריה, שהוכר כשיקול לגיטימי בפסיקה, הוא שרשאית היא לחלק את נטל הארנונה בין תושביה לפי יכולתם לשאת בנטל זה. אין לכן חוסר סבירות בסיווג משנה של דירה בעלת שטח רב המטיל על דירות גדולות מס רב יותר מאשר על דירות קטנות.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, גולדברג. העותר לעצמו, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה. 3.6.86).
ע.א. 69/84 - אתל שפר נגד תדע ובת שבע בונה
*תקפותה על עיסקה שנעשתה ע"י חברה במכירת חלקה בגג בבית משותף(הערעור נדחה).
א. המשיבה הראשונה ובתה, המשיבה השניה, יחד עם המערערת הנן בעלים של שלש דירות בבית משותף. המשיבות הן בעלות יחידות משנה 1 ו- 3 והמערערת היא בעלת יחידת משנה 2. בשנת 1962 היתה הבעלים של יחידת משנה 2 חברה בשם קרדית (להלן: החברה). ביום 23.10.62 חתם מנהל החברה (להלן: כהן) על זכרון דברים (להלן: ההסכם) עם המשיבה לפיו החברה מתחייבת למכור לה את כל זכויותיה בגג, כולל זכויות בניה, תמורת 14,000 ל"י. בסעיף 4 להסכם הצהיר כהן שהוא מוסמך לחתום בשם החברה על ההסכם. לחתום על סמך ההסכם תוקן בינואר 1963 צו רישום הבית המשותף והוצמדו ליחידת משנה 3 שטחי הגג של הבית כולו. סמוך לאחר הצמדת השטחים מכרה החברה את כל זכויותיה ביחידת משנה 2 למערערת והוריה. המכירה נעשתה על דרך של הקצאת מניות החברה לקונים. ביוני 1963 התכנסה אסיפה כללית מיוחדת של החברה בהרכבה החדש. באותה אסיפה נתקבלה החלטה "להסכים ולחתום על כל מסמך שיידרש על ידי (המשיבה) לשם המשכת הבניה... החברה אינה רשאית בכל עת לקבל כל החלטה הנוגדת את האמור... הואיל וזכויות צד שלישי תלויות בהן". ביוני 1964 החליטה האסיפה הכללית של החברה על פירוקה מרצון ומנהל החברה, ד"ר הורביץ, אביה של המערערת, הצהיר בפני רשם החברות כי לחברה אין כל נכסים, חובות או התחייבויות. לאור זאת אושר פירוק החברה ובמקביל נרשמו שלושת בעלי המניות כבעלים של יחידת משנה 2. בשנת 1975 החליטה המשיבה למכור את הגג למטרת בניה. אותה עת שררו בין בעלי הדירות יחסי שכנות טובים והורי המערערת לא התנגדו לרעיון המכירה והבניה אך התנו
זאת בכך שהגג לא יימכר לקבלן. הוסכם למכור את הגג לאחד בשם גולדשמיד שיבנה עליו. לאחר זמן לא רב נפטרה אמה של המערערת ואז הודיע דר' הורוביץ למשיבה שהוא מעוניין לרכוש את הגג ולבנות עליו יחידת דיור קטנה עבור בתו- המערערת. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכם באשר לתמורה שתשולם עבור הגג, ואז הודיע דר' הורביץ למשיבה שהוא מתנגד לבניה על הגג. כיוון שכך פנו המשיבות לערכאות כדי שיוצהר על זכויותיהן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם שנחתם בין החברה, ע"י כהן, לבין המשיבה, מחייב את החברה וכי הצמדת הגג לדירת המשיבות מזכה אותן גם בזכות לבנות על הגג. הערעור נדחה.
ב. הטענה המרכזית של המערערת היא כי ההסכם בין החברה לבין המשיבה חסר תוקף. טענה זו אין לקבל. כהן היה אחד משלשה בעלי המניות והמנהל הפעיל בחברה. עפ"י ההסכם הוצמד הגג כולו לדירת המשיבות והרישום במרשם המקרקעין בוצע בפועל. ביצוע חלק חשוב ומהותי זה של ההסכם לא היה מתאפשר ללא חתימת המסמכים הנדרשים ע"י מי שהוסמך לכך מטעם החברה. יש בכך, מכל מקום, אישור בדיעבד למעשיו של כהן אפילו נאמר שחתימתו בלבד לא היתה מספקת. השופט הוסיף כי חתימתו של כהן מחייבת משני טעמים נוספים: משום סמכות נחזית שמכוחה נעשתה החתימה; אפילו החתימה לא היתה מספקת הרי שהאספה הכללית של החברה בהרכבה החדש אשררה למעשה את ההסכם שנחתם ע"י כהן. אין צורך בחיזוק זה, אך אם צריך היה להזקק לחיזוק נוסף זה כי אז אפשר היה להסתייע בנימוקים אלה שיש בהם ממש.
ג. נטען כי גם אם החתימה היתה כדין הרי אין להסכם תוקף שהרי מדובר בהקניית זכויות במקרקעין וההסכם צריך לתת ביטוי לגמירות הדעת של הצדדים וכן צריך לכלול את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות ואלה חסרים. טענה זו אין בה ממש בנסיבות המקרה. בהסכם הנדון הביעו המתקשרים בגוף ההסכם את גמירות דעתם בכל הנושאים החשובים לענין הקניית זכויות הבעלות בגג והרשות לבנות עליו מבנה. יש בהסכם קביעות מפורשות בענין זה וכן קביעת התמורה ואופן התשלום. קיימת גם התחייבות ברורה באשר לחתימה על המסמכים הדרושים וכיוצא בכך. די באלה כדי לענות על הדרישות המקדמיות הדרושות.
ד. אשר לטענה כי ככל שמדובר בהקניית זכויות ברכוש המשותף אין להסכם נפקות בטרם נרשם עפ"י חוק בתים משותפים - חוק בתים משותפים נוסח משולב קובע כי "בעלי דירות בבית משותף רשאים לרשום במשרד רישום הקרקעות כל הסכם שנערך ביניהם", כך שההסכם מחייב גם ללא הרישום את אותם בעלי הדירות שהתקשרו בו. הרישום חשיבותו לגבי זכויות אחרים שאינם צדדים לאותו הסכם ואשר פעלו בתום לב שלא בידיעת תוכנו של ההסכם אם לא נרשם ומצאו עצמם נפגעים. זה לא המקרה בענייננו שכן המערערת באה בנעליה של החברה וכל שהיה מחייב את החברה מחייב גם אותה.
ה. אשר לטענה כי אפילו חייב ההסכם את החברה ואת הוריה, אין הוא מחייב את המערערת משום שההתקשרות עם החברה באמצעות כהן נעשתה ע"י ההורים בלי שתדע את פרטי הדברים ומבלי שהסמיכה את הוריה לפעול בשמה - גם טענה זו דינה להידחות. ההחלטה נתקבלה כאשר המניות היו של אביה של אמה ושלה. דר' הורוביץ שימש יו"ר האסיפה הכללית והוא זה שאישר בחתימתו את תוכן ההחלטה. עפ"י פקודת החברות בניסוחה הקודם בכל אסיפה שבה הוצעה החלטה שלא מן המנין, תשמש הודעת היו"ר שההצעה נתקבלה, הוכחה מכרעת שהתקבלה כדין. החלטה כזו הוגשה כראיה במשפט והיא מהווה הוכחה מכרעת לכך כי כאשר נתקבלה ההחלטה היא נתקבלה כדין וברוב הנדרש. טענת ב"כ המערערת כי זו לא השתתפה באסיפה הכללית ולא היתה מודעת להצעת ההחלטה אין לה גם אחיזה בחומר הראיות.
