ע.א. 681/82 - אריה מישורי נגד קצין התגמולים
*נכות עקב שרות בצה"ל(הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1928, גוייס לצה"ל ב- 1954 בפרופיל רפואי 93. הוא המשיך לשרת בצבא קבע. בכל השנים שירת בתפקידים מינהליים ובמחצית 1973 מונה למפקד מחסן אימונים פיקודי. מספר חדשים לאחר כניסתו לתפקיד התחיל לחוש בסחרחורות ובעייפות ואובחן אצלו יתר לחץ דם. הוא החל סובל מלחץ בבית החזה עם הרגשת מחנק והיו לו סימפטומים של כאבי תעוקה. במרץ 1974 הוטל על המערער לספק בדחיפות כמות גדולה של איצטבאות מתכת לאוגדת שיריון. מכיון שלא היו לו עובדים העמיס בעצמו בעזרת נהגו והאפסנאי 2300 מדפים על גבי משאית. היתה זאת עבודה גופנית קשה ודרשה מאמץ ניכר מצד המערער שלא היה רגיל מזה שנים רבות לעבודה גופנית כזאת. תוך כדי עבודה חש בדקירות בחזה, המשיך עד לגמר העבודה, ולמחרת אושפז ואובחן אצלו אוטם טרי בשריר הלב. קצין התגמולים ובעקבותיו ועדת הערר וביהמ"ש המחוזי קבעו שעבודתו המאומצת של המערער באותו יום "תרמה בנוסף לנתונים הקונסטיטוציונליים להתפתחות האוטם במובן החמרה בשעור של 1/2 מהנכות שתקבע". הערעור נתקבל.
ב. אחד הנימוקים של בית המשפט היה כי למערער היו גורמי סיכון אחרים כגון עודף משקל, עישון, שתיה ולחץ דם גבוה, ועל כן אין ספק שהמחלה היתה פורצת גם ללא האירוע החריג של העמסת האצטבאות. נימוק זה אין לקבל שכן לא הובאה כל ראיה שתצדיק קביעה פסקנית כי מחלת אוטם שריר הלב היתה פוקדת את המערער ממילא. זאת ועוד, אף אם נצא מהנחה שהיתה קיימת סכנה רצינית בדבר אוטם כזה אי פעם בעתיד, גם אז אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי ההתקף שאירע בפועל נגרם עקב השירות. אין בנטיה הקונסטיטוציונלית של המערער ובגורמי הסיכון הנוספים לסתור את המסקנה שאוטם שריר הלב נגרם למערער עקב אירוע חריג בעת השירות.
ג. אשר לנימוק של הועדה שמדובר בשירות קבע של מספר שנים בתנאים רגילים וטבעי שבתקופת שירות כה ארוכה יתגלו ויפרצו כל המחלות הרדומות בגופו של אדם - גם נימוק זה אין לקבל. בית המשפט הסתמך על פסקי דין בהם נקבע כי אם פורצת מחלה קונסטיטוציונאלית אצל חייל בשרות קבע המשרת תקופה של שנים רבות, אזי אינה קיימת חזקה עובדתית שישנו קשר סיבתי בין השירות ובין פרוץ המחלה, שכן סביר להניח שמחלה כזו עלולה לפרוץ במועד כלשהו במשך אותו שירות ממושך. אולם, באותם פסקי דין הנדגש שכלל זה אינו חל על מקרים בהם הוכח כי אירוע חריג שימש בתור מנוף לפרוץ המחלה. העמסת האצטבאות על ידי המערער מהווה אירוע חריג כזה.
