ע.א. 54/82 - אדמונד לוי ואח' נגד עזבון המנוח עפאנה מחמוד ואח'
*ביטול רישום מקרקעין שהושג במרמה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. שתי חלקות קרקע עברו הליכי הסדר קרקעות שבסיומן נרשמו בשמותיהם של שניים, תושבי ממלכת ירדן, שגרו בכפר עאקב. לאחר מלחמת ששת הימים נכללו שתי החלקות בתחומה של מדינת ישראל מכוחו של צו החלת המשפט הישראלי על האזור שבו נמצאות החלקות, ואילו הבעלים המשיכו להימנות עם תושביו של כפר עאקב שנמצא בשליטת צה"ל, אך שלגביו לא הוחל המשפט הישראלי. ב- 1976 פנו המערערים ואחד אלסייד לביהמ"ש המחוזי בהמרצות פתיחה ובהסתמך על יפוי כח בלתי חוזר שנחתם כביכול ע"י בעלי החלקות לטובת אלסייד ביקשו כי החלקות ירשמו בשמותיהם של המערערים. ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי הבעלים של החלקות מכרו אותן לאלסייד וכי הם חתמו על יפוי כח בלתי חוזר לאלסייד ולפיכך החלקות יירשמו על שם המערערים. האפוטרופוס נתן היתר למערערים, לפי חוק נכסי נפקדים, להפעיל את יפוי הכח, בתנאי כי הבעלות לא תשאר על שם אלסייד אלא תועבר למערערים. לאחר מכן הודע לביהמ"ש כי הבעלות בשתי החלקות הועברה למדינת ישראל. התובענה נשוא הערעור הוגשה ע"י יורשי הבעלים הקודמים שביקשו כי ביהמ"ש יבטל את הצווים שנתן בהמרצות הקודמות לרישום החלקות ע"ש אלסייד וזאת מן הטעם שיפוי הכח היה מזוייף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יפוי הכח היה מזוייף ועל כן יש לבטל את הצווים שלפיהם נרשמו החלקות ע"ש המערערים, אך יחד עם זאת קבע כי תירשם הערה על החלקות כי הן מוקנות לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. המערערים טוענים נגד ביטול הרישום על שמם והמשיבים מערערים על כך שהחלקות הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. הערעורים נדחו.
ב. לענין הקביעה שהמסמכים הנ"ל זוייפו - עובדת הזיוף שימשה יסוד להליך פלילי שהסתיים בהרשעתו של אלסייד בגין זיוף המסמכים הנ"ל, וביהמ"ש המחוזי הסתמך על פסק הדין שניתן בהליך הפלילי מכוח סעיף 42א, לפקודת הראיות. כמו כן המערערים דנא זנחו בסיכומיהם לביהמ"ש המחוזי כל טענה שמשמעותה כפירה בעובדת הזיוף וכלל הוא כי אם בעל דין אינו מעלה בסיכום טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר היא שאף אם הועלתה טענה זו על ידו קודם לכן, הרי הוא נחשב כמי שזנחה. המערערים דנא לא התייחסו בסיכומיהם לנושא הזיוף ולפיכך יש לאשר עמדת ביהמ"ש בנושא הזיוף.
ג. אשר לשאלה אם המשיבים היו נפקדים - התשובה לכך היא חיובית. עפ"י הסעיפים הרלבנטיים של החוק בני אדם שלא היו בתאריך הרלבנטי בשטח המסופח ימשיכו להחשב לנפקדים במובן חוק נכסי נפקדים ונכסיהם הנמצאים בשטח שהוחל עליו החוק הישראלי יהיה נכס נפקד. צדק ביהמ"ש המחוזי גם במסקנתו כי למשיב זכות עמידה במשפט למרות שהנכס הוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. יש למשיבים אינטרס כי ההצהרה שהנכס נמכר למערערים תבוטל. בהיותם בעלי הנכס שהוקנה לאפוטרופוס עשויים הם ביום מן הימים ליהנות אם האפוטרופוס ישחרר את הנכס והתוצאה משחרור כזה תהיה כי כל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור לאותו אדם.
ד. אשר לטענת המערערים נגד העובדה שביהמ"ש שלל מהם את ההגנה עפ"י סעיף 10 של חוק המקרקעין - הם לא הסתמכו כלל על הרישום, אלא על יפוי כח והסכם המכר שהציג בפניהם אלסייד. די בעובדה זו כדי לשלול מהמערערים הגנה לפי סעיף 10 הנ"ל. ע"י ההנחה שהניחו המערערים שהסכם המכר וגם יפוי הכח היו אוטנטיים והסתמכו על כך נטלו על עצמם סיכון מחושב. משהסתבר שהיתה זו הנחת שווא אין להם להלין על החלטת ביהמ"ש ולא תעמוד להם ההגנה שבסעיף 10 לחוק המקרקעין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. הוסיפה המשנהלנשיא גב' בן פורת. 19.2.86).
עע"א 2/86 - ועדת השחרורים לפי חוק העונשין נגד דניאל סויסה
*שחרור בתום שני שליש מתקופת המאסר(הערעור נתקבל).
א. המשיב מרצה מאסר של שמונה עשר חודש ובהגיע מועד סיום ריצוי שני שליש מתקופת המאסר הובא עניינו בפני המערערת. זו החליטה שאין לשחרר את המשיב שחרור מוקדם. המשיב ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ובית המשפט קיבל את ערעורו והורה לשחררו. למשיב עבר פלילי ניכר. בעבר הוטלו עליו קנסות ומאסרים על תנאי, לאחר מכן נדון לתקופות מאסר ושוחרר בתום ריצוי שני שלישים, בסמוך לאחר השחרור חזר לסורו וביצע מספר עבירות ושוב נדון למאסר ושוחרר שחרור מוקדם, ולאחר זאת שב המשיב וביצע את העבירות בגינן הוא מרצה עתה את עונש המאסר. בהחלטת המערערת לדחות את בקשתו להשתחרר היא ציינה כי "האסיר אמנם הביע חרטה, אבל היו כבר שחרורים מוקדמים, הוא לא עמד בהתחייבויותיו... ולכן איננו רואים מקום להמליץ על שחרורו המקודם". בית המשפט המחוזי שקיבל את ערעורו של המשיב ציין כי "הועדה הדגישה את השחרורים המוקדמים... אך מהחלטתה לא נראה שנתנה את דעתה וששקלה במידה מספקת את הפן השני של התנהגות האסיר, נסיבותיו וסיכויי שיקומו", ולכן החליט להתערב בהחלטת המערערת. בית המשפט מציין בהמשך החלטתו כי "שיקול הדעת הראוי... אמנם מוביל לתוצאה שאינה חד משמעית, שכן בכל זאת המדובר במאסר שלישי ובהבטחה שהובטחה בעבר ולא קויימה אבל נראה לנו שבכל זאת הצד החיובי צריך לגבור". הערעור נתקבל.
ב. השאלה אותה צריך בית המשפט להציב לעצמו היא אם ועדת שחרורים סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיעה. אם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, על בית המשפט המחוזי לדחות את העתירה גם אם החלטתו שלו, אילו פעל כועדת שחרורים, היתה שונה. קביעתו של בית המשפט המחוזי שלבעיה פנים לכאן ולכאן מצביעה על כך שהועדה פעלה במסגרת השיקולים הראויים. בית המשפט המחוזי ציין במיוחד שועדת השחרורים לא הדגישה במפורש את העובדה כי שקלה את התנהגותו הטובה של האסיר ואת צרכי שיקומו, אך בענין זה לא היתה כל סיבה שלא להניח כי שיקולים אלה עמדו לנגד עיני הועדה. בנסיבות העניין חזקה על הועדה שהיתה ערה לשיקומו ולהתנהגותו הטובה של המשיב ולחרטתו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד ראנטו יאראק למערערת, המשיבלעצמו. 23.2.86).
