בג"צ 698/85 - מאזן אללה סעיד רג'לס ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש
*הריסת בתי מחבלים(העתירה נדחתה).
א. העותרים מבקשים למנוע מהמשיב הריסת בתיהם. מנוסח העתירה עולה כי בני משפחתם של העותרים התארגנו ופעלו בחולייה שמטרתה לפגוע ביהודים, והם תיכננו צעדיהם ואף הצטיידו בסכינים ובאקדח ובאחת הפעולות פגעו ודקרו מדריך תיירים יהודי בסבסטיה. ב"כ העותרים העלתה שתי טענות נגד החלטת המשיב להשתמש בסמכותו לפי תקנה 119(1) של תקנות ההגנה להרוס את בתי העותרים: כי התקנה 119 הנ"ל מנוגדת למשפט הבינלאומי; כי לא היה מקום בנסיבות הענין לצוות על הריסת הבתים. שתי טענות אלה יש לדחות.
ב. טענות בדבר תקפות תקנה 119 הנ"ל אשר לדעת ב"כ העותרים נוגדת אמנות בינלאומיות כבר הועלו בבג"צ וכבר נדחו. אשר לטענה כי יש בהריסת הבתים משום ענישה קולקטיבית - אילו היתה מתקבלת טענת העותרים כי אז היתה מתרוקנת מתוכנה התקנה 119 וכל מה שהיה נותר ממנה לא היתה אלא האפשרות להעניש מחבל המתגורר לבדו ויחידי בבית. מטרת התקנה היא להשיג את האפקט ההרתעתי ואפקט כזה צריך לחול לא רק על המחבל עצמו אלא על הסובבים אותו ובוודאי על בני משפחתו הגרים עמו. עליו לדעת שמעשיו יפגעו לא רק בו, אלא שעלולים הם להמיט סבל רב גם על בני משפחתו. אין בין המושג של "ענישה קולקטיבית" ובין הסנקציה של הריסת בית ולא כלום.
ג. אשר לשיקול הדעת של המשיב - המחבלים ביקשו לפגוע ביהודים ואף החלו בביצוע מעשיהם. אכן, יש לשקול בכל מקרה אם להסתפק באטימת המבנה במקום להרסו. ברם, השיקול אם בעקבות מקרה חבלה יש לנקוט אמצעי זה או אחר, הוא שיקולו של המפקד הצבאי, שהוסמך לכך על פי התקנות, והוא צריך להיות מודרך על פי מידת חומרתו של המעשה. בענייננו, אומר המשיב כי בעת האחרונה נתרבו ברחבי איזור יו"ש, וגם בשטח ישראל על ידי תושבי אזור יו"ש, פיגועים אשר גרמו קיפוח חיי אדם או פציעות שהמכנה המשותף שלהם היה בהתארגנויות מקומיות, לא כחלק מארגון מחבלים, כשהמטרה היא לפגוע ביהודים. בג"צ כבר קבע כי בנסיבות כאלה מתבקשת פעולה תקיפה, שיש בה כדי להוות גורם הרתעתי, ובכך לשמור על הבטחון והסדר. שיקול כזה נופל במסגרת השיקולים שאותם רשאי מפקד צבאי לשקול.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד גב' פליציה לנגר לעותרים, עו"דר. יאראק למשיב. 24.3.86).
בג"צ 609/85 - אריה צוקר נגד ראש עירית ת"א ואח'
*ביצוע הוצאות תקציביות ע"י העיריה ללא אישור משרד הפנים(העתירה נתקבלה).
א. עניינה של העתירה שני תקציבי מילואים שמועצת העיר תל אביב החליטה לאשרם והפעולות הכספיות הננקטות ע"י העיריה בהסתמך על תקציבי מלואים בלתי רגילים אלה ללא שנתקבל אישורו של שר הפנים לתקציבים. העותר שהוא חבר במועצת העיריה וחבר הוועדה לענייני בקורת בעיריה התנגד לתקציבים ולאחר שאלה לא אושרו ע"י שר הפנים, והעיריה התכוונה להוציא את הכספים בהסתמך על תקציבים אלה, עתר לבג"צ. עתירתו נתקבלה.
ב. כל עיריה חייבת לתכנן פעילותה הכלכלית ולהתאים את התחייבויותיה הכספיות במסגרת תקציבה כאשר התקציב הרגיל טעון אשורו של שר הפנים. אם במרוצת שנת התקציב מבקשת העיריה לבצע פעולות המצריכות הוצאה כספית נוספת רשאי ראש העיר להציע תקציב מלואים שהוא תקציב בלתי רגיל ולבקש את אישור המועצה. גם תקציב המילואים טעון אישורו של שר הפנים. ככל שמדובר בתקציב רגיל קובע החוק הסדר ביניים המתיר הוצאות כספיות של העיריה במסגרת התקציב הרגיל גם לפני
אישור השר כאשר הסכום אינו חורג מהתקציב של השנה הקודמת. הוראה בדבר הסדר ביניים כזה אינה קיימת ככל שמדובר בתקציב מילואים. המשיבים טוענים כי לאחר אישור תקציבי המילואים מתבקש שר הפנים לאשר אותם ואמנם הוא כבר אישר כ- %85 ממרכיבי תקציבי המילואים ויתרת המרכיבים נמצאים בדיון במשרד הפנים. המרכיבים שטרם אושרו נוגעים להתקנת גנים, חשמל בטיילת, מבני חינוך, שירותי רווחה ותשלום לזכאים בשל קרקעות מופקעות. לדעת המשיבים הוצאת כספים זו שטרם זכתה לאישור שר הפנים אין בה יותר מאשר פגם טכני שאינו מצדיק פסילת מעשה מינהלי. גישה זו אין לקבל.
ג. לפי המבנה השלטוני כפופים תקציבי הרשיות המקומיות לאישור שר הפנים וכפיפות זו איננה שרירותית וחסרת טעם. הרשויות המקומיות נסמכות לא במעט על תקציב המדינה ונזקקות לסיוע כספי ולגבוי משרד הפנים. הממשלה רשאית לקבוע כי מדיניות העל שלה וסדרי העדיפויות הנגזרים ממנה ינחו גם את העיריות והרשויות המקומיות במסגרת תקציביהן. מכאן שסמכות שר הפנים איננה סמכות פורמלית אלא סמכות מהותית וכל התעלמות מדרישת האישור וכל מעשה שנעשה על פי פריט או מרכיב בתקציב שלא זכה לאישור שר הפנים אינו לוקה רק בפגם טכני אלא הוא בבחינת מעשה פסול.
ד. עפ"י לשון החוק כאמור ניתן לבצע סעיפים תקציביים במסגרת התקציב הרגיל לפני אישור שר הפנים, אך אפשרות כזו אינה קיימת כשמדובר בתקציב מילואים. החשיבות המהותית של אישור השר היתה צריכה להיות מודעת היטב למשיבים. גם אם בעבר היה מקובל לזלזל באישור מוקדם בביצוע עבודות, הרי טענה כזו אינה יכולה להשמע לאחר הסכם שנחתם בין עירית תל אביב ובין משרד האוצר בשנת 1984. העיריה נזקקה לסיוע כספי מאת הממשלה ולפי ההסדר שהושג התחייבה העיריה לא להתחיל בעבודה ולא להתחייב בהתחייבות כלשהי במסגרת התקציב הבלתי רגיל ללא אישור משרד הפנים. אם אמנם השיטה היא שקודם מוציאים את הכספים ואחר כך מקבלים אישור, הרי זו שיטה נפסדת ויש לעקרה מן השורש. נוהל הנוגד את החוק לא יזכה להכשר רק משום שהפך לשגרה.