ד. נימוק אחר היה בפי בית המשפט המחוזי כי המחלה נתנה אותותיה עוד לפני האירוע החריג שכן היו למערער כאבי תעוקה ומיחושים בחזה. גם נימוק זה אין לקבל. האוטם שנתגלה אינו זהה עם המחלה של תעוקת הלב שממנה סבל כנראה המערער עוד לפני כן. לאור כל אמור מן הדין לראות באוטם שריר הלב שאירע למערער מחלה ספציפית וחדשה שנגרמה בעקבות המאמץ החריג שהשקיע באותו יום ולהכיר בנכות עקב השירות.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד א. רוזן למערער, עו"ד ש. וסרקרוגלמשיב. 18.3.86).
ע.א. 320/82 - חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נגד רפאל כנפו ואח'
*תיקון כתב תביעה בשלב פסה"ד *פירוש חוזה(הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה קבלנית לעבודות בנין שמנהלה ואחד מבעליה הוא ויקטור לוי, ידידו הטוב של המשיב. בפברואר 1972 התקשרו המשיבים עם חברה בשם למברג ורכשו
מהחברה זכויות בעלות על חלקת קרקע בחדרה. ניתן היה לבנות על החלקה שלושה בניינים בני 24 דירות כל אחד. ההתקשרות כללה "עסקת קומבינציה" באחד משלשת הבניינים שבו אמורה היתה למברג לקבל 5 דירות. בניין זה הוקם על שליש בלתי מוגדר של החלקה ונותרו בידי המשיבים שני שלישים מהשטח וזכויות בניה של 48 דירות. הם נקלעו לקשיים כספיים ופנו לויקטור לוי והלה הציע למשיבים תשלום של 600,000 ל"י עבור יתרת המגרש. נחתם הסכם שלפיו מכרו המשיבים למערערת את יתרת הזכויות לבניית 48 דירות. נקבע כי התמורה בסך 600,000 ל"י תשולם במספר תשלומים. סכום אחד של 200,000 ל"י עם חתימת החוזה, סכום שני של 200,000 ל"י כחדשיים אחרי חתימת החוזה, והיתרה "בעת העברת המגרש על שם הקונה...". בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישו המשיבים ביום 24.2.80 טענו כי המערערת מעכבת את ביצוע רישום החלקה ואת התשלום השלישי של 200,000 ל"י. המערערת הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי תנאי יסודי לרישום הזכויות על שמה הוא פיצול החלקה וכי הליכי הפיצול טרם הושלמו ולכן לא הגיע מועד תשלום היתרה. לקראת סוף המשפט העיד ויקטור לוי ובדבריו הודה כי למעשה שילם למשיבים רק 300,000 ל"י, כך שהמשיבים טעו בסברם כי קיבלו 400,000 ל"י. בית המשפט ציין בפסק דינו כי המשיבים סמכו על ויקטור לוי ולכן כלל לא בדקו את פעולותיו כאשר מסרו לו יפוי כח לבצע את כל הפעולות במגרש, כולל פעולות הפרצלציה וכן לשלם את כל המסים ואת כל ההוצאות. למרות הודאת ויקטור לוי ששילם רק 300,000 ל"י טען פרקליט המערערת בסיכומיו כי המערערת שילמה 400,000 ל"י ועל כן זימן השופט את הצדדים לישיבת הבהרה ובעקבותיה הגישה המערערת מסמך שלפיו היא מודה כי שולמו רק 300,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לויקטור לוי בעדותו, האמין למשיבים וחייב את המערערת לשלם למשיבים את הסכום של 300,000 ל"י צמוד ל- 1974. הערעור נדחה פרט למועד הצמידות שנקבע ל- 1976.
ב. כאמור שבה המערערת ומעלה את שאלת התשלום של 100,000 ל"י וטוענת כי ההודאה באה בלחץ של זמן, אך כאמור היה סיפק בידי המערערת לבדוק את ענין התשלום ומשהודתה בתשלום שוב אינה יכולה לערער על כך.
