בג"צ 337/85 - סיעת ד"ש במועצה המקומית רמת השרון ואח' נגד משה ורבין ראש המועצה המקומית רמת השרון ואח'
*סמכות ראש עיריה להתערב בהחלטות היועהמ"ש של הרשות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל בחלקו).
א. שני עניינים נותרו להכרעת בג"צ: חוקיות הנחיות שנתן ראש המועצה שאין להגיש תביעות על עבירות בנייה לפני שהובאו לדיון בצוות המורכב מראש הרשות, סגנו, מהנדס המועצה והיועץ המשפטי; אם יש מקום לחייב את גזבר המועצה לנקוט בהליכים כנגד ראש המועצה שיחזיר כספים ששולמו לו מכספי המועצה כדי לכסות הוצאות שהוצאו בגדר תובענה על לשון הרע שהוגשה נגדו. העתירה נדחתה בחלקה.
ב. לענין סמכות המשיב להורות כי יתקיים דיון לפני שמגישים תביעות על עבירות בנייה - מבירור שנערך בין הצדדים עולה שאין עוד מחלוקת לגבי תחום סמכויות היועץ המשפטי של הרשות וכי הנחיות ראש המועצה אינן יכולות לעמוד. הסכמת הצדדים הינה כי המשיב אינו רשאי לקבוע הנחיות ליועץ המשפטי של הרשות אימתי יתייעץ עמו ועם גורמים אחרים ואימתי לא יתייעץ. היועץ המשפטי של הרשות עצמאי בשקול דעתו ופועל מכוח הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אך הוא רשאי מכח שיקול דעתו להתייעץ ולקבל מידע מראש הרשות ומכל גורם העשויים לסייע בידו לעצב את שקול דעתו.
ג. באשר לתשלום הוצאות במשפט של לשון הרע שהוגש נגד ראש המועצה - התשלום נעשה מסעיף תקציבי כולל של הגנה משפטית וההגדרה של הדבור "הגנה משפטית" לא נתבררה בפני בג"צ כל צרכה. טענת העותרים ש"הגנה משפטית" אינה כוללת הגנה שניתנה לראש העיריה אינה מופרכת על פניה, אפילו ההליכים שבעטיים שולמו הוצאות הגנה הינם בגדר תפקידו כראש הרשות, אך אין בג"צ מוכן לקבוע כן ללא תשתית עובדתית מספקת ותשתית כזו לא הונחה בפני בג"צ. העותרים יכולים לנקוט בדרכים חילופיות העומדות לרשותם לפי הדין כדי להשיג, אם בכלל, את מבוקשם לענין זה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד יעקב כהן לעותרים, עוה"ד יאראק, אקשטיין, שורואוסטיין למשיבים. 11.8.86).
בג"צ 720/85 - מוחמד עבד אל סאלם אמבארק נגד ועדת העררים לפי הצו בדבר ועדות עררים יהודה ושומרון ואח'
*ערר בענין בעלות במקרקעין ביו"ש(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר עלה ביום 15.12.83 עם ציוד הנדסי כבד על חלקת קרקע ליד בית לחם כדי לסקל אבנים ולהכשיר שטח של 80 דונם לעיבוד חקלאי. משנאמר לו כי הוא מסיג גבול באדמה שהיא רכוש ממשלתי הגיש ערר לועדת העררים הפועלת לפי הצו בדבר ועדות עררים וטען כי האדמה היא בבעלותו. לפני ועדת העררים באו ראיות שעוד בשנת 1981 הועמד העותר על כך כי האדמה היא רכוש ממשלתי וכי הוא יכול לערור לפני הועדה. באותו זמן לא היה מועד קצוב להגשת ערר ומאוחר יותר, באוקטובר 1981, נקבע כי ערר צריך להיות מוגש תוך 30 יום. העותר לא הגיש ערר לא במאי 1981 ולא באוקטובר. בחודש מאי 1981 גם יצאו מודדים אל השטח, גידרו אותו וסימנו אותו והעותר ראה את הסימון בעת שנעשה וגם לאחר מכן. ביום 5.7.84 הגיש העותר ערר. ההוראות שונו בינתיים והזמן להגשת הערר הוארך ל- 45 יום, אך הועדה ציינה כי חלפו שלוש שנים ומעלה מאז שהעותר הועמד על כך כי המדינה טוענת שהשטח הוא רכוש ממשלתי. יחד עם זאת שמעה הועדה עדויות ובסופו של דיון דחתה את הערר. העתירה נדחתה.
ב. החלטת ועדת העררים לדחות את הערר בשל השיהוי הרב בדין נתקבלה. גם אם תחילה, בשנת 1981, לא היתה הוראה כלשהי שקבעה תוך כמה זמן יש להגיש את הערר, לא היה בכך כדי לאפשר הגשת ערר שלוש שנים מאוחר יותר, מה גם שבינתיים פורסמו צווים בדבר קציבת מועדים לערר. זאת ועוד, גם לפני שנקצבו המועדים היה צו בדבר פרשנות שקבע כי מעשה שלא נקבע או שלא ניתן זמן לעשייתו בתחיקת בטחון יש
לעשותו בכל המהירות הראויה. אי עשייה ממאי 1981 עד יולי 1984 אינה יכולה לענות לדרישה של פעולה במהירות הראויה.
ג. עיקרו של דבר, ועדת הערר נפנתה למחלוקת לגופה והעותר לא הצליח להביא ראיות שיתמכו בדבריו. גם בבג"צ אמר העותר שהוא יכול להביא ראיות נוספות אם יתאפשר לו הדבר, אך לא הסתבר שיש בידי העותר ראיה כלשהי אשר אותה יכול היה להביא בפני ועדת הערר לו ניתנה לו אפשרות לכך. לענין זה לא די בטענה סתמית של העותר שיביא ראיות נוספות. אשר לטענה כאילו הצו בדבר רכוש ממשלתי חורג מכללי המשפט הבינ"ל הפומבי בכך שהוא משנה את דיני המקרקעין - הצו לא שינה את דיני המקרקעין ולא התיימר לעשות כן. נהפוך הוא, הצו בדבר ועדת עררים איפשר לעותר את הבאת טענותיו וראיותיו בפני גוף סטטוטורי מוסמך אך בטענותיו ובראיותיו לא היה כדי להצביע על זכויות כלשהן שיש לו במקרקעין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. סגללעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 21.8.86).
ע.פ. 697/85 - יוסף גולדשטיין נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים
*הרשעה ב"הקמת" בנין כאשר מבנה טרומי הוצב באופן ארעי(הערעור נדחה).
א. המערער הזמין במפעל "הארגז" מבנה טרומי. על מנת שזה יוצב על מגרשו, במקום שנועד לכך עפ"י תכנון של מהנדס מטעמו, וישמש משרד עבור מוסך שלו שבסמוך. בעוד המבנה מוקם במפעל החל המערער לטפל בהשגת ההיתרים המתאימים אך נתקל בקשיים. בינתיים הושלמה בניית המבנה והמפעל לחץ על המערער שיבוא לקחתו. המערער הביא את המבנה למגרשו, והעמידו במקום שונה מזה המיועד להקמתו דרך קבע. כוונת המערער היתה להחזיק את המבנה שם באופן ארעי, ללא חיבור קבע וללא שימוש, עד שתתאפשר התקנתו כיאות וכמתוכנן עפ"י היתר כדין. הועדה המקומית הגישה נגד המערער תביעה על בנייה שלא כדין. בבימ"ש השלום לא היתה מחלוקת בכך שהמבנה הוא בגדר "בנין" שלהקמתו דרוש רשיון. המחלוקת היתה אם מדובר ב"הקמה" של בנין האסור עפ"י החוק.
