תקציר סביר כרך כ"ז חוברת 2

ע.א. 390/82 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד חיים לויט ואח'

*איחור בהוצאת שומה למס שבח(הערעור נתקבל).

א. ביום 3.8.80 ערכו המשיבים, בינם לבין עצמם, חוזה למכירת מגרש וביום 3.9.80 הגישו הצהרות למנהל. להצהרות צורפו שתי המחאות - האחת לתשלום מס שבח והשניה לתשלום מס רכישה. המשיבים צירפו מכתב שלפיו הם רואים בהצהרות שהגישו שומה עצמית. מנהל מס שבח שלח למשיבים ביום 21.1.81 דרישה להמצאת מסמכים שונים וביום 27.2.81 נענו המשיבים לדרישה והמציאו את המסמכים המבוקשים. ביום 28.4.81 עשה המנהל שומה הנושאת כותרת "הודעת שומה זמנית לפי סעיף 78(א)(1)" בה קיבל את הצהרות המשיבים. ביום 9.6.81 הוציא המנהל שומה נוספת הנושאת את הכותרת "הודעת שומה סופית לפי סעיף 78(ג)" ובאותה שומה, שנעשתה לפי מיטב השפיטה, נקבע שווי מכירה הגבוה מהסכום שהוצהר על ידי המשיבים. וועדת הערר קיבלה את ערעור המשיבים. היא קבעה כי השומה ביום 28.4.81 הוצאה על פי סעיף 78(א)(1) לחוק, משמע לא כתגובה על שומה עצמית אלא כתגובה על הצהרה, ולכן לפי החוק חייב היה המערער להוציא את השומה תוך 30 יום מקבלת ההצהרה. מכיוון שלא הוציא את השומה בתוך המועד אין לקבלה. כן סברה הועדה כי שומה שמוציא המנהל אחרי קבלת פרטים נוספים לעולם אינה יכולה להיות שומה זמנית אלא שומה סופית. עוד סברה הועדה כי שומה שהמערער מוציא אחרי פרק זמן כה רב אמנם אינה בטלה אבל אין היא יכולה להיות שומה זמנית ולכן אין ברירה אלא לראותה בתור שומה סופית. הערעור נתקבל.
ב. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי העובדה שהמנהל לא קיים את המוטל עליו בתוך 30 יום אמנם נוגדת את הסדר הטוב והתקין, אך אין בה כדי להוות מחסום בפני המערער מלהוציא שומה ביחס לעיסקה הנדונה אפילו באיחור. גם בנימוק השני של הועדה אין ממש. אין בחוק רמז לכך שהמנהל יהיה מנוע מלהוציא בקשר לעיסקה מסויימת שומה זמנית בשל כך בלבד שדרש וקיבל מהנישום לפני כן ראיות נוספות או מידע נוסף. גם "הפשרה" שהועדה עשתה עם עצמה כאשר קבעה כי אומנם אין לראות את שומת המנהל כבטלה אך יש לראותה כשומה זמנית אין לקבלה. יש בכך חוסר עקביות שהרי אם אין לקבל שומה שהוציא המנהל לאחר 30 יום אין לקבלה לא כשומה זמנית ולא כשומה סופית.
ג. לאור האמור לעיל יש לקבוע כי המנהל היה מוסמך להוציא ביום 28.4.81 שומה זמנית למשיבים ולתקנה בשומה סופית ביום 9.6.81. נותרה פתוחה השאלה השניה שהועלתה בפני הועדה, ולא הוכרעה על ידה, והיא אם אפשר לראות בהצהרות המשיבים משום "שומות עצמיות" ואם יש להחיל עליהן את הוראות החוק הקובע כי אם לא מוציאים שומה זמנית בשומות עצמיות הופכות השומות העצמיות לסופיות. על פי הוראות סעיף 78(ד) אם לא נעשתה שומה זמנית תוך ששה חדשים מיום הגשת שומה עצמית, ובמקרה דנן הוצאה השומה הזמנית יותר משבעה חדשים אחרי מסירת הודעות המשיבים, אזי הופכת השומה העצמית לשומה סופית. זאת בתנאי שהמוכר המציא למנהל לפחות חודש לפני תום ששת החדשים את כל המסמכים שנדרש להמציאם ואילו אם המסמכים לא הוגשו כי אז יראו את השומה העצמית כהצהרה. מתעוררות שתי שאלות: האם היו הודעות המשיבים "שומות עצמיות" ובהנחה שהתשובה היא בחיוב האם קיימו המשיבים את התנאי של המצאת המסמכים תוך המועד הקבוע. אין צורך לקבוע כאן אם ניתן לראות בהודעות המשיבים "שומות עצמיות" ואם צודק המנהל בטענתו כי שומה עצמית חייבת להכיל פירוט של "סכום המס ודרך חישובו" וכאן נמנעו המשיבים מלפרט את דרך חישוב המס, שהרי גם אם מדובר בשומה עצמית לא נתקיים התנאי שעל המשיבים היה להגיש את המסמכים שנדרשו להגיש עד לפני תום ששת החדשים. מאחר
שהתנאי הזה הוא מנדטורי והוא לא קויים אין לראות את ההודעה כשומה עצמית ההופכת לשומה סופית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' ל. מרגלית למערער,עו"ד א.ד. אקר למשיבים. 30.1.86).

ע.א. 81+93/82/778 - עו"ד סלומון וולף ורו"ח זליג זירובסקי נגד מרים בנזימן ואח'

*שכ"ט למפרקים בפירוק מרצון של חברה(הערעור נדחה).

א. המערערים נתמנו כמפרקים בפירוק מרצון של חברת עמיזן בע"מ. המשיבים הם חלק מבעלי המניות של עמיזן. בנובמבר 1981 החליט ביהמ"ש המחוזי לקצוב למערערים את שכרם בסך 1,375,000 שקלים לפי המבחנים שנקבעו בהצעות ועדת לם לענין שכר מפרקים. השכר שנפסק כלל גם שכר בשיעור של %20 עבור מאמץ מיוחד כאמור בהצעות אותה ועדה. המערערים מלינים על שיעור שכר הטרחה שנפסק להם וכן הם טוענים שביהמ"ש קצב שכרם על פי קריטריונים בלתי נכונים. הערעורים נדחו.
ב. טענת המערערים היתה שנוכח היקף פעילותם הנרחב ונוכח העובדה שמדובר בפירוק מרצון על בית המשפט לקבוע להם שכר ראוי על בסיס אינדיבידואלי ולפיכך ביקשו להביא לפני בית המשפט ראיות לגבי שיעורו. עוד טענו המערערים שהם זכאים לשכר נפרד עבור פעולותיהם המקצועיות כעורך דין וכרואה חשבון לפי הענין. את עילת הבקשה ביססו המערערים על שניים אלה: היה הסכם בעל פה עם מנהלה המנוח של עמיזן בשם החברה ועל דעת בעלי המניות שהמערערים יקבלו שכר ראוי; לפי הדין זכאים המערערים לקבלת שכר ראוי לאחר שמיעת ראיות. בית המשפט המחוזי החליט שמינויים של המערערים כמפרקים היה בהתחשב במיומנותם המקצועית ולכן אין הם זכאים לשכר נפרד עבור פעולותיהם המקצועיות. עוד קבע בית המשפט שתקנות החברות לענין מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם אינן חלות בפירוק מרצון. אם זכאים המפרקים לשכר נוסף על שכרם כמפרקים הרי זה בעד פעולות חריגות ובית המשפט יכול לאמוד מה שנעשה על יסוד ידיעתו השיפוטית ואין צורך בהשמעת ראיות. השאלות במחלוקת בין בעלי הדין הן: מהות הפורום המוסמך לקבוע את שכרם של מפרקים בפירוק מרצון; מה נפקותו של ההסכם מנהלה של עמיזן המנוח אם היה הסכם כאמור; מה הקריטריונים שלפיו יש לקבוע את שכרם של המערערים; מה הראיות שבעלי הדין רשאים להביא לפני הפורום המתאים; מה היקף התערבותו של בית משפט לערעורים בהחלטות הערכאה הראשונה לענין קביעת השכר ומה התוצאות של האמור לעיל על המקרה הקונקרטי.
ג. בענין הפורום שיקבע את השכר - על פי פקודת החברות בפירוק מרצון תמנה האסיפה הכללית מפרק ורשאית היא לקבוע את שכרו של המפרק. לענין פירוק בידי בית המשפט קיים סעיף אחר הקובע את השכר. בפירוק מרצון קיים שיקול דעת רחב לאסיפה הכללית. ברם, כששכרם של המפרקים לא נקבע באסיפה הכללית של חברה בפירוק מרצון, או שהשכר נקבע ולא נחה דעת המפרקים משעור השכר, רשאי המפרק לפנות לביהמ"ש שיחליט בכל שאלה הנובעת מהפירוק וכולל בענייני שכר. מכאן שהמפרקים פנו לפורום המתאים המוסמך לקצוב את שכרם.
ד. אשר להסכם הנטען עם מנהלה המנוח של עמיזן - אין לו כל נפקות. לא זו בלבד שאין הסכם כאמור יכול להמיר את שיקול דעתה של האסיפה הכללית, אלא שהדיבור "שכר ראוי", אשר לטענת המערערים הוסכם עליו, לא הוגדר ואין זה ברור אם בשכר ראוי אינדיבידואלי מדובר או בשכר ראוי על יסוד סטנדרטים קבועים ואם לא היתה הכוונה שהשכר הראוי יקבע על יסוד הקריטריונים הנוהגים בקביעת שכרם של מפרקים בפירוק מרצון, והרי שאלה זו ממש היא הנדונה בערעור זה.