ה. המשיבים מבקשים להסתמך על צו המאפשר העברות בתקציב מסעיף למשנהו, וטוענים שבמסגרת התקציב הרגיל לא הוציאו את כל התקציב בסעיפים השונים והם רשאים לעשות העברות לתקציב הבלתי רגיל. בכך טועים המשיבים. עפ"י הצו יכולים הם להעביר כספים במסגרת התקציב המאושר ממרכיב אחד למרכיב אחר, אך אין הם יכולים להעביר כספים ממרכיבים שאושרו למרכיבים תקציביים שטרם אושרו ע"י השר.
ו. אשר לטענת המשיבים כי העותר חסר מעמד בהתייצבותו בבג"צ - טענה זו תמוהה היא. העותר נבחר ע"י ציבור ניכר של תושבי העיר ומחובתו כאיש ציבור המייצג את שולחיו לעמוד בפרץ ולהתריע כנגד נוהלים נפסדים ופעולות פסולות העומדות בסתירה למינהל תקין ולדין. אמנם אין ליתן לנציג צבור להפוך את בג"צ לבמה פוליטית לדעותיו והשקפותיו, ומאבק כזה עליו לנהל לפני הגופים הציבוריים המתאימים, אך כשמדובר בקובלנה שעניינה פעולה שלא כדין יפתח בג"צ שעריו לפני נציג הצבור כאשר הוא בא להשמיע את השגותיו כנגד אותה רשות שבמסגרתה הוטלו עליו משימות צבוריות כנ"ל. אין גם לקבל טענה כי העותר השתהה בפנייתו לבג"צ. העתירה מתייחסת לתקציבי המילואים שאושרו ע"י מועצת העיריה לאחרונה ובאשר לכך הזדרז העותר ובא לבג"צבדחיפות הראויה. העובדה שבשנים קודמות הוא לא עתר לבג"צ נגד התנהגות דומה אין בה כדי להוות שיהוי לענין העתירה באשר לתקציבים האחרונים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. לבנה למערער, עו"ד ד. טלמור למשיבים. 18.3.86).
בג"צ 277/84 - צברי אערייב נגד ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי באזור יו"ש ואח'
*תפיסת קרקעות ביו"ש המהוות רכוש ממשלתי(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה אדמות בכפר בית איכסא אשר לטענת העותר הן שייכות לך ואשר בגינן ניתן צו לפי סעיף 59 בדבר רכוש ממשלתי. לפי מסמכי הטאבו בתקופת המנדט המתייחסים לאדמות שבאזור המחלוקת, היו רשומים 167 דונמים בבעלות יהודית מאז שנת 1921 ושני דונמים היו רשומים ע"ש סבו של העותר. העותר טען לבעלות מכח חזקה בחלק ניכר מהאדמות הנ"ל, מעל ומעבר לשני הדונמים האמורים, ובעקבות ברור במסמכים הוצאה ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי הפועל לפי צו 59 הנ"ל תעודה בכתב לפיה שטחי הקרקע הנ"ל הם רכוש ממשלתי. השימוש בתעודה לפי צו 59 ישים במקרה דנן באשר המונח "רכוש ממשלתי" כולל גם כל רכוש אשר היה רשום ביום הקובע של שם מדינת אוייב והמונח "מדינת אוייב" כולל בין היתר, גם רכוש שנרשם בין השנים 1948 ועד 1967 על שם האפוטרופוס הירדני על רכוש האוייב, בשל היותו רכוש של יהודים. לפי הוראות הצו, אם אישר הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי בתעודה בכתב כי רכוש כלשהו הוא רכוש ממשלתי, ייחשב אותו רכוש כרכוש ממשלתי כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. ועדת העררים קבעה כי רק על חלק מהקרקע יש להכיר בבעלות העותר ולגבי יתרת השטח יש להשאיר בעינה את הכרזתו כרכוש ממשלתי. העתירה נדחתה.
ב. בענין הרישומים הקרקעיים - רק שני דונם היו רשומים על שם סבו של העותר ועל כן פנתה הועדה לבדיקת השטח כדי לעמוד על כך אם קמו לעותר זכויות מכח סעיף 178 לחוק הקרקעות העותומני החל גם על יו"ש. אותו חוק מקנה זכות במקרקעין למי שמחזיק בקרקע מירי או מוקופה ועיבד אותה 10 שנים רצופות מבלי שקמו עליו עוררין. חזקה במקרקעין בלבד ללא עיבוד אין בה כדי להקנות זכות. במקרה שבפנינו מדובר בקרקע טרשית בלתי מעובדת פרט לשטחים מסויימים שאמנם בעלות העותר עליהם תרשם. משקבעה הועדה כי יתרת הקרקע לא עובדה ע"י העותר אין להתערב בממצאיה. אם ביקש העותר להוכיח כי רכש זכויות באדמת מירי בלתי מוקצית, לא היה די בכך שהוא טען לחזקה בלבד אלא הוא צריך היה להוכיח מקור חזקה חוקי או להשען על עובדת העיבוד החקלאי. בכך לא עמד העותר.
ג. אשר לשאלה על מי חובת ההוכחה בנסיבות כגון אלה - מדובר כאן ביישומו של הצו בדבר רכוש ממשלתי, צו הקובע ברורות כי משניתנה תעודה יחשב הרכוש לממשלתי כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר ומכאן כי חובת הראיה על העותר. אין גם להלין על הממונה כאילו הפעיל סמכויותיו למטרה פסולה. היה זה במסגרת סמכויותיו וחובותיו של הממונה לשים ידו על רכוש בו ניסה העותר לתפוס חזקה שלא כדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. פלדמן לעותר, עו"ד ראנטו יאראק למשיבים. 24.3.86).
בג"צ 256/85 - יעקב כהן נגד המועצה המקומית קרית טבעון ואח'
*מכרז לביצוע בטוחים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המשיבה פרסמה מכרז לביצוע ביטוחים שונים והעותר נטל חלק במכרז. הוא הגיש במסגרת המכרז מעטפה שבתוכה נכללו שלוש הצעות נפרדות ושונות של שליש חברות ביטוח, כאשר כל אחת מההצעות מחולקת בחלוקה פנימית על פי תחומי הביטוח השונים (חבות מעבידים, מבנים וכדו'). המשיבה לא קיבלה את הצעת העותר וטענתו היא שהצעתו היתה הזולה ביותר וצריך היה למסור לו את הביטוחים על פי המכרז. העתירה נדחתה.
ב. בהתחשב בכך שהעותר הגיש שלוש הצעות במעטפה אחת לא ניתן לקבוע מהי הצעת העותר. במקום שתובא בפני ועדת המכרזים הצעה אחת מטעם העותר שאותה ניתן להשוות עם יתר ההצעות, הגיש הצעה מורכבת משלושה ראשים. דרך זו של הגשת הצעות לא תאמה את מה שהיה מצופה מכל משתתף במכרז. כאשר טען העותר כי הצעתו היא הזולה ביותר התכוון לכך שניתן להרכיב מן ההצעות הנפרדות, על פי חלוקה לסוגי ביטוחים, הצעה אחת שהיא שילוב של סוגי הביטוחים הזולים בכל אחת מההצעות דא עקא, העותר צריך היה להגיש הצעה אחת והוא רשאי היה להציע לגבי כל תחום את המבטח הזול ביותר בעיניו שאותו הוא מייצג ושעמו הוא מציע להתקשר. הוא לא יכול היה להגיש את כל ההצעות לועדה ולצפות לכך שועדת המכרזים תפעל פעולה שאינה חלק מתקנון המכרז ותחפש בכל מקרה בתוך שלוש ההצעות לגבי כל תחום ביטוח אימתי הוא המתחרה הזול ביותר בהשוואה לכל יתר המתחרים. דרך כזאת אם לא הודע עליה מראש, לא היתה הוגנת כלפי כל יתר המשתתפים שהציעו הצעה אחת, ובוודאי יצרו את האיזון הפנימי בהצעה על ידי חישוב כל סוג ביטוח באופן שיש בו כדי להביא להוצאה כללית הנראית למציע כזולה ביותר.