ב. בימ"ש השלום בחן מספר מבחנים. מבחן אחד, אם המבנה מחובר חבור קבע לקרקע, נדחה ע"י השופט בקבעו כי אין שום דרישה שמבנה יהיה מחובר לקרקע על מנת שתתצבע "הקמה". גם מבחן השימוש שהוצע ע"י הסניגור נדחה ע"י ביהמ"ש שקבע כי גם אם לא עושים שימוש במבנה עברו את עבירת ההקמה אם אין היתר לכך. המבחן שנראה כנכון היה מבחן הזמן. אם מוצב מבנה כזה "הצבה רגעית" אין כאן הקמה ואין צורך בהיתר ומאידך הצבתו דרך קבע הקמה היא. בענייננו, למרות שפסק הדין ניתן שמונה חודשים לאחר שהמבנה הוצב במקום, סבר שופט השלום כי מדובר ב"הצבה רגעית" באשר. האמין למערער כי הוא מתכוון להעבירו למקומו הקבוע לאחר שיקבל היתר לכך. שופט השלום כתב בפסק דינו כי אם בחלוף הזמן יימצא עדיין המבנה במקומו יביא הדבר לידי שינוי הנסיבות העשוי להעיד על קביעות שתהפוך ל"הקמה" החייבת בהיתר בניה. לפיכך זיכה את המערער מאשמה. הועדה המקומית ערערה לביהמ"ש המחוזי וכאן נתקבל הערעור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את מבחן הזמניות אך לדעתו כשמבנה עומד חודשים אין לראות בו הקמה זמנית. הערעור נדחה.
ג. השופט מלץ בפסק דינו ציין כי כדי שהצבת מבנה תהווה "הקמה" יש צורך במידה מסויימת של קביעות, אך מבחן הזמן צריך להיות הרבה יותר חמור ונוקשה מזה שנקבע ע"י בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במקרה כשלנו אפשר לראות זמניות בהצבת מבנה טרומי ליום יומיים עד שיותקן במקומו וצדק ביהמ"ש המחוזי בכך. ההגיון אינו סובל לכנות הצבת מבנה במשך מספר חדשים כ"הצבה רגעית". אשר לגזר הדין שהורה להרוס את המבנה תוך ששה חדשים - בכך אין להתערב.
ד. המשנה לנשיא גב' בן פורת הסכימה, והעירה מספר הערות באשר למונח "בנין" וכן באשר למבחן הזמן. היא ציינה כי הצבה של מבנה מהווה "הקמה" ונותרה השאלה אימתי ניתן לומר שיש בהצבת המבנה מידה מסויימת של קביעות. לדעתה מוטב לא להצמד למבחנים של ימים או חודשים ולסמוך על שיקול דעת הרשויות שלא יפתחו בהליכים פליליים על מעשים זמניים כאשר הם סבירים ולפעמים בלתי נמנעים. תאורטית כל הצבה של "בנין" ללא היתר היא אסורה, אך מעשית אין להעלות על הדעת העמדתו לדין של אדם על מעשה אשר כזה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד י. אלדשטיין למערער, עו"ד גב' נ. בןאור למשיבה. 9.7.86).
ע.א. 506/82 - שמעון זונטג ואח' נגד עזבון המנוח דוד מנדלסון ואח'
*אחריות בתאונת עבודה. *התיישנות תביעת ה"תלויים"(הערעור נדחה).
א. המנוח דוד מנדלסון היה מועסק במשך מספר שנים במפעל של המערערים לניקוי זכוכית ומתכות וחלה במחלקת הסיליקוזיס. בבית המלאכה בוצעה עבודה של התזת חול על זכוכית ומתכת. המנוח הועסק במפעל שלוש עד ארבע שנים ולפי חוות דעת שנתקבלה די בחשיפה של חצי שנה בלבד לאבק שנוצר כדי להביא להיווצרות מחלת הסיליקוזיס שפקדה את המנוח. אחרי שסיים את עבודתו במפעל הנ"ל, בערך ב- 1960, עבר המנוח לעבוד כמנהל חשבונות. בשנת 1965 חלה בדלקת ריאות ועד 1969 התלונן על קשיים בנשימה. מתקופה זו ועד למותו ב- 1975, עבר המנוח טיפולים שונים. לאחר מותו נקבע כי סיבת הפטירה היא "אי ספיקה כרונית של הריאות על רקע של סיליקוזיס". כן נמצאו בריאה, בכבד ובלבלב גידולים ממאירים. מחלת הסיליקוזיס היא המחלה השכיחה ביותר והרצינית ביותר מבין מחלות הריאה המקצועיות הנגרמות ע"י אבק מזיק. מותו של המנוח היה מקרה הפטירה הראשון בארץ בו נקבעה מחלת הסיליקוזיס כסיבת המוות ולכן בישראל יכולה להיחשב מחלה זו כמחלה נדירה. מחלקת הסיליקוזיס מתחילה להתפתח אצל עובדים החשופים לריכוזים גבוהים של אבק זה אחרי תקופה של ששה חודשים, אך המחלה עלולה להתפתח גם חמש שנים לאחר שהעובד חדל לעבוד במקום בו הוא חשוף לאותה סכנה. בדרך כלל מופיעים סימנו המחלה רק 20- 15 שנה אחרי תחילת החשיפה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שריכוז האבק באויר בבית המלאכה של המערערים היה גבוה בהרבה מן הרמה המותרת ובכך הפרו המערערים את חובתם לספק לעובדים מקום עבודה בטוח. כן קבע ביהמ"ש כי לא רק שהיה על המערערים לצפות לסכנת הסיליקוזיס, אלא שאף היו מודעים לסיכון זה בפועל. באי נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים היה משום מחדל המהווה התרשלות. ביהמ"ש קבע גם שהמערערים הפרו חובה חקוקה אך לא ציין איזו חובה הפרו. עקב הגידולים הסרטניים שנמצאו בגופו של המנוח קבע ביהמ"ש שמותו נגרם חלקית ע"י מחלת הסיליקוזיס והעניק למשיבה השניה, אשתו של המנוח, פיצויים. התביעה הוגשה בשנת 1978 ע"י עזבון המנוח וע"י התלויים וביהמ"ש דחה את תביעת היורשים על הסף מחמת התיישנות אך תביעת המשיבה השניה, אלמנת המנוח, שהיתה תלויה במנוח נתקבלה. הערעור נדחה.
ג. הטענה המרכזית של המערערים מופנית כלפי הקביעה כי תביעת "התלויים", להבדיל מתביעת "היורשים", לא התיישנה. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי "לענין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שבו נולדה עילת התובענה' הוא... מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק. אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". טוען ב"כ המערערים כי זכות התביעה של המנוח התיישנה לכל המאוחר עשר שנים מסיום עבודתו אצל
המערערים, היינו ב- 1971, והמנוח לא היה זכאי יותר להגיש תביעה בקשר לעילה הנדונה בעת פטירתו. כדי לבחון את זכויות "התלויים" יש להרכיב על סעיף 89 את הוראות סעיף 78 לפקודת הנזיקין הקובע כי "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בשל חבלת גוף... יהיה בן זוגו... זכאים לפיצויים...". טענת המערערים הינה שסעיף 89 לפקודת הנזיקין הינו הוראת חוק ספציפית שאינה קשורה להוראות הכלולות בחוק ההתיישנות, ועל פיו חלה התיישנות מהותית על זכות התביעה כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק, ומאחר שהמנוח לא היה זכאי יותר לפיצויים בעת מותו, בשל אותה התיישנות, משמע שמחסום זה חוסם גם את תביעתם של התלויים עפ"י האמור בסעיף 78 לפקודה. השופט קיבל את הטעון בכל הנוגע לעזבונו של המנוח אך לא באשר לתביעת התלויים.