ג. השופט הרשה בפסק הדין, בלי שהתבקש לעשות כן על ידי המשיבים, לתקן את כתב התביעה וכך תיקן את כתב התביעה ובמקום 200,000 ל"י העמיד אותה על 300,000 ל"י. בית המשפט רשאי לאפשר את תיקון כתב התביעה גם בשלב מאוחר ואפילו בשלב של ערעור. לטענת המערערת נגרם לה עוול על ידי התיקון בשלב מאוחר זה, גם משום שהדבר מצא ביטוי פורמלי רק בפסק הדין וגם משום שעל ידי כך נבצר ממנה להעלות טענת התיישנות שיכולה היתה להעלות אילו ידעה על כוונת התיקון בעוד מועד. אין לקבל טענה זו. מבחינה עובדתית לא היתה כל הפתעה בסוגיה זאת משום שענין התשלום של 100,000 ל"י עבר ברורים ממושכים והיתה למערערת שהות רבה להביא לפני השופט כל מה שחפצה. אשר לענין ההתיישנות הרי זה מקרה של "התיישנות שלא מדעת" במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לאור האמון הבלתי מסוייג, וכמעט עוור, של המשיבים בויקטור לוי ושיש בו כדי להפסיק את "מרוץ ההתיישנות". טענה זו גם אינה מבוססת מבחינה עובדתית שהרי לגבי מרבית סכום זה לא עברה תקופת ההתיישנות.
ד. טענה אחרת בפי המערערת באשר לשאלה אם הגיע מועד התשלום. לפי החוזה התשלום האחרון צריך להשתלם "בעת העברת המגרש על שם הקונה". לא נקבע בחוזה דבר על מועד ההעברה ולא נקבעה בו הצמדה כל שהיא. סעיף מסויים בחוזה הנ"ל קובע כי "המוכרים (המשיבים) אחראים לביצוע הפרצלציה עם דרישה". לענין זה קבע השופט כי הטפול בענין הפרצלציה הופקד בידי ויקטור לוי והוא היה צריך לבצע את הפרצלציה. הוא לא מיהר לסדר את הפרצלציה מסיבות שלו. הפרצלציה היא מטבע הדברים הליך ממושך ואין לקבל את השקפת המערערת שההעברה חייבת היתה להמתין תקופה
ממושכת עד לביצוע הפרצלציה. העברה בלי פרצלציה בטעות יסודה. בידי המערערת היה יפוי כח לבצע את ההעברה ויכולה היתה לבצע זאת. מן העדויות עולה שבעת חתימת החוזה היה ברור לצדדים כי ענין ההעברה והתשלום האחרון הוא ענין קצר יחסית התלוי בפרק הזמן הדרוש בדרך כלל להשלמת פעולה בלשכת רישום המקרקעין, וכי מדובר בהעברת זכויות במושע וללא זיקה לענין הפרצלציה. גישת השופט היתה שמדובר בחיוב שלא נקבע לו מועד בחוזה ולפיכך צריך היה לבצעו תוך מועד סביר ולדעת השופט המועד הזה הוא שלשה חדשים מיום חתימת החוזה בשנת 1974. בענין זה התקבל הערעור שכן באותו תאריך לא ניתן היה עדיין לבצע את ההעברה באשר לא נתמלאו התנאים שבין למברג לבין המשיבים, אך תנאים אלה נתקיימו ב- 1976 ואז כבר היה ניתן לבצע את ההעברה.
