ע.פ. 67/85 - חסן עבייד נגד מדינת ישראל
*העדת עד מדינה למרות שהוגש נגדו כתב אישום.
* סיוע של שותף לעבירה לעדות של שותף אחר(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביצוע שלוש עבירות: החזקת שלש סוליות חשיש שלא לשימוש עצמי שאותן מסר המערער לעד התביעה זנתי כדי שיעבירן באמצעות הרכב שלו לאלמוני; החזקת חשיש בכמות של כ- 1400 גרם שאותם מסר לזנתי כדי שיעבירם לאחר; נסיון להניע את זנתי, לאחר שהלה נעצר, כי יימנע מלמסור הודעה נגדו או ישנה הודעהשמסר קודם לכן למשטרה. בגין אלה נדון לחמש שנים מאסר ולתשלום קנס. הערעור נדחה.
ב. זנתי נעצר כאשר במכוניתו היה העד מוחמד והחקירה הובילה אל המערער. זנתי ומוחמד הופיעו כעדי תביעה במשפטו של המערער. זנתי נדון, הורשע ודינו נגזר לפני שהעיד ולפיכך עדותו אינה מעוררת שאלה שטעונה הכרעה משפטית. קשה יותר המצב בקשר לעדותו של מוחמד. גם נגד מוחמד נפתח תיק פלילי אך לפני שנפתח הדיון בתיקוהוזמן להעיד, ביום 26.7.84, נגד המערער. התובעת הצהירה כי עקב הסכם שבכתב שנערך עם מוחמד קיבל מוחמד מעמד של עד מדינה ולפיכך הוא יכול להעיד. סניגורו של המערער לא התנגד לגביית העדות וביהמ"ש התחיל לרשום את פרטיו של מוחמד. מיד לאחר מכך התכחש מוחמד להסכם עם התביעה ולא היה מוכן לקיימו. כיון שכך הצהירה התובעת כי אין אפשרות להעיד את מוחמד באשר גם הוא נאשם שאין להעידו לפני שיסתיים משפטו. הסניגור ציין שעמדת התובעת נכונה וגביית עדותו של מוחמד נדחתה. ביום 10.12.84 שוב הוזמן מוחמד להעיד מטעם המדינה, בעקבות הסכם שלפיו הפך לעד מדינה, והפעם העיד. הסניגור לא העיר כל הערה או התנגדות. משסיים העד את עדותו קיימה התביעה את התחייבותה וחזרה בה מהאישום נגד מוחמד, התיק בוטל ומוחמד שוחרר ממעצרו. הסניגור משיג נגד השמעת עדותו של מוחמד בישיבה מיום 10.12.84 והשגותיו נדחו. המדינה קיימה את התחייבותה וביטלה את התיק שנפתח נגד מוחמד לאחר מסירת העדות, אך עובדה זו לא יכולה לשנות את התוצאה. שונה מצבו של עד מדינה משותף לעבירה בכך ששותף לעבירה מצפה לגזר דינו בעוד שמי שיוחד לשמש עד מדינה אינו מצפה לגזר דין ואין נפקא מינה אם האשימו אותו ובלבד שהוסכם עמו שיתן עדות מטעם המדינה ולא יתן את הדין.
ג. השאלה היא אם הספיקו ההוכחות שהביאה התביעה לביסוס ההרשעה והתשובה לכך היא חיובית. בעבירה הראשונה היתה עדותו של זנתי וכיון שהוא שותף לעבירה דרוש חיזוק לעדות זו, להבדיל מסיוע ממש. בין היתר עולה חיזוק מתוכן השיחה שהתנהלה כשהמערער וזינתי הועברו יחד לביהמ"ש. במהלך הנסיעה ביקש המערער מזינתי לשקר. פנייה מעין זו יכולה לחזק את גירסתו של העד, שכן בשביל אדם חף מפשעאין צורך בעדויות שקר על מנת שיוכיח את חפותו. כמו כן היתה עדותו של מוחמד, שהיהמעורב בעיסקה השניה, וכן עדויות שוטרים שתפשו את זינתי. אשר לאישום השני - עדותו של מוחמד יש בה כל היסודות הדרושים להרשעת המערער. מוחמד הוא עד מדינה שעדותו טעונה סיוע וסיוע כזה יש בעדותו של זינתי. אמנם שניהם שותפים למעשה העבירה עם המערער אך עדותו של שותף יכולה לסייע לעדותו של השותף האחר.
ד. אשר לעונש - מאסר בפועל של חמש שנים אינו עונש חמור כשמדובר בעבירות סמים והדחת עד. אמנם זינתי יצא עם עונש קל יותר, אך חלקו של זנתי בכל הפרשה היה קל לעומת חלקו של המערער. אשר לקנס שהוטל על המערער - ביהמ"ש כתב בפסק דינו שדן את המערער לתשלום "200,000 מליון שקלים" אך ברור שהכוונה היתה שהקנס יעמיד על שני מליון שקלים ישנים. מכל מקום הקנס יועמד על שני מליון שקלים ישנים.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט חלימה והעיר השופט בך כי לדעתו התביעה לא נהגה כאן לפי הפרקטיקה הרצויה, בהשאירה את כתב האישום תלוי ועומד נגד העד, תוך הבנה
ברורה שהאישום יבוטל רק אם העד יעיד בהתאם למצופה ממנו על ידי התביעה. ההלכה שאין להעיד שותף לעבירה לפני שדינו נגזר נבעה מהחשש שלא ניתן לסמוך על מהימנותו של עד אשר מצפה לטובת הנאה בקשר למשפט התלוי ועומד נגדו. זהו למעשה המצב שהתהווה במקרה דנן, כאשר העד ידע כי האישום התלוי ועומד נגדו ימשיך להתברר אם לא ימסור עדות אשר תספק את התביעה. אמנם דבר זה חל על כל עד מדינה, גם כאשר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך ישנו הבדל ניכר בין המצב שבו הוגש כבר כתב אישום שטרם בוטל ובין החשש הלא ודאי של העד שהתביעה עלולה להגיש אישום נגדו, באם תראה בעדותו משום הפרת ההסכם. מכל מקום, לאור ההלכות שנפסקו ע"י ביהמ"ש העליון והעובדה שהסניגור לא העלה את הטענה הנדונה בכלל אין להתערב בפסק הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. עו"ד כלוף למערער, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 5.8.86).
ע.א. 650/83 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה זבולון נגד חיים דוד קורן ואח'
*פיצויים עבור מקרקעין "שנפגעו" מפרסום תכנית בנין ערים כאשר המקרקעין אינם בגבולות התכנית(הערעור נתקבל).
א. המשיב חכר מהמינהל שטח אדמה על כביש יגור-כפר אתא כדי להקים תחנת דלק והתחנה הוקמה והופעלה בשנת 1964. ביום 1.4.76 פורסמה תכנית בנין ערים מפורטת שאינה חלה על החלקה שעליה עומדת תחנת הדלק ואף לא על השטח הגובל בה. המשיב רואה עצמו כמי שזכותו במקרקעין נפגעה ע"י התכנית, שלא בדרך הפקעה, והגיש תביעת פיצויים לפי סעיף 197(א) של חוק התכנון והבניה. המשיב רואה את המקרקעין שלו כנפגעים מפני שהתוכנית הביאה שינוי בדרכי התעבורה באזור שבו נמצאת תחנת הדלק. ערב התכנית, כביש יגור- כפר אתא, המשיק לתחנת הדלק, הסתעף מכביש חיפה נצרת וכל העוברים בו שנזקקו לדלק רכשו אותו בתחנה שלו. עקב התכנית ועל פיה נסלל כביש חדש שעובר במקביל לכביש יגור- כפר אתא במרחק כמה מאות מטרים צפונה מתחנת הדלק וכתוצאה מכך הנוסעים בכביש החדש צריכים לסטות כ-600 מטר כדי להגיע לתחנת הדלק. יתירה מזו, קטע הכביש הישן יגור כפר אתא נהרס אחרי סלילת הכביש החדש.