ו. המערערת טענה גם כי ההתחייבות כלפי המשיבות היא התחייבות של החברה ואם יש למשיבות טענה בענין זה הן צריכות להפנות את הטענה כנגד החברה ולא כלפיה, ואם נמחקה בינתיים החברה מפנקס רישום החברות היה על המשיבות לפעול להחייאת החברה ולתבוע אותה ולא את המערערת. טענה זו לא הועלתה בעת הדיון בדרגה הראשונה ואין להתייחס אליה. נטען בדרגה הראשונה שחיוב המערערת הוא תולדה מהרמת המסך ולטענת המערערת הרמת המסך לא היה במקומו. טענה זו בדין נדחתה. היתה זו חברה פרטית שהשליטה המלאה בה היא לבני משפחת המערערת. בהרכב זה החליטה החברה להתפרק מרצון ודר' הורביץ הצהיר שלחברה אין נכסים או חובות או התחייבויות. תצהיר זה לא היה נאמן לאמת שכן תלויה היתה ועומדת התחייבות החברה כלפי המשיבות על יסוד תצהיר זה נמחקה החברה ובמקרה כזה מותר לו לביהמ"ש לחרוג מהמקובל ולהרים את המסך. המערערת מנסה להאחז במצב שנוצר ע"י מחיקת החברה כדי להתחמק ממילוי ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה כלפי המשיבות ושהיו שרירות וקיימות בעת שנמחקה החברה. ביהמ"ש לא יאפשר למי שנוהג כך להפיק תועלת לעצמו. על כן בדין יש להרים את המסך במקרה כזה.
ז. אשר לטענה כי מדובר בסעד הצהרתי ואין להענות למי שהשהה תביעה כזו יתר על המידה - שיהוי כשלעצמו אינו מצדיק דחיית תביעה אלא בהתקיים תנאים מסויימים והם: כאשר השיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מצב הצד שכנגד עקב השיהוי; כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה. בענייננו אין השיהוי עולה בגדר זניחת התביעה. סיבת השיהוי היה ביחסי השכנות הטובים שבין הורי המערערת והמשיבה, הורי המערערת לא התנגדו לבנייה על הגג ע"י המשיבה ואף הגיעו להסדר עם המשיבה שהגג לא יימכר לקבלן. רק לאחר מכן שינו אבי המערערת והמערערת את טעמם והודיעו שלא יסכימו לבניה ורק אז היו צריכות המשיבות לפנות לביהמ"ש. הן חיכו שנה אך אין לומר שפרק זמן של שנה מהווה שיהוי. נהפוך הוא, המתנה לצינון הרוחות והתקווה להגיע להסכם כלשהו אינן צריכות לשמש כלי לנגח בו את המשיבות. כמו כן מצבה של המערערת לא הורע עקב השיהוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עוה"ד י. רובין ופוזנר למערערת, עו"דשטראוס למשיבות. 8.6.86).
ע.א. 560/84 - נחמן דייזי ואח' נגד קופ"ח של ההסתדרות הכללית
*ביצוע בדיקה בבי"ח שגרמה להרעה במצב החולה וטענה כי לא הוסברו לחולה הסיכונים שבבדיקה(הערעור נדחה).
א. המנוח, שהיה יליד 1933, החל להרגיש בתופעות חולניות בהיותו בן 24. בגיל 29 עבר בדיקה של פעולת המוח וזו נמצאה תקינה ובהיותו כבן 40 נתגלו אצלו הפרעות בפעולות היד השמאלית שנמשכו חודשים. המצב הלך והחמיר וכדי לעמוד על המצב האמיתי נדרשה בדיקת ארטריוגרפיה, שהיא מיפוי עורקים כדי לגלות אם ישנן חסימות חלקיות בעורקים ולאתרן. בבדיקה יש סיכון לסיבוכים בין שלושה לארבעה אחוזים מכלל הבדיקות. במקרה דנן בוצעה הבדיקה לאחר שהרופאים קבעו שהיא חיונית לאיתור התופעה ומניעת החמרה מסוכנת בתפקודו של המנוח. לאחר הבדיקה החמירו התופעות הניוירוליגיות ואירע שיתוק ביד שמאלית וחולשה ברגל שמאל. עקב כך הגיש המנוח תביעת נזיקין בגין רשלנות נגד המשיבה.
ב. בטרם נדונה התביעה הלך מצבו של המנוח והתדרדר וב- 1981 אושפז והוחלט לבצע שוב בדיקת ארטריוגרפיה. המנוח הסכים לכך ובשעת ביצוע הבדיקה לקה בדום לבונפטר. עילת התביעה שבמקורה ייחסה לרופאים בבדיקה הראשונה רשלנות, נזנחה משהתברר כי לא היתה רשלנות בטיפול. במקומה הושתתה התביעה על עילת תקיפה שיסודותיה בכך שהבדיקה הפוגעת במנוח נעשתה ללא שיוסברו לו או לבני ביתו
הסיכונים הכרוכים באותה בדיקה. לכאורה הסכים אמנם התובע לבדיקה הראשונה, אך משלא הוסברו לו, לטענת התובעים, הסיכונים הכרוכים בבדיקה, הסכמתו אינה מועילה ויש לראות את מעשה הבדיקה כתקיפה לא חוקית. גירסת המשיבה היתה שהסיכונים הוסברו למנוח וביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה ודחה את התביעה. המערערים סבורים כי הממצא העובדתי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי אין לו יסוד. כיון שמדובר בממצאים עובדתיים אין דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב, אלא אם יווכח שהממצאים העובדתיים אין להם בסיס ותשתית בחומר הראיות או שהדרגה הראשונה שגתה שגיאה עקרונית. על פני הדברים עולה כי הממצאים העובדתיים מבוססים הם. פסק הדין ניצב איתן על בסיס הראיות שהתגבשו ודין הערעור להדחות.
ג. בטרם נערכה הבדיקה חתמו המנוח ואשתו על מסמך המופנה לביה"ח ובו הם מסכימים לכל בדיקה, טיפול, כולל ריפוי וניתוח. במסמך צויין "הוסבר לי ע"י הרופא והנני יודע את כל הסכנות הכרוכות בביצוע הבדיקות או הניתוח והנני מסכים לביצועם". הרופא במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים העיד כי בטרם נתקבלה הסכמת התובע ואשתו הסביר להם את מהותה ומטרתה של הבדיקה ועמד על הסיכונים הכרוכים בה. האחראי למחלקה והמופקד על הבדיקה העיד כי בדרך כלל הוא מסביר לכל חולה מהם הנזקים הצפויים מהבדיקה והסיכונים אם לא יעבור את הבדיקה, וזאת לפני שהוא מחתים את החולה על טופס הסכמה. אמנם אמר כי אינו יכול לזכור את המקרה דנן, אך ציין שזוהי דרכו בכל מקרה ומכאן תחושתו שגם במקרה דנא, כאשר מצוי כתב ההסכמה, ניתן ההסבר הראוי. אמנם הכתב כשלעצמו אין בו כדי להכריע את הכף, שמא הוחתמו התובע ואשתו על דרך השגרה, אולם כשלמסמך מצטרפות העדויות של הרופאים שהיו מהימנות על השופט הרי שההסכמה היא אמיתית ומלאה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. נבוני למערערים, עו"ד טל למשיבה. 2.6.86).