ה. אשר לתביעה הנגדית של המערערת באשר להוצאות שהוציאה ושצריך לקזזם - בית המשפט המחוזי פירט את כל ההוצאות וסוגיהן וקבע את אשר קבע ובענין זה אין להתערב. אשר לטענת המערערת כי בשקלו מהימנות העדים שגה השופט מאחר ועדותו של ויקטור נתמכה במסמכים והמשיבים לא הביאו ראיה לסתור כנדרש בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית - אין מדובר כאן בטענה נגד מסמך במובן הסיפא של סעיף 80, אלא בשאלה של פרוש מסמכים. בהקשר זה יש להזקק לכללי הפרשנות הרגילים של מסמכים, ובכלל זה כוונות הצדדים והתנהגותם לאחר עריכת המסמכים. גם אילו מדובר היה בסוגיה הנופלת במסגרת סעיף 80 לא היה הדבר מסייע בידי המערערת. המשיבים לא העלו לאורך כל הדרך כל טענה נגד המסמכים המרכזיים וכל מה שבקשו להראות, כי לאחר מכן, בהסכמה, נהגו בעלי הדין בדרך שונה מן האמור בהסכם. בדברים מסוג זה אין להחיל את הוראות הסיפא לסעיף 80 שכן לא מדובר בטענה נגד מסמך אלא בטענה נגד התביעה או ההגנה. זאת ועוד, במשך כל שמיעת הראיות לא באה כל התנגדות מצד בא כח המערערת להשמעת עדויות בעל פה בכל הנוגע לפרשה הנדונה בערעור.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט וייס. עוה"ד מרדכי שפירא ורם כספי למערערת, עו"ד גב' תמר לרנר למשיבים. 7.4.86).
ע.פ. 372/85 - ג'וני הייגור נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער שירת כנחת בצי האמריקאי והגיע לחיפה לחופשה קצרה. באחד הלילות, סמוך לחצות, עלה המערער על גגו של בנין, השתלשל ממנו לדירה ריקה שבקומה הששית ושם פשט את בגדיו. לאחר מכן שב ועלה אל גג הבנין, השתלשל לדירה אחרת בקומה הששית ובה היתה מצויה המתלוננת שאותה שעה היתה בת 72. הוא סתם את פיה וחנק אותה, ציווה עליה לפשוט את חלוקה ומשעשתה כן השכיבה ואנס אותה. תוך כדי ביצוע מעשה האונס הגיעה המשטרה והמערער ברח והשתלשל לדירה אחרת ושם נעצר. טענת המערער הינה כי אינו זוכר דבר ממה שקרה. הוא טען כי שתה אותו יום אלכוהול רב ולטענתו כל מה שעשה עשה מתוך אוטומטיזם והעדר רצייה ולחילופין טען להגנה של שכרות. לבית המשפט הובאו שתי חוות דעת של מומחים. לפי חוות הדעת של ד"ר נפתלי מטעם המערער ייתכן שהמערער היה במצב של שכרות פתולוגית ולפי חוות דעת אחרת של ד"ר קראוס לא ייתכן כי מדובר בתופעה של שכרות פתולוגית. ד"ר נפתלי לא הוזמן להיחקר ואילו ד"ר קראוס הוזמן על ידי הסניגור להיחקר. ביהמ"ש ציין כי אינו שולל את מעמדו המקצועי של ד"ר נפתלי אך בעוד שהתרשמותו מחוות הדעת של ד"ר נפתלי סומכת רק על הכתוב, היתה לבית המשפט הזדמנות להאזין לדבריו של ד"ר קראוס ולנוכח ההתרשמות
מדבריו החליט לאמץ את חוות דעתו של ד"ר קראוס. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא רק שלא עלה בידי ההגנה להוכיח כי הנאשם היה שיכור מן הבחינה המשפטית אלא שהוכח בראיות נסיבתיות כי הנאשם קרוב לודאי לא היה שתוי בשעת מעשה. בית המשפט התייחס לעדויות של המתלוננת ושל שוטרים שעצרו את הנאשם כי לא נדף ממנו ריח כלשהו של אלכוהול וכן התנהגותו לא העידה על שיכור שאינו יודע מה הוא עושה. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירת אונס וגזר עליו 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. השופט אלון בפסק דינו ציין כי עול ההוכחה של טענת השכרות מוטלת על הנאשם הטוען אותה ולא זו בלבד שהוא לא הוכיח את הגנת השכרות אלא שמכלל הנסיבות יש להסיק כי המערער לא היה שתוי ולא היה במצב של שכרות. אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי המערער לא היה שתוי לשכרה ואשר על כן אין מקום לפטרו בפלילים מטעם של העדר רצייה ולא להגן עליו מפני הרשעה מטעם של טענת שיכרות.