ה. לענין הקריטריונים לקביעת שכר של מפרקים בפירוק מרצון מתעוררות שתי שאלות: האם ביהמ"ש חייב לקבוע את שכר המפרקים עפ"י קריטריון כלשהו והאם ביהמ"ש רשאי לנהוג בענין שלפניו על דרך לימוד גזירה שווה מאמות המידה הנוהגות במגזרים אחרים של פירוק כפוי. נוסח סעיף 335 לפקודה מותיר שיקול דעת רחב ביותר לביהמ"ש לקצוב את שכרם של מפרקים בפירוק מרצון בתנאים שיראו לו. אין לקבל את טענת המערערים כי בכל מקרה זכאים הם לקביעת שכר ראוי על יסוד נתונים אינדיבידואלים. בהפעילו את שיקול דעתו לקצוב שכר אין ביהמ"ש חייב לנהוג לפי קריטריון מוגדר כלשהו. מותר לו, וכך גם מקובל לעשות, לראות טבלאות שכר כלשהן הנוהגות כמדריך או קנה מידה לפסיקת השכר כפוף לנסיבות המיוחדות.
ו. להשלמת התמונה העיר ביהמ"ש העליון: להבדיל מהפסיקה בענין קביעת שכרו של מנהל עזבון רשאית האסיפה הכללית של חברה בפירוק מרצון מלכתחילה לקבוע את שכרו של מפרק לפי שיקול דעתה בשיעור העולה במידה רבה על השיעורים המקובלים בפסיקת ביהמ"ש במקרה של מינוי מפרק ולפיכך רשאי ביהמ"ש בסוגיה שלפנינו לעשות שימוש רחב בשיקול דעתו יותר מאשר במגזרים אחרים של הפסיקה; הכלל הוא כי "בעל תפקיד" אינו זכאי לשכר מיוחד בעד שירותיו המקצועיים ורואים אותו ככלול בשכר הטרחה שיקבע. בפירוק מרצון אין ביהמ"ש חייב לנהוג לפי כלל זה אלא כשהדבר נראה לו לרצוי וסביר לפי הנסיבות המיוחדות של הענין; לביהמ"ש סמכויות לחרוג מהשכר הסטנדרטי אם נסיבות הענין מצדיקות את הדבר.
ז. אשר לראיות בדיון בבקשה - אין הדיון מתנהל כדרך שמתנהלת תובענה ואין ביהמ"ש נוהג לשמוע ראיות של מומחים לגבי שעור השכר המגיע למפרקים בפירוק מרצון, אלא אם ראה ביהמ"ש לנכון, במקרה קונקרטי המצדיק את הדבר להתיר הבאת ראיה כזאת, למשל בענין שבו טיב פעולתו של המפרק אינו מצוי בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש. לענין היקף התערבותו של בימ"ש לערעורים - היקף ההתערבות מצומצם ביותר. ביהמ"ש יתערב אם שוכנע שנעשה לפלוני אי צדק גלוי אך אין עילה להתערב בפסק דין על הערכאה הראשונה לענין זה רק על יסוד הטענה שהסכום שנפסק נמוך מדי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. ליפשיץ למערערים, עו"ד צ. יפהלמשיבים. 5.2.86).

ע.פ. 851/85 - עיסא אליאס סלימאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של ריבוי נישואין(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער הורשע בעבירה של ריבוי נישואין, בכך שנשא ברבת עמון אשה אחרת על אשתו, ונדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 75,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על ששה חודשים.
ב. הגנת המערער היתה כי לא ניתן להרשיעו על פי תעודת הנישואין הירדנית שהוגשה ובלעדי תלונה מצד האשה. הגנה זו נדחתה, מה גם שהמערער הודה בחקירתו שכנגד כי נשא את האשה בירדן כשהיה נשוי בנישואין קודמים. בערעור לא חלק הסניגור כי התקיים בירדן טקס נישואין על פי הדת המוסלמית בין המערער והאשה האחרת, אלא שלטענתו הנישואין החדשים אינם תקפים בהיות המערער והאשה האחרת נוצרים ולא בני הדת המוסלמית. אשר לדתה של האשה האחרת בעת הנישואין - היא העידה כי התאסלמה עובר לנישואין. באשר לדתו של המערער ציין בית המשפט המחוזי בגזר דינו כי "הנאשם הוא נוצרי" ובאמירה זו נאחז הסניגור כיסוד לטענתו בדבר תקפות נישואין. כנגד זה טוענת התובעת כי לפי סעיף 178(2) לחוק העונשין אין נפקא מינה לעניין סעיף
176 "אם הנישואין החדשים תקפים או בטלים" ומכאן כי דין הערעור להדחות אף אם המערער היה נוצרי והנישואין לא היו תקפים. אין צורך להתייחס לפרשנות סעיף 178(2) הנ"ל שכן התביעה הרימה את הנטל להוכחת תקפות הנישואין. לא זו בלבד שבעדותו לא העיד המערער דבר על דתו בעת הנישואין, אלא שהוא הודה כי "התחתן" עם האשה האחרת בירדן, כשמובנה של אמירה זו בלשון בני אדם היא כי הם נשואים זה לזו. אם נוסיף לאמירה זו את העובדה שהמערער אמנם שלח לאשה האחרת תעודת גירושין וכשחזקה על בית הדין השרעי כי לא היה משיא את בני הזוג אלמלא היו שניהם מוסלמים, כי אז הקימה התביעה תשתית ראייתית לכאורית בדבר תקפות הנישואין, ומשלא סתר המערער את המסקנה המתבקשת ממסכת הראיות האמורה הפכה הראיה הלכאורית לחלוטה ודין הערעור על ההרשעה להדחות.
ג. אשר לעונש - שיקולי בית המשפט המחוזי תואמים את מדיניות הענישה שהותוותה בבית המשפט העליון, ואולם היה מקום לתת משקל לעובדה כי כתב האישום שעל פיו הורשע המערער היה הרביעי במספר כתבי האישום שהוגשו נגדו בשל אותה עבירה, כאשר בשלשה הקודמים חזרה בה התביעה מן האישום בשל סיבות שאינן קשורות במערער. התמשכות הדיונים על פני מספר שנים מצדיקה הפחתת מה בעונש והעמדת תקופת המאסר על ששה חודשים תוך השארת הקנס בעינו.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מור יוסף למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.2.86).

בג"צ 547/84 - עוף העמק אגודה חקלאית שתופית נגד המועצה המקומית רמת ישי ואח'

*הטלת ארנונה במועצה מקומית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).