ע.א. 475/81 - זיקרי יעקב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ
*תביעת ביטוח בטענת פריצה(הערעור נדחה).
א. המערער ניהל חנות צורפות וזו היתה מבוטחת אצל המשיבה. המערער טען כי בוצעה בחנותו פריצה שבה נגנבה כספת עם כל דברי הערך שהיו בתוכה. המשיבה טענה שקיים יותר מחשד סביר שהיה כאן מקרה של ביום פריצה שנעשה על ידי המערער עצמו או על ידי מישהוא מטעמו. האירוע שימש נושא לחקירה משטרתית ועם סיומה הוחלט שלא להגיש משפט פלילי נגד המערער. משסרבה המשיבה לפצות את המערער הגיש הלה תביעה לבית המשפט המחוזי. בסיכום הדיון קבע בית המשפט כי המערער לא הצליח להרים את נטל השכנוע שהיה מוטל עליו, במידה שהדבר דרוש במשפט אזרחי ודחה את התביעה. בית המשפט ניתח את הראיות, העובדות והנסיבות, שלאורן התעוררו ספקות רציניים בדבר כנות תביעתו של המערער. הערעור נדחה.
ב. הטענה העיקרית של המערער הינה כי כאשר המשיבה העלתה בהגנתה טענה שהמערער ביים התפרצות לחנותו, היא ייחסה למערער, למעשה, ביצוע עבירות פליליות ומכאן שהמשיבה יכולה להצליח בהגנתה זו רק באם יעלה בידה לבסס את טענתה ואת חשדה במידה העולה על מאזן ההסתברות כנהוג במשפטים אזרחיים. לטענת המערער
אין המשיבה יוצאת ידי חובתה בשיכנוע של %51 בלבד בדבר חוסר תום הלב של המערער. לטענתו, אפילו אינה נדרשת הוכחה של למעלה מכל ספק סביר כמקובל במשפטים פליליים, היינו הוכחה של קרוב ל- %100, הרי מן הדין לפחות לקבוע נטל הוכחה בדרגת ביניים של כ-%80-%70 לגבי אותם מקרים בהם מתבסס צד במשפט אזרחי על טענה המייחסת לצד היריב ביצוע עבירה פלילית. הטענה נדחתה.
ג. השופט בך בפסק דין נרחב עמד על השאלה של קביעת "דרגת ביניים" בנטל ההוכחה בין מאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי לבין ההוכחה מעל ספק סביר של קרוב ל-%100 במשפט הפלילי כפי שנטען על ידי המערער. השופט בך התייחס לאפשרויות השונות במשפטים שבהם מועלית במשפט אזרחי טענת מעשה פלילי של הצד שכנגד כחלק מטענות הצדדים, בציינו באלו מקרים אכן תדרש במקרה של ייחוס עבירה פלילית רמת הוכחה גבוהה יותר מן הנדרש במשפט אזרחי ובאילו מקרים לא תדרש מידת הוכחה גבוהה. בענייננו, סבר השופט בך, די במאזן הסתברות רגיל לענין טענת המשיבה שהפריצה בויימה. אמנם, הנטל להביא ראיות לביסוס טענת המשיבה עבר על שכם חברת הביטוח לאחר שהמערער הצביע על סימני פריצה והוכיח שהכספת עם דברי הערך נעלמה מהחנות, ברם, נטל ההוכחה ביחס לתביעה הבסיסית מוטל עד סוף המשפט על התובע. לאחר שמיעת חומר הראיות הגיע בית המשפט למסקנה שהתובע לא הצליח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שבוצעה התפרצות וגניבה ואין לחלוק על קביעה זו.
ד. השופט ברק בפסק דין נפרד הסכים לדחיית הערעור בציינו כי נטל השכנוע מוטל על המערער והוא לא הצליח לעמוד בנטל זה. מאידך, באשר למידת ההוכחה סבר כי יש להמשיך ולנקוט בגישה שבכל משפט אזרחי מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, ובמסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו וחומרתו של הנושא. לא הרי הוכחה של עובדות המהוות מרכיב חיוני של התביעה, כהרי הוכחת עובדות המהוות מרכיב של ההגנה לעניין טענה של עבירה פלילית במסגרת משפט אזרחי.
(בפני השופטים: ברק, בך, טירקל. עו"ד י. רענן למערער, עו"ד מ. קפלנסקי למשיבה. 26.2.86).
ב.ש. 37/86 - אליהו דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ועיון חוזר(ערר על שתי החלטות בית המשפט המחוזי בענין מעצר העורר - ערר על החלטה אחת נתקבל).
א. העורר הואשם בעבירה של סחיטה באיומים ובכתב האישום צויין כי העורר שישב בכלא 6 שנים בשל עדותו של המתלונן נגדו קבע פגישה עם המתלונן ובעת הפגישה איים על המתלונן כי יפגע בו ובמשפחתו אם לא יקבל פיצוי על כך שישב בבית הסוהר בעקבות עדות המתלונן. השיחה הוקלטה על ידי המשטרה. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בציינו כי מקריאת התמליל של השיחה עולה, אף יותר מלכאורה, שמדובר בסחיטה באיומים. לעורר הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש, נגד המוסר, סמים מסוכנים, איומים ואף סחיטה באיומים. לרגל חומרת העבירה וחשש שאם ישוחרר העורר עשוי הוא לפגוע במתלונן או בבני משפחתו החליט השופט על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו לא הגיש העורר בשעתו ערר, אך כשבועיים לאחר ההחלטה פנה לשופט שדן בבקשה הנדונה וביקש עיון חוזר בהחלטת המעצר בטענה שמצויה בידו ראייה שלא הוצגה בפני בית המשפט ושעל פיה קיימים סיכויים סבירים לזיכויו. השופט ביקש וקיבל בכתב את תגובת הפרקליטות והחליט, מבלי להזמין אליו את הצדדים, לדחות את הבקשה לדיון חוזר. בהחלטה החדשה נאמר כי קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את החזקת העורר במעצר ואין עליו לשקול באותו שלב
מהימנות ראיות אלה לעומת ראיות אחרות. הערר הוא על ההחלטה למעצר עד תוםההליכים וההחלטה לדחות את הבקשה לעיון חוזר. הערר על החלטת המעצר עד תום ההליכים נדחה והערר על דחיית הבקשה לעיון חוזר נתקבל והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון מחדש במעמד הצדדים.
ב. הדרך של הגשה בו זמנית של ערר על ההחלטה למעצר עד תום ההליכים וערר על דחיית בקשה לעיון חוזר באותה החלטה גופה אינה נראית. יש כאן עירוב שתי החלטות שונות זו מזו באופיין כאשר טעמי ונימוקי הערר על כל אחת מהן שונים אלה מאלה. ברם, בעלי הדין לא עוררו שאלה זו ועל כן אין צורך לדון בה. לענין החלטתו של השופט להאריך את מעצר העורר עד תום ההליכים - עיון בתמליל השיחה בין העורר למתלונן מעלה כי יש בתמליל ראיה לכאורה בדבר סחיטה באיומים. חומרת העבירה המיוחסת לעורר, הרשעותיו הקודמות והחשש שהוא עשוי לפגוע במתלונן או בבני ביתו אם ישוחרר מצדיקים מעצר העורר עד תום ההליכים.