ג. אשר למידת העונש - עבירת האינוס היא מן העבירות הקשות ביותר על שום הסבל, הבזיון וההתעללות ברגשותיה של מי שנפלה טרף לתאוות העבריין. חומרה יתירה במקרה הנוכחי כשקרבן העבירה אשה בת 72 המתגוררת בודדה בדירתה. על בית המשפט להגן עליה ועל כיוצא בה על ידי החמרה בדינם של אנסים. בית המשפט המחוזי כבר נתן דעתו לשיקולי קולא רבים. עם זאת יש נסיבות המצדיקות הקלה בעונש. חרטתו של המערער כנה ואמיתית והתנהגותו בכלא היא ללא רבב. הוא בודד בכלא וסבלו רב כתוצאה ממאסרו בארץ זרה וכמעט אף אחד מיושבי הכלא אינו שומע את שפתו. איש אינו בא לבקרו. אין למערער דפוסי התנהגות עברייניים וכמו כן צפוי המערער להיות מפוטר מן הצי ולעמוד לדין גם בארצות הברית ולפי ההלכה כשהנאשם צפוי להליכים משפטיים נוספים במסגרת הצבאית שבה הוא משרת יש בכך משום נימוק להקל בעונשו. בהתחשב בכלל הנימוקים ובראש וראשונה בכך שהמערער נמצא בסביבה זרה המקשה עליו מאד ועל סיכויי שיקומו הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 33 חודשים.
ד. השופט בך העיר כי קשה לקבל את הקביעה ההחלטית שהמערער לא היה שתוי בעת ביצוע המעשה. אומנם היו עדויות שלא נדף מן המערער ריח של אלכוהול אך יתר העובדות מצביעות בכיוון ההפוך ובעיקר התנהגות המערער לפני ובשעת ביצוע העבירה. כמו כן התברר שהמערער נוהג לעתים להשתכר משתיית אלכוהול. בנסיבות אלה לא היה מקום לדחות טענתו כי גם בעת האירוע היה תחת השפעת אלכוהול. טעה בית המשפט כאשר נימק את העדפת חוות דעתו של ד"ר קראוס על חוות דעתו של ד"ר נפתלי בין היתר בכך שד"ר קראוס מסר עדות בעל פה שבית המשפט יכול היה להתרשם ממנה ואילו גרסתו של ד"ר נפתלי הובאה בפני השופט רק באמצעות מסמך בכתב. השופט התעלם מהעובדה שד"ר קראוס שהיה עד מטעם התביעה הוזמן להעיד מאחר שהסניגוריה עמדה על זכותה לחקור את המומחה בחקירה נגדית, ואילו ד"ר נפתלי שחוות דעתו הוגשה על ידי הסניגוריה לא נחקר בבית המשפט מפני שהתביעה לא דרשה זאת. בנסיבות אלה מנועה התביעה מלחלוק על נכונות חוות הדעת האמורה וגם בית המשפט חייב היה לקחת זאת בחשבון. מכל מקום, אחרי עיון בכל חומר הראיות, לרבות חוות הדעת של הרופאים, המסקנה היא שהמערער לא הצליח להוכיח שלא ידע בשעת מעשה מה הוא עושה או שמחמת שכרות היה במצב של אי שפיות ונטל ההוכחה מוטל עליו.
(בפני השופטים: אלון, בך, גב' נתניהו. עו"ד ירון בר דיין למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.11.3.86).
