ב.ש. 527/86 - ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח נגד קיבוץ יפעת
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בין הצדדים התנהלה בוררות ובסיומה פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר ואילו המשיב הגיש בקשה לאישור הפסק. ביהמ"ש המחוזי נתן ביום 31.3.86 פסק דין המאשר את פסק הבורר ודוחה את בקשת הביטול. על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור ולאחר הגשת הערעור התעורר ספק במזכירות ביהמ"ש העליון אם הערעור הוגש כדין ובזכות זאת נוכח סעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי "החלטה של ביהמ"ש לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות...". לאור זאת החליט הרשם לדון בשאלה הנדונה. המבקשת הצדיקה הגשת הערעור בלא נטילת רשות, אך הגישה גם בקשה חילופית להאריך לה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. הרשם קבע כי במקרה הנדון צריך היה רשות ערעור ודחה את הבקשה להארכת המועד.
ב. הטענה המרכזית של המבקשת היא שבהסכמת הצדדים התנהל הדיון בביהמ"ש המחוזי על דרך של תובענה רגילה ובסדרי דין רגילים ומכאן שהדיון נחשב כדיןבערכאה הראשונה ופסק הדין ניתן לערעור בזכות. ברם, שאלה היא אם יש בשינוי סדרי הדין כדי להשפיע על מהות ההליך ועל זכות הערעור והתשובה היא שלילית. הסכמת הצדדים על דרך ניהול הליך בשונה מהדרך המקובלת הקבועה בתקנות, אינה משנה מאופיו הבסיסי של אותו הליך ואין בה כדי ליצור יש מאין, זכות ערעור מקום שזו אינה קיימת. בענייננו מדובר בבקשות לאישור ולביטול פסק בוררות, סמכות ביהמ"ש בענין זה מעוגנת בחוק הבוררות והסכמת הצדדים על שינוי סדרי הדיון אינה יכולה לשנות עובדה זו. אין נפקא מינה אם הדיון התנהל על יסוד תצהירים או שנשמעו במהלכו גם עדים.
ג. שאלה נוספת היא אם יכול צד להסכים על הענקת זכות ערעור לזולתו ואם בענייננו היתה הסכמה שכזו. אשר לשאלה הראשונה - נפסק כי צד יכול להתנות על זכות הערעור ובלבד שלא יהא בכך כדי לשנות מסמכותו של ביהמ"ש. נותרת השאלה אם ניתנה הסכמת המשיב להגשת הערעור. לא היתה הסכמה מפורשת לכך אלא שלטענת ב"כ המבקשת ניתנה הסכמה מכללא. הנתון היחיד בענין זה מופיע בתצהיר עו"ד התומך בבקשה והאומר "בשיחות שהתנהלו ביני לבין ב"כ יפעת... נקטנו לשון "ערעור" בהקשר של הזכות שתעמוד לצד שבקשתו תידחה ומעולם לא נקטנו בלשון של 'בקשת רשות ערעור' או כל ביטוי אחר...". דברים אלה אינם משקפים הסכמה מכללא על הענקת זכות ערעור. נקיטת לשון "ערעור" במסגרת חילופי דברים שוטפים בין בעלי דין או עורכי דין,כשאין ביסודה כוונה ליצור או להגדיר יחסים משפטיים, אינה יכולה להוות יסוד להסכמה ולו גם משתמעת. טבעי שהצדדים נקטו לשון "ערעור" אך התכוונו להגשת בקשת רשות ערעור. גם ביהמ"ש המחוזי כתב בפסק דינו "אם לא יוגש ערעור יוחזר תיק הבוררות לבורר... אם יוגש ערעור יוחזר תיק הבוררות לבורר לאחר שיוחזר התיק מהערעור" אך דברים אלה אינם בבחינת מתן רשות להגיש ערעור כפי שטוענת המבקשת.
ד. אשר לטענה כי בהעדר פנייה של הצד שכנגד לא היה מוסמך ביהמ"ש לבדוק, מיוזמתו, אם הערעור הוגש כדין - אכן הצד שכנגד לא עורר טענה בקשר לכך, אך זו סמכות טבעית המוקנית לביהמ"ש כדי לאפשר לו לעמוד על המשמר ולברר אם ענין המוגש בפניו מוגש כדין ובגדר הסמכות הנתונה לו. מכאן שהערעור הוגש שלא בזכות ויש צורך בהגשת בקשה לרשות ערעור.
ה. אשר לבקשה להארכת המועד - טענתה המרכזית של המבקשת היא כי חלה כאן ההלכה בדבר הליך אחר התלוי ועומד, הוא הליך הערעור שהוגש, והמבקשת מסתמכת על ההחלטה בב.ש. 1186/85 (תקציר כ"ז 85). אין הנדון דומה לראיה. שם נדחתה על הסף בקשה לאישור פסק בורר והיה ספק אם הבקשה נדחתה במסגרת הליך הבוררות
שהערעור עליו ברשות, או שהיתה זו מחיקה מחמת חוסר מעש שעליה ערעור בזכות. בענין ההוא גדר הספקות ומהות ההליך עמד לדיון בפני ביהמ"ש העליון ולא הועלתה טענה שהערעור הוגש שלא כדין. בענייננו, הערעור הוגש שלא בזכות ומשכך הם פני הדברים שוב אין הליך תלוי ועומד. זאת ועוד, בענין ההוא ביהמ"ש המחוזי לא נזקק לבקשת ביטול פסק הבורר לגופא אלא דחה אותה על הסף ואילו כאן ניתנה החלטה מלאה ומפורטת בבקשות הביטול והאישור. אשר לחשיבות הענין - עובדה זו כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. מכל מקום, הודעת הערעור אינה מעלה שאלות בעלות קושי וחידוש משפטי מיוחדים המצדיקים הארכת המועד. בשל חשיבות הענין. האיחור בהגשת בקשת רשות ערעור יסודו בטעות גרידא וטעות שכזו אינה בבחינת טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עוה"ד ד. עזריאל ומ. שכטר למבקשת, עו"ד א. יעקב למשיב. 15.7.86).
בג"צ 709/85 - נילי צפיר ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח'
*הקצאת מגרש להקמת "מרכז קהילתי תורני"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים הם ארבעה מדיירי רחוב השבעה בנתניה ומהם שניים הם בעל ואשה. לטענתם הם מייצגים מספר רב יותר של דיירים ברחוב השבעה וברחובות הסמוכים לו. עתירתם מכוונת נגד כוונת עירית נתניה להעמיד מגרש מסויים ברחוב הנ"ל לרשות המשיבה החמישית, מרכז אור התורה והתשובה, (להלן: המשיבה), כדי לבנות בנין לצרכיה, וכן נגד כוונת העיריה להעניק את החזקה במגרש למשיבה. המשיבה רשומה לפי חוק העמותות ובתעודת הרישום שלה מוגדרות מטרותיה העיקריות "מרכז תורני, ישיבה וכולל להפצת התורה וערכיה". למעשה, המשיבה הינה מוסד העוסק בלימוד תורה, בהרצאות בענייני חינוך, מוסר, אהבת ישראל וארץ ישראל, ביעוץ והכוונה לזוגות נשואים בחיי משפחה, בהכנת נערים לבר מצוה, עזרה למשפחות במצוקה וקליטה חברתית של עולים חדשים וכו', כנאמר בתצהיר התשובה מטעם המשיבה. המוסד פועל כיום בלבו של השוק בנתניה ואין חולקין כי אין זה מקום מתאים לפעילות כזו. לפיכך החליטה העיריה להעמיד לרשות המשיבה את המגרש הנדון המיועד בתוקף תוכנית הבינוי ל"מרכז קהילתי". נגד החלטת העיריה להעמיד לרשות המשיבה את המגרש הנ"ל יצאו העותרים ולאחר שפניותיהם לראש העיר וחברי המועצה לא הואילו פנו לבג"צ. את ההתנגדות מבססים העותרים על המישור הצבורי וכן על נמוקים משפטיים טכניים. העתירה נדחתה.