ע.א. 412/85 - בנק קופת עם נגד אליעזר הנדלס
*ביצוע פס"ד בענין החזרת אג"ח שנמצאו בחדר כספות בבנק 278(התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. ראשיתה של הפרשה במציאת אגרות חוב ע"י המשיב על רצפת חדר הכספות של הבנק המערער. בעקבות בקשת המשיב הצהיר ביהמ"ש המחוזי כי המשיב הוא המוצא והבעלים של אגרות החוב. בערעור לביהמ"ש העליון הוחלט כי האגרות שייכות למערער והחלטה זו אושרה בד"נ. מתברר כי במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי הגיעו הצדדים להסכם שלפיו יועברו האגרות בנאמנות לידי ב"כ המערער ויופקדו בבנק לאומי עם הוראה לבנק לפדות את האגרות כשיגיע זמן פרעונן ויקנה אגרות חדשות. עפ"י ההסכם ישארו האגרות בנאמנות ב"כ המערער עד למתן פסק הדין בתיק ויועברו ע"י עורך הדין לידי מי שיהא זכאי להן לפי פסק הדין שינתן. ביהמ"ש המחוזי לא היה מודע להסכם זה וסבר שהאגרות עדיין נמצאות בידי המשטרה ועל כן הסתפק ביהמ"ש בהצהרת ב"כ המדינה, שהיה צד להליך, כי האגרות יועברו ללא צו נוסף למשיב או למערער עפ"י החלטת ביהמ"ש. גם בערעור לא נתחוור לביהמ"ש ההסכם ולפיכך קבע ביהמ"ש העליון כי "לאור הצהרתו של ב"כ המדינה לפני ביהמ"ש המחוזי התוצאה היא כי האגרות תמסרנה למערער".
ב. אין חולק כי האגרות המקוריות נמכרו ובתמורתן נקנו עפ"י ההסכם אגרות חדשות ובעקבות פסק הדין בביהמ"ש המחוזי נמסרו האגרות למשיב. משזכה המערער בערעורו פנה להוצל"פ ושם מונה עורך דין כמוציא לפועל שהוסמך לתפוס את האגרות. משבא עורך הדין לתפוס את האגרות אמר לו המשיב שאינן ברשותו מאחר שהן נפדו ותמורתן התחלקה בינו לבין פרקליטו. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לפי סעיף 61(ב)
לחוק הוצל"פ שלפיו "הטיל פסק הדין על החייב למסור נכס, יתפוס המוציא לפועל את הנכס וימסרנו למי שזכאי לקבלו... קבע המוציא לפועל שלא ניתן לתפוס את הנכס... רשאי הזוכה לפנות לביהמ"ש שנתן את פסק הדין ולבקש שישום את הנכס, ומשנקבעה השומה יוצא פסק הדין לפועל כאילו נקבע בו סכום השומה מלכתחילה". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער על הסף מהטעם העיקרי כי "אין בפסק הדין של ביהמ"ש העליון חיוב המוטל על המשיב למסור את האגרות, אלא כאמור, בהתאם למוסכם ע"י ב"כ המדינה כנ"ל נקבע כי האגרות ימסרו למבקש (המערער) ואין בו כל חיוב אחר". הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ג. המשיב העלה טענה מקדמית שלא היתה למערער זכות לערער על החלטת ביהמ"ש ללא רשות שכן מדובר ב"החלטה אחרת". טענה זו אין לקבל. החלטה לפי סעיף 61(ב) הנ"ל ניתנת אמנם אחרי שגמר ביהמ"ש את מלאכתו, אך אין בכך בלבד כדי לקבוע כי מדובר ב"החלטה אחרת". המבחן הוא במהותה של ההחלטה, דהיינו אם היא באה לשרת ביצועו של פסק דין והיא טפלה לנושא המחלוקת, כגון מינוי כונס נכסים אחרי פסה"ד, או אם יש בה נגיעה לחיוב עצמו של פסק הדין, כגון הבהרת פסק הדין לפי סעיף 12לחוק ההוצל"פ. סעיף 61(ב) הנ"ל מסמיך את ביהמ"ש לשום את הנכס שלא ניתן לתפסו ומכאן שבעל דין עלול למצוא עצמו מקופח עקב החלטת ביהמ"ש בכל הנוגע לחיוב גופו, ואין סיבה שלא תהא זכות בידו לערער על ההחלטה, כשם שהוקנתה לו זכות זו לגבי פסה"ד המקורי. מכל מקום, אין השאלה מתעוררת בענייננו, שכן מדובר במחיקה על הסף של התובענה למתן סעד אופרטיבי אחרי פסה"ד.
ד. לגופו של הערעור, ברור שביהמ"ש העליון לא הורה בפסק דינו למשיב למסור אגרות החוב המקוריות למערער ובוודאי לא להחזיר אגרות החוב החדשות. מכאן שפסק הדין לא הטיל על החייב למסור נכס כאמור בסעיף 61 הנ"ל. אין גם לקבל טענה חלופית של ב"כ המערער להפעיל כאן שילוב של סעיפים 18(א) ו-61(ב) לחוק ההוצל"פ. המסקנה המתבקשת היא שצדק ביהמ"ש במסקנתו שאין עילה לבקשת המערער. הדרך הנכונה שעל המערער ללכת בה היא להגיש תובענה נגד המשיב, הנסמכת על ההצהרה שנתן ביהמ"ש העליון בפסק דינו לגבי זכותו של המערער באגרות, הצהרה המונעת מהמשיב להכחיש ולכפור בזכות זו של המערער. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר למערער להמיר בקשתו בכתב תביעה ואם יבחר בדרך זו יהא בידי המשיב להגיש את כתב הגנתו. באופן זה יהיה בידי המערער לקבל בהקדם את הסעד הכספי המגיע לו על פני הדברים בהסתמך על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור הקודם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. ברוש למערער, עו"ד שלמה שרשבסקי למשיב. 23.6.86).
ע.א. 65/85 - עירית נתניה נגד חברת דוד לפיתוח נתניה בע"מ ואח'
*טענת אי חוקיות חוזה. *השבת כספים עקב בטלות החוזה. *סעיף בוררות(הערעור נדחה).