בר"ע 201/86 - חברת האחים אלפי בע"מ נגד מדינת ישראל
*ניהול עסק ללא רשיון(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הורשעה בבית המשפט המקומי על פי הודייתה בעובדות שנטענו בכתב האישום וממילא אין מקום לטענות נגד יסודותיה של ההרשעה שאותן העלה הסניגור בבקשה לרשות ערעור. הערעור נסב למעשה על ההחלטה להורות על סגירת עסק מכוח הוראות חוק רישוי עסקים. בית המשפט המקומי נמנע ממתן הוראה בדבר סגירה ובבית המשפט המחוזי נבחנה השאלה אם בדין סירבה רשות הרישוי להעניק רשיון לעסק נשוא בקשה זו. הבקשה סורבה מאחר והרשות דרשה כי המבקשת תשיג תחילה היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה והיתר כאמור אינו בר השגה כי בעל המקרקעין (רשות הפיתוח) מסרב לתת חתימתו לבקשה האמורה. טענתה של המבקשת היתה כי אינה זקוקה כלל להיתר לשימוש חורג וממילא אין ממש בסירוב להעניק לה רשיון לפי חוק רישוי עסקים. הטענה שלפיה אין צורך בהיתר לשימוש חורג נשענת על הטעם שאין תכנית כלשהי שחלה על השטח וממילא כל שימוש הוא בגדר המותר. הבקשה נדחתה.
ב. משהודתה המבקשת בכך שהיא מנהלת עסק ללא רשיון לפי חוק רישוי עסקים, אינה יכולה להשמיע במסגרת הטיעון לעונש את הטענה כי הסירוב להעניק לה רשיון היה שלא כדין. דרך כאמור נוגדת את הוראות חוק סדר הדין הפלילי ואת העקרונות המנחים את סדרי הדין. לו רצתה המבקשת להעמיד שאלה זו לדין, היתה צריכה להמנע מן ההודייה כדי להטיל על התביעה את הנטל להוכיח את הנטען באישום, לרבות את חוקיות הדרישה לרשיון או לבקש לחזור בה מהודייתה. התקיפה של חוקיות המעשה כפי שנעשתה כאן אינה "תקיפה עקיפה" כטענת הסניגור, אלא "תקיפה מאוחרת" וכזאת לא תשמע.
ג. המבקשת טוענת כי בהעדר תכנון רשאי כל אדם להשתמש בכל קרקע כרצונו - טענה זו אינה תואמת לכאורה את הגדרתו של המונח "שימוש חורג" לחוק התכנון והבניה. עיקרו של דבר, לא ניתן להכריע בשאלה זו במסגרת הבקשה לרשות ערעור או גם בערעור אם תנתן הרשות, כי לא הונחה התשתית לטענה כגון זו. אין לשלול את האפשרות שנושא כגון זה יידון במסגרת הליך פלילי בגדר תקיפה עקיפה, אך אין הדבר אפשרי כאשר בעל הדין מודה בעובדות ואין מובאות ראיות לגוף הענין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יהודה כהן למבקשת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבה. 14.4.86).
עש"מ 3/86 - אמנון הלפר נגד נציבות שרות המדינה
*שוחד ומרמה(הערעור נדחה).
א. המערער שהיה עובד במינהל מקרקעי ישראל הורשע בבית המשפט המחוזי בקבלת שוחד, מרמה ומעילה באמון ונדון למאסר ולתשלום קנס. טענת המדינה היתה כי בעבירות הנ"ל יש משום קלון ובעקבות כך הוגשה קובלנה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. הדיון בבית הדין נסב על כך אם מינהל מקרקעי ישראל היה מוסמך לפי החוק להגיש את הקובלנה בפני בית הדין. בית הדין קיבל את טענת המערער בדבר היעדר סמכות והוגשה קובלנה חדשה. אז טען המערער טענת סיכון כפול והתיישנות, טענתו נדחתה, הוא הורשע בדין ונגזרו לו פיטורין מידיים תוך תשלום פיצויי פיטורין בשיעור של שבעים אחוז ופסילה לשרות המדינה לחמש שנים. הערעור נדחה.
ב. לענין הסיכון הכפול - אם הדיון הראשון