ע.א. 554/84 - חברה לשכון עממי בע"מ נגד גבריאל מימון ואח'
*ביצוע הסכם מכירת מקרקעין(הערעור נדחה).
א. בשנת 1937 רכש המשיב מאת המערערת כברת קרקע בשטח של 450 פיק שמהווה חלק מחלקה גדולה יותר מאדמת "שכונת עם" בחולון. (החלק שנרכש ייקרא להלן: הנכס). אין חולקין שהמשיב שילם את השעור הראשון ממחיר הקנייה, 15 לא"י, בעת החתימה על ההסכם, והמחלוקת היא אם פרע המשיב את יתרת המחיר המוסכם. הוגש לתיק מסמך שלפיו הפקיד בבנק "קופה עממית חולון אגודה שיתופית בע"מ" סכום של 43 לא"י לסילוק יתרת מחיר הנכס. התשלום נעשה בכפוף לתנאי שלפיו הבעלות בנכס תועבר למשיב תוך חודשיים מתאריך הפקדת הכסף, וצויין שאם לא יבוצע הרישום יוחזר הסכום "לפי דרישתך הראשונה". המערערת טענה שלאור התנאי הנזכר באשר למועד הרישום וכיוון שהרישום לא בוצע מתבקשת המסקנה כי הסכום שהופקד הוחזר למשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שהמשיב שילם את מלוא מחיר הדירה ויש לרשום על שמו את הנכס. הערעור נדחה.
ב. אמנם האמירה בקבלה שהמשיב יוכל לדרוש חזרה את הכסף אם לא יבוצע הרישום, והעובדה שהרישום לא בוצע, יש בהן תמיכה בגירסת המערערת ואולם ברור שההסכם לא בוטל וכי המשיב בנה על הנכס, לעיני המערערת, והנכס נשאר בידיו עד עצם היום הזה. אילו לא שולם מחיר העסקה היתה המערערת ודאי מגיבה במשך הזמן. כמו כן יש מסמך נוסף התומך בעמדת המשיב כי שילם את מלוא התמורה. טענה משפטית שהועלתה על ידי המערערת הינה טענת שיהוי, שכן ההסכם נעשה כאמור ב- 1937 ואילו המשיב עתר לרישום הנכס על שמו רק בשנת 1982. ביהמ"ש דלמטה דחה את טענת השיהוי ובדין נדחתה הטענה.
ג. המערערת נכשלה הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. במישור הדיוני, שכן המערערת לא העלתה את טענת השיהוי בתצהירי ההגנה ורק בגדר הסיכומים שבכתב עלתה הטענה לראשונה. טענת השיהוי חובקת בתוכה אלמנטים עובדתיים ומשפטיים כאחד ויש להעלותה בכתב ההגנה כדי שלא להפתיע את בעל הדין שכנגד ולא לעורר שאלות עובדתיות שאינן עולות מכתבי הטענות. אשר למישור המהותי - ההלכה קובעת שטענת השיהוי לא תועיל לטוען אותה אלא אם יוכיח שני אלמנטים אלה: שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות או הזנחה או יאוש מצד הקונה; שעקב השיהוי הורע מצבו של המוכר. גורם הזמן לביצוע ההסכם לא היה ביסוד ההסכם והצדדים לא קבעו מועד לקיומו. גם אם היה המשיב פונה למערערת בסוף 1966 לא ניתן היה לבצע את הרישום בהיעדר תכנית פרצלציה שהמערערת היתה חייבת להכינה ומפני שעד אז עדיין לא היתה החלקה רשומה בשמה של המערערת. אין הוכחות חד משמעיות מתי קמה אפשרות אפקטיבית לביצוע ההעברה. בנתונים אלה אין לראות בהעדר הרישום משום ויתור מצדו של המשיב על זכויותיו ומצבו אינו מתיישב עם יאוש או הזנחה מצדו בקשר לזכויותיו בנכס כאשר החזיק בו בפועל ובאורח קונסטרוקטיבי. אשר להרעת מצב המערערת - טענה זו של המערערת מבוססת על העובדה שמנהלה נפטר ולטענתה בלעדי המנוח קשה לברר את העובדות הרלבנטיות. טענה כזו אין לקבל כאשר מדובר בחברה וחזקה על אלה שעומדים בראשה שידאגו לכך שכל מסמך הנוגע לזכויותיה או לזכויותיהם של הבאים אתה במגע ימצא ביטוי בתיקיה או בפנקסיה של החברה. המסקנה היא שלא הורע מצבה של החברה עקב השיהוי ולכן יש לדחות את טענת השיהוי.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ש. ליבליך למערערת, עו"ד ש. אורןלמשיבים. 23.7.86).
ע.א. 127/83 - אורי ברלב ודניאל רוזין נגד פנינה רפופורט ואילדד בע"מ
*מתן חשבונות בשותפות(הערעור נתקבל).
א. בספטמבר 1964 נערך הסכם שותפות בין המערערים לבין המנוח רפאל לוינזון,בעלה של המשיבה, שעל פיו נרכש מגרש לצורך בניית בית. הוסכם כי המגרש ירשם ע"ש חברת אילדר שבבעלותו של לוינזון כנאמן של המערערים בחלקים הקבועים בהסכם השותפות. המנוח ניהל את העסקים המשותפים עד שנספה באוקטובר 1969 ולאחר פטירתו באה אלמנתו (המשיבה) במקומו ובהסכמת המערערים המשיכה לנהל את עסקי השותפות. העיסקה נתקלה במכשולים לרוב ורק בתחילת 1974 חוסלו ההתחייבויות השונות של השותפים כלפי רוכשי הדירות בבית שנבנה. חברת אילדר ניהלה גם עסקים אחרים בתחום הבניה. המערערים ביקשו מהמשיבה להסדיר את חשבונות העיסקה המשותפת ולהגיש להם חשבונות המתייחסים לעיסקה זו בלבד. המשיבה הפנתה את המערערים לרואה החשבון של אילדר כדי שיכין את החשבונות אך הוא סירב. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי והוסכם בעת הדיון כי המשיבה תתן חשבונות באשר לתקופה שהיא ניהלה את העסקים, ואילו לגבי התקופה שקדמה לכך יוזמן רוה"ח לעדות באשר לחשבונות אילדר. המשיבה הגישה ביוני 1980 תצהיר שאליו צירפה דו"ח תשלומים ותקבולים הנוגעים לעיסקה. המערערים חלקו על החשבון והגישו חשבון נגדי שנערך על ידי חשבונאי, אך זה לא הסתמך על ספרי החשבונות אלא הגיש ניתוח מספרים ונתונים. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לסמוך על החשבון שהוגש מטעם המערערים וקיבל את החשבונות שהגישה המשיבה, אם כי מצא בהם שלושה פריטים שאינם מתאימים למציאות. כך קבע שלרשימת ההכנסות יש להוסיף 20,000 לירות מעיסקה מסויימת אחת, מסכום ההוצאות יש להפחית באשר לעיסקה אחת 9,700 לירות ובאשר לעיסקה אחרת 30,000 לירות. השופט הגיע למסקנה שהשותפות הפסידה 400,000 לירות ומשום כך אין בידי המשיבות כספים המגיעים למערערים. הערעור נתקבל.