א. בשנת 1973 התנהל מו"מ בין עירית נתניה, שבראשה עמד המשיב השביעי, עובד בן עמי, לבין המשיבה, למימוש עיסקת מקרקעין, שעניינה רכישת עתודות קרקע שברובן היו נטועות פרדסים, בשטח של למעלה מ- 500 דונם, בדרום העיר נתניה. המטרה היתה להקדיש חלק מהמקרקעין לצרכי העיר וחלק (כשליש) יועבר לחברת הפתוח והקשורים בה לשם בנייה למגורים. המימון צריך היה לבוא מהמשאבים של חברת הפתוח, על דרך הלוואה לעיריה והעיריה היתה צריכה לעשות את כל. הנדרש לרכישת הקרקעות, אם על דרך קנייה, ואם על דרך הפקעה, להשיג הסכמות ואישורים מהגופים המוסמכים לשם שינוי ייעוד הקרקע, וכן להשיג אישור המינהל וכיוצא באלה אישורים. העיריה היתה מודעת לכך שעיסקה זו עשויה לא לקבל אישור משרד הפנים וכדי לעקוף את הצורך
באישור החליטה להקים חברה בשם ניצב נתניה שתפעל כנאמנה של העיריה. אכן, החוזה בין העיריה לבין חברת הפיתוח (המשיבה) נחתם ע"י ניצב נתניה כנאמנה של העיריה. מנהלי ניצב נתניה ובעלי מניותיה היו ראש העיר וסגניו לא באופן אישי אלא בתוקף תפקידם. עד לתאריך הקובע לא מילאה העיריה את חלקה בהסכם והמשיבה פנתה לעובד בן עמי, שעפ"י החוזה היתה לו הסמכות למנות בורר, והלה מינה בורר. עפ"י החוזה, במקרה של אי ביצוע ההסכם צריכה היתה העיריה להחזיר לחברה סכום של 7.5 מליון ל"י שהמשיבה שילמה יום לפני חתימת החוזה, כשהסכום צמוד ונושא ריבית. העיריה פנתה לביהמ"ש וביקשה הצהרה כי החוזה בטל מחמת היותו בלתי חוקי, כי העיריה לא היתה מוסמכת לבצע את העיסקה, כי החברה ניצב נתניה שחתמה על החוזה איננה נאמנה של העיריה אלא חברה פרטית וכן שאין הבורר מוסמך לנהל את הבוררות. לפיכך ביקשה לצוות על הבורר שלא ינהל את הבוררות. גירסת המשיבים היתה שהם לא ידעו כלל שחברת ניצב נתניה הוקמה כדי לעקוף את הצורך באישור משרד הפנים, וכי פעלו בתום לב ונתנו לעיריה 7,5 מליון ל"י בשנת 1973 וכל שהם מבקשים הוא החזרת הכספים שנתנו. לטענתם גם אין החוזה לוקה באי חוקיות. ביהמ"ש המחוזי החליט כי אין העיריה יכולה להתחמק מחיוביה עפ"י החוזה שנחתם בין חברת ניצב נתניה לבין חברת הפתוח וכי חברת ניצב נתניה ועירית נתניה חד הם. לפיכך דחה את בקשת העיריה למתן פסק דין כאמור וכתוצאה מכך דין הבוררות להמשך. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון, בשלושה פסקי דין נפרדים, מפי שלושת השופטים שישבו לדין, הגיע אף הוא למסקנה שדין הבוררות להמשך וכי העיריה אינה יכולה להתחמק מהחוזה שנחתם. בערעור נדונו בהרחבה השאלות של אי חוקיות החוזה, השלכת אי תחוקיות על זכותה של חברת הפיתוח לדרוש השבת הכספים עקב ביטול החוזה או בטלותו, תקפותו של סעיף בוררות בחוזה משבטל החוזה, האם צריך ביהמ"ש להזקק לבקשה למתן פסק דין הצהרתי כאשר מי שמבקש את פסק הדין אין ידיו נקיות והוא רוצה להתחמק מחיוב שהוא חב בו, וכן האם נהג היועץ המשפטי כשורה כאשר הצטרף לדיון ובא להגן על עירית נתניה, והשאלה מתי על היועץ המשפטי לבקש להצטרף לדיון בין שני צדדים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד מ. טבקמן וברמן למערערת, עוה"ד גולדנברג, אולשנסקי, בנדושטיין לחברה לפיתוח. 15.6.86).
ע.א. 82+107/83/601 - בנק לאומי נגד ס.י.ס ואח' - אלאלוף ואח' נגד בנק לאומי בע"מ ואח'
*תקפותו של סעיף שיפוט זר בשטר מטען(הערעורים נדחו).
א. בביהמ"ש המחוזי בירושלים הגיש בנק לאומי תובענה נגד חברת ספנות שמושבה בהמבורג (להלן: החברה) ונגד חברת אלאלוף שהיא הסוכנת בארץ של החברה (להלן: אלאלוף). הבסיס לתביעה הוא שטר מטען שלטענת הבנק הוא בעליו והיה זכאי לקבל את הטובין המפורטים בו מכח מישכון לטובתו. החברה ואלאלוף התגוננו נגד התביעה ובמקביל ביקשו לעכב את ההליכים באשר בשטר המטען יש סעיף שיפוט המעניק סמכות שיפוט ייחודית לביהמ"ש בגרמניה. ביהמ"ש קיבל את הטענה בכל הנוגע לחברה ודחה אותה בכל הנוגע לאלאלוף, כך שעל הבנק להתדיין נגד החברה בגרמניה ונגד אלאלוף בישראל. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו לאחר שקבע שקיימת בשטר המטען תניה של שיפוט זר החל על הסכסוך הנדון, כי התנייה היא תנייה יחודית והיא מחייבת את הבנק, כי הבנק לא הראה נימוקים טובים שיצדיקו את שחרורו מהסכמתו לשיפוט זר. מאידך סבר כי אין סעיף השיפוט חל על אלאלוף. הערעור נדחה.
ב. הבנק טען כי תניית השיפוט מודפסת בשטר המטען באותיות זעירות שאינן ניתנות לקריאה וכי לא הוכח שתוכנה הובא במפורש לידיעת הבנק. טענה זו נשמעת מוזרה כשמשמיע אותה מוסד כמו הבנק העוסק במסמכים אשר כאלה במהלך עסקיו הרגיל.
יתירה מזו, את שטר המטען קיבל הבנק כבטוחה לאשראי שנתן ללקוח ואין זה יאה לבנק גדול ורציני שיטען כי העניק אשראי על סמך מסמך שאיננו יודע את תנאיו ואיננו ניתן כלל לקריאה. אין גם לקבל את טענת הבנק שתניית השיפוט הזר אינה חלה עליו באשר הוא אינו צד ישיר לשטר המטען. משקיבל הבנק את שטר המטען ומבסס עליו את תביעתו נוצרו יחסים חוזיים ישירים בינו ובין החברה. ברם, אפילו היה הבנק צודק בהנחתו כי היחסים שנוצרו בינו ובין החברה הם יחסים של מוטב וחייב, גם אז חלות עליו הוראות חוק החוזים כי כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה תעמוד לו גם כלפי המוטב. ביהמ"ש המחוזי צדק גם בכך שלפי נוסח סעיף השיפוט בשטר המטען מדובר כאן בתניית שיפוט ייחודית ולא שיפוט מקביל.
ג. כיון שמדובר בתנייה ייחודית חייב היה הבנק להוכיח נסיבות כבדות משקל כדי להצדיק שחרורו מנטל השיפוט הזר. אין לקבל את הטענה כי קיים חוסר תום לב מצד החברה העומדת על אכיפת תניית שיפוט זר. הבנק טען כי העברת הדיון לגרמניה יהיה בה משום "סיכול עשיית הצדק" המצדיק להתעלם מתניית השיפוט, שכן בגרמניה יימצא במצב נחות באשר שם נהנה מוביל ימי מפטורים והגנות שאין הוא נהנה מהם במדינות אחרות, וישראל בכלל זה. גם טענה זו אין לקבל. נחיתות הבנק איננה נחיתות שמקורה במקום הדיון אלא מקורה בדין החל על הדיון. הדין החל על הסכסוך הוא הדין הגרמני כפי שהוסכם בשטר המטען, כך שגם אם היה מתנהל המשפט בארץ היה מתנהל לפי עקרונות הדין הגרמני.
ד. אשר לערעור של אלאלוף - הסעיף הנוגע להענקת זכויות ופטורים של המוביל עפ"י החוזה גם לסוכנים ועובדים של המוביל, אינו כולל בתוכו את הזכות להסתמך על סעיף השיפוט ולפיכך בדין נקבע שהדיון בין הבנק לאלאלוף ימשיך להתקיים בישראל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, מלץ. החלטה - השופט מלץ. הוסיפה המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ב. לוינבוק לבנק, עו"ד א. קיסרי למשיבים. 9.6.86).
