ע.א. 693/83 - שמעון שמש נגד רשם המקרקעין ואח'
*תקפו של עיקול שהוטל לאחר שנרשמה הערת אזהרה(הערעור נתקבל).
א. המערער רכש דירה מידי הנס שלוכאור ז"ל, אשר עזבונו הוא המשיב השלישי (להלן: העזבון). לפי הטענה סילק את מלוא התשלום, שילם את המסים והאגרות החלים על ההעברה, ובשעתו נרשמה לזכות המערער הערת אזהרה כאמור בסעיף 126 לחוק המקרקעין. המנוח נהג בשעתו בכלי רכב וגרם לתאונה קטלנית נהיגתו לא היתה מכוסה על ידי תעודת ביטוח ועל כן שולמו הפיצויים על ידי המשיבה השניה, היא קרן הפיצויים"קרנית" (להלן: "קרנית"). אחרי התשלום פתחה "קרנית" בתביעת שיבוב נגד שלוכאור ולהבטחת זכויותיה השיגה עיקול זמני על הדירה של שלוכאור שנמכרה כאמור למערער. העיקול הוטל מאוחר יותר מהערת האזהרה. בינתיים נפטר שלוכאור. העברת הדירה על שם המערער טרם בוצעה, והוא פתח בהליכים משפטיים, יחד עם העזבון, להסרת העיקול הזמני, אולם התביעה נדחתה בשל חוסר יריבות.
ב. אחר כך הגיש המערער את התביעה נשוא ערעור זה, אף זאת בשמו ובשם שלוכאור וביקש כי ביהמ"ש יצווה על רשם המקרקעין לרשום את הדירה על שמו של המערער. ביהמ"ש המחוזי מחק את התובענה בקבלו את טענת "קרנית" כי המהלך הדיוני מוטעה. לטענת "קרנית" לא היה מקום להגשת תובענה נגד רשם המקרקעין ואילו באשר ל"קרנית" הרי היא בעלת זכות עיקול ובקשה קודמת להסרת העיקול כבר נדחתה. לטענת "קרנית" צריך היה להגיש את התביעה נגד שלוכאור ולא יחד עם שלוכאור שהרי הוא האדם שהתחייב כלפי המערער והוא שצריך לבצע את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת "קרנית" ומחק את התביעה בציינו כי העזבון אינו רק מי שהתחייב כלפי המערער, אלא הוא גם מי שבגללו הוטל העיקול ובידו להסירו. ביהמ"ש ציין כי הוא לא מבין מדועצורף העזבון כמבקש ובמסכת הקיימת בולט לעין בלבול תחומים המונע כל אפשרות של דיון. הערעור נתקבל.
ג. מחיקת התובענה יסודה לכאורה בטעמים דיוניים, אך התוצאה המהותית הנגזרת היא שמעמדה של הערת האזהרה לא נבחן והזכאי עומד בפני מבוי סתום. יש בהחלטה כדי לרוקן את הערת האזהרה מכל תוכן, שהרי פירוש הדברים הוא שרק אם יוסר העיקול על ידי תשלום החוב ישוב ויקום מעמדה של הערת האזהרה וכך גם עולה מטענות "קרנית". החלטת ביהמ"ש המחוזי הקנתה לעיקול, שהוא מאוחר יותר, מעמד עדיף על הערת האזהרה, שקדמה לעיקול מבחינת מועד רישומה.
ד. מבחינת בעלי הדין, הרי כל הנוגעים בדבר לא היו זרים להליך. המערער הוא מי שרכש את הדירה והוא גם מי שקרוי "הזכאי" לצורך הערת האזהרה. העזבון היה בביהמ"ש המחוזי מבקש שני וקשה להבין מדוע סבר ביהמ"ש שיש להפכו למשיב דווקא. הבאת העזבון כמבקש נבעה מכך שהעזבון היה בשעתו מוכן לקיים התחייבותו כלפי המערער, אחרי שקיבל את מלוא התמורה הכספית עבור הדירה ואחרי שהסכים לרשום הערת האזהרה לטובת המערער. אמנם בשלב הערעור שינה העזבון טעמו וביקש להתנגד לבקשת המערער ולהצטרף לעמדת "קרנית" אך אין בכך ולא כלום. פרקליטי העזבון סוברים כנראה שניתן להרחיק בתמורה הכספית עבור הדירה מבלי להעביר את הזכויות בדירה. רשם המקרקעין צורף לכאורה כדין כי לפי הנטען סירב לרשום את העברת הבעלות למרות שכל האגרות והתשלומים סולקו. "קרנית" צורפה כדין שכן היא בעלת העיקול והיא הטוענת שאין לכבד את הערת האזהרה.
ה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להסיק מסקנותיו על יסוד התובענה של שני המבקשים, ואין להבין מה היתה מועילה עתה תביעה נגד העזבון, כסברת ביהמ"ש המחוזי, כאשר רשם המקרקעין מסרב לבצע את רישום ההעברה ואינו מוכן להכיר בזכות הקדימה של הערת האזהרה מול צו העיקול. סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין קובע "נרשמה הערת
אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין... נשוא ההערה... הרי כל עוד לא נמחקה ההערה לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה...". האמור בסעיף 127(ב) צריך לכאורה לבוא לידי ביטוי גם במקרה שלפנינו ועל כן נכון היה לקיים דיון לגופו במקום למחוק את התובענה על הסף. המבוי הסתום שנוצר במקרה דנן יש בו כדי לרוקן את הערת האזהרה מתוכנה והוצאה זו נוגדת את הודאותיו המפורשות של סעיף 127. בשולי הדברים יש להוסיף כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה. פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. וקסלר למערער, עו"דמנחם גלברד ל"קרנית", עו"ד י. וינברג לעזבון. 10.7.86).
ע.א. 686/85 - יעקב מערבי נגד הנרייט מערבי
*חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג(הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה נישאו בספטמבר 1956 ולהם שלשה ילדים שנולדו בשנים 1957, 1959 ו- 1964. בעת שנישאו בני הזוג היתה בבעלות המערער דירת חדר שרכש לפני נישואיו ובדירה זו גרו מספר שנים ובה נולדו שניים מילדיהם. כבר בתחילת דרכם הסתכסכו בני הזוג ותביעת גירושין של האשה שהוגשה בשנת 1960 נסתיימה בשלום בית. בשנת 1963 נמכרה דירת החדר במחיר של 16,500 ל"י והמשפחה עברה לגור בדירה מרווחת יותר (להלן: הדירה השניה) שנקנתה במחיר של 31,500 לירות. התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה הראשונה שימשה לרכישת הדירה השניה. לגירסת המשיבה שולמה יתרת המחיר ממשכנתאות, הלוואות ומתנות של משפחות שני בני הזוג ואילו טענת המערער היא כי השלים את הסכום בכספים ששלחה לו אחותו מארגנטינה. לאחר רכישת הדירה בשנת 1964 נולד לבני הזוג ילד נוסף. היחסים בין בני הזוג התערערו שוב והמערערת הגישה בשנת 1983 בקשה לביהמ"ש כי יצהיר שהיא הבעלים של מחצית דירת המגורים (הדירה השניה) וזאת מכח חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג. ביהמ"שהמחוזי נעתר לבקשה והצהיר כי התובעת זכאית להרשם כבעלת מחצית הזכויות בדירה.