ד. ההתיישנות מהווה תריס פרוצדורלי לתביעה ואינה פוגמת בזכות עצמה. משום כך זכות התלויים קמה להם עם מותו של המנוח ומרוץ ההתיישנות אינו מושפע מכך שלמנוח עצמו אבדה האפשרות לתבוע. חוק ההתיישנות קובע כי תביעה לקיים זכות כלשהי נתונה להתיישנות וכי אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופא. משמע שאם נאמר בסעיף 78 לפקודת נזיקין שהתלויים זכאים לפיצויים בתנאי שהמנוח היה "זכאי" בעת מותו לפיצויים לפי הפקודה, אזי אין זכאות זו מושפעת מהעובדה שהמנוח עצמו היה מנוע מלהגיש תביעה בנדון בשל התיישנות. אין לקבל את טענת המערערים כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין הוא חיקוק נפרד וספציפי וכי אין בינו ובין ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות ולא כלום. אין בסיס לסברה שמהות ההתיישנות המוזכרת בסעיף 89 לפקודת הנזיקין שונה בטבעה מהתיישנות בתובענה אחרת מכל סוג שהוא. יש לקבל את העמדה המעדיפה את ההכרה בזכות התלויים להגיש את תביעתם הנפרדת עם פטירת המנוח, על אף התיישנות תביעתו של המנוח. הן תחושת הצדק, הן מטרת החוק והן לשונו של החיקוק הנוגע בדבר, מביאים למסקנה כי אין לומר שתביעת התלויים, הנגזרת מתביעה של המנוח אשר התיישנה, פגומה אף היא בשל כך בהתיישנות.
ה. ב"כ המערערים טען כי טעה ביהמ"ש כאשר קיבל את חוות דעתו של הפתולוג דר' מאיר שבדק את הגופה, שכן אותו מומחה נפטר לפני שמיעת המשפט - גם טענה זו יש לדחות. במקום המנוח העיד מנהל המכון הפתולוגי שהגיש את חוות הדעת והוסיף לכך את הסבריו. רשאי ביהמ"ש לקבוע ממצאים על סמך שילוב הדו"ח של המנוח עם חוות הדעת וההסברים שנמסרו על ידי רופא אחר מעל דוכן העדים. צודקים המערערים רק בכך שטעה ביהמ"ש שייחס להם הפרת חובה חקוקה ולא ציין איזו חובה חקוקה ספציפית הפרו, אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה שכן עילת הרשלנות הוכחה כדבעי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. סמואל למערערים, עוה"ד ג. קפוני והניג למשיבים. 28.7.86).
ע.פ. 559/85 - מוזס קיסלר נגד מדינת ישראל
*המנעות ביהמ"ש מלזכות נאשם חולה נפש שביקש לקיים את משפטו(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם ברצח ותוך כדי שמיעת הראיות מטעם התביעה קבע ביהמ"ש, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, כי המערער אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש. הסניגור ביקש על סמך סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי להמשיך במשפט, בהנחה כי לא יוכח שהנאשם ביצע את העבירה או יוברר כי הנאשם אינו אשם. בתום פרשת התביעה טען הסניגור כי אין לחייב את המערער להשיב לאשמה וטענתו נדחתה ללא הנמקה. הסניגור הודיע כי הנאשם לא יעיד וגם לא יביא עדי הגנה. ביהמ"ש נתןבשלב זה נימוקים שהניעוהו לדחות את הטענה שאין להשיב על האשמה, ניתח את הראיות שבאו לפניו והגיע למסקנה שלא נתקיימו התנאים לזיכויו של המערער, שכן אין
יסוד לקבוע, כדרישת סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה או שהנאשם אינו אשם. על חיוב המערער להשיב על האשמה, ללא הנמקה, ועל ההחלטה שלא נתקיימו התנאים לזיכוי, סב הערעור והוא נדחה.
ב. אפילו צודק הסניגור שמן הראוי לנמק את ההחלטה שיש להשיב על האשמה, וכן שבנסיבות בהן ברור מראש שהנאשם לא יוכל להעיד מחמת היותו בלתי מסוגל לעמוד לדין, וגם לא להביא ראיות להגנתו, מן הדין לשקול כבר בשלב ההוא את שאלת הזיכוי, אין בכל אלה כדי להצדיק את קבלת הערעור. הראיות הנסיבתיות שהביאה התביעה מספיקות לכאורה כמותית להרשעת המערער, אם כי יתכן שבמשפט המתברר כדת וכדין, כנגד מי שמסוגל להגן על עצמו, היתה גירסת המערער מבהירה שמה שנחזה כראיה נגדו מתיישב עם חפותו, או שהיה מעלה לפחות הסבר אמין שיהיה בו כדי לעורר ספק במשמעות הנסיבות שעליהן סומכת התביעה. אין להסתפק לצורך זיכוי ב"הסברים" אפשריים גרידא שלא עמדו במבחן של חקירה.
ג. כאשר הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין וסניגורו מבקש להמשיך בבירור המשפט, מותנה הזיכוי במימצא לפיו לא הוכחה אחת משתי החלופות הכלולות בסעיף 170 לחוק. לפיכך, אם יתכן כך ויתכן גם אחרת, היינו כאשר כמותית התשתית הראייתית המפלילה קיימת וכנגדה אין ראיות מטעם ההגנה, שוב אין לומר שאחת החלופות דלעיל נתקיימה. חזקת החפות אמנם עומדת למערערת אך אין בחזקה זו ובספק האמור כדי לגרור אחריהם זיכוי כל עוד לא נקבע כמימצא שלא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה או שהוא אינו אשם. מימצא כזה אינו אפשרי נוכח פני הראיות הנסיבתיות שהוכחו. הראיות הנסיבתיות במקרה הנוכחי אינן מבוטלות כלל ועיקר והן דורשות מתן הסברים מטעם ההגנה. אפשרות ללבון כזה אינה אפשרית ועל כן צדק ביהמ"ש כשהחליט להפסיק את ההליכים נגד המערער כמצוות סעיף 170 לחוק סדר הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. גרון למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 23.6.86).
ד.נ. 18/86 - מוזס קיסלר נגד מדינת ישראל
*דיון נוסף בע.פ. 559/85 (העתירה נדחתה).
בע.פ. 559/85 הנ"ל נתבקש קיומו של דיון נוסף והבקשה נדחתה. העובדה שנושא פלוני טרם נידון בביהמ"ש העליון אין בה כשלעצמה כדי להצדיק דיוןנוסף. אין ביהמ"ש העליון מקיים דיון כאמור כל אימת שמתחדשת הלכה או כאשר נושא משפטי נבחן לראשונה בפני ערכאת הערעור. גם לגוף השאלה אין להביא את הענין לדיון נוסף, שכן מקובלת גישתה של ערכאת הערעור ואין מקום להבהרה או לעיון נוספים על אלה שכבר קויימו.
(בפני: הנשיא שמגר, עו"ד מ. גרון לעותר, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 22.8.86).
ע.פ. 597/85 - מוניה אלסון וסימל חווצקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור של אלסון נדחה ושל חווצקי נתקבל בחלקו).
אלסון הורשע ביבוא 790 גרם קוקאין ובנסיון לסחור בו ונדון לתשע שנים מאסר בפועל. חווצקי הורשע בקשירת קשר עם אלסון למצוא קונה ונדון לחמש וחצי שנים מאסר בפועל. ערעורו של אלסון נדחה וערעורו של חווצקי נתקבל באופן שהמאסר בפועל יועמד על ארבע וחצי שנים.
אלסון הוא יליד 1951, נשוי ואב לילדים אשר השתקע בארה"ב לאחר שיצא מרוסיה. הוא הגיע לביקור בישראל ביולי 1984 ועמו הסם הנ"ל. הוא התכוון למכור את הסם ויצר מגעים עם חווצקי. אמנם העונש חמור אך גם העבירות חמורות כשמדובר בסם מסוג קוקאין שהשלכותיו השליליות קשות. לכן אין להקל בענשו. אשר לחווצקי - בדין נקבע שלמעשה הביא חווצקי קונה פוטנציאלי לקניית הסם. ברם, העיסקה לא יצאה אל הפועל והסם נתפס כולו. בהתחשב בעובדות אלה ובכך שזה כשלונו הראשון הוחלט להפחית את
העונש ולהעמידו על ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. וינשטיין לאלסון, עו"ד ז. גורדון לחווצקי, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 2.7.86).