ע.א. 748/82 - עירית תל אביב נגד שאול דואק, המועצה הדתית ת"א ואח'
*אחריות קבלן ומעסיקו לנזק שנגרם עקב רשלנות הקבלן(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב מרדכי מורג (להלן: המשיב) חזר במאי 1971, בהיותו בן 16, ביחד עם חברים מהצגת קולנוע קרוב לחצות הלילה. בדרכם עברו בחלקה שעליה בוצעו עבודות בנייה להקמת בית כנסת ובית מרחץ. על אם הכביש היתה ערימת חול וכן היה במקום כלי קיבול, "פיילה", מלא 310 ששימש את הפועלים בעבודות הבנייה. המשיב מצא שלד של אופניים והעבירו אל מעבר לערימת החול, שם לא נראה ע"י שני חבריו. מסיבה שלא הובהרה לקח אחד החברים (להלן: עזוז) חופן מהסיד שהיה בתוך "הפיילה" וזרקו מעבר לערימת החול. הסיד פגע בעינו הימנית של המשיב וגרמה לכך שאיבד כמעט כליל את כח הראייה בעין הנפגעת. התובע תבע מהאחראים פיצויי נזיקין וכנתבעים מופיעים עזוז, הנער שביצע את המעשה, המשיב דואק שהוא הקבלן שהכין את המבנה בחלקה, עירית תל אביב שהעילה נגדה התבססה על אחריות שלוחית למעשיו של הקבלן וכן על אחריותה הישירה כמחזיקה בחלקה ואחריותה לשמור על תקינותם של הדרכים שבתחום שיפוטה, ונגד רשות הפיתוח בעלת החלקה. העיריה הגישה הודעת צד ג' נגד המועצה הדתית וכן נגד הקבלן. העילה נגד המועצה הדתית התבססה על העובדה שהיא בעלת המבנה שנבנה בחלקה ועל כן היא אחראית לתוצאה והעילה נגד הקבלן התבססה על כך שהוא שביצע את עבודות הבנייה והכלי שממנו נזרק החומר הושם ברשות הרבים על ידו.
ב. ביהמ"ש המחוזי מצא את עזוז, את הקבלן ואת העיריה אחראים ובהתאם לכך חוייבו לפצות את התובע על נזקיו. התביעה נגד רשות הפיתוח נדחתה מחוסר עילה. הודעת צד ג' ששלחה העיריה לקבלן דחה ביהמ"ש ואילו ההודעה שהופנתה כלפי המועצה הדתית
נתקבלה באופן חלקי והמועצה נצטוותה לשפות את העיריה על חלק מסכום התביעה. פסק היין הוקרא ביום 24.10.82 ובהחלטה משלימה שניתנה לאחר פסק הדין הורה ביהמ"ש להוסיף לכל הסכומים שנפסקו כ- %8 וטעמו של דבר כי פסק הדין נכתב לפני 15.10.82 ועם פרסום מדד יוקר המחייה האחרון יש להוסיף את הסכום כגובה המדד. הערעור מטעם העיריה הוגש נגד התובע שזכה בתביעתו, נגד הקבלן שהודעת צד ג' אליו נדחתה ונגד המועצה הדתית שהודעת צד ג' נגדה נתקבלה בחלקה. בערעור שכנגד טוענת המועצה הדתית נגד חיובה לשפות את העיריה. העיריה מערערת על תיקון פסק הדין ותוספת האחוזים כאמור. הערעורים נדחו פרט לערעור העיריה על דחיית הודעת צד ג' שנשלחה קבלן ועל דחיית חלק מן ההודעה שנשלחה למועצה הדתית.
ג. הכלי ובו הסיד היה מונח ברשות הרבים מחוץ לאתר הבנייה ולא כטענת הקבלן שהיה בתוך אתר הבנייה המגודר. העיריה רכשה את החלקה מאת רשות הפיתוח, אם כי בעת אירוע המקרה עדיין לא נרשמה החלקה על שם העיריה, והעמידה את החלקה לרשות המועצה הדתית לבניית בית כנסת ובית מרחץ. הבקשה להיתר הבנייה הוגשה ע"י המועצה הדתית והעיריה, ובהסכם שנערך עם הקבלן מופיעה העיריה כמזמינה את הבנייה כך שהעיריה אינה יכולה להתנער מחלקה בענין. העקרון הוא שאין המעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי. ברם, אחריות תחול על המעסיק אם הוא אחראי מכח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו נמסר לקבלן עצמאי. סייג זה יוכל להתבטא בצורות שונות ואחת מהן שהחובה נחשבת למוגברת. בענייננו, מדובר בחובה מוגברת, שכן האחריות הינה בהיקף כזה שהיה על העיריה להבטיח שהקבלן לא יתרשל, והובאו נתונים מספיקים על מנת לקבוע את רשלנותה של העיריה. מדובר ברחוב שעוברים בו לא מעט ילדים וחובתו של הקבלן וגם של המעסיק, לצפות את האפשרות שאחד הילדים יעשה מעשה קונדס מהסוג שבו עסקינן. על הקבלן ועל המעסיק מוטלת החובה למנוע תוצאה של פגיעה אפשרית ודי אם היו שמים את הפיילה רחוק מהישג ידם של עוברים ושבים ובעיקר הילדים. דבר כזה לא נעשה.
ד. באשר להחלטה המשלימה המעלה את הפיצויים ב- %8 כאמור - נטען כי ההחלטה ניתנה לאחר שביהמ"ש גמר את מלאכתו ועל כן יש לבטלה. יצויין כי בעותקים של פסק הדין שנמסרו לתיק הערעור צויין שפסק הדין ניתן ביום 14.10.82. ציון זה אינו מתאים למקור שמראה בעליל כי פסק הדין הוקרא ביום 24.10.82. באותו מעמד הודיע ביהמ"ש, לפני שהצדדים עזבו את האולם, על החלטתו בקשר לתוספת האחוזים עקב פרסום המדד. אין להתייחס להחלטה כאל אקט שננקט לאחר שביהמ"ש סיים את מלאכתו. ביהמ"שהתכוון שפסק דינו יבטא את הסכומים המגיעים לתובע לפי המדד האחרון ויישם את כוונתו במעמד הצדדים. אין מדובר בשינוי שהוכנס בתוכן פסק הדין כי אם בהשלמת פריט שהושאר פתוח עד ליום מתן פסק הדין.
ה. אשר לדחיית הודעת צד ג' של העיריה נגד הקבלן - ביהמ"ש יצא מהנחה שהעיריה סמכה הודעתה רק על הפרת היתר הבנייה ע"י הקבלן ואליבא דבית המשפט אין העיריה יכולה לסמוך טענותיה על הפרת ההיתר כאמור. ברם, עילת השיפוי של הודעת צד ג' נגד הקבלן מבוססת גם, ובעיקר, על הטענה שהתאונה אירעה עקב רשלנותו של הקבלן. אכן, הקבלן הוא שיצר את מקור הסכנה תוך שימוש מוגבר ברשות הרבים. המדרכה היא מקום מבטחים של הולכי רגל הרשאים לבטוח שבהיותם על המדרכה לא יאונה להם רע. ביחסים שבין העיריה לבין הקבלן בולטת אחריותו של הקבלן לתוצאה ואין להטיל על העיריה את מלוא האחריות. לפיכך צודק שהאחריות תתחלק ב-%50 בין העיריה לבין הקבלן.
ו. אשר למועצה הדתית - החיוב החלקי אינו מתיישב עם קביעת ביהמ"ש בגוף פסק הדין שיש לשפות את העיריה במחצית הנזק. הבנין נבנה עבור המועצה הדתית וסביר
שגם המועצה הדתית היתה מעסיקתו של הקבלן. לפיכך על המועצה הדתית לשפות את העיריה במחצית סכום הפיצויים שתשלם לאחר ניכוי הסכום שישולם ע"י הקבלן.