ב. סעיף 197(א) של החוק כפי שהיה בנוסחו לפני התקון מתשמ"ג, קבע כי "נפגעו מקרקעין ע"י תכנית, שלא בדרך הפקעה... בעל זכות בהם זכאי לפצויים...". להוראה זו ניתן בהלכה (פרשת וארון) פירוש מרחיב שלפיו הזכות לפצוי קיימת לבעל מקרקעין או לבעלי זכויות במקרקעין שערכם ירד כתוצאה מתכנית בנין ערים גם כשתוכנית כזו לא הטילה כל הגבלה על המקרקעין של אותם בעלים וגם כשהמקרקעין אינם מצויים בתחום התכנית וללא כל הגבלה על מקום המצאם של אותם מקרקעין. לאחר שנתקבלה ההלכה האמורה תוקן הסעיף וכיום זכאי לפיצויים רק מי שהמקרקעין שלו נפגעו נמצאים 'בתחום התכנית או הגובלים עמו". לפי ההוראה המתוקנת ברור שהמשיב אינו זכאי לפיצוי אך התכנית הנדונה כאן תחילתה לפני תיקון הסעיף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב והערעור נתקבל.
ג. המערער מסתמך על ההלכה שנפסקה בפרשת וארון, אך הוא מתעלם מההבדל המשמעותי בין מקרה זה לבין העובדות בפרשת וארון. שם נפגעה דירת התובעים על ידי תכנית שהוחלה על חלקה גובלת ואשר שינתה את אזור החלקה מאזור מגורים לאזור מסחרי והתירה לבנות בניינים רבי קומות. עקב כך נחסם האור והאויר לדירת התובעים ונעשתה חשוכה. באותו מקרה הפגיעה היא פגיעה במקרקעין, בתכונותיהם המקרקעיות. תכונות אלה נפגעו על ידי מניעת אור ואויר וחסימת הנוף. בענייננו, לתכנית עצמה ולמה שבוצע על פיה אין כל השפעה על תכונותיהם המקרקעיות של המקרקעין שעליהם עומדת תחנת הדלק. אכן, לכביש החדש שנסלל עפ"י התכנית יש השלכה עקיפה על
התחנה כאשר מספר המכוניות הנוסעות בכביש הגובל פחת, אך זה נזק כלכלי שנגרם בעקיפין ונזק זה אינו מהווה פגיעה במקרקעין ככאלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד נפתלי ליפשיץלמערערת, עו"ד שמעון איל למשיבים. 2.9.86).
ע.פ. 480+527/85 - יוסף קורטאם נגד מדינת ישראל
*כשרותו לראיה של מוצג שהוצא מגופו של הנאשם בניתוח בניגוד לרצונו כאשר הניתוח בוצע כדי להציל את חייו(הערעור נדחה).
א קרוב לחצות לילה הבחינו שוטרים במכונית וולוו שהיתה נהוגה בידי אחד אפללו כאשר המערער ישב לידו. השוטרים ניגשו למכונית ואז פתחה זו בנסיעה מהירה ואגב מנוסה כמעט נדרס אחד השוטרים. ניידת משטרה פתחה במרדף אחרי המכונית ותוך כדי מנוסה נעברו ע"י נהג המכונית עבירות תנועה מרובות שסיכנו חיי אדם ורכוש ולבסוף אף התנגשה המכונית עם ניידת המשטרה והסבה לה נזק. המרדף הסתיים במעצרם של אפללו ושל המערער. למרות שבמכונית נהג אפללו בלבד הורשעו גם המערער וגם אפללו כאחראים למנוסת הרכב ולכל העבירות הכרוכות בכך. על כך אין ערעור. תוך כדי המרדף הבחין אחד השוטרים כי המערער מכסה בידו את פיו במשך כמה דקות והתנהגות זו עוררה את חשדו שהמערער בולע סמים, כדרכם של עברייני סמים הנוהגים לארוז סמים בשקיות מפלסטיק ולבלען כשהם חוששים ממעצר. כאשר נעצר המערער הכחיש כי בלע סמים כלשהם והסכים שתערך לו בדיקה גופנית. קצין המשטרה שידע כי אפילו מנה קטנה של כ- 0.1 גרם הירואין בקיבה עלולה להיות קטלנית, וחשד כי המערער בלע כמות גדולה מזו, העביר את המערער לבית חולים לקבלת טיפול מתאים. נעשו למערער מספר בדיקות, כולל חוקנים, בהסכמת המערער, אך ללא תוצאות. בצילום רנטגן נתגלו בקיבתו שני גופים זרים גדולים והרופאים שוכנעו כי המערער בלע שתי חבילות שהכילו הירואין וכן הבינו מדברי המערער כי לפחות חבילה אחת לא היתה סגורה באופן שיכלה לעמוד בפני מיצי הקיבה. הרופאים הגיעו למסקנה שכדי להציל את המערער מסכנת מוות יום צורך לבצע ניתוח באופן דחוף ולהוציא את חבילות הסם מהקיבה. המערער התנגד לניתוח ולפי הצעת אנשי המשטרה פנו לשופט שלום והלה החליט כי זו "ממש שעת חרום", ועל כן יש לאפשר לרופאים לתת לחשוד כל טיפול להצלת חייו. לאחר קבלת הצו בוצע הניתוח והוצאו מקיבת המערער שתי חבילות שכללו 45 גרם הירואין. ביהמ"ש הרשיע את המערער גם בעבירת סמים שנמצאו וגזר לו שש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הנקודה המרכזית בערעור נסבה על השאלה אם חפץ המתגלה בניתוח המוצא ע"י רופא ללא הסכמת האדם או בניגוד לרצונו, אך הדבר נעשה במטרה להציל את חייו של אותו אדם, עשוי להוות ראיה קבילה במשפט. המערער טוען כי מכיוון שהניתוח בוצע בניגוד לרצונו הרי שהרופאים ביצעו מעשה תקיפה כלפיו, וכמו כן היה המעשה פגיעה בפרטיות במובן סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, ולכן עפ"י הוראות סעיף 32 לחוק הפרטיות אין חבילות הסם יכולות לשמש ראיה קבילה במשפט. טענה זו נדחתה.
ג. השופט בך עמד בפסק דינו על הפסיקה באנגליה ובארה"ב באשר לשאלה מתי מותר לנתח אדם בניגוד לרצונו וכן עמד על המצב המשפטי בארץ וקבע כי כללית חל העקרון בדבר זכותו של אדם שלא ינותח ללא הסכמתו גם בישראל. אעפ"כ קבע כי במקרה הנוכחי אין לראות בניתוח שבוצע ע"י הרופאים משום תקיפה במובן הפלילי או עפ"י דיני הנזיקין המהווה "הטרדה" במסגרת חוק הפרטיות. בנוסף לחריגים החלים גם באנגליה ובארה"ב, באשר לניתוחים שמותר לבצע בלי לקבל הסכמת המנותח, קיימים בישראל מקרים נוספים שבהם יש להתיר ניתוח. השופט בך העלה מספר דוגמאות שבהן אין לאלץ אדם להסכים לניתוח ומאידך דוגמאות שבהן ניתן לנתח. כאשר אין סיכונים
בניתוח עצמו והתנגדותו של אדם נובעת מחששות שאינם קשורים במצב בריאותו, כגון במקרה דנן כשהוא חושש שמא יהיה מואשם בעבירה פלילית ויענש, אין למנוע את הניתוח. כאשר נוכח הרופא כי אין בידי החולה נימוק סביר לסרובו להנתח הקשור במצבו הבריאותי, ונראה כי סרובו נובע ממניעים חיצוניים, אזי יוכל להתייחס אל הפציינט כפי שהוא מתייחס אל המנסה להתאבד, ורשאי הוא לנקוט בכל צעד הנחוץ להצלת חייו.
ד. מעשי הרופאים נשוא ערעור זה נכנסים למסגרת החריגים לכלל שעל פיו מותנה טיפול רפואי פיזי בהסכמת הפציינט, ועל כן לא היה בניתוח שבוצע משום תקיפה או הסגת גבול, שבנסיבות הענין יכלו להוות גם "הטרדה אחרת" במובן חוק הפרטיות. כאשר מדובר בטיפול רפואי שנעשה בתום לב לשם הצלת חיי אדם, וכאשר הטיפול מצד הרופאים היה מוצדק סביר ומותר, אז המסקנה היא ממילא שסעיף 32 לחוק הפרטיות לא יהווה מכשול בפני קבילות חבילות הסם כראיה.