ג. אשר לבקשה לעיון חוזר - צדק העורר כשפנה בבקשה כזו לבית המשפט המחוזי שכן בקשה לעיון חוזר צריך שתהא נדונה על ידי אותו בית משפט שנתן את ההחלטה המקורית למעצר. ברם, בית המשפט דחה את הבקשה לעיון חוזר מבלי לשמוע את טענות העורר ובכך טעה. אין להכריע בעניינו של בעל דין מבלי שניתנה לו תחילה האפשרות להשמיע את טענותיו. על פי חוק סדר דין הפלילי, עצור, משוחרר בערובה ותובע, רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שנתן, ודיון בבקשה כזו יהיה במעמד הצדדים. על כן, ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר בטלה היא ויש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי שידון בה מחדש בנוכחות העורר. עם זאת אין לקבל את טענת העורר כי לאחר שההחלטה לדחות את הבקשה לעיון חוזר בטלה יש לשחררו ממעצרו. ההחלטה בענין העיון החוזר בטלה ואז נשארת ההחלטה הקודמת שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד משה ימין לעורר, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 18.2.86).
ב.ש. 1050+1051/85 - הרצל זכאי ואדמית בע"מ נגד נחום לוין ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון בערעור(הבקשות נדחו).
א. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט העליון ונדרשו להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. ביום 10.7.85 פנה המבקש לבית המשפט וביקש להמיר את הערבון בערובה ולהפחית את סכום הערבון. ביום 28.7.85 הודיעה באת- כח המשיבים כי היא מתנגדת לבקשות וביום 5.8.85 החליט הרשם לדחות את הבקשה. המבקש לא המתין להחלטת הרשם וביום 6.8.85 נאלץ מסיבות אישיות לצאת את הארץ, והוא שב ארצה רק ביום 7.10.85. סמוך לאחר שהמבקש חזר ארצה בירר במזכירות ולאחר שהוברר לו כי בקשתו בענין המרת הערבון בערובה נדחתה, רצה להפקיד את הערבון אך המזכירות סירבה לקבלו משום שהמועד להפקדה חלף. התיקים נקבעו לדחיה ואז הגיש המבקש בשמו ובשם המבקשת את הבקשות להארכת המועד. הבקשות נדחו.
ב. המבקש הגיש תצהירים הן בשמו והן בשם המבקשת, שהוא משמש כמנהלה, וציין כי בעת שהותו בחו"ל לא היתה לו אפשרות ליצור קשר עם הארץ וגם לא היתה לו כתובת קבועה כי אין לו דירת מגורים ובחלק מהזמן התגורר אצל אביו וכתובת זו היתה כתובתו לצורך מסירת כתבי בי-דין, אך אביו חולה פיסית ונפשית שאיננו קורא וכותב כראוי, אביו קיבל את ההודעה על דחיית הבקשה אך הוא לא מסר לו אותה. המצהיר לא הוזמן לחקירה ובא- כוח המשיבים טענה כי לא הזמינה את המבקש לחקירה באשר הגיש את בקשתו לבד ולא על ידי עורך דין ועל כן סברה שיהיה בביהמ"ש בעת הדיון ורק ביום הדיון נודע לה שהמבקש יהיה מיוצג על ידי עורך דין. טענה זו אין לקבל. בעל דין הרוצה
לחקור מצהיר חייב להודיע לו על כך ואין התקנה מבדילה בין מצהיר אשר הגיש את הבקשה בעצמו ובין מצהיר אשר מיוצג על ידי עורך דין. לפיכך יש לקבל את התצהירים על כל המוצהר בהם.
ג. ברם, גם אם יתקבלו התצהירים אין בהם לספק טעם סביר להארכת המועד. בתצהירים צויין שהמבקש נאלץ לעזוב את הארץ מסיבות אישיות אך הוא לא טרח לפרט מהן הסיבות. גם אם המבקש נאלץ לעזוב את הארץ מסיבות אישיות הרי אין לקבל את הסיבות שלא פורטו כטעם סביר. מאחר ולא ידועות הסיבות האישיות שבגללן שהה המבקש בחו"ל אין גם לקבל את הטענה כי לא היתה לו אפשרות ליצור קשר עם הארץ. מבקש שאינו מוצא לנכון להשאיר מישהו שיטפל בענייניו בארץ בעת שהוא לא נמצא בה חייב לטפל בענייניו מרחוק. הגשת בקשה לשינוי הערבון בתוך המועד שנקבע להפקדה אינה משחררת את המבקש מההפקדה ואינה מאריכה לו את המועד מעבר לזמן הקצוב. גם אם נכון שהמבקש פנה מיד למזכירות בית המשפט כדי לברר מה עלה בגורל בקשותיו וביקש להפקיד מיד את הערבון הרי הוא לא הזדרז להגיש בקשה להארכה אלא המתין עד שקיבל את ההזמנה למחיקת הערעור. בקשה להארכת מועד המוגשת לאחר שמקבל בעל דין את ההזמנה להופיע לדיון למחיקת הערעור בסיסה רעוע יותר מאשר בקשה כזו המוגשת מיד לאחר שגילה בעל הדין שאיחר את המועד.
(בפני: סגן הרשם גילון. עוה"ד ינקווטל למבקשים, עו"ד גב' זפט למשיבים. 11.2.86).
ע.פ. 598/85 - מדינת ישראל נגד נעים בן מחמד סורי
*קולת העונש מעשה מגונה בקטינה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע במעשה מגונה בכפייה בילדה בת שש ובחבלה בכוונה מחמירה במתלונן ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. ערעורו של המשיב על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. למערער עבר פלילי עשיר, לרבות עבירות של אלימות, ובענייננו ביצע מעשה מגונה בילדה בת שש וכן דקר דקירות קשות את המתלונן. הנאשם הוא בבחינת פגע רע המהווה סכנה לציבור. אין הוא מפגר בשכלו אך מצוי הוא במצב גבולי המקשה על דרכי הטיפול בו והמביא לידי כך שאין מנוס כשליחתו למאסר לתקופה משמעותית יותר. היה מקום להחמיר עם המשיב במידה ניכרת, אך ביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם ועל כן הוחלט להעמיד את המאסר על שלוש שנים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד ש. זכריה למשיב. 12.2.85).
ע.פ. 620/85 - מדינת ישראל נגד אלברט בן אבוטבול
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע במכירת חמש מנות הרואין עפ"י הודייתו וכן במכירת כמויות בלתי ידועות של סם זה לאנשים נוספים. כל אלה אירעו ביום מסויים אחד בו נערכה תצפית ע"י אנשי משטרה על דירת המשיב, כך שהוכח ניהול תחנה לסחר בסמים בדירת המשיב. ביהמ"ש גזר למשיב שלוש וחצי שנים מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל והערעור על קולת העונש נתקבל. העונש שהושת חורג ממדיניות הענישה המקובלת בסחר בסמים ובפרט כשמדובר בהרואין. ברם, הואיל וביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם יועמד המאסר בפועל על שלוש וחצי שנים ועוד שנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד ד. יפתח למשיב. 17.2.86).
בג"צ 685/85 - דוד דהרי נגד מדינת ישראל
*חיסוי ראיות במשפט פלילי (העתירה נדחתה).