ג. בין אם מדובר מבחינת העותר בטעות בתום לב ובין אם מדובר בדרך שנראית לו כמתוחכמת כדי שיוכל להתחרות על ידי מגוון של הצעות בעת ובעונה אחת, אין עילה לפסילת המסקנה אליה הגיעה המשיבה. אף אם נפלו פגמים בדרך הניהול של המכרז, כגון כשנוהל משא ומתן בקשר להנחה בתשלום הפרמיה, הרי לא די בכך כדי להעניק לעותר את המבוקש בעתירתו. מי שחטא בעצמו בכל הנוגע לדרך השתתפותו במכרז, לא יישמע בבג"צ כשיבוא להלין על הוצאות המכרז.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אהרון מרגלית לעותר עוה"ד מ. נחליאלי וי. כרמי למשיבים. 12.3.86).
ב.ש. 1186/85 - איליט בע"מ ואח' נגד אלקו בע"מ ועו"ד רוטנשטרייך
*הארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. הצדדים ניהלו ביניהם בוררות בפני עו"ד רוטנשטרייך ופסק הבוררות ניתן ביום 23.4.82. במהלך הבוררות הביא הבורר לידיעת הצדדים כי במשפט מסויים הוא מייצג את אלקו (המשיבה) שהיתה צד לבוררות והצדדים לבוררות לא ראו עילה לפסול אותו בשל כך. לטענת המבקשים נודע להם לאחר סיום הבוררות כי בכל תקופת מהלך הבוררות כיהן עו"ד רוטנשטרייך כחבר במועצת המנהלים של בנק דיסקונט ושל אי.די.בי, חברות שיש להן אינטרסים כספיים במשיבה, ומשום כך היה פסול מלכהן כבורר ויש לבטל את פסק הבוררות שנתן. המבקשים פנו ביום 15.7.82 לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות והואיל ובאותה עת חלפו המועדים הקבועים להגשת בקשת ביטול הגישו גם בקשה להארכת מועד. לאחר מכן נמלכו המבקשים בדעתם וסברו שאין הם צריכים הארכת המועד, שכן, לדעתם, עילת ביטול פסק הבוררות מבוססת על סעיף 24(10) לחוק הבוררות, והמועד מתחיל מהיום שבו נתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה. לפיכך, פנו לביהמ"ש וביקשו לבטל את הבקשה להארכת המועד וזו בוטלה. הבקשה העיקרית לביטול פסק הבורר נשארה על כנה וכעבור שנה הוזמנו המבקשים לדיון בביהמ"ש למחיקת הבקשה מחוסר מעש. הדיון בהליך זה התקיים ביום 8.1.84 ובו טען ב"כ המשיבה כי הבקשה לביטול הוגשה באיחור וביקש לדחותה. ב"כ המבקשים לא היה מוכן לטיעון זה וביקש שהות לברר את הענין, אך ביהמ"ש הוציא בו במקום פסק דין בו קבע כי על פני הבקשה נראה שהבוררות נסתיימה ביום 23.4.82 ואילו הבקשה הוגשה ביום 15.7.82 כך שחלפו 45 ימים הקבועים בחוק ולפיכך דחה את בקשת הביטול.
ב. על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש העליון והוא תלוי ועומד. לאחרונה התעוררו ספקות בלב המבקשים, לדבריהם, בעקבות הערת מזכירות ביהמ"ש העליון, אם
פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מיום 8.1.84 ניתן לערעור בזכות או שיש צורך בנטילת רשות. גדר הספקות נובע מהגדרת ההליך במסגרתו ניתן פסק הדין. אם מדובר בפסק דין שניתן בהליך של חוסר מעש כי אז הערעור הוא בזכות, ואילו אם פסק הדין ניתן בהליך לפי חוק הבוררות, כי אז יש צורך בנטילת רשות. כדי להסיר ספקות הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
ג. ב"כ המבקשים הדגיש כי הגשת הבקשה באה מטעמים של זהירות ואין הם מבקשים עניינית לחרוג ממסגרת הערעור שהגישו. כן ציין כי מדובר בטענות פסלות חמורות כלפי בורר ואין זה מן הצדק למנוע מהם להביא בפני ביהמ"ש טענות אלה מטעמים טכניים, במיוחד בנסיבות בהן דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשתם על הסף. הלכה פסוקה היא שהליך התלוי ועומד בפני ביהמ"ש מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו ענין. זאת משום שאם ממילא ענין מסויים תלוי ועומד בפני ביהמ"ש וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר אשר נסב על אותו ענין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת ביהמ"ש ולא עינוי דין לצדדים. במיוחד ניתן להזקק להלכה זו כשמדובר באותו ענין ובאותם צדדים וכששני ההליכים מכוונים כלפי אותה מטרה וההליך השני מוגש מבעוד מועד מטעמי זהירות בלבד כדי למנוע טענות פרוצדורליות. בנסיבות אלה הבקשה להארכת מועד היא טכנית וניתן להענות לה גם אם אין צידוק מיוחד לאיחור זולת טעותו של עורך הדין שלא הגיש מלכתחילה, מטעמי זהירות, גם בקשה לרשות ערעור. אין הצדקה לכך שעניינם של המבקשים לא יתברר לגופו וכי יחסם על הסף בנימוק טכני גרידא. לפיכך הוחלט להאריך למבקשים את המועד.
(בפני: הרשם צור. עוה"ד מ. שפיגלמן וד. כהן למבקשים, עו"ד וולובסקי למשיבה. 20.3.86).
ב.ש. 116/86 - שותפות שרותי פז נגד ארמונד קדוש ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגיש ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בין הצדדים נכרת הסכם שלפיו השכירה המבקשת למשיבים מסעדה בתחנת דלק ובינואר 1985 הגישו המשיבים בביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המבקשת בסדר דין מקוצר בעילה של הפרת חוזה. ביום 13.10.85 הגיעו הצדדים להסדר שקיבל תוקף של צו ביהמ"ש ושלפיו תינתן למבקשת רשות להתגונן בתנאי שתפקיד בתוך המועד שנקבע ערבות בנקאית על סך 10,000 דולר. נקבע שאם לא תפקיד המבקשת את הערבות האמורה בתוך המועד יינתן פסק דין עפ"י התביעה בהעדר רשות להתגונן. המבקשת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד, אך לא הפקידה את הערבות הבנקאית כמוסכם ובמקום זאת הגישה בקשה להקטנת סכום הערבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להקטנת הערבות וההחלטה נמסרה לב"כ המבקשת עדיין בתוך המועד המוסכם להגשת הערבות ואעפ"כ לא הפקידה המבקשת את הערבות. כיוון שכך נתן ביהמ"ש המחוזי ביום 17.11.85 פסק דין במעמד המשיבים ובו חייב את המבקשת בתשלום הסכומים שנתבעובכתב התביעה. ביום 29.11.85 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ולחילופין ביקשה להאריך את המועד להגשת הערבות והבקשה נדחתה בהחלטהמיום 19.1.86. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון והבקשה נדחתה. עתה פונה המבקשת בבקשה להאריך לה את המועד להגיש ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מיום 17.11.85 שניתן במעמד צד אחד. הבקשה נדחתה.
ב. כשניתן פס"ד עפ"י צד אחד עומדות לחייב על פי פסק הדין שתי דרכים חילופיות: פניה לערכאה שנתנה את הפסק בבקשה לבטלו או הגשת ערעור על פסק הדין. דרכים חילופיות אלה עומדות לו לחייב כל עוד לא חלפו המועדים לנקיטת כל אחד מצעדים אלה. הדרך הנכונה היא להגיש תחילה בקשת ביטול פסק הדין ואם נדחית הבקשה בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור ניתן עדיין להגיש ערעור על פסה"ד או בקשת רשות ערעור
על ההחלטה הדוחה בקשת הביטול. כדי לא להחמיץ את המועדים ניתן לדחות מטעמי זהירות בשני הצעדים במקביל. אולם אם בחר בעל דין לילך במסלול אחד ובקשותיו במסלול זה נדחו ובינתיים חלף המועד להליכה במסלול החילופי, אין זה מן הראוי להאריך לו את המועד כדי לאפשר לו לחזור על עקביו במסלול החילופי. המבקשת גם לא מצביעה על כל טעם המצדיק עניינית הארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד א.גרפי למבקשת, עוה"ד א. גורן ופ. כהן למשיבים. 25.3.86).