(בפני השופטים: אלון, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ויינברג למערערת, עו"ד מ. לם לתובע, עו"ד י. מוריץ לקבלן, עו"ד ד. פישלר למועצה הדתית. 9.6.86).
ע.א. 603/83 - "צים" חברת השיט הישראלית נגד אדרס חמרי בנין בע"מ
*הסתייגות בשטר מטען לגבי משקל המטען כפי שהוצהר ע"י שולחי המטען (הערעור נתקבל).
המשיבה רכשה ביפן 1962 חבילות ברזל. המטען הוטען על אניה השייכת ל"צים" כדי להובילו לאילת. המערערת הוציאה שטר מטען בו צויינו מספר חבילות הברזל 1962 ומשקל הברזל 3,780 טון. בשטר המטען רשומה הסתייגות כללית המהווה חלק מהטופס המודפס (ההסתייגות הסטנדרטית) והיא אחידה לכל מטען שנשלח עפ"י טופס זה. בהסתייגות צויין שהמשקל, המידה וכו' הם כפי שהוצהר ע"י השולח אך אינם ידועים למוביל. בנוסף להסתייגות הסטנדרטית נרשם במפורש ליד ציון המשקל, במכונת כתיבה ובהדפסה מודגשת ואדומה, "אמור לשקול", היינו הסתייגות שלפיה המוביל לא שקל את הסחורה אלא קיבל את הציון של המשקל מאת השולח (להלן: ההסתייגות המוספת). בנמל אילת פורק המשלוח והתברר שיש חוסר של 54 טון ברזל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לפי אמנת האג, שאומצה ע"י המחוקק הישראלי, אין נפקות להסתייגות בשטר המטען, לא בהסתייגות הסטנדרטית ולא בהסתייגות המוספת, ולכן מהווה שטר המטען ראייה לכאורה לכמות הברזל שהוטענה, ומכיון שהכמות שנמסרה למשיבה היא פחותה כאמור, חייב ביהמ"ש את "צים" לשלם למשיבה את מחיר הברזל החסר. הערעור נתקבל.
עפ"י אמנת האג אם המוביל אינו יודע את פרטי המשלוח כולם, ההסתייגות צריכה להיות בכך שאין נרשמים לא המשקל, לא המספר וכדומה. ברם, אם ההסתייגות נוגעת רק לפרט מזהה אחד, כגון, בענייננו, כאשר לענין מספר החבילות לא היתה כל הסתייגות וההסתייגות התייחסה רק למשקל, הרי גם לפי אמנת האג יש להסתייגות תוקף. כיון שכך אין שטר המטען מהווה אפילו לא ראיה לכאורה למשקל המצויין בשטר המטען ועל המשיבה היה להוכיח מהי כמות הברזל שנמסרה למוביל ביפן. ביהמ"ש המחוזי סבר עפ"י ראיות שונות שהמשיבה הצליחה להוכיח גם את זאת, אך ביהמ"ש העליון התייחס לראיות השונות וקבע שהמשיבה לא הצליחה להוכיח כי כמות הברזל שנמסרה ביפן זהה לכמות שנרשמה בשטר המטען.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. קיסרי למערערת, עו"דוולפסון למשיבה. 30.6.86).
בר"ע 406/86 - החברה לכפרי נופש ומלונאות בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית בקשה למחיקה על הסף (הבקשה נדחתה).
המינהל הגיש תובענה נגד המבקשת שעניינה דמי חכירה בקשר למקרקעין שהמבקשת חכרה מהמינהל. המבקשת עתרה למחוק את התביעה על הסף בשל התיישנות והיעדר עילה ורשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה וטענת המבקשת היא שניתן היה לפשט את ההליכים ולחסוך זמן לו נדונו על הסף טענותיה, שיש בהן כדי להוכיח על אתר שהתובענה נטולת יסוד מבחינה עובדתית ומשפטית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
דחייה או מחיקה על הסף מטרתן לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה כאשר עפ"י טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שביהמ"ש ידון בכל השאלות השנויות במחלוקת. אין טעם ותועלת בחיפוש אחר הקפנדריה כאשר חסרה התשתית המאפשרת הכרעה על אתר. כאשר יש, למשל, מחלוקת עובדתית לא פשוטה, הטעונה הכרעה מקדמית, לא ניתן לשלול מן התובע את יומו בביהמ"ש וההזדמנות להציג את ראיותיו וממילא לא ניתן לדלג על פני משוכות כדי להגיע במישרין לדיון בענין
הדחיה או המחיקה. בתי המשפט נוהגים בזהירות בנושא הדחיה או המחיקה על הסף, כי יש בכך כדי לשלול מבעלי הדין מראש את האפשרות לפרוש עניינם בפני הערכאה השיפוטית המופקדת על ההכרעה העניינית בתובענה. בענייננו, הבעיות העובדתיות שנויות במחלוקת ורק לאורן של העובדות שיתגבשו לידי ממצאים, ניתן יהא להכריע בסוגיות המשפטיות שבמחלוקת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. בירן למבקשת, עו"ד יהודה פלפלי למשיב. 2.7.86).
ב.ש. 540/86 - חמדאן דורי נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה לפני משפט (עקיפת רכב וגרימת תאונה בה (נהרגו 2 אנשים) (ערר על פסילה מנהיגה לפני משפט - הערר נדחה).
ביום 20.10.85 נהג העורר מונית מעזה לאשקלון, חלף על פני תמרור המורה על גישרון צר ותמרור המורה על עקומה כפולה בכביש, עקף רכב או רכבים שנסעו לפניו כשהוא נוסע במהירות גבוהה וכשהרכב שבא מולן כבר קרוב מאוד אליו. הוא התנגש במכונית נוסעים, וכתוצאה מהתאונה נהרגו שניים מנוסעי המונית וכן נפצעו מלבד שני הנהגים חמשה נוסעים שנסעו במונית וחמשה נוסעים שנסעו ברכב האחר. מיד אחרי התאונה נפסל העורר על ידי קצין משטרה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 90 יום. תקפה של פסילה זו פג ביום 24.1.86 וביום 29.1.86 הגישה התביעה בקשה לביהמ"ש המחוזי לפסול את העורר מנהיגה עד גמר בירור דינו וזאת עפ"י סעיף 46 לפקודת התעבורה. בד בבד הוגש כתב אישום נגד העורר ובו הוא מואשם בהריגה ובגרימת חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר נדחה.
העובדה כי הבקשה לפסילה הוגשה לביהמ"ש לאחר שתמה הפסילה המינהלית, אינה מונעת מביהמ"ש לפעול לפי סעיף 46 לפקודה ולפסול נהג, אם כי רצוי שבקשה לפי סעיף 46 תוגש לפני שמסתיימת הפסילה המינהלית וגם ההחלטה רצוי שתינתן תוך תקופה זו. השאלה היא מה אמת המידה שעל פיה יפעיל ביהמ"ש את סעיף 46. על ביהמ"ש להעמיד לנגד עיניו, בעיקרו של דבר, את השיקול אם עובדות המקרה ועברו התעבורתי של הנהג מביאים למסקנה כי יש בהמשך נהיגתו לסכן את הציבור. בשלב זה אין על ביהמ"ש לשקול רק אם ישנן ראיות לכאורה, אלא בראש מעייניו יעמוד השיקול הבא להגן על הצבור מפני הנהג אם חומרת הנסיבות ועברו מצביעים על סכנה כזו. בענייננו, ביצע העורר את העקיפה תוך זלזול מוחלט בנעשה בכביש ותוך נטילת סיכון מחושב. כמו כן לעורר 39 הרשעות קודמות בעבירות על הפקודה וכ- 10 חדשים בלבד לפני הארוע הנדון הורשע העורר בגרימת מותה של הולכת רגל כשנהג בחוסר זהירות.נסיבות אלה תומכות במסקנה בדבר הסכנה הרבה הצפויה מהעורר אם ימשיך לנהוג.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד סלטון לעורר, עו"ד וסרקרוג למשיבה. 1.7.86).