העותר עומד לדין בבית המשפט המחוזי באשמה של נשיאת נשק ובמסגרת הדיון ביקשה המדינה להשמיע עד תביעה שהוא איש משטרה. יחד עם זאת הגישה התביעה תעודה חתומה על ידי שר המשטרה בדבר חיסויין של ראיות הקשורות בעדותו של אותו עד מן הטעם כי חשיפת המידע עשויה לחשוף זהות איש משטרה שעקב אחר הנאשם ולמנוע המשך העסקתו ביחידתו וכדומה. הסניגור טען כי הוא זכאי לקבל לעיון את תוכן העדות של עד המתייצב למסור עדותו וזכאי הוא לדעת את שמו של העד ולראות את דמותו הטבעית. אם השר מבקש חיסוי מידע זה אין להשמיע את העדות כלל. העתירה נדחתה.
הסמכות להעניק חסיון מפני חשיפת מידע הוענקה לשר המשטרה ובית המשפט יתייחס לראיה כחסויה מכח התעודה אלא אם מצא על פי עתירת בעל דין המבקש גלוי הראיה כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה. כאן לא הפעיל הסניגור את בית המשפט המחוזי בבקשה מצדו לבדוק את הראיה החסויה ולהחליט אם אין זה עדיף לשם עשיית צדק שהיא תיחשף. פנייתו של העותר לבג"צ במקום לפנות אל בית המשפט המוסמך היא שגוייה ואין בג"צ רואה מקום להשתמש בסמכות שהוענקה לערכאה אחרת. טוען הסניגור כי בית המשפט המחוזי כבר התיחס לענין והחליט על פי התנגדות שהשמיע בעל פה. אם אמנם כך הדבר, כי אז ענין לנו בהחלטת ביניים במסגרת הליך פלילי שאין עליה ערעור בשלב זה וזכות הערעור שמורה לעותר אם וכאשר יורשע בדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד משגב לעותר, עו"ד גב' ד. גורנילמשיבה. 17.2.86).
ע.פ. 660/84 - אברהם רוסטין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות סותרת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע במתן עדות סותרת ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כשלעצמו העונש אינו חמור כלל בהתחשב באופי העבירה, אך אין להתעלם מן העובדה שמאז נעברה העבירה עברו למעלה משלוש שנים ובינתיים חל שינוי מהותי במערער עצמו. בנסיבות אלה לא תושג כל מטרה ממטרות מדיניות הענישה אם יישלח המערער למאסר בפועל. לפיכך נתקבל הערעור והמאסר בפועל הומר במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עו"ד עוז למערער, עו"ד ש. וסרקרוג למשיבה. 19.2.86).
ע.פ. 156/84 - עמוס רחמים נחום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהטלת רימון רסס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי זרק מתוך דירתו רימון רסס של צה"ל לעברם של איש ואשה שעמדו אותה עת בחצר וניהלו עימו דו שיח. הרימון לא התפוצץ. בית המשפט המחוזי גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור נדחה. הסניגור הצביע על שורה של תמיהות בקשר לקביעות העובדתיות ובמיוחד בשאלה אם נזרק רימון על ידי המערער. אם אמנם הפרשה משונה היא הרי בית המשפט המחוזי דן בכל הטענות בפירוט מרובה והסיק מה שהסיק לענין העובדות שאירעו ואין להתערב בקביעותיו אלה. אשר לעונש - אכן עברו על המערער אירועים אישיים קשים והפרשה כולה מלאה וגדושה סערת רגשות ויצרים עזים, אך יחד עם זאת המעשה הוא חמור ביותר והוא יכול היה לגרום לאסון קשה, במיוחד כשמדובר בבית דירות שיש בו גם, בדרך כלל, מתקני גז וכיוצא באלה חומרים דליקים. למערער הרשעות קודמות רבות ובכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד סרגובי למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 23.2.86).
ע.פ. 731/85 - הרוטיאן אגוב בליאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
בגין שלוש עבירות של סחר בסמים ועבירה של אספקת סם נדון המערער לתקופות מאסר שונות וכן הופעל מאסר על תנאי באופן שעל המערער לרצות 28 חודשי מאסר בפועל. כן הוטלו עליו שנתיים מאסר על תנאי. הערעור בענין המאסר בפועל נדחה ובאשר למאסר על תנאי נתקבל. לענין המאסר בפועל - המערער הוא כנראה נרקומן והוא עשה מסחר בסם מתאדון שסופק לו. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב במצבו זה ובחוסר הישע שבדרכי הטיפול בו והמאסר שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר. לעומת זאת עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו כבד מדי לאור מצבו של המערער ולפיכך יועמד המאסר על תנאי על שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.2.86).
ע.פ. 511/85 - דהן מאיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נתקבל).
מכל אישומי השוחד שיוחסו למערער הוא הורשע רק באישום של בקשת שוחד כאשר ההרשעה מבוססת על עדות עד המדינה סאלח וכן על מה שנראה לשופט כסיוע. סיוע זה הוא העובדה שברשות נאשם אחר (שלמה) נמצאו כספים שלדברי סאלח שולמו לו כשוחד. השאלה אם הסיוע האמור מהווה גם סיוע לאשמתו של המערער תלויה בשאלה אם יש לקבל את גירסת המערער שבשלב מסויים של האירועים הוא עזב את המכונית שבה התקיימה שיחת השוחד ועל כן יתכן שלא נכח בעת שיחת השוחד שנתקיימה בין סאלח לבין שלמה. ביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את המערער והערעור על כך נתקבל.
עדות השוטרים אינה תואמת במלואה את עדות סאלח באשר לאנשים שנכחו במכונית ובנוסף לכך נמצאה עדות סאלח בלתי אמינה בפרשות אחרות ולא מן הנמנע, אם כי בדוחק, שסאלח העליל עלילה על המערער. השופט לא היה מוכן להרשיע את המערער ללא סיוע, ומשהתעורר ספק אם נכח המערער בשעת שיחת השוחד, שוב אין זה בטוח לקיים את ההרשעה, אם כי רובץ חשד כבד על המערער שביצע את העבירה. לפיכך יש לזכותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עוה"ד ש. בלזר וא. וייס למערער, עו"ד נחליאלי למשיבה. 16.2.86).
ע.פ. 521/85 - מוחמד חוסני עזב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בקטטה שפרצה בין המערער לבין המנוח, פתח המנוח במעשי אלימות כלפי המערער, ובתגובה לכך שלף המערער סכין ודקר את המנוח, תחילה בידו ולאחר מכן דקירה קטלנית שהביאה למותו. המערער הואשם בעבירת רצח אך הורשע בהריגה בלבד ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושלוששנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, המערער הוא שהותקף ע"י המנוח וזאת על רקע מחלוקת בין שתי המשפחות שהן קרובות זו לזו וכמו כן אין למערער עבר פלילי, נעשתה סולחה בכפר ושולם סכום כסף מסויים על פיה, אך אין בכל אלה כדי להצדיק הקלה בעונש. נקודת המוצא היא שחיי אדם קופחו ותוצאה קשה זו מחייבת ענישה הולמת. העונש שהוטל על המערער אינו קל אך אין הוא חמור באופן המצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.2.86).