בג"צ 90/86 - הסתדרות עובדי המדינה נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומדינת ישראל
*פיטורי עובדים משירות המדינה כאשר העבודות שביצעו נמסרות לקבלנים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה, מבקשת הממשלה לפטר עובדים במדפיס הממשלתי, במע"צ וכן עובדי נקיון ואחזקה במשרדי ממשלה. זאת משום שפונקציות אלה לא יבוצעו עוד ע"י הממשלה, אלא ע"י קבלנים שאינם עובדי מדינה. הסתדרות עובדי המדינה סברה כי הפיטורין אינם כדין, ביה"ד האזורי לעבודה קיבל את עמדת ההסתדרות וקבע שהפיטורין אינם תופסים באשר הם מהווים "צמצומים" אשר רק בגינם ניתן לפטר עובדים ואשר מתחולתם הוצאו במפורש מצבים של מסירת העבודה לקבלנים. מאידך סברה המדינה שהפיטורין אינם "צמצומים" ולכן ניתן לפטר עובדים גם אם העבודה נמסרת לקבלנים. ביה"ד הארצי קיבל את עמדת המדינה כי על הפיטורין לא חלה הוראת תקשי"ר בענין "צמצומים" וכי הפיטורין נעשים מכח סמכות הפיטורין הנתונה לממשלה עפ"י סעיף 15 לדבר המלך במועצה. העתירה נדחתה.
השאלה שבמחלוקת היא אם הוראת התקשי"ר בענין צמצומים מהווה לא רק הסדר "פוזיטיבי" המתיר פיטורין בנסיבות הקבועות בו, אלא גם הסדר "נגטיבי" השולל פיטורין בנסיבות שאינן כלולות בו, כגון פיטורין במקום שהעבודה נמסרת לקבלנים. התקשי"ר קובע לאמור "פיטורין ייחשבו כפיטורין לשם צמצומים כשמתעורר הצורך בפיטורי עובדים, כתוצאה מסיום עבודה או הפסקתה או צמצום העבודה ביחידה... מסירת עבודה לקבלנים לא תראה לענין הסדר זה כסיום עבודה, הפסקתה או צמצומה". פסיקת ביה"ד הארצי היתה שיש להבחין בין פיטורין מטעמים כלכליים, מטעמים שלארגון, ומטעמים של צמצום בהיקף המפעל. לכל אחד מסוגי פיטורין אלה כללים משלו. לדעת ביה"ד הארצי הסכימו הצדדים בהסכם הקיבוצי המהווה בסיס לתקשי"ר על סדרי הפיטורין במסלול הצמצומים ולא הגבילו את כוחה של המדינה כמעביד לפטר עובדים באחד משני המסלולים האחרים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק, עו"ד א. דוידוב לעותרת, עוה"ד בן טובים למשיבים. 28.7.86).
בג"צ 216/86 - חביב רמי רחמים ואח' נגד מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון ואח'
*אמות המידה במתן הלוואות לזוגות צעירים (העתירה נדחתה).
העתירה מתייחסת לאמות המידה הנוהגות בקשר למתן הלוואות לזוגות צעירים. העותרים מלינים על כך שיש באמות המידה הללו כדי להפלותם לרעה לעומת אחרים, מאחר ולא הכירו בהם כבעלי זכאות. זאת באשר העותר היה הבעלים בשמינית מזכויות חכירה בדירה פלונית בה גרים כיום אמו ואחיו, ולאמו דירה נוספת שהיא בבעלותה. כמסתבר מאבחנים הקריטריונים בין אלה אשר להם זכות כזו של העותר, היינו חלק ויהיה קטן ככל שיהיה, בדירה, לבין מי שאין לו חלק כלשהו בדירה, והקריטריונים גם מביאים בחשבון את הבעלות בדירה אחרת של בן משפחה, במידת הקרבה הנ"ל. טענת העותרים היא שהזכות שהיתה לעותר בדירה היא חסרת משמעות מעשית, מאחר ולא רק שהעותר העביר ממילא לאמו ללא תמורה את חלקו בדירה, אלא הוא אינו יכול לממש זכותו שהרי אמו ואחיו גרים בדירה, וגם אינו יכול לכפות על אמו את המעבר לדירה השנייה. העתירה נדחתה.
המדינה מסבירה שהיא מחלקת את המשאבים המוגבלים שבידיה בסדרי קדימה שקבעה לעצמה ואין היא יכולה להעניק את מלוא הזכויות האפשריות לכל אלה המבקשים להסתייע בה. השאלה היא אם נכון יהיה שבג"צ יתערב בקביעת תוכנם של
הקריטריונים והתשובה לכך היא שלילית. גם קריטריונים שיסודם בהסדרים מינהליים כלליים יכולים להיות מועברים תחת שבט הביקורת של בג"צ, אך אין בג"צ נוהג להתערב בהם, אלא אם כן נתגלתה בהם סטייה קיצונית מכל אמת מידה סבירה. המשאבים העומדים לרשות המדינה מוגבלים ומותחמים ואין לומר שעל בג"צ לשנות את סדרי העדיפות ולהכנס לנעליה של הרשות המבצעת כדי לפעול במקומה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד חביב לעותרים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבים. 14.7.86).
בג"צ 267/86 - ג'פרי ריבק נגד דבורה ויס ריבק
*הברחת ילדים מדרום אפריקה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר והמשיבה היו נשואים. הם תושבי דרום אפריקה ואזרחיה והמשיבה נטלה את שלושת ילדיהם הקטינים ויצאה לישראל. האב עתר לצוות על האם להחזיר את הילדים והתבסס בין היתר על פסק דין של בימ"ש מוסמך בדרום אפריקה המעניק לו את המשמורת על שלושת הקטינים. העתירה נתקבלה. יש פסק דין של בימ"ש בדרום אפריקה ולאור נוסחו של הצו אין ספק כי לגבי העותר והמשיבה, שהיו במועד הרלבנטי תושבי דרום אפריקה, היתה בעצם הוצאת הקטינים ללא הסכמת האב משום שלילת המשמורת. המשיבה טענה כי טובת הילדים מחייבת השארותם אצלה וגם הילדים רוצים בכך אך אין צורך לקבוע ממצאים בנושא זה.השאלה איננה מה המקום שהשהות בו היא הרצויה מבחינת טובת הילדים. המשיבה, ילדיה ובעלה לשעבר הם תושבי דרום אפריקה ואם סוברת האשה כי יש מקום לשנות אתהמשמורת היתה צריכה לפעול בדרכים המשפטיות הקבועות לכך ואין לה זכות ליטול את הילדים ולנסוע לארץ אחרת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ד. קרצ'מר וגב' ח. רוטשילד לעותר, עו"ד פ. פיינברג למשיבה. 31.7.86).
בג"צ 269/86 - גולדשוב בן ישראל ו- 45 אח' נגד שר הפנים
*גירוש "הכושים העבריים" (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים, ילידי ארה"ב, משתייכים לכת "הכושים העבריים", נכנסו לישראל במועדים שונים ושוהים בה שלא כדין. הם נעצרו והוצאו נגדם צוי גירוש לפי סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל. עתירתם נגד צוי גירוש אלה נדחתה. נקודת המוצא היא שהעותרים שוהים בישראל שלא כדין ובנסיבות אלה רשאי שר הפנים לצוות על גירושם מישראל. מספר ניכר של "כושים עבריים" גורשו מישראל ועתירותיהם של אותם מגורשים לבג"צ נדחו בשעתן. טענת העותרים הינה שבמשך השנים ניתן להם מעמד של "נסבלים" ועל כן בלתי סביר לגרשם מישראל ושר הפנים מנוע מלעשות כן. השאלה היא אם בהוצאת צוי הגירוש נפל פגם המצדיק התערבות בג"צ והתשובה היא שלילית. את הבקשה דנא, לעומת הבקשות האחרות, מייחדת הטענה בדבר התנהגות השלטונות בעבר, והציפיות שהתנהגות זו עוררה בלב העותרים. שאלת תוקפה המשפטי של טענה זו אינה דורשת הכרעה שכן לגוף הענין אין לה בסיס. מהתנהגות השלטונות כלפי בני העדה, שרבים מהם כבר גורשו, ברור היה כי רצון השלטונות להביא לכך שחברי הכת השוהים בישראל שלא כדין יעזבו אותה. דבר זה מצא ביטוי ברור במדיניות שר הפנים הקובעת כי יש לנקוט באמצעים המתאימים למניעת כניסת חברי הכת לישראל ולגרום כי אלה שנמצאים כאן יעזבו את המדינה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עוה"ד מ. לוי, ב. אסולין וא. שטיין לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיב. 30.7.86).