א. העותרת היא בעלת מפעל בתחום שיפוטה של המועצה המקומית רמת ישי. המועצה החליטה כי שעור הארנונה לגבי מבני תעשיה ומלאכה מעל 50 עובדים יהיה 3,000 שקלים למ"ר בעוד ששיעורה לגבי מבני תעשיה ומלאכה עד 50 עובדים יהיה 800 שקלים בלבד. העותרת עתרה לבג"צ נגד ההחלטה הנ"ל כשעתירתה סומכת על הטעמים הבאים: ההחלטה אינה תופסת הואיל והממונה על המחוז לא אישר אותה כמצוות סעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות; המועצה לא היתה רשאית לדרג את הארנונה למי מספר העובדים במפעל; השיקולים שהינחו את המועצה בעת קבלת החלטתה היו פסולים; שיעור הארנונה אינו סביר. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. המחלוקת בין השופטים נוגעת לנימוק הראשון שבעתירה, היינו כי ההחלטה אינה תופסת הואיל והממונה על המחוז לא אישר אותה. לענין זה סבר השופט לוין, בנתחו את סעיפי החוק השונים, כי עפ"י לשונו של החוק אכן דרוש אישור הממונה כאשר המועצה המקומית מטילה ארנונה, בניגוד למצב השורר בעיריות. מאידך סברו שופטי הרוב כי מהחיקוקים השונים עולה שאין צורך באישור כזה. לענין זה התייחסו השופט לוין והשופט ברק להשלכות של התייחסות לדברי הכנסת, צרכי החקיקה וסטייה מתקדימים של ביהמ"ש העליון, ולנטיית ביהמ"ש לאחרונה לעשות מלאכת חקיקה ולמלא על דרך של פרשנות חללים שהמחוקק השאיר. השופטת נתניהו התייחסה לענין הטעם הראשון וסברה כי אין צורך באישור הממונה.
ג. אשר לטעמים האחרים שהעלתה העותרת בעתירתה - לאלה התייחסה השופטת נתניהו ודחתה אותם. המועצה יכולה לקבוע שיעורי מס שונים לגבי סוגים שונים של נכסים, היא רשאית לחלק את נטל המס בין הנישומים שבתחומה עפ"י חלוקה צודקת ועפ"י מספר העובדים וכדומה, והיא רשאית להטיל שיעורי מס מוגדלים בשל שיקולים
כלכליים של ריווחיות עיסקי נישומים ולהעלות את הארנונה מעבר לעליית המדד. ארנונות אינן חייבות להיות אחידות ושימוש במבחנים השונים אף הוא אינו חייב להיות אחיד בכל הרשויות המקומיות. השאלה שאותה יבחן ביהמ"ש כשהוא מתבקש להתערב בהחלטת הרשות המקומית היא אם ההחלטה מגיעה לידי אי סבירות קיצונית שנושאת עמה תכונה של אי צדק בולט הגורם עוול ואם לאו. הנתונים שבענייננו אינם מוליכים למסקנה כזו. אין גם לומר כי המשיבה פעלה מנימוק זר, מתוך מגמה להביא לסילוקה של העותרת מתחומה. דבר זה היא יכולה להשיג בדרך חוקית פשוטה ע"י מניעת רשיון לניהול העסק והקפדה על סגירתו בהעדר רשיון.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד ט. ארליך ומ. כהן לעותרת, עוה"ד ברטוב ויאראק למשיבים. 20.1.86).

בשג"צ 19/86 - ד"ר עזמי אלשועייבי ואח' נגד המפקד הצבאי לאיזור יו"ש

*חיסוי ראיות מטעמי בטחון (בקשה לגילוי ראיות - הבקשה נתקבלה בחלקה).

נגד העותרים הוצאו צוי גירוש והם הגישו עתירות כדי להביא לביטול הצווים. המשיב טוען כי שלושת העותרים נמנים על המנהיגים הבכירים של ארגוני החבלה באיזור יו"ש וכי יש בידי שלטונות הבטחון מידע מהימן בדבר פעילותם החתרנית והמסיתה של העותרים. המשיב צרף לתשובותיו לעתירות תעודות בחתימת שר הבטחון שבהן אישר השר כי מסירת מקורות המידע, עלולה לפגוע בבטחון המדינה. ב"כ העותרים ביקש כי ביהמ"ש יצווה על גילוי חומר הראיות וכן ביקש שלא שופטי ההרכב שידונו בעתירות יעיינו בחומר האמור אלא שהדיון בשאלת חסיון החומר יימסר לשופט אחר. כך נמסר החומר לשופט בך שהחליט לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד. במסגרת זו קיים השופט מספר דיונים עם ב"כ הצדדים ושמע את ב"כ המשיב ואת נציגי השב"כ. במסגרת הדיונים הורה השופט כי נציגי המשיב ישיבו מספר תשובות באשר למהות פעולותיהם של המערערים. כמו כן החליט השופט כי בנושאים מסויימים מן הדין לגלות מידע מפורט יותר. מאידך באשר לחלק מן הראיות הוחלט על צדקת החסיון.
אין זה מן התפקידים הקלים למצוא את נקודת האיזון הנאותה בין שני האינטרסים הציבוריים שעל שמירתם אנו מצווים. מצד אחד גירושו של אדם מביתו ומארצו מהווה סנקציה חמורה ומכאיבה, ועל כן יש ענין צבורי בעל משקל רב בכך שיאופשר לכל אדם המיועד לגירוש להביא בפני השלטונות ובפני בית המשפט טיעון מלא להגנתו, ומאידך לא פחות חשובה מבחינת הענין הציבורי החובה לעשות את מירב המאמצים כדי לא לסכן את מקורות האינפורמציה הסודיים מהם ניזונים הרשויות והכוחות הממונים על הדאגה לבטחון המדינה. במסגרת מציאת האיזון ניתן לקבוע ככלל כשמדובר בהוצאת צוי גירושכי אין זה מספיק להראות שמבחינת שיקולי הבטחון עדיף שלא לגלות את המידע, אלא ביהמ"ש צריך להשתכנע שהרשויות המוסמכות חוששות בכנות ובתום לב שגילוי הראיות כרוך בחשיפת ידיעות שעלולה להוות סיכון בטחוני משמעותי, או לחשוף ולסכן מקורות אינפורמציה סודיים וכן צריך להראות שהחשש אינו בלתי סביר. בענייננו, היו המשיב ונציגיו ערים לצורך להגביל את צוי חיסוי הראיות למינימום ההכרחי ולחשוף בפני העותרים במידת האפשר את המידע הדרוש, כדי שיבינו מדוע הוצאו נגדם צוי הגירוש וכדי לאפשר להם להכין את טיעוניהם הנגדיים כדבעי. רוב רובו של חומר הראיות המצוי בתיקי רשויות הבטחון ביחס לעותרים חייב להשאר חסוי על פי הקריטריונים שצויינו לעיל. אין המטרה של איזון האינטרסים המנוגדים מצדיקה התעלמות משיקולי ביטחון חיוניים רק כדי לספק לעותרים מידע מפורט יותר, מעבר לרשימת העובדות הנוספות שהובאה כבר לידיעת בא- כח העותרים.

(בפני: השופט בך. עו"ד עסלי לעותרים, עו"ד יאראק למשיב. 14.1.86).