ה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אפילו בוצעה כאן הטרדה שחל עליה סעיף 32 לחוק הפרטיות, הרי לפי אותו סעיף רשאי ביהמ"ש בנסיבות המצדיקות זאת, עפ"י שיקול דעתו, לקבל כראיה חומר או חפץ אפילו הגיע למסקנה שהושגו ע"י פגיעה בפרטיות וביהמ"ש קבע שהיה מאשר את חבילות הסם כראיות קבילות עפ"י סעיף 32 אף אילו בוצעה כאן פגיעה בפרטיות. גם בכך צדק ביהמ"ש המחוזי.
ו. המערער טוען כי גם אם לא היתה כאן פגיעה בחוק הפרטיות הרי שדבקה אי חוקיות במעשה הרופאים ולכן מן הדין לפסול את הראיה האמורה. גם טענה זו דינה להדחות. אפילו היה ביהמ"ש מקבל את הטענה שהיה פגם כלשהו בהתנהגות הרופאים, שלא במישור חוק הפרטיות, לא היה בכך כדי להביא לפסילת חבילות הסמים כראיה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהיה מרשיע את המערער גם אלמלא קיבל את חבילות ההירואין כראיה קבילה שכן אשמת המערער הוכחה גם מתוך השיחות שקיים עם רופאיו בעת הבדיקות שקדמו לניתוח וגם בכך צדק. הסניגור טוען שהשיחות שנוהלו בין פציינט לרופאו הם חסויות ופסולות כראיה בעוד ביהמ"ש המחוזי סבר שמדובר בחסיון שממנו יכול הרופא ליהנות ולא הפציינט. מאחר שהחלטת ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער מבוססת דיה על קבלת חבילות הסם כראיה ועל עדויות השוטרים אין צורך לדון בסוגיה זו ואפשר להשאירה בצריך עיון.
ז. אשר לעונש - מדובר ב- 45 גרם הירואין המספיקים להכנת מאות רבות של מנות ולמערער הרשעות קודמות בעבירות סמים, כך שהעונש שהוטל איננו חמור.
ח. השופט בייסקי בפסק דין נפרד הגיע למסקנה דומה והסתייג מקביעתו של השופט בך כי "כללית חל העיקרון האמור בדבר זכותו של אדם שלא ינותח בלא הסכמתו גם בישראל". עמדה כללית זו אינה מקובלת על השופט בייסקי ככל שמדובר בניתוח, בשעת הדחק, שנועד להצלת חיי אדם או מניעת תוצאות חמורות לבריאותו, כאשר בלי התערבות כזו המוות המיידי הוא וודאי או הנזק החמור לבריאות לא יהא ניתן לתיקון.
ט. שני השופטים עמדו בהרחבה על העקרונות של קדושת החיים והצורך שלא לפגוע בפרט בניגוד לרצונו, וההשקפות השונות בנושאים אלה. לגופו של ענין קבעו, באשר לקבלת ראיה שהושגה במצב כזה, כי כאשר הפגיעה נעשתה לא לצורך השגת הראיה אלא לצורך הצלת חיי אדם כי אז אין לפסול את הראיה. זאת בניגוד למקרים שבהם הפגיעה באדם היתה כדי להשיג את הראיה, כגון כאשר נעשה חוקן בנאשם או שהושקה על מנת שיקיא את תוכן קיבתו, כאשר אין ספק שהמגמה היתה להשיג את הראיה בניגוד לרצונו של הנאשם.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. עו"ד י. זינגר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 19.8.86).
ע.א. 337+510/85 - צבי רבין ויעקב רבין נגד בנק ברקליס דיסקונט ואח'
*ביטול הכרזה על יהלומן כפושט רגל(הערעור נתקבל).
א. המשיב (הבנק) ביקש להכריז על המערערים כפושטי רגל וליתן צו כינוס נכסים נגדם. המערער הראשון (להלן: צבי) היה יהלומן ולצרכי עבודתו פתח בבנק חשבון מיוחד ליהלומנים. במסגרת חשבון זה קיבל אשראי מהבנק כנגד בטוחות ואשראי זה הלך וטפח, לטענת הבנק, עד שהגיע לסכום של 928 אלף דולר. בידי הבנק היו, עפ"י טענתו, בטחונות בשעור של כ- 443 אלף דולר, כך שיתרת החוב היתה ביום הגשת הבקשה כ- 485 אלף דולר. הבטחונות היו יהלומים בהפקדה כנהוג לגבי אשראי הניתן ליהלומנים. המערער השני, אביו של המערער הראשון, (להלן: יעקב), חתם בבנק כערב לחובות בנו. הבנק תבע מהמערערים לשלם את החוב ולא נענה. עפ"י הנטען בבקשה התקיימו באוגוסט ובספטמבר 1983 מספר פגישות בין המערערים ובין אנשי הבנק ובמסגרת פגישות אלה ניתנו ע"י המערערים הצהרות שלטענת הבנק מהוות מעשי פשיטת רגל. מכאן בקשת הבנק להכריז על המערערים כפושטי רגל. הבנק גם הגיש בקשה במעמד צד אחד למנות כונס נכסים זמני וניתן צו כמבוקש.
ב. המערערים ביקשו למחוק על הסף את הבקשה לפשיטת רגל ולחילופין לבטל את צו הכינוס הזמני. הבקשה נתמכה בתצהירו של צבי מטעמו ומטעם אביו. ביום 3.1.84 הוגשה "מודעה החולקת על אמיתות ההודעות הכלולות בבקשה לפש"ר ולמתן צו כינוס" ועפ"י כותרתה הוגשה המודעה ע"י שני המערערים יחדיו. מודעה זו היא במתכונת תצהיר ארוך ומפורט של צבי והוא מצהיר כי הוא מגיש את התצהיר בשמו ובשם אביו. בתצהיר טען כי אינו חייב דבר לבנק, כי לא נעשו מעשי פשיטת רגל; כי בפועל הבנק חייב לו כספים. ביום 25.4.84 הגיש האב (יעקב) בנפרד ובאמצעות פרקליט אחר בקשה לבטל את מינויו של כונס הנכסים הזמני ובאותה בקשה הגיש תצהיר המפרט את נימוקיו.
ג. ביום 6.2.84 החל הדיון בביהמ"ש המחוזי ובאותה ישיבה פרט פרקליט המערערים את טענות המערערים נגד מתן הצו המבוקש. בין השאר טען הפרקליט טענת קיזוז שהתבססה על שני הסכמים שהיו בין הבנק ובין צבי. באחד מהם הוסכם לאפשר לצבי לקבל מדי חודש יהלומים המופקדים בידי הבנק בשווי של 100 אלף דולר כדי למוכרם ולשלם בתמורתם את חובו לבנק. נטען שהבנק הפר את ההסכם ולא מסר לצבי יהלומים כפי שהתחייב, ולא ביטל ערבות בנקאית שוויצרית כפי שהתחייב אלא אף ניסה לממש אותה. פרקליטו של צבי שיגר לבנק הודעת קיזוז שהסתמכה על הפרת ההסכם ע"י הבנק. עפ"י הנטען בהודעת הקיזוז היו בידי הבנק בשעת הפרת ההסכם יהלומים ששווים כיסה את מלוא סכום החוב ועל ידי הפרת ההסכם נמנעה האפשרות למכרם בשווים הגבוה ובינתיים ירד ערכם באופן דרסטי, וההפרש בשווי הוא הפסד שנגרם על ידי הבנק. לאחר הודעת הקיזוז הגיש צבי לביהמ"ש שתי תביעות נגד הבנק שאחת מהן עדיין תלויה ועומדת. בתום הרצאת הפתיחה של פרקליט המערערים ניתנה החלטה של ביהמ"ש שמטרתה לקבוע את עילות ההגנה. ההחלטה מבהירה מה הן השאלות האמיתיות שבמחלוקת. לעניין ההסכם שבין המערער לבין הבנק קבע ביהמ"ש כי טענת צבי שהבנק הפר את ההסכם וגרם לו נזקים היא טענה שיש לבררה אך כל הטענות האחרות בדבר הנזקים אינן רלבנטיות. ביהמ"ש ביסס זאת על "חוסר הרצינות של הדברים" ועל כך שאין להתייחס לתביעת נזק וכדומה ובפרט "שלא הוגשה עד עצם היום הזה כל תביעה".