ע.פ. 503/85 - אברהם אבוטבול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסרסרות לזנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סרסרות למעשה זנות ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנה למאסר על תנאי. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - העבירה
הוכחה כדבעי, אם מכוח החזקה שבסעיף 200 לחוק העונשין ואם מכוח עדותה של המתלוננת שבית המשפט נתן בה אמון ואין להתערב בכך. אשר לעונש - במשך שנים חי המערער על רווחי המתלוננת ממעשי זנות ולא זו בלבד אלא שהתעלל בה, השפיל אותה ודרס את כבודה. למערער הרשעות קודמות מכל הסוגים ואורח חייו הוא אורח חיים עברייני. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד גנון למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 23.2.86).
ע.פ. 487/85 - מרדכי יהב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נדחה).
המערער הורשע בלקיחת שוחד ונדון לששה חודשים מאסר על תנאי. הערעור הוא על ההרשעה והוא נדחה. הרשעת המערער מבוססת על האמון שניתןבעדותו של העד היימן תוך שבית המשפט קבע כי בשל אופיו של העד נדרש לעדות זו סיוע. סיוע כזה נמצא ובנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אמת הדבר שהשופט לא היה מוכן להרשיע את המערער בפרשות אחרות שעליהן העיד היימן ואשר לא היה להן סיוע, אך אין בכך כדי להצדיק התערבות בהרשעה. השופט היה רשאי ליתן אמון מסוייג בדברי העד, תוך נכונות לבסס ממצא אך על אותם חלקים בעדות שיש להם סיוע. אשר לטענת הסניגור כי לענין חבילות השי שהמערער קיבל אין מקום להרשעתו שכן אין הן בבחינת שוחד - מתוך חומר הראיות עולה כי החבילות ניתנו בגין שירות שהמערער עשה בפועל לנותן השוחד. זאת ועוד, השי ניתן בחינת "שלח לחמך על פני המים" ובעובדה שהלכה למעשה לא הוכח משוא פנים, אין ולא כלום. די בכך שהוכח שמתן השי יש בו כדי להטות פנים בדרך כלל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עו"ד רימל למערער, עו"ד וסרקרוג למשיבה. 19.2.86).
ע.פ. 239/85 - דוידאשוילי אשה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נשוי ואב לארבעה ילדים, שהצעיר ביניהם בן 5 והבוגרת בת 10. חיי בני הזוג לא עלו יפה והאשה נתנה עינה בגבר זר, זנחה את הבית ואת ילדיה והמערער היה זה שנדרש לעשות לביתו גם בתחום הטיפול בילדים. הוא היה נתון במצוקה נפשית קשה ובאחד הימים נתקל ברחוב באשתו ההולכת בחברת גבר זר כשחלק מן הילדים עמה. התפתח דין ודברים שבמהלכו הפגינה האשה זלזול ודחייה כלפי בעלה בנוכחות הילדים, קינטרה אותו ומשלא שלט עוד בעצמו שלף סכין דקר את אשתו וגרם לה חבלות קשות הגבר שהיה עם האשה נחלץ לעזרתה ואז דקר המשיב את הגבר וגרם למותו. המערער הואשם בעבירת רצח ונסיון לרצח ובעקבות עסקת טיעון הודה בהריגה ונסיון לרצח, הורשע ונדון ל- 12 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הוגש תסקיר שרות מבחן שתיאר את המצב הקשה שאליו נקלעו ילדי המערער הקשורים מאוד לאב והוא הדמות המרכזית במערך המשפחתי. עוד התברר שהמערער איננו בריא ומתייסר במיוחד בגלל מצוקתו הנפשית. האשה הכירה בטעותה ומחלה למערער ולפי שעה חיי הנישואין מוסיפים להתקיים. אמנם אין בכל אלה כדי לכפר על המעשה האיום שגרם למות אדם ובוודאי שהמערער ראוי לעונש חמור ועליו לרצות תקופת מאסר ארוכה, אולם בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן ניתן להשיג את מטרת הענישה גם בתקופת מאסר קצרה יותר. כן יש לתת את הדעת להתפתחויות שחלו מאז שנגזר הדין ולמצב הקשה והמורכב של המערער ומשפחתו. בכל הנסיבות יש להעמיד את המאסר בפועל על שמונה שנים ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 20.2.86).
ע.פ. 942+965/85 - מדינת ישראל נגד מיכאל מחפוד
*מידת העונש (אינוס) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הכיר במורה פלונית שעבדה כפקידה וניסה פעמים אחדות להזמינה לצאת עמו. באחת הפעמים הסכימה לנסוע אתו לביתה. המשיב סטה מן הדרך והגיע לפרדס שם אנס את המתלוננת ובעל אותה מספר פעמים. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. שופטי הרוב החליטו להשית על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואילו שופטת המיעוט סברה שיש להטיל על המשיב מאסר של ארבע שנים לפחות. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל והמאסר הועמד על ארבע שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
למערער עבר פלילי עשיר ולאחרונה הורשע גם בעבירות של איומים, נשיאת נשק ועשיית מעשה מגונה בקטין ונדון למאסר בפועל. גם כלפי משפחתו התייחס המשיב התייחסות של רמיסה כאשר נשא בשעתו את אשתו כדי להשיג הקלה בעונש בפרשה קודמת ועתה הוא מביא מאהבות לביתה לחיים בצוותא איתה. הסניגור טוען כי המערער מעולם לא נעצר בגין עבירת האינוס וכי הוא משתקם בעזרתם של אחרים המקליטים את שיריו ותקליטים אחדים שלו כבר הופיעו בשוק. לעומת זאת דורשת התובעת החמרה בעונש בהתחשב בנסיבות הברוטליות שנתלוו למעשה האונס. אכן, דעת הרוב של בית המשפט המחוזי מופלגת ביותר מבחינת קולת העונש ויש להתערב בכך. זוהי אחת העבירות החמורות והיא בוצעה בצורה של התנהגות ברוטלית מלווה בהשפלת כבודה של המתלוננת והתעללות קשה ברגשותיה. המערער אינו זונח את דרכיו הנלוזות גם כשהוא עוסק בהלחנת שירים ואין ביצירה זו כדי להפחית מחומרת מעשיו. בעבר כבר נהגו עם המערער לא אחת לפנים משורת הדין והקלו עמו הרבה אך הדבר לא שינה את אורח חייו. בית המשפט חייב להביע בעונש המושת את סלידתו ממעשים ברוטליים כאלה ולהגן על שלום הצבור. רק מאחר שהמערער לא נמצא עתה במאסר ומשום שבית המשפט לערעורים אינו ממצה את כל מידת הדין אין בית המשפט העליון גוזר את מלוא העונש שראוי היה להשית במקרה דנן. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור כאמור.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' נ. בן-אור למערערת, עו"דח. משגב למשיב. 9.2.86).
בר"ע 141/86 - יוסף ברש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחה) (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון לחמשה חודשים מאסר על תנאי וקנס של עשרת אלפים שקלים חדשים ובית המשפט הורה שהקנס ישולם בשיעורים, היינו 2,000 שקלים תוך חמישה עשר יום ממתן ההחלטה, ולאחר מכן תשלומים חודשיים של 1,000 שקלים לחודש. המבקש טוען כי העונש חמור יתר על המידה וכי אינו יכול לעמוד בתשלומי הקנס הגבוהים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההרשעה נובעת מהברחת 300 שעונים בדרך מורכבת ומתוחכמת. העונש אינו חמור יתר על המידה ואין להביא את העניין לפני ערכאה נוספת. למעשה מופנה הערעור נגד שיעורם של התשלומים החודשיים, אך זו בקשה שאינה משמשת עילה לערעור נוסף. עניין הקטנת השיעורים של תשלומי הקנס נכנס לגדר הנושאים שסעיף 87 לחוק העונשין מאפשר פניה חוזרת לבית המשפט שגזר את העונש ואפשרות זו עומדת למבקש.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 27.3.86).