ב. אשר למישור הצבורי - טוענים העותרים שהקמת המבנה והפעלתו הן בניגוד לרצונם של רוב תושבי האזור ובהקשר זה משתמשים העותרים בעתירתם במושג "הציבור הרלוונטי". באשר לאותו "ציבור רלוונטי" הרי לפני בג"צ ניצבים ארבעה עותרים ובכללם בעל ואשה בלבד ומספר התושבים שביקשו להתייצב לפני הועדה ולהתנגד להקמת הבנין היה, גם לפי דברי העתירה, 15 ואילו עפ"י טענת המשיבים רק חמישה מתנגדים והעותרים בכלל זה. יש ספק רב ביחס ל"גדודים" העומדים מאחורי העותרים, כאשר לעומתם הציגו המשיבים עצומה האומרת "אנו מקדמים בברכה את הקמת בנין מרכז קהילתי תורני באזורנו, דבר שיביא תועלת גדולה לכל הציבור החילוני והדתי". לעצומה זו 21 דפים מלאים במאות חתימות של תושבי האזור ובכללם לפחות 34 תושבים של רחוב השבעה עצמו. נמצא שבמישור הצבורי "אוכלוסיה רלוונטית" איננה דוקא במחנה העותרים.
ג. אשר לטענות המשפטיות של העותרים - תוכנית המתאר החלה על האזור מאפשרת בניית מבנים ובכללם בתי ספר, בתי כנסת ומועדונים שאינם גורמים מטרד. באזור המיועד למבנה צבור מותר להקים "כל מבנה המיועד להדרכה, תרבות וחנוך שלא
למטרות רווח". מאז 1982 חלה על המגרש תכנית מאושרת שלפיה המגרש הנדון מיועד "למועדון קהילתי". נטען כי המגרש מיועד ל"מועדון קהילתי" ולא ל"מרכז קהילתי תורני" שמבקשת המשיבה להקים. השאלה היא מהי ההגדרה של "מועדון קהילתי" שכן מושג זה אינו מוגדר. נראה שהמוסד של המשיבה אכן נכנס לגדר "מועדון קהילתי" שכן מדובר בתפילה בבית כנסת, הרצאות בענייני חינוך, אהבת ישראל ומחשבת ישראל, וכו' וכל אלה מהווים לכל הדעות "פעילות תרבותית חברתית וחנוכית". גם הטענה שהעיריה לא היתה רשאית להחכיר את המגרש ללא מכרז אין לקבל, שכן עפ"י תקנות העיריות (מכרזים) מותר להתקשר בחוזה ללא מכרז כאשר מדובר במקרקעין המועברים למוסד צבורי למטרות חינוך, תרבות, מדע וכו'. אין לקבל את הטענה שהמשיבה איננה "מוסד צבורי". המשיבה היא עמותה העוסקת שלא למטרת רווח בעיסוקים שפורטו לעיל ובנוסף לכך אושרה ע"י נציב מס הכנסה כמוסד צבורי. די באלה כדי שהעיריה תראה במשיבה מוסד צבורי ומי שמבקש לטעון שהעיריה טעתה חייב להביא ראיות לכך ולא די בטענה בעלמא.
(בפני השופטים: אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מיכאל שקד לעותרים, עוה"ד רבקהרוטשילד וחיה גוגיג רזניק למשיבים. 13.7.86).
ע.א. 330/84 - מדינת ישראל נגד הלבנון חברה לביטוח בע"מ
*תשלום תכוף" בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. רופא בשרות צבאי שנהג במכוניתו הפרטית נפגע בתאונת דרכים ואושפז על חשבוןהמדינה בבתי חולים שונים במשך תקופה של שנים. המדינה טענה כי נשאה בהוצאות האישפוז וכי המשיבה, שהיתה המבטחת של המכונית, חייבת לשלם לה את הוצאות האישפוז במסגרת תשלום תכוף. המשיבה לא נענתה לדרישת המדינה והוגשה תביעה. המשיבה ביקשה לדחות את התביעה על הסף או למחקה באשר אין למדינה מעמד כלשהו בענין התשלום התכוף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן אין המדינה זכאית לתשלום תכוף לפי סעיף 5 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והערעור נדחה.
ב. הנשיא שמגר בפסק דינו ציין כי סעיף 5 לחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים קובע תשלום תכוף לנפגע, כחלק מן הפיצויים, בגין הוצאות אישפוז שהוציא הנפגע, וכן תשלומים חדשיים שיהיה בהם כדי לספק צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו עד להחלטה הסופית בענין הפיצויים. החוק קובע מפורשות כי הסכומים הנ"ל ניתנים לתביעה בנפרד מיתר הפיצויים. ברם, המחוקק נוקט לשון "נפגע" כאשר הוא מגדיר את הזכאי לתבוע תשלום תכוף. מונח זה הוגדר בסעיף 1 לחוק "נפגע - אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". ההגדרה מונעת פירוש מרחיב מאחר והיא מתייחסת למי שנגרם לו נזק גוף בתאונה. משמע, מי שנגרם לו נזק כספי אינו בגדר נפגע כי לא נגרם לו נזק גוף.
ג. זאת ועוד, לא רק פרשנות מילולית מוליכה למסקנה כי נפגע הוא רק מי שספג את הפגיעה הגופנית ממש, אלא גם ההתייחסות למהותו של עניין ולמטרה התחיקתית של האמור בסעיף 5 מוליכה לאותה מסקנה. ברור בעליל כי מטרת ההוראה שבסעיף 5 היא חברתית ואנושית ואין ללמוד ממנה כי המחוקק היה מוכן לפיצולה של כל תביעה בענין פיצויים לשני דיונים נפרדים. החוק בא לייעל את ההסדרים שנועדו להביא לשיפויו של הנפגע והעקרון שלפיו על כל תובענה להכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו, לא נתערער. החריג היחיד שנקבע בסעיף 5 נועד לאפשר למי שנפגע בתאונה, לקבל באופן מיידי דמי קיום וכיסוי להוצאות האישפוז, שהרי אחרת יושאר הנפגע הבודד לגורלו ויסבול נזק וסבל שאינם ניתנים לתיקון ויהיה נתון לחסדי חברת הביטוח ויצטרך לקבל תכתיביה. התשלום התכוף הוא בגדר סטייה מן הגישה השוללת פיצול עילות. מכאן שלא כל מיטיב יכול לבקש שיפוי מידי ולהביא לפיצול ההתדיינות. הדבר אינו מתחייב מאופיו של הענין ומן המטרה של התשלום התכוף. אין צורך לנקוט כאן עמדה בשאלה מה יהיה
דין התלויים בנפגע, אך הגיע העת שהמחוקק יתן דעתו לשאלה זו ויסיר כל ספק על ידי תיקון מפורש של החוק הכולל את התלויים בין הזכאים לתשלום תכוף.
השופט בך הסכים לפסק דינו של הנשיא.
ד. השופט גולדברג הסכים לפסק דינו של הנשיא אך לדעתו די בנימוק השני, המטרה החקיקתית של סעיף 5 הנ"ל, כדי להגיע למסקנה האמורה ואין צורך להתייחס לפרשנות המילולית של המונח "נפגע". בפתרון בעיה מהסוג הנדון אין להתעלם מתכליתה החקיקתית של הנורמה תוך שימת דגש יתר על פרשנותה המילולית. אין זה מן הנמנע כי ההצמדות הדווקנית להגדרת המונח "נפגע" לא תהא מוצדקת בכל המקרים ולכן אין מקום להעלותה בהקשר זה. כך למשל תביעת תלויים לפי סעיף זה נראית על פני הדברים אפשרית על אף הסתירה כביכול לפרשנותו המילולית של הסעיף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד ליפא ליאור למשיבה. 10.7.86).