בג"צ 408/86 - אודי שרותי הובלה נגד עירית ירושלים
*אי צירוף משיב שזכה במכרז לעתירה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה מכרז להשכרת רכב כאשר לטענת העותרת היו פגמים במכרז והעיקרי ביניהם שנבחרה ההצעה שאיננה הזולה ביותר אלא יקרה
בהרבה מזו שהוצעה ע"י העותרת. כן נטען כי נימוקי ועדת המכרזים, שעניינם ליקויים בביצוע חוזה דומה שנכרת על יסוד מכרז מלפני שנה בין העותרת לבין המשיבה לא היו מבוססים. העתירה נדחתה. אין העתירה כוללת כמשיב את מי שזכה במכרז ויש בכך כדי למנוע ממי שעלול להפגע ע"י החלטת בג"צ אם דברו לא ישמע בביהמ"ש. בכך בלבד יש כדי להכריע בעתירה בשלב זה. ברם, גם עפ"י נוסח המכרז רשאית היתה המשיבה לבחור הצעה אשר נראתה לה כטובה ביותר, לאו דווקא מבחינת המחיר אלא מבחינת טיב הביצוע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בן מלך לעותרת, עו"ד גב' א. מנדל למשיבה. 31.7.86).
בג"צ 324/86 - מחמד מוסא חמאד נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש ואח'
*החזקת אסיר בבידוד מתוך חשש לחייו (העתירה נדחתה).
העותר מלין על כך שהוא מוחזק בבידוד בצינוק בבית הכלא בשכם, במקום להיות מוחזק באגף הכללי עם שאר האסירים. תשובת המדינה היא כי העותר הינו אסיר טעון הגנה, שכן לפי מידע שהגיע לשלטונות בית הסוהר מבקשים להתנכל לחייו בשל חשד שהוא שיתף פעולה עם השלטונות. לפיכך הוחלט להפריד בינו ובין יתר האסירים. טענת העותר היא ששיקול הדעת בכגון דא צריך להיות שיקול שלו ואם הוא רוצה ליטול על עצמו סיכון ולשהות עם יתר האסירים יש להתיר לו. העתירה נדחתה.
כאשר אדם כלוא במתקן כליאה חשים שלטונות בית הסוהר כי רובצת עליהם אחריות לשלומו ואין הם צריכים להתנער מאחריות זו בשל כך שהאסיר מוכן ליטול על עצמו סיכון מחושב. אחריות לשלום האסירים מוטלת על הרשויות הצבוריות שהופקדו לכך, וכאשר נודע להם על סכון העלול להתממש, מחובתם לשקול נקיטת אמצעים כדי להגן על מי שטעון הגנה. זאת ועוד, גם מבחינת האינטרס הבטחוני יש ענין למנוע התנקשות בעותר ורשויות הבטחת רשאיות לשקול מהי המשמעות של פגיעה באסיר עקב האשמתו בשיתוף פעולה. אם מסקנתם היא כי פגיעה באסיר כזה יש בה כדי לחזק ידיהם של ארגוני הטרור המבקשים להוכיח כי ידם משיגה כל אדם בכל מקום, הרי בכך שיקול נוסף ומצטבר המצדיק נקיטת אמצעים להגנה על אסירים כאלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר, עו"ד מנסור לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 27.7.86).
בג"צ 511/86 - שמעון רפאלי ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*טענה כי זוכה במכרז הגיש הצעתו באיחור של מספר דקות (העתירה נדחתה).
עתירה זו עניינה מכרז בקשר למקרקעין שפורסם מטעם המשיב. טענת העותרים היא כי בשעה היעודה כמועד הסיום להגשת ההצעות הם שהו ליד תיבת המכרזים, וכי המשיב השני הגיע לתיבה מספר דקות לאחר המועד שנקבע לסגירת התחרות, כך שהצעתו הוגשה לאחר המועד שנקבע לכך. תשובת המינהל לפניות העותרים היתה כי הגורמים במינהל שניהלו את הצד הטכני של המכרז פעלו על סמך שעוניהם, וכי אין הם חייבים לתת דעתם לשוני קל בין השעון שבשימוש עובדי המינהל לבין זה שבידי העותרים או מי מהם. כך הדבר, אפילו טוענים העותרים כי איפסו את שעוניהם עם זה של קול ישראל. העתירה נדחתה. אין חולק שמדובר על שוני בהערכת זמן ששיעורו דקה או דקותיים ותו לא ואין לשלול את סבירותה של תגובת המשיב שפעל עפ"י הערכת זמן שהיתה מעוגנת בכלים שבידיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ז. וייל וג. קורן לעותרים.24.7.86).
בג"צ 536/86 - חזם שרותי נקיון בע"מ נגד המועצה המקומית קרית טבעון ואח'
*הצעה שלא צויין בה כי למחיר יתווסף מע"מ לעומת הצעה יקרה יותר שצויין בה כי המחיר כולל מע"מ (העתירה נדחתה).
קויים מכרז על ידי המשיבה לאיסוף וסילוק פסולת מוצקה והוגשו שתי הצעות. האחת של העותרת, הנוקבת בסכום של 35,000 שקל בתוספת מע"מ, והשניה שהוגשה ע"י המשיבה השניה (להלן: המשיבה) הנוקבת בסכום של 40,000 שקל בלי שייאמר שלסכום זה יש להוסיף מע"מ. המועצה בחרה בהצעת המשיבה והעתירה נדחתה. נציגי העותרת ונציגי המשיבה היו נוכחים בעת פתיחת המעטפות ונציג העותרת ביקש לברר אם הצעת המשיבה כוללת מע"מ ואם לאו. תשובת המשיבה היתה כי הסכום שהוצע כולל כבר מע"מ. אם מוסיפים להצעת העותרת את המע"מ הרי שהסכום שהציעה עולה על זה שהוצע על ידי המשיבה. יש לקבל את תשובת המשיבה בענין זה שאם לא ציינו במפורש כי לסכום המוצע יתווסף מע"מ, משמע כי הסכום כולל בתוכו גם את סכום המס. מסקנה זו נתמכת בהוראות חוק מע"מ ובהלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד המאירי לעותרת, עו"ד יהושע חורש למשיבה השניה. 27.8.86).
בג"צ 33/86 - חסין מחמד אל עוברה נגד שר הפנים
*כינון מועצה נבחרת בישוב חדש (התנגדות לצו על תנאי - העתירה בוטלה בהסכמה).
העתירה נוגעת לכינונו של גוף נבחר שינהל את ענייניה של המועצה המקומית רהט. העותר הוא מתושבי המקום והוא מלין על כך שהרשות המקומית מתנהלת על ידי גוף ממונה. פרקליטות המדינה הבהירה כי שר הפנים פעל עפ"י סמכותו לפי פקודת המועצות המקומיות והקים את המועצה המקומית רהט. עפ"י הצו ממנה שר הפנים את חבריה הראשונים של המועצה המכהנת בתפקידה עד שנבחרת מועצה לפי חוק רשויות מקומית (בחירות). העותר טוען כי הגיע המועד לעריכת בחירות כמקובל ותשובת המשיב היא כי הישוב הוא בעל מאפיינים מיוחדים, תושבי הרשות הם בדואים שעברו מחיי נוודות ליישוב קבע, דבר המהווה מבחינתם שינוי מהותי באורח חייהם, והיתה התנגדות בחוגים נרחבים בתוך הרשות המקומית לקיום בחירות. העתירה בוטלה בהסכמה.