ד. כבר בשלב המוקדם של הדיון קופחו המערערים. לא ברור על סמך מה נקבע "חוסר רצינות של הדברים" בשלב זה של הדיון כאשר טרם נשמעה עדות כלשהי. בשלב זה היו תצהירים מלאים ומפורטים בהם נטענו הטענות בענין ההסכם בפירוט רב. נראה כי את "חוסר הרצינות" למד ביהמ"ש מהעובדה "שלא הוגשה כל תביעה בנדון עד עצם היום
הזה" ואולם עובדה היא שהיתה תביעה כזו ועובדה זו נשכחה מלב ביהמ"ש. התוצאה המעשית היתה שמכאן ואילך הוצא נושא הפרת ההסכם מכלל הדיון וכל אימת שביקש פרקליט המערערים לחקור מישהו מאנשי הבנק בנושא זה הופסק על ידי ביהמ"ש. די בכך להצדיק את קבלת הערעור.
ה. לאחר מכן נתקיימו ישיבות נוספות, צבי לא היה בארץ ולא התייצב להחקר על תצהירו ועורך הדין מטעם הבנק הדגיש את עובדת העדרו של צבי ואי התייצבותו לחקירה והוסיף כי יעקב לא הגיש בכלל תצהיר אי פעם. על הודעה זו שיעקב לא נתן תצהיר בכלל הסתמך ביהמ"ש בהחלטתו, ומסתבר שפרקליט הבנק טעה והטעה את ביהמ"ש שכן היה בפני ביהמ"ש תצהיר מפורט של יעקב. נמצא שנגד יעקב ניתן הצו על סמך הנחה שלא הגיש התנגדות או תצהיר נגדי והנחה זו לא היתה נכונה. ביהמ"ש דחה בהחלטתו את כל הטענות בענין ההסכם עם הבנק וכתב כי כל הטענות של צבי נדחות כיוון שאין כל ראיה לעובדות הנטענות על ידו, אך כאמור היו בתיק ראיות לתמיכה בעמדתו של צבי וראיות אלה לא היו לנגד עיני ביהמ"ש. המסקנה היא שהקביעות העובדתיות של ביהמ"ש בענין זה לא יכולות לעמוד. טענת הקיזוז של המערערים נדחתה ע"י ביהמ"ש בנימוק שלא היתה כנה ואין בה ממש, אך כאמור נקבעו ממצאים אלה עפ"י עדויות אנשי הבנק וביהמ"ש לא התייחס לראיות אחרות וזאת מחמת טעות וממילא אין לראות קביעות אלה כסוף פסוק. התוצאה היא שבקשת הבנק לכינוס נכסי המערערים והכרזתם כפושטי רגל צריכה היתה להדחות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד י. שגב וא. אורנשטיין למערערים,עוה"ד מ. דעואל וחרל"פ לבנק, עו"ד קליבץ לכונס הנכסים. 12.8.86).
ע.פ. 64+126/86 - מאיר אשש וזמיר ג'ואמיס נגד מדינת ישראל
*תקיפת מתלונן ע"י שני שוטרים בעת חקירתו(הערעורים נדחו).
א. שני המערערים שימשו כשוטרים בתחנת המשטרה בנצרת. על פי הנטען בכתב האישום חקרו השניים גניבת עגלים ובמסגרת זו הובא בפניהם המתלונן עצמו כחשוד. כדי להשפיע עליו שיודה היכו אותו השניים מכות נמרצות ובשלב מסויים הנחית ג'ואמיס כסא על כתפו וגרם לו לסדק בכתף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכחה "חבלה חמורה" כדי להרשיע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות ועל כן הרשיע את המערערים בעבירה קלה יותר של תקיפה הגורמת חבלה של ממש וכן בעבירה של לחץ של עובד ציבור. הוא גזר על כל אחד מהשניים 3 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 1,000 ש"ח. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של המתלונן שהיתה אמינה על השופט ולעומת כן היתה עדות המערערים ועדים שנחלצו לעזרתם בלתי אמינה. עיקר הגנת המערערים היתה שהמתלונן החל להשתולל במסגרת החקירה ואז נאלצו להשתמש בכחסביר כדי להתגבר עליו, אך גירסה זו נדחתה על ידי השופט. המתלונן ייחס את עיקר האלימות לג'ואמיס שהיה אלים בין השניים. פרקליטו של ג'ואמיס טען שעל פי העדויות הרפואיות לא ניתן היה לקבוע שהיתה חבלה של ממש ולכן צריך להמיר את ההרשעה לעבירה קלה יותר של תקיפה שאין עמה חבלה של ממש. טענה זו אין לקבל. לפני השופט היו שתי עדויות, האחת של רופאה שבדקה את המתלונן ומצאה שעצם הבריח "לא היה בסדר" והשניה עדותו של המתלונן כי הוכה עד כדי כך שצריך היה לשים את ידו בגבס. די באלה כדי לבסס קביעה שהיתה כאן חבלה של ממש.
ג. ערעורו של אשש נגעה לעצם ההרשעה והשאלה שהועלתה היתה שאלת הזיהוי. בעדותו זיהה המתלונן את ג'ואמיס ללא היסוס, אך לגבי אשש היו לו ספקות ואמר שאינו בטוח שאשש היה עם ג'ואמיט. טענה זו יכולה היתה להיות כבדת משקל אילו התבססה
ההרשעה על זיהויו של המתלונן. ברם, השופט ציין בהכרעת הדין את היסוסיו של המתלונן בענין זיהויו של אשש, אך קבע כי הוא למד על חלקו של אשש במעשים לא מעדות המתלונן אלא מעדות המערערים עצמם שמסרו אמנם גירסה שונה מזו של המתלונן, אך גם לפי גירסת המערערים היוו הם את הצוות שפעל יחדיו בפרשת חקירתו של המתלונן, וכך גם מסרו שניהם בדוחו"ת שהגישו לממונים עליהם. כיון שכך אין יסוד לערעורו של אשש נגד הרשעתו.
ד. אשר למידת העונש - הסניגורים העלו את עברם הנקי של המערערים, שרותם הממושך במשטרה וההשלכה שתהיה להרשעתם וענישתם על המשך עבודתם במשטרה. ברם, העבירה שביצעו המערערים חמורה ביותר דווקא משום היותם שוטרים. מלאכת השוטרים היא קשה ואחראית והיא מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות ועל כן ראויים הם לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. במה דברים אמורים - כאשר הם ערים לכך שהסמכות שהוענקה להם נועדה לביצוע התפקיד ואסור שיעשו בה שימוש לרעה. על השוטרים לדעת שאם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שניתנו להם ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי משפט אהדה וימצו עמם את הדין. נותרה השאלה אם יש לאבחן בין שני המערערים לענין העונש, שכן חלקו של ג'ואמיס היה רב יותר במעשי האלימות. לכאורה יש למקום לאבחן ביניהם, אך למעשה אין להקל בעונשו של אשש. המעשים נעשו במסגרת פעולה שביצעו השניים יחדיו בצוות חקירה ובמסגרת זו אין חשיבות רבה לשאלה מי באופן מספרי הנחית יותר מכות או היכה ביתר חוזקה. אפילו היתה המסקנה שצריך לאבחן בין הענשים של השניים, הרי ביטוי ההבחנה איננו בכך שענשו של אשש חמור מדי אלא בכך שענשו של ג'ואמיס קל מדי ומאחר שהמדינה לא ערערה על קולת העונש הרי שאין להחמירו.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. 20.7.86).
בג"צ 562/86 - מחמוד אל חטיב ואח' נגד הממונה על מחוז ירושלים
*סגירת שני עתונים במזרח ירושלים בנימוק שהם עתונים של ארגון טרור(העתירה נדחתה).
א. העותר הוא הבעלים של היומון אל מיתאק ועורכו, עותר אחר הוא מוציאו לאור של השבועון אל עהד ועורכו. היומון יוצא לאור כבר כשבע שנים והשבועון חמש שנים. שני העיתונים מתפרסמים במזרח ירושלים ומופצים בישראל ובשטחים. המשיב ביטל רשיונות שני העיתונים על יסוד הנימוק שהם משמשים כעיתונים של ארגון המחבלים "החזית העממית לשחרור פלסטין" בהנהגתו של המחבל ג'ורג' חבש. העותרים פנו לבג"צ ובתצהיר תשובה כתב המשיב כי שרות הבטחון הכללי הביא לפניו חומר מודיעיני רב המצביע על כך שמאחורי שני העיתונים ניצבת החזית בראשותו של ג'ורג' חבש וכי החומר שהוצג לו על ידי שירותי הבטחת מחייב ביטול הרשיון. הוגש גם תצהיר של "יוני" המכהן כראש המחלקה לסיכול חתרנות באיזור יהודה ושומרון וירושלים בשב"כ וכן הוגשה "תעודה בדבר ראיות חסויות" בה הביע שר הבטחון דעתו שמסירת מקורות המידע של השב"כ, ששימשו כחומר שעל יסודו ביטל המשיב את רשיונות שני העיתונים, עלולה לפגוע בבטחון המדינה. בהסכמת בעלי הדין עיינו שופטי ביהמ"ש בחומר נשוא תעודת החסיון, הן לענין גילוי הראיות החסויות והן כדי לבחון את שיקול דעתו של המשיב לגופו של ענין. בהמשך הדיון הודיע בא כח המדינה כי לפי גירסת המשיב מצוי הניהול השוטף של העיתונים והפיקוח על פעולותיהם כיום והיה מצוי בזמנים הרלבנטיים בידי החזית העממית לשחרור פלסטין, שנהגה לממן באופן סדיר את פעולות העיתונים נשוא העתירה. עתירת העותרים נדחתה.
ב. בענין גילוי הראיות - נחה דעתו של בג"צ כי העותרים לא הוכיחו שהצורך לגלות את מקורות הידיעות נשוא תעודת החסיון לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שלא לגלותם.
לפיכך נדחתה הבקשה לגילוי הראיות החסויות. אשר לטענת העותרים כי העיתונים הם "עצמאיים" ואינם כפופים לכל מסגרת ארגונית - טענת בא כח העותרים היתה שלענין תקנה 94(2) לתקנות ההגנה, שבגדרה פעל המשיב, הקריטריונים באשר לביטול הרשיון שונים מאשר לגבי הרישא הדנה בסירוב ליתן רשיון, וכי לאור הפגיעה האפשרית החמורה בחופש הביטוי יש ליתן לה פירוש מצמצם. לטענתו אין לשלול מעיתון את רשיונו אלא אם כן קיימת סכנה בדרגה של קרוב לודאי לבטחון המדינה. טענה אחרת היא שאין לשלול מהעיתונים את רשיונותיהם כאשר הם מגישים את כל החומר המתפרסם בהם לאישורה המוקדם של הצנזורה וכן נטען כי לא הוכח שהמשך הופעת העיתונים עשוי לגרום נזק כלשהו לציבור.
ג. החומר החסוי ששימש את המשיב מגלה שקיימת מעורבות מסיבית של החזית בניהול העיתונים ובמימונם עד שניתן להגדיר את העיתונים כעיתונים של החזית. אין זה מקרה שבו הגורם לביטול הרשיונות נעוץ בדעות אלה או אחרות של העותרים, אלא שקיימת מעורבות ארגונית מקפחת של החזית בפעילות העיתונים ובמימונם. בנסיבות אלה אין צורך להתייחס לטענות בענין פרשנות תקנה 94 ואין צורך לפרש את הדיבור "עלול לסכן את שלום הציבור" שמופיע בסעיף 19 לפקודת העיתונות שכן אין ביטוי זה מופיע בתקנה 94. גם העובדה שפרסומי העיתונים נשוא העתירה עומדים בביקורתה של הצנזורה אינה יכולה לעלות או להוריד. לא תוכן הפרסומים בעיתון הוא הבסיס להחלטה אלא היותו של העיתון בטאון וכלי ביטוי של ארגון מחבלים אסור ועויין. טענת העותרים היא שגם אם הוכח שהעיתונים הם של ארגוני מחבלים אך תוכנם תמים, שומה על השלטונות לפעול נגד משתפי הפעולה עם ארגוני המחבלים ולא נגד העתונים עצמם. טענה זו אין לקבל. אין זה עולה כלל על הדעת שמדינת ישראל תתן היתר לארגוני טירור להקים בתחומה עסקים "לגיטימיים" ככל שיהיו ולנהל בטאונים ולהפעיל עיתונים יהיה תוכנם אשר יהיה, ממש כפי שלא יעלה על הדעת שמדינה ריבונית ומתוקנת תסבול בתחומה קיומו של עסק "לגיטימי" המנוהל בידי ארגון פשע. השאלה איננה מה נזק לציבור יגרם על ידי ניהול עסק "לגיטימי" כזה. המדובר בהחלת כלל של תקנת הציבור, שהמדינה לא תיתן יד למהרסיה. על כל פנים בענין כזה בודאי שאין עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. חורי לעותרים, עו"ד יאראק למשיב. 22.8.86).
ב.ש. 459/86 - פייבל מלבד נגד אוה שלם
*גובה הערבות בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לשינוי גובה ערבות - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המבקש להצהיר כי כספים שהמנוח אהרון ארליך הפקיד בבנק שייכים לו. מדובר בסכום המגיע לכ- 250,000 דולר והזכאית להם היא המשיבה - היורשת. יחד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ושופט ביהמ"ש העליון הורה על עיכוב ביצוע המותנה במתן ערבות מתאימה שתיקבע על ידי הרשם. בהתאם לכך החליט הרשם ביום 13.7.86 כי על המבקש להפקיד ערבות בנקאית של 15,000 ש"ח. המבקש פונה עתה בבקשה לשנות את סכום הערבות. לדבריו אין למשיבה כל נזקים כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין, הכסף מושקע בצורה טובה ביותר והוא מוכן להסכים לכל הצעת השקעה שתראה טובה יותר. הוא גם מוכן לאפשר למשיבה להשתמש בחלק מן הכסף לצרכיה, בכפוף לערבות מתאימה למקרה שהוא יזכה בערעור. הבקשה להפחתת סכום הערבות נתקבלה.
אכן הסכום המופקד בבנק גדול והחלטה על עיכוב השימוש בו בודאי מקשה על המשיבה, אך זו לא הצליחה להראות כי עלולים להגרם לה נזקים כתוצאה מאי השימוש
בכסף. נטען כי המשיבה זקוקה עתה לכסף לצורך השקעה בגלריה, אך כנגד זה מוכן המבקש לאפשר לה שחרור חלק מהכסף בכפוף לערבות ואין לדבר על נזק שנגרם למשיבה. המבקש הגיש תצהיר על מצבו הכספי הדחוק ולנוכח המצב קיים ספק אם ביכולתו לממן ערבות בנקאית בסכום שנקבע. בנסיבות אלה קיים חשש שהמבקש לא יוכל לממש את ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע, הכספים יעברו לידי המשיבה ולא יהא כל בטחון שיוכל לקבלם חזרה אם יזכה בערעור. יתירה מזאת, עמדתו של המבקש לענין השקעת הכספים ואפשרות השימוש בחלק מהם מהווה בטחון חלקי להקטנת הנזקים של המשיבה. יחד עם זאת יש צורך בהפקדת ערבות ולפיכך הוחלט כי סכום הערבות יהיה 10,000 ש"ח כאשר כל הסכום יובטח על ידי ערבות אישית של המבקש וכן ערבות בנקאית בסכום של 5,000 שקל.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ד. ז'בוטינסקי למבקש, עו"ד ו. פרוינד למשיבה. 20.8.86).
ע.א. 75/86 - פריד מנסור נגד מנסור מנסור ואח'
*גורל מזונות זמניים שנפסקו ע"י בימ"ש מחוזי לפני שהחליט להעביר את התיק לבי"ד דתי מחמת חוסר סמכות (הערעור נדחה).
הדיון בביהמ"ש המחוזי נסב על תביעת מזונות בין בני זוג מוסלמים ובקשר לחובת המזונות של המערער כלפי הקטינים שהם המשיבים. אחרי שניתנה החלטה בדבר מזונות זמניים ולפני תום ההליכים בביהמ"ש המחוזי ניתן בביהמ"ש העליון פסק דין (ע.א. 250/83, פד"י ל"ט (2) 113) שבו נקבע כי ביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בענייני מזונות בין בעלי דין שחל עליהם הדין האישי המוסלמי. בעקבות פסק הדין הנ"ל הפעיל ביהמ"ש המחוזי את סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט והעביר את הדיון לביה"ד השרעי. המחלוקת נותרה באשר לשאלה מה גורל המזונות הזמניים אשר על תשלומם הורה ביהמ"ש המחוזי לפני שהפעיל סמכותו על פי סעיף 79 הנ"ל ומה דין המזונות הזמניים אשר על תשלומם הורה ביהמ"ש ביום בו הפעיל את סמכותו. הערעור כנגד צווי המזונות הזמניים נדחה.
ההעברה לפי סעיף 79 אינה בגדר העברה של כתב בי דין שפתח את ההליך ותו לא, אלא מועבר התיק על כל הראיות שהוגשו בו ועל כל ההחלטות שניתנו בו עד לרגע בו ניתנה ההחלטה בדבר העברת הענין. אם ניתנה החלטה למזונות זמניים לפני ההחלטה להעברת הענין, הרי ההחלטה אינה מתבטלת בשל ההחלטה להעביר את התיק, אלא שרירה וקיימת כל עוד לא החליט ביה"ד החלטה אחרת. משהועבר הענין לביה"ד האחר מסורה בידיו כמובן הסמכות לשמוע את הראיות מראשיתן או לבטל החלטות שניתנו וכדומה. אם מחליט ביה"ד לבטל החלטה כאמור של ערכאה שיפוטית שהעבירה אליו את הענין, אין מערערים על כך לביהמ"ש העליון, כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על ביה"ד, אלא הערעור צריך להיות מופנה לביה"ד המופקד על ערעורים על החלטות ביה"ד הדתי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל קורינלדי למערער, עו"ד מ. קופטי למשיבים. 21.8.86).
ע.א. 798/82 - מאיר נוני נגד צביה נוני ואח'
*טענת "מעוכבת להנשא" בתביעת מזונות (הערעור נתקבל).
הצדדים התדיינו בביה"ד הרבני והלה נתן פסק דין האומר "לאחר שמיעת טענות הצדדים... ועל סמך החומר הרפואי שבתיקים אנו פוסקים: על הצדדים לנהל מו"מ לגירושין; אין בית הדין רואה מקום לחייב את האשה לחזור אל בעלה לחיי שלום... דוחים תביעת הבעל להכריז על האשה כמורדת". לאחר מכן פנתה האשה לביהמ"ש בתביעת מזונות עבורה ועבור ילדה הקטין וביהמ"ש קבע כי האשה היא "מעוכבת להנשא" ובעקבות זאת פסק את מזונותיה מבלי להתחשב במעשי ידיה. ביהמ"ש המחוזי אומר בהחלטתו כי "טענת האשה היא כי הבעל מסרב לנהל מו"מ כלשהו על גירושין... יש בכך שינוי נסיבות שבגינו ניתן לראות באשה מעוכבת להנשא. שינוי
נסיבות זה מצדיק פסיקת מזונות לאשה, למרות שהיא אינה עם הבעל, ובלא שהשתכרותה היא תובא בחשבון...". ביהמ"ש המחוזי סבר שפסק הדין של ביה"ד הרבני כמוהו כפסק גירושין וסירובו של המערער לגרש את אשתו הוא שהופך את האשה מעוכבת מחמתו להינשא. הערעור נתקבל.
ביה"ד הרבני פסק כי על בעלי הדין לנהל מו"מ לגירושין אך לא היתה בדבריו כל הוראה בקשר לגירושין ואף חסרה בהם האמירה המקובלת לפיה מצווה עליהם להתגרש. על פי אמות המידה כפי שנקבעו בפסיקה אין אלא להסיק שלא נתגבשה כאן מערכת נתונים שהיא אחת מאלה בהן רואים את קביעת ביה"ד כקביעה שעל הצדדים להתגרש. אין בפסק הדין של ביה"ד הנחיה בדבר חובה ליתן גט ואין אפילו אמירה שצריכים לתת גט או שמצווה לתתו. ממילא לא ניתן לראות את המשיבה כמעוכבת להנשא. לפיכך נתקבל הערעור ונקבע שהחל ממועד מתן פסק הדין בביהמ"ש העליון אין המערער חייב במזונות האשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין דדוש למערער, עו"ד חנניה לוינגר למשיבים. 1.9.86).
ע.א. 519/84 - מרים ודניאל אשכר נגד מדינת ישראל ואח'
*מחיקת נתבעים על הסף מחוסר יריבות (הערעור נדחה).
המערערים רכשו דירה בבית משותף מבני הזוג גולדנצוויג. אלה רכשו את הדירה מחברת שיכון ופיתוח. בני הזוג גולדנצוויג המחו למערערים את כל זכויותיהם בדירה. הדבר נעשה על דעתה של חברת שיכון ופיתוח, אשר אישרה בכתב העברת הזכויות בנכס. בדירה נתגלו פגמים חמורים שבעטיים נבצר לנצל את הדירה למטרת מגורים. המערערים תבעו מחברת שיכון ופיתוח תיקון הליקויים ומשלא נענו הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי לחייב את החברה בהשבת סכומים ששולמו תמורת הדירה ובפיצויים על הנזקים שנגרמו לתובעים. חברת שיכון ופיתוח התגוננה בטענה של חוסר יריבות, שכן לא ממנה רכשו המערערים את הדירה והיא לא התחייבה כלפיהם בכל התחייבות שהיא, לא מסרה להם את הדירה וטענות כיוצא באלה. יחד עם זאת שלחה חברת שיכון ופיתוח הודעת צד ג' לחברה קבלנית שביצעה בפועל את בניית הבית המשותף. נוכח טענת היעדר היריבות ביקשו המערערים לצרף כנתבעים נוספים את משרד הבינוי ומינהל מקרקעי ישראל ובקשה זו נענתה בחיוב. משצורפו משרד הבינוי והמינהל כנתבעים הגישו הם בקשה למחוק אותם על הסף מהתובענה מחוסר יריבות. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה ככל שהיא מתייחסת למשרד הבינוי ומינהל מקרקעי ישראל והערעור נדחה.
אין יריבות בין המערערים לבין המדינה והמינהל והתביעה אינה מגלה עילת תביעה נגדם. ביהמ"ש ניתח נכונה את עובדות המקרה והדין יושם כהלכה על העובדות הנטענות כפי שהן עולות מכתב התביעה ונספחיו. אם יש למערערים יריבים הרי היריבים האפשריים הם חברת שיכון ופיתוח שהיתה אחראית להקמת הבנין ומכירת הדירות, או החברה הקבלנית שביצעה את הבנייה בפועל, או בעלי הדירה הקודמים שמכרו את הדירה למערערים, אך בשום פנים ואופן לא מינהל מקרקעי ישראל שכל הקשר שלו לבנין הוא שהוקם על אדמתו, ומשרד הבינוי והשיכון שיזם את הקמת השכונה ותרם הקמתה בממון אך לא מעבר לכך. היתר הבניה ניתן על שמם מבחינה פורמלית גרידא.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד אשכר למערערים, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבים. 13.8.86).
ע.א. 71/84 - אלגרה לאלו ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון
*בקשה לפסול תכנית בנין ערים או להורות על הפקעת 2 חלקות שנועדו לדרכים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי נתבקש להחליט כי שתי חלקות שבגוש מסויים נמצאות בבעלות המערערים, כי תכנית בנין עיר מפורטת מסויימת בטלה ולפיכך בטל
הרישום שנעשה על פיה ולחילופין לצוות על המשיבים לפתוח בהליכים להפקעת שתי החלקות הנזכרות. הבקשה נדחתה על כל היבטיה והערעור נדחה. מדובר בתכנית בנין עיר שכללה איחוד חלקות וחלוקתן ובמסגרת התכנית נועדו שתי החלקות הנ"ל לדרכים. מסתבר שתכנית קודמת, מלפני עשרות שנים, הועידה גם היא את שתי החלקות לדרכים ואלה אף שימשו למעשה לדרכים. ביהמ"ש בערעור סקר את השאלות הנוגעות לתקיפת התכנית, מעמדם של המערערים שלא הוכיחו כי הם הבעלים של שתי החלקות, השאלה אם מקומה של הבקשה לפסול את התכנית היא במשפט הרגיל או במשפט הציבורי, השאלה אם נשלחה הודעה למערערים או למורישם בקשר לתכנית ואם לאו, מה ההשלכה של העדר המשלוח על תקיפותה של התכנית וכיוצא באלה שאלות הנוגעות לנושא. בסופו של דבר, כאמור, נדחה הערעור.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ח. כצמן למערערים, עוה"ד י. גלאור וש. וסרקרוג למשיבים. 10.7.86).
ע.פ. 875/85 - אהרון סלח סלים נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירת סמים עקב ספק בזיהוי הנאשם (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי במכירת הרואין לשוטר סמוי בשם שמעון כהן (להלן: כהן). המכירה התבצעה בשתי עיסקות. בגין עבירות אלה נדון המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שלוש שנים. הערעור נתקבל.
הערעור נסב על שאלת זיהויו של המערער על ידי השוטר הסמוי. כהן העיד שפגש את המערער שלוש פעמים, תחילה לצורך מציאת מערכת טלפונית שנגנבה מדירתו של כהן, לאחר מכן נפגש עמו עוד פעמיים לצורך קניית הסמים. עפ"י העדות היו שלוש הפגישות ברחוב החומה השלישית בירושלים. דא עקא, בביהמ"ש העיד אחיו של המערער, הדומה לו בחזותו החיצונית, כי הפגישה עם כהן ברחוב החומה השלישית לענין החזרת המערכת הטלפונית נתקיימה אתו ולא עם אחיו ואשר לסמים סרב האח לומר דבר. בשעתו לא ערכה המשטרה מסדר זיהוי בהתחשב בכך שכהן ראה את החשוד שלוש פעמים ולסברת המשטרה הספיק להתרשם מהחשוד. מסתבר מחומר הראיות כי המערער אינו גר ברחוב החומה השלישית כי אם ברחוב הנביאים ואילו אחיו גר ברחוב החומה השלישית. ישנו דמיון רב בין שני האחים כפי שביהמ"ש נוכח בעצמו כאשר האח ביקר באולם ביהמ"ש בעת שמיעת הערעור. גם השופטת דלמטה שמה לב לכך. בכל הנסיבות קיים ספק שממנו זכאי המערער להנות ויש לזכותו.
פסק הדין ניתן מפי השופט בך והסכים השופט ברק. השופט גולדברג בהערה קצרה ציין כי יש לו ספק בכך אם אמנם קיים ספק שיש בו כדי לזכות את המערער, כפי שסבורים שני השופטים האחרים, אך בסופו של דבר החליט להצטרף למסקנה שיש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: ברק. בך, גולדברג. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 31.8.86).
עש"מ 7/86 - אברהים חוסין אסדי נגד נציב שרות המדינה
*הרשעה בעבירה לפי עדות המתלוננת וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
בעקבות תלונת המתלוננת נגד המערער החליט ביה"ד המשמעתי על פיטורי המערער מאוגוסט 1986. העבירה נעברה בינואר 1983 וטענת הסניגור היא שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 64 לחוק שרות המדינה. טענה זו אין לקבל. על פי סעיף 64 לא יינקטו אמצעי משמעת בגין עבירות משמעת "שנודעו לשר, למנכ"ל, או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת סמך או לסגנו לעניני מינהל, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנה או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה...". הסעיף מונה שורה של נושאי תפקידים אשר הבאת הידיעה בקשר לעבירה בפניהם היא בגדר מסירת המידע המתחיל
את מרוץ ההתיישנות. אם המידע מגיע לנושא תפקיד שאינו כלול ברשימה אין בכך כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות. במקרה שלפנינו התנהלה חקירה בידי המשטרה אך זו איחרה במסירת המידע על סמך חקירתה והידיעה לא הגיעה לאחד מנושאי התפקידים המנויים בסעיף אלא בתוך השנה ממועד הגשת הקובלנה. על כן לא חלה ההתיישנות.
אשר לחומרת האמצעי המשמעתי שננקט - המערער המשיך ללמד בבית הספר, נשוא התלונות, במשך שלוש השנים ומעלה לאחר הארוע נשוא הקובלנה ולא היו נגדו תלונות נוספות. בינואר 1983 נשלמה המלצה של המפקח להעביר את המערער לבית ספר אחר או להוציאו לחופשה, אך הנהלת משרד החינוך לא עשתה דבר, והמערער המשיך ללמד באותו בית ספר כאילו לא אירע דבר. מספר ימים אחרי האירוע הוכה המערער קשות על ידי בני המשפחה של המתלוננת וזמן קצר לאחר מכן נערכה סולחה ובעקבות הסולחה נסגר התיק המשטרתי. אין ספק כי הפיטורים היו האמצעי המשמעתי המתאים אילו ננקט בשעתו או אילו לפחות היה המערער מושעה מעבודתו. לעומת זאת קשה להבין מהלכו של משרד החינוך שהשאיר את המערער על מכונו כמורה בבית הספר מיד אחרי האירוע ועד היום, ורואה מקום לפיטורי המערער עתה אחרי שחלף זמן כאמור. בנסיבות שנוצרו הוחלט לבטל את הפיטורים ולהוריד את המערער בדרגה אחת לתקופה של 4 שנים וכן לנכות לו את החלק הששי ממשכורתו במשך ששה חודשים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר. חוראני למערער. 31.7.86).
ע.פ. 362/86 - הרצל טאוסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קשר קשר עם שניים אחרים וייבא ארצה כ- 400 גרם הירואין. הוא נדון ל- 36 חדשים מאסר בפועל, 14 חודשים מאסר על תנאי ו- 5,000 ש"ח קנס. הטענה המרכזית של הסניגור עניינה אחידות העונשים. אחד השותפים נדון רק ל- 18 חודשים מאסר לריצוי בפועל והשני נדון אמנם לתקופת מאסר בפועל כמו המערער, אך שם הופעל מאסר על תנאי בחופף וכן לא הוטל קנס. הערעור נדחה. העונש שהוטל על המערער בשל יבוא כ- 400 גרם סם קטלני אינו מופרז וביהמ"ש העליון כבר דחה ערעורים על עונשי מאסר חמורים יותר עקב יבוא הירואין בכמות דומה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכך שאחד השותפים נדון רק ל- 18 חודשים מאסר, אך ציין כי העונש הקל יותר נגזר בעקבות הסכם טיעון אשר בו הוסכם שאותו נאשם יעיד נגד המערער ויגלה את כל הידוע לו. אין גם להתעלם מכך כי ביהמ"ש הסביר בפסק דינו שהוא מקל במידה מסויימת עם המערער בשל כך שנערכה עיסקה עם שותפו וזה האחרון זכה לעונש קל יותר. כאשר מדובר באנשים אשר מעורבותם בעבירה פלונית היא זהה פחות או יותר לא ניתן למדוד את עונשיהם בעזרת סרגל חישוב, כביכול,- וביהמ"ש רשאי לאבחן את הנתונים האינדבידואליים הקיימים בכל אחד מן המקרים וכך עשה כאן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 21.8.86).
ע.פ. 407/86 - מדינת ישראל נגד עבדאללה שינאווי
*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב דקר את המתלונן בבית החזה העליון וברגלו הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל בחופף מאסר על תנאי של 12 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב הרשעות קודמות לא מעטות, וכאמור עבר את העבירה הנוכחית כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, כאשר גם העונש המותנה הוטל בשל מעשה פציעה. על פי סעיף 58 לחוק העונשין צריך היה ביהמ"ש לרשום את הטעמים לכך שהוא קבע ריצוי חופף של עונש המאסר
המותנה והוא לא עשה כן. העונש נוטה במידה רבה מאוד לקולא בהתחשב באופי העבירה והסיכון שבה והעובדה שמדובר בעבירה חוזרת של בעל הרשעות קודמות. אין ביהמ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין כאשר הוא מקבל את הערעור על קולת העונש, ולפיכך החליט להסתפק הפעם בשינוי ההוראה בדבר החפפת העונשים והורה כי המאסר על תנאי המופעל יצטבר לעונש החדש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רות רבין למערערת, עו"דכמיל מוסה למשיב. 21.8.86).
ע.פ. 609/85 - חסן אחמד בובו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות שגרמה למות הנשדד מהתקף לב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ יחד עם אחר לביתו של הנשדד, שהיה בן 73 שנים, השניים איימו על האיש בסכין, ביצעו מעשה שוד ובעקבות האירועים נפטר הנשדד כתוצאה מאי ספיקת הלב. המערער ושותפו הואשמו בהריגה, בשוד ובהתפרצות והמערער ביקש שיובאו בחשבון תיקים נוספים, שבעה במספר, שעניינם התפרצויות. ביהמ"ש גזר למערער שש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה המרכזית של הסניגור היתה כי שותפו של המערער נדון רק לחמש שנים מאסר בפועל וכי אין הצדקה לחומרה הרבה שבה נהג ביהמ"ש. ברם, בשל מעשה ההריגה והשוד נגזרו למערער חמש וחצי שנים מאסר כאשר שנת המאסר הנוספת קשורה לעבירות אחרות. ההבחנה בין השנים לא היתה נטולת יסוד כי ביהמ"ש ראה במערער את העבריין העיקרי. לנוכח המספר הרב של העבירות, אופי העבירות והעובדה שלמערער גם הרשעות קודמות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבו ואסל למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 21.8.86).
ב.ש. 709/86 - נאפז אבו שקרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של סחר בסמים והדחה בחקירה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. בקשר לעבירות של סחר בסמים והדחה בחקירה אין בתי המשפט מרבים לשחרר נאשם בערובה, אך במקרה דנן יש לקבל את הערר על סמך המשקל המצטבר של השיקולים הבאים: קיימות תמיהות לא מבוטלות בראיות התביעה; האישום נגד העורר מתבסס על עדותו של שותף לעבירה ונראה לכאורה כי נסיון התביעה למצוא דבר מה לחיזוק אותה ראיה לא יהיה בין המלאכות הקלות. אמנם אין להתעלם מהאפשרות שסיוע או דבר מה לחיזוק עשויים להתוסף במהלך המשפט, אך בכל זאת ניתן לקחת גורם זה בחשבון כאשר שוקל ביהמ"ש את בקשתו של הנאשם להשתחרר בערובה; העורר הסכים להצעה שגם הוא וגם העד יעברו בדיקות במכונת האמת ואילו התובע התנגד לכך; העד המרכזי נמצא בעצמו במעצר ומחכה לבירור דינו ורק לאחר פסק הדין במשפטו יוכל להעיד כך שהדבר יהיה כרוך בעינוי דין ניכר; על העד האמור לעבור בדיקה פסיכיאטרית וזאת בהסכמת בא כח המדינה. התובעת עמדה בטעוניה בין היתר על כך שהעורר מואשם גם בעבירה של הדחה בחקירה וזו כשלעצמה מהווה בדרך כלל סיבה מספקת שלא לשחרר נאשם בערבות. דא עקא שהתביעה לא הסתמכה על החשש שמא יוכל העורר, אם ישוחרר, להשפיע על עדים. ענין זה לא הוזכר בבקשה הפורמלית לעצור את העורר עד תום ההליכים ולא בעת הטיעונים בביהמ"ש. זאת ועוד, העד היחידי שלגביו יכול היה להתעורר החשש של הדחה הוא השותף הנ"ל והוא מצוי במעצר. לפיכך יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט בך. עוה"ד בר חיים וקמר לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 26.8.86).
ע.א. 394/84 - אליהו מוסה נגד קריגסמן את צ'פורט ושות'
*גובה הפיצויים בתאונת עבודה (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת עבודה שעה שהיה מועסק במפעל תעשייתי שבבעלות המשיבים והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לגובה הפיצויים שזכאי להם המערער בגין נכות של 14 וחצי אחוז שנקבעה לו בשל צליעה קלה ודלדול קל של שרירי הירך. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובע אובדן הכנסה לגבי שנה אחת שבילה בגבס ובטיפולי פיזיוטרפיה, ואילו באשר לעתיד קבע ביהמ"ש שהמערער מסוגל לעבוד עם הגבלת מה שאותה הוא העריך בגובה אחוז הנכות. ביהמ"ש קבע את הפסדי המערער לפי מפתח של שכר חודשי בסך 50,000 שקל וכן פסק פיצוי בגין כאב וסבל 230,000 שקלים. מהסך הכולל ניכה השופט את תשלומי הביטוח הלאומי. הערעור נדחה.
אשר לנושא ההשתכרות - ביהמ"ש העריך את ההשתכרות החודשית של המערער על בסיס נתונים שהיו לפניו ובכך אין להתערב. אשר לגובה הסכום בגין צער, כאב וסבל - אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בקביעת הדרגה הראשונה באשר לשיעור הפיצוי בראש נזיקין זה. הוא יעשה כן כאשר מזדקרת לעין טעות עקרונית וקיצונית מצד הדרגה הראשונה ולא זה המקרה בענייננו. אשר לשווי המשוערך של תשלומי הביטוח הלאומי כפי שנוכו - ב"כ המערער טען שצריך היה לנכות סכום יותר נמוך ממה שנוכה. ב"כ המשיבים לא הסכים לכך באופן עקרוני, אך למעשה קיבל ב"כ המשיבים את הצעת ביהמ"ש שלא לדקדק בכך ולהסכים לתיקון בפסק הדין כטענת המערער. המשיבים הסכימו לכך ובהתאם להסכמה תוקן פסק הדין.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. סומך למערער, עו"ד י. צוקר למשיבים. 17.7.86).
ע.א. 567/80 - עווד עלו ואח' נגד עירית חיפה
*גובה הפיצויים בהפקעת קרקע (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי תבעו המערערים לחייב את עירית חיפה לשלם להם פיצויים בגין הפקעת כברת קרקע גדולה, שעל חלק ממנה בנוי מבנה למגורים וכן צריפים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים בכל הנוגע לבעלותם בקרקע, ומאידך פסק לטובת המערערים סכומי כסף שונים, לאחד בעבור דירה שבה התגורר ושהופקע ולשני בעבור דירת מגורים וצריפים שנכללו במסגרת השטח שהופקע. כן פסק ביהמ"ש הוצאות משפט לטובת המערערים. הערעור מתייחס לשאלת גובה הפיצויים בלבד וכן לנושא ההוצאות והוא נדחה.
באשר לפיצויים - העידו בפני ביהמ"ש שמאי מטעם המשיבה ושמאי מטעם המערערים וביהמ"ש אמנם הביא בחשבון, לצורך ההערכה, את עמדתו של השמאי מטעם המערערים, אך את הסכום הסופי קבע על פי הערכתו שלו תוך התחשבות בנתונים ששני השמאים הביאו לפניו. אין פגם בגישתו זו של ביהמ"ש. ביהמ"ש נתן עדיפות מסויימת להוות הדעת של השמאי מטעם המערערים אך לא היה אמור לפסוק רק על פי חוות הדעת שהגיש שמאי זה ובמפורש נאמר על ידו שלאור העמדות המנוגדות של שני השמאים בוחר הוא בסכום האמצעי שיתאים לנסיבות. בסיטואציה זו אין לקבל את הטענה שביהמ"ש היה חייב לקחת כנתון את הסכום שקבע השמאי מטעם המערערים. לפיכך, אין להתערב בתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש, שמבטאת עמדה אמצעית, שלפי כל הסימנים היתה גם העמדה המוצדקת. אשר לגובה ההוצאות שנפסקו בביהמ"ש - אין הסכום חורג מהמקובל לגבי מקרים דומים ומה גם שהמערערים הפסידו חלק הארי של תביעתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, מלץ. החלטה - השופט חלימה. עו"ד בולדו למערערים, עו"ד מ. מאיר למשיבה. 1.9.86).