ע.א. 756/85 - שושנה יעקב ואח' נגד ציון יעקב
*סמכות דיון במזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת היא אשתו של המשיב וארבעת המערערים האחרים הם ילדיהם הקטינים של בני הזוג. האשה הגישה לביה"ד הרבני בתל אביב ביום 17.1.84 כתב תביעה שבו ציינה את שמה כתובעת ואת נושא התביעה כמזונות. בתאור מהות התביעה נאמר "הבעל... אינו נותן מספיק כסף לצרכי הבית. לכן הגעתי למסקנה לפנות אליכם בתביעת מזונות ומקווה לקבל את עזרתכם...". כעבור מספר ימים, הגישה המערערת בקשה בכתב לביה"ד הרבני, בה ביקשה לבטל את תיק המזונות משום שהיא ובעלה הגיעו להסדר מזונות ביניהם. ביום שנקבע לדיון, היינו כחודש לאחר הגשת התביעה, לא הופיעו בעלי הדין ואב בית הדין רשם בתיק - "הצדדים לא הופיעו. התיק נסגר".
ב. ביום 15.6.84, כארבעה חדשים לאחר סגירת התיק כאמור, הוגשו שתי תביעות חדשות. המערערים הגישו תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והמשיב הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני בה כרך את עניין המזונות. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למחיקת תביעת המזונות בשל חוסר סמכות. נפסקו מזונות זמניים וההכרעה בענין הסמכות נדחתה לשלב מאוחר יותר. בינתיים ביקש המשיב לסגור את תיק הגירושין אך בקשתו לא נענתה. ביה"ד דן בשאלות שהיו כרוכות במעמדה של המערערת ונתן ביום 9.7.85 החלטה בה אומר ביה"ד כי ההחלטה בענין סגירת התיק הראשון מיום 17.1.84 ניתנה רק ע"י אב ביה"ד ואין לראות בכך החלטה שיפוטית, שהרי לפי סעיף 8 לחוק הדיינים בית דין צריך לדון בשלושה. זאת ועוד, לפי החלטת בית הדין, סגירת התיק אינה זהה למחיקת התביעה. המחיקה היא בגדר החלטה סופית בו בזמן שהסגירה היא החלטת ביניים שנועדה לאפשר לביה"ד להמתין ולעקוב אחר התפתחויות שיחולו בעתיד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיב והחליט למחוק את תביעת המערערים למזונותיהם וכן חייב את המערערים להשיב למשיב את כל הסכומים שקיבלו במסגרת המזונות הזמניים. הערעור נדחה באשר לאשה ונתקבל באשר לקטינים.
ג. המערערים טוענים כי מן הדין היה להמשיך בתביעתם בביהמ"ש המחוזי. לטענתם, תביעת הגירושין של המשיב שבה נכרך ענין מזונותיהם והתביעה שלהם למזונות בביהמ"ש המחוזי הוגשו באותו יום ממש וכי התביעה שלהם הוגשה בשעה מוקדמת יותר. ברם, הענין דנא אינו צריך להיות מוכרע עפ"י לוח השעות של האירועים ביום 15.6.84.אילו עמדה השאלה מה דין שתי תביעות שהוגשו בו ביום הרי הנטייה היתה לפסוק כי מי שטוען שתביעתו של פלוני אינה בסמכותה של ערכאה שיפוטית שאליה הוגשה, עליו הראיה. ברם, במקרה שלפנינו הוגשה תביעה קודמת ע"י המערערת לביה"ד הרבני ביום 17.1.84 ותביעה זו לא בוטלה והיתה עדיין בגדר תביעה שלא נמחקה ולא נדחתה ולא
התבטלה כאשר המערערים הגישו תביעתם הנוספת ביום 15.6.84. כיוון שכך הרי הגשת התביעה הראשונה מונעת את הסמכות מביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת מזונות מקבילה. על כן תביעת האשה למזונות בביהמ"ש המחוזי בדין נדחתה.
השאלה היא מה דין תביעת המזונות של הילדים. בכתב התביעה הראשון לביה"ד שהוגש ע"י האשה, בכותרתו ובנסוחו, אין התייחסות כלשהי לתביעת הילדים. על כן חל כאן הכלל כי אין בהתדיינות בין ההורים כדי לשלול מהילדים הקטינים את זכותם לתבוע מזונותיהם מהוריהם. לפיכך אין למחוק את תביעת המזונות של הילדים בביהמ"ש המחוזי. ההוראה של ביהמ"ש להחזרת הכספים ששולמו תעמוד על כנה רק באשר לרבע ממה ששולם, היינו חלקה של האשה בסכום הכולל ואילו חלקם של הילדים לא יוחזר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. טירר למערערים, עו"ד יהושע בטיט למשיב. 3.7.86).
ע.פ. 84/85 - דני ליכטנשטיין נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. בשעת בוקר נהג המערער בכביש המהיר תל אביב אשדוד ובמכוניתו הסיע את המנוחה. סמוך לראשון לציון התפוצץ הצמיג הימני האחורי של המכונית וזו התהפכה, הנוסעת נהרגה והמערער נפצע קשה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המערער לא יכול היה לצפות מראש את התקר ולנקוט באמצעים למניעתו. אעפ"כ הרשיע את המערער באשר נהג את המכונית במהירות העולה על המהירות המירבית שהיא 90 קמ"ש. ביהמ"ש סבר כי נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת היא עצמה מהווה רשלנות. לדעת ביהמ"ש היה גם קשר סיבתי בין הרשלנות ובין התאונה, כי אלמלא המהירות לא היתה תוצאה קטלנית לתאונה. בנסיבות התאונה שסיבותיה "רשלנות (נהיגה במהירות האסורה עפ"י חוק) ואונס (בבחינת כח עליון, בלתי ניתן למניעה בהתפוצצות הצמיג), החליט ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער בגרימת מות המנוחה עפ"י סעיף 304 של חוק העונשין ולא בהריגה עפ"י סעיף 298 כפי שהתביעה ייחסה למערער. ביהמ"ש גזר למערער תשעה חודשים מאסר בפועל וכן חמש שנים פסילה מנהיגה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכביש שבו ארעה התאונה הוא כביש דו מסלולי כשלכל מסלול שני נתיבים ובין המסלולים גדר בטיחות. עפ"י מסקנות הבוחן המשטרתי נהג המערער בנתיב שבמסלול הימני, בנתיב נמצאו סימני בלימה ודחיפה באורך כולל של 81 מטר שבסופם הגיעה המכונית לגדר הבטיחות שעליה נמצאו סימני חיכוך באורך 18 מטר, משם התגלגלה המכונית למסלול הנגדי והתהפכה על גבה ולאחר מכן התהפכה שוב ונעמדה על גלגליה במרחק של כ- 50 מטר מהגדר. מנתונים אלה יש לאמוד את מהירות הנסיעה של המערער. לפי דו"ח הבוחן המשטרתי מעידים הסימנים הנ"ל כי המהירות בה נהג המערער היתה 125 קמ"ש ואילו נסע במהירות של 90 קמ"ש היה מצליח לעצור את המכונית לפני גדר הבטחון. מומחה מטעם המערער סבר שלפי סימני הבלימה המהירות היתה פחותה, במידת מה, מ-125 ק"מ. ברם, הן הבוחן והן המומחה של המערער התעלמו מנתונים נוספים ואם לוקחים את אלה בחשבון הרי שהמהירות היתה בסדר גודל ניכר ומשמעותי מעל למהירות של 125 קמ"ש אם כי קשה לדייק באיזו מהירות נסע המערער.