ב. טענות המערער הן כי לא היה מקום להכריז על המשיבה כשותפה במחצית הדירה שמומנה מכספי דירתו הקודמת שכן כספים אלה היו פדיון של נכס שהיה בבעלותו מלפני נשואיו ומכח ההלכה אין חזקת השיתוף חלה "על רכוש שהיה לבני הזוג מתקופה שלפני נשואיהם". כמו כן הוא טוען שאין אינדיקציה לכוונת הצדדים ליצור שיתוף בדירה הראשונה נוכח העובדה כי רישום הדירה על שמו נשאר גם אחרי הנשואין. לטענתו גם במחצית השנייה של הדירה אין למשיבה זכות מכח חזקת השיתוף, משום ששני התנאים ההכרחיים להקמת חזקה זו לא התקיימו. דרישת "החיים בשלום" לא נתמלאה כיוון שכל חייהם המשותפים של בני הזוג היו מלווים במריבות, וגם תנאי "המאמץ המשותף" לא נתקיים בהתחשב בהפרדה רכושית שהיתה קיימת, לטענתו, בין בני הזוג שהתבטאה בחשבון בנק נפרד שניהלה המשיבה, וכן העובדה שמחצית מחיר הדירה השניה מומנה מכספים ששלמה אחותו. הערעור נדחה.
ג. יצירתה והתפתחותה של חזקת השיתוף נדונה רבות והקושי הטמון בה אינו נובע מניתוח מרכיביה אלא מדרך יישומם על עובדות המקרה הספציפי ונסיבותיו. על ביהמ"ש להורות על שיתוף נכסים רק כאשר ניתן לשער כי לכך נתכוונו הצדדים ולא מטעמי צדק. במרכז הדיון עומד הברור העובדתי וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בקביעות העובדתיות ובמסקנה העולה מהן אלא אם היתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה. בענייננו, כמחצית ממחיר הדירה מומנה מכספים שנתקבלו ממכירת דירה קודמת והשאלה היא אם יש בעובדה זו כדי לשלול את חזקת השיתוף. בענין דרישת ראיה לכוונת שיתוף בנוגע לרכוש מלפני הנשואין יש צורך בראיה פוזיטיבית של ממש. המערער
מצטט פסקי דין שבהם נקבע שאין להחיל את חזקת השיתוף על נכס שהיה של הבעל מלפני הנישואים, אך בענייננו לא ביקשה המשיבה מחצית הזכויות בדירת המערער לפני הנשואין, אלא בדירה שנרכשה אחרי הנישואין. אכן, ההלכה בדבר ראיה פוזיטיבית של ממש כאמור יפה גם לגבי נכסים שנרכשו מתוך כספים שאינם אלא תוצאה של מימוש זכויות שהיו קיימות בידי אחד מהצדדים לפני הנישואין, אלא שבכגון דא יש לאבחן בין "תחלוף" שמומן כולו ממימוש נכס אחר של אחד מבני הזוג לפני הנשואין, לבין רכישת נכס בתקופת הנשואין שרק חלקו מומן ממכירת הנכס הקודם.
ד. יתירה מזו, מדובר כאן בדירת מגורים וכשמדובר בדירה כזו מסתפקים בדרישה מינימלית לחיים משותפים תחת קורת גג אחת לשם החלת חזקת השיתוף. הנחה היא שמשרכש אחד מבני הזוג דירה לצרכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון כי הבעלות בדירה תהיה משותפת לשני בני הזוג כל עוד אין הנחה זו נסתרת ע"י כוונה אחרת העולה מפורשות או במשתמע מנסיבות הענין. בענין זה מבחינים גם בין נישואין שניים, כאשר לבעל ילדים מנישואין קודמים, כשבסיטואציה זו כבד יותר הנטל להוכחת השיתוף, לבין נישואין ראשונים של בני זוג. כאשר למבנה מקורי של אחד מבני הזוג נתווספו לאחר הנישואין חלקים נוספים, ראה ביהמ"ש מקום לפסוק שיש לראות באשה שותפה מלאה בנכס.
ה. המקרה דנא שונה מפסקי הדין שצוטטו בכך שלא נדון כאן שיתוף בנכס שהיה בבעלות הבעל לפני הנישואין ונתווסף לערכו ע"י בניה נוספת, אלא בהתחקות אחרי מקורות המימון של דירה חדשה שנרכשה אחרי הנישואין. השאלה במקרה כזה היא האם מחירה של הדירה הישנה הוכנס למסה המשותפת לרכישת הדירה החדשה והאם יש בנסיבות המקרה ראיה כי כוונת הצדדים היתה ליצור שיתוף בדירה החדשה כאמור מומנה יתרת מחיר הדירה, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, ע"י כספים שנתקבלו מבני המשפחה של שני בני הזוג במהלך הנישואין ולפני רכישת הדירה לא נעשו ע"י שני בני הזוג הבחנות בין המקורות הכספיים והם ראו בכל הכספים, כספים משותפים למטרת רכישת הדירה. בנסיבות אלה יש להחיל את השיתוף על הדירה כולה. העובדה שהדירה החדשה נרשמה על שם המערער בלבד אין בה כדי לשנות מן המסקנה האמורה.
ו. אשר לטענה כי לא נתקיימו במקרה זה "חיים בשלום" בין בני הזוג וכן נעדר כאן מאמץ משותף ביצירת הנכס - אין לקבל טעון זה. היו סכסוכים בין הצדדים ששיאם בפניית המשיבה לביה"ד הרבני בשנת 1960, אך המועד הרלבנטי לענייננו הוא מועד רכישת הדירה בשנת 1963, ועד אז התגברו בני הזוג על הסכסוכים, המשיכו בחייהם המשותפים ואף הולידו ילד נוסף. אין בעובדה שמריבת בני הזוג הגיעה לערכאות כדי לסתור תמיד ובהכרח את חזקת השיתוף. הדרישה למאמץ משותף של בני הזוג באה על סיפוקה במקרה זה שבו המשיבה גידלה את הילדים, ניהלה את משק הבית ואף החלהלעבוד מחוץ לבית משנת 1964 ותרמה לפרנסת המשפחה. העובדה שפתחה חשבון נפרד בבנק אין בה כדי להעיד על כוונה להפרדה רכושית של הדירה שנרכשה קודם לכן, מה עוד כי יש הסבר לקיום חשבון נפרד זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ב. גליק למערער, עו"ד א. צפת למשיבה. 2.7.86).
ע.א. 729/84 - יעקב ורקר הנאמן לנכסי אוסקר וסינג בפשיטת רגל נגד שרה וסינג
*מחיקה על הסף. *שיתוף בנכסים בין בני זוג(הערעור נתקבל).
א. המערער הינו נאמן לנכסי אוסקר וסינג אשר הוכרז כפושט רגל ביום 10.2.82 והמשיבה הנה אשת פושט הרגל. המערער פנה לביהמ"ש בהמרצת פתיחה בה עתר לפסק דין המצהיר כי המשיבה נושאת באחריות משותפת לכל חובות בני הזוג, וזאת על יסודהילכת השיתוף בין בני זוג. המשיבה ביקשה לדחות את התובענה על הסף וביהמ"ש
המחוזי נענה לבקשה ונתן שלושה טעמים לדבר: ראשית, העובדות הרלבנטיות בתצהיר ניתנו ע"י המבקש "לפי מיטב ידיעתו" ועל יסוד ראיות מכלי שני, אשר על כן לא ענה התצהיר על מצוות תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי; שנית, לא הונחה בתצהיר תשתית עובדתית לחזקת שיתוף בנכסים עסקיים, כמצוות ההלכה הפסוקה, כאשר לדעת השופט מבחינה ההלכה לענין זה בין נכסים משפחתיים ונכסים עסקיים; שלישית, אין מקום לחייב את פלוני מכח ההלכות האמורות, בחובות בן זוגו, במנותק משותפותו בנכסיו האקטיביים. הערעור נתקבל.