ברור לכל הנוגעים בדבר כי אי קיום בחירות מהווה תופעה החייבת להיות חולפת. הכלל הוא שתושבי רשות מקומית בוחרים את נציגיהם. המחוקק צפה נסיבות מיוחדות בהן עלולה להידרש חריגה מהכלל הטבעי הנ"ל, אך סטייה מהכלל אינה קשורה בהכרח לרשות מקומית חדשה שקמה. תוך כדי דיון העלה בג"צ את השאלה אם לא ניתן לקבוע כיעד שבבחירות הבאות לרשויות המקומיות בכל הארץ יתקיימו גם בחירות ברהט. ב"כ היועץ המשפטי הביע הסכמתו לקביעת יעד כאמור, אם כי ביקש לשמור לשר הפנים את הזכות להחליט החלטה, לפני הבחירות, שתהיה שונה מן המוצע. בקשר לכך העיר בג"צכי אמנם לא ניתן לצפות מראש מה יכולים להיות נימוקים לאי קיום בחירות כאמור, אולם, מי שיבוא להחליט בכגון דא, חייב לשוות נגד עיניו את הכלל הגדול שברשות מקומית צריכה להיות המועצה נבחרת ויהיה חייב לכן בהנמקה מפורטת ועניינית שתוכל לעמוד לביקורת אם מישהו יחלוק על דעתו של הגורם המחליט. על יסוד האמור לעיל הסכים העותר בשלב זה לבטל את עתירתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר, עו"ד מלמד לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 28.7.86).
בג"צ 286/86 - אלי רז ואח' נגד מנהל משרד הרישוי אזור ירושלים ואח'
*התליית רשיונות של מורי נהיגה שהוגשו נגדם כתבי אישום באשמת שיחוד בוחנים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרים משמשים כמורי נהיגה והוגשו נגדם כתבי אישום בעבירה של מתן שוחד לבוחני נהיגה. המשיב החליט להתלות רשיונותיהם של העותרים כמורים לנהיגה ועתירת העותרים נתקבלה. תקנות התעבורה כפי שהן כיום, באשר להתליית רשיון של מורה נהיגה או ביטולו, אינן מאפשרות התליית
הרשיון כאשר הוגש כתב אישום והאיש טרם הורשע בדין. אשר לכך הורה בג"צלמשיבים שלא להתלות את רשיונות העותרים כמורים לנהיגה. בג"צ ציין כי התוצאה אינה מניחה את הדעת, כי מבחינה הגיונית ניתן להבין מדוע ראו פסול בהמשך פעולתם של העותרים במשרד הרישוי בעוד מתנהל נגדם משפט בשל מתן שוחד לבוחנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. הוסיף השופט בייסקי. עוה"ד ר. בר חיים וי. קמר לעותרים, עו"ד גב' ת. הקר למשיבים. 21.8.86).
בג"צ 466/86 - עזאם אבו בקר נגד שופט ביהמ"ש הצבאי בשכם
*עיון מחדש בצו מעצר מינהלי (העתירה נדחתה).
נגד העותר ניתן צו מעצר מינהלי מכח סעיף 87 לצו בדבר הוראות הבטחון כפי שהותקן ע"י מפקד אזור יו"ש. אחרי שהעותר היה נתון במעצר כשלושה חודשים ביקש לקיים עיון מחדש בצו המעצר. עפ"י סעיף 87ג' עיון מחדש מקויים בפני שופט משפטאי לא יאוחר משלשה חדשים אחרי שהמעצר אושר מעיקרו או אחרי מועד מתן החלטה בעיון תקופתי קודם. העיון התקופתי נתון לערעור לפי סעיף 87ה' בפני נשיא ביהמ"ש הצבאי, באותו אופן ובאותה מידה בה ניתן היה לדון בערכאת הערעור בצו המעצר שהוצא לראשונה. העותר מעלה השגות לגבי החלטתו של השופט המשפטאי שקיים את העיון התקופתי ועתירתו נדחתה.
במקום להביא עניינו בפני נשיא ביהמ"ש השומע את הערעורים לפי סעיף 87 פנה העותר במישרין לבג"צ. אין בג"צ דן בעתירה המובאת בפניו בטרם עת או בטרם ימצה העותר את התרופות או הדרכים הדיוניות שנקבעו בחוק. עם זאת, וכדי להבהיר את הסוגיה שבפנינו, הוסיף בג"צ כי העיון התקופתי עפ"י סעיף 87ג' נועד לבחון אם בעת העיון מחדש עדיין מתקיימים הטעמים הבטחוניים המצדיקים את המעצר. משמעות הדברים היא כי אין זה מחובתו של העציר להוכיח שחל שינוי בנסיבות, אלא מחובת גורמי הבטחון לשכנע את השופט, אם הם מעוניינים בהמשך המעצר, כי במועד קיום הדיון התקופתי עדיין קיימים הטעמים המצדיקים את המשך המעצר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. נזאל לעותר, עו"ד גב' ת. הקר למשיב. 4.8.86).
בג"צ 319/86 - מוחמד חביבללה נגד שר התחבורה
*איחור בהגשת בקשה לרשיון מונית בשל טעמים שבסדרי הדאר (העתירה נדחתה).
העותר ביקש לקבל רשיון למונית ופנה למשרד התחבורה בהתאם לתקנות התעבורה. המועד האחרון לקבלת בקשות לפי התקנות היה יום 14.4.86. העותר שלח את בקשתו בדואר דחוף ורשום ביום 10.4.86, אך המכתב הגיע לתעודתו רק ביום 15.4.86. כך איחר את המועד בשל טעמים שבסדרי הדואר. טענת העותר היא כי צריך למנות את הזמן עפ"י מועד משלוח המכתב ולא עפ"י מועד הגיעו לתעודתו ולדעתו התקנות הקובעות את ההוראות בדבר מועד הגעתו של המכתב הן בלתי סבירות עד כדי כך שיש לראותן כבטלות. כמו כן מבקש העותר למצוא דרך להכשרת בקשתו וזאת ע"י הארכת מועדים. העתירה נדחתה.
העובדה שמכתב דחוף ורשום הנשלח בתוך גבולות הארץ מגיע לתעודתו רק אחרי חמישה ימים היא עובדה מצערת, אך בכך אין כדי להושיע את העותר. התקנות אומרות במפורש כי התאריך בו נתקבלה הבקשה על ידי עובד הרשות יראוהו כתאריך קבלת הבקשה. פירוש הדברים כי התקנות לא הותירו פתח להשמעת הטענה כי מנין המועדים וסיומן ייקבע עפ"י תאריך משלוח הבקשה. אין גם לקבל את הטענה כי קביעת אמת המידה עפ"י מועד הגיעה של הבקשה היא בלתי סבירה באופן קיצוני. מדובר בפעולה שלטונית הכרוכה במיון, בבדיקה ובחינה של בקשות שונות, וסביר יהא אם תאריך סיום התקופה יהא ידוע וברור לגבי כולי עלמא. הרשות אינה יכולה להתייחס לבקשות הנמצאות בשלב זה או אחר של משלוח הדואר, אלא רק לאלה שהגיעו לידיה עד למועד
פלוני. אין גם דרך לפתיחת פתח להארכת מועדים כי התקנות מציינות במפורש שלא תידון בקשה שנתקבלה לאחר המועד הקובע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל שרון לעותר, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 4.8.86).