בר"ע 143/86 - יצחק מדינא נגד מדינת ישראל
*מחיקת ערעור פלילי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בתשעה אישומים לפי חוק מס ערך מוסף ובית משפט השלום גזר לו מאסר בפועל של שלושה חודשים, מאסר על תנאי לארבעה חודשים וקנס של 200,000 שקלים ישנים. המבקש תגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ושם עוכב גזר הדין במשך שנה ומעלה שחלפה מעת הגשת הערעור. כשנקבע הערעור לדיון הגיש
המבקש בקשה לדחיית השמיעה בטענה שעליו להחליף את עורך הדין. בית המשפט לא קיבל את בקשת הדחייה וביום הדיון, כשבוע אחרי שההודעה על אי הדחייה נמסרה למבקש, התייצב המבקש וטען שאינו מוכן לטעון את הערעור. בית המשפט המחוזי החליט כי בפני המבקש עומדות שתי חלופות - לטעון את הערעור בעצמו או להשלים עם מחיקת הערעור. המבקש הודיע שאינו מוכן לטעון את הערעור ובית המשפט החליט למחוק את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הערעור נמחק מאחר והמבקש לא היה מוכן לטעון את הערעור בעצמו ואין לקבל את הגישה שווא טוען לה כאילו חייב בית המשפט לדחות את הדיון כל אימת והמערער אינו מוכן להשמיע את ערעורו, גם אם ניתנה לו הודעה מספקת מראש על המועד. גם לגוף העניין אין לגלות עילה להביא את העניין בפני ערכאה נוספת שכן העונש אינו מופרז לחומרה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דניאל פרידמן למבקש, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 23.3.86).
בר"ע 148/86 - יעקב דננברג נגד בועז נהיר, עו"ד ואח'
*עיכוב יציאה מהארץ (הבקשה נדחתה).
נגד המבקש הועלו חשדות כבדים שמצאו ביטויים בדו"ח כונס הנכסים הרשמי שהוצג בפני ביהמ"ש ובמיוחד החשד כי לכאורה הוציא סכום של מיליון דולר שלא כדין מתוך כספי ירדניה חברה לביטוח בע"מ. על יסוד אלה פנו המשיבים בבקשה לערוך למבקש חקירה פומבית וכן ביקשו שביהמ"ש יצהיר כי המבקש ניהל את עסקי החברה תוך כוונה לרמות את נושיה והשתמש שלא כהלכה בכספי החברה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי יש באמור "סיבה סבירה" לחשש מפני בריחה אפשרית של המבקש מן הארץ וכן יש יסוד להאמין שהוא עומד להמלט על מנת להתחמק מהחקירה והוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כמבוקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אף שאין בנמצא ראיה ישירה שהמבקש עומד להמלט מן הארץ, די בחשדות הכבדים שהועלו כלפיו ושמצאו ביטויים ועיגונם הלכאורי בדו"ח כונס הנכסים הרשמי, כדי להצדיק מתן צו העכוב, בכפוף לערובה מתאימה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יוסף אלון למבקש, עו"ד ב. נהיר למשיבים. 26.3.86). בר"ע 166/86 - יעקב משה ואח' נגד יהושע קנר ואח'
*בקשה לביטול פס"ד (הבקשה נדחתה).
משלא העלו המבקשים בבקשה לביטול פסק דין שניתן נגדם טענה שיש לבטל את פסה"ד "מחובת הצדק" משום שהמסירה (הדבקה על דלת הדירה) בוצעה בניגוד לדרישת התקנות, הינו ללא "שקידה ראויה וסבירה", צדק השופט כשלא היה מוכן להתייחס לטענת שהועלתה לראשונה במהלך טעונו של ב"כ המבקשים בביהמ"ש. יש גם הודאה, ולו גם מכללא ובחצי פה, שהמבקשים או מי מהם, ידעו על ההזמנה.צודקים הם שאילו הוכח שהמסירה לא היתה כדין, כי אז יכלו פורמלית להתעלם מביצועה, ברם, הדבר לא הוכח ואילו הידיעה למעשה בצד ההתנהגות כפי שמתוארת בפסק הדין, מובילות למסקנה שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט אינה גורמת, גם לעיצומו של ענין, עוול למבקשים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דן בן חיים למבקשים, עו"ד בנימין אהרונסון למשיבים. 25.3.86).
בר"ע 125/86 - דניאל אקלר נגד מדינת ישראל
*תחולת התוספת השניה לפקודת התעבורה (הבקשה נדחתה).
השאלה שהתעוררה הינה אם חלה על העבירה בה הורשע המבקש, אי עצירה באור צהוב ברמזור, התוספת השניה לפקודת התעבורה הכוללת בין העבירות המנויות בה, גם "עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות לגבי אי ציות נוהג רכב לאות 'עמוד' ברמזור". המבקש הורשע בעבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה בשל אי ציות לאור צהוב ברמזור ובית המשפט המחוזי קבע כי התוספת השניה בנוסחה הנ"ל כוללת גם אי
עצירה באור צהוב ולפיכך קיימת שלילת חובה של הרשיון כאמור בסעיף 38 לפקודת התעבורה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען כי רק אי עצירה באור אדום ברמזור היא בגדר עבירה שהתוספת השניה חלה עליה, מאחר והביטוי "עמוד" משמעו הוא רק אם האור ברמזור הוא אדום. טיעון זה נדחה. כאשר מלותיו של החיקוק הן בעלות משמעות בהירה ומשתלבות בנוסח החוק ובהוראות אחרות הקרובות לעניין, אין מקוםלסטות מן הפירוש של המלים ולהשליט פרשנות השאובה מן ההיסטוריה החקיקתית כדי לשנות מפשוטו של הנוסח. לפי פשוטם של דברים, היינו על פי השימוש הלשוני הרגיל, המונח "עמוד' בהקשר לעבירה של אי ציות לרמזור, מתייחס לכל ציווי הניתן באמצעות הרמזור ואשר יש בו כדי להורות על עצירה על אתר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יצחק ויסל למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 27.3.86).
ע.א. 296/85 - יגאל בורנשטיין נגד דליה בורנשטיין
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער חוייב בשעתו במזונות אשתו ושני ילדיו הקטינים. משבגרה הבת והגיעה לגיל 18 הופחת שיעור המזונות בשליש כפי שסוכם מעיקרו. עתה הגיש המערער תביעה לשינוי שיעור המזונות ושתיים טענותיו: כי הבן הגיע לגיל 18 ועל כן הוא פטור ממזונותיו; כי האשה משתכרת למחייתה והוא איננו חייב עוד במזונותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שינוי מהותי בנסיבות בכל הנוגע למזונות האשה, כי השתכרותה של האשה אינה מכסה צרכיה וכי גם כיום עליה להסתייע באביה ואין סיבה שבעלה שעזב אותה ומתגורר עם אחרת יזכה לפטור מחובתו לזון את אשתו. לפיכך דחה את הבקשה לביטול החיוב במזונות אשתו. אשר למזונות הבן גרס ביהמ"ש כי מאחר והוא משרת בצבא והוא תלוי במידה רבה בבית שאליו הוא שב בחופשותיו אין לבטל את החיוב במזונות לגביו. בכל הנוגע למזונות האשה נדחה הערעור ובאשר למזונות הבן נתקבל הערעור.