ב.ש. 133/86 - עוזיאל בלשאי נגד לאה ניקול בלשאי ואח'
*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
עניינה של הבקשה העברת דיון בתיק מעמד אישי מביהמ"ש המחוזי בת"א לביהמ"ש המחוזי בירושלים. הבקשה נשענה על כך שמקום המגורים של הנוגעים בדבר נשתנה בינתיים וכי יהיה להם נוח יותר להתדיין בירושלים. הבקשה נדחתה. אפשר כי הדיון בירושלים יהיה יותר נוח מאשר זה שבתל אביב, אך עפ"י הכללים הנקוטים בידי ביהמ"ש העליון לא די בכך כדי להצדיק העברת תיק שהוגש בבימ"ש פלוני לבימ"ש אלמוני. העברת תיק כזה מחייבת בדרך כלל טעמים בעלי משקל רב יותר, כי העברת התיק כשלעצמו יש בה כדי להכביד במידה מסויימת על עבודתם של בתי המשפט.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ליאורית דניאל למבקש, עו"ד אריה ליטמן למשיבים. 18.3.86).
בג"צ 586/85 - פלונים נגד אלמוני
*קביעת מידת העונש כאשר יש חילוקי דעות בין השופטים בבי"ד צבאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
שלושת השופטים שבבית דין צבאי לערעורים נחלקו בדבר מידת העונש שיש להשית על הנאשמים שהורשעו בדין. שופט אחד גזר מאסר בפועל של שלושה חדשים, השופט האחר גזר מאסר בפועל של 45 יום, והשלישי מאסר על תנאי לשלושה חדשים. בכך קיבלו שני השופטים הראשונים את הערעור וביטלו את גזר הדין של ביה"ד הצבאי שהשית על העותרים מאסר על תנאי לשלושה חדשים ללא מאסר בפועל. ביה"ד הצבאי לערעורים ציין כי בין השופטים יש המחמיר ויש המקל ולכן כוחה של הדעה האמצעית להכריע ורואים את השופט המחמיר כאילוהצטרף לדעה האמצעית היינו למאסר של 45 ימים. ביה"ד הצבאי הגיע להחלטה הנ"ל על יסוד הוראת סעיף 392 לחוק השיפוט הצבאי כי "בית דין צבאי החליט ברוב דעות... רואים שופט שהציע את סוג העונש או את מידת העונש החמורים ביותר, כאילו הצטרף לשופט שהציע את ההצעה הקרובה ביותר להצעתו". בית הדין הצבאי סבר כי דעת השופט שגזר מאסר בפועל של 45 יום היא הקרובה ביותר מבחינת חומרתו להצעת השופט שגזר שלושה חדשי מאסר בפועל. העתירה נגד קביעה זו נדחתה.
העותרים טוענים בעתירתם שגזר הדין הקרוב ביותר, מבחינת חומרתו, להצעת השופט שגזר שלושה חדשים מאסר בפועל, הוא דעת השופט שגזר שלושה חדשי מאסר על תנאי, ועל כן מן הראוי היה לגזור לעותרים שלושה חדשים מאסר על תנאי. גישה זו נדחתה ובג"צ קיבל את דעת ב"כ המדינה כי מאסר בפועל של 45 יום הוא הקרוב ביותר, מבחינת חומרתו, למאסר בפועל של שלושה חדשים, ועונש מאסר על תנאי שאין בו מאסר בפועל כל עיקר הוא העונש הקל ביותר. פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופט אלון והצטרפו להחלטתו בפסקי דין קצרים השופט גולדברג והשופט בך, כשהשופט בך, בעיקר, מסתייג מחלק מהנמקותיו של השופט אלון.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. עו"ד רסלר לעותרים, עו"ד צור למשיב. 5.3.86).
בג"צ 524/85 - אשר שולמן נגד ראש עירית הרצליה
*הודעה על פסלות מלכהן כחבר מועצת עיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר, מהנדס במקצועו, נבחר כחבר מועצת עירית הרצליה. לאחרונה נתמנה העותר כמנהל אגף רישוי פיקוח על הבנייה בעירית
ת"א והמשיב שלח לעותר הודעה על פסילתו מלכהן כחבר מועצת עירית הרצליה. המשיב הסתמך על סעיף 120 לפקודת העיריות הקובע את הפסולים מלכהן כחברי מועצה ובכללם "עובד בשכר בכל רשות מקומית אחרת שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו בשירות הרשות המקומית ובין תפקידיו כחבר המועצה'. עתירת העותר נדחתה. לאחר הוצאת הצו על תנאי נתקבל מעירית ת"א מסמך המגדיר את תפקידיו של העותר ובו צויין כי בין התפקידים "טיפול בנושאי רישוי בניה ופיקוח על הבניה לרבות מו"מ עם גורמי פנים וחוץ... מילוי מקום מהנדס העיר כמהנדס ועדת בנין ערים... אחריות וטיפול בבעיות תקציב...". המבחן לפי סעיף 120 הנ"ל איננו תוכן המשרה בפועל בזמן נתון אלא ההיקף הפוטנציאלי שלה, לפי תנאי המינוי ולפי תנאי המכרז, ולפי החומר בענייננו אין ספק שהמשיב יכול להגיע לכלל מסקנה שעבודת העותר עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין שני התפקידים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עוה"ד דדוש וקיבריק לעותר, עו"ד מוריץ למשיב. 3.3.86).
ב.ש. 56/86 - מאזן ג'עוני נגד אנואר נוסייבה ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגיש ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 2.12.85 נתן ביהמ"שהמחוזי בירושלים פסק דין בו דחה את תביעת המבקש נגד המשיבים. המועד להגשת ערעור הסתיים ביום 16.1.86. במועד זה לא הוגש ערעור אלא ביום 20.1.86. הערעור לא קובל ולמחרת היום הוגשה בקשה להארכת מועד. המבקש מיוצג ע"י משרד עו"ד שבו היו בתקופה הרלבנטית ששה עורכי דין ומתמחה. אחד מעורכי הדין היה במילואים בתקופה שלפני מתן פסק הדין ועניינים שהיו בטיפולו הועברו לטיפולו של עו"ד אחר. שני עורכי דין אחרים נעדרו אף הם מהמשרד בחלק מהתקופה שלאחר מתן פסק הדין, וכך הוטל עומס עבודה רב על עו"ד אחד, שהביא בסופו של דבר לאיחור בהגשת הערעור. לטענת פרקליטו של המבקש יש כאן הצטברות של נסיבות המצדיקות הארכת מועד, ומה גם שדחיית הבקשה הינה בבחינת פגיעה בזכותו המהותית של המבקש להגשת ערעור.הבקשה להארכת מועד נדחתה.
זכות הערעור היא אמנם זכות מהותית אך היא מוגבלת בזמן. כדי להאריך את המועד יש צורך בטעם מיוחד שכן מדובר בערעור שהמועד להגשתו קבוע בחיקוק. ניתן להאריך את המועד בשל טעם מיוחד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, כגון מחלה, שירות במלואים כשאין עורך דין אחר במשרד, תקלה שמקורה בבית המשפט וכיוצא בכך. טעמים הנעוצים בבעל דין עצמו לא הוכרו כמצדיקים הארכת מועד, כגון התרשלות בעל דין, טעות משרדית או עומס עבודה וסידורים במשרדו של עורך הדין. המקרה דנן איננו מסוג המקרים המצדיקים הארכת מועד. בתקופת המועד להגשת הערעור היו במשרד ארבעה מתוך ששה עורכי דין והמועד האחרון להגשת הערעור היה רשום ביומן המזכירות והיה לנגד עיני ב"כ המבקש. הצורך בבדיקת שאלה משפטית אינו מהווה צידוק לאיחור בהגשת הערעור והעובדה שעו"ד אחד היה עמוס לעייפה בעבודה אף היא איננה בבחינת צידוק לאיחור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד י. גרין למבקש, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 3.3.86).