ע.א. 232/85 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי הורה על אימוץ קטינה, כאשר סבר כי הורי הקטינה אינם מסוגלים ולא יהיו מסוגלים בעתיד לטפל בה וכי טובת הקטינה שינתן צו אימוץ. הערעור נדחה. מדובר בקטינה שנולדה מחוץ לנישואין. האם מסרה אותה למשפחה אומנת, אח"כ נטלה אותה לביתה, ושוב החזירה אותה למשפחה אומנת, נתנה הסכמתה לאימוץ ולאחר מכן ביטלה את הסכמתה, ושוב נתנה הסכמה לאימוץ ולבסוף נישאו האב והאם והאשה אף נכנסה שוב להריון. בכל הנסיבות סברו הפסיכולוגים כי אין סיכוי שהורי הקטינה יוכלו לטפל בקטינה בעתיד ולפיכך המליצו על אימוץ הקטינה. בפסק דין מקיף סקר השופט ברק את הנתונים העובדתיים של המקרה הנדון, את השאלה של טובת הילד ומידת השפעתה על מתן צו אימוץ, את ההתייחסות לשאלה בדבר יכולתם של ההורים הטבעיים לטפל בקטינה בעבר, בהווה ובעתיד, והשלכות שונות אחרות על שיקול הדעת השיפוטי כאשר ביהמ"ש בא לתת צו אימוץ. השופט הגיע למסקנה כי במקרה הנדון צדק ביהמ"ש המחוזי כשנתן את צו האימוץ.

(בפני השופטים: ברק, וייס, בן דרור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. פלג למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 20.1.86).

בג"צ 639/85 - יהודה צברי נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א

*הפעלת מאסר על תנאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בספטמבר 1982 הורשע העותר בעבירת סמים והושת עליו מאסר על תנאי של שנה. בתוך תקופת התנאי הורשע העורר בעבירות סחר בסמים שביצע בחו"ל. העמדתו לדין נעשתה עפ"י סעיף 30(א) לפקודת הסמים הקובע כי "אזרח ישראלי... העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו, רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". בעקבות הרשעתו בדין נגזרו על המערער שנתיים מאסר בפועל והופעלו במצטבר 12 חודשי מאסר על תנאי. עתירתו לבג"צ נוגעת להפעלת המאסר על תנאי ועתירתו נדחתה.
טענת העותר היא שביהמ"ש לא היה רשאי להפעיל את המאסר על תנאי משום שהפעלתו הותנתה בביצוע עבירה נוספת תוך שלש שנים והכוונה היתה לביצוע עבירה בארץ ולא למקרה שהמערער יעבור עבירה בחו"ל, גם אם ישפט עליה בארץ מכח הוראות סעיף 38 הנ"ל. דעה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי, כשקבע את המאסר על תנאי, ציין בגזר דינו "שהתנאי הוא שבמשך שלש שנים ימנע הנאשם... מכל עבירה שהיא פשע" ופירושו של תנאי זה הוא כל עבירה כזו שיבצע ויובא עליה לדין בביהמ"ש בישראל. יתירה מזו, לפי סעיף 38 הנ"ל עבירה לפי פקודת הסמים גם אם נעברה מחוץ לישראל רואים אותה כאילו נעברה בישראל ומאחר שהתנאי שנקבע בביהמ"ש המחוזי חל על עבירה שנעברה בישראל, ממילא חל הוא גם על עבירה שנעברה מחוץ לישראל כשלפי החוק רואים אותה כאילו נעברה בישראל.

(בפני השופטים: אלון, ברק, חלימה. החלטה - השופט אלון. העותר לעצמו, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 3.2.86).

בג"צ 477/85 - מיכל גבע ואח' נגד שר הבינוי והשיכון

*תנאי הענקת הלוואות לזוגות צעירים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העתירה מתייחסת לכללים בענין הענקת הלוואות במסגרת הסיוע לרכישת דירות לזוגות צעירים והצו על תנאי התייחס לסבירותושל המועד לרכישת הדירה כפי שנקבע ע"י המשיב לצרכי הענקת הזכות להלוואה. העתירה נדחתה. אין חוסר סבירות בעצם קביעת האבחנות בין זוג נשוי לבין זוג העומד להינשא לענין ניפוק תעודת הזכאות. אין גם חוסר סבירות באבחנה בין זוג המבקש לרכוש דיור בעיר רגילה ובין זוג המבקש לרכוש דיור בעיירת פיתוח או מעבר לקו הירוק, ואין חוסר סבירות בעידכון סכום ההלוואות מתאריך פלוני שממנו נהנים אלה החותמים
על חוזים לאחר העידכון ולא אלה שכבר רכשו דירות לפני העידכון. בכל אחד מנושאים אלו יכולות להיות גישות מגישות שונות ואין בג"צ מוכן להיכנס לנעליה של הרשות כדי לבחור בין החלופות השונות. כל שמסור בידי בג"צ הוא ההכרעה בשאלה אם הדרך שננקטה היא בין אלה הסבירות במידה זו או אחרת, או שמא יש בה ביטוי לחריגה מהותית ומרחיקה לכת שאז היא מצדיקה את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ראובן גבע לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 11.2.86).

בג"צ 716/85 - מרלין בן-ברוך ואח' נגד עירית אשקלון ואח'

*העברת תלמידים מבית ספר אחד למשנהו (התנגדות לצו על תנאי- הצו בוטל).

עניינה של העתירה קביעת בית הספר בו ילמדו שלושת ילדי העותרים. עתירת המבקשים היא כי המשיבים ירשמו את ילדיהם בבית הספר נוף ים בשכונת ברנע באשקלון בעוד המשיבים העבירו את הילדים לבית הספר מעיין שהוא בית ספר לחינוך מיוחד. העותרים מוכנים שילדיהם ישובצו בכיתה לקשיי למידה בבית הספר נוף ים ורואים בהעברה לבית הספר מעיין מעשה שיש בו כדי לפגוע בילדים. העתירה נדחתה.
אין בג"צ ערכאת ערעור השוקלת את מכלול השיקולים החינוכיים והמינהליים ששימשו את הרשות החינוכית. תפקידו של בג"צ הוא תפקיד של פיקוח- על והוא בודק אם הרשות המינהלית אשר פעלה בענין לא חרגה מתחום סמכותה ואם לא הפעילה שיקולים זרים או גילתה ליקויים כיוצא באלה בדרכי פעולתה הפוסלים הכרעת הרשות המינהלית בין אם זו רשות שהוקמה על פי דין ובין אם זו רשות שהוקמה על פי החלטתה המינהלית של הרשות. העותרים טענו שרשויות החינוך לא נתנו דעתן לחומר שהוגש, אך אין יסוד לטענות אלה. הטיפולים בענין חינוכם של הקטינים היו רבים ומסועפים, העניין נבחן על ידי מי שמוסמך לכך, ואין מקום למסקנה שלא היו בפני הרשויות נתונים המאפשרים מסקנה מקצועית כפי שהסיקו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד בן-חיים לעותרים, עו"ד א. צוריאל לעיריה. 10.2.86).

ע.פ. 399/85 - ורדי אברהם נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).

גם בהנחה שהמערער התרשל בנהיגתו בכך שלא נתן לבו לנעשה לפניו ולפיכך לא ראה את שני הילדים רוכבי האופנים שבאו מולו אלא בהגיע אחד מהם עד כ- 4 מטרים לפניו וגרם למותו, עדיין השאלה היא אם הוכח הקשר שבין התרשלות זו ובין התאונה. הערכאות דלמטה קבעו כי הוכח קשר כזה והערעור על כך נתקבל.
בעת התאונה נסע המערער במסלולו ולא חצה את מרכז הכביש. לענין זה אין חשיבות לכך כי לפני כן, במרחק 50 מטר, סטה המערער שמאלה כדי לחלוף על גרוטאת מכונית שהיתה מונחת לימינו. לא יכול להיות גם ספק שהמנוח הוא שסטה עם אופניו אל עבר המכונית הנוסעת ואילו המשיך במסלול נסיעתו ללא סטיה זו לא היתה התאונה קורית. אילו חצה המנוח את מרכזו של הכביש שמאלה כי אז היה על המערער, אילו הבחין במועד במנוח, לסטות ימינה יותר. דא עקא, לפי עדות המערער לא נסעו הילדים במסלול נסיעתו והוא לא חש בכל סכנה. משמעות הדבר כי מלבד העובדה כי המנוח סטה לעבר המכונית אין אפשרות לקבוע היכן נסעו האופניים עליהם רכב המנוח עובר לסטייתו. בכל הנסיבות ראוי הוא המערער כי יהנה מן הספק, היינו כי המרחק שבו היו האופניים מן המדרכה הימנית שלהם לא היה כזה שידליק נורה אדומה אצל נהג סביר לגבי המשך נסיעתם של האופניים ולא היה עליו לצפות לסטייה אשר כזאת שעשה המנוח.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 3.2.86).