אשר למזונות האשה - אין להתערב בממצאים של ביהמ"ש המחוזי ובמסקנה העולה מממצאים אלה. אשר למזונות הבן - חובת המזונות לגבי קטין מסתיימת בהגיעו לגיל 18. יכולות להווצר נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך החיוב במזונות שלא מכח הדין האישי אלא מכח הוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), אך כדי שהחיוב במזונות יושתת על הוראות אלה לא די להצביע על קיומן של נסיבות שהן בגדר מצב רגיל אצל כל צעיר או צעירה הנכנסים לשירות הצבאי. השכר הצבאי אינו גבוה והחיילים שבים מחופשות לסופי שבוע הביתה ונזקקים לבית, לבגדים וכו'. מערכת נסיבות כזאת היא שיגרתית ומקובלת ואם תאומץ גישת ביהמ"ש המחוזי הרי פירושו של דבר שחובת המזונות מתארכת, ככלל, בכל מקרה כמעט, עד לסוף שירות החובה של הבן או הבת. תיזה כזאת אין לקבלה. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב כהן למערער, המשיבה לעצמה. 27.2.86).
ע.א. 190/85 - רפאל עברון נגד עליזה עברון ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בני הזוג נישאו במרץ 1982 ונכנסו למחלוקות חריפות שהיו בעיקרן מריבות כספיות. המערער טוען כי הוא רוצה בשלום, אך יחד עם זאת הגיש תביעת גירושין, והסתמך, בין היתר, על מחלת עצבים, כביכול, של האשה. התייחסות למחלה זו מועלית על ידיו גם במסגרת הערעור כנימוק לפטור אותו ממזונותיה באשר לטענתו לא ידע על המום לפני הנישואין. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למזונות אשתו ובנו הקטין 10,000 שקלים לחודש מספטמבר 1983 כשהסכום מוצמד והערעור נדחה.
טענתו העיקרית של המערער היא שהאשה איננה עמו מאחר ועזבה את הדירה עם ילדם ועברה להתגורר בבית הוריה וכן טען כי אין לה אמתלה מבוררת לכך ומכאן שאינו
חייב במזונותיה. על רקע הגשת תביעת הגירושין וטיעוניו של המערער יש לראות את הטענה בדבר נכונות כביכול לשלום בית כנעדרת תום לב. בנסיבות אלה אין גם משמעות מכרעת להבעת דעתה של האשה שאף היא רוצה בגירושין. אם הוגשה תביעת גירושין ע"י הבעל מה לו כי ילין על אשתו. לענין האמתלה המבוררת לעזיבת הבית - על רקע הנתונים העובדתיים אין לשלול את המסקנה העולה מהכרעת ביהמ"ש המחוזי שלפיה אין לראות באשה, בנסיבות הענין, מורדת או מעין מורדת. ביהמ"ש המחוזי מפרט בהרחבה את צרכי האשה, לרבות העדר קיומה של חובה לשלם למדורה כל עוד היא גרה עם הוריה, ואין עילה לפסילת חישוביו ומסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי בענין שיעור המזונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עופר גנון למערער, עו"ד יוני וינריב למשיבים. 27.2.86).
ע.א. 293/84 - יעקב בן בסט ואח' נגד דיור בנין ופתוח בע"מ ואח' *מהימנות עדים בשאלה אם סעיף בחוזה תוקן לפני החתימה על החוזה (הערעור נדחה). חוזה בין המערערים למשיבות כלל נספח באשר לתשלומים ובאחת הפיסקאות נקבע כי "השער היסודי - השער היציג הידוע של הדולר בתאריך הרכישה (יום ההתקשרות) היינו שער של 19.23 לכל דולר". המלים "בתאריך הרכישה (יום ההתקשרות)" נמחקו ואין חולקין כי המלים "היינו שער של 19.23 לכל דולר" הוספו בהדפסה שניה ולא בהדפסה המקורית של החוזה. המחלוקת בין הצדדים הינה אם המלים שער של 19.23 לכל דולר הוספו לאחר חתימת המערער על החוזה או לפני כן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבות כי מלים אלה הוספו לפני שהמערערים חתמו על החוזה והערעור נדחה. נטל הראיה שהמלים הוספו לאחר חתימת החוזה היה על מי שטוען כי במסמך שנחתם על ידיו ושכולל נתונים פלוניים הוספו ללא רשות דברים אחרי חתימתו של המסמך, היינו על המערערים. כמו כן דבריו של העד מטעם המשיבים היו אמינים ואין אחיזה לטענת המערער הסותרת את התיזה כי מה שרשום במסמך ונושא ראשי תיבות של חתימת המערער, הוסף לאחר הוספת ראשי התיבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אתי רוטלוי למערערים, עו"ד דניאל זקס למשיבות. 26.2.86).
בג"צ 659/85 - מינה בר יוסף - יוסקוביץ נגד שר המשטרה ואח'
*שחרור מחבלים (העתירה נדחתה).
בעלה של העותרת נרצח בידי חוליית מחבלים, החוליה נתפסה ושלושת חבריה הורשעו ברצח ונדונו למאסר עולם. העותרת טוענת בעיקר שחרורו של אחד מהם כתמורה לשחרור חיילים ישראליים שהוחזקו על ידי המחבלים. השחרור התאפשר על ידי כתב חנינה שנעשה על ידי נשיא המדינה ובענין זה טוען הפרקליט כי הנשיא לא הפעיל שיקול דעת משלו, אלא פעל בעקבות החלטת הממשלה. טענה זו סומכת עצמה על מכתב שקיבלה העותרת מהיועצת המשפטית של נשיא המדינה. העתירה נדחתה.
לנשיא המדינה שיקול דעת באשר לשימוש בסמכות המוענקת לו. שיקול דעת זה - להבדיל מנשיא המדינה עצמו - נתון לביקורת שיפוטית, אך לא הובאה כל ראיה כי לא נעשה שימוש כדין בשיקול הדעת הנשיאותי. טיעוני פרקליט העותרת נסמכים על מכתבה של היועצת המשפטית כאמור, אך אין במכתב זה ביסוס לטיעון הנ"ל. במכתב צויין כי "שחרור רוצחי בעלך... לא נעשה כמובן מתוך מגמה לשחרר פושעים, אלא למען פדיון שבויינו... הדבר נשקל במשך שנים של משא ומתן על ידי כל ממשלות ישראל שכיהנו במהלך אותן שנים וההחלטה הסופית נפלה בממשלה ללא התנגדות". מקטע זה אין להבין כי הנשיא לא הפעיל כדין את שיקול דעתו שלו.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עוה"ד מ. סגל וש. קרן-גיל לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 13.3.86).
ב.ש. 105/86 - חיים וייל נגד מדינת ישראל
*סמכות דן יחיד בערר בעניין חפצים שנתפסו ע"י המשטרה (הערר נדחה מחוסר סמכות).
הערר הוגש על החלטת בית המשפט המחוזי על פי הוראות סעיפים 36 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) בעניין חפצים שנתפשו בידי המשטרה והקשורים בתיק הפלילי. ב"כ המדינה העלה טענה כי שופט יחיד אינו מוסמך לדון בערר וטענה זו נתקבלה. הכלל הוא שבית המשפט העליון דן בשלשה, אלא אם כן קיימת הוראה מיוחדת שמסמיכה אותו לדון בדן יחיד. בענייננו אין הוראה כזו. שאלה אחרת היא מיהו המוסמך לדון בערר הנדון. שאלה זו אינה נקיה מספקות ומן הראוי שתתברר במסגרת ערעורו של העורר בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד וולציק לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 21.2.86).