בג"צ 29/86 - קיבוץ גבים בע"מ ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*גביית דמי ביטוח לאומי מחברי קיבוצים מתשלומי גימלאות הביטוח הלאומי (העתירה נתקבלה).
בנובמבר 1975 פרסם המשיב תקנות לענין גביית דמי ביטוח לאומי מחברי קיבוצים והתקנה שמדובר בה קבעה כי אם "נוכח פקיד גביה כי רכיב המשמש לחישוב הכנסתו של חבר קיבוץ לפי תקנה זו... לרבות הגימלאות שהמוסד משלם לקיבוץ לפי סעיף 136ב, לחוק, אינו כלול בשומה או במאזן לשנה פלוני, יקבע פקיד גביה את שוויו של רכיב זה... כאילו הסכום... נקבע בשומה או במאזן לפי הענין". העותרים מתרעמים על כך כי במסגרת הכנסת חבר הקיבוץ קובע הסעיף את הגימלאות שהמוסד
משלם לקיבוץ כאילו הן מהוות הכנסה כאשר לדעתם תקנה זו נוגדת הוראת חוק האומרת כי "לענין תשלום דמי ביטוח לא יראו כהכנסה - גימלה לפי חוק זה...". העותרים העלו טענות נוספות נגד הסעיף המחייב תשלום דמי ביטוח לאומי מהגימלה הנדונה, אך העתירה נתקבלה בהסתמך על כך כי התקנה הנדונה נוגדת את סעיף 168 לחוק כאמור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד צ. טרלו וא. יורן לעותרים, עוה"ד גב' נ. בן אור וא. מאיר למשיבים. 23.3.86).
בג"צ 540/84 ואח' - מוסטפא יוסף ואח' נגד מנהל בית הסוהר המרכזי ביו"ש
*העברת אסירים מבתי כלא בישראל לכלא מרכזי באזור יו"ש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם תושבי יו"ש שהורשעו בישראל בביצוע מעשי רצח ונכלאו בבתי סוהר בישראל. בתחילת יוני 1984 נפתח בית הסוהר המרכזי לאזור יו"ש והעותרים הועברו לבית סוהר זה. העותרים מבקשים להחזירם לבתי הסוהר בישראל או להעניק להם בבית הסוהר המרכזי אותם תנאי מאסר שהיו להם בישראל ובעיקר באשר לתעסוקה, חופשות, תנאי אכילה, מערכת שיקום ועניינים נוספים הקשורים בתנאי המאסר. העתירה נדחתה.
לענין סמכות העברת האסירים מישראל לבית סוהר ביו"ש - ככלל, מי שנדון ע"י בית משפט בישראל למאסר מרצה את עונשו בבית סוהר בישראל, אך לכלל זה מצויים מספר חריגים והאחד מהם כי תושב באזור שנדון בבית משפט בישראל למאסר יהא עונשו, במידה שלא בוצע בישראל, ניתן לביצוע באזור שהוא תושב בו. לפי סעיף זה ניתןלהעביר לבית סוהר ביו"ש תושב של אזור זה. אשר לשימוש בשיקול הדעת המינהלי לענין העברת אסירים - בענין זה גיבשו השלטונות בישראל מדיניות אשר תואמה עם השלטונות באזור והמדיניות עולה בקנה אחד עם מטרת החוק ולשונו ואין להתערב בה. אשר לתנאי המאסר בבית הסוהר המרכזי - משטר החיים בבית הסוהר מחייב מעצם טבעו פגיעה בחרויות שמהן נהנה האדם החופשי, אך פגיעה זו צריך שתהא נובעת מעצם מהות המאסר וצרכיו ולא מעבר לכך. בית סוהר אסור לו שיהפך למכלאה וחדר האסיר אסור לו שיהפך לכלוב. אין להשיג את מטרותיה של הענישה הפלילית ע"י פגיעה בכבוד האסיר ובצלמו כאדם. במסגרת זו בדק בג"צ את התנאים השוררים בבית הסוהר המרכזי והתייחס לענייני התעסוקה, חופשות, אוכל וכד'. בג"צ ציין כי על הרשויות לפעול ליצירת מקומות תעסוקה לאסירים בבית הסוהר לאסירים ביו"ש, לתת את הדעת אם להמליץ על שינוי הדין באיזור לענין עתירות אסירים לחופשות וכן לדאוג לכך שאסירים יאכלו על שולחן ולא על הריצפה. אם תוך זמן סביר לא יעשו פעולות בנידון זה פתוחה הדרך לעותרים לשוב ולעתור לבג"צ.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, וייס. החלטה - השופט ברק. עו"ד פתחי שביטה לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיב. 27.2.86).
ע.א. 227/84 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד מוריס פרטוש
*טענת תרמית של חברת ביטוח נגד מבוטח (הערעור נדחה).
המשיב שהתגורר בחו"ל החזיק מכונית בהחסנה וכאשר שב ארצה וביקש להוציאה מהחסנתה פנתה גיסתו למשרד הרישוי לחידוש הרשיונות והתקשרה טלפונית עם סוכנת ביטוח שפעלה למען המערערת וזו ערכה כתב כיסוי זמני שתקפו על אתר. למחרת באו המשיב וגיסתו לסוכנת הביטוח הודיעו כי המכונית נגנבה בלילה. כעבור מספר ימים נתגלתה המכונית ולפי מצבה היתה מעורבת בתאונה וניזוקה באופן רציני. חברת הביטוח טענה כי המכונית נגנבה לפני עריכת כתב הכיסוי הזמני וסירבה לכסות את הנזק ביהמ"ש המחוזי החליט על יסוד הראיות שבפניו כי כתב הכיסוי נערך לפני הגניבה וכי אין יסוד לטענת התרמית. הערעור נדחה.
המערערת טענה כי לא עליה הנטל להוכיח תרמית, שהרי על המשיב חלה מעיקרה החובה להוכיח תביעתו והוא לא הצליח בכך. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע כי
גירסת המשיב הוכחה כדבעי עפ"י עדות גיסתו וכי לא הובא שמץ ראיה המצביע על ביצוע הגניבה לפני הביטוח. המשיב עצמו לא בא להעיד כי בינתיים חזר לחו"ל, אך אין בכך מאומה מאחר והעדות הישירה ניתנה ע"י הגיסה שהיתה זו שערכה את שיחת הטלפון ואשר טיפלה בנושא הרישוי של הרכב. הן בביהמ"ש דלמטה והן בערעור עלתה הטענה כי המשיב הביא עדות של בעלת תחנת דלק בבת ים שבאה להעיד כי התובע וגיסתו הביאו את המכונית לרחיצה אצלה וכי המכונית היתה במצב תקין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זו הסתבכה בעדותה עד כי אינו מוכן לסמוך עליה כלל, כי העדה התבקשה לסייע לתובע כדי שתהיה בידו עדות אובייקטיבית נוסף לעדותו שלו ושל גיסתו, אך לדעת ביהמ"ש העובדה שהביא עדה שאין לסמוך על עדותה ושאין כל בטחון שראתה את המכונית באותו יום אין בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לעדותה של הגיסה שלא נסתרה. אין לקבל את טענת המערערת כי עדותה של בעלת תחנת הדלק שנראתה לביהמ"ש כבלתי אמינה משליכה גם על אי האמינות שיש לייחס לדברי הגיסה. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנות שהגיע אליהן ואין סיבה להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רחל בומס למערערת, עו"ד ראובן הרן למשיב. 6.3.86).