בג"צ 183/85 - ארנון יונס נגד לשכת העתונות הממשלתית

*הענקת תעודת עתונאי למו"ל שבוענים מקומיים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיבה קבעה כללים בדבר מתן תעודות לעתונאים. העותר מוציא לאור שלושה שבועונים מקומיים. עיקר תוכנם פרסומת מסחרית, ולזה מוסיף העותר כתבות שונות מפרי עטו. בשעתו סרבה המשיבה להעניק לו תעודת עיתונאי והוא עתר לבג"צ וטען כי הוא מופלה לרעה לעומת עיתונאים הכותבים כתבות מקומיות במסגרת העתונות הכללית. עפ"י החלטת בג"צ באותה עתירה זכה העותר לתעודת עיתונאי רגילה, אך צויין שאם יוצאו תעודות "כתב מקומי" תוענק לו תעודה כזו. לאחר מכן הוצאו תעודות כתב מקומי והעותר קיבל תעודת כתב מקומי. גם לאחר מכן טען העותר כי הוא מופלה לרעה לעומת עיתונאים הכותבים בעניינים מקומיים בעתונות הארצית, שלהם מנפיקים תעודת עיתונאי כללית. העתירה נדחתה.
כשהזכיר העותר את טענת האפליה היה עליו להניח תשתית עובדתית מתאימה לעובדה שעיתונאי פלוני העובד בעיתון ארצי וכל כתיבתו מיועדת לתושבי איזור מסויים מקבל תעודת עיתונאי כללית. העותר לא הניח בעתירתו תשתית שיהא בה כדי לתמוך בטענתו. העותר העלה מספר שמות של עיתונאים שיש להם תעודת עיתונאי כללית, אך עפ"י אישורים מאת עורכי אותם עיתונים כלליים אין תפקידם של אותם עיתונאים מצטמצם ל"כתב מקומי".

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. לאור לעותר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 2.2.86).

בג"צ 193/85 - ג'ורג' איליא נסיר ואח' נגד ביה"ד הכנסייתי הרום (היווני) אורתודוקסי בנצרת ואח'

*שיהוי בעתירה לבג"צ (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המנוחה השאירה צוואה ובה ציוותה נכס פלוני לווקף העדה האורתודוכסית בנצרת. מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת פנתה לבית הדין הכנסייתי האורתודוכסי בנצרת בבקשה לקיים את הצוואה. העותרים התנגדו לכך בטענות שונות שעניינן כי אין המשיב מוסמך לדון בבקשה. המשיב דחה את ההתנגדות ופסק כי הוא מוסמך לדון בבקשה ועל החלטה זו ערערו העותרים לבית הדין הכנסייתי לערעורים של הפטריארכיה האורתודוכסית בירושלים והלה החליט כי למשיב סמכות לדון בבקשה. בעקבות פסק דינו של ביה"ד לערעורים חידש המשיב את הדיון בבקשה לקיום צוואת המנוחה. העותרים הגישו התנגדות, בין השאר, בטענה שאין למשיב סמכות לדון בבקשה. המשיב הסתמך על פסק דינו של ביה"ד לערעורים וסרב לדון בטענות העותרים בדבר הסמכות ולגוף הענין החליט שהוא מוסמך לדון בבקשה וכי העותרים אינם נמנים על יורשי המנוחה ואינם רשאים להתנגד לקיום הצוואה. העתירה נדחתה מחמת השיהוי בפניה לבג"צ.
אפשר להניח שאת מצוות הוראות סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה קיימו העותרים וכי הם עוררו את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה. משעוררו את שאלת הסמכות היה עליהם להמתין להחלטת המשיב, יכלו לערער לביה"ד לערעורים וגם בכך נהגו כראוי. אך משהחליט ביה"ד לערעורים לדמות את הערעור וקבע כי המשיב מוסמך לדון באישור הצוואה, היה עליהם אז לפנות לבג"צ. שוב לא היה מקום להמשיך ולדון בפני המשיב בענין זה. משלא פנו לבג"צ אלא המשיכו לדון במעמדם הם לגוף הענין השהו את פנייתם מעבר למידה. המבקשים לא יכולים להנות משני העולמות - אם יחליט המשיב כי הם יורשי המנוחה נוח וטוב להם ואם יחליט שאינם יורשי המנוחה יתקפו את החלטתו בטענה של חוסר סמכות. יתרון טקטי שכזה באו דיני השיהוי למנוע.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד נביל ח. אברהים לעותרים, עוה"ד סוכובולסקי וכחילי למשיבים. 27.2.86).

בר"ע 44/86 - עובד שחוח נגד אמרגנים בע"מ

*דחיית תביעה מחמת חוסר יריבות (הבקשה נדחתה).

ההתדיינות בבימ"ש השלום עניינה הפרת הסכמים בין המשיבה לבין המבקש, שלפיהם היה על המשיבה להבטיח הופעת אמנים פלוניים ומנחה בערב מופעים שאורגן ע"י המבקש. המשיבה טענה חוסר יריבות מאחר ולפי נוסח ההסכמים הצהיר המבקש כי "ידוע לו שהסוכנות (המשיבה) משמשת כבאת כוחו ונציגתו של האמן... ויש לראות בהסכם... כיוצר קשר ישיר בין האמן למזמין...". לדעת המשיבה צריך היה להגיש את התביעה נגד השולחים, היינו האמנים שלא הופיעו, אלא אם הוכח כי נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק השליחות. בית משפט השלום לא התייחס לטענת חוסר היריבות ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והרוב קבע כי לא נוצרה יריבות בין בעלי- הדין שכן החוזה יצר זיקה חוזית ישירה עם האמנים ואת אלו בלבד רשאי היה המבקש לתבוע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פרשנותו של החוזה אותו ערכו בעלי הדין אינה עילה לקיומו של דיון בפני ערכאה שלישית. זוהי שאלה שהוכרעה לפי נוסחו של ההסכם ואין לדון בכך בפני ערכאה שלישית ונוספת. גם לגוף הענין, משנקבע כי המשיבה פעלה כשלוחתם של האמנים וכי המבקש היה ער למעמדה כשלוחה ולזהות השולחים, יצאה השלוחה מן התמונה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. לבנת למבקש, עו"ד אוריאל גורבן למשיבה. 29.1.86).

בר"ע 53/86 - סבג ניסים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה (הבקשה נדחתה).

בוצעה גניבה בחצר במושב בית עובד ובעת הביצוע התקרבה למקום בתו של בעל הבית והגנב נמלט ברכבו. הבת אמרה בהודעתה למשטרה שהאיש ברח ברכב בצבע לבן ונתנה את מספר הרכב. היא הוסיפה ואמרה שלא זיהתה את מי שביצע את המעשה אך ראתה ששערו שחור. המשטרה פעלה על פי הסימן שנתנה העדה והגיעה אל המבקש שהוא בעל הרכב שמספרו כאמור ורכבו לבן. בתחילה הכחיש שהיה במושב בית עובד ולאחר מכן מסר בעדותו בבית המשפט שהוא נוסע הרבה באותו כביש וכי יכול להיות שהוריד חייל טרמפיסט באותו מקום. הערכאות דלמטה הרשיעו את המבקש. הסניגור מפנה לנוסחה של אחת מן התשובות אותן נתנה העדה בזמן החקירה בבית משפט השלום, כשהשיבה על אחת מן השאלות "אני כמעט בטוחה שלא טעיתי במספר". מנוסח דברים זה מבקש הסניגור להסיק כי האיזכור של מספר הרכב מפי העדה לא היה בגדר וודאי. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין ליטול מלה ולנתקה מהקשרה הכללי ולבנות עליה בלבד מסקנה בדבר מהותו ומשקלו של חומר הראיות שעליו ביסס בית המשפט את ההרשעה. הבת שיננה את המספר ורשמה אותו שניות מועטות אחרי האירוע. המספר של הרכב נתגלה כמספר בלתי שגוי וגם הצבע התאים. מכאן נתווסף נדבך נוסף המחזק את האמינות של הזיהוי. בסופו של דבר גם המבקש אינו מנסה להרחיק עצמו ממקום ביצוע העבירה ובנסיבות אלה אין להסיק מתשובתה של העדה מסקנה המחלישה את משקל העדות. יש להוסיף לכך שהמקרה לא היה מתאים מעיקרו לדיון בערכאת ערעור שניה. מדובר בממצא של בית המשפט על יסוד מערכת עובדות ספציפית שאין לה כל משמעות כללית.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אהרון שלנגר למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 28.1.86).

