תקציר סביר כרך כ"ז חוברת 4

ע.א. 122+129/83 - פלורה בסיליאן נגד משה בסיליאן

*שיתוף בנכסים בין בני זוג(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין נגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו והערעור הנגדי נדחה).

א. בני הזוג (המערער והמשיב) נישאו בשנת 1963 ועד 1973 חיו יחד חיי שלום. באותה שנה, לאחר סכסוך ביניהם, הגישה האשה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי. זמן קצר לאחר מכן יושב הסכסוך והצדדים המשיכו בחייהם המשותפים תחת קורת גג אחת, כשהאשה ממשיכה לנהל את משק הבית ולגדל את שלושת ילדי בני הזוג והבעל ממשיך לנהל את העסקים. בשנת 1977 חל קרע סופי בין בני הזוג. האשה הגישה תביעה להצהיר כי היא שותפה במחצית בכל הנכסים הרשומים או השייכים לבעל והבעל הגיש תביעה להצהיר כי חנות הרשומה על שם האשה שייכת רק לו לבדו. בית המשפט המחוזי ראה בשנת 1973 את המועד הקובע שממנו ואילך אין להחיל על בני הזוג את הלכת השתוף וזאת באשר באותה שנה פרץ סכסוך ביניהם. הערעור של האשה נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין נגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו, ואילו הערעור של הבעל נדחה פה אחד.
ב. טעה בית המשפט המחוזי בכך שראה את שנת 1973 כמועד הקובע לענין החלת הלכת השיתוף. לפחות לענין הנכס המשמש למגורי המשפחה, חיי שלום והרמוניה אינם תנאי לקיום חזקת השיתוף, אלא די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פרוד של ממש. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, כי בנוסף לתצהירים שצורפו להמרצות יגיש כל אחד מהצדדים תצהיר מפורט הנתמך במסמכים על הרכוש, על מועד ונסיבות רכישתו ויציין אם בן זוגו שותף לרכוש זה וכיצדנקבעה השותפות. נאמר בהחלטה כי תצהירים אלה ישלימו את החקירה הראשית של הצדדים. שני הצדדים הגישו תצהיריהם והאשה גם השלימה את עדותה בעל פה ונחקרה חקירה נגדית, ואילו הבעל נמנע מלהופיע, להעיד ולהחקר. התוצאה היא שהאשה מסרה את גרסתה המלאה בבית המשפט שעליה נחקרה ואילו מצד הבעל יש שני תצהירים שלא נחקר עליהם. בפסק הדין הביע בית המשפט חוסר אמון בגרסת האשה מטעם אשר הוא מוטעה כשלעצמו והגיע למסקנותיו אחרי שבחן גם את גרסות הבעל בתצהיריו.
ג. תצהירי הבעל שלא נחקר עליהם כאמור אינם יכולים לשמש ראיה קבילה. אכן, לא נשלחה לבעל דרישה מפורשת להתייצב להחקר כנדרש בתקנה 473(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שהיתה בתוקף בעת הדיון, אך תקנה זו חלה רק על תצהיר שניתן שלא לפי כתב תביעה או על תצהיר שניתן לפי הוראת בית המשפט להוכחת עובדה פלונית בתנאים שיראו סבירים לבית המשפט. משהוחלט שהמרצת הפתיחה תדון בדרך תביעה רגילה ומשהוחלט שהתצהירים שהוגשו במהלך במשפט יבואו "להשלים את החקירה הראשית של הצדדים", וחקירה ראשית מטבעה שבעקבותיה באה גם זכות חקירה נגדית, לא חלות על התצהירים הוראות תקנה 473 והם אינם ראיות קבילות מהטעם שהבעל לא התייצב למשפט. לפיכך תצהירי הבעל אינם יכולים לשמש ראיה לטובתו אלא הודאה כנגדו. ברם, גם אם קבילים הם אין בהם כדי לשנות את התוצאה.
ד. אשר לבית המגורים - ההנחה היא שמשרכש אחד מבני הזוג דירה לצרכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה תהיה משותפת לשניהם, כל עוד אין הנחה זו נסתרת על ידי כוונה אחרת העולה מנסיבות העניין. בענייננו, המגרש לדירה נרכש בשנת 1969 ובניית הדירה עליו הסתיימה בשנת 1972. המחלוקת היא בשאלה מה היה מקור המימון של המגרש והבניה. האשה גרסה כי הכספים נצברו בתקופת הנישואין מעבודת הבעל כקבלן גדול לעבודות חשמל בחו"ל ואילו גירסת הבעל היא שרכש את המגרש מכספי הלוואה שטרם סילק, ואין הוא מפרט מתי וממי קיבל את ההלוואה. בין לפי גירסת הבעל ובין לפי גירסת האשה התוצאה אחת
היא. בין שהממון בא מהלואה שנלקחה בתקופת החיים המשותפים והבעל בחר שלא לסלקה, ובין שבא מעבודתו בחו"ל, אין מאומה הסותר את חזקת השתוף בבית המגורים. לפיכך יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לבית המגורים ולקבוע שהיא בבעלות משותפת של שני הצדדים בחלקים שוים.
ה. אשר לחנות - הזכויות בחנות נרכשו על פי הסכם שנעשה בשם האשה בלבד בשנת 1970. מכל הרכוש שנצבר היה זה הנכס היחיד שנרשם על שם האשה. הסברה של האשה לכך הוא כי חלק נכבד ממחיר החנות מומן מפיצויים שהיא קיבלה מהאפוטרופוס הכללי בשנת 1963 על מות אמה בפעולת הפדאיון, יחד עם הלוואה שקיבלה מאחותה ומשכנתא אשר תשלומיה נפרעו מהכנסות החנות. גירסת הבעל היתה כי רכישת החנות באה מהלואה שלקח ועוד מקורות אחרים, אך אין לקבל את גירסת הבעל. לא זו בלבד שהרישום עצמו מעלה את ההנחה, שלא נסתרה, שכוונת הצדדים היתה שהחנות תהיה רכושה הבלעדי של האשה, אלא שיש די בגרסתה של האשה, שלא הופרכה, כדי להסביר מדוע דווקא החנות, מכל הרכוש, נרשמה על שמה. מאידך יש לדחות את הערעור של האשה באשר לשתי דירות אחרות של הבעל מנימוקים שונים.
ו. פסק הדין הנ"ל של השופטת נתניהו בכל הנוגע לנכסים האמורים נתקבל פה אחד. לא כן באשר לרכוש העסקי שבמחלוקת. מדובר בבעלות על חברה שהבעל הוא ממייסדיה ולו %50 ממניותיה, ושהאשה דורשת להיות שותפה בחלקו של הבעל בנכסי החברה. השופטת נתניהו סקרה את הפסיקה באשר לשיתוף נכסים ברכוש עסקי, הדורש ראיות יותר חזקות מאשר כשמדובר בדירת מגורים של בני הזוג, והגיעה למסקנה שאין לאשה חלק ברכוש זה. מקורה ויסודה של הלכת השתוף בחזקה העולה מאורח החיים המשותפים של בני הזוג ומערכת היחסים שנוצרה ביניהם בתקופת הנישואין, המצביעה על איחוד משאביהם והיעדר קו הפרדה בין "שלי" ל"שלך". נתון זה אינו מתקיים בצדדים שלפנינו. שונה היתה דעת הרוב, מפי השופט ברק, אליו הצטרף השופט ש. לוין בפסק דין קצר. לדעת שופטי הרוב אין כל סיבה שלא להחיל בעניין דנא את הלכות השיתוף בין הנכסים ולא הוכחו נסיבות המצדיקות הוצאת הרכוש העסקי מחזקת שיתוף הנכסים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד א. צפת למערערת, עו"ד א. לירז למשיב. 9.2.86).

ע.א. 376/85 - יוסף סטרולזון נגד פרומה סטרולזון

*מחיקת כתב הגנה בתביעת מזונות(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגולדברג נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).