ג. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עצם החריגה מהמהירות המותרת שנקבעה בתקנות התעבורה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הנהיגה במהירות אסורה עפ"י החוק חורגת מתחום ההתנהגות הסבירה, מפרה את נורמות הזהירות שהוטלו על ידי המחוקק ומהווה כשלעצמה רשלנות המטילה על הנהג את האחריות לתוצאותיה של נהיגה כזו. גישה זו שהיתה רווחת בעבר אינה מקובלת עוד. כיום, כדי להצדיק הרשעה אין זה די שעבר הנאשם על הוראת פקודת התעבורה והתקנות. צריכים להתקיים יסודותיה של עוולת
הרשלנות ולא של עוולת היפר חובה חקוקה. התנהגות הנקבעת בחיקוק היא סטנדרט זהירות שניתן לאמצו כקנה מידה להתנהגותו של האדם הסביר. השאלה היא מתי יאמץ ביהמ"ש את סטנדרט ההתנהגות הכללי שנקבע בחיקוק ושאיננו מתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. סטנדרט שנקבע בחיקוק אינו משקף, ואינו יכול לשקף, את רמת ההתנהגות הסבירה המוכתבת עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כשמדובר במהירות של 90 קמ"ש שנקבעה ע"י תקנות התעבורה הרי זה סטנדרט זהירות שאין להחילו על כל מקרה ומקרה והכל תלוי בטיב המכונית, מצב הכביש, תנאי הראות, שדה הראיה, הנהג הנוהג במכונית וכדומה. יש ומהירות העולה על 90 קמ"ש אינה פוגעת בסטנדרט הזהירות ויש שנהיגה אפילו פחותה מ- 90 קמ"ש פוגעת בסטנדרט הזהירות.לעומת זאת כשמדובר, לדוגמא, בהפרת איסור על חציית קו לבן בלתי מרוסק המסומן בכביש, כי אז קביעת המחוקק היא סטנדרט התנהגות סבירה המחייב כל נהג ונהג משום שמדובר במקומות שבהן הנהג אינו יכול לראות את התנועה מהכיוון הנגדי כשהוא סוטה מהקו הלבן. כיון שכך אין בענייננו לקבוע את ההרשעה על יסוד הפרת החובה החקוקה.
ד. שונים פני הדברים באשר לרשלנות. המערער נהג במהירות העולה באופן משמעותי ורב על המהירות המותרת ואם כי מכוניתו היתה תקינה והכביש היה טוב הרי המכונית מהווה חפץ מסוכן שתכונותיו מחייבות את המשתמש בו ברמת זהירות גבוהה מזו הכרוכה בחפץ רגיל. נהג הנוהג בכביש עשוי להתקל בארועים המהווים חלק מהסכונים הרגילים הכרוכים בנהיגה. כך, למשל, המצאות כתם שמן בכביש, או שברי זכוכית, או בעל מי החוצה את הכביש באופן פתאומי, או תקר בצמיג, או ארועים אחרים כיוצא באלה שנסיון החיים מלמד שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר חייב להביא בחשבון אפשרות שארוע מסוג זה עלול לקרות במהלך הנסיעה, וככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר יקשה עליו לשלוט במכוניתו אם יתקל באיזה מסכוני דרך אלה. הוא חייב לצפות מראש, שבעקבות ארוע מעין זה הוא עלול לאבד את השליטה בהגה ונוסעי המכונית ייפגעו ויתכן אף ייהרגו. הרשעה בעבירה עפ"י סעיף 304 של חוק העונשין היא על כן במקומה בהתחשב ברשלנותו של הנהג שהתבטאה בנהיגה במהירות כה גבוהה.
ה. אשר לקשר הסיבתי - אלמלא המהירות המופרזת היה המערער מצליח לבלום את מכוניתו בהתפוצץ הצמיג, המכונית לא היתה פוגעת בגדר הבטחון והמנוחה לא היתה מקפחת את חייה. כך שהתנהגות המערער היתה אחד הגורמים לתאונה ונתקיים הקשר הסיבתי העובדתי ואין זה משנה שהתנהגותו היתה רק אחד הגורמים, כל עוד היא היתה גורם הכרחי שבלעדיו לא היתה התאונה קורית. התקיים בה גם הקשר הסיבתי המשפטי, הן עפ"י מבחן הצפייה והן עפ"י מבחן הסכון והשכל הישר.
ו. אשר לעונש - המערער עצמו נפצע קשה בתאונה, עבר ארבעה נתוחים, רגלונשארה מקוצרת ונקבעה לו נכות גבוהה לצמיתות. הוא ביקש להמיר את המאסר בפועל במאסר על תנאי בתוספת קנס אך אין להעתר לכך. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכל הנסיבות לקולא וגם התחשב בעובדה שהתקר שארע לא היה בשליטת המערער, אך לעומת זאת התחשב בתוצאות התאונה לגבי המנוחה ועבר רב של זלזול בחוקי התעבורה מצד המערער שגליון הרשעותיו מכיל קרוב ל- 40 הרשעות בעבירות תנועה ובכללן נהיגה במהירות מופרזת.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אלכסנדר טל למערער,עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 13.7.86).
ע.פ. 119/86 - חיים אמורבי ואח' נגד מדינת ישראל
*נסיון לבצע מעשה סדום, הדחה בחקירה ותקיפה(הערעור נדחה בעיקרו).
א. שני המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בנסיון לבצוע מעשה סדום והדחה בחקירה כאשר המערער הראשון הורשע בנוסף לכך בעבירה של כליאת שוא ועבירת
שוד. המערער הראשון נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים מהם תשעה חדשים מצטברים, והמערער השני נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה פרט לכך שהמערער השני זוכה מן העבירה של נסיון לביצוע מעשה סדום ובמקום זאת הורשע בעבירת תקיפה. באשר לעונש לא התערב ביהמ"ש העליון.
ב. המערער הראשון הזמין לביתו את פלוני המתלונן, צעיר בן 17, ספר במקצועו, כדי לספר אותו. משבא המתלונן לביתו כלא אותו ומנע ממנו לצאת וכן איים לפגוע בו אם לא יתן לו את שעונו ואכן לקח ממנו את השעון. המתלונן קפץ דרך חלון הדירה החוצה ונמלט. כעבור שעות אחדות פגש המתלונן במערער השני ובהשפעתו חזר לדירת המערער הראשון, בהבטחה שהמערער השני ידאג להחזרת השעון. משהגיעו לדירה הכו השנים מכות נמרצות את המתלונן. למערער הראשון כלב זאב אשר הטיל חתיתו על המתלונן והמערער הראשון איים על המתלונן שיעשה בו מעשה סדום. ביהמ"ש המחוזי מצא כי המערער השני "עפ"י הלכי התנהגותו עשה עצמו, הן במעשה והן בדעת, לשותף בעבירת הנסיון לביצוע מעשה סדום" במתלונן. בהמשך האירועים הלכו שני המערערים לבית של אמו של המתלונן והדיחו אותה שתשפיע על בנה שלא יתלונן במשטרה. הבן לא התלונן במשטרה והפרשה נתגלתה עקב תלונה שהוגשה ע"י שכנתו של המערער הראשון. לענין ענשו של המערער הראשון הועלו טענות שונות לקולא, אך כל אלה כבר נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב בעונש. למערער הרשעות קודמות בשטחי עבריינות מרובים, לרבות עבירת מין.
ג. אשר למערער השני - קיים ספק אם מצויה תשתית עובדתית מספקת כדי להרשיעו בשותפות לנסיון של ביצוע מעשה סדום ולכן יש לזכותו מאשמה זו ולהרשיעו בעבירת תקיפה. ברם, על אף זאת אין להקל בענשו. אמנם זה מאסרו הראשון וכמעט אין לו הרשעות קודמות, אך התנהגותו קשה חמורה. הוא הציע למתלונן לבוא לעזרתו ולמעשה ללא עזרתו של מערער זה למערער הראשון היה המתלונן מצליח להתגבר גם בפעם השניה על המערער הראשון ולהמלט. כמו כן עבירת ההדחה היא עבירה חמורה.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד עידה למערער הראשון, עו"ד שלנגרלמערער השני, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 22.7.86).
ע.פ. 223+350/86 - מדינת ישראל נגד וליד מוסרטי ואח'
*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל לגבי המשיב הראשון ונדחה לגבי שלושת המשיבים האחרים).
בסכסוך בין ארבעת המשיבים לבין המתלונן, על העלבת אחותו של אחד מארבעת המשיבים, רדפו הארבעה אחרי המתלונן לאחר שהצטיידו במכשירים קהים ובידו של וליד מוסרטי היתה גם סכין. הם הדביקו את המתלונן, הנחיתו עליו מכות במוט והמשיב וליד דקר את המתלונן דקירה עמוקה בבטן וסובב את הסכין כשהוא בתוך גופו של המתלונן ובכך הגדיל את הפצע העמוק שבגינו אושפז הקרבן ונזקק לניתוח ולטיפולים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב וליד שלוש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולמשיבים האחרים שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש באשר לווליד נתקבל ובאשר לאחרים נדחה.