ב.ש. 48/86 - אברג'יל יגאל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

הסניגור טוען כי אין ראיה לכאורה באשר לאשמת המשיב בסחר בהירואין ואולם ההכרעה בדבר מהימנות העדים ענין הוא לבית המשפט שידון במשפט לגופו, ומה שדרוש בשלב זה הוא ראיה לכאורה וכזאת
מצויה. בית המשפט המחוזי החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מדובר בשני אישומים של סחר בהירואין שנעברו בהפרש זמן של שלושה ימים. זו עבירה חמורה וגם אם מדובר בכמויות קטנות, הרי מתוך החומר עולה שמדובר במי שעסקו בסחר סמים גם אם בממדים זעירים. קיימת סכנה לציבור באם העורר יתהלך חופשי. סחר בהירואין, בכל כמות שהיא, מעורר חשש חמור של המשך ביצוע העבירה גם עד לשמיעת המשפט וסכנתו של סם מסוג זה חמורה ורצינית ביותר.

(בפני: השופט אלון. עו"ד אלמליח לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 7.2.86).

ב.ש. 1123/85 - אילה שיף נגד חיים שיף

*דחיית תשלום אגרה בערעור (בקשה לדחיית תשלום אגרה - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המבקשת הגישה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד בעלה לשעבר (המשיב) לשיתוף ברכוש. תביעה זו נתקבלה רק לגבי נכס אחד של המשיב ולגביו נקבע מנגנון לקביעה שווי הנכס. לגבי נכסים עסקיים אחרים נדחתה התביעה. המבקשת הגישה ערעור ונקבע שעליה לשלם אגרה בסך 15 אלף שקלים חדשים. היא מבקשת לפטור אותה מתשלום האגרה והבקשה נתקבלה בחלקה.
שני קריטריונים קבועים בתקנות לעניין הפטור מאגרה: יכלתו של המבקש והסיכוי להצליח בתביעה. אשר לקריטריון הראשון - בהתחשב ברכושה של המבקשת, הכנסותיה, דמי המזונות שהיא מקבלת וההוצאות שעליה להוציא, עולה כי אכן אינה מסוגלת לשלם את מלוא האגרה בסכום אחד אבל היא יכולה לעמוד בתשלומים לשעורים. אשר לקריטריון השני של סיכוי להצליח בתביעה - הערעור נסב על שאלת זכות בן זוג לשיתוף בנכסים עסקיים של בן הזוג השני. זוהי שאלה משפטית המעורבת בשאלות של עובדה. הפסיקה מגלה נטיה להרחיב את זכות השיתוף של בני הזוג גם לגבי נכסים עסקיים ובמיוחד כשמדובר בבני זוג שחיו במשותף שנים רבות. די בכך כדי למלא את התנאי השני הקבוע בתקנות. לאור האמור לעיל הוחלט על דחיית תשלום מחצית האגרה לפרק זמן של 6 חדשים עד שישלים רואה החשבון שנתמנה על ידי בית המשפט המחוזי את קביעתו לגבי שווי הנכסים ושווי הרווח להם זכאית המערערת. המחצית השניה של האגרה תשולם בתשלומים חודשיים של 750 שקל מדי חודש כשהסכומים צמודים למדד יוקר המחיה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. קירש למבקשת, עו"ד ח. אונגר למשיב. 22.1.86).

על"ע 9/85 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד אהרון דגן

*קולת העונש (רשלנות בטיפול בתיק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב הורשע בעבירה של רשלנות בטיפול בעניינם של המתלוננים וכן שלא השיב לפניות הקובל. דינו נגזר לעונש השעייה של שלשה חדשים בנוסף לכל עונש השעייה התלוי ועומד נגדו וכן חוייב בתשלום הוצאות הלשכה. הועד המחוזי ערער על קולת העונש בפני בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, בטענה שיש להוציא את המשיב מלשכת עורכי הדין, בשל התנהגותו הלא נאותה במקרים רבים מאוד ולאורך זמן. ביה"ד הארצי ראה אמנם את התנהגותו של המשיב בחומרה, במיוחד בשל הרשעותיו הקודמות באותו סוג עניינים, לא סבר שיש למצות את הדין עם המשיב ולהוציאו מהלשכה והסתפק בכך שהעמיד את תקופת ההשעייה על תשעה חודשים. הועד המחוזי ערער לבית המשפט העליון וטען כי נוכח הצטברות העבירות של המשיב אין לו מקום בלשכת עורכי הדין. עמדה זו לא נתקבלה, אך העונש הוחמר והעומד על 18 חדשי השעייה.
עיון בהרשעות הקודמות של המערער מציג תמונה עגומה של עורך דין חסר אחריות, אשר מזניח את הטיפול בענייני לקוחותיו ונוהג בזלזול במוסדות האתיקה של לשכת
עורכי הדין, בכך שנמנע מלהשיב על תלונות המוגשות נגדו. כבר נגזרו לעותר בעבר תקופות השעייה שונות. הצטברות תקופות ההשעייה הביאה לכך שהמשיב מושעה בפועל כבר כשנתיים ועליו להיות עוד מושעה כשנה וחצי. עורך דין החוטא תדיר לכללי האתיקה המקצועית, עשוי להביא לכלל מסקנה כי אינו ראוי עוד להמנות עם ציבור עורכי הדין, אפילו העבירות האחרונות שבגינן נקרא ליתן את הדין כשלעצמן אינן מצדיקות ענישה כה מרחיקה לכת. יש והעבירה היא כה חמורה שיראו בה ערעור מוחלט של האמון שנרחש לעורך הדין עד שהוא בחזקת חסר תקנה ובמקרה כזה יש להוציאו מן הלשכה או להשעותו לתקופה ארוכה מאוד. מאידך, יש עבירות ברמת חומרה כזו שגם בהצטברותן פגיעתן אינה קשה עד כדי הסקת מסקנות מרחיקות לכת וענישה שאינה מותירה תקוה לנאשם. במקרה דנן אכן יש לראות בחומרה רבה את התנהגות המשיב במרוצת השנים, אך מבחינת סוג העבירות שהמשיב נכשל בהן אין לומר עליו כי אין לו תקנה כעורך דין. גם אין לומר שבהתנהגותו הכתים ללא נשוא את תדמית החברים למקצוע. נראה כי השעייתו המצטברת של המשיב לתקופה ממושכת עשוייה "לרפא" אותו מחולשותיו, כך שעם שובו לפעילות במקצוע ינהג ביתר אחריות. לפיכך אין לקבל את עתירת הלשכה להוציאו מלשכת עורכי הדין אך יחד עם זאת יש להחמיר בענשו כאמור.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. בר למבקש, המשיב לעצמו. 10.2.86).

בג"צ 6/86 - חברת השמירה בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל

*פסילת הצעה במרכז (העתירה נדחתה).