א. בעלי הדין התדיינו בבית המשפט בקשר לתביעת המזונות של המשיבה נגד המערער. בית המשפט המחוזי החליט ביום 30.12.84 כי עד ליום 10.4.85 יוגשו תצהיריהם של בעלי הדין ויצורפו כל המסמכים שבדעת בעלי הדין להסתמך עליהם. זאת לאחר שהמערער לא הגיש כנדרש את המסמכים שצריך היה להגיש ולאחר שכבר ניתנה לו האפשרות לתקן את הרצאת הפרטים. המערער לא עמד בהוראות הנ"ל ובית המשפט המחוזי החליט למחוק את כתב ההגנה של המערער ולפסוק בתביעת המזונות של המשיבה. בקשת המערער לדחות את הישיבה נדחתה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג וד. לוין כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ב. הנשיא שמגר סבר כי צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו. אכן, אין למהר ולשלול זכותו של בעל דין ליומו בבית המשפט, ואולם, במקרה דנן הראה בית המשפט אורך רוח וסבלנות והיה נכון לסלוח פעם ופעמיים למערער, אך אין להתיר מצב בו מנווט בעל הדין את המשפט לפי שיקולו, מכתיב על ידי מהלכיו החמקניים את קצב התקדמות הדיון ואף את עצם האפשרות לקיימו. בתי המשפט עמוסים לעייפה ואין אפשרות להסכים לכך שמשפט יידחה שוב ושוב בשל אי היענותו של בעל דין לדרישותיו הברורות והפשוטות של בית המשפט. בית המשפט גילה רצון כן ונהג בסבלנות אך במקרה דנן נגדשה הסאה.

ג. השופט גולדברג קבע כי בעניין תביעת המזונות עמדה לפני בית המשפט בנוסף לשתי הדרכים שהוצעו, דחיית הדיון כבקשת המערער או מחיקת כתב ההגנה ומתן פסק דין כבקשת המשיב, גם דרך שלישית שלא נשקלה כלל על ידי בית המשפט, והיא הדרך הקבועה בתקנה 264(א) לתקנות סדר הדין, דהיינו לא לדחות את הדיון, אלא ולהמשיך בו, תוך כדי הפעלת ההוראה שבתקנה כי בעל דין שלא מסר פרטים בהרצאת הפרטים והפרט בתחום ידיעתו האישית יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד בענין הנדון. ככל שהדבר נוגע לאי מסירת פרט בהרצאת פרטיו של הנתבע, הדרך שבתקנה 264(א) היא הדרך שמן הראוי לילך בה בדרך כלל, כשהסנקציה של מחיקת כתב ההגנה ומתן פסק דין בעקבותיה, על פי כתב התביעה בלבד, מביאה להוצאה חמורה של מעשה בית דין וחיוב בעל אופי מתמשך. על בית המשפט לשאול עצמו מיהו הצד בעל המחדל, שכן אין דומה מחיקת כתב תביעה כאשר בידי התובע האפשרות לחדש תביעתו, למחיקת כתב הגנה על כל הכרוך בכך. בנסיבות המקרה דנן, גם אם בית המשפט יתעלם מהרצאת הפרטים האחרונה של המערער שלא אומתה בתצהיר, הרי מהרצאת הפרטים שקדמה לה נעדרו פרטים הנוגעים לכתובת מגוריו של המערער, סכום המזונות האחרון ששילם, פרוט חובותיו ורכושו, לרבות השאלה אם בבעלותו מכונית. לגבי אותם פרטים היתה גירסת המשיבה בהרצאת הפרטים שלה ובמצב דברים זה ניתן היה להפעיל את תקנה 264 ולראות את המערער כמי שמודה בפרטים שמסרה המשיבה ולהמשיך בדיון לגבי יתר השאלות הדורשות הכרעה כדי לפסוק בתביעה. לפיכך יש להחזיר את התיק לבית המשפט שימשיך בדיון בו על פי כתבי הטענות שבתיק.
ד. השופט לוין הוסיף כי אין להתעלם מכך שהרצאת פרטים הוגשה. אם זו לוקה בחוסר יזקף הדבר לחובת המערער כאשר בית המשפט יבוא לקבוע את ממצאיו העובדתיים שעל פיהם יצווה על תשלום המזונות. בית המשפט המחוזי קבע את סכום המזונות ללא כל הנמקה מדוע העמיד את שעור המזונות על הסכום שקבע, אם עשה כן משום שאלה הצרכים החיוניים של המשיבה, אם הסכום משקף את יכולתם הכספית של המערער ושל המשיבה וכדומה. לפיכך יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שידון מחדש בנושא. לדעת השופט לוין מן הראוי לתת הזדמנות נוספת למערער להשלים את החסר בהרצאת הפרטים.
ה. מאחר והמערער התרשל בהגשת הרצאת הפרטים מטעמו בבית המשפט המחוזי וגרם על ידי כך לבזבוז זמנו של בא כוח המשיבה וזמנו של בית המשפט, הוחלט לחייב את המערער בהוצאות משמעותיות חרף זכייתו בערעור. הוא חוייב בתשלום 3,000 ש"ח למשיבה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. עו"ד פיני אביב למערער, עו"ד אדי שגיא למשיב.6.3.86).

ע.א. 705/83 - רשות שדות התעופה לישראל נגד מקורות בינוי ופיתוח בע"מ

פירוש סעיף הצמדה בהסכם מחיקת תצהיר(הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חלימה נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).