ע.א. 601/84 - שלמה דאודי נגד שלום מרי ואח'
*דחיית תביעת נזיקין בגין תאונה כאשר הניזוק גבה תשלומים כנכה מקצין התגמולים (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים בעת ששירת בשירות מילואים והגיש תובענה נגד המשיבים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המשיבים ביקשו דחיית התובענה על הסף בהסתמך על סעיף 36 לחוק הנכים. טענתם היתה שהמערער גבה תשלומים כנכה אחרי שהוכר ככזה ע"י קצין התגמולים וכי הם שיפו את המדינה בגין תשלומי התגמולים ואף קיבלו עקב זאת כתב קבלה ופיטורין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי עפ"י העקרונות העולים מהוראות סעיף 36 הנ"ל אין מניעה לתביעת כפל לפי חוק הנכים ולפי דיני הנזיקין, אולם אדם אינו יכול לזכות בתשלומי כפל. תובע שתבע לפי חוק הנכים, רשאי לשנות דעתו לאחר מעשה ולהחזיר כל שגבה לפי חוק הנכים כדי לפנות אל החלופה האחרת ולתבוע פיצויים לפי החוק האחר. כל זאת בכפיפות לשני סייגים והם: שאין הברירה האמורה עומדת לנפגע אם המדינה כבר גבתה את המגיע לה מידי הגורם האחר האחראי לנזק, וכן חובה על מי שהוכר כנכה להחזיר את כל התשלומים והתגמולים ותמורתן של יתר טובות ההנאה. בענייננו קיבלה כבר המדינה מידי המשיבים פיצויים בגדר שיפוי מלא על מה ששולם או ישולם ע"י המדינה, ואשר להחזר התשלומים הרי המערער אמנם פנה למשרד הבטחון וביקש לוותר על זכויותיו לפי חוק הנכים, אך לא נעשה החזר כלשהו של כספים ואף לא נערך הסדר בדבר החזרת כספים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני התנאים המסייגים מונעים דיון בתובענה והערעור על כך נדחה.
לאור תשלום המשיבים למדינה לא ראה ביהמ"ש המחוזי טעם בדחיית הדיון לשם מתן אפשרות לעריכת הסדר בדבר החזרת התשלומים, כי התנאי האחד מבין השניים הנדרשים, אף אם ימולא, אין די בו לאחר שהמדינה כבר גבתה מהמעוולים את מה שגבתה. אין יסוד לערעור על מסקנה זו. המערער טוען כי עצם הפסקת תשלומי התגמולים התקופתיים כפי שנעשתה ע"י הביטוח הלאומי די בה כדי לפתוח בפניו את הפתח להמשך ניהול תביעה לפי החוק לפיצוי נפגעי תאונת דרכים, אך אין ממש בטענה זו. המחוקק קבע שני תנאים מצטברים והאחד מבין השניים לא נתקיים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. סירוטה למערער, עו"ד פ. מילמן למשיבים. 6.3.86).
ע.א. 126/83 - שיך סער אלעלמי ואח' נגד הינד נג'דם אלעלמי ואח'
*תיקון רישום מקרקעין (הערעור נתקבל).
לסבא המשותף של הצדדים שבערעור הנוכחי היו שלושה ילדים ורשם על שמם בשנת 1894 חלקות קרקע מסויימות. בשנת 1903 ביצע מורישם של המערערים תיקון רישום בחלק מהקרקע. בשנת 1946 שוב תוקנו השטח והגבולות של אחת החלקות. בסופו של דבר הוקטן השטח השייך למשיבים ואלה פתחו בהליכים בתקופה הירדנית ולאחר שנת 1977 בבתי המשפט בישראל וביהמ"ש קבע כי יש לתקן את השטח לטובת המשיבים. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון קבע כי אין לשנות את תיקון הרישום שנעשה בשנת 1903 כך שהרישום ע"ש המערערים תקף, ואשר לטענת חזקה מצד המשיבים הרי משנת 1946 מוחזק השטח שבמחלוקת בידי המערערים דווקא ומי שאינו מחזיק בשטח אינו יכול להסתמך על טענת חזקה ברישום בהסדר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. מרגריאן למערערים, עוה"ד מ. חביב וחסון למשיבים. 24.2.86).
ע.א. 698/83 - משה נרקיס נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשיון מונית (הערעור נדחה).
המערער הגיש בקשה לרשיון מונית בהתבסס על תקנה 527 לתקנות התעבורה. בהצהרה שהגיש פירט את תקופות התעסוקה שלו כנהג מונית בישראל. הוא ציין בהצהרתו כי עסק כדין בנהיגה מעשית במונית בישראל תקופה של חמש שנים. עפ"י התקנות תנאי למתן רשיון מונית כי המבקש נהג כדין בישראל במונית כעיסוק עיקרי לפחות שמונה שנים. המערער ביקש כי יצרפו לשנות הנהיגה בפועל שפירט בתצהירו גם תקופת שירות מילואים שתחילתה בסוף שנת 1973 ואשר בעטיה היה עליו לדחות את תחילת השתתפותו בקורס של נהיגה במונית וכן ביקש שיצרפו תקופה נוספת לאחר דצמבר 1978 אשר בה אמנם לא עבד בגדר עיסוק עיקרי כנהג מונית, אך הטעם לכך היה שהוא נפצע בגבו בשירות המילואים. השאלה היתה אם ניתן לצרף לתקופת הנהיגה בפועל כעיסוק עיקרי גם את התקופות הנוספות הנ"ל. תשובת הרשויות היתה שלילית והערעור על כך נדחה. התקנות מתייחסות לנהיגה כעיסוק עיקרי, היינו, לתקופות זמן, כפשוטן, על פי מניין לפי הלוח. הקלות במניין או הכרה בתקופות שאינן בגדר עיסוק בנהיגה צריכות היו להיות מוזכרות בתקנות כדי שניתן יהיה לכללן בחישוב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 20.3.86).
ע.א. 86/85 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב הינם הוריה של המערערת השניה מחוץ לנישואין ולאחר שביהמ"ש הכיר באבהות המשיב על יסוד בדיקת רקמות חייב אותו בתשלום מזונות בשעור של 76,000 שקל לחודש החל ביום 18.6.82. כן קבע כי קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לאם. פסק הדין ניתן בדצמבר 1984. הערעור על שעור המזונות נדחה. שיעור המזונות מעוגן בנתונים שנבחנו ע"י ביתמ"ש ואין לגלות עילה להתערבות בו. ביהמ"ש העליון איננו ערכאה העוסקת בשיערוך הצרכים ובבדיקה מחדש של החישובים. ביתמ"ש לערעורים יתערב בכגון דא רק אם נפלה טעות מהותית, כגון כאשר נעלם מעיני ביהמ"ש מרכיב בעל משקל שיש לבחנו במסגרת החישובים. ענין זה הודגש לא אחת ע"י ביהמ"ש העליון ואין לסטות מהקו המנחה בענין הנדון. ביהמ"ש העליון חייב את המערערות בהוצאות המשיב וכן בתשלום הוצאות לטובת המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. ז'בוטינסקי למערערות, עו"ד א. אליגון למשיב. 20.3.86).