מדובר בעבירות חמורות כאשר ארבעה קשרו קשר נגד אחד, הפליגו בו מכותיהם ופצעוהו פציעה חמורה אשר בנס לא נסתיימה בתוצאות חמורות יותר. גם כאשר נותנים את המשקל הראוי לנסיבות האישיות של כל אחד מהמשיבים הרי ביהמ"ש הקל עם המערערים מעבר לראוי ולמקובל. עשיית שימוש במכשירים קהים ובעיקר בסכין ודקירה בו מבטאת חומרה והעונש בגין ביצוע עבירות אלה חייב לעמוד בייחס מתאים לעונשים שהמחוקק קצב לעבירות מסוג זה. על כן, בכל הנוגע לווליד שהשתמש בסכין יש לקבל את הערעור באופן שכל ארבע וחצי השנים שנגזרו לו יהיו לריצוי בפועל. אשר
למשיבים האחרים - אילו ישב ביהמ"ש העליון בערכאה הראשונה יתכן והיה גוזרמאסרים ארוכים במעט מאלה שנגזרו בפועל. אולם, כשלוקחים בחשבון את העובדה שמשיבים אלה לא השתמשו במכשירים קהים וכן בנוהג של ביהמ"ש שלערעור שלא למצות את הדין במסגרת ערעורים על קולת העונש, בעיקר כאשר מדובר בצעירים בגילם של משיבים אלה, הוחלט להשאיר את העונשים שנגזרו על כנם.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד משה לוי למשיבים. 10.6.86).
ע.א. 754/85 - לב גינדין נגד מרינה גינדין
*גובה שכ"ט (הערעור נדחה).
הערעור מופנה נגד שיעור שכר טרחת עורך דין שפסק ביהמ"ש המחוזי כאשר דן בהתרת הנישואין בין המערער לבין המשיבה. המערער והמשיבה הם בני דת שונים וביקשו להנשא במה שקרוי "נישואי מכסיקו". לאחר מכן עתרו להתרת נישואיהם ועניינם הגיע לביהמ"ש המחוזי בעקבות הליכים קודמים לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). לבסוף נתברר כי הנישואין לא נרשמו כלל ברישומים הרשמיים במכסיקו וכי אין לראות את בעלי הדין כנשואים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של מליון שקל צמוד למדד מיום 1.4.85. הערעור הוא על גובה שכר הטרחה שנפסק והוא נדחה. פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש שדן בענין וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכגון דא. גם באותם מקרים בהם היה ביהמ"ש העליון נוטה להטיל הוצאות בשעור שונה מאשר נפסק בערכאה הקודמת אין הוא רואה ערעור על נושא זה בלבד כנושא הראוי להתערבות ערכאת הערעור. אין גם לומר שהסכום שנפסק חורג מהמקובל בהתדיינות בתחום דיני האישות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד יעקב חובב למשיבה. 10.7.86).
ע.א. 492/85 - מרים סופר ואח' נגד נעים סופר
*הפחתת מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הפחית דמי המזונות שתשלומם מוטל על המשיב וקבע אותם מיום 15.5.85 על 150,000 שקל לחודש צמודים למדד. הערעור כנגד הפחתת המזונות נדחה. מדובר בבני זוג שהתחתנו בשנת 1962, נולדה להם בת, והתגרשו כעבור שבע שנים. שלוש שנים לאחר מכן נישאו בשנית. המריבות התחדשו והחריפו וביהמ"ש אסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג. האיסור הוארך למרות שהדירה רשומה במחציתה ע"ש הבעל ועליו להזקק למקום מגורים חילופי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להפחית את שיעור המזונות שעמד, לפי טענת המערערים, על 270 ש"ח לערך לחודש ולהעמידו על סכום של 150 ש"ח לחודש. בכך אין להתערב. שינויים מסויימים בשיעור המזונות מתחייבים מן העובדה שאחת הבנות נישאה בינתיים ואינה גרה עוד עם האם וחישוב של סכום פלוני כמרכיב של דמי טיפול איבד מחיוניותו לאחר שהילדים האחרים הגיעו לגיל 11 ו- 13. לכך יש להוסיף שהמשיב אינו יכול לגור בדירתו ועליו להתגורר בדירה אחרת.בהתחשב בכל אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבנר זינגר למערערים, עו"ד מאיר סרגובי למשיב. 9.7.86).
ב.ש. 250/86 - יעקב בן חיים נגד שאול מזרחי ואח'
*דחיית אגרה. *משיב פורמלי (בקשה להכריז על המשיב השלישי כמשיב פורמלי ודחיית אגרה ופטור מהפקדת ערבון - הבקשה הראשונה נדחתה ואלו האגרה נדחתה והמבקש שוחרר מהפקדת ערבון).
המבקש זכה בתביעה כספית נגד המשיב השלישי, והפסיד בתביעה נגד המשיב הראשון באשר לתוקפו של יפו"כ בלתי חוזר שנעשה ע"י המשיב הראשון ושהועבר ע"י
המשיב השלישי למבקש. המבקש ערער על כך שהוכרז כי יפוה"כ בטל ובהתאם לחוק צרף גם את המשיב השלישי כמשיב לערעור, אך ביקש כי הוא יוכרז כמשיב פורמלי. בקשה זו נדחתה ע"י הרשם שקבע כי המשיב השלישי צריך להיות צד מלא לערעור.
אשר לדחיית תשלום האגרה - אין ביכלתו של המבקש לשלם אגרה של 4,500 ש"ח. את כל כספו הלווה למשיב השלישי והלה אין בידו להעביר למבקש את הכספים. המבקש מתגורר בדירת חדר שכורה עם אשתו ובנו ושכרו ושכר אשתו זעומים. חיובו בתשלום אגרה משמעו קיפוח זכותו לערעור ולכך אין הצדקה. זאת באשר ליכולתו של המבקש. אשר לסיכויי ההצלחה - בלי להביע דעה מפורשת על סיכויי ההצלחה של המבקש די לענין האגרה שלמבקש טענות טובות להשמיע בערעור. לאור האמור נתקיימו במבקש היסודות הדרושים לצורך דחיית תשלום האגרה ויש הצדקה לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד קלוגמן למבקש, עו"ד ר. ארטמן למשיב. 24.6.86).
ב.ש. 490/86 - גבריאלוב גרגורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים והתפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר עצור מיום 15.2.86 וכתב האישום נגדו הוגש ביום 6.3.86 כאשר הוא מואשם בעבירת התפרצות, קניית מנת סם והדחה בחקירה. משפטו של נאשם אחר בפרשה הנ"ל הסתיים ביום 11.6.86 ועתה ניתן להעיד את הנאשם השני במשפטו של העורר. אעפ"כ נקבע משפטו של העורר לשמיעת הוכחות רק ליום 24.9.86, כך שהעורר יהיה עצור למעלה משבעה חדשים עד שמשפטו יחל להתברר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. לכאורה כתב האישום אינו מן החמורים ביותר והברור המשפטי הוא ענין לשעה שעתיים. התובעת טוענת כי העורר יהיה סכנה לצבור אם ישוחרר בערובה וכי יש לו הרשעות קודמות גם אם קיים חשש כלשהו כזה, אין הדבר שקול נגד מעצר כה מופלג וכה ממושך בטרם משפט. זהו מצב שהדעת אינה סובלתו, ולא יתכן לעצור אדם למעלה משבעה חדשים, ללא דיון וללא משפט. מאז 11.6.86 ניתן כאמור להתחיל בברור המשפטי של העורר ועל התביעה, בעזרת מזכירות ביהמ"ש, לעשות כל מאמץ לקבוע את שמיעת המשפט לא יאוחר מיום 23.7.86. אם משפטו לא יתברר עד לתאריך זה רשאי יהיה העורר לפנות לעיון חוזר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשחררו ממעצר ובקשה מעין זו תזכה להבנה ולהיענות חיובית מצד ביהמ"ש.
(בפני: השופט אלון. העורר לעצמו, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 23.6.86).
ב.ש. 509/86 - אפרים בוכניק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע מעשים מגונים בקטינה, וזאת בשני ארועים שארעו על פי הנטען באותו יום. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. העורר מתכחש למעשים המיוחסים לו, אולם גירסת המתלוננת מתחזקת בראיות אחרות. לעורר הרשעה קודמת אחת שאין לה משקל במסגרת השיקולים למעצר, אך לא רק חומרת העבירה אלא גם הישנות המקרה, המלמד על הצורך להגן על הצבור מפני העורר, מצדיקים את ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד קנטי לעורר, עו"ד גב' אפעל גבאי למשיבה. 24.6.86).
ב.ש. 416/86 - מדינת ישראל נגד מחמד חוויס ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
שלושת המשיבים הורשעו בביצוע שוד מזויין בנסיבות מחמירות וכן במספר עבירות חמורות פחות. הכרעת הדין ניתנה ביום 18.5.86 ואז נקבעה ישיבה ליום 22.6.86 לצורך טעונים לעונש וכדי לאפשר הגשת תסקירי שירות המבחן. בין שני המועדים האלה מלאה שנה מיום הגשת כתב
האישום ולכן ביקשה המדינה הארכת המעצר לפי סעיף 54. הבקשה נתקבלה. המשיבים הורשעו בעבירות חמורות שעונשן מקסימלי 20 שנות מאסר והדחיה המבוקשת איננה ארוכה מאחר שמדובר בישיבה נוספת אחת או שתיים לטעונים לעונש ולגזירת הדין.הסניגור טוען שבנסיבות המקרה העונשים הצפויים למשיבים אינם חמורים ובייחוד שניים מהמשיבים שחלקם בפרשה מועט. יתכן שכך הוא, אך לפי מצב העניינים אין הצדקה לשחרר את המשיבים זמן כה קצר לפני שייגזר דינם.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אלי כהן למבקשת, עו"ד בלום למשיבים. 3.6.96).
בג"צ 295/86 - חברת חלקות... נגד מינהל מקרקעי ישראל
*פסיקת הוצאות בעתירה שנמחקה (קביעת הוצאות בבקשה למחיקת עתירה).
העתירה נסבה על מכרז למכירת זכויות במגרש המשיב כאשר במכרז זכתה חברה שטרם צורפה לעתירה כמשיבה. הוצא צו על תנאי והמשיב הגיש תצהיר תשובה. הדיון נקבע ליום 15.6.86 ולקראתו הגישו הצדדים עיקרי טיעון. ביום 12.6.86 הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה שכן היא והזוכה במכרז, שניהם גורמים המשתייכים לעדה החרדית, הסכימו להתדיין בפני בוררות מוסכמת במסגרת העדה החרדית. המשיב מסכים לביטול העתירה אך עומד על פסיקת הוצאות משפט ואכן נפסקו הוצאות משפט. כאשר התביעה מתבטלת באופן חד צדדי ע"י העותר, לאחר שהמשיב טרח והכין תשובתו ועיקרי טיעון, זכאי המשיב להוצאותיו. הכלל הוא שגובה ההוצאות לא יקטן מהתעריף המינימלי. במקרה הנדון יש להביא בחשבוןשהתיק וההכנות לטיעון בו הושלמו אף שהדיון עצמו לא התקיים. בנסיבות אלה ניתןלפסוק סכום הנופל אך במעט מהתעריף המינימלי.
(בפני: הרשם צור. 15.6.86).
בג"צ 713/85 - יעד רהיטים בע"מ נגד עירית תל אביב
*תשלום ארנונה בחדשי הקפאת המחירים (העתירה נדחתה).
העותרת מנהלת עסקים ענפים בתחום הרהיטים והיא חוייבה בתשלום ארנונה לשנת הכספים 1985. עפ"י החלטת העיריה נקבעו שיעורי הארנונה ומועד התשלום נקבע ליום 1.4.85. באותה החלטה נקבעו הנחות לאלה שישלמו את הארנונה ביום 1.4.85. לגבי אלה שאין בכוחם לשלם את מלוא הארנונה ביום החיוב נהגה המשיבה עפ"י ההסדרים שנקבעו בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה), כך שלכל תשלום תתווסף תוספת לפי שעור עליית המדד. העותרת לא שילמה את הארנונה ביום 1.4.85, ולפיכך נעשה לגביה הסדר תשלום האגרה בששה תשלומים כפי שנעשה לגבי תושבים אחרים. אחד מהשעורים הנ"ל מתייחס לחודשים אוקטובר- נובמבר 1985 ושעורו עלה בכדי למעלה מ- %45 לעומת השעור ששולם עבור החודשים אוגוסט- ספטמבר 1985. כנגד העלאת סכום החיוב עתרה העותרת. לסברתה אין היא חייבת בתשלום תוספת זו, שכן באותו זמן עמד בתקפו חוק יציבות מחירים במצרכים ושירותים ולפי חוק זה אם נקבע בחיקוק כי מחיר מצרך או שירות יעלה במועד שהוא בתקופת תוקפו של החוק, יוקפא המחיר חרף האמור בחיקוק. לדעת העותרת בא תשלום ארנונה בגדרו של חוק ההקפאה ואין לשינוי שעור התשלום תוקף. העתירה נדחתה.
חוק ההקפאה אינו חל על ענייננו. במקרה דנן יום החיוב היה ונשאר 1.4.85 ובאותו יום היה על העותרת לשלם את הארנונה. משלא עשתה כן, נעשה לגביה הסדר תשלומים שמשמעותו הברורה היא כי המשיבה הגיעה עם העותרת לכלל "עסקת אשראי" דהיינו פריסת החיוב לששה שעורים לאורך כל שנת הכספים. הסדר אשראי זה מותנה בהוראות חוק הרשויות המקומיות ועל עסקות אשראי מסוג זה לא חל חוק יציבות מחירים. מכאן שאין בסיס לטענת העותרת ודין עתירתה להדחות.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עוה"ד יהודה טלמון וחיים קרוטוריולעותר, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה. 27.5.86).
בג"צ 198/85 - סלאח חמאדן ושבעה אח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
*סגירת מועדון במחנה פליטים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) הקימה בשנת 1956 מועדון במחנה הפליטים בלאטה שבפרברי שכם והמועדון עדיין בבעלות אונ"רא. בתחילת שנת 1982 נסגר המועדון ע"י הממשל הצבאי בשכם ולמעט תקופה קצרה של שבועיים נשאר המועדון סגור. העותרים, שהם מנהלי המועדון וחברים בו, מבקשים להורות למשיב לפתחו ולהפעילו. סגירת המועדון גורמת, לטענת העותרים, לשוטטות חסרת מטרה של הנוער ומונעת מתושבי המחנה טיפול רפואי חינם לו זכו בעבר. טענת המשיב הינה שהמועדון מהווה מפגע בטחוני, כי אינו פתוח לכלל תושבי מחנה הפליטים בלאטה, אלא הוא מועדון סגור שחברים בו כ- 300 איש גילאי 35- 17. עוד נאמר בתצהיר התשובה כי המועדון היה נתון להשפעת גורמים עויינים כמו ארגוןאל פתח ונתקבלו אליו חברים שגילו נאמנות לארגון, המועדון שימש מוקד לפעילות לאומנית שכללה הסתה להפגנות, זריקת אבנים והשבתת מסחר. המשיב פנה לאונר"א בבקשה שהיא תשגיח על המועדון שבבעלותה ותנהל אותו וכן תפקח על כך שהמועדון לא ינוצל לרעה בידי יסודות עויינים ושהפעילות במועדון תהיה פתוחה לכלל התושבים של המחנה. אונר"א השיבה כי אין היא במצב שתוכל ליטול על עצמה אחריות למתרחש בתוך המועדון או לאכיפת תקנותיו וכלליו. טוען המשיב כי לאור התבערות מוחלטת זו של אונר"א מכל אחריות לנעשה במועדון נאלץ הוא לאסור על פתיחתו בשל חששו מפני הסכנה הבטחונית שהמועדון עשוי ליצור. העתירה נדחתה.
חששות המשיב ענייניים הם ואין פגם כלשהו בשיקול דעתו ובהחלטתו שלא להתיר פתיחת המועדון כל עוד בעלי המועדון, היינו אונר"א, מסרבים לפקח וליטול אחריות על הנעשה בו. המשיב טוען שאין לו דין ודברים עם העותרים וכי בעלת דברו היא אונר"א שלה שייך המועדון. אמנם כן, מאחר שהעותרים הם הנפגעים מסגירת המועדון מצויה בידם זכות עתירה ועמידה, אך פתרונו של הענין אינו רובץ לפתח המשיב אלא לפתחה של אונר"א. לאור סרובה של אונר"א ולרגל חששו של המשיב שבהעדר פיקוח יהווה המועדון מפגע בטחוני, אין להתערב בהחלטתו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים, עו"ד יאראק למשיב).
ער"מ 3/86 - עירית תל אביב נגד משה ברקוביץ
*קולת העונש המשמעתי לאחר הרשעה בעבירה שיש עמה קלון (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב, העובד כמציל בעירית תל אביב, הורשע בבימ"ש השלום בשיבוש מהלכי משפט וסיוע לאחר מעשה בעבירה של פשע בכך שהסתיר נאשמת בעבירת סמים הנוגעת לק"ג הירואין. המשיב היה מודע לכך שהמדובר בפרשה של סחר בסמים וכפי שנתגלה בביהמ"ש היו לו קשרים והתחברויות עם אנשים שביצעו פשעים חמורים וקשים. לאחר שהורשע בביהמ"ש בעבירה פלילית הועמד לדין בעבירת - משמעת שעניינה הרשעה בעבירה שיש בה משום קלון. ביה"ד למשמעת של העיריה החליט להשאיר את המשיב בשרות העיריה אחרי ששמע עדויות אופי חיוביות, והיה נכוןלתת לו הזדמנות נוספת להשתלב בתוך העבודה. התביעה סבורה כי העבירה ורקעה מטילים ספק בהתאמתו של המשיב לשרות הציבורי ועל כן לדעת העיריה יש לפטרו. הערעור נתקבל חלקית. אין ספק שהעבירה מטילה ספק בהתאמתו של המשיב לשרות הציבורי. מאידך, מדובר באירוע מלפני חמש שנים, מאז לא עבר המשיב עבירות, הוא עובד ומגדל שני ילדיו הקטינים ופיטוריו יהוו מכה קשה ביותר עבורו. בנסיבות אלה, האמצעי המשמעתי שיוטל על המשיב יועמד על פיטורים ללא פיצויים אך זאת כעונש על תנאי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ברכה סמו למערערת, עו"ד א. דוידוב למשיב. 11.6.86).
בג"צ 86/86 - יהודה זריהן נגד המפקח הראשי על הימאים ואח'
*חידוש פנקס ימאי למי שהורשע בעבירת שוחד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שהוא ימאי הורשע במרץ 1984 בכך שנתן שוחד לשוטרי המכס באשדוד כדי שיאפשרו לו להבריח טלויזיות צבעוניות. לאחר שהעותר הורשע כאמור ביקש לחדש את פנקס הימאי שלו והמשיב סרב לעשות כן. זאת באשר תנאי הכשירות דורשים מבעל פנקס ימאי המבקש הארכת תוקפו של פנקס כי "אינו בעל עבר פלילי". למפקח סמכות לוותר על התנאי שהמבקש אינו בעל עבר פלילי, לאחר התיעצות עם קצין משטרה, ובענייננו קיים המפקח התייעצות ולאחריה החליט כי אין העותר ממלא אחר תנאי הכשירות וסרב להאריך לו את פנקס הימאי. העתירה נדחתה.
אין לומר על שיקוליהם של בעלי התפקידים כי לא היו ענייניים ושרירותיים וכן לא נתברר כי היתה אפלייה בין העותר לאחרים. התעוררה מחלוקת באשר לפירושו של סעיף 118(19) לחוק הספנות (ימאים) הקובע כי ימאי אשם בעבירת משמעת אם "הורשע בפסק דין סופי בבימ"ש או בבי"ד מוסמך על עבירה שיש עמה קלון שנעברה במילוי תפקידו כימאי או בקשר לכך". ב"כ העותר טוען כי נסיבות עבירת השוחד באות בגדרו של סעיף זה ועל כן מדובר בעבירת משמעת, ואז אין סמכות בידי המשיב לסרב להאריך את תוקפו של פנקס הימאי, שכן לפי תקנה 8 לתקנות "היה המבקש בעל עבר פלילי רק בשל מעשה שעליו ניתן להביאו גם לדין משמעתי לא יסרב המפקח ... להאריך את תוקפו (של פנקס ימאי)...". אין לקבל את פרשנותו של ב"כ העותר לענין סעיף 118 הנ"ל. אכן צויין בכתב האישום שהוגש בביהמ"ש המחוזי כי העותר עבד כימאי באוניות שעגנו בנמל אשקלון, אך אין לקבל את הטענה שמתן שוחד לשוטר, ע"י ימאי, כדי לחפות על הברחת טובין, ייחשב כמתת במילוי תפקידו כימאי או בקשר לכך.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ח. קאזיס לעותר, עו"ד גב' נ.ארד למשיבים. 15.7.86).
בג"צ 732/84 - ח"כ יאיר צבן נגד שר הדתות והדיין הרב עובדיה יוסף
*עיסוק פוליטי ע"י דיין (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
הרב עובדיה יוסף משמש כדיין ויחד עם זאת הוא חבר מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס ונתן תשובות בהתייעצות אתו באשר להצטרפות ש"ס לקואליציה הממשלתית וכדומה. העותר טען כי הרב יוסף כדיין אסור לו לקחת חלק בהליכים פוליטיים כשם שאסור הדבר לגבי שופט. בעתירה הוסכם בין הצדדים כי בג"צ לא יתן צו עשה נגד הרב יוסף, אלא יצהיר אם פעילותו של הרב יוסף היא כדין ואם לאו. בג"צ קיבל את עמדת העותר אשר למעשה היתה גם דעתו של שר הדתות כי פעילותו של דיין אכן אסורה במישור הפוליטי. עמדתו של הרב יוסף היתה כי אף אם דיין אסור לו להשיב תשובות הנוגעות למישור הפוליטי, הרי דיין צריך שיהיה רב וכרב בישראל מותר לו לתת יעוץ כאשר באים אליו בשאלות גם אם הן פוליטיות.
בפסק דין מקיף הגיע השופט ברק לכלל מסקנה כי אסור לשופט לעסוק בפעילות פוליטית כלשהי והוא הדין בדיין. נתינת עצה פוליטית לגוף פוליטי אסורה על שופט וגם אסורה היא על דיין. הטענה שמתן עצה פוליטית מותרת לדיין בהיותו רב אין לקבלה. אכן, תנאי מוקדם להיות אדם דיין הוא שיהיה רב, אך מכאן לא נובע שכל פעילות המותרת לרב מותרת גם לדיין. משמתמנה אדם להיות דיין עליו להמנע מכל אותן פעולות שהדיינות אוסרת עליו, גם אם הרבנות מתירה זאת. לפיכך הוצהר כי דיין כמו שופט אינו רשאי לעסוק בפעילות פוליטית, ואינו רשאי ליתן עצות בעלות אופי פוליטי לאנשים או גופים פוליטיים הפונים אליו בין בגלוי ובין בסתר.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק, הוסיף השופט גולדברג. עו"ד מ. חשין לעותר, עו"ד ר. יאראק לשר הדתות, עו"ד ש. תוסיה כהן לרב יוסף. 10.7.86).
בג"צ 459/86 - יעקב חיים נגד בימ"ש השלום בתל אביב
*טענה של אסיר שלא הובא בזמן למשפט אזרחי ולא ניתן לו לחקור עד (העתירה נדחתה).
העותר שהוא אסיר מלין כי בהליך המתנהל נגדו בבימ"ש השלום לא נתאפשר לו לחקור עד תביעה פלוני. מן העתירה עולה שהעותר לא הובא ממקום מאסרו לביהמ"ש בתאריכים שנקבעו לדיון במשפט ואילו העד התייצב באותן ישיבות. אין בידי בג"צ להיזקק לטענה בדבר חקירת העד שמקומה בפני הערכאה הדנה במשפט ואם היא לא נשמעת יש להעלותה בפני ערכאת הערעור. לפיכך יש לדחות את העתירה.
מעבר לכך יש להדגיש כי בעל דין שהוא אסיר, בשום נסיבות אינו יכול להפגע מכך אם לא הוזמן כהלכה או לא הובא לדיונים במועדים שנקבעו לכך. אם אמנם יראה שמנסיבות שאינן תלויות בעותר לא הובא ע"י שלטונות בית הסוהר לבית המשפט במועד, ודאי יראה בכך ביהמ"ש צידוק להזמין את העד מחדש, אף בשלב מאוחר של הדיונים, ותינתן לעותר הזדמנות להציג לעד השאלות הנוגעות להגנתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. 2.7.86).
בג"צ 403/85 - פולגת תעשיות בע"מ ואח' נגד עירית קרית גת ואח'
*קביעת שיעורי ארנונה לבתי עסק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה הטלת ארנונה בקרית גת על בניינים שאינם משמשים למגורים. טענת העותרות היא כי העלאות הארנונה בשנים הנדונות חורגות באופן מהותי ודרסטי מן הסביר ודינן להתבטל בשל היותן בגדר חקיקת משנה בלתי סבירה במידה היורדת לשורשו של ענין. העתירה נדחתה.
אין לקבל את התיזה כי כל שמותר לרשות מקומית בתחום העלאת הארנונה הוא הגדלתה כשיעור עליית המדד. הגבלה כאמור אינה עולה מניסוחו של החוק וגם אינה מוצדקת עפ"י מבחני סבירות רגילים. רשות מקומית רשאית לערוך את שיעורי הארנונה מחדש ואין להקפיא את הנתון היסודי אשר אליו מתווספת התוספת הנובעת מן המדד. בג"צ גם אינו מציב את שיקולו באשר לסבירות העלאה במקום שיקול הרשות הסטטוטורית. כמו כן, אחת הדרכים המסייעת לבג"צ בהתחקותו אחרי סבירות ההעלאה היא ההתייחסות אל העלאה ברשויות אחרות, והשוואה זו יכולה לספק נתוני רקע רלוונטיים לצורך המסקנה אם מדובר במעשים יוצאי דופן של הרשות המקומית. החומר שהוגש אינו יכול לבסס את המסקנה של אי סבירות קיצונית הנושאת עמה תכונה של אי צדק בולט.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד טוביה ארליך לעותרות, עו"ד יוסף ריכטר למשיבים. 9.7.86).
ב.ש. 508/86 - תייסיר מחג'נה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשש עבירות של סחר בהירואין וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען שלא מצויות ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר, שכן העד העיקרי הוא סוכן משטרתי בעל עבר פלילי עשיר הממשיך לבצע עבירות גם במילוי תפקידו כסוכן משטרתי. ברם, מלבד עדות זאת מצוי בהקלטות הנמצאות בתיק וכן בדברי העורר בעת מעצרו משום סיוע לעדותו של העד המשטרתי. בעת הבירור המשפטי יתבררו הדברים לגופם, ולצורך השלב דנן די בחומר שבתיק כראיה לכאורה. חומרת העבירה כשלעצמה אינה מהווה נימוק מספיק כדי לעצור אדם עד תום ההליכים אלא אם קיימת סכנה לציבור באם יתהלך הנאשם חופשי. לעורר אין הרשעות קודמות בענייני סמים, אך על פי ההלכה של ביהמ"ש העליון, בעבירות סמים בדרך כלל, ובמיוחד כאשר מדובר בהירואין ובמספר רב של עסקאות, הרי מעצם מהותה של העבירה, טיבה והיקפה, קיימת סכנה לציבור שאם יתהלך הנאשם חופשי ימשיך בביצוע העבירות שהוא נאשם בהן ויש לעצרו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד נחמן גולדברג לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 11.7.86).
ע.פ. 928/85 - ניסים אל על נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות ושוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 17 אישומים של גניבה, התפרצויות, שוד וקשירת קשר לביצוע פשע ונדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של מאה ימים ובנוסף לכך על המערער לרצות תקופה שבה שוחרר ברשיון להתהלך חופשי כשזו מסתכמת ב- 15 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הצביע על כך שהמערער גילה למשטרה את העבירות, שיתף פעולה בגילוי עבירות של עבריינים אחרים, ועקב זאת הפך בכלא לאסיר טעון הגנה וגם נעשו נסיונות לפגוע בו. בביהמ"ש דלמטה הגיע הסניגור לידי הסדר טיעון עם התביעה שלפיו התובעת הסכימה להפנות תשומת לבו של ביהמ"ש לפסיקתו של ביהמ"ש העליון במקרים דומים שבהם נגזרו תקופות מאסר בין ארבע לחמש שנים. ידוע שביהמ"ש אינו קשור בהסדרי הטיעון בין בעלי הדין. הצדדים חייבים לגלות לביהמ"ש את פרטי ההסדר, אך שיקוליו של ביהמ"ש בלתי תלויים ואין הוא כפות ע"י ההסדר. במקרה דנא גזר ביהמ"ש המחוזי למעשה עונש שתאם את אשר הוסכם בין בעלי הדין שכן העונש הוא ארבע וחצי שנות מאסר כך שהתוצאה העונשית אינה שונה ממה שהמערער יכול היה לקוות לפי ההסדר. אכן, תקופת המאסר הכוללת ארוכה יותר בשל ביטול הרשיון והפעלת מאסר על תנאי אך אין לכך קשר לעונש ההולם את העבירות דנן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם לנדשטיין למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 10.7.86).
ע.פ. 205/83 - מחמוד שחאדה עטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
אשתו של המערער נמצאה מתה בביתה בתוך אמבטיה מלאה מים ומבדיקה שלאחר המוות נתברר כי מותה נגרם מטביעה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח אשתו כשהוא מבסס את ההרשעה בעיקר על הודאת המערער במשטרה ועל שחזור שעשה אחרי שהודה. לפי הודאה זו היתה האשה באמבטיה כשהוא בא לביתו ואז דחף את ראשה אל תוך המים עד שנחנקה. ביהמ"ש דחה את טענת המערער שהודה תחת איומי החוקרים ובהשפעת מוכתר הכפר ששוחח אתו לפני ההודאה. ביהמ"ש האמין לאנשי המשטרה כי לא הופעלו לחצים או איומים על המערער לפני שהודה, ותמיכה לדברי אנשי המשטרה מצא ביהמ"ש בדברי המוכתר שנכח בעת גביית ההודאה וכן בעת עריכת השיחזור. הערעור נדחה.
אשר לטענה כי ההודאה באה בהשפעת המוכתר - אכן, נתקיימה שיחה בין השניים טרם שמסר המערער את גרסתו, ואין ספק שבשיחה זו, שהתנהלה במהלך גביית ההודאה ותוך התערבות בה, היה טעם לפגם, כפי שגם ציין ביהמ"ש המחוזי. אולם בקיומה של השיחה כשלעצמה לא סגי כדי לפסול את ההודאה. ביהמ"ש קיבל את דברי המוכתר כי כל שאמר למערער היה שלא יודה אלא אם כן זו האמת ובממצא זה אין להתערב. הודאתו של המערער אינה עומדת בפני עצמה וגירסתו בביהמ"ש שלא נכח בביתו בעת מות אשתו לא רק שלא התיישבה עם כל הפרטים שמסר בהודעה ראשונה במשטרה, שגם בה הכחיש את המעשה, אלא שביהמ"ש דחה את טענת האליבי שהעלה המערער. זאת בעיקר נוכח עדותה של עדה שראתה את המערער נכנס לביתו בשעה שנקבעה אח"כ בשעת הרצח. בנוסף לכך עשה ביהמ"ש שימוש בהוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות לגבי הודעת אחותו של המערער במשטרה כי המערער נכח בביתו והורה לאשתו להכנס לחדר האמבטיה וכן הודה המערער בפניה במעשה הרצח. על יסוד כל הנ"ל בדין הורשע המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מוגרבי למערער, עו"ד גב' נ. בןאור למשיבה. 9.7.86).