א. המשיבה חתמה על הסכם לביצוע עבודות בשביל המערערת. על פי ההסכם היתה המשיבה מגישה למערער חשבונות ולבסוף היתה אמורה להגיש חשבון סופי. ערכה של העבודה שבוצעה נקבע בחשבון הביניים על פי מחירי הרכיבים שפורטו בהסכם תוך הצמדתם למדד הבניה. עם אישור כל חשבון ביניים היתה המערערת חייבת לפרוע %92.5 והיתרה של %7.5 מהסכום נותרה בידי המערערת כדמי פקדון עד לסידורו של החשבון הסופי. המחלוקת הינה אם דמי הפקדון צריכים להיות משולמים בחשבון הסופי כשהסכומים צמודים או לא. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והמערערת ביקשה רשות להתגונן וצירפה תצהיר של אחד לוין שטיפל אישית בהסכם נשוא הדיון. ביום 13.7.83
הוציא בית המשפט הזמנה שלפיה חוייב המצהיר להופיע בישיבה שנקבעה ליום 19.9.83 כדי להחקר על תצהירו. מסתבר שהמצהיר ייצג את שירות התעופה בישראל בוועידה פיננסית בין לאומית שהתקיימה במינכן ויום לפני הדיון הוגשה בקשה לרשם לדחות את מועד חקירת המצהיר. הבקשה נדחתה ביום 18.9.83 מן הטעם שנסיעה לחו"ל, כמו כל עיסוק אחר, צריכה להדחות בפני ההזמנה שהוציא בית המשפט ובפרט כאשר המצהיר עדיין היה בארץ כשקיבל את ההזמנה לבית המשפט. המערערת הגישה תצהיר כי לוין הוא שטיפל אישית בהסכם נשוא הדיון בתובענה ורק לו נהירות נסיבות ההתקשרות. החלטת הרשם שלא לדחות את המועד לחקירת המצהיר חרצה למעשה את גורל ההגנה שכן התצהיר נמחק. ברם, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בעובדת מחיקת התצהיר כדי לדחות את הבקשה, אלא דן בעובדות שהיו לפניו לגופן, כאילו התצהיר נשאר על כנו, וקבע כי אין המערערת יכולה לזכות ברשות המבוקשת להתגונן. לפיכך דחה את הבקשה לרשות להתגונן ונתן פס"ד נגד המערערת. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט חלימה בפס"ד מפי השופט חלימה, כנגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. לענין מחיקת התצהיר:
1. השופט חלימה (דעת הרוב): אי התייצבות המצהיר לא היתה ענין של רוע לב או כוונה לדחיית השמיעה, אלא המצאותו של המצהיר בחו"ל מכורח הנסיבות, כאשר ייצג את מדינת ישראל בוועידה בינלאומית שלמדינה היה אינטרס להיות מיוצגת בה. בנסיבות אלה הוכחו נסיבות מיוחדות שמן הראוי היה שבית המשפט יקח אותן בחשבון ולא ימצה את הדין עם המערערת שעמדה חסרת אונים מול הנסיבות המיוחדות הללו. מכל מקום הנסיבות שהוכחו אינן מצדיקות את הצעד הדרסטי של מחיקת התצהיר.
2. השופט ש. לוין (דעת מיעוט): התובענה בסדר דין מקוצר הוגשה ביום 23.1.83, ביום 15.3.83 ביקשה המערערת רשות להתגונן כשצירפה את תצהירו של לוין, בוים 3.7.83, במועד שנקבע לשמיעת הבקשה, ביקשה נציגת המערערת להמיר את התצהיר בתצהיר מפורט יותר והרשם נעתר לבקשה ודחה את מועד שמיעת הבקשה. התצהיר הוגש ביום 17.7.83 למרות שהרשם הורה כי יוגש עד 10.7.83 ומועד שמיעת הבקשה נקבע ליום 19.9.83. ביום 24.8.83 ניתנה הודעה על ידי נציגת המשיבה שברצונה לחקור את המצהיר ואותה שעה נמצא המצהיר בתחומי המדינה. רק יום לפני הדיון נתבקשה דחיית המועד תוך הודעה שהמצהיר נמצא בחו"ל וכי ישוב ארצה רק ביום 17.10.83. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה אך לא הסתפק בטעמים פורמליים אלא הבהיר כי עד כמה שתצהירו של לוין מפרש את החוזה בין הצדדים הרי הוא מיותר, ואם הכוונה להוסיף דברים מעבר לכתוב בחוזה, הרי המצהיר בעצמו אומר כי הוא מצהיר על דברים שהם "מפורסמים וידועים" בענף ואם כך יכול היה להמצא אדם נוסף היודע את הדברים "המפורסמים" שיכול היה להצהיר במקומו של לוין. אין להתערב בשיקול הדעת של הרשם בענין מחיקת התצהיר עקב אי הופעת המצהיר. הדיון כבר נדחה פעם אחת והרשם לא היה חייב לדחות את הדיון כאשר בקשת הדחייה הוגשה ברגע האחרון. לא ניתן הסבר מדוע הוגשה בקשת הדחייה ברגע האחרון. גם לא הוסבר מדוע לא היה ניתן להמיר את תצהירו של לוין בתצהיר אחר בעניין שבלשון התצהיר הינו "ידוע, מפורסם, מבחינת נוהג המקובל בחוזים מסוג זה".
ג. אשר לגוף הענין:
1. השופט חלימה (דעת הרוב): הרשם פירש את תנאי ההסכם כגירסת המשיבה שגם סכום הפקדון צריך להיות צמוד עד לתשלום ופירושו זה היה בין השאר ביסוד
דחיית הבקשה לרשות להתגונן. אין לפנינו מקרה של הצמדת סכום מסויים תוך הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, אלא נושא ההצמדה מצא ביטוי במסגרת ההסכם ואין להזדקק להוראות החוק בנושא זה. יש לבחון את עמדת הצדדים מתוך ההסכם עצמו ובהתחשב בכוונתם של הצדדים שלגביה היה מפגש הרצונות. בשלב זה קשה לפרש את הוראות ההסכם פירוש חד צדדי ורק בחינת כוונתם של הצדדים יכולה להוביל לפירוש התואם את מפגש הרצונות בנושא הריבית וההצמדה. כיוון שלא היתה הצדקה למחיקת התצהיר וכיוון שהפירוש שהתקבל על דעתו של הרשם אינו הפירוש היחידי המתבקש מתנאי ההסכם יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שהמצהיר יחקר על תצהירו ובית המשפט יקבע את המסקנה לגופו של עניין.
2. השופט לוין (דעת מיעוט): צדק הרשם בפירושו את הסעיפים הרלבנטיים להסכם וכיוון שכך בדין דחה את הבקשה לרשות להתגונן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת, עו"ד הירשמן למשיבה. 19.2.86).

ע.א. 391/84 - רג'ינה הינדי נגד דוריס זאדה ואח'

*קיום צוואה(הערעור נדחה).

א. המנוח ג'ורג' יצחקיאק נפטר ביולי 1980. המערערת ביקשה לקיים צוואה של המנוח שנערכה בפברואר 1974, אשר לפיה ציווה את כל רכושו לבתו המערערת. התנגדות לקיום הצוואה הוגשה ע"י יתר ילדיו של המנוח שטענו שתי טענות: כי המנוח לא ידע שהוא חתם על צוואה; כי הצוואה אינה ממלאת אחרי דרישות החוק בקשר לעריכתה. הטענה הראשונה נדחתה בשל העדר ראיות. אשר לטענה כי הצוואה אינה ממלאת אחר דרישות החוק בקשר לעריכתה - מדברי העדים מתברר כי המסמך נחתם בחנותו של יחזקאל הינדי, חתנו של המנוח ובעלה של המערערת. העדים הוזמנו ע"י הינדי וביהמ"ש ציין כי לא ברור מי היה זה שהביא את המסמך כשהוא כתוב לשם חתימתו של המנוח הצוואה צריכה היתה להיות צוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק הירושה ושני עדי הצוואה הם אחד גבאי ואחד לוי. גבאי נכח בעת חתימת הצוואה ע"י המצווה ואילו לוי אמר בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי לא נכח בעת חתימת הצוואה. לדבריו שהה אותו זמן בחלק השני של החנות שבה נחתם המסמך ולא היה מסוגל לעקוב אחר חתימת המצווה והעד השני. לדבריו לא ראה את המנוח חותם על הצוואה, אלא הצוואה הובאה אליו ע"י חתן המנוח לחדר בו הוא שהה ושם חתם כעד מבלי ששהה אף לרגע במחיצת המנוח. היה עוד אדם שנכח בעת עריכת הצוואה ועקב אחר כל הפרטים אך הוא לא חתם כעד על גבי המסמך ומכאן שלצוואה יש עד אחד בלבד.
ב. בעקבות ממצאים אלה נפנה ביהמ"ש לשאלה אם יש מקום לכך שיפעיל סמכותו לפי סעיף 25 לחוק הירושה. ביהמ"ש ציין כי נעדרת במקרה דנן התשתית אשר רק על יסודה יכול ביהמ"ש לשקול אם יש מקום לקיומה של צוואה על אף פגם בצורתה. עפ"י סעיף 25 יכול ביהמ"ש לקיים צוואה על אף פגם שבה אם "לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של הצוואה...". דא עקא, במקרה דנן נתעוררו בלבו של ביהמ"ש ספקות בקשר לאמיתות המסמך שהוגש לאישור בתור צוואת המנוח. ביהמ"ש ציין כי יש בנסיבות די והותר כדי להטיל ספק בכך שהצוואה אמנם נתנה ביטוי מלא ואותנטי לרצונו האמיתי של המנוח. הערעור נדחה.
ג. אין בטענות שהועלו בערעור כדי לסלק ספקותיו של ביהמ"ש המחוזי. נקודת המוצא להפעלת סמכויות ביהמ"ש עפ"י סעיף 25 היא כי אין לביהמ"ש ספק באמיתות הצוואה. פירוש הדבר כי הספק שולל מעיקרו את האפשרות לדון בשאלה אם יש לקיים את הצוואה על אף הפגמים שנתגלו בה. אין לשלול את הספקות שאותן העלה ביהמ"ש
המחוזי מבחינת מהותן או הגיונן. לא התחוור הרקע להחלטת המנוח להדיר מן הירושה את יתר שמונה ילדיו ויתכן ויש ממש בחשדה של אחת הבנות, כי המנוח סבר שהוא חותם על יפוי כח בקשר לחיפושים אחר רכוש מסויים ולא היה ער לכך שהוא מוחתם על צוואה. הספקות שהועלו אינם נטולי ממשות וממילא אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ד. המשיבים הגישו ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות משפט בערכאה הראשונה, ואולם אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב בשאלת ההוצאות שהן בשיקול דעתה של הערכאה שהיתה צריכה לפסקן, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים לכך. ביהמ"ש סבר, ככל הנראה, שהמחלוקת המשפחתית המתוארת תיושב בדרך הטובה ביותר אם לא יוטלו הוצאות ויש להצטער על כך שהמערערת לא ראתה סוף פסוק בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שטגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גזי כפיר למערערת, עו"ד מאיר סומך למשיבות 20.3.86).