המשיב פירסם בנובמבר 1985 מכרז בו הזמין הצעות לקבלת רשות שמוש בשטח קרקע, בסמוך למגרש הרוסים בירושלים, על מנת שהזוכה במכרז יפעיל על אותו שטח חניון לרכב. מציעים רבים השתתפו במכרז זה וביניהם העותרת והמשיב השני, אחד בשם שמעון רפאלי, שאת הצעתו הגיש תחת השם "חברה ביסוד בע"מ ש. רפאלי ואחרים". המציעים נדרשו להגיש הצעתם בדבר הסכום שהם מוכנים לשלמו על גבי טופס של מכתב למינהל שצורף כמסמך למכרז. הנוסח במכתב הוא החלטי וחד משמעי והוא כולל תניות והתחייבויות שהמציע מתחייב ליטול על עצמו. כל המציעים הגישו הצעותיהם על טופס כזה והעותרת צרפה לטופס מכתב לוואי שבו נאמר בין היתר "ברצוננו לציין... לבקש שאי קבלת האשורים הדרושים... לא תחשב להפרת תנאי המכרז... הננו מבקשים כי סיום תקופת ההרשאה יהיה 36 חודש...". בשני עניינים אלה הדברים שנרשמו במכתב מנוגדים לתנאי המכרז ולאמור בכתב ההצעה. לפיכך החליטה ועדת המכרזים לא להתחשב בהצעת העותרת, למרות שזו הציעה את הסכום הגבוה ביותר עבור ההרשאה להשתמש בשטח, וקיבלה את הצעת המשיב השני שהציע את הסכום הגבוה ביותר בין המציעים האחרים. העתירה נדחתה.
מכתב הלוואי שצורף להצעת העותרת כולל תנאים העומדים בסתירה לתנאי המכרז ולפיכך מוצדקת היתה דחיית ההצעה. טוען ב"כ העותרת כי לאחר הגשת המכרז שלחה העותרת מכתב למינהל שבו ציינה כי מכתב הלוואי אינו מהווה תנאי בל יעבור אלא בקשה. מכתב זה לא היה בפני ועדת המכרזים, אך מעבר לכך המכתב המאוחר אינו מרפא את הפגם שבמכתב הלוואי. אין מדובר במכתב שיצר אי בהירות, כטענת העותרת, המצדיק לבקש הבהרות מהעותרת. מכתב הלוואי מדבר בעד עצמו והוא כולל הסתייגות מתנאי המכרז בשני עניינים חשובים. אשר לטענת העותרת כי אין זה מן הראוי לזכות בחוזה את המשיב השני שכן אין למסור עבודה למה שמוגדר "חברה ביסוד" - טענה זו אפילו יש בה ממש, אינה יכולה להועיל לעותרת שהרי אם תפסל הצעת המשיב השני יבוא במקומו מציע אחר מבין המציעים אך לא העותרת שנפסלה מכל וכל.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד לובובסקי לעותרת, עו"ד גב' ד. גורני למשיב. 17.2.86).

בג"צ 327/85 - אטלנטיק חברה לדייג בע"מ נגד מנהל משרד החקלאות ואח'

*בקשה לחזור מהודעה על ביטול בג"צ והטלת הוצאות (העתירה בוטלה).

בג"צ הוציא ביוני 1985 צו על תנאי נגד המשיבים. המשיבה השלישית, דג פרוטט תעשיות דייג בע"מ, הגישה תצהיר תשובה ואילו המשיבים הראשונים נמנעו מכך שכן העותרת בקשה לחזור בה מעתירתה. בדיון ביקש ב"כ המשיבה השלישית להטיל הוצאות לדוגמא על המצהירים מטעם העותרת שכן העותרת עצמה נמצאת בכינוס נכסים. ב"כ המשיבים הראשונים ביקש שביהמ"ש יקבע כי האמור בעתירה אינו מבוסס. ב"כ העותרת טען לעומת זאת כי האמור בעתירה נכון וביקש לחזור בו מן הביטול.
בשלב זה אין זה מן הראוי לאפשר לעותרת לחזור בה מבקשתה לבטל את העתירה. לא ניתן כל טעם הגיוני מדוע יש לאפשר "ביטולו של הביטול". הטעמים שעמדו ביסוד בקשת הביטול בעינם עומדים והלהט של ב"כ העותרת המוכן להוכיח את עתירתו לא הוא שקובע את סדרי עבודתו של ביהמ"ש ואת מערכת שיקוליו. בקשה לבטל עתירה אינה ענין של מה בכך. היא משפיעה על הצדדים ומשפיעה על תכנית עבודתו של ביהמ"ש וצריך להביא טעם מדוע מבקשים לבטל עתירה, ובוודאי שצריך להביא טעם של ממש מדוע מבקשים לחזור מהביטול. טעם כזה לא הובא ועל כן דין הבקשה לחזור מהביטול להדחות.
אשר להוצאות - העתירה כוללת בחובה דברים קשים כלפי רשויות הצבור וכלפי המשיבה השלישית. זו השיבה תשובה מקיפה שיש בה מבחינתה כדי לדחות מכל וכל את האשמות העותרת. המשיבים הראשונים לא הספיקו לעשות כן. בכל הנסיבות יש לחייב את העותרת לשאת באופן ממשי בהוצאותיה של המשיבה השלישית. לפיכך חוייבה העותרת בתשלום 10,000 ש"ח הוצאות למשיבה השלישית. המשיבים הראשונים לא ביקשו הוצאות.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד י. בן ישראל לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים הראשונים, עו"ד מ. חשין למשיבה השלישית. 13.2.86).

ב.ש. 634/84 - אליעזר חיימוביץ נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגיש ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).

המערער הורשע באוגוסט 1982 בבימ"ש השלום בשורה של עבירות ונדון לארבע שנים מאסר ובספטמבר 1982 הורשע בשורה של עבירות בביהמ"ש המחוזי ונדון לשתי שנות מאסר במצטבר. על פסק דין בימ"ש השלום לא הגיש ערעור ואשר לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי טוען המבקש שמסר טפסים של ערעור למפקד האגף בו הוא מרצה מאסר, אך רק כשנה וחצי לאחר מכן התברר לו שהטפסים לא נשלחו לביהמ"ש. הוא עתר לבג"צ והוצע לו להגיש בקשה להארכת מועד. הבקשה נדונה בפני הרשם בספטמבר 1984 והוצע למבקש, בשל הזמן שחלף, לפנות בבקשת חנינה לנשיא המדינה. המבקש עשה כן ובספטמבר 1985 קיבל תשובה שלילית ועתה הוא מחדש בקשתו להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
בהארכת מועד להגשת ערעור פלילי אין צורך בטעם מיוחד דווקא אך יש צורך בטעם מתקבל על הדעת שיצדיק את האיחור. הסמכות של הארכת המועד לא תופעל כדבר שבשיגרה. המקרה הנדון כאן אינו מצדיק הארכת מועד. גם אם תתקבל כנכונה טענת המבקש כי מסר טפסים של ערעור למפקד האגף בבית הסוהר, הרי לא ניתן לקבל איחור כה רב והזנחה בטיפול בענין. אכן, המבקש הוא אסיר, אך הוא מסוגל וחייב לטפל בעניינו ואם ביקש שישלמו עבורו טפסים של ערעור עליו לוודא שהללו הגיעו לתעודתם. גם לגירסת המבקש חלפו שנה וחצי או שנתיים עד שהגיש בקשתו להארכת מועד לראשונה והיום אנו נמצאים קרוב לארבע שנים לאחר שהוגשה הבקשה. מי שמבקש להאריך מועד עליו לטפל בעניינו בזריזות ראויה.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה. 26.2.86).