ב. בין המערערים למנוח, ולאחר מכן למשיבה, התקיימו יחסי נאמנות מובהקים ובמערכת יחסים כזו קיימת חובה על המשיבה לדווח למערערים דיווח שוטף ואמין על מצב העסקים. הדרך הדיונית בתובענה למתן חשבונות היא בשני שלבים. בשלב הראשוןמחייב ביהמ"ש את החייב להגיש חשבונות כשהם מלווים בתצהיר המאמת את תוכנם. משהוגש החשבון מתקיים השלב השני של התייחסות לחשבון ובדיקתו. על מגיש החשבוןהנטל לשכנע כי החשבונות נאותים ומשקפים את המציאות. הצד השני יכול לתקוף את החשבון ובענייננו שללו המערערים את טיב החשבונות ואמינותם. גם לביהמ"ש היה ברור שהחשבונות אינם משקפים נכונה את המציאות אך ביהמ"ש קיבל אותם בשל כך שהמנוח לוינזון נפטר. יתירה מזו, השופט ציין כי לא תצמח ברכה רבה מכך שיוגשו חשבונות נאותים, שכן לפי מצב הספרים והאסמכתאות ההפסדים היו כבדים וגם אם יערכו החשבונות מחדש ויתברר שההפסדים היו פחותים מכפי שנקבע על ידו, גם אז יוותרו הפסדים והמערערים לא ירוויחו דבר מהגשת החשבונות החדשים.
ג. אין זו המסקנה הנכונה. החשבונות כפי שהוגשו הוכחו כלא תקינים ולכאורה גם לא אמינים. כאשר כאלה הם פני הדברים אין לדעת אם התוצאה הסופית תצביע על הפסד. למערערים טענות רציניות באשר להוצאות ניכרות מאוד בתשלומי ריבית, דמי ניהול והוצאות משפטיות וטענות אלה טעונות בדיקה יסודית יותר בעקבות חשבונות מלאים. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיורה למשיבים להגיש חשבונות מלאים ואמינים יותר שיערכו בצורה מסודרת בעזרת איש מקצוע ויסתמכו בדרך ראויה על ספרי החשבונות והאסמכתאות שבכתב המצויות בידי המשיבה וחברת אילדר.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. רביב ברסון למערערים, עו"דכספי למשיבות. 9.7.86).
ע.פ. 638/85 - מדינת ישראל נגד ג'מאל בוטרוס ואח'
*זיכוי מחמת היעדר סיוע או דבר לחיזוק העדות כבר בשלב עדויות התביעה(הערעור נתקבל).
א. בוצע שוד בדירת המתלונן והשאלה במשפט המשיבים סבה סביב זהותם של השודדים. המדינה העידה עדה אחת שהשתתפה בשוד ואשר נדונה על חלקה בשוד בהליך נפרד. העדה מסרה למשטרה גירסה המסבכת את המשיבים במעשים המיוחסים להם. היא מסרה גם הודעה במשטרה כי מופעלים עליה לחצים לחזור בה מגירסתה המפלילה את המשיבים. ברם, כאשר הופיעה למתן עדות שינתה טעמה והתכחשה להודעותיה. בתום פרשת התביעה נטען כי אין על המשיבים להשיב על האשמה ותשובתו של ביהמ"ש היתה כי "אילו רק באמינותה של העדה... דובר היה הייתי דוחה טענה זו... אך מעמד העדה במשפט זה הוא כמעמד שותף לעבירה כלומר - לא די בעדות אמינה אלא יש לדרוש סיוע". כיון שביהמ"ש לא שוכנע בקיומו של סיוע קבע כי אין לחייב את המשיבים במתן תשובה לאשמה. הערעור נתקבל.
ב. השופט נתפס לכלל טעות בכך שסבר כי לשם הרשעת המשיבים נדרש סיוע לעדותה במשטרה של העדה. עם תיקונה של פקודת הראיות נותרה הדרישה לסיוע בכל הקשור להרשעה על פי עדות יחידה של שותף לעבירה רק כאשר האחרון משמש כעד מדינה. כאשר מדובר בשותף לעבירה שאיננו עד מדינה די בהבאת "דבר לחיזוקה" של העדות כדי להרשיע את הנאשם. הוא הדין כאשר ההרשעה מבוססת על אמרה בכתב שניתנה מחוץ לכותלי ביהמ"ש והמתקבלת מכוח סעיף 10(א) לפקודה.
ג. אשר לתוספת הראייתית הנדרשת, אם ראיית סיוע ואם דבר לחיזוק, אין אלה נדרשים בשלב של השאלה אם יש מקום להשיב לאשמה. ההכרעה בשאלת מהימנותה של העדות מקומה בסיום המשפט. בשלב הנוכחי, אם קיימת עדות עיקרית, ולו גם יחידה, המסבכת נאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, די בכך כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה גם כשאותה עדות דורשת סיוע או דבר לחיזוקה. אין המדינה חייבת להוכיח סיוע או דבר לחיזוק כבר במסגרת פרשת התביעה. הדבר הוא מחוייב ההגיון. כך למשל, אם יבחר הנאשם בשתיקה, ניתן יהיה לראות בה גופה סיוע, קל וחומר דבר לחיזוק; ואם יבחר למסור עדות ולהשמיע עדי הגנה, אפשר שניתן יהיה לדלות מאלה את הסיוע או הדבר לחיזוק הנדרש לשם הרשעה.
ד. הסניגור הבהיר שהוא אמנם לא יטען להצדקת מסקנת ביהמ"ש המחוזי מטעמו של ביהמ"ש, אך הוא מיקד את טענותיו בעדות לגופה בטענה שאין בעדות העדה אלא, כדברי השופט, "חזרה - הכחשה - הסתייגות ושכיחה" וכשאין עדות אין טעם לבדוק אם קיים סיוע או חיזוק. הוא מוסיף וטוען שאפילו הוגשו הודעות העדה, אין בכך כדי להפכן קבילות כראייה, שכן זאת ניתן היה לעשות רק על פי תנאי סעיף 10(א) לפקודת הראיות, ואילו בפסק הדין אין איזכור לסעיף זה, באשר, לטענת הסניגור, נציג התביעה לא השעין טענותיו על סעיף 10(א). טענה זו נדחתה. מהפרוטוקול עולה שהתביעה התייחסה לסעיף 10(א) וביקשה לבסס את קבלת ההרשעות על סעיף זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' נ. בן אור למערערת, עו"ד סולומונוב למשיבים. 9.6.86).
ע.א. 456/80 - יגאל סוטו ואח' נגד מולית חב' לדיג בע"מ
*היעדר הסכם בוררות בכתב(הערעור נתקבל).
א. המשיבה היא בעלת ספינה שנתקעה בחוף הבונים והמערערים עסקו בחילוצה. לטענת המשיבה גרמו המערערים נזקים לספינה בעת החילוץ. במהלך דין ודברים בין הצדדים הועלתה הצעה כי שמאי של המבטחת, רב חובל לווי, ישמש בורר ולטענת המשיבה הוסכם למסור ללווי את ההכרעה בסכסוך בין הצדדים. הבורר הוציא פסק שבו חייב את המערערים לשלם למשיבה פיצויים. ומשסרבו המערערים לקיים את הפסק
הגישה המשיבה לביהמ"ש בקשה לאישורו. המערערים מצדם הגישו בקשה לביטול הפסק וביהמ"ש החליט לאשרו.
ב. אחת הטענות של המערערים, וזו הטענה שנדונה בערעור זה, היתה כי לא הוכחקיומו של הסכם בוררות בין הצדדים במובן החוק. מוסכם על הצדדים כי עובר למתן פסקו של הבורר לא נערך כל הסכם בכתב בין הצדדים בדבר מסירת הענין לבוררות ולא נערך כל מסמך לא ע"י הצדדים ולא ע"י הבורר שעל פיו הוסכם בין הצדדים על מסירת הענין לבוררות. ביהמ"ש התייחס לפסקו של הבורר שבו נאמר כי הצדדים מסרו לו את הענין כדי שיפסוק כבורר והשופט קבע כי הרישום שנעשה בפסק דינו של הבורר יכול להוות "הסכם בוררות" בכתב לפי חוק הבוררות. לדעת השופט, כשם שפרוטוקול של ביהמ"ש שבו נרשמה הסכמת הצדדים למסור ענין לבוררות, אפילו לא נחתם ע"י הצדדים, יכול לענות לדרישת הכתב בהסכם בוררות, כך גם הדברים שנרשמו ע"י הבורר בפסקו. הערעור נתקבל.