ע.א. 340+474/85 - אריה מיזרוק נגד סימונה מיזרוק ואח'

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. ערעורו של המערער נסב על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו נדונה תביעת המשיבות להגדלת שיעור המזונות, כאשר הבקשה להגדלת המזונות נדחתה, אך אופן העדכון שונה ובמקום עדכון של ההצמדה אחת לששה חודשים נקבע עדכון של חודשיים. ביהמ"ש המחוזי אף הורה לעקל את זכויות הבעלות של המערער בדירה המשותפת לו ולמשיבה הראשונה, מן הטעם שאם ימכור המערער את זכויותיו לאחר יפגע הדבר במדור של המשיבות. כן דחה ביהמ"ש את בקשת המשיבות לתת צו מניעה שלפיו תאסר על המערער כניסה לדירת בני הזוג לענין המזונות קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא צויינו פרטים מטעם המשיבות שיצביעו על שינוי מהותי בצרכים. זאת ועוד, קבע ביהמ"ש, בתוך שבועיים מיום פסה"ד ימלאו לילדה (המשיבה השניה) 15 שנה ואזי חבותו של האב פוחתת והופכת לזהה לזו של האם. אשר לשיטת ההצמדה קבע ביהמ"ש כי לנוכח היוקר הגובר ואי התאמת המזונות יש לקבוע במקרה דנן עדכון דו חדשי. אשר לתביעת המשיבות לאסור על הבעל להכנס לדירה - מסתבר שהמערער כבר שוהה מספר שנים מחוץ לבית וככל הנראה מתגורר עם אשה אחרת. ביהמ"ש סבר כי אין לראות באיסור הכניסה לדירה מעין אמצעי ליצירת פירוד למעשה בין בני הזוג ואין לאסור כניסת בני זוג במשך תקופה מתמשכת ובלתי קצובה ותנאי לאיסור כזה הוא שיש עילה קונקרטית וברורה לכך שמקורה בבטחונו ושלוותו של המדור. הערעור נדחה.
ב. המערער מלין על כך שביהמ"ש התערב בענין אופן הצמדת המזונות ולדעתו משנדחתה התביעה לשינוי שיעור המזונות, שהתבססה על הטענה כי חל שינוי מהותי בנסיבות, צריך היה להמנע מכל התערבות במזונות. טענה זו אין לקבל. כאשר עלה ענין מזונות המשיבות בפני ביהמ"ש לא היה ביהמ"ש מנוע מלבחון הן את הסכום והן את אופן העדכון. המזונות הם סה"כ עדכונו של הסכום הבסיסי מעת לעת. סכום הכסף המשולם כמזונות אינו נתון מוקפא אלא משתנה לפי ההצמדה. סכום כלשהו המתעדכן במציאות דאז אחת לשנה או פעמיים בשנה, הופך, בתנאי אינפלציה דאז, עד מהרה לסכום שאינו מספק את הצרכים ההכרחיים. התאמת דרך העדכון היא על כן אחד מהנושאים הנבדקים בעת שבוחנים אם חל שינוי מהותי בנסיבות. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש לשנות את דרך העדכון. אכן, דרך העדכון המקובלת היא זו הנעשית אחת לשלשה חדשים, אך אין עילה להתערב כאשר נקבע אחרת במקרה שבו הסכום הבסיסי של המזונות אינו גבוה. אין גם לטפח ערעורים שכל כולם אינם אלא על ההבדל בין עדכון דו חודשי או תלת חודשי. נושא כזה צריך להיות מושאר, בדרך כלל, לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה.

ג. אשר לטענה כי צריך היה לחייב גם את האם במזונות הבת - הטענה הועלתה בשלבהערעור ועובדה זו מונעת שמיעת ראיות בקשר לנושא האמור. זאת ועוד, מאחר והבת חיה עם האם כבר שנים, כאשר הבעל נעדר מהבית, די באי פסיקת דמי טיפול כדי ליצור איזון לכאורה, שישלול כל הצדק מן הדיון הראשוני בסוגיה זו בשלב הערעור. אשר לטענה בענין עיקול הדירה - המערער טוען כי אין הוא מתכוון למכור חלקו בדירה וכי העיקול יש בו כדי לפגוע בזכות הבעלות. אין ממש בטענה זו. אין לשלול הגיון דבריו של ביהמ"ש המחוזי כי זכות המדור של האשה עלולה להפגע אם תיעשה עיסקה במחצית הדירה כל עוד האשה ובתה גרים בדירה.
ד. אשר לערעור המשיבות בענין צו המניעה - אין מקום לבחינה חוזרת ע"י ביהמ"ש העליון של הארועים שהועלו ע"י המשיבות וגם הבקשה להגשת ראיות נוספות אינה מחדשת דבר. ביהמ"ש העליון ציין כי אין להמנע ממסקנה שהערעורים הם במידה רבה נסיון להוסיף ולנהל מלחמות התשה ולהתפס לכל שמץ של טעון כדי לעוררו מחדש בערכאה נוספת. לפיכך הטיל ביהמ"ש העליון על כל אחד מהצדדים תשלום הוצאות למדינה בשיעור של 1,000 שקלים חדשים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאול מרקוס למערער, עו"ד יוסף בן מנשה למשיבות. 24.3.86).

ע.א. 584/82 - נתן קריינר נגד צילה דניאלי

*חיוב בתשלום עבור טובין כאשר אחד משני בני זוג שחיו יחדיו בעת רכישת הטובין נעלם(הערעור נתקבל).