ב.ש. 515/86 - סאלם אלנברי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת סמים ובריחה ממשמורת חוקית וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים - הערר נדחה. המשטרה שמה מארב לעורר שעה שנסע במכוניתו. משנוכח העורר שיש כוונה לעכבו הגביר את מהירות הנסיעה וביקש להסתלק מן השוטרים. משנעצר בעקבות מרדף ואך יצא מן הרכב ניסה לברוח ומשהובא למשטרה ברח מן התחנה ונעצר בעקבות מרדף נוסף. די בהתנהגות העורר שביקש פעמיים להתחמק מידי השוטרים כדי להצדיק בנסיבות המתוארות חשש מפני התחמקות מן ההליכים. כאשר יש ראיות לכאורה לכך כי במכונית העורר, בה נסע לבדו, היו כ- 500 גרם חשיש וכי הוא סירב להעצר לפני סימני מחסום וניסה לברוח פעמיים לאחר מכן היה מקום לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 1.7.86).
ב.ש. 550/86 - שלמה אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים כאשר אחד משני נאשמים שוחרר בערבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים ואילו נאשם אחר שהואשם באותה פרשה שוחרר בערבות. הערר של העורר נדחה. אשר לחומר הראיות הרי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר באשמות המיוחסות לו. מטרידה יותר שאלת חוסר השויון שנגרם כתוצאה ממעצרו של העורר כאשר חברו לפרשה שוחרר בערבות. בדרך כלל יש להקפיד שלא ליצור תחושה בדבר קיום חוסר הגיון והצדקה לעצירתו של פלוני ולשחרורו של אלמוני כששניהם נאשמים באותה פרשה ולא קיים הבדל מהותי ביניהם. בענייננו חמורים מעשיו של המשוחרר דווקא שאת עבירתו ביצע כאשר היה אסיר ברשיון. ברם, ביהמ"ש המחוזי מנה שורה של נימוקים המצדיקים הבחנה בין המשוחרר לבין העורר והם שהראשון הודה באשמה, התנצל, התחרט והסגיר את עצמו למשטרה, ואילו האחרון הוא בעל עבר פלילי עשיר מאוד. נוסף לכך מושמעים איומים רציניים נגד המשוחרר הנמצא עתה במקום מסתור.
(בפני: השופט אלון. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה. 22.7.86).
ב.ש. 479/86 - יוסף בן ישי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קנה בהזדמנויות שונות סמים שהוברחו מלבנון כאשר מדובר ב-100 גרם הירואין וכמויות משמעותיות של חשיש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור מיקד את טעוניו בשלושה מישורים: חוסר ראיות לכאורה; פגם בזיהוי העורר באשר לא נערך מסדר זיהוי חי אלא זיהוי תמונות; המשכות הליכי המשפט. בענין הראיות לכאורה יש לומר כי נמצאות ראיות לכאורה ואם מלפנה הסניגור לסתירות או פירכות בהודעות של העדים השונים, הרי אלה אינן מגיעות לכדי סתירות או פירכות הגלויות על פניהן ואין בהן כדי להפחית ממשקלן הלכאורי של הראיות במידה הדרושה לשלב זה. הסניגור טען ארוכות בביהמ"ש המחוזי והשופט ציין כי הסניגור העלה למעשה את מירב הטענות שצריך יהיה להביא בפני ביהמ"ש לענין האישום גופו, ואם יכנס במסגרת החלטה זו לכל מכלול הטענות של הסניגור יאלץ לכתוב החלטה ארוכה שתהווה מעין הכרעת דין. זכותו של העורר לעמוד על הצורך בהוכחת קיומן של ראיות לכאורה, אך אין פרושו של דבר כי בשלב זה יש לעמוד על כל הסתירות והתמיהות. העלאת טענות כאלה בשלב זה אף אין בה משום טובתו של העורר, שהרי ההכרעה בטענות כאשר נעשית שלא בשעת שמיעת העדים יכול ותזיק לעורר בשעת הבירור המשפטי. אשר לפגם בזיהוי - במקרה שלפנינו לא היה צורך לכאורה במסדר זיהוי, שהרי המזהים הכירו את העורר במשך תקופה מסויימת אגב ביצוע עיסקאות ואף זאת די לצורך השלב הנוכחי.
אשר לטענת התארכות המשפט - זו טענה כבדת משקל ועל ביהמ"ש לתת את דעתו לעובדה זו כשהוא דן במעצרו של נאשם עד תום ההליכים. החשש להתארכות זו יסודו בעובדה ששני העדים המרכזיים לא יכלו להעיד בעניינו של העורר לפני שיתברר משפטם הם. ברם, במקרה שלפנינו אין ביסוס לחשש זה שכן משפטו של אחד מן העדים כבר הסתיים ומשפטו של השני קבוע תוך ימים ספורים ונקבעו לו מספר ימי שמיעה רצופים. הסניגור טוען שהוא מבקש להביא עדי הגנה שאף הם קשורים לפרשת הסמים ולדעתו גם עליהם חלה ההלכה שאין להעידם כל עוד לא הסתיים משפטם. ספק גדול אם אכן חלה הלכה זו גם על עדי הגנה והדבר טרם הוכרע בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. על כל פנים, אין בו, בספק זה, כדי להשפיע עתה על ההחלטה בדבר מעצרו של העורר. אם יתארך משפטו של העורר בצורה משמעותית יוכל לבקש עיון חוזר. מדובר בעבירת סמים, בסם שהוא מן המסוכנים ביותר, ובכמות עצומה. הליכת הנאשם חפשי בכגון דא הם בה משום סכנה לצבור שימשיך בפעילות העבריינית שהוא חשוד בה.
(בפני: השופט אלון, עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 11.7.86).
ב.ש. 372/86 - אברהם גברעם והסנה חברה לבטוח נגד יורשי המנוח מנג'ם שלום
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעכוב בצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
בתיק נזיקין חוייבה חברת הסנה לשלם פיצויים למשיבים, שהם אלמנה וילדים של מי שהיה קורבן תאונה. מדובר בסכום של כ- 20,000 ש"ח לפי ערכם דהיום כולל שכר טרחה והוצאות הסנה הגישה ערעור על פסה"ד וביקשה במקביל עיכוב ביצוע עד הערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וכן נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. המשיבים כולם אנשים עובדים ואין יסוד לחשש שמא לא ניתן יהיה לגבות מהם את סכום הפיצויים שישולם להם אם תזכה החברה בערעור. אין גם לחייב את המשיבים במתן ערבות בנקאית להבטחת התשלום כפי שביקשו המבקשים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' בר למבקשים, עו"ד גב' קליר למשיבים. 9.6.86).