ע.פ. 634+671/85 - עבד אלקרא ומחמוד אלמוגרבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבות) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של אלקרא נדחה ושל אלמוגרבי נתקבל).
המערערים הורשעו בגין מסכת שלמה של מעשי גניבה מחקלאים הכוללת פריטים חקלאיים שונים בהיקף ניכר ביותר. הם נדונו לשלוש שנים מאסר בפועל וכן לתשלום קנס של מליון שקל כל אחד. ערעורו של המערער הראשון על חומרת העונש נדחה וערעורו של המערער השני על חומרת העונש נתקבל. אין להתערב בעונש שהוטל על המערער הראשון. יש לו עבר פלילי ותסקיר שירות המבחן לגביו אינו חיובי. מאידך, יש מקום להקל בענשו של המערער השני בהתחשב בגילו הצעיר, בהעדר עבר פלילי ובעיקר בתסקיר חיובי של שירות המבחן. לפיכך הועמד המאסר בפועל שנגזר עליו על שנתיים בלבד ואילו העונשים האחרים נשארו בעינם.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עוה"ד חודורוב ובלום למערערים, עו"ד נחליאלי למשיבה. 24.7.86).
ע.פ. 657/85 - מדינת ישראל נגד רחמים לוי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע ביבוא 70 ק"ג חשיש וגרם וחצי הרואין ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על קולת העונש נדחה. העונש שהושת מופרז לקולא בהתחשב בחומרה שביהמ"ש העליון מייחס לעבירות סמים ובכמות שבה מדובר. אילו היה ביהמ"ש יושב לדין בדרגה הראשונה ודאי שהיה מחמיר הרבה בעונש שהושת על המשיב. ברם, בהתחשב בנסיבות האישיות המיוחדות של המשיב ומאחר שככל הנראה לא יזכה בהפחתת שליש ממאסרו, הוחלט, לא בלי לבטים והיסוסים רבים, שלא להתערב בעונש.
(בפני השופטים: אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד אמיר למשיב. 20.7.86).
ע.פ. 785/85 - יוסף גבאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בסחר והחזקת סמים ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין חומרת העונש - אין הוא חמור מדי, אך יש להתחשב בכך שבשלב ביצוע העבירה היה המערער אסיר משוחרר ברשיון ועם הרשעתו יהיה עליו לרצות בראש ובראשונה ארבע שנים וארבעה חדשים של יתרת מאסר קודם. כך שהעונש הכולל יהיה שש שנים ועשרה חדשים. גם ענין זה נלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי, ולא היה מקום להתערב בהחלטתו, לולא תסקיר חדש של קצין המבחן שיש בו כדי להצביע על התפתחויות המצדיקות הקלה מסויימת בעונש. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 20 חדשים במקום 30 חדשים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד קאסם למערער, עו"ד ע. חסין למשיבה. 30.7.86).
ע.פ. 923/85 - דוד דומני נגד מדינת ישראל
*חילוט מטבע זר בעקבות הרשעה בעבירות מטבע (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות מטבע וביהמ"ש חילט את מלוא סכום המטבע שנתפש ברשותו של המערער שהסתכם ב- 15,580 דולר. הסניגור טען כי חילוטו של כל הסכום הוא בגדר חומרה מופרזת בנסיבות הענין. הערעור נדחה. גם אם ביהמ"ש
מוסמך שלא לחלט את מלוא סכום המטבע כשהנסיבות מצדיקות זאת, הרי בענייננו אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה. זאת הן בשל כך שנסיבות העבירה היו חמורות, והן, וזה העיקר, בשל כך שלמערער הרשעות קודמות בעבירות על דיני המטבע לצד הרשעות בעבירות נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. וינס למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 29.6.86).
ע.פ. 925/85 - שלום חזן ונסים חזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות של פריצה לבנין, נסיון לגניבה ואחזקת כלי פריצה. המערער הראשון נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והשני לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירות חמורות שבוצעו בנסיבות חמורות, שכללו התפרצות, ריתוך דלת של כספת, ופעולות עברייניות נועזות נוספות. ההבדל בענישה שבין שני המערערים יסודו בחלקו של כל אחד מהם במעשים שבוצעו, ובעיקר בכך שהמערער הראשון טרם נדון למאסר בפועל ולשני עבר קשה של עבירות רבות וחמורות, וביניהן שוד, שבגינן כבר נדון למאסר.
(בפני השופטים: אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט אלון. עו"ד רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 20.7.86).
ע.פ. 85+62/86/954 - מסעד עמאר ועבדל קעדאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלוננת נאנסה על שפת ימה של תל אביב ע"י חבר של המערערים כאשר המערערים מסייעים בידו. האנס עצמו נדון לשבע שנים מאסר בפועל ואילו שני המערערים נדונו לארבע שנים מאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש נדחו. הסניגורים הצביעו על העדר עבר פלילי של המערערים ורצון ויכולת להשתקם, ואולם בהתנהגותם היו המערערים שותפים לאינוס שביצע חברם תוך שסייעו בידו חרף תחנונים של המתלוננת. המעשה השפיע עליה קשות והיא היתה מצויה תקופה ניכרת בהלם. בנסיבות אלה אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. עוה"ד גיל בדיאן וצ. לידסקי למערערים. 15.6.86).
ע.פ. 189+246/86 - מדינת ישראל נגד שיבלי איברהים
*מידת העונש (חבלה חמורה) (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב דקר את המתלונן בבטן וביד וכתוצאה מכך יצאו המעיים הדקים של המתלונן מחוץ לבטנו ונגרם לו דימום וקרעים. כל זה על רקע סכסוך קודם. ביהמ"ש המחוזי ציין כי "המקרה חמור ומן החמורים ביותר" וגזר למשיב שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 2,000 ש"ח. ערעורו של הנאשם על ההרשעה נדחה ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - זו היתה מבוססת על אמון שנתן ביהמ"ש בעדויותיהם של המתלונן ואחיו וחוסר האמון שנתן בנאשם ובכך אין להתערב. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי לא נתן ביטוי מתאים בגזר דינו לקביעתו כי מדובר במקרה מן החמורים ביותר. אין מנוס מהחמרה משמעותית בעונש. בהתחשב בכך שביהמ"ש בערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם הוחלט כי שלוש שנות המאסר שנגזרו יהיו מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עו"ד אטז למערערת, עו"ד נחליאלי למשיב. 24.7.86).
ע.פ. 288+316/86 - מדינת ישראל נגד חסין סעיידה ואח'
*קולת העונש (החזקת נשק) (ערעורים על קולת העונשים - הערעורים נתקבלו לגבי חמשה משיבים ונדחה לגבי משיב אחד).
המשיבים הורשעו בעבירות של החזקת נשק וביהמ"ש המחוזי כתב בגזרי
הדין שמן הראוי הוא שתופעה זו תעקר מן השורש שכן אין לחזות ולצפות מה תוצאות מזיקות וטראגיות עלולות להגרם משימוש בלתי חוקי ובלתי מוסמך בנשק חם. דא עקא שהוא לא יישם דברים אלה בפועל וגזר למשיב אחד קנס ומאסר על תנאי בלבד ולאחרים עונשים שבין חודשיים לשלשה חדשים מאסר לרצוי בפועל ומספר חדשים מאסר על תנאי. הערעורים על קולת העונש נתקבלו לגבי חמשה מהנאשמים ונדחה לגבי אחד באשר נאשם זה הוא צעיר לימים.