א. המערער היה בעל חנות למכשירי נגינה. המשיבה ואחד בשם כפיר היו ידידים ותקופה מסויימת גרו ביחד בדירתה של המשיבה והיה להם חשבון בנק משותף. המשיבה וכפיר ביקרו בחנותו של המערער והתעניינו ברכישת אורגן חשמלי. האורגן שנבחר לא נקנה בו ביום. כעבור מספר ימים תזר כפיר לבדו לחנות ורכש את האורגן. בתמורה נתןכפיר למערער מספר המחאות דחויות, בחתימתו בלבד, המשוכות על חשבון הבנק המשותף לכפיר ולמשיבה. האורגן הועבר ע"י כפיר לדירתה של המשיבה ושם נשאר. לימים נסתיימה הידידות בין המשיבה ובין כפיר והלה נעלם. המשיבה כיסתה את יתרת החובה בחשבון המשותף והיא אף סגרה את החשבון. עד לסגירת החשבון פרע הבנק המחאה אחת מבין ההמחאות שנתן כפיר למערער. ההמחאות האחרות לא נפרעו. המשיבה הציעה למערער לקבל בחזרה את האורגן תמורת החזרת סכום ההמחאה הראשונה, המערער סרב להצעה זו בטענה כי המשיבה נחשבת בעיניו אף היא כרוכשת האורגן ועל כן היא חייבת בפרעון המחיר. כיון שכך מכרה המשיבה את האורגן בתמורה הפחותה מן השווי בעת רכישתו.
ב. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לתשלום יתרת התמורה בטענה כי למשיבה היה תפקיד חשוב ברכישת האורגן שהרי היא ביקרה בחנותו לראשונה יחד עם כפיר וכשביקש כפיר לשלם עבור האורגן בהמחאות דחויות טלפן המערער לסניף הבנק בו מתנהל החשבון ומנהל הבנק נתן לו תשובה חיובית שהתבססה על כך שהמנהל הכיר את המשיבה. המשיבה מצדה טענה כי ביקרה פעם אחת בחנות כדי לסייע לכפיר בבחירת האורגן. כן טענה כי לפני שמכרה את האורגן קיבלה רשות מכפיר, אך השופט קבע כי מכרה את האורגן בלי לקבל רשות כזו. שופט השלום ציין בפסק דינו את מאזן העובדות הרלבנטיות, מצד אחד כי המשיבה וכפיר ביקרו בחנות המערער בצוותא, כי האורגן הובא לביתה של המשיבה ונשאר שם לאחר שכפיר עזב, כי המשיבה נהגה "מנהג בעלים" כשמכרה את האורגן, כי חשבון הבנק ממנו נמשכו ההמחאות היה בבעלות משותפת של המשיבה וכפיר, וכי המשיבה פרעה את התשלום הראשון למערער עפ"י המחאה שנתן כפיר. מנגד ציין השופט כי ההמחאות נחתמו ע"י כפיר בלבד וכן כי חשבונית המס של המערער הוצאה ע"ש כפיר בלבד. שופט השלום הגיע למסקנה כי יש
לראות את המשיבה כרוכשת ואחראית הדדית עם כפיר לפרעון יתרת החוב. ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות קיבל את ערעורה של המשיבה והנימוק העיקרי היא שידידותם של המשיבה וכפיר, ביקורם המשותף בחנות ואפילו העובדה שניהלו חשבון משותף בבנק, אינם יוצרים חזקה כי רכישת האורגן נעשתה במשותף וכי הרכישה ע"י האחד הקנתה לאחר זכות בעלות על המוצר, אלא זו התנהגות בין ידידים המסייעים ומייעצים איש לרעהו. הערעור נתקבל.
ג. אין חולקין כי בשאלת מהימנות העדים קובעת דעתו של שופט השלום ואכן ביהמ"ש המחוזי לא הפך את הקערה על פיה בכל הנוגע למימצאים העובדתיים ובכלל זה שהמשיבה לא אמרה אמת כשטענה שהאורגן נמכר על ידה בהסכמתו של כפיר. העובדה כשלעצמה שההמחאות נמשכו על החשבון המשותף בבנק אינה מצביעה באופן קונקלוסיבי על רכישת בעלות משותפת בכל דבר שעבורו שולם מאותו חשבון, אולם הלכה פסוקה היא, כי קיימת חזקה שכספים בחשבון משותף הינם בבעלות המשותפת של השותפים אלא אם כן הוכח ההיפך והוא הדין עם מה שנרכש מתוך אותו חשבון. יתכן ובנסיבות של היחסים בין המשיבה ובין כפיר אין משקל כה רב לחזקה האמורה, וניתןהיה אולי לסתרה בקלות יחסית, אך לא רק שהחזקה לא נסתרה אלא שהיא קבלה יתר חיזוק על ידי משקלן המצטבר של העובדות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד בועז רווה למשיבה. 26.2.86).

ב.ש. 83/86 - אריה סוקול נגד שמואל ישמח ואח'

*הארכת מועד להגשת סיכומים(בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים - הבקשה נדחתה).

א. נשיא ביהמ"ש העליון הורה על סיכומים בכתב וקבע כי על המערער להגיש סיכום טענותיו תוך 20 יום. המבקש איחר בהגשת הסיכומים ביום אחד ומשנמסר לו על כך הגיש, כעבור כחודש ימים, בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
ב. ההסבר לאיחור הוא שהסיכומים הוכנו מבעוד מועד אלא שצריך היה לתקנם וקרתה תקלה במחשב המשרד. מדובר במועד שנקבע בהחלטת ביהמ"ש ודי בטעם סביר כדי להאריכו, להבדיל מטעם מיוחד, אך גם טעם סביר לא הועלה כאן. הסמכות להאריך את המועד נועדה לאפשר להתגבר על תקלות ומכשלות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין, ותקלה במחשב, כשלעצמה, אינה מהווה צידוק להארכת המועד, שכן ענין זה הוא בשליטתו של עורך הדין והוא צריך להערך להתגברות על תקלות משרדיות, ובמידת הצורך להעזר במכונת הדפסה רגילה או בכל אמצעי אחר. ב"כ המבקש העלה נימוק שני להארכת המועד והוא הסכמתו המשתמעת של הצד שכנגד אך גם טענה זו אין לקבלה. לפי החלטת הנשיא על המשיב להגיש סיכומי טענותיו תוך 20 יום מהיום שהומצאו לו סיכומי טענות המערער, בין אם הוגשו במועד ובין אם הוגשו לאחר המועד. המנעות המשיב מהגשת סיכומיו בשל איחור בהגשת סיכומי המערער עלולה להביא לכך שסיכומיו שלו לא יקובלו. לכן אין בהגשת סיכומי טענות המשיב במועדם משום הסכמה, לא מפורשת ולא משתמעת, להארכת המועד להגשת סיכומי המערער.
ג. שאלה אחרת היא מה המשקל שיש לייחס לעובדה שמדובר באיחור קל של יום אחד. המועדים הנקבעים על ידי ביהמ"ש, כמו אלה הקבועים בחיקוק, מחייבים ולא ניתןלסטות מהם אלא בנטילת רשות ובנסיבות המצדיקות זאת גם איחור של יום אחד איחור הוא הטעון הסבר וצידוק. אכן, יש לייחס משקל למידת האיחור וככל שהאיחור יהיה גדול מצבו של המבקש קשה יותר, אך גם כשמדובר באיחור של יום יש צורך בצידוק לכך ואין המקרה הנדון מצדיק זאת. ניתן להוסיף ולציין כי הבקשה להארכת המועד הוגשה למעלה מחודש ימים לאחר שנמסר לב"כ המבקש דבר הגשת הסיכומים באיחור. עובדה זו אינה
עולה בקנה אחד עם הצורך לתקן את המעוות בזריזות הראויה. לפיכך נדחתה הבקשה להארכת המועד והתוצאה היא שהמערער לא הגיש סיכום טענותיו במועד ודינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם יורה ביהמ"ש הוראה אחרת.

(בפני: הרשם צור. עו"ד אלי ירון למבקש. עו"ד מ. בן חיים למשיבים. 4.3.86).

בר"ע 79/86 - שלמה זיו נגד אגבבא מאיר

*התערבות בימ"ש לערעורים בהחלטה לבטל פס"ד שניתן בהעדר הגנה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ניתן פסק דין נגד המבקש בהעדר הגנה ובמעמד המשיב בלבד ובעקבות זאת ביקש המבקש לבטל את פסק הדין. רשם ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתו וביטל את פסה"ד. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי והלה החליט שאין לבטל את פסה"ד שניתן נגד המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. הרשם נתן דעתו לשיקולים הנכונים כשהחליט לבטל את פסה"ד. השאלה העיקרית הינה טיב ההגנה העומדת למבקש. משנמנע המשיב מלהתייחס לענין זה והסתפק אך בשאלת אי הופעתו של המבקש לישיבה נשמטת הקרקע תחת טעונו שאין לקבל את הבקשה לביטול פסה"ד. זאת ועוד, כאשר מדובר בהחלטה הנענת לבקשה לביטול פס"ד, ביטול המאפשר קיומו של דיון לגוף הענין, גוברת הנטייה שביהמ"ש לערעורים לא יתערב בה. ניתן להשוות הגיונה של גישה זו עם הגישה המונחת ביסוד ההוראה בתקנה 409 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה כאשר ניתנה רשות ערעור אין על כך ערעור להבדיל ממקרה בו נדחתה בקשה לרשות ערעור. כיון שכך לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת הרשם.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. אלטרמן למבקש, עו"ד מ. חכמון למשיב. 9.3.86).