ג. בוררות על פי החוק מתקיימת על יסוד הסכם בכתב. כדי שיתקיים הסכם בוררות בכתב, אין הכרה שיהא זה הסכם חתום ע"י הצדדים, ודי אם נערך כתב שלפיו מסכימים הצדדים להעביר את הענין לבוררות ולכתב זה באה הסכמת הצדדים אם בעל פה ואם על ידי התנהגות, הסכמה שניתן להוכיחה בראיות חיצוניות. לפיכך, כאשר הסכמה לבוררות מועלית על ידי שופט בפרוטוקול הדיון, הפרוטוקול משמש את דרישת הכתב לצורך קיומו של שטר בוררין. אולם, מן ההכרח שהסכם זה יהיה קיים לפני תחילת הבוררות. קיומו של הסכם בכתב הינו תנאי קונסטיטוטיבי להקניית הסמכות לבורר. לא די בכך שיבוא מסמך שיעיד על קיומו של הסכם בעל פה למסור ענין לבוררות, אלא יש צורך במסמך שעל פיו נמסרה הסמכות לבורר לשמש כבורר. על כן ברור כי קביעת הבורר בפסקו שהצדדים ביקשו שישמש כבורר, אינה יכולה להחשב הסכם בוררות כמובנו בחוק. קביעה זו של הבורר שנמצאה מהימנה על השופט יכולה לשמש כראיה לכך שנעשה הסכם בעל פה בין הצדדים למנותן כבורר, אך בכך לא די. לפיכך דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד בצרי למערערים, עו"ד סער למשיבה. 6.1.83).
ב.ש. 104/86 - קני בתים בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח'
*שומת אגרה בערעור(השגה על שומת אגרה בערעור - ההשגה נדחתה).
א. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבות לפיצויים כספיים והתבססה על מספר עילות משפטיות. בכתב התביעה ביקשה לחייב את המשיבות לשלם לה סכום של כ-4,280,000 שקלים וכן לחייב את המשיבות לשלם הפרשי הצמדה על כל סכום שייפסק. ביהמ"שהמחוזי קיבל רק מקצת התביעה ודחה את רובה. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין בו ביקשה לקבל את ערעורה "ולקבוע כי המשיבים אחראים לפצותה על נזקיה כמפורט בתביעתה". מעריך האגרות ערך חישוב של שווי החלק מן התביעה שנדחה בביהמ"שהמחוזי, הצמיד אותו למדד ועל בסיס משוערך זה קבע את גובה האגרה שעל המבקשת לשלם בסכום של 5,580 ש"ח. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי את אגרת הערעור יש לקבוע לפי השווי הנומינאלי של הסעד הכספי מבלי לשערך אותו ליום הגשת הערעור. לפי הטענה, אגרת הערעור היא מעין מס ובהיעדר הוראה מפורשת בתקנות על עדכון אין לקבוע אגרה לפי השווי המשוערך. ההשגה נדחתה.
ב. תקנות ביהמ"ש (אגרות) מחייבות לשלם אגרה כמפורט בתוספת לתקנות, וגובה האגרה נקבע לפי שווי הסעד. בענין זה קובעת תקנה 4(א) כי "כל הליך שניתן לבטא את שווי הסעד המבוקש בו בכסף, תשולם עליו אגרה לפי שווי הסעד המבוקש". הואיל ובדרך כלל מלווה תביעה כספית בבקשה לפסוק הצמדה, הוצאות, וכיוצא באלה סעדים, ששוויים הסופי נקבע לראשונה רק בפסק הדין, קובעת התוספת הראשונה כי שווי
התובענה ייקבע בעת הגשתה. לפי זה, בקשה לפסוק ריבית והצמדה מיום היווצרות העילה ועד להגשת התביעה מחייבת תשלום אגרה על סכום ההצמדה עד להגשת התביעה, ואילו בקשה לפסוק ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל אינה טעונה שום אגרה בגין אלה. הוראות תקנה 4(א) חלות על "כל הליך" ובכלל זה גם על ערעור. שווי הסעד בערעור אינו זהה לשווי הסעד המבוקש בערכאה ראשונה. אם התובע תבע בערכאה הראשונה ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה הרי הוא משלם אגרה לפי גובה סכום התביעה בלבד ואם תביעתו מתקבלת מחוייב הנתבע לשלם לו סכום כסף הגדול נומינלית מן הסכום שצויין בכתב התביעה. אין בתקנות הוראה בדבר "שערוך" שווי הסעד בערעור וגם אין צורך בכך. שווי הסעד בערעור נקבע על ידי בעל הדין עצמו והאגרה נקבעת לפי שווי זה. אם התביעה לא נתקבלה במלואה והתובע מבקש בערעור לפסוק לו את הסכום הנומינלי של התביעה בערכאה הראשונה, תשולם האגרה לפי גובה אותו סכום, ואילו אם מבקש המערער לפסוק לו את סכום התביעה בערכים צמודים עד יום הגשת הערעור, תשולם האגרה לפי ערך הסכום הצמוד ביום הגשת הערעור.
ג. חריג לכלל האמור מצוי בתקנה 4(ב) הקובעת כי "היה הליך בערעור על פסק דין שאין בו חיוב בכסף... והאגרה על ההליך העיקרי שעליו מערערים שולמה לפי שווי הסעד, יהיה שווי הסעד בערעור כשווין בהליך העיקרי...". הוראה חריגה זו חלה על מקרה מיוחד בו תביעה כספית בערכאה ראשונה נדחתה כליל. הרי זה הסדר יוצא מן הכלל כי במקרה שכזה שווי הסעד בערעור יהא כשווי הסעד בערכאה הראשונה ובכך נקבעה "הנחה" למערער. בענייננו, כאמור, נתקבלה תביעת המבקשת בחלקה, ולפיכך אין מלה על המקרה תקנה 4(ב) אלא תקנה 4(א).
ד. המדינה העירה כי גם אם חלה תקנה 4(ב) יש לשערך את שווי הסעד לצורך תשלום אגרת הערעור, אך גישה זו אין לקבל. החיוב באגרות הינו חיקוק המטיל על בעל דין חיוב לשלם כספים לקופת המדינה ובמובן זה האגרה קרובה במהותה למס. להוראות החיקוק המטיל מס יש ליתן פירוש מוגדר שלא יהא בו כדי להוסיף עליו או לגרוע ממנו. בהיעדר הוראה מפורשת בדבר הצמדת שווי הסעד, עידכונו או שיערוכו אין לצקת תוכן שכזה לגוף הסעיף.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ד. גילת למבקשת, עו"ד גב' ש. וסרקרוג למדינה. 18.8.76).
ב.ש. 167/86 - אדרס בע"מ נגד הרלן את ג'ונס
*שומת אגרה בדיון נוסף(השגה על שומת אגרה בדיון נוסף - ההשגה נתקבלה)
א. המבקשת הגישה בנובמבר 1982 בקשה לדיון נוסף וביום 15.2.83 החליט נשיא ביהמ"ש העליון להענות לעתירה בחלקה. עם הגשת הבקשה לדיון נוסף שילמה המבקשת את האגרה שצריך לשלם באותה עת, ואילו באשר לאגרת הדיון הנוסף הועבר התיק למעריך האגרות רק בחודש פברואר 1986. השאלה היא מהו התאריך הקובע לענין חישוב שווי הסעד המבוקש לצורך תשלום אגרה. שאלה זו אינה טכנית גרידא שכן הסעד המבוקש נקוב במרקים גרמניים וביום ההחלטה על קיום הדיון הנוסף האגרה היתה 72 שקלים חדשים ואילו ביום עריכת החישוב האגרה היא כ- 6,580 ש"ח. מעריך האגרות קבע אגרה לפי השווי בעת עריכת השומה וההשגה על שומת האגרה נתקבלה.