ב.ש. 24/86 - שלום אוחנה נגד מיטרון מילטון ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגיש ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי התנהלה תביעת נזיקין של המבקש נגד המשיבים בגין תאונת דרכים בה נפגע. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם לתובע סכום של 75 מליון שקלים ישנים. התאונה היתה גם תאונת עבודה ולפיכך היה צורך לנכות מסכום הפיצוי את הערך המהוון של הקיצבאות להן זכאי המבקש מן המוסד לביטוח לאומי. סכום הניכוי נקבע בהתאם לאחוז הנכות שנקבע למבקש במוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש המחוזי קבע למבקש אחוז נכות גבוה יותר והמשיבים ביקשו כי המבקש ימצה את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ויבקש הגדלת אחוזי הנכות שנקבעו לו. על רקע זה הורה ביהמ"ש כי חלק מסכום הפיצויים ישאר בידי פרקליטו של המבקש עד למתן החלטה סופית בתביעה להגדלת אחוזי הנכות ע"י הביטוח הלאומי. ביהמ"ש הוסיף כי "בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים... יוכל כל צד מהצדדים לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות...". המבקש פנה למוסד לביטוח לאומי אך שם הוחלט להקטין את אחוז נכותו כך ששיעור הקיצבאות קטן ומשמעות הדבר, עפ"י הקו שהנחה את ביהמ"ש המחוזי, שקטן סכום הניכוי ממה שנפסק בפסק הדין וגדל הסכום שעל המשיבים לשלם למבקש. אז פנה ב"כ המבקש לביהמ"ש בבקשה למתן הבהרות על סמך הקטנת אחוזי הנכות בביטוח הלאומי. בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מהטעם שהאמור בפסק הדין מאפשר פנייה לביהמ"ש לבקש הבהרות רק למקרה של הגדלת אחוזי הנכות שכן ביהמ"ש לא צפה אפשרות של הקטנת אחוזי הנכות. ביהמ"ש ציין כי הוא סיים את מלאכתו והדרך הנכונה להביא לתיקון המצב היא להגיש ערעור על פסה"ד. דא עקא, שהמבקש החמיץ בינתיים את המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור ומכאן הבקשה להארכת המועד. טענתו המרכזית של ב"כ המבקש היא כי האמור בפסק הדין בדבר אפשרות לפנות לביהמ"ש לבקש הבהרות "בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים" הינו ניסוח מטעה ודו משמעי ולדבריו הבין שניתן לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות בכל מקרה של שינוי אחוזי הנכות ולא רק במקרה של הגדלתם. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
המועד להגשת ערעור בזכות על פסק דין קבוע בחיקוק ולכן יש צורך בטעם מיוחד להארכת המועד. טעות של צד או של עורך דין אינם מהווים, כשלעצמם, טעם מיוחד להארכת המועד. בעבר נפסק כי טעות של צד שנגרמה ע"י טעות של ביהמ"ש מהווהטעם מיוחד. מצב כזה עשוי לקרות כאשר בפסק דין סופי של בימ"ש כלולה הוראה שהיא על פניה מוטעית ואחד הצדדים פעל לתומו על פיה, אך לא זה המקרה הנדון כאן. הענין שהעסיק את ביהמ"ש המחוזי היה הגדלת אחוזי הנכות של המבקש ולא הקטנתם, ואין לומר שפסק הדין הוא דו משמעי ולא ברור. אם המבקש לא הביא לתשומת לבו של ביהמ"ש שקיימת אפשרות של הקטנת אחוזי הנכות הרי זו טעות שלו עצמו שאינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. יתירה מזו, החלטת המוסד לביטוח לאומי ניתנה זמן ניכר לפני פסק הדין והיתה בידיעת המבקש אם כי לא הובאה לידיעת ב"כ. אילו נהג התובע כראוי והיה מביא ידיעה זו לידיעת ביהמ"ש היתה נמנעת התקלה. הטענה שב"כ המבקש לא ידע על כך אינה מועילה. מערכת היחסים בין עורך הדין ושולחו אינם מעניינו של ביהמ"ש ותקלות ביחסים אלה אינם בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד סטרכילביץ למבקש, עו"ד ד. צחי למשיבים. 4.3.86).
ב.ש. 177/86 - אלרז... בע"מ ואח' נגד וינברגר יעקב ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי ביקשו המשיבים להורות למבקשות להעביר על שמם דירה שרכשו מאת המבקשות. המוכרות התגוננו
בטענה כי העברת הדירה מותנית בכך שהקונים ישלמו בפועל את כל התשלומים לפי ההסכם ולטענת המוכרים לא שילמו הקונים את כל המגיע מהם. ביהמ"ש המחוזי לא דן בטענת ההגנה של המוכרים וציווה על ביצוע הרישום. הוא קבע בפסק דינו שאם יש למוכרים תביעות נגד הקונים יכולים המוכרים לפתוח בהליכים נגד הקונים אם ירצו בכך. המבקשות הגישו ערעור ויחד עם זאת ביקשו לעכב את ביצוע הרישום של הדירה עד לבירור הערעור הנזכר. הבקשה נתקבלה. על פני הדברים נראה שיש למבקשות טענה שראויה להישמע. לפיכך יעוכב ביצוע פסק הדין עד לתוצאות הערעור, אך אם יפקידו המשיבים ערבות בנקאית על סכומים מסויימים להבטחת זכויות המערערות אם יזכו בערעור תתבטל החלטת העיכוב.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד אשורי למבקשות, עו"ד דינרי למשיבים. 7.3.86).
ב.ש. 82/86 - עדי נגר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בתשעה עשר אישומים נפרדים ובהם אישום בעבירה של מתן שוחד, 16 אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים, שימוש במסמך מזוייף, גניבה על ידי מורשה וכן שבועת שקר ובידוי ראיה. המעשים המיוחסים לעורר הם כי פנה לפקיד בחברת חלמיש בבקשה שיכין עבורו רשימת שמות של זכאים לקבל משכנתא כפי שרוכזו בחברת חלמיש. כדי לקבל את הרשימה נתן לפקיד שעון יד לנשים ומחשב וכן הבטיח לתת לו 2000 דולר. בגין כך הואשם העורר בעבירה של מתן שוחד. לאחר שקיבל לידיו את הרשימה השתמש בה, לטענת התביעה, ופנה לזכאים שחיפשו דיור והציע להם במרמה כי יסדיר עבורם דיור, החתים במרמה את מבקשי הדיור, בעיקר נשים שאינן יודעות קרוא וכתוב, על חוזי רכישת דירות וכן החתים אותם על יפויי כוח בלתי חוזרים המאפשרים לו לפעול בשמם בבנק. לאחר מכן היה העורר פונה לבנק, מקבל את סכומי ההלוואות ומשלשל את הכספים לכיסו. העורר גם החתים ערבים שאינם מוכרים למתלוננות, זייף חתימותיהם של חלק מן הערבים, והגישם לבנק. באחד המקרים הגיש תצהיר שקר לביהמ"ש לפיו הוא מתגורר יחד עם שלושת ילדיו בתנאים מחפירים בבית ברחוב סמדר בעוד שהוא גר בוילה נאה ומסודרת. באמצעות תצהיר זה ביקש לעכב צו הריסה מינהלי שניתן לגבי הבית ברחוב סמדר. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
אכן, חומרת העבירות בלבד, כאשר אין בהן משום סכנה לציבור, אינה מצדיקה מעצרו של העורר, אלא אם קיים חשש של שיבוש הליכי משפט, היינו הימלטות מאימת הדין או בידוי ראיות ושיבושן. צריך שהחשש יהיה סביר ויהא בו ממש. במקרה דנן מצוי חשש סביר שיש בו ממש שהעורר יבדה ראיות וישבשן וכן ימשיך להוות סכנה לציבור. העורר מואשם גם בהגשת תצהיר שקר לבית המשפט ויש בהגשת תצהיר זה כדי לחזק באופן ממשי את החשש לשיבוש הליכי משפט. כמו כן חקירתם המסועפת של מעשי העורר טרם הסתיימה ושחרורו עלול לסכל את המשך החקירה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 2.3.86).
ב.ש. 204/86 - מדינת ישראל נגד יוסף כחלון
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר דין הפלילי - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הואשם בעבירות סחיטה, תקיפה בנסיבות מחמירות ועוד כיוצא באלה עבירות שהמאפיין אותן הוא התנהגות אלימה. כתב האישום הוגש נגדו במרץ 1985 והוא נעצר עד תום ההליכים במשפטו. לקראת תום השנה להגשת כתב האישום טרם הסתיים הדיון. הסתיימו עדויות התביעה והמשיב החל להשמיע את עדותו. לדבריו הוא מתכוון
לזמן כעדים מטעם ההגנה למעלה מ- 30 אנשים. מההסברים שנתן ספק אם עדויות אלה הן בכלל רלוונטיות למשפט. המשיב בחר להגן על עצמו ודחה כל הצעה שהוצעה לו על ידי בית המשפט למנות לו סניגור. הוא ניהל את חקירת העדים בעצמו והדבר גרם להתארכות הדיון. המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב לעוד 3 חודשים ולטענתה שחרורו של המשיב בשלב זה עלול לחבל בהליכי המשפט. הבקשה נתקבלהבחלקה והמעצר הוארך בחודש וחצי בלבד.