בר"ע 109/86 - שרה שיינהרץ ואח' נגד נחמן שיינהרץ

*הענקת צו מניעה זמני האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג (הבקשה נדחתה) ביהמ"ש יעניק צו מניעה זמני האוסר על הבעל להכנס לדירת בת זוגו, במסגרת תביעת מזונות, רק במקום שבו נוהג הבעל בדרך הפוגעת פיזית או נפשית בבת הזוג או בילדי בני הזוג, שאז יש בצו כדי להבטיח זכות מגורים שלווה ובטוחה לאשה ולילדים. כאשר כל רצונה של האשה הוא לתבוע פינוי הבעל מכוח זכות הבעלות שיש לה, ולה בלבד, בדירה, אין מקום להעניק סעד זמני. אין כל דחיפות להוצאת הבעל בטרם קויים דיון לגופו בשאלת זכותו להתגורר בדירה, מה עוד שהסעד הזמני הוא הסעד הסופי לו מייחלת המבקשת. יתר על כן, בענייננו עזבה המבקשת את הארץ בדצמבר 1985 יחד עם הקטינות בנות בני הזוג וחרף צו ביהמ"ש המחוזי המורה למבקשת להחזיר את הקטינות נותרה היא בחו"ל ביחד עם הקטינות. ברור כי שהייתו של המשיב בדירת בני הזוג לא יכולה כלל להוות סכנה לפגיעה אפשרית במבקשות ואף מטעם זה אין מקום להוצאת הצו הזמני.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ב. שגיא למבקשות, עו"ד א. יששכר למשיב. 24.3.86).

בר"ע 104/86 - אסתר ביטון נגד אליהו פרץ

*ראיה בכתב לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר עקב הפרת חוזה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

עניינה של הבקשה מהות הדרישה לראיה בכתב כתנאי להגשת תביעה בסדר דין מקוצר בתביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בשל הפרת חוזה. הערכאות דלמטה סברו כי תביעת המבקשת לתשלום פיצויים מוסכמים בשל הפרת החוזה, מכח סעיף בחוזה, מן הראוי שתידון בסדר דין רגיל. לדעת ביהמ"ש דלמטה הדרישה של קיום "ראיה בכתב" מתייחסת לעילת התביעה, וכיון שבענייננו עילת התביעה היא הפרת ההסכם, היה מקום להמציא ראיות בכתב לעניין ההפרה ואין די בהבאת החוזה עצמו כראיה בכתב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. הלכה פסוקה היא כי די בהבאת ראיה בכתב לחוזה עצמו ואין צורך להביא ראיה בכתב לענין הפרת החוזה כתנאי מוקדם לתביעה בסדר דין מקוצר.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אלהיו ויצמן למבקשת, עו"ד מ. שטרית למשיב. 13.3.86).

ע.א. 247/85 - אברהם רביב נגד ניצן רביב ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

בתביעת המשיבים להגדיל סכום המזונות שנפסק להם החליט ביהמ"ש המחוזי להעמיד את סכום המזונות על 100,000 שקל לחודש צמוד למדד שהתפרסם ביום 15.11.84. לבקשת ב"כ המשיבים לתיקון פסק הדין נתן ביהמ"ש החלטה לפיה "נפלה השמטה בפסק הדין... בכך שלא ננקב במפורש יום התשלום" לכן קבע את יום התשלום ל- 16 לכל חודש, החל ב- 16.12.84. לטענת המערער טעה ביהמ"ש בכך שהצמיד את סכום המזונות למדד נובמבר כאשר ביסס את קביעתו על תלוש המשכורת שלו לחודש דצמבר, וכן טעה בכך שתיקן את פסק הדין לענין יום התשלום. הערעור נדחה. אשר לטענה הראשונה - ענין לנו בשיקול דעת המסור לביהמ"ש בהתחשב במכלול הנסיבות, ואין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בכגון דא, כשאין בקביעה האמורה משום חריגה בולטת משיקול הדעת הסביר. אשר לתיקון פסק הדין- כל כולו בא כדי למנוע חילוקי דעות שנפלו בין הצדדים שעה שפסק הדין הוכנס להוצאה לפועל ואין בו אלא העמדת דברים על דיוקם.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד אילן דמארי למשיבים. 9.3.86).

ע.א. 606/83 - גולדשר ינאי נגד מדינת ישראל

*פיצויים עבור הפסד השתכרות עקב תאונה (הערעור נתקבל בחלקו).

יש בתיק הנדון הרבה מן הסתום. בעיקר אין לדעת לאיזומשכורת עתיד היה המערער להגיע אילו המשיך לעבוד במסגרת הצבא ללא מומו, וכן מה היו סיכויי הקידום שלו כשכיר בשוק החפשי. אולם כך או אחרת, ברור מתוך חומר הראיות שהוא היה משתכר הרבה מעבר לשכר הממוצע במשק. יתירה מזו, הוכח כי יותר ממחצית העובדים בצבא יוצאים במוקדם או במאוחר לעבודה אחרת ועוזבים את צבא הקבע. שאלה אחרת נוגעת לנכותו הפונקציונלית של המערער. גישתו של השופט כי הנכות הרפואית משקפת גם את הנכות הפונקציונלית אין לקבלה. אדם עם נכות משוקללת של קצת למעלה מ- %55 יתקשה לקבל עבודה בשוק, אם הוא נפלט ממקום עבודתו מלפני התאונה, גורם שיש לתת לו משקל ראוי. לאור כל הנסיבות הנ"ל יש להכפיל את הפיצוי שניתן למערער לכיסוי הפסד השתכרותו לעתיד ובמקום 3,000 שקל חדש יש להעמידו על 6,000 ש"ח, ובד בבד יש להכפיל את הפיצוי על הפסד פנסיה. במסקנות האחרות של ביהמ"ש אין להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד צבי רפפורט למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 12.3.86).

ב.ש. 171/86 - אנטולי פליפוב נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה (חטיפה ומעשה מגונה) (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).

העורר נעצר עד תום ההליכים ובקשתו לעיון חוזר נדחתה. לעורר מיוחסות עבירות חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, מעשה מגונה בכפייה וכן איומים. הסניגור טען כי חרף העבירות החמורות המיוחסות לעורר אין כתב האישום מבטא את המצב העובדתי לאשורו וכי המתלוננות נתלוו לעורר מרצונו הטוב. הערר נדחה. קשה לקבוע בשלב זה כיצד התרחשו הדברים אך יש ראיות לכאורה התומכות בגירסת התביעה. לנאשם אין עבר מכביד במיוחד אך הוא נוהג לשתות לשכרה ובמצבו זה קשה לרסן את ההשתוללויות המתלוות לשכרותו. בנוסף לחומרת המעשה קיימת תשתית ראייתית לכך שהעורר איים על קורבנותיו שהן בגיל פחות מ- 18 וזקוקות להגנה מפני איומים כאלה. במצב כזה אין לשחררו בערובה.

(בפני: השופט חלימה. 11.3.86).

ע.א. 777/83 - בתיה ויור נגד מנהל מס שבח

*הערכת נכס לצורך מס שבח כאשר הנכס הוערך לצורך מס עזבון (הערעור נדחה).