בשורה ארוכה של פסקי דין הדגיש ביהמ"ש העליון את החומרה הרבה הנודעת לעבירות של אחזקת נשק ואין ספק שהשופט חרג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה. בנסיבות אלה היה זה מן הראוי שיוטלו על המשיבים עונשי מאסר לתקופה ממושכת, אלא ששיחק להם מזלם והערעור הוגש רק ביום ה- 45 לאחר מתן גזר הדין ובינתיים הספיקו המשיבים שנדונו למאסר בפועל לסיים את תקופת המאסר ובחלקם אף השתקמו והסתדרו בעבודה קבועה. אם כי אין מנוס מלשלוח את מרבית המשיבים למאסר נוסף לא ימצה אתם ביהמ"ש את הדין ולא יבחין ביניהם לבין עצמם כפי שהיה צריך לעשות אילו הטיל עליהם עונשים ברמת הענישה שהיתה ראויה להם. ריצפת הענישה המינימלית האפשרית במקרה דנן לגבי כל אחד מהמשיבים, זולת אחד כאמור, היא הוספת מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים על העונשים שנגזרו על המשיבים.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד לבנה למערערת, עוה"ד דראושה ואבירם למשיבים. 16.7.86).
ע.פ. 417/86 - אנטון אמסיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשני אישומים של השמטת הכנסה מתוך דוחו"ת וכן באי הגשת דו"ח במועד ואי ניהול ספרים. הוא נדון לתשעה חדשים מאסר בפועל, 15 חדשים מאסר על תנאי וכן 12,000 ש"ח קנס. הערעור על חומרת העונש המכוון נגד עונש המאסר בפועל נדחה. ביהמ"ש המחוזי הצביע על החומרה היתירה של עבירות מס בימינו ועל התנהגותו של המערער שהעלים לא רק הכנסה אלא גם את מקור ההכנסה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד רזומוב למערער, עו"ד ע. חסון למשיבה. 30.7.86).
בג"צ 428/86 ואח' - יצחק ברזילי עו"ד נגד ממשלת ישראל ואח'
*חנינה לאנשי השב"כ (העתירות נדחו).
נשוא העתירות החנינה שהעניק נשיא המדינה לאנשי השב"כ וחקירת האירועים הקשורים לפרשת אוטובוס 300. בעתירה נדונו שאלות מספר שעיקרן אם היה נשיא המדינה מוסמך לתת חנינה לאנשי השב"כ בטרם הרשעה בדין והאם הפעלת הסמכות היתה כדין; עצם האפשרות להגיש עתירה לבג"צ נגד פעולתו של הנשיא וכן מעמדם של העותרים. העתירה האחרת נגעה למתן הוראה ליועץ המשפטי שיצווה על חקירת האירועים הקשורים באוטובוס 300. בג"צ החליט בענין החקירה בפרשה לדחות את העתירות לאחר שהיועץ המשפטי הודיע כי הורה לחקור את הפרשה. כן החליט בג"צ פה אחד כי יש לעותרים מעמד בעתירה וכי אין בג"צ יכול לדון בעתירה נגד הנשיא. עם זאת קבע בג"צ כי הוא יכול לדון בתקיפה עקיפה של פעולות הנשיא, היינו על ידי דיוןבעתירה נגד שר המשפטים שלא יתן את חתימת האישור לחנינה. באשר לשאלה אם מוסמך הנשיא לתת חנינה בטרם הרשעה, סבר הרוב, בפסקי דין מפי הנשיא שמגר והמשנה לנשיא גב' בן פורת, כי הנשיא מוסמך לתת חנינה גם בטרם ההרשעה. דעתו החולקת של השופט ברק היתה כי אין לנשיא סמכות לתת חנינה בטרם ההרשעה ועל כן החנינה בטלה ומבוטלת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק. 6.8.86).
בר"ע 486/86 - בן ציון קשת נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר למרות עיסקת טיעון שלא להטיל מאסר (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בשתי עבירות של זיוף דרכון ושימוש בו וכן ביבוא סם מסוכן. במהלך הדיון הגיע המבקש לידי הסדר טיעון עם התביעה לפיו יודה בעובדות והתביעה תודיע לביהמ"ש כי אינה דורשת מאסר לריצוי בפועל. בעלי הדין פעלו על פי ההסדר והודיעו עליו לביהמ"ש אך ביהמ"ש ציין שאיננו מוכן לפעול לפי הסדר הטיעון והדגיש כי הוא מתייחס בחומרה רבה לזיוף הדרכון שעשו בו שימוש פעמיים וכן לא ראה מקום להקל בעבירת הסמים. לפיכך גזר למבקש 3 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס כספי. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שיקול דעתו של ביהמ"ש הוא חופשי ובעלי הדין אינם יכולים להכתיב לביהמ"ש מה התוצאה העונשית של ההליכים. אין ספק שביהמ"ש שוקל את עובדת עריכת עיסקת הטיעון בין יתר השיקולים ויטה בדרך כלל להעניק משקל רב לעובדה שבעלי הדין הגיעו להסדר החוסך את ההתדיינות הנוספת אך כאמור אין ביהמ"ש קשור להסדר. על כן מודיע ביהמ"ש לבעלי הדין, ביחוד לנאשם, כאשר מובא לידיעתו הסדר הטיעון, כי הוא אינו רואה עצמו כבול להסדר שנערך. התראה זו יש בה כדי להעמיד את הנאשם בעוד מועד על כך שההסדר עם התביעה אינו בגדר סוף פסוק. במקרה שלפנינו פעל ביהמ"ש במסגרת סמכויותיו תוך הפעלת שיקולים סבירים לגוף הענין. הסניגור הצביע על כך כי נסיבות כגון אלה יוצרות חוסר וודאות, שכן הנאשם אינו יודע לעולם אם ההסדר יאושר על ידי ביהמ"ש. אכן, זו המציאות אך תוצאה זאת עולה מניה וביה מגוף הענין ולא ניתן לאמץ גישה חילופית שתיצור וודאות רבה יותר, אלא אם כן יחייבו את ביהמ"ש בקבלתו של הסדר טיעון כלשונו. במקרה כזה יהיה פירוש הדבר שביהמ"ש יכפיף את עצמו בנושאי הענישה הפלילית לרצונותיהם של בעלי הדין ויזנח את מעמדו השיפוטי הבלתי תלוי. מצב כזה יציג את ביהמ"ש בעיני הציבור ובעיני המתדיינים באור בלתי נכון ובלתי רצוי של מי שעונה אמן אחרי החלטות התביעה הכללית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גדעון היכל למבקש, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 20.8.86).
ע.א. 656/85 - יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ נגד יוסף רוזנברג ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
בתיק זה הוגש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בה נקבע כי קיימת זהות בין המערערת שהיא חברה רשומה ברמאללה, לבין חברה בשם זהה הרשומה לפי החוק הישראלי, ובהתאם לכך הוסמך המפרק הזמני של החברה הישראלית לתפוס ולהחזיק בנכסי המערערת. בעקבות הגשת הערעור נדרשה המערערת להפקיד ערבון וניתנו לה ארכות לכך עד יום 30.4.86.המערערת לא עמדה במועד זה ונסיונה להגיש את הערבות הבנקאית ביום 4.5.86 לא עלה יפה. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
מדובר במועד שנקבע בהחלטת ביהמ"ש ולהארכתו אין צורך בטעם מיוחד. די בהסבר מפורט המתקבל על הדעת לענין האיחור. אף שהבקשה לא נתמכת בתצהיר, הרי העובדות הקשורות בה ברורות על פניהן ולא נעשה נסיון של ממש להפריכן. היום האחרון שנקבע להפקדת הערבון, 30.4.86, היה שביעי של פסח ולמחרת חל האחד במאי. בשל פגרת חג הפסח ואחד במאי ניתן היה לקבל מהבנק את הערבות הבנקאית רק ביום א' הקרוב, 4.5.86, ולמחרת, כאמור, ניסתה המערערת להגיש את הערבות. הסבר זה מתקבל על הדעת ובנסיבות אלה, ובמיוחד כשמדובר באיחור קל בן ימים ספורים, יש מקום להאריך את המועד. כיוון שהאיחור בהפקדת הערבון ובעקבותיו הדיון נגרם בעטייה של המערערת חוייבה המערערת בהוצאות המשיבים למרות שבקשתה נתקבלה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ב. גלברד למערערת, עו"ד ש. לביא למשיבים. 16.7.86).