בית המשפט העליון הביע מורת רוח מכך שהמשפט התמשך תקופה ארוכה ושלמרות שהיה ברור מראש על פי היקף כתב האישום כי שמיעת המשפט תצריך זמן רב לא הועיד בית המשפט מספר ניכר של ימי שמיעה להשלמת המשפט. לפיכך, ציין בית המשפט העליון, היה נוטה לדחות את הבקשה לחלוטין. ברם, מסתבר שהמשיב מתבונן להביא עשרות עדים שבמבט ראשון אינם רלוונטים לענין, ומתברר גם שהמשיב העדיף בעקשנות שלא להיות מיוצג על ידי סניגור וגרם לא מעט להשהיית הדיון. מדובר בעבירות חמורות וקיים חשש שההליך המשפטי עלול להשתבש אם המשיב ישוחרר. לפיכך הוחלט להאריך בחודש וחצי את המעצר ובית המשפט המחוזי יצטרך להקצות להשלמת המשפט את מספר הימים הדרוש בדרך שימצא לנכון.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד כהן למבקשת, המשיב לעצמו. 19.3.86).
בר"ע 83/86 - חוסם אלעדו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין כאשר ביהמ"ש קיבל ערעור המדינה על פסק דין בית משפט השלום שבו זוכה המשיב. ביהמ"ש גזר למערער שלושה חודשי מאסר ופסילה לחמש שנים וכן תשלום קנס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מדובר בילד בן ארבע שהיה קרבן לתאונה ואשר צעד בקטע, צר יחסית, של דרך בתוך כפר ולא היה ער לנעשה בכביש. ביהמ"ש המחוזי סבר שקשה היה לצפות מהילד כי יגלה מידת זהירות אשר אותה ניתן לדרוש רק מילד מבוגר יותר. המבקש הוא שחייב היה לחזות מראש שמא ילד כלשהו מאלה שהלכו על הכביש יסטה פתאום ומה גם שהמבקש נסע סמוך לצד השמאלי של הכביש שעליו צעד הילדהמנוח. לאור תנאי המקום ואחרי שראה את הילדים, היה על המבקש לקדם פני הסכנה ע"י האטה משמעותית של מהירות נסיעתו למצב שבו יוכל לעצור על אתר. דא עקא, שפרט לצפירות לא נקט המבקש באמצעי זהירות נוספים כנדרש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי עמוס למבקש, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 6.3.86).
בר"ע 99/86 - חאלד עלי חבשי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות תנועה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בנהיגת רכב בדרך בין עירונית במהירות של 105 קמ"ש ונדון לחודשיים מאסר בפועל, לתשלום קנס ושלילת רשיון למשך שנה. כן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש הוא עבריין תנועה מועד המזלזל בחוקי התנועה ועבר את העבירה נשוא בקשה זו בתוך תקופה בה היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. הסניגור טען בעיקר נגד עונש המאסר וציין כי יש לראות בעצם הטלת מאסר עילה המצדיקה דיון בפני ערכאת ערעור נוספת. טענה זו אין לקבל. התיזה לפיה כאילו אין גוזרים עונש מאסר בשל עבירות של מהירות מופרזת אינה מעוגנת במציאות ואף אינה יכולה לנבוע מן הרצוי. העונש נמדד עפ"י נסיבות הענין, אופייה של העבירה ועברו של הנאשם ונסיבותיו האישיות וכאשר שקילתם של אלה מצדיקה זאת, מן הנכון להטיל גם מאסר בשל עבירה של מהירות מופרות ואין הצדקה לאבחן בין עבירה זו לבין עבירה אחרת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יורם אבירם למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 18.3.86).
בר"ע 70/86 - מרקו גאפן נגד בנק הפועלים
*טענת פרעתי בפני יו"ר ההוצל"פ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
יו"ר ההוצל"פ קבע את הדרך שבה יפרע המבקש חובו למשיב והתבסס על שני טעמים מצטברים: המבקש העביר לחשבונו בשוויץ 400,000 פרנקים שוויצרים ומכאן שלכאורה יש ברשותו הכספים הדרושים לפרעון החוב; התרשמות יו"ר ההוצל"פ כי המבקש עושה כל שביכולתו כדי להתחמק מתשלום חובו. לענין יכולתו לפרוע את החוב מכספיו שבשוויץ טען המבקש כי חלק מהסכום (370,000 פ"ש) הוחזר על ידו לארץ לשם פרעון שיק אחר, אף הוא למשיב. יו"ר ההוצל"פ סבר כי מדובר בטענה נגד עצם החיוב עפ"י השטר ועל כן מקום הטענה במסגרת התנגדות לבצוע השטר ולא במסגרת ההליך של חקירת יכולת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. טענתו של המבקש לא כוונה נגד עצם החיוב עפ"י השטר, אלא טענתו היא כי השתמש בחלק ניכר מן הכספים שהועברו לשוויץ לשם פרעון שיק אחר למשיב ועל כן שוב אין אותם כספים עומדים לרשותו לצורך פרעון השיק הנדון. זו טענה לגיטימית במסגרת דיון בו נחקר החייב על יכולתו, שכן אם אמת בטענה כי אז יש לה השלכה על היקף נכסיו וממילא גם על חיובו בתשלומים לפרעון החוב. לפיכך נתקבל הערעור והדיון הוחזר ליו"ר ההוצל"פ לבחינה מחודשת של יכולת המערער לעמוד בשיעורי התשלומים השונים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מיכאל טאוסיג למבקש, עו"ד דב לוין למשיב. 12.3.86).
ע.פ. 78/86 - אשר רז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג משך שנים ללא רשיון בר תוקף וללא תעודת ביטוח תוך זיוף תעודת זיהוי והתחזות כאחר כאשר המשטרה ביקשה שיציג בפניה את תעודותיו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן פסילה מקבלת רשיון נהיגה במשך 5 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל הוא היחיד ההולם התנהגות כמתואר שאין כמוה פגיעה בבטחונו ובשלומו של הצבור. בד בבד התחשב השופט בנסיבותיו האישיות של המערער ורק בהתחשב באלה ניתן להבין ולהצדיק את העונש הקל שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יגאל נויפלד למערער, עו"ד גב' אורית אפעל - גבאי למשיבה. 4.3.86).
ע.פ. 602/85 - יהודה מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי ניהל בביתותחנה לממכר הרואין ונדון לארבע שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של שלושה מליון שקל ישנים. בעת שביצע המערער את המעשה היו רשומות לחובתו הרשעות קודמות רבות ובכללן עבירות סמים ובין היתר היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של ששה חודשים בגין עבירת סמים. עונש זה אף הופעל במצטבר לעונש האחר. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בתופעה חמורה ביותר בה עושה אדם את ביתו לתחנה המשמשת לאספקת הסם המסוכן לצבור רחב. חומרת יתר במקרה דנן כשהמערער עצמו סובל, לדבריו, מהתמכרות להרואין וחרף זאת מביא במעשיו אסון זה גם על אחרים. באשר לקנס - אין להתערב בגובה הסכום שהוטל, אך בהתחשב במצב בני ביתו של המערער ובהסכמת התביעה הוחלט שהמערער ישלם את הקנס לא יאוחר מששה חדשים לאחר שחרורו מהכלא כשהסכום יהיה צמוד מיום גזר הדין ועד לתשלום בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד וייס למערער, עו"ד לירן למשיבה. 6.3.86).