על"ע 17/85 - עו"ד פלוני נגד לשכת עורכי הדין
*רשלנות בטיפול בתיק של לקוח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בחיפה בהפרת חובה לפעול בנאמנות ובמסירות לטובת הלקוח ובמעשים שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין. המערער ייצג בעיסקה למכירת דירה את בעלת הדירה ואת הקונה (היא המתלוננת) כאחד. תחילה חתמו הצדדים על הסכם שכונה "הסכם כוונות" והמתלוננת קיימה את כל חובותיה, שילמה את מלוא מחיר הדירה וקיבלה אישור ביהמ"ש לרישום חלקיהם של ילדיה הקטנים בדירה. לאחר שנתקבל אישור ביהמ"שהכין המערער הסכם מכר והמתלוננת חתמה עליו בפברואר 1979 ואילו המוכרת חתמה עליו רק באפריל 1981. כחודשיים לאחר מכן הוגשו ההצהרות למס שבח. דרישותיה החוזרות והנשנות של המתלוננת, מאז 1978, למערער כי ימציא לה עותק של כל אחד מן המסמכים הנוגעים לעיסקה, ובכללן עותק מהסכם הכוונות ועותק של יפוי כח שהמוכרת התחייבה לחתום עליו, לא נענו על ידו. התברר כי המערער כלל לא דאג לקבל מהמוכרת את יפוי הכח האמור. במעשיו הפקיר המערער את המתלוננת לחסדיה של המוכרת. בלעדי חתימת המוכרת על הסכם המכר לא רק שלא נוצר הסכם מחייב אלא שלא היה גם בידי המתלוננת לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ובלא יפוי כח לטובת המתלוננת נותרה זו ללא בטחונות כלשהם לקיומה של העיסקה. לפיכך, הורשע המערער כאמור ונדון להשעיה של 3 חודשים. ערעורו לבית הדין הארצי נדחה והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
המערער היה נתון במצוקה נפשית עקב פטירת בנו במאי 1979, ואפשר שהאחור בחתימת המוכרת על ההסכם נבע גם מטעמים הקשורים עמה. כמו כן המערער עצמו לקה במחלה קשה. ביה"ד לא קיבל את טענת המערער שניסה להחתים את המוכרת על ההסכם אחרי חודש מאי 1979, והמערער העלים מן המתלוננת את העובדה שההסכם לא נחתם ולא גילה לה את העובדות לאשורן. בסופו של דבר לא נגרמו נזקים למתלוננת, אך אין להתעלם מכך כי כתוצאה מהתנהגותו היתה זכותה של המתלוננת לבעלות הדירה תלויה על בלימה משך תקופה ארוכה. על כן בדין הורשע המערער. אשר לעונש - כאמור פקד אסון את המערער וכן הוא עצמו לקה במחלה קשה, אך בכל זאת אין להתערב בעונש. אין זו הפעם הראשונה שהמערער מעד ולחובתו הרשעות קודמות רבות, רובן ככולן בעבירות דומות לאלה שהורשע בהן בתיק זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד הדסי למערער, עו"ד סטנדל למשיבה. 9.7.86).
בר"ע 9/86 - אגודת אסירי בתי הדין הרבניים (ביסוד) נגד רשם העמותות
*פסילת שם שהוצע לעמותה ברישום (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה לרשום עמותה בשם האמור. רשם העמותות סרב לרשום את התאגיד על פי שמו המוצע וזאת בהסתמך על סעיף 4(א) לחוק העמותות, שלפיו לא תרשם עמותה בשם העלול לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו. ביהמ"ש
המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת בציינו כי הוא סבור שהשם אותו ביקשה המבקשת לאמץ נועד להבאיש את שמם של בתי הדין הרבניים בדרך שאינה ביקורת הוגנת וחוקית על פעולותיהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העמותה וחבריה רשאים לשקוד על קיום וקידום מטרות העמותה ולהביע ביקורת על בתי הדין, אך הזכות לביקורת אינה פותחת פתח להצמדת ביטויי גנאי לערכאה שיפוטית, ובייחוד כאשר אלה מגיעים באופן ברור וגלוי עד כדי ייחוס של מעשה בלתי חוקי, היינו של הפיכת אנשים לאסירים. נקיטת לשון פוגעת ומעליבה, שנקודת המוצא שלה היא ייחוס מעשים בלתי חוקיים למוסד שיפוטי כלשהו, היא בין השיקולים הלגיטימיים אותם רשאי הרשם לשוות לנגד עיניו שהוא מתבקש לרשום עמותה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק וולף למבקשת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיב. 9.7.86).
בר"ע 211/86 - אברהם ורחל אמיגה נגד פרספוליס בע"מ ואח'
*בקשה למתן צו מניעה במשפט שהוגש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בבואו לבדוק אם יש לתובע סיכוי להצליח בתביעתו, ישים השופט לבו בעיקר לעובדות הנטענות בכתב התביעה. בד בבד יש כמובן לשקול גם את טענות ההגנה שמא הן חזקות עד כדי נטילתו של הסיכוי שעלה לכתחילה מהנאמר בכתב התביעה. בענייננו קשה לומר שטענות ההגנה הם כה חזקות ובטוחות עד שהן משמיטות לכאורה את הקרקע מתחת לסיכויי המערערים. אין להחליט כבר עתה שדווקא טענת ההגנה היא הנכונה והאמינה. לאור כל אלה מן הדין היה לתת צו מניעה כמבוקש, אם כי בערבות גבוהה יחסית. בד בבד יש מקום לרשום הערת אזהרה לטובת המערערים על נכס המריבה מכוח סעיף 130 לחוק המקרקעין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. הוס למבקשים, עו"ד גרשון דרנס למשיבה. 13.7.86).
בר"ע 424/86 - יעקב עמאר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנהיגת רכב ללא זהירות ותקיפה והעלאת טענה של פגם בכתב האישום בשלב הערעור
(הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של נהיגת רכב ללא זהירות ובתקיפה חבלנית ובאיומים. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתו הראשונה של הסניגור היתה כי כתב האישום פגום מאחר ואינו חתום על ידי תובע, כהגדרתו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא ע"י פקידה בשם המפקח. טענה זו אין לקבל. פגם או פסול בכתב האישום יכול ויתייחס לתכנו ויכול גם ויתייחס לחתימה שבו. טענה בקשר לפגם או פסול בכתב האישום היא טענה מקדמית שיש להעלות מיד לאחר תחילת המשפט ולפני שהנאשם מתבקש להשיב לאישום. לפי סעיף 151 לחוק הנ"ל אם לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב הראשון של המשפט, אין בכך אמנם כדי למנעו מלטעון את הטענה המקדמית בשלב אחר של המשפט, אולם טענה מן המפורטות בפסקאות (1) עד (3) לסעיף 149, אין הנאשם רשאי להעלות אלא ברשות בית המשפט. מי שטוען לחוסר סמכות או פגם בכתב האישום, צריך להעמיד את ביהמ"ש על קיומה של טענה זו מראשיתו של הדיון, שהרי אין טעם שהנאשם יזנח תחילה טענות בעלות אופי פורמלי היורדות לשרשו של ענין וישוב אליהן רק אחרי שנשמעו כבר העדויות. יש מקרים בהם יתיר ביהמ"ש גם בשלב מאוחר יותר העלאת טענה כזו, אולם המגמה היא שצריך טעם כלשהו המסביר את האיחור בהעלאת הטענה. על אחת כמה וכמה יקפיד ביהמ"ש עם מי שבא להעלות טענה של פגם בכתב האישום אחרי שנסתיים המשפט בערכאה ראשונה והחלו הליכי הערעור. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי שלא היה מוכן לדון בטענת הפסול אחרי שהטענה לא הועלתה בבימ"ש השלום. גם הטענות העובדתיות הנטענות לענין חומר הראיות אין לקבלן.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. לידאוי למבקש, עו"ד נ. ישראלי למשיבה. 15.7.86).