ע.א. 518+540/82 - ד"ר דינה זייצוב ואח' נגד שאול כץ ואח'

*תביעת נזיקין של ילד שנולד נכה לאחר יעוץ גנטי מוטעה להוריו (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה פה אחד והערעור הנגדי נתקבל ברוב דעות השופטים המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין, ד. לוין כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג). אשה פנתה, בטרם נישואיה, ליעוץ גנטי כדי לברר אם מחלה תורשתית מסויימת הידועה בשם הנטר הקיימת בקרב משפחתה עלולה לפגוע בצאצאיה לעתיד, שאם כן הדבר - נמושה היא בדעתה לא להביא ילדים לעולם. הרופאה היועצת, כתוצאה ממעשה רשלנות בעריכת הבדיקות או בהסקת המסקנות מהן, קבעה שאין חשש כזה. על סמך חוות- הדעת הרתה האשה וילדה בן כשהוא נגוע באותה מחלה הפוגעת קשות בהתפתחותו הפיזית והנפשית. בגין כך הוגשה, בין היתר, בשמו של הקטין תביעת נזיקין נגד הרופאה והמוסד שבמסגרתו היא עובדת. התביעה נדחתה על הסף משני נימוקים: האחד - כי עילה זו שייכת לאותו סוג של עילות שאין זה מיכולתו ולא מתפקידו של בימ"ש להקימן ומלאכת העשייה בכגון דא חייבת להיות מסורה למחוקק, והשני שאילו היינו מתירים זכות תביעה נגד זרים בלבד היתה המסקנה שלמרות שאנו מכירים בכך שנעשתה לילד עוולה אנו משחררים מאחריות בגינה את גורמי העוולה שהם ההורים. מכאן הערעור שהוגש בשמו של הקטין. לעומת זאת סירב השופט לדחות על הסף תביעה אחרת, היא תביעת ההורים בשמם שלהם נגד הרופאה ומעסיקיה בגין הנזק שנגרם להם עקב הולדת הילד ועל כך ערעור הרופאה. פה אחד נדחו? ערעור הרופאה ומעסיקיה על כך שביהמ"ש לא דחה על הסף את התביעה של ההורים נגדם וברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, הוחלט לקבל את ערעור הילד ולהחזיר את התיק לביהמ"ש שידון לגופו של ענין.
המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט ברק נתנו את שני פסקי הדין העיקריים של הרוב ופסקי דין אלה משתרעים על פני כ-70 עמודים. בפסקי הדין נסקרו בהרחבה הבעיות המתעוררות בשאלה מה עדיף על מה - אי קיום או קיום בנכות וכן השאלות המשפטיות השונות המתעוררות באשר לתביעת דמי נזיקין של הקטין אשר לא יכול היה להיוולד ללא פגם אך ניתן היה למנוע את היוולדו. פסקי הרוב הגיעו כאמור למסקנה שאין לדחות על הסף את תביעת הקטין ויש לבדוק את העובדות עצמן. לעומת זאת סבר השופט גולדברג כי בדין נדחתה על הסף תביעת הקטין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עוה"ד מ. ארגוב וצ. זילברטל למערערים, עוה"ד זאב וייל וי. כהנוב למשיבים. 18.2.86).

ב.ש. 95/86 - יעקב גבאי נגד שלמה גבאי

*הארכת מועד בבקשה לרשות ערעור בענין בוררות (בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי התנהלו הליכים בין שני אחים, המבקש והמשיב, ובשלב מסויים הושג הסכם שלפיו מונה בורר להכריע בכל המחלוקות שבין הצדדים. הבורר נפטר לפני שהחל בתפקידו והמשיב ביקש מביהמ"ש למנות בורר אחר תחתיו. המבקש התנגד לכך וביהמ"ש החליט לדחות את ההתנגדות ולמנות בורר להכריע בסכסוך. על החלטה זו מבקש המבקש לערער בפני ביהמ"ש העליון אך הבקשה לרשות ערעור הוגשה באיחור ומכאן הבקשה להארכת המועד. הבקשה נדחתה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה ביום 29.12.85 והמועד להגשת בקשה לרשות ערעור הוא 30 יום כך שהמועד האחרון היה 28.1.86. לדברי ב"כ המבקש נשלחה בקשת רשות ערעור ביום 31.1.86 במונית, אך זו לא קובלה במזכירות ביהמ"ש בשל האיחור ולפיכך הגיש ביום 2.2.86 בקשה להארכת מועד שאליו צורפה הבקשה לרשות ערעור. המועד של 30 יום נקבע בחיקוק ולכן יש צורך בטעם מיוחד להארכתו. ב"כ המבקש טוען כי האיחור נבע מתקלה שארעה במעבד התמלילים שבמשרדו, שהוכנס זה לא כבר לשימוש וכתוצאה מהתקלה נמחק תוכן הבקשה מהמחשב ולא ניתן היה להדפיסה באמצעותו ועד
שתוקן המחשב עבר המועד. אין לקבל טעון זה. ראשית, ביום שבו מדובר כבר חלף ועבר המועד להגשת הבקשה (29 או 30 בינואר) וטעות בחישוב הימים אינה מהווה טעם להארכת המועד לא כל שכן טעם מיוחד. שנית, הסמכות להאריך מועד, נועדה, בין השאר, להתגבר על מצבים שאליהם נקלע בעל דין ובעטיים נבצר ממנו לעשות מעשה, כגון מצב בריאות לקוי, שהות בחו"ל בנסיבות מיוחדות, או תקלה שבמקורה בביהמ"ש עצמו. לא זה המקרה הנדון. מדובר בתקלה משרדית בד' אמותיו של בעל הדין או ב"כ שעליה ניתן להתגבר. תקלה או טעות משרדית כשלעצמן אינן מהוות טעם מיוחד להארכת המועד.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גביש למבקש, עו"ד גב' הגר למשיב. 25.2.86).

ב.ש. 126/86 - עומר אבו ראס נגד מדינת ישראל

*בקשה לביטול מעצר בטענות נגד תקינות מסדר זיהוי (הערר נדחה).

בינואר 1986 נדחה ערר על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים שהוגשו נגדו בגין עבירת סחר בהירואין. באותה החלטה נקבע שקיימת תשתית עובדתית המצדיקה את המעצר, המורכבת, בין היתר, מדברי הודעתו של אחד "מסעוד" במשטרה. אותה שעה טרם נתקיים מסדר זיהוי הואיל והעורר סרב להשתתף בו וצויין בהחלטה כי אם יתקיים מסדר זיהוי ותוצאותיו יצדיקו את הדבר יוכל העורר לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר. לאחר הדברים הללו נערך מסדר זיהוי בו זיהה "מסעוד" את העורר, אך במסדר הזיהוי היו פגמים ואז ביקש העורר עיון חוזר, הבקשה נדחתה והערר על כך נדחה.
הפגמים במסדר הזיהוי נובעים מכך שלפני שמסעוד הוכנס לזהות את העורר נאמר לו ע"י שוטר בשם קימה כי בין הנצבים במסדר נמצאים גם האחים חלד. "מסעוד" אמר שהוא חושש מפניהם בהיותם עבריינים. האחים חלד הוחלפו באחרים וסדר הניצבים שונה ואז זיהה מסעוד את העורר כמי שביצע את עיסקת הסמים. העובדה שנתקיימה שיחה בין קימה לבין מסעוד עוררה חשש בלב הסניגור שמא נאמרו ע"י קימה עוד דברים למסעוד שפגעו בתקינות המסדר, וזמן קצר לאחר גמר הזהוי ביקש הסניגור לדבר עם מסעוד שעדיין היה בתחנת המשטרה. השוטרים סרבו בטענה כי מסדר הזיהוי נגמר וכל השאלות שיש לו יוכל לשאול בביהמ"ש. אין ספק כי חלו פגמים במסדר כפי שנערך. על המשטרה לנהל הליכים תקינים כדי שהמזהה יוכל לקבוע אם הוא מזהה את נשוא המסדר בתנאים אופטימליים ותוך שמירת הכללים המקובלים בכגון דא. במקום לנהוג כך שוחח איש משטרה עם מסעוד וגילה לו את זהות שניים מהעומדים במסדר, דבר שמטבע הדברים עשוי לעורר חשש שמא מסר למסעוד פרטים רלבנטיים נוספים. כשכבר נעשה המחדל והסניגור ביקש לברר מפי מסעוד מה היה תוכנה המלא של שיחתו עם קימה סרבה המשטרה מטעם פורמלי, הנכון כשלעצמו בנסיבות אחרות שהמסדר כבר נסתיים, להרשות לפרקליט לברר את הדבר, וזאת למרות שמסעוד היה עדיין בתחנת המשטרה והיה סמוך מאוד לאחר סיום מסדר הזיהוי. ברם, המחדלים האמורים יכולים להביא לכך שלצורך החלטה בדבר המשך המעצר לא יבוא בחשבון ענין מסדר הזיהוי, אך אין לומר כי העורר לא זוהה וכי קיימות נסיבות חדשות המצדיקות את השחרור.