ב. לאחר שנעתרים לבקשה לדיון נוסף, נקבעת האגרה כמו "בערעור לביהמ"ש העליון". הבסיס לחישוב אגרת הערעור הוא שווי הסעד המבוקש כפי שהוא מוגדר ע"י בעל הדין בכתב הפנייה לביהמ"ש. שווי הסעד נקבע לפי ערכו בעת הגשת ההליך. השאלה היא איפוא מה מועד הגשת ההליך בדיון הנוסף. תקנות האגרות קובעות כי בעל דין המביא הליך לביהמ"ש, ישלם את האגרה, שיש לשלמה בעד ההליך, עם הבאתו והוא כשאין הוראה אחרת לענין זה בתקנות. הוראה זו ברורה ככל שהיא מתייחסת להליכים
הכרוכים בעשיית מעשה מצד בעל הדין כגון הגשת כתב תביעה, ערעור וכדומה. שונים הם פני הדברים בדיון נוסף, שבו השלב השני, שבו עסקינן, לאחר ההחלטה לקיים דיון נוסף, אינו כרוך בכל פעולה של בעל הדין אך הוא טעון תשלום אגרה. הוראת התקנות שלפיה שווי הסעד נקבע בראשית ההליך, עם הגשתו, חלה גם על דיון נוסף, ומכך מתחייב שמועד הגשת ההליך לענין אגרת דיון נוסף הוא מועד החלטת נשיא ביהמ"ש העליון על קיום הדיון הנוסף. החלטת הנשיא יוצרת את החיוב בתשלום אגרה והם בתקנות מנגנון המאפשר גביית אגרה גם במקרה שכזה. תפקידה של המזכירות לגרום לכך שעם מתן ההחלטה על עריכת דיון נוסף תישלח דרישת תשלום לעותר, ואין לקבל את טענת המדינה כי יש לחשב את האגרה לפי שווי הסעד ביום משלוח דרישת התשלום.
ג. אשר לתעריף המשתלם - טוענת המבקשת שהמועד הקובע לענין קביעת שווי הסעד הוא גם המועד הקובע לענין התעריף הקבוע בתקנות, היינו כי יש לחשב את האגרה לפי התעריף ההיסטורי שחל בפברואר 1983. טענה זו אין לקבל. תעריפי האגרה משתנים מעת לעת והתעריף הקובע הוא התעריף החל בעת עריכת חישוב האגרה. כל עוד לא שולמה האגרה אין לבעל דין זיקה לתעריף היסטורי שאינו בתוקף.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ת. לרנר למבקשת, עו"ד גב' ש. וסרקרוג למדינת ישראל. 21.8.86).
ע.א. 408/82 - מפעלי תנועה לישראל בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים
*הפרשי הצמדה" כהוצאה בייצור הכנסה (הערעור נדחה).
המערערת היא חברת אחזקה של מניות שהכנסותיה מדיבידנדים ורבית הן הכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה. עפ"י הסכם מיום 2.7.72 רכשה המערערת מניות בחברה מסויימת והוסכם שהתמורה תשולם למוכר כעבור 4 שנים בתוספת הפרשי הצמדה. הפרשי ההצמדה הסתכמו בכ- 150 אלף שקל, והתעוררה השאלה אם הפרשי ההצמדה מהווים הוצאה בייצור הכנסה לפי פקודת מס הכנסה כפי שהיתה באותה עת. סעיף 17 לפקודה, כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלבנטית, קבע כי ינוכו מההכנסה החייבת הוצאות שהוצאו לרבות "סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה על כסף שלווה... שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת הכנסה...". ההגדרה של הפרשי הצמדה אומרת "כל סכום שנוסף לקרן מילווה - כמשמעותו בחוק הריבית". המונח "מלווה" בחוק הריבית מוגדר כ"כל עיסקת אשראי...". השאלה היא אם עיסקת מכר שבה נקבעו תנאי תשלום כעבור זמן, אגב הצמדת התמורה לשער מטבע או מדד המחירים בעת התשלום, היא בבחינת עיסקת אשראי כמשמעותה בחוק הריבית. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה והערעור נדחה.
עפ"י שורה ארוכה של פסקי דין "עיסקת אשראי" כמשמעותה בחוק הריבית מתייחסת רק להלוואת כספים ממש, להבדיל ממכר שהותנה בו כי המחיר ישתלם כעבור זמן בתוספת הפרשי הצמדה. אין להבחין לענין זה בין הפירוש שניתן ל"קרן מלווה" בחוק הריבית ובין המשמעות של המונח בפקודת מס הכנסה, שהרי לענין זה קיימת הפנייה מפורשת בפקודת מס הכנסה לחוק הריבית. בינתיים חל בפקודה שינוי בהגדרת המושג "הפרשי הצמדה" ומכאן ואילך מוגדר המונח "הפרשי הצמדה - כל סכום שנוסף לחוב או לסכום תביעה עקב הצמדה לשער המטבע...". מכוחו של התיקון חלה הרחבת המושג על כל חוב או סכום תביעה מוצמד ולאו דווקא על מלווה כספים במובן המצומצם. אין לקבל את טענת המערערת כי התיקון רק בא להבהיר את המצב החוקי ששרר לפני התיקון.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד שמואל ברזל למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 21.7.86).
ב.ש. 626/86 - שאול עזר נגד יצחק עזריהו ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
בהתדיינות בין בעלי הדין לענין
זכויות בחלקת קרקע מסויימת פסק ביהמ"ש המחוזי לטובת המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) וקבע כי כל זכות שהיתה למבקש באותה חלקה, שהיא בבעלות המשיב הראשון, מתבטלת וכן כי זכויות המשיבים לרכישת אותה חלקה מאת המשיב עדיפות על פני זכות קודמת שהיתה למבקש בה. הזכויות של המבקש בחלקה מתבטאות בשתי הערות אזהרה, ולגביהן נקבע כי הן תימחקנה בכפוף וכנגד תשלום 60,000 דולר למבקש. כעת מבוקש לעכב ביצועו של פסק הדין עד לערעור לאחר שבקשה דומה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
רקע הסכסוך הוא הסכם שבין שני אחים, המבקש והמשיב, וההכרעה בסכסוך ע"י ביהמ"ש דלמטה מושתתת בעיקרה על ממצאים עובדתיים והערכת הנסיבות אשר בהן נעשתה ההתקשרות החוזית בין שני האחים. אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים ומכאן שסיכויי הערעור אינם טובים לכאורה. אשר למאזן הנוחות והשאלה מי מהצדדים עשוי להפגע יותר בגין עיכוב ביצוע פסק הדין או הסירוב לעכבו - נזקם של המשיבים גדול לאין ערוך מנזקו של המבקש. האינטרס של המבקש בקרקע הוא בעיקר ממוני, ואילו המשיבים התקשרו לפני שנים בהסכם לרכישת החלקה לצורך הקמת בית על פי עיסקת קומבינציה, והם מעוכבים זה מכבר ביכולתם לממש את הפרוייקט. עפ"י הערכת מומחה עולה נזקם של המשיבים עד אז מעל לעשרת מונים משיעור המחלוקת באשר לתמורה שיש לקבוע עבור ביטול הערות האזהרה, ונזקם של המשיבים תופח מיום ליום כל עוד אין באפשרותם לממש את התוכנית שלמענה רכשו את החלקה.
(בפני: השופט בייסקי. עוה"ד עזריהו ומ. כהן למבקש, עו"ד קלינג למשיבים. 12.8.86).
ב.ש. 412/86 - מדינת ישראל נגד איוון ג'ון דמיאניוק
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נתקבלה).
המשיב הוסגר לישראל מארה"ב ביום 28.2.86 כדי שיעמוד לדין על עבירות עפ"י החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. תחילה היה המשיב נתון במעצר לפי צווי מעצר של שופט שלום, אך משתמה תקופת 90 הימים הנקובה בסעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי, פנה היועץ המשפטי לביהמ"ש העליון וביקש הארכת המעצר לתקופה נוספת של שלושה חדשים. בדיון בבקשה הקודמת תיארו נציגי התביעה את ההיקף הרחב והמסועף של החקירה המתנהלת על פני ארצות רבות, וכן הצורך באיתור מספר מועט של עדים שנותרו בחיים וחיטוט בחומר ארכיוני רב ומפוזר במדינות שונות. הובא גם חומר חסוי הקשור בחקירה. נקבע על כן כי יש הצדקה להאריך את מעצר המשיב, מה גם שפרקליטו של המשיב הנמצא בארה"ב הביע טלפונית את הסכמתו להארכת המעצר וגם המשיב הסכים לכך. בינתיים עברה התקופה של שלשה חדשים וכתב אישום טרם הוגש. היועץ המשפטי ביקש הארכת המעצר לתקופה נוספת של ששה שבועות ובבקשה נטען כי מרבית פעולות החקירה כבר בוצעו אלא שנותר עוד מספר עניינים חשובים שיש להשלימם. בנושא זה הובא בפני ביהמ"ש חומר חסוי. לפרקליטו של המשיב נמסרה הודעה טלפונית לארה"ב על הבקשה ועל המועד אך כל נסיון לקיים אתו קשר נוסף לא הצליח. המשיב עצמו מתנגד הפעם להארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
לאחר שמיעת דברי ב"כ התביעה וקריאת החומר החסוי נראה כי הפעולות שיש עדיין לבצע חשובות וחיוניות הן להשלמת החקירה ויש להעתר גם הפעם לבקשה. עם זאת יש להזכיר כי מדובר במעצר הנמשך כבר ששה חדשים ועתיד להימשך עוד ששה שבועות. אמנם מדובר בחקירה מיוחדת במינה, אך יש גבול לתקופה שבה ביהמ"ש יהיה מוכן להחזיק חשוד במעצר ללא הגשת כתב אישום. לפיכך יש לצפות שתוך ששה שבועות אכן יוגש כתב האישום ואם לא ייעשה כן יהיה קשה מאד לשכנע את ביהמ"ש לתת הארכה נוספת.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד גולדמן והורוביץ למבקשת. 22.8.86).
ב.ש. 620/86 - מדינת ישראל נגד מרכוש אריה
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
משפטו של המשיב מתארך מעבר לשנה והמעצר הוארך במאי לתקופה נוספת של שלושה חדשים. עתה שוב מתבקשת הארכת המעצר לשלושה חדשים והבקשה נתקבלה. כבר בהארכה הקודמת ציין השופט כי הוא צופה מראש כי המשפט לא יסתיים בפרק הזמן של שלושה חדשים, בין היתר מחמת הצורה בה מנהל המשיב את הגנתו, כאשר החליף את סניגורו פעמים מספר וכן עקב בריחתו הממושכת מהמעצר. סיכומו של דבר, לא בגין התביעה וביהמ"ש לא נסתיים המשפט עד כה, אלא בעיקר בעטיו של המשיב. גם עתה אומד הסניגור כי הוא מתעתד לבקש להחזיר לדוכן עדים שכבר העידו ואם יענה לכך ביהמ"ש בהכרח יתארך סיומו של הדיון. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד כהן למבקשת, עו"ד לוי למשיב. 28.7.86).
ב.ש. 637/86 - מדינת ישראל נגד דן גרסטל ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיבים מואשמים בייבוא כמות גדולה של הרואין ומשפטם נתארך מעבר לשנה. המדינה ביקשה הארכת המעצר לפי סעיף 54 לשלשה חדשים והבקשה נתקבלה. שורה של גורמים חברו יחדיו להארכת משך ההליכים: השופטת שלפניה נקבע התיק תחילה פסלה את עצמה; עקב בקשות הסניגור נדחו 15 ישיבות שנקבעו להוכחות; עקב בעיות ביצוגו של אחד המשיבים נדחו שתי ישיבות; ישיבה אחת בלבד נדחתה ביזמת התביעה. העבירות המיוחסות למשיבים חמורות הן ומאזן השיקולים מצדיק הארכת המעצר לשלשה חדשים נוספים. המשיבים טענו כי נתערערה התשתית העובדתית המצדיקה את המעצר ופרקליטו של אחד המשיבים אף הוסיף וטען שביהמ"ש המחוזי שחרר את מרשהו לרגל נישואין ומכאן שאין נשקפת סכנה משחרורו בערובה. טענות אלה וכיוצא באלה עשויות לשמש עילה לפנייה לביהמ"ש השומע את המשפט שיקיים דיון חוזר בהחלטת המעצר ולא זה ההליך שניתן להתייחס בו לטענות אלו.
(בפני: השופט ש. לוין. 1.8.86).
ב.ש. 664/86 - חוסני אבו סנינה וחסן אבו סנינה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה לגבי המבקש הראשון ונתקבלה לגבי המבקש השני).
המבקש הראשון נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 37,500 ש"ח, והשני לארבעה חדשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 8,000 ש"ח. בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פסק הדין בערעור נתקבלה לגבי המבקש השני ונדחתה לגבי המבקש הראשון. לכאורה מבוסס פסק הדין כהלכה ומושתת על קביעת ממצאים עובדתיים העומדים איתן, לפחות לכאורה. התובעת הסכימה כי תדחה תחילת ריצוי המאסר של המבקש השני בהתחשב במאסר הקצר יחסית שעליו לרצות ובתקופת הפגרה העשויה להשהות את שמיעת הערעור. לא כן לגבי המבקש הראשון שעליו לרצות שנה מאסר. כלל הוא כי תחילת ריצוי העונש עם מתן גזר הדין מלבד בנסיבות מיוחדות. הנימוק היחידי שהועלה ע"י המבקש נעוץ בצורך לנהל עסק של בית מרקחת וכן הזמן הדרוש לו לגייס את סכום הקנס הגבוה שהושת עליו. בהתחשב באלה הסכימה התובעת לדחות תחילת ריצוי העונש של המבקש הראשון לתקופה של חודש. בהעדר נימוקים מיוחדים אין להעתר לבקשת המבקש מלבד בגדר ההסכמה של המדינה, ואילו באשר למבקש השני תדחה תחילת ריצוי העונש עד למתן פסק דין בערעור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ברקלי למבקשים, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 4.8.86).
ב.ש. 646/86 - ניסים טוואשי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (בעילת קטינה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין בגין בעילת בתו הקטינה במשך תקופה של שנה ועשיית מעשה מגונה בקטין. המעשה הגיע לידיעת המשטרה עקב תלונת הקטינה וכן אמה החורגת ואולם השתיים חזרו בהן מהתלונה ובשלב זה החליטה המשטרה להעמיד לדין את הקטינה בשל מסירת הודעה כוזבת. לאחר זמן חידשה הקטינה את תלונתה ונימקה את צעדיה השונים ביחסים המשפחתיים הפנימיים ובעיקר ביחסים בין האב והאם החורגת. הפעם שוב תמכה האם החורגת בתלונת הבת. בחומר החקירה שבידי המשטרה נמצאת חוות דעת של חוקרת נוער שגבתה את העדות והתרשמה מנכונות עדותה של הקטינה ולעומת זאת קיימת התרשמותה של העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה שהתייחסה לתלונה בספקנות וסברה כי מדובר בעלילה. משנתבקש תחילה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים, החליט 'לא לעצור כיום הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אלא הנאשם ישאר במעצר עד לאחר גביית עדותה של הנערה בביהמ"ש, לאחר השלמת הליך זה ישוב ביהמ"ש ויעיין נוספות בשאלת שחרורו של הנאשם...". לאחר שהקטינה ואמה החורגת העידו נדונה מחדש שאלת השחרור בערובה והפעם החליט השופט כי הנאשם ישאר במעצר עד תום ההליכים "לאור חומרת המעשים המיוחסים לו". הערר נתקבל.
אם הנימוק היחידי למעצר עד תום ההליכים נעוץ בחומרת העבירה בלבד הרי נמוק זה היה קיים מתחילת הגשת כתב האישום והעובדה כי בשלב הראשוני טרם העידו העדות אין בה לשנות פני הדברים. מהימנות העדות אינה נקבעת אלא בסיומו של המשפט ובנדון אין בכוחו של ביהמ"ש לומר לפני שלב זה כיצד יתייחס מבחינת האמון לעדות. בשלב הנוכחי אין המתלוננת מתגוררת בבית המשפחה והסניגורית הצהירה כי העורר נכון להעתיק מגוריו לעיר אחרת ולא לבוא בקשרים עם הבת. לעורר אין עבר פלילי ועל אף חומרת העבירות ניתן למנוע קיום קשר עם המתלוננת ע"י המגבלה שהעורר מקבל על עצמו. ראיות התביעה טרם נסתיימו וספק אם המשפט יסתיים במועד שנקבע לאחר הפגרה. בנסיבות אלה יש להעתר לעורר ולצוות על שחרורו בערבות ובתנאי כי יעתיק מגוריו ולא יגור בת"א עד תום ההליכים המשפטיים וכן לא יצור כל קשר עם בתו המתלוננת.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ברתור לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 3.8.86).
ב.ש. 657/86 - ציון דיין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת הירואין וסחר בו וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו ניתח השופט, מעבר לכל צורך, את העדויות, כאילו עסק בשלב זה בהכרעת הדין, ואף נתן דעתו על מהימנות עדים וסבירות גרסאות, דברים ששעתם ומקומם בהכרעת הדין. לגופו של ענין מבוסס האישום על עדות סוכן משטרתי שביצע את עסקת הקניה. השופט היה ער לכך שמדובר בבעל עבר פלילי, אך יחד עם זאת ראה בהודעתו ראיה לכאורה מוצקת הנתמכת בחיזוקים אחרים. הערר נדחה. אין להתערב בשיקול הדעת שהניע את ביהמ"ש לצוות על מעצר עד תום ההליכים כאשר מדובר בסחר בהרואין. העורר סובל ממחלת בירגר, אך הראיה הרפואית מצביעה על סטטיות המחלה ושלטונות בית המעצר ישימו לב למתן השגחה רפואית לעורר ככל שהדבר ידרש.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אמיר לעורר, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 4.8.86).
ב.ש. 658/86 - סלומון מנשירוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירת שוד ונעצר עד תום ההליכים נגדו. בערר קודם לביהמ"ש העליון קבע השופט כי הוא מוכן
לצאת מתוך הנחה כי התכנון היה לפריצה ולא לשוד ואעפ"כ דחה את הערר שכן לדעתו היתה לכאורה פריצה בנסיבות חמורות. מאז אותה החלטה עברה חצי שנה, סיום המשפט אינו נראה באופק, התביעה מבקשת להעיד במשפט נאשם שדינו טרם נמרץ והדבר עשוי להתארך תקופה ארוכה ביותר. בנסיבות אלה אין מקום להמשך מעצרו של העורר ויש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ברק. 1.8.86).
ב.ש. 666/86 - מחמד עותמאן אינדהים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במספר עבירות שיש בהן משום סיוע לנאשמת העיקרית, אילנה לב, לבצע עבירות מרמה. ביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים והעורר הגיש בשעתו ערר על החלטה זו. בתאריך 30.1.86 נדחה הערר וביהמ"ש הוסיף כי "ישנו משקל מסויים לטענת הסניגור לפיה רק חלק מהאישומים מתייחסים לעורר, ועל כן נגרם לו עינוי דין מיוחד, כאשר חייב הוא להמצא במעצר גם בעת השמעת עדים, אשר אינם מעידים על עובדות הקשורות אליו... אם משפטו של העורר לא יסתיים עד תחילת פגרת הקיץ, הרי יוכל הוא לחדש את בקשתו להשתחרר בערובה". ביהמ"ש לא סיים את המשפט עד תחילת הפגרה ולפיכך ביקש העורר דיון חוזר בבקשתו להשתחרר בערובה ובקשתו נדחתה. הערר נתקבל.
הנאשמת העיקרית בתיק, אילנה לב, שוחררה ע"י ביהמ"ש המחוזי בערבות, אך המדינה הגישה ערר והנאשמת הוחזרה למעצר. בענייננו, יש לשחרר את העורר בערובה וזאת על יסוד המשקל המצטבר של השיקולים הבאים: אמנם אין לראות בהחלטה הקודמת משום התחייבות לשחרר את העורר אם משפטו לא יסתיים עד תחילת הפגרה, אך אין ספק כי יש בהחלטה הקודמת ובנימוקים להינתנה כדי להניע את ביהמ"ש עתה להתייחס לבקשה הנוכחית של העורר באהדה; העורר לא היה הדמות הדומיננטית בביצוע העבירות הנדונות; פרשת התביעה נסתיימה בינתיים כך שאין חשש שהעורר ישפיע על עדי התביעה; המשפט לא ישמע בפגרה וקבועים תאריכים להמשך שמיעת עדי הגנה בספטמבר ובאוקטובר, הנאשמת טרם סיימה את עדותה הראשית ואין וודאות ששמיעת הראיות תסתיים בחודש אוקטובר. לא כל שכן שאין לדעת מתי תסתיים שמיעת המשפט ומתי יינתן פסק הדין; העורר מצוי במעצר מאז 20.10.85 כך שבחודש אוקטובר תסתיים שנה להימצאו במעצר ויהיה צורך לשחררו בערובה, אלא אם כן תבקש המדינה, בשל נסיבות מיוחדות, הארכת המעצר מעבר לשנה, ולכאורה קשה לראות בעובדות המקרה משום נסיבות מיוחדות כאלה. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בך, עו"ד שמואל בירגר לעורר, עו"ד גב' לאורה ברקוביץ למשיבה. 11.8.86).
ב.ש. 703/86 - בוריס מנשרוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של מכירת הירואין לסוכן סמוי של המשטרה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הטענה העיקרית של הסניגור היא טענת אפליה. מסתבר שסוכן סמוי של המשטרה מסר עדויות בדבר קניית הירואין מאנשים נוספים ואלה שוחררו ממעצר למרות העובדה שהראיות נגדם זהות בטיבן ומהותן לראיות בתיק דנן. לדברי הסניגור יוצרת תופעה זו אצל העורר ומשפחתו תחושת קיפוח בלתי רצויה שמערכת השיפוט צריכה להשתדל למנעה. הערר נדחה.
לגבי החשודים הנוספים טרם הוגשו כתבי אישום, ואילו ביחס לארבעה נאשמים אחרים שנגדם הוגשו כתבי אישום, הרי אף נגדם ניתנו צוי מעצר עד תום ההליכים. כשמדובר בטענת אפליה צריכה להיות זהות בין המקרים. אילו היה השופט מורה לעצור
את העורר ולשחרר את יתר הנאשמים ללא מתן הסבר סביר כי אז היה מקום להתערבות בהחלטתו. אולם כאשר ההסתמכות היא על תיקים שביחס אליהם טרם הוגש כתב אישום, משמע שלא יכלה התביעה עדיין לבקש לגבי החשודים הנוגעים בדבר צוי מעצר עד תום ההליכים. מכיון שכך טענת האפליה איננה קיימת. בהתחשב במהות העבירות, בעברו הפלילי הרציני של העורר, ובעובדה שתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי שהושתו עליו בשל עבירות סמים, אין פגם בהחלטת ביהמ"ש.
(בפני: השופט בך. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 29.8.86).
ב.ש. 704/86 - ג'ברין נאסר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי קנה נשק במהלך שנת 1982, ולאחר מכן, בתאריך שאינו ידוע, נמכר הנשק. ביהמ"ש המחוזי ציין כי קיימת תשתית ראייתית לקביעה שהנשק נמכר לארגון מחבלים בעזה מבלי שהעורר עצמו שייך לארגון. כמו כן ציין השופט שעבירות של החזקת נשק ונשיאתו וביחוד מכירתו לארגון מחבלים הן עבירות חמורות והורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים. הערר נתקבל. קיימות נסיבות אשר בכוחן המצטבר מחייבות העתרות לערר. הנסיבה הראשונה היא שקניית הנשק ע"י העורר היתה בשנת 1982 ויש להניח לטובתו כי הנשק נמכר זמן קצר לאחר מכן. העובדה שהעורר מסתובב כבר שנים אחדות חפשי היא נמוק חזק כנגד החלטת המעצר גם כאשר מדובר בעבירה חמורה של נשיאת נשק. הנסיבה השניה היא שהוגשו תעודות רפואיות המצביעות על מצב רפואי קשה שבו נתון העורר. לכך מצטרפת נסיבה השלישית שאין לעורר הרשעות קודמות. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. 20.8.86).
ב.ש. 735/86 - ויקטור בן יחזקאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהדחת קטינים לשימוש בסמים ובבעילת קטינה וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימת נגד העורר תשתית ראייתית המסבכת אותו במעשים נשוא כתב האישום. מדובר בעבירה של הדחת חמישה קטינים לשימוש בסמים תוך שיתוף קטינים אלה בנקיטה בשיטות שונות כדי ששומרי החוק לא יגלו את מעשיו של העורר. חלק מהמעורבים במעשים נשוא הערר נעצרו אף הם עד תום ההליכים וכולם מחכים לסיום משפטם. נוכחמצב עניינים זה ונוכח התמדתו של העורר בביצוע מעשים כה חמורים הפוגעים בנפשם ובבריאותם של קטינים מן הדין שהעורר לא יהלך חופשי.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ישעיהו ליית לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 7.9.86).
ב.ש. 722/86 - מדינת ישראל נגד אברהם חג'ג'
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בסחר בהירואין וכן בהחזקת רובה מ- 16 עפ"י בקשתו של עבריין אחר והמדינה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בשל נימוק אחד בלבד והוא שהמשיב לא יוכל לדאוג לפרנסתם של חמישה ילדים שלהם הוא אחראי. מדובר באשה שהמשיב נשוי לה אשר לה ארבעה ילדים מנשואים קודמים וישנו בבית ילד נוסף מהנשואים העכשויים. הערר על השחרור בערובה נתקבל. קיימות ראיות לכאורה המצדיקות ביסוס האישומים נגד המשיב; הסחר בסמים ובמיוחד בהירואין מסב נזק רציני ביותר לציבור ובעבירות כאלה אין לשחרר את הנאשמים בערובה אם אשמתם מוכחת לכאורה; בעבירות מסוג זה אין בדרך כלל ליחס משקל רב לשיקולים האישיים והמשפחתיים המועלים ע"י הנאשם; גם העבירה של החזקת כלי יריה מצדיקה, בנסיבות
דנא, את מעצר המשיב. מדובר בהחזקת רובה עפ"י בקשתו של עבריין אחר כאשר המשיב ידע שהלה יוכל לקבלו ממנו בחזרה בכל עת. צריך היה להיות ברור למשיב שהנשק עשוי לשמש לצורך ביצוע משימה פלילית; למשיב רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בשל עבירות חמורות מסוגים שונים.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. ליבוביץ לעוררת, המשיב לעצמו. 26.8.86).
ב.ש. 716/86 - מדינת ישראל נגד רסמי ג'האד שוואמרה
*שחרור בערובה (התפרצויות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בעבירות חמורות של התפרצויות וגרימת נזק בזדון לרכוש כאשר לאחד מהם יוחסו שבעה מקרי התפרצות ולשני תשעה מקרי התפרצות. באחד המקרים מיוחסים למשיבים מעשי ואנדליזם והרס שבוצעו כלפי חפצים בעלי ערך דתי ולאומי. בין היתר הואשמו בכך שתוך התפרצות לבית כנסת השחיתו ספרי תורה, השליכו ספרי קודש לרצפה ועקרו מנורה ממקומה. כמו כן קרעו במקום אחד את דגלי הלאום. ביהמ"ש המחוזי ציוה לשחרר את המשיבים בערובה ועררה של המדינה נתקבל. אמנם אין למשיבים הרשעות קודמות, אך ריבוי המקרים בהם מדובר מפחית במידה ניכרת מערכו של העבר הנקי; מדובר בעבירות התפרצות וגניבה רציניות שבוצעו ביעדים שונים ומגוונים, ובכלל זה כאמור, במעשי ואנדליזם כלפי מפצים בעלי ערך דתי ולאומי; המשיבים הודו בעבירות המיוחסות להם, הן בחקירה המשטרתית והן בביהמ"ש המחוזי בדיון בשחרורם בערובה. בהתחשב בכל אלה אין לשחררם בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבין לעוררת, המשיבים לעצמם. 26.8.86).
ב.ש. 707/86 - מדינת ישראל נגד בן ציון עוגב
*שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירות של אינוס, מעשה מגונה בכפיה ובאיומים והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט לשחרר את המשיב בערובה והערר נדחה. השופט נתן משקל לזכרון הדברים שנרשם מפי אם המתלוננת התואם את גירסתו הבסיסית של המשיב ואפשר להניח שניתן משקל יתר לזכרון דברים זה. עם זאת לא היה מקום להתעלם לחלוטין מן האמור בזכרון הדברים וכן מעובדת התלונה המאוחרת והעדר סימנים פיזיים אצל המתלוננת. אין חולקים שהיתה קיימת היכרות מוקדמת בין המתלוננת והמשיב ושהתקיימה ביניהם "התרחשות מינית" כדברי ביהמ"ש המחוזי. כמו כן ניתן להניח בשלב הנוכחי שחלק מן ההתרחשות נגרם שלא או שלא לגמרי מרצונה של המתלוננת. ברם, פרטי ההתרחשות לא נתבררו די צרכם ובמידה שנתבררו אינם מצדיקים את המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' רבין למבקשת, עו"ד משגב למשיב. 19.8.86).
ב.ש. 687/86 - מוחמד אבו אלהיגה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן, קיימת ראייה לכאורית שהעורר נטל עמו את הסכין ששימש לדקירה וזאת למרות שהעורר טוען שהודאתו בענין זה הוצאה ממנו ע"י אנשי המשטרה שלא מרצון. עם זאת בעובדות כתב האישום יש אולי תמוכין לגירסה שלא היה תכנון קונקרטי מוקדם לבצע את הדקירה. העורר הוא בן 24 ואין לו הרשעות קודמות. נערכה גם סולחה בין משפחות העורר והמתלונן. כמו כן קיימת הסתברות כי משפטו של העורר יארוך זמן רב יחסית בהתחשב בתור התיקים בביהמ"ש המחוזי בחיפה. לפיכך יש לקבל את הערר תוך הטלת מגבלות על העורר כאשר ישוחרר בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד אלישע לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 13.8.86).
ב.ש. 531/86 - וולטור ורט ואח' נגד דיק ושות' ואח'
*שינוי ערבות בעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לשינוי ערבות - הבקשה נדחתה).
מהחלטת ביהמ"ש המחוזי, שלפיה עוכב ביצוע פסק הדין בתנאים שנקבעו בהחלטה, עולה כי אחד השיקולים שעמדו לנגד עיני ביהמ"ש היה כי "מן הראוי שהערובה תהיה 'מתאימה' גם במובן זה שתהא נתונה עד כמה שאפשר למימוש בתנאים האופטימליים". על פי מהלך מחשבה זה יש להבין את אחד התנאים לעכוב הביצוע בכך כי המבקשים יתנו ערובה בנקאית בסכום השווה למאתיים אלף דולר. בבקשה הנוכחית מבקשים המבקשים כי הערובה האמורה תומר בהטלת עקול על נכס מקרקעין והבקשה נדחתה. כוונת ביהמ"ש היתה למתן ערובה שאפשר יהיה לממשה מיד לגבי חלק מהסכום שנפסק והמרת ערבות כזו בעקול על הנכס תשבש את האיזון שאליו חתר ביהמ"ש דלמטה. ביצוע פסק דין כספי על דרך מכירת בית מעוקל של הנתבע היא דרך ארוכה, להבדיל מהדרך של עקול כספי הנתבע שבידי צד שלישי וקל וחומר בערבות בנקאית הניתנת למימוש מיידי.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד תוסיה כהן למבקשים, עו"ד קמר למשיבים. 12.8.86).
ב.ש. 610/86 - פנחס כרמי ואורנה סדרינה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בהבאת ק"ג הרואין מחו"ל וביהמ"ש הורה לעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסם נמצא בכליו של העורר ואילו העוררת הודתה במשטרה שהיתה שותפה למעשה וקשורה בו. עפ"י המדיניות הנקוטה זה מכבר יש לעצור עד תום ההליכים אנשים העוסקים בייבוא סמים ומה עוד כשמדובר בהירואין ובכמות שממנה ניתן להנפיק אלפי מנות. הטענה כי לעוררים אין הרשעות קודמות אין לה משמעות לענין זה, שהרי ידוע לביהמ"ש כי העוסקים בהברחת סמים נזקקים בשנים האחרונות דווקא לאנשים שעברם נקי על מנת לא לעורר חשד.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד וייס לעוררים, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה. 22.7.86).
ב.ש. 705/86 - שלמה בורכוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת דיין) (ערעור על חומרת העונש בעקבות בזיון בית דין רבני - הערעור נדחה).
המערער נדון לשלושה חודשים מאסר עפ"י סעיף 2 לחוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה). המערער פנה לדיין שדן יום לפני כן בעניינו, צעק, השתולל ואיים וכאשר הדיין התרחק ממנו רדף אחריו. המתלונן הזהיר את המערער שהוא צפוי לעונש מאסר אם יתקוף דיין. בתגובה הוכה המתלונן ע"י המערער שהובא על אתר בפני בית דין של שלושה ושם נגזר לו העונש האמור. הודעה על העונש הועברה לנשיא ביהמ"ש העליון לפי סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל. המערער הכחיש בפני הנשיא את כל מה שיוחס לו, אך לאור העובדות העולות מן העדות אשר בפרוטוקול אין לקבל את גירסתו או לבטל את העונש או לשנותו.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 20.8.86).
ע.פ. 644/85 - בוב מלול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין גניבות ממעביד גזר ביהמ"ש המחוזי למערער 22 חודשים מאסר בפועל ו- 14 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל. העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת העבירות. אולם בינתיים, בהיות המערער משוחרר בערבות, החל בתהליך של שיקום, והתובעת הסכימה שחבל להפסיק תהליך זה הנמצא בעיצומו. קצינת המבחן הציעה שבנסיבות שנוצרו ימנע ביהמ"ש משליחתו של המערער למאסר וכי יועמד במבחן למשך שנה שבמהלכה יבצע עבודות בהתנדבות מעין תחליף לשירות לתועלת הציבור. מצד המערער קיימת נכונות להחזיר את
"חלקו" בשלל הגניבות וחלק מזה, כאלף דולר, כבר החזיר. כמו כן, המערער ישב במעצר כחדשיים וחצי עד ששוחרר בערובה. רק על סמך ההתפתחות המאוחרת הוחלט לבטל את גזר הדין ולהוציא צו פיקוח לשנה כהצעת שירות המבחן. המאסר על תנאי ל- 14 חודש יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גלעד למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 11.8.86).
ע.פ. 41/86 - מאיר זגורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של אונס, מעשה מגונה בכפייה ותקיפה, ונדון למאסר בפועל של שלוש שנים וכן הופעל באופן מצטבר מאסר על תנאי של 10 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - טענתה המרכזית של הסניגורית היתה כי המערער לא כפה את רצונו על המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת המערער לענין זה וקבע כי עדות המתלוננת שהתנגדה כל העת לנסיונותיו של העד להצטרף אליה וכי שימשה קרבן למעשים מגונים ולאונס שבוצעו בכח נגד רצונה מהימנה עליו. עדות זו גם נתמכה ע"י עדות חברתה של המתלוננת שהיתה עדה שמיעה להתנגדות המתלוננת והבחינה במצבה הנפשי הרעוע והמפוחד לאחר ביצוע המעשה, וכן שהמתלוננת סיפרה לה מיד שנאנסה ע"י המערער. לזאת יש להוסיף את שקרי המערער שהתייחס בשלב הראשוני של החקירה לקיום המגע המיני עם המתלוננת ורק בשלב מאוחר יותר שינה את הגנתו בטענו שהסכימה למעשה הבעילה. בנסיבות אלה אין להתערב במסקנת ההרשעה. אשר לעונש - בהטילו עונש קל יחסית של שלוש שנות מאסר בגין עבירות מהסוג הנדון כבר לקח ביהמ"ש בחשבון את כל הנסיבות המקילות כגון מצב בריאותו של המערער והעובדה שיחסית לא היה זה מעשה אונס ברוטאלי באופן קיצוני. ביהמ"ש גם לא התעלם מהתנהגותה החופשית והבלתי עקבית קמעה של המתלוננת. מאידך, מן הדין להתחשב לחומרה בהרשעות הקודמות של המערער אשר מתייחסות בין היתר למספר עבירות של אלימות.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד אולמן למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 18.8.86).
ע.פ. 281/85 - מאיר חוקיימה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה למחנה צבאי וגניבת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואחר היוו את הרוח החיה במעשה עבירה כאשר מספר אנשים חברו יחדיו, תכננו פריצה למחנה צבאי, כשאחד מהחבורה מכיר היטב את המצוי במקום כתוצאה משירותו במילואים. בעקבות התכנון בוצעה התפרצות ונגנבו אקדחים, מחסניות, כדורים ותרמיל צבאי. המערער החביא את הנשק ואחר כך מכר את אחד האקדחים לפושע מבני המעוטים. הוא גם קשר קשר לבצע שוד ונעשו ההכנות לקראת השוד אלא שאחד הקושרים נעצר ועל כן הפעולה בוטלה. בגין כל אלה נדון המערער לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה סיפורים שונים בפני ביהמ"ש העליון אך החלק האמיתי היחידי בסיפורו הוא שגילה את הפרשה כולה. ברם, גילוי זה היה רק לאחר מעשה, בניגוד לטענותיו לפני ביהמ"ש. לעיצומו של ענין לקח ביהמ"ש בחשבון הן לקולא והן לחומרא את כל הדורש שיקול. מצד אחד הובאו בחשבון גילו הצעיר של המערער, הודאתו וגילוי הפרשה לאחר מעשה, אך מצד שני נשקלה חומרתם הרבה של המעשים וכן עברו הפלילי הכבד של המערער. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 11.8.86).