ב.ש. 118/86 - מדינת ישראל נגד ראובן שטרן
*שחרור בערובה (גניבה וזיוף) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בתשעה אישומים שעניינם גניבות, זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה. העבירות בוצעו במשך שנה והיקפן מגיע לכדי 58,000 שקלים חדשים. למשיב שורת הרשעות קודמות ובכללן עבירות דומות ותלויים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה לתקופות של למעלה משנתיים. בידי התביעה ראיות לכאורה ובכללן הודאת המשיב במשטרה בשמונה מתוך תשעת האישומים. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
בלי להתייחס לשאלה אם די בחומרת העבירות כדי שתקום עילה למעצר, מעידים עברו של המשיב והעבירות המיוחסות לו הפעם, כי החשש שהמשיב ימשיך לבצע עבירות בעת שחרורו בערובה אינו חשש בעלמא. לא זו בלבד שעבר את העבירות חרף המאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגדו, אלא שהמשיב נעצר פעמיים בשל העבירות הנדונות בתיק זה וכששוחרר המשיך לבצע עבירות נוספות. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רומנוב לעוררת, עו"ד קיסלר למשיב. 13.2.86).
בר"ע 721/85 - סלע חברה לביטוח בע"מ נגד אליהו פתייה
*הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שקבעה ועדה של הביטוח הלאומי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להתיר למשיב הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שקבעה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי עפ"י הסיפא של סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדונה כערעור והערעור נתקבל. נקודת המוצא של השופט היתה כי הסטנדרטים מתי יהא זה מן הצדק להתיר הבאת ראיות לסתור לפי הסיפא לסעיף 6ב' צריכים להיות ליברליים ומכאן שיש להתיר הבאת ראיות לסתור עקב הנסיבות שפירט. השקפת ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. סעיף 6ב' לחוק נועד מעיקרו לתת מענה, ולו אך חלקי, לקושי שבפניו נמצא ביהמ"ש הדן בתביעות פיצויים והנדרש להכריע בין חוות דעת רפואיות. הכלל הוא שהקביעה הקודמת היא המחייבת, אך ביהמ"ש מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. המקרה הנוכחי אינו מקיים את התנאים לסטות מן הכלל.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. גדות למבקשת, עו"ד ש. ברקוביץ למשיב. 30.1.86).
בר"ע 199/86 - דליה כהן נגד גיורא כהן
*עיכוב יציאה (הבקשה נדחתה).
המבקשת נשואה למשיב, שניהם גרו בארה"ב והמבקשת נטלה את הילדים ובאה ארצה וכאן הגישה תביעת מזונות נגד המשיב. הנ"ל הזדמן ארצה והמבקשת הגישה בקשה לעכב את יציאתו מהארץ. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שימוש בכוח עיכוב היציאה הוא צעד חמור ולפי הפסיקה רק לעתים רחוקות יעוכב תושב חוץ שיזדמן ארצה מלצאת מישראל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא היעדרו של האיש מן הארץ יכביד על ביצוע של פסק הדין, אלא העובדה שאין לו כאן רכוש ואילו הסיכוי שעיכוב האיש בארץ יאלץ אותו בסופו של דבר להעביר לכאן כסף כדי לסלק את החוב אינו שיקול לגיטימי לצידוק עיכובו. המשנה לנשיא שנתנה את ההחלטה בעניין זה ציינה כי גישתה שונה מן הגישה העולה מן הפסיקה דלעיל, ולדעתה אין להניח לראש משפחה להתנער מחובתו כלפי ילדיו על ידי חצייה של גבולות ממדינה למדינה. אעפ"כ דין הבקשה להדחות. מסתבר שהאם נטלה את הילדים והביאה אותם ממקום מגוריהם בארה"ב לישראל ואילו האב ממשיך להתגורר שם. הוא גם הציע שני ערבים המוכנים לשאת במקומו בחיוב מזונות עד לסך 400 דולר לחודש. כן יש למשיב בישראל דירת מגורים וכן הוא טוען שאם לא יחזור מיד לארה"ב עלולים לפטר אותו מעבודתו. בנסיבות אלה, וכאשר ניתן לעקל את זכויותיו בדירה המשותפת לשם ביצוע פסק הדין לכשינתן, נשמט הבסיס מתחת לבקשה לעיכוב היציאה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ח. גירון למבקשת, עו"ד ר. עוזר למשיב. 26.3.86).
בג"צ 313/84 - המשחטה המאוחדת שוק הכרמל נגד עירית ת"א
*הקמת משחטה באזור ת"א (העתירה נדחתה).
העותרת היא אגודה שיתופית בה מאוגדים סוחרי עופות רבים העוסקים בשחיטתם בשוק הכרמל בתל- אביב. העתירה מתייחסת להקמת משחטה מרכזית באיזור והיא נדחתה. מתצהירו של המשיב עולה כי יחידי העותרת המשיכו לבצע שחיטת עופות בעסקיהם ללא רשיון גם אחרי הגשת העתירה. טוען פרקליט העותרת שיש להבחין בין העותרת לבין יחידיה אך אין ממש בטענה זו, הן משום שבג"צ ישווה לנגד עיניו גם את ההתנהגות יחידי העותרת והן משום שאם אין לעותרת "מעמד" להציג את טענות יחידיה ממילא אין לה "מעמד" להגיש את העתירה. נגד רבים מיחידיה של העותרת ניתנו מזה זמן רב צוי סגירה והם עמדו במריים ולא ביצעו את הצווים וכן לקחו את הדין לידיהם כשהעתירה בבג"צ תלויה ועומדת ולאחר שבקשתם לצו ביניים נדחתה. הובא לבג"צ חומר רב המצביע על כך שהמשך השחיטה בשוק הכרמל מהווה מטרד תברואתי חמור. התנהל משא ומתן בין בעלי הדין לגבי הקמת משחטה והעובדה שטרם נמצא פתרון לענין זה אין בה כדי להניע את בג"צ להיעתר לעותרת. אין גם תימוכין לטענה שקיימת חובה מצד העיריה להקים משחטה לעופות ולא נפל פגם מינהלי כלשהו באי שימושה של העיריה בשיקול דעתה להקים משחטה עירונית.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, מלץ. עוה"ד מ. בוכהלטר וי. שפרן לעותרת, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה. 23.3.86).
ע"פ 729/84 - רסמי אחמד לחאם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שדקר את המתלוננת מספר דקירות בסכין שבידו ואלמלא נזעקו בני משפחה לחדר לשמע צעקותיה היה ממשיך לדקרה. כל זאת עשה המערער משום שלדעתו ביישה המתלוננת את בני משפחתה ופגעה בכבוד המשפחה. ביהמ"ש הרשיעו בגרימת חבלה חמורה ודן אותו לשש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה נימוקים להקל ובכלל זה מצבו המשפחתי של המערער שהוא נשוי ואב לחמשה ילדים, ואולם מדובר באלימות חמורה ביותר שרק בנס לא נסתיימה במות המתלוננת. שש שנים מאסר על מעשה חמור ומסוכן זה אינו עונש חמור כל עיקר. מה גם שלמערער הרשעות קודמות שעניינן אלימות המסכנת את שלום הציבור. בתי המשפט מצווים לעמוד בפרץ ולהעניש על אלימות כזאת בכל חומר הדין.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 23.2.86).