המערערת קיבלה מגרש ללא תמורה מאביה והמגרש הועבר על שמה ביום 10.2.75. האב נפטר ביום 2.12.75. מס עזבון ששולם לפי חוק מס עזבון נקבע עפ"י רשימה שהגישה המערערת למנהל מס עזבון ורשימה זו כללה את המגרש בין נכסי העזבון ולא נאמר דבר על העברת המגרש ללא תמורה לפני הפטירה. המערערת סברה שמאחר וטרם חלפו חמש שנים מעת העברת המגרש ללא תמורה, מחובתה לכלול אותו ברשימת נכסי האב לפי סעיף 3(3) לחוק מס עזבון. ביום 12.4.81 מכרה המערערת את המגרש והיא חוייבה במס שבח מקרקעין על סמך הדו"ח שהגישה בזמנו למנהל מס עזבון ובהתאם לסעיף 26 לחוק מס שבח מקרקעין הקובע כי שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך הורשה או בהעברה ללא תמורה כאמור בסעיף 3 לחוק מס עזבון הוא שוויה ביום פטירת המוריש ואם נקבע שוויה לצורך מס עזבון השווי שנקבע כאמור. ה המשיב קבע את שווי הרכישה כשווי הנכס שנקבע בשעתו על ידי מנהל מס עזבון ואת יום הרכישה ביום בו נפטר אבי המערערת. וועדת הערר דחתה את ערעורה של המערערת והערעור על כך נדחה.
על הנכס חל סעיף 3(3)(4) לחוק מס עזבון, שכן מדובר בנכס שהנפטר העביר ללא תמורה חמש שנים לפני פטירתו, והמחוקק מכליל נכס כזה בגדר סעיף ההורשה לפי סעיף 26 לחוק מס שבח. אשר לשאלה אם במסגרת סעיף 26 לחוק מס שבח יש למנהל מס שבח סמכות להתעלם מהשווי כפי שנקבע לצורך מס עזבון - בתקופה הרלבנטית לא היתה סמכות כזו למנהל מס שבח והוא היה קשור לשווי שנקבע ע"י מנהל מס עזבון. אשר לבקשת המערערת לקבוע את שווי הרכישה לפי היום בו נתן המנוח את הנכס במתנה למערערת - גם בקשה זו יש לדחות שכן יש לראות את יום הפטירה כיום הרכישה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפי ליכט למערערת, עו"ד עוזי חסון למשיב. 10.3.86).

ע.א. 366/84 - ישראל חלוץ ואח' נגד מאגרי סחר מ.ס. בע"מ

*בקשה לפס"ד הצהרתי בענין הסכם שמועד ביצועו טרם הגיע (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה ועתרו לפסק דין הצהרתי שעניינו הסכם למכירתן למשיבה של מניות המוחזקות ע"י המערערים. הסכם המכר היה כרוך, למעשה, בהסכם אחר שנכרת בין המשיבה לבין תאגיד שלישי והמערערים ביקשו התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי לשאלת התלות שבין שני החוזים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הנושא כולו עדיין אינו בשל. להכרעה שיפוטית, ועיקרו של דבר אין זה מן הראוי לדון בנושאים שהועלו בבקשה בנפרד, כי הם אינם אלא נדבך ממסכת רחבה יותר ואין יסוד להניח שההכרעה בבקשה תחסוך את המחלוקת הרחבה יותר או תהפוך אותה למיותרת. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתבקש להכריז על תוקפו של הסכם שמועד ביצועו טרם הגיע וכאשר * טרם ברור אם ההסכם השני הנ"ל יקויים. משמע, מדובר על ייזום הליכים מוקדמים, נטולי בסיס מגובש בעובדות כהוויתן, שאינם מוליכים אלא להשערות בתחום העובדתי ולהצגתן המיותרת של אפשרויות משפטיות תאורטיות חילופיות. בשלב הדיון לביהמ"ש המחוזי לא בשלה עדיין המחלוקת ואין די בחשש שמא יתקפחו זכויות כלשהן עקב התפתחויות עתידיות שטיבן המדוייק לא ניתן להערכה או הגדרה מראש. אין מעניקים סעד הצהרתי בשאלות אקדמיות כאשר אין תועלת ממשית בכך. בהתחשב בנ"ל יש לדחות את הערעור. כן יש לדחות את הערעור הנגדי באשר להוצאות שנפסקו בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן קנר למערערים, עו"ד יגאל ארנון למשיבה. 10.3.86).

ע.פ. 713/85 - מחמד עבדל האדי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות מס הכנסה ומס ערך מוסף, באשר כתוצאה ממעשי מרמה שעשה התחמק מתשלומי מס הכנסה ומס ערך מוסף בעשרות מיליוני שקלים. המערער זכה בשל חלקו במעשי המרמה לטובת הנאה של 18 מליון שקלים שאותם ניצל לצרכיו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלשה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 40 מליון שקלים ישנים או שמונה חודשי מאסר תמורתם. מתוך התחשבות במצוקתו החומרית של המערער איפשר ביהמ"ש למערער לשלם את הקנס ב- 15 תשלומים חודשיים בלתי צמודים וללא ריבית. הערעור מופנה נגד הקנס הכספי הכבד והוא נדחה, פרט לכך שהוחלט כי אם לא ישולם הקנס יהיה המאסר תמורתו ששה חדשים ולא שמונה חדשים.
הסניגור מסביר כי המערער לא יצליח לגייס את הסכומים שיאפשרו לו לעמוד בתשלום הקנס ועל כן הוא עשוי להאסר בגינו. אין מקום להפחית את הקנס שהרי עקרון ידוע במדיניות הענישה כי בעבירות כלכליות ראוי להטיל, לצד כל עונש אחר, קנס כספי הולם לבל יצא החוטא נשכר. כאן נהנה המערער מפרי העבירה בסכום של 18 מליוןשקלים כאמור ועל כן קנס של 40 מליון שקלים, בנוסף להקלה ניכרת בעונש המאסר בפועל, הוא קנס ראוי. עם זאת, מכיון שיש אפשרות שהמערער יצטרך לרצות את תקופת המאסר במקום הקנס הרי שהתקופה תהיה ששה חדשים ולא שמונה חודשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד מרש למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 17.3.86).

ע.פ. 747/85 - יוסף מוחמד חטיב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בגניבה ממעביד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וכל אלה כאשר נטל כספים שהיו מיועדים לנזקקים בקרן הביטוח והפנסיה של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, מחלתו וחרטה כנה שהביע אך כל השיקולים כבר היו בפני ביהמ"ש המחוזי. אין להתעלם מהחומרה המיוחדת של הענין כאשר מדובר ב- 119 עבירות והסכומים שנלקחו הם בשווי של כ- 30,000 דולר. היו אלה כספים שהיו מיועדים לנזקקים להם והמערער הפר אימונים כלפיהם וגנב ממעבידו כספים רבים אלה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 16.3.86).

ע.פ. 813/85 - יוסף בירנברג נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עמד בראש משרד הרישוי בפתח תקוה וקיבל בחמשה מקרים שלמונים וטובות הנאה תמורת הענקת רשיון נהיגה לאנשים שלא הוכיחו שהם כשירים לכך. כן אישר גליונות עבודה כוזבים שעל יסודם שולמו לאנשים פרמיות והטבות למיניהן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. העובדה שאדם המופקד על יישום החוק מפר אותו ביד רמה ומעמיד בסכנה מוחשית את הנעים בכבישים ע"י הענקת רשיונות לבלתי כשירים לכך היא כה חמורה עד שהשיקולים האישיים גם אם הם כבדי משקל מחוירים לעומתה. אין כמובן להתעלם מכל אלה אך ביהמ"ש המחוזי כבר נתן משקל נכבד מאוד למצב בריאותו של המערער ואין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. גז למערער, עו"ד י. ליבוביץ למשיבה. 9.3.86).

ע.פ. 862/85 - חנניה סוויסה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת נכסים שהושגו בפשע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בתשעה מקרים של קבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של מליון וחצי שקלים ישנים. היתה זו פרשה שהיו מעורבים בה מספר אנשים, שאחד מהם, שהיה עד מדינה, איפשר העמדתם לדין של מספר מעורבים בפרשה. ביהמ"ש המחוזי נימק את מידת העונש בציינו את הנסיבות לחומרא מצד אחד ולקולא מצד שני. לחומרא ציין את מספר העבירות, את מהותן ובעיקר את העובדה שהמערער היה היוזם "ברוב המקרים" בכך שהוא זה שמסר מידע לפורצים על דירות נטושות והוא שטיפל לאחר מעשה ברכוש הגנוב. כמו כן הביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות של המערער. לקולא הביא בחשבון את נכותו של המערער, המספר הרב של ילדיו, את העובדה שניסה לשלוח יד בנפשו וכן עצם ההודאה באשמה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מרכז את עיקר טיעוניו ב"מדיניות אחידות הענישה". הוא מצביע על כך ששני אנשים נוספים שהיו מעורבים בפרשה נדונו לשנה אחת מאסר בלבד. אחד, בוזגלו שנידון בגין 16 עבירות של קבלת נכסים שהושגו בעוון והשני הוא יוסף סוויסה הקשור בפרשה שהורשע בחמש עבירות. שני אלה לא נידונו לתשלום קנס ולדעת הסניגור יש להשוות את העונשים ואין להוסיף קנס משמעותי. אין לקבל טענה זו. המדיניות של אחידות הענישה אין בה יותר מאשר הנחיות כלליות, אך חייב להיות מרחב מסויים של התחשבות בנסיבות המיוחדות של כל מקרה וכל עבריין. על פני הדברים היו הבדלים מהותיים למדי בין המערער והשניים האחרים. הרשעותיו של בוזגלו היו בעבירות שהן "עוון" לעומת הפשעים שבהם הורשע המערער ואף עברו נקי לעומת ההרשעות הקודמות של המערער. אשר ליוסף סוויסה הרי חלקו בפרשה היה קטן והוא נגרר אחרי העבריין העיקרי ומספר עבירותיו קטן יותר. זאת ועוד, המערער כאן היה היוזם העיקרי, מספק המידע ומשווק הרכוש הגנוב ועל תפקידו המרכזי בפרשה הוטל עליו העונש שהוטל ועל הרווחים שהפיק הוטל עליו הקנס. על כן אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, מלץ. עו"ד תגר למערער, עו"ד י. ליבוביץ למשיבה. 9.3.86).

ע.פ. 912/85 - יגאל ורג'אני סעדון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של סחר בהרואין והחזקת הרואין שלא לשימוש עצמי ונדון ל- 50 חודשי מאסר שמתוכם 25 חודשים מאסר בפועל וכן לתשלום קנס של 500,000 שקלים ישנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי סמך את ההרשעה על עדותו של העד יהודה אלמליח שנתן בו אמון מלא והמערער השיג כמה השגות לגבי ראיות הסיוע שעליהן סמך ביהמ"ש המחוזי. במקצת הטענות אכן יש ממש אך בסופו של דבר השאלה היא אם הצדיק החומר הראייתי הכשר שהובא בפני ביהמ"ש המחוזי בכללותו את הרשעת המערער והתשובה היא חיובית. בחיפוש בביתו של המערער נמצאו שתי שקיות המכילות הרואין והמערער לא מסר הסבר סביר למציאותן ברשותו. כמו כן לא הכחיש אחד העדים באופן החלטי שאכן עישן סמים בביתו של המערער רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לראות בעובדות האמורות תמיכה ממשית בעדותו של אלמליח שהיתה מהימנה עליו לחלוטין. נכון שהשופט לא קבע על סמך עדותו של אלמליח שמכירות הסמים היו בעשרות הזדמנויות וההרשעה התיחסה רק למספר מקרים של מכירת סמים, אך הדבר נוגע גם כן רק לענין הערכת העדויות ואין עילה להתערב בכך. אשר לעונש - הרי הוא קל יחסית ואינו חורג ממדיניות הענישה ולכן יש לדחות גם את הערעור על חומרת העונש.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד גב' ענת עמיקם למערער, עו"ד גב' לוי למשיבה. 2.3.86).

ע.פ. 466/85 - מוחמד נאג'ר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה והתפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של הריגה, התפרצות לדירה ושימוש ברכב ללא רשות ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הסניגור טוען בעיקר באשר להשוואה של העונש שבפנינו אל עונשו של שותפו לעבירה של המערער שנגזרו לו חמש וחצי שנים מאסר בפועל, כאשר לדברי הסניגור יש לראות בשותף את העבריין העיקרי בעוד שהמערער היה רק בגדר נגרר. לטענת הסניגור ערכה התביעה הסכם עם השותף לעבירה ועל כן הוקל עם הלה הן מבחינת תיאור העובדות והן מבחינת העונש ולדעת הסניגור צריך היה להיות פער ניכר יותר בין עונשיהם של שני המעורבים במעשה. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר על שניים שחברו יחדיו לביצוע פשעים שבמהלכו של פושע פלוני נגרם מותו של אדם כתוצאה ממעשיהם המשותפים. אילו היה מדובר בפער עונשים לרעת המערער יתכן והיה מקום לדיון משותף בשני התיקים, כדי לשקול את היחס והזיקה ביניהם. אולם, כאשר מדובר על רמת עונשים זהה שאף נוטה במידת מה לקולא מבחינת המערער אין מקום להתערבות בעונש הקטלנית ועם עברו של המערער אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. פניאל למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 19.3.86).

בר"ע 555/85 - מרכז הארגזים בע"מ נגד שאול שמה ואח'

*צו מניעה זמני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי ביסס החלטתו הדוחה בקשת המערערת לצו מניעה זמני על הטעמים הבאים: השופט לא שוכנע כי למערערת זכות כלפי המשיבים וזאת בהעדר הסכם הקובע חובת המשיבים להחזיר את הארגזים; יתכן שהמחזיק בארגזים רשאי לראות עצמו כמי שרכשם אם וויתר על החזרת הפקדון. כיון שכך קבע השופט כי לא הוכחה זכות לכאורה שתצדיק מתן צו מניעה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. אין מחלוקת כי על הארגזים מוטבעים שם המערערת והמלים "לא למכירה". במסגרת בקשה למתן צו מניעה די באלה כראיה לכאורה לזכות הנטענת בתובענה. השאלה אם יש לראות במי שוויתר על החזרת הפקדון כמי שרכש את הארגזים שבהחזקתו, מקומה ושעתה במסגרת הדין לגופו ולא בשלב המקדמי. ללא צו מניעה עלולים המשיבים לעשות בארגזים שימוש שיסכל את התביעה מראש, אפשרות שצו המניעה בא למנוע. יצויין כי ביהמ"ש נוטה יותר להוציא צו מניעה כאשר הזכות הנטענת בתובענה היא, כמו במקרה שלפנינו, זכות קניינית.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מנוסביץ למבקשת, עו"ד מ.ח. כהן למשיבים. 16.2.86).

ב.ש. 148/86 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הוא קטין שנעצר עד תום ההליכים בקשר לעבירות סמים. הערר נתקבל. המדיניות שהותוותה בבית המשפט העליון בקשר לעבירות סמים מצדיקה את מעצר העורר, אולם, בהתחשב בתסקיר קצין המבחן ניתן במקרה זה לחרוג מהמדיניות הכללית. מבלי לרמוז על העונש הראוי לעורר אם יורשע בדינו, הרי עקב השפעת המעצר עליו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתסקיר קצין המבחן, וכשקיים חשש של ממש לפגיעה באפשרות השיקום עקב המעצר, מן הראוי כי מאסר יוטל במקרה כזה, אם יורשע העורר, לאחר בחינה מדוקדקת של כל הנסיבות ובכללן הנסיבות בהן בוצעו העבירות ושקילה מעמיקה לקביעת העונש הראוי על כל השלכותיו. זאת יוכל בית המשפט לעשות בעת בירור הדין לגופו. שחרור העורר בערבות לא ימנע הטלת כל עונש ובכלל זה מאסר בפועל.