ב. בתצהיר שניתן ע"י המערער הוא מעלה מערכת טענות לפי מיטב ידיעתו שלפיהן המשיבה נהנתה משיתוף מלא כללי כאשר שגשגו עסקי בעלה, וכאשר נקלע לקשיים נחלצה לעזרתו והחלה לעבוד ובני הזוג מנהלים חיי שיתוף כלליים ומשתמשים בהכנסותיהם לכל צורכיהם וצרכי ביתם. מאידך, המשיבה בתצהיר שכנגד כפרה בשיתוף נכסים כלשהו שנתקיים בינה לבין בעלה. מכאן כי קיימת מחלוקת עובדתית בין המערער לבין המשיבה והעובדות נשוא התצהיר של המערער אינן מצויות בידיעתו של המערער אלא לוקטו על ידו על סמך מידע ומסמכים שנתקבלו לידו. בנסיבות אלה, אילו היה ביהמ"ש המחוזי עושה שימוש בסמכותו לפי אחת מחלופותיה של תקנה 258 לא היה ביהמ"ש העליון מתערב בפסיקתו.
ג. דא עקא, שהשופט דחה את התובענה על הסף על יסוד האבחנה שעשה בין "נכסים משפחתיים" ובין "נכסים עסקיים". בענין זה חלה לאחרונה התפתחות הלכתית, בעיקר לאחר פסק דינו של השופט, וכיום הגישה היא שאין להבחין לענין החלת הלכות השיתוף בין נכסים משפחתיים לנכסים עסקיים ואין צורך לענין הנכסים העסקיים בראיות כלשהן מעבר לראיות הנדרשות לענין הנכסים המשפחתיים. גם אם תמצי לומר שהשאלה עדיין פתוחה לטיעון, אין מקום לסלק את התובענה על הסף.
ד. צדק השופט שאין לדון בשאלת אחריות המשיבה לחובות התא המשפחתי במנותק משותפתה בנכסים, אך אין לסלק את התובענה על הסף, כאשר עשויה להינתן, בנסיבות מסויימות, הצהרה משולבת המתייחסת גם לחובות, והמערער רשאי לתקן את עתירתו. המשיבה השאירה לשיקול דעת ביהמ"ש העליון את ניתובה של התובענה לדרך הדיונית המתאימה ואין היא מתנגדת לביטול ההמרצה ולהפניית בעלי הדין לתובענה בדרך הרגילה. במובן זה נתקבל הערעור וביהמ"ש העליון הורה על ביטול המרצת הפתיחה והשאיר למערער את האפשרות להגיש תוך חודש ימים הליך חדש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ע. נוה למערער, עו"ד ד. בלום למשיבה. 31.7.86).
ע.א. 481+782/85 - יעקב חדד ואח' נגד שושנה חדד ואח'
*שיתוף נכסים בין בני זוג. *סמכות דיון(ערעורים שונים - ערעור בענין סמכות בתובענה לאיזון משאבים נדחה וערעור בענין גובה מזונות נתקבל).
א. המערער הראשון והמשיבה הראשונה נשואים. בהמרצת פתיחה ביקשה האשה כי יוצהר שהיא שותפה מלאה ברכוש שפרטה בעתירתה ואשר בחלקו רשום על שם בעלה ועל שם שני הוריו (המערערים האחרים). המרצות אחרות שהגישה עניינן צוי ביניים בנושא הנ"ל. כמו כן תבעה מזונות בשם שני המשיבים האחרים שהם שני הילדים הקטינים של בני הזוג. בהקשר זה נזקק ביהמ"ש לשאלה מה דינה, מבחינת כנותה, של תביעת גירושין שהגיש הבעל לביה"ד הרבני ואשר בה כרך את ענייני הרכוש. ביהמ"ש סבר כי כריכה זו לא היתה כנה. לענין זה התבסס ביהמ"ש על כך שלא צויין בכתב התביעה מהו הרכוש המשותף של בני הזוג אשר לגביו מתבקשת הכרעתו של ביה"ד הרבני. ביהמ"ש גם ראה קושי בכריכת ההתדיינות האזרחית בנושאי הקניין בתביעה
בביה"ד הרבני, שכן בתביעה נכלל ענין בעלות על בית מלאכה, וכן בכך שהוריו של המערער הם גם צדדים להתדיינות. לאור מועד הנישואין חל על ענייננו חוק יחסי ממוןבין בני זוג ולפי חוק זה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג עם פקיעת הנישואין. לפיכך החליט השופט שהוא אמנם מוסמך לדון בסעדים שונים שהם בגדר פעולות הכנה או פעולות מניעה לקראת איזון המשאבים, אך לגבי התביעה לחלוקת הרכוש ממש השהה את הדיון עד שיפקעו הנישואין. אשר למזונות החליט ביהמ"ש לחייב את המערער בתשלום 600 שקל לשני ילדיו הקטינים צמוד למדד יוקר המחיה של אוקטובר 1985 וכן חייב את המערער בשני שליש מהוצאות החזקת הדירה בה גרים הקטינים ואמם, כולל מסים, חשמל, גז ומים וכו'. הערעור באשר לסמכות נדחה ובאשר למזונות נתקבל.
ב. נטען ע"י המערערים כי בינתיים הוגש פירוט של הרכוש לביה"ד הרבני ומכאן שהכנות הוכחה. המערערים צירפו לערעור בהקשר זה עותק מפרוטוקול הדיון בביה"ד הרבני. שיטה זו של הגשת ראיות בשלב הערעור ללא קבלת רשות אין להסכים עמה. בעל דין המבקש להגיש ראיות בשלב הערעור חייב לפעול בהתאם לתקנות סדר הדין ואינו יכול לצרף את הראיה החדשה, על דעת עצמו, להודעת הערעור. על כן אין הראיה, הנוספת כביכול, נמצאת עתה בפני ביהמ"ש. עיקרו של דבר, צדק ביהמ"ש המחוזי כי ביה"ד הרבני לא יוכל לדון במחלוקת הקניינית בין האשה לבין הורי הבעל וכי הסכסוך בהקשר לבית המלאכה חורג מן הנושאים שהבעל יכול לכרוך בתביעת הגירושין. עוד נטען בערעור שבינתיים הוגשה גם תביעה נוספת ונפרדת בענין בית המלאכה לבימ"ש השלום, אך תביעה מאוחרת זו אינה יכולה לשלול את סמכות ביהמ"ש אשר לפניו מונחת כבר תביעה שהוגשה לפני כן ולא ברור מהו מהות התביעה החדשה שהוגשה. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בענין התביעות הקנייניות של האשה. (הערעור בענין הרכוש הוגש כערעור נגדי לערעור של האשה וזו ביטלה את הערעור, אך ביטולו של הערעור אינו נוטל מן המשיב בערעור את הזכות להמשיך בערעור שכנגד).
ג. אשר לשעור המזונות - ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכנסתו של המערער היא מליוןשקלים לחודש נטו. המערער שכר לעצמו דירה אחרת והוא טוען כי הסכום שהוטל עליו למזונות הקטינים מופרז בשיעורו. דרך הילוכו של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לניתוח הנתונים, כולל בדיקת המשאבים והצרכים, אינו מגלה פגמים וממילא אין מקום להתערבות של ביהמ"ש העליון בשל טעם הנעוץ באופן ההתייחסות לנתונים או בשיטות הבדיקה שלהם. עם זאת מעלה פסק הדין על פניו כי חלוקת המשאבים בין הזכאים אין בה כדי להותיר סכום מספיק לצרכי המערער אשר חי עתה בדירה שכורה נפרדת ומנהל שם משק בית נפרד. זאת ועוד, ביהמ"ש צריך לתת דעתו גם להכנסת האשה אשר גם לה יש חובות מדין צדקה לגבי ילדיה. בנסיבות אלה יש לשנות את שיעור המזונות החדשי ולהעמידו על 500 ש"ח צמוד לאוקטובר 1985. ההצמדה תהיה אחת לשלושה חדשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב רוזנבוים למערערים, עו"ד ציון סמוכה למשיבים. 24.7.86).
ע.א. 750/83 - אסתר חנוך ואח' נגד בית היתומים הכללי ואח'
*פירוש צוואה (הערעור נדחה).
המנוח ערך צוואה ובה הוא כותב, בין היתר, בהקדמה כי הוא "מצווה בזה על רכושי שישאר אחרי מותי" וכן קיימות בצוואה הוראות שונות ובכל, מקום בו נאמר "כל רכושי" או "מהנכסים שהוקנו או יוקנו". המנוח צווה את רכושו למוסדות צדקה והמערערים, שהם יורשיו, טוענים שהצוואה חלה רק על נכסי המנוח שהיו בעת עשיית הצוואה ולא על נכסי המנוח העתידים להרכש על ידו. בית המשפט המחוזי קבע שהצוואה חלה על כל נכסי המנוח שהיו לו בעת פטירתו והערעור נדחה.
יש בצוואת המנוח עיגון לשוני ברור לכך שהצוואה חלה הן על נכסי המנוח כפי שהיו בעת עשיית הצוואה והן על נכסי המנוח העתידים להרכש על ידו. דבר זה ניתן ללמדו מהביטויים שהוזכרו לעיל. תחולה כוללת זו של הצוואה מגשימה גם את אומר דעתו של המצווה אשר ציין בצוואתו כי ברצונו לצוות את רכושו למוסדות צדקה שונים. הוא כותב "מאחר ונתיתמתי מאבי בהיותי בגיל של עשר שנים ומוסדות צדקה וחסד הם שדאגו לי, כמו ליתומים רבים אחרים... הנני מצווה למסור את יתרת רכושי" למוסדות צדקה שצויינו בצוואה. הנה כי כן, הן לשון הצוואה והן אומר דעת המוריש, מובילים למסקנה כי בצוואתו ציווה המנוח על כל רכושו עד לפטירתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד ויצמן למערערים, עוה"ד יוסף, י. תוסיה כהן וקליבץ למשיבים. 10.7.86).
ע.א. 228/84 - עמנואל הקייני נגד אליהו כהן
*המשמעויות של מו"מ לרכישת דירה. *דחיית ערעור ללא הנמקה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי התייחס למשמעויות המשפטיות של משא ומתן לרכישת דירה ועל פי קביעתו נכשל המשא ומתן עקב חוסר תום לב, בניגוד למתחייב מהוראות סעיף 12 לחוק החוזים. כתוצאה מפסק הדין חוייב המערער להשיב 5,000 ש"י ששולמו לו על ידי המשיב (המערער שכנגד) וזאת יחד עם הפרשי הצמדה וריבית מ- 1978 ועד לפרעון המלא. כן חוייב המערער בתשלום כ-2600 דולר בשקלים פיצויים על ההתייקרויות שחלו במחירי הדירות ועוד תשלומים שונים. שני הצדדים ערערו על פסק הדין והערעורים נדחו.
ביהמ"ש העליון ציין כי בחן את ממצאי ביהמ"ש המחוזי ומסקנותיו, עיין בטענות המשפטיות של בעלי הדין בערעור ובערעור שכנגד, והוא סבור כי יש לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. ביהמ"ש עשה כן ללא הנמקה תוך יישום הוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (כפי שהוספה בתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס, 4) התשמ"ו- 1986) אשר לפיה -"(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) (1) עד (3), ביהמ"ש שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים: (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה; (2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית; (3) אין לגלות בה טעות שבחוק". על כן נדחו הערעור והערעור שכנגד. שני הצדדים חוייבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. פלק למערער, עו"ד אביתר גושן למשיב. 17.7.86).
ע.א. 255/86 - אלכסנדר שלי ואח' נגד עיריית באר שבע
*תחולת חוק הגנת הדייר על בנין חדש בהשכרה משנת 1957 (הערעור נתקבל).
בדיני הגנת הדייר הוקנה לבניינים חדשים מעמד מיוחד החל בשנת 1953, כאשר החוקים הוציאו בניינים חדשים מתחולת חוקי הגנת הדייר. תחילה נקבע שבבנין חדש לא יחולו חוקי הגנת הדייר במשך חמש שנים מיום ההשכרה הראשונה, לאחר מכן הוארכה התקופה לעשר שנים ולבסוף, בשנת 1968, נקבע שחרור של בניינים חדשים מתחולת הגנת הדייר ללא הגבלה של זמן. השאלה שהתעוררה היתה מה דין דיירים אשר נכנסו לדירה ואשר לגביהם נסתיימה התקופה של חמש שנים או של עשר שנים לפני שהוחקו החוקים שהאריכו את המועדים. המערערים שכרו דירה מהמשיבה בספטמבר 1957 ולגבי מושכר זה חלה תחילה ההוראה בדבר אי תחולת דיני הגנת הדייר לחמש שנים או למשך עשר שנים. (תלוי מתי נגמרה הבניה). לאחר מכן הוחק חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים) שנכנס לתוקפו באוגוסט 1963, היינו כשש שנים אחרי השכרתו לראשונה של המושכר דנן. החוק האריך את התקופה של אי תחולת דיני הגנת הדייר ל- 15 שנה, אך לגבי מושכר שחל עליו החוק מתשט"ו ובתום 10 שנים
מיום השכרתו לראשונה החזיק בו הדייר על פי חוזה שכירות שנעשה לפני תחילתו של החוק מ- 1963, נקבע כי תוסיף לחול התקופה של עשר שנים בלבד. משמע החל ביום 1.9.67 יכול היה הדייר דנא לטעון כי חוקי הגנת הדייר מתחילים לחול עליו. סעיף 18(ב) לחוק הגנת הדייר, כפי שהוסף על ידי חוק הגנת הדייר תשכ"ח, שתחילתו מיום 20.8.68, קבע כי נכס בבנין או תוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר יום תחילתו של חוק תשכ"ח והושכר אחרי מועד זה לא יחולו על שכירותו הוראות חוק הגנת הדייר. ההוראה בדבר אי תחולת חוקי הגנת הדייר תמה לגבי המושכר נשוא דיון זה ביום 1.9.67. פרוש הדבר שעוד לפני 20.8.68 הפכו המערערים לדיירים מוגנים, לפיכך, דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. מזובר למערערים, עו"ד אסא אליאב למשיבה. 29.6.86).
ע.א. 272/84 - יפה בן ישי נגד שמעון קרצי ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערערת נפגעה בתאונת דרכים ונפסקו לה פיצויים. עיקר טענתה מופנית נגד שיעור הפיצויים עקב הפסד כושר השתכרות. לענין זה תמך ביהמ"שמסקנותיו על חוות דעת מקצועיות שהובאו בפניו והערעור נדחה. אין עילה להתערבות ערכאת הערעור בהערכות ביהמ"ש דלמטה שלבשו בסיכומם לבוש של הערכה גלובלית. ערכאת הערעור אינה משערכת את סכום הפיצויים כדי לקבעם בדרך בה היתה נוקטת אילו היתה פוסקת אותם מעיקרם. זאת ועוד, כאשר המדובר על פסיקת סכום גלובלי, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב כאשר השוני בין הערכתה של הערכאה הראשונה לבין זו של ערכאת הערעור מסתכמת בסכומים שוליים של תוספת או גריעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מרגליות למערערת, עו"ד יחיאל גוטמן למשיבים. 10.7.86).
ע.א. 564/84 - מפעלי רכב אשדוד בע"מ נגד מדינת ישראל
*תביעת הצמדה כאשר בהסכם פשרה לא דובר על הצמדה (הערעור נדחה).
המערערת ייבאה חלקים למשאיות, הרכיבה אותן בארץ וייצאה אותן לחו"ל. בסוף 1977 הוטל על חלקי החילוף היטל יבוא בעקבות ניוד המטבע ובפברואר 1979 דרשה המערערת את החזרת ההיטל בהסתמך על עובדת ייצואן של המשאיות. המשיבה השיבה לבקשה בשלילה. התנהל משא ומתן ובמסגרת זו הגיעו בעלי הדין, לפי ממצאו של ביהמ"ש המחוזי, לידי פשרה שעל פיה הוחזר למערערת ההיטל לפנים משורת הדין. המשיבה נאותה להתפשר עם המערערת מבלי להסכים לעמדתה המשפטית של המערערת. אחרי שההיטל הוחזר שבה המערערת ודרשה תשלומי הצמדה וריבית ומשלא נענתה פנתה בתביעה לביהמ"ש המחוזי. התביעה נדחתה והערעור על כך נדחה.
מדובר על הסדר מוסכם בין בעלי הדין ואין חולק כי בעת עריכת הפשרה המוסכמת שהיתה תולדה של שיחות ובירורים, לא הוזכר ולא נדון ענין ההצמדה והריבית. ממילא אין לבחון מה היה עשוי להיות הדין לו התייחסה המחלוקת להתדיינות כספית פשוטה.הסדר הפשרה לא היה בתנאיו אלא מה שנכלל בו וככל הסדר חוזי יש לפרשו לפי אומד דעתם של הצדדים. מערכת הנסיבות העובדתית כפי שסוכמה בממצאי ביהמ"ש המחוזי לא כללה כל סימן לכך שהצדדים הסכימו על הצמדה וריבית או דנו בה. לאור הממצא שמדובר בהסדר פשרה על יסוד נכונות המשיבה להחזיר כספים לפנים משורת הדין, אין מקום למסקנה כי התחייב תשלום נוסף כלשהו מעבר למה שהוסכם במפורש. המערערת גורסת שלא היה מדובר בפשרה, אך גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי ביהמ"שהמחוזי ולא עם הנתונים שהיו בפניו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. גיצלטר למערערת, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 10.7.86).
ע.א. 588/85 - מאיר כהן נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא אביה של המשיבה השניה שנולדה מחוץ למסגרת הנישואין למשיבה הראשונה. בעקבות קביעה זו דן ביהמ"שבמזונות הבת ומדורה. ביהמ"ש קבע כי המשיבות חסרות מקום מגורים ולמען מדורן פסק סכום של 100 דולר בשקלים לחודש מיום שכירת דירה. ביהמ"ש סבר כי אמנם גם האם צריכה לתרום את חלקה לשכר דירה, אך הדבר מתקזז, הלכה למעשה, עקב ויתור הילדה על דמי הטיפול להם היא זכאית במסגרת מזונותיה עקב טיפולה בה של אמה. המערער חוייב גם בתשלום חד פעמי של 400 אלף ש"י שהוצמדו למדד. הערעור נדחה.
אין להתערב בשיעור המזונות שנקבעו. מסקנת ביהמ"ש היתה כי החיובים הנ"ל הם בגדר יכלתו הכספית של המערער ואין הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב בכגון דא. אין ערכאת הערעור מתערבת בשיעור המזונות אלא אם מתגלה כי הערכאה הראשונה שגתה מבחינת הבאת הראיות או מבחינת הגיונן של הערכותיה. אף אז לא מדובר על התערבות בכל סטיה קלה אלא רק בטעויות היורדות לשרשו של ענין. זאת ועוד, אין מקום לכך שבימ"ש שלערעור ימיר שיקול דעתה של הערכאה הקודמת בשיקול דעתו הוא, שהרי אין ביהמ"ש שלערעור מקיים דיון מחודש לשם הערכת הראיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ארנון אלישיב למערער, עו"ד יוני וינריב למשיבות. 9.7.86).
ע.א. 245/84 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
המערערת היתה נשואה ומנישואין אלה נולדה קטינה באוקטובר 1976. בני הזוג התגרשו בינואר 1982 ובספטמבר אותה שנה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשת המדינה להכריז על הקטינה כבת אימוץ. נטען שנתמלאו לגביה תנאי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, באשר המערערת היא חולת נפש הסובלת מסכיזופרניה, איננה מסוגלת לטפל בקטינה ואין סיכוי שמצבה ישתנה בעתיד הנראה לעין. בביהמ"ש המחוזי לא נשמעו עדויות, פרט לעדות המערערת, ובאי כח בעלי הדין הסתמכו בסיכומיהם בעיקר על תצהירים ועל חוות דעת רפואיות שהוגשו לביהמ"ש. טענת המערערת היתה בעיקרה כי היא הבריאה כליל וכי היא מסוגלת לטפל בבתה. לביהמ"ש המחוזי הוגשה, מטעם המערערת, חוות דעת של פסיכיאטר שלדעתו היא מסוגלת עתה לטפל בקטינה והוא הציע למסור את הקטינה לידי המערערת לתקופת נסיון של שנה אחת. לאור חוות דעת זו נערכה למערערת בדיקה רפואית נוספת ורופא שערך לה בדיקה חוזרת קבע שהמערערת לא הבריאה, ושהיא מעמידה פנים כאילו הכל כשורה עמה בעוד שלמעשה ההיפך הגמור הוא נכון. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות הדעת מטעם המשיב, הגיע למסקנה כי הוכחו היסודות הדרושות על פי סעיף 13(7) לחוק האמוץ, והוסיף שגם טובת הקטינה דורשת שלא להשיבה לידי המערערת. הערעור נדחה.
כאשר הערעור בא לראשונה לפני ביהמ"ש העליון הוסכם, לפי הצעת ביהמ"ש, שתוגש חוות דעת באשר למצבה של הילדה עתה ובאשר להשפעה על טובתה אם תוחזר לאמה. הוסכם כי אם חוות הדעת תקבע שהעברת הילדה לאמה תפגע בטובתה של הילדה יבוטל הערעור. הבדיקה בוצעה על ידי מומחה לפסיכיאטריה שנעזר בפסיכולוגית. חוות הדעת המשותפת היתה באורח חד משמעי כי מכיון שהקטינה נמצאת כבר שנים בתא משפחתי חם שמוכן לאמצה והיא נקלטה בתא המשפחתי אסור לנסות להחזיר את השעוןאחורנית ויש לאפשר לקטינה לחיות בתא המשפחתי הנוכחי. עם פתיחת הדיון הודיע בא כח המערערת שהוא חוזר בו מהסכמתו הקודמת ודורש לשמוע את הערעור לגופו. טענתו
המרכזית הינה שלא היתה ראיה מספקת בפני ביהמ"ש שהתנהגותה של המערערת או מצבה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. דין טענה זו להדחות. מחוות הדעת הרפואיות עולה שלא חל שיפור משמעותי במצבה של המערערת ואין היא מסוגלת לטפל בילדתה באופן עצמאי. המסקנה העולה מכך היא שהמצב הנפשי של המערערת קבוע ואין הוא מאפשר לה לטפל בילדתה ועל כן אין להתערב במסקנה הסופית של ביהמ"ש שהכריז על הילדה כברת אימוץ.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. עו"ד שלהוב למערערת, עו"ד י. בן אור למשיב. 3.7.86).
ב.ש. 594/86 - מדינת ישראל נגד נחום ועקנין ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר עפ"י סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
לאחר שתמה שנה ממועד מעצרם של המשיבים האריך ביהמ"ש העליון ביום 20.6.86 את המעצר עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי עד יום 15.7.86. בעת ההארכה כבר הושלמו הראיות והסיכומים. ברם, ביהמ"ש המחוזי כתב החלטה כי מחמת עומס העבודה לא יהיה סיפק בידו להשלים את פסק הדין אלא ליום 15.8.86 ולפיכך ביום 15.7.86 שוחררו המשיבים ממעצרם. בקשה להארכת המעצר לפי סעיף 54 נדחה.
על אף העומס המוטל על בתי המשפט מצווים הם לסיים משפטים של נאשמים הנמצאים במעצר כמצוות המחוקק. יש ותנאים אובייקטיבים אינם מאפשרים סיום הדיוןבמועד על אף מאמצים הנעשים, אך בכל הנסיבות מצווה ביהמ"ש לעשות כמיטב יכולתו שנאשם לא יהיה נתון במעצר מעבר לתקופה שקבע המחוקק. במקרה הנוכחי ספק אם ביהמ"ש נהג כך. כאשר נתקרבה כבר לסיומה תקופת השנה וראיות בעלי הדין הושמעו עד תום, ציווה ביהמ"ש על הגשת סיכומים בכתב, דבר שאינו מקובל בדרך כלל במשפטים פליליים ובהכרח נתארכה התקופה למתן פסק הדין באותו זמן שנדרש לבאי כח בעלי הדין לעריכת סיכומים בכתב. גם כאשר נסיבות אובייקטיביות מצדיקות עריכת סיכומים בכתב, אין הדבר רצוי כאשר תקופת המעצר הארוכה של שנה מגיעה לקיצה, משום שהדבר בהכרח מביא לצורך בהארכת המעצר. במקרה דנן כבר הוארכה תקופת המעצר פעם אחת ובנסיבות אלה מן הראוי היה לתת את פסה"ד במועד. לפיכך אין להאריך את המעצר אך על המשיבים להתייצב פעם ביום בתחנת המשטרה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' א. ראב למבקשת, עו"ד בן יהודה למשיבים. 17.7.86).
ב.ש. 480/86 - אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי נדונה תביעה כספית של המבקשת נגד המדינה על סך כ-3,7 מליון דולר וביום 1.9.85 דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה. קודם למתן פסק הדין הוגשה לביהמ"ש בקשה למנות למבקשת כונס נכסים וביום 4.9.85, ימים ספורים לאחר פסק הדין הנדון, מונה לתפקיד זה עו"ד וייסגלס. עם מינוי הכונס היתה המבקשת זקוקה לאישורו לצורך הגשת ערעור על פסק הדין והאישור ניתן רק ביום 19.3.86. ביום 23.3.86 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו לפירוק המבקשת ואז פנה ב"כ המבקשת לכונס הנכסים הרשמי וביקש אישור להגשת בקשה להארכת מועד להגיש ערעור. התקיימו דיונים שונים, הדבר הגיע לביהמ"ש וביהמ"ש התיר הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ואכן ביום 12.6.86 הוגשה בקשה כזו. הבקשה נדחתה.
יש צורך בטעם מיוחד להארכת המועד. טעם מיוחד מתקיים כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור לא היו בשליטת בעל הדין. צו בדבר כינוס נכסים או צו פירוק נגד חברה נוטלים ממנה את היכולת לנהל ענייניה בעצמה ופעולותיה טעונות אישור גורמים אחרים וטיפול זה נחוץ לזמן. בנסיבות שכאלה נקודת המפתח תהא אם נקטה החברה
בכל הפעולות הדרושות ובמהירות הראויה. בענייננו מדובר בתקופות שונות זו מזו. האחת מעת שהכונס וייסגלס אישר את הגשת הבקשה להארכת מועד ומאז אכן פעלה החברה במהירות הדרושה. שונים פני הדברים לגבי התקופה שקדמה לכך. מאז מונה הכונס בספטמבר 1985 ועד למתן האישור במרץ 1986 חלפה למעלה מחצי שנה וחלוף זמן כה רב מחייב מתן הסבר מפורט מה מנע מתן האישור. לגבי התקופה הנדונה לא הראתה המבקשת טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד. ב"כ המבקשת הצביע על חשיבות הענין, היינו, אם יתקבל הערעור והמדינה תחוייב לשלם כספים למבקשת לא יהיה צורך בפירוק או בכינוס. גם אם נניח שטיעון זה יכול לבסס עילה להארכת מועד בשל חשיבות הענין הרי נימוק זה כשלעצמו אינו בבחינת טעם מיוחד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד י. בן ישראל למבקשת, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה. 21.7.86).
בג"צ 82/86 - מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נגד ט. רקטין ושות' בע"מ ואח'
*בקשה לכיסוי הפסדים שנגרמו עקב מתן צו ביניים בבג"צ (בקשה לפצות את המבקשת - הבקשה נדחתה).
בעתירה שהוגשה בשעתו ע"י המשיבה דנא היתה המבקשת אחת מן המשיבות. העתירה נדחתה בשעתה והמשיבות (העותרות בבג"צ הנ"ל) חוייבו לשלם למבקשת (המשיבה דשם) 1500 ש"ח הוצאות לכיסוי הדיון בעתירה. עתה עותרת המבקשת לחייב את המשיבות בכיסוי הפסדיה בסך 138,000 ש"ח, הפסדים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מצו ביניים שניתן במסגרת העתירה דלעיל. הבקשה נדחתה.
אל לו לבג"צ לפתוח שעריו בפני בקשות מעין אלה, שאם יעשה כן יציפוהו בקשות דומות כמעיין המתגבר. יתירה מזו, והוא עיקר, הטוען שנגרמו לו הפסדים חייב להוכיח עובדה זו וכן את היקף נזקיו והדבר מחייב כרגיל הבאת ראיות שמקומן הטבעי הוא בבימ"ש דיוני. אין בג"צ נעדר סמכות לפסוק פיצוי, אך השימוש בסמכות זו הוא נדיר ומיועד בעיקר לטובת עותר שמחמת נסיבות מיוחדות הנעוצות בהתנהגות יריבו שוב אינו יכול לקבל את הסעד שהיה מגיע לו אלמלא כן. לפיכך, חרף הסמכות הקיימת כשלעצמה אין הבקשה הנוכחית ענין שבג"צ יענה בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דעמיהוד בן פורת למבקשת. 24.6.86).
ע.פ. 319/86 - אירנה פלדמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשר לביצוע פשע שנסתיים בגרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת יזמה התפרצות לדירת מגוריו של ידיד אשר העניק קורת גג לה, לאמה ולבתה הקטינה. מתוך רצון לנקום באותו אדם בשל טענות שהיו לה כלפיו, הציעה לידיד אחר שלה לפרוץ לדירתו ולגנוב כסף רב המוטמן בדירה. פרשה זו הסתבכה כאשר השותף לקשר שיתף במעשה עבריינים מסוכנים, הפריצה הפכה לשוד והשוד הסתיים בגרימת מוות. חרף המלצת שירות המבחן שלא לגזור למערערת מאסר בפועל ולהעמידה בפקוח שרות המבחן גזר ביהמ"ש דלמטה למערערת 10 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בערעור פירטה נציגת שירות המבחן עובדות בדבר התדרדרות חמורה שחלה בהתנהגות המערערת ובהלכי רוחה ונפשה בחודש שהיא כלואה ביחד עם עברייניות אחרות. לסברתה, ככל שיתמשך המאסר תחריף ההדרדרות ויבולע למערערת. לפיכך הציעה לשקול העמדתה של המערערת במבחן "נקי" על אף שכבר ריצתה בפועל מאסר. המלצה מרחיקת לכת זו אינה בת בצוע שוד, שהרי בפועל כבר ריצתה המערער מאסר עפ"י גזר הדין. גם לגופו של עניין אין לומר שביהמ"ש יכול לעבור על מעשה חמור זה לסדר היום בלי ענישה מוחשית ומרתעת. לפיכך, מתוך התחשבות בעמדת שרות המבחן ובגישה המשתמעת מעמדת התביעה, יש להתערב בגזר הדין ובמובן זה חשוב ומועיל
שהמערערת תועמד בפקוח שרות המבחן למשך שנתיים מיום שחרורה מהכלא. כדי לאפשר מבחן זה, שלא הוטל בדרגה הראשונה וע"מ שנזקי המאסר בפועל יהיו מצומצמים, הועמד המאסר בפועל על שלושה חדשים והמערערת הועמדה גם בפיקוח שרות המבחן.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. חנוך למערערת, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 23.6.86).
ע.פ. 248/86 - יעקב אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה מתוך מכתבים ע"י פקיד דאר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד משלוחים בסניף דואר ובמשך כשנה וחצי שלף מחבילות 27 חפצים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער תשעה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 1,000 שקלים והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער שאיננו עבריין במובן הרגיל וכן את מצבו המשפחתי והבריאותי. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר נתן דעתו לכל אלה ואף ציין כי אלמלא זאת היה גוזר עונש חמור יותר, כמתחייב לגבי מי ששולח ידו בצרורות דואר ומוציא מתכולתם. יש לראות בעבירות מסוג זה חומרת יתירה שכן הן פוגעות באימון שנותן הציבור בשירותי הדואר.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. עו"ד י. פריאל למערער, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה.30.6.86).
ע.פ. 194/86 - מחמוד מחמד נג'די נגד מדינת ישראל
*בקשה לחזור מהודאה עפ"י עיסקת טיעון (הערעור נדחה).
המערער הודה, בעקבות עיסקת טיעון, בשני אישומים הנוגעים לעבירות מס ועתה הוא טוען כי נפל קורבן לטעות, כי לא עבר עבירה כלשהי וממילא לא יכול היה להודות בה. לפיכך הוא מבקש לזכותו בדין או לחילופין לבטל את ההרשעה ולהחזיר את התיק לדיון בביהמ"ש דלמטה. הערעור נדחה. פרטי האישום אשר בעובדות הכלולות בהם הודה המערער במסגרת עיסקת הטיעון, תארו מערכת עובדתית המהווה עבירה. אין מדובר בפרטי אישום שאינם מגלים עבירה על פניהם, אלא היפוכו של דבר. המערער היה מיוצג ע"י סניגור שניהל מו"מ עם המדינה בקשר לעיסקת הטיעון ואם סבור המערער, לאחר מעשה, כי טעה בשיקוליו כשהודה או שנקיטת דרך דיונית אחרת היתה מטיבה עמו, אין בכך בלבד כדי להצדיק מתן אישור לחזרה מן ההודאה בעובדות ולביטול ההרשעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מוגרבי למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 22.6.86).
ע.פ. 396/86 - צבי בורשטיין נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
ביהמ"ש העליון כבר החליט מספר פעמים שהחזרתו של תיק ע"י ערכאה גבוהה יותר לדיון אצל אותו שופט שדן בו קודם לכן, או דיון אצל אותו שופט שדן בענין בהעדר צד וביטל את הדיון ושב והחל בו מחדש, אינם עילה לפסילת השופט אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות. מדובר בשופט מקצועי ורק אפשרות ממשית למשוא פנים, היינו, רק גישה אשר לפי מבחנים אובייקטיביים שוללת משופט מקצועי יכולת להתנתק מכל מעורבות או דעה קדומה, היא שיכולה לפסול שופט. אותו כלל צריך להיות מיושם במקרה כגון זה שבפנינו, בו מתחיל השופט מחדש בדיון בגזר הדין, בשל כך שלא נתבקש בשעתו תסקיר שירות מבחן. חזקה על השופט שיהיה משוחרר מדעה קדומה וידון בענין מחדש לאור כלל הנתונים לרבות התסקיר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מאיר נוימן למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 3.7.86).
ע.פ. 128/86 - אמנון צור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג אוטובוס ובהתקרבו לצומת גולני לא התחשב בתמרור "עצור", נכנס לתוך הצומת, התנגש עם משאית שנכנסה לצומת מימין ונהג המשאית נהרג וארבעה מנוסעיה נפצעו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת מוות ודן אותו לתשעה חודשים מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי וכן פסל את המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חמש שנים. הערעור מכוון לעונש הפסילה בלבד והוא נדחה.
המערער העלה את מצבו המשפחתי והטענה כי שלילת רשיון נהיגה מקפחת פרנסתו משום שאין לו מקצוע אחר. הוא עוסק בנהגות זה 24 שנים בלי שנרשמו לחובתו עבירות תעבורה משמעותיות ובמקום עבודתו אין סיכוי כי יוכל להקלט בעבודה אחרת מאשר כנהג. אכן, אין להמעיט בחשיבות נימוקיו של המערער, אולם על ביהמ"ש לראות גם את נסיבות המקרה כאשר הנהיגה של המערער גובלת עם רשלנות פושעת. כניסה לצומת בלי להתחשב בתמרור "עצור" היא מעשה חמור השוקל מעבר להתחשבות שניתןלהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם. על ביהמ"ש לתת את הדעת לתוצאות הקשות והחמורות של התאונה ואין לומר כי הפסילה חמורה יתר על המידה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 16.6.86).
ע.פ. 75/86 - יוסף קטני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סיוע להתפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הצביע על בית מגורים שבו התקין כספת, כשהוא יודע שמידע זה עלול במישרין או בעקיפין להביא לבצוע התפרצות או להקלה בבצוע התפרצות לביתו של אותו אדם. ביהמ"ש גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של שלושה מליון ש"י והערעור נדחה. זהו מעשה שיש להטיל עליו עונש שיש בו כדי להרתיע. אכן, מדובר באדם החי בדרך כלל חיים נורמטיביים ואשר עברו נקי ללא רבב, על כן יפה עשה ביהמ"ש כאשר נמנע מלהטיל מאסר שיש בהכרח לרצותו בפועל, אך אין לומר שהעונש מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יהב למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 1.7.86).
ע.פ. 939/85 - שמעון ברגיג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ועוד אחד הורשעו באינוס שתי בחורות. בהכרעת הדין הובהר שחלקו של המערער, לעומת זה של חברו בעל הרכב בו הובילו את שתי הבחורות לפרדס, היה הדומיננטי. על סמך הבדל זה וכן לאור העובדה שהנאשם השני סיים שירות צבאי ללא דופי, להבדיל מהמערער שנפקד מן השרות כששה שבועות, ומאחר שלשניהם עבר נקי, השית ביהמ"ש על המערער ארבע שנים לריצוי בפועל ואילו על הנאשם האחר שנתיים וחצי בלבד. הערעור על חומרת העונש נדחה. הקביעה כי המערער היה הדומיננטי במעשה יש לו יסוד בראיות ובכך איןלהתערב. טוען הסניגור כי חלקם של השניים היה שווה ועל כן לא מן הדין להחמיר בענשו של המערער לעומת השני. אולם אין יסוד לקבוע שהשופט נתפס לטעות בהערכת חלקו של כל אחד מהשניים, ואפילו היה נתפס לטעות אין סיבה להקל עם המערער, שהרי אלמלא הטעות, היה ביהמ"ש מחמיר גם בענשו של השני. לא לכך מכוון כלל אחידות העונשים. מכל מקום, אינוס מכוער ומשפיל של שתי בחורות זועק לעונש מאסר לתקופה ארוכה וזו שהושתה על המערער אינה חמורה מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ח.משגב למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 2.7.86).
ע.פ. 353/86 - מדינת ישראל נגד מוחמד מחאמיד
*קולת העונש (סחר בנשק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע באחזקת נשק ומסחר בנשק בשנים 1981 ו-1983 כאשר מדובר ברובה גליל, 2 רובים מ- 16, שלושה רובים קלשניקוב, תת מקלע קרל גוסטב ואקדח וכן תחמושת. ביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבות שנראו בעיניו כמקלות וגזר למשיב ששה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים וחצי נוסף למאסר על תנאי.
תשומת לבו של ביהמ"ש העליון הופנתה לכך כי השופט ראה בעונש שגזר נורמה שעל פיה יגזר הדין גם במקרים אחרים, וכן צויין כי גזרי הדין במקרים כגון דא בביהמ"ש המחוזי בנצרת רחוקים ממדיניות הענישה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון. עונשים מתונים בגין עבירות של החזקה וסחר בנשק מחטיאים את המטרה ולא יתרמו לשרש את התופעה החמורה והמסוכנת של החזקת נשק אלא יעודדו אותה. גם אם היה בנימוקים לקולא כדי להצדיק התחשבות במשיב, עדיין העונש צריך להיות חמור ומוחשי פי כמה. לפיכך דין הערעור להתקבל, אך מאחר וביהמ"ש העליון, בקבלו את הערעור על קולת העונש, אינו ממצה את הדין עם הנאשם, הועמד העונש על מאסר כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' אסתר נחליאלי למערערת, עו"ד עסלי למשיב. 9.7.86).
ע.פ. 864/85 - יורם ויינבוים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיבל בתאילנד בובה כדי להעבירה לישראל והוא אכן הכניס את הבובה לארץ. מסתבר שבתוך הבובה היה 1,1 ק"ג הרואין והסם לא נתפס. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי למערער היה חלק משני בלבד ביבוא הסם וכי הבובה נמסרה לו זמן קצר לפני הטיסה ולא היה אלא בלדר שלא היה שותף בידיעה מלאה לגבי מהות וכמות הסם שהוביל. ברם, המערער לא נרתע מפני המעשה החמור של יבוא הסם, לא כאשר הבובה נמסרה לידיו על ידי גיסו שנסע יחד עמו לתאילנד ולא בשלב כלשהו של הנסיעה הארוכה מתאילנד לארץ המתמשכת שעות רבות הסם לא נתפס כך שאין לנתק גם מן הבחינה המעשית בין המעשה של המערער ובין הנזק החמור שנגרם ע"י יבוא הסם. גם השוואה של העונש שנגזר למערער עם עונשים שנגזרו במקרים דומים אינו מלמד שהעונש מופרז לחומרה וביהמ"ש כבר הטיל עונשים חמורים יותר על בלדרים של סמים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה קנה למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 3.7.86).
ע.פ. 175/86 - אריה דרשוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער החזיק ברשותו, בחמש הזדמנויות שונות, במהלך שנת 1983, שטרות מזוייפים של 100 דולרים כל שטר ואף הפיץ שטרות אלו. מאוגוסט 1984 ועד מאי 1985 שוב החזיק שטרות מזוייפים של דולרים ומכר כמות בלתי ידועה של דולרים מזוייפים לאחד רביבו ולאחר מכן מכר לאדם אחר 3,200 דולר מזוייפים. כן ניסה למכור 2,000 דולרים. בגין אלה נדון ל- 28 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 6,000 ש"ח. באותה עת הורשע המערער בעבירה אחרת ונגזרו לו 12 חודשי מאסר בפועל שמתוכם ששה מצטברים לעונש הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הטענה העיקרית של הסניגור התבססה על השוואה של העונש שנגזר למערער עם עונשים שנגזרו בתיקים של יתר המעורבים בפרשה, ובעיקר כאשר האנשים המרכזיים
ברשת נדונו למאסר של 40 חודש בלבד. אין ההשוואה יכולה לשמש אמת מידה בלעדית ומספקת שהרי אין לקבוע עונש על יסוד דגמים אחידים. יש לשאוף לאחידות הענשים במקרים זהים, אך בכל מקרה יש מכלול של נסיבות שלכל אחת מהן משקל יחסי שונה ויש שיקולים הכרוכים בקביעת תקופת המאסר הכוללת. במקרה כגון זה שבפנינו יש לתת משקל רב יחסית לעצמתה ותדירותה של הפעילות העבריינית ולמידת התמשכותה. בהתחשב באלה אין העונש חמור מדי ומה גם שחלק מן העונש בשל העבירה הנוספת חופף עונש זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. לנדשטיין למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 3.7.86).
ב.ש. 556/86 - ססיל הולמס נגד מרדכי מנג'ל
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעכוב בצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום הוצאות משפט בסכום השווה ל- 20,000 דולר לאחר שתביעתו נדחתה ואין בהגשת הערעור כדי לעכב ביצועו של חיוב זה כפי שמבקש המבקש. מה עוד כי יש טעם בדבריה של ב"כ המשיב לגבי סיכוייו של הערעור. מאידך, אין להתעלם מן הטענה שהמשיב אינו מתגורר בארץ ומשמעות הדבר כי סיכוייו של המבקש קלושים לקבל חזרה את הכספים שישלם אם בכל זאת יזכה בערעורו. בנסיבות אלה הוחלט לא לעכב את ביצוע פסה"ד, כפוף לכך שהמשיב ימציא ערבות צד שלישי ואם לא תומצא ערבות כאמור כי אז יופקד סכום החוב על ידי המבקש בידי בא כח המשיב עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד הופר למבקש, עו"ד פויר למשיב. 4.7.86).
ב.ש. 539/86 - שמואל מסילתי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושניים אחרים הואשמו בביצוע התפרצות וגניבה של חפצים שונים ובכלל זה אקדח עם כדורים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. מצויות ראיות לכאורה שלפיהן נראה העורר יושב בטנדר שנמלט ממקום ההתפרצות וזורק תיק ובו חפצים גנובים מהרכב. הסניגור העלה טענות שונות בדבר מהימנות הראיות, אך טענות אלה יתבררו בשעת הבירור המשפטי ובשלב זה די בראיות לכאורה המצויות. לכך יש להוסיף את העובדה שהעורר עצמו נמנע מלתת הסבר כלשהו לנוכחותו בטנדר ובחר לשתוק. מדובר בעבירת התפרצות, בהחזקת נשק וגניבת חפצים בעלי ערך ולעורר חמש הרשעות קודמות ומאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו. כל אלה מצביעים על כך שאם העורר ישתחרר ממעצרו תהא בכך משום סכנה לצבור שמא יחזור על מעשיו.
הדבר שגרם להתלבטות בהחלטה הנ"ל היא העובדה שהעורר עצור מיום 4.3.86 והמשפט נקבע להוכחות רק ליום 9.9.86. העורר יהיה איפוא עצור למעלה מששה חודשים עד לתחילת משפטו. תופעה זו הולכת ונעשית נפוצה לאחרונה וקשה להשלים עמה למרות העומס המוטל על בתי המשפט. דחייה כה ארוכה מביאה לבסוף להמשכות של משפטים מעבר לשנה, דבר הגורר אחריו בקשות, ההולכות ומתרבות, בדבר החזקת הנאשם במעצר גם לאחר שעברה שנה ממעצרו וטרם ניתן פסה"ד. יש לתת את הדעת על תופעה זו. אם לא יחול בה תיקון יהא בה כדי להשפיע על הצדקת מעצרו של נאשם גם במקרה כגון זה שלפנינו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד עמר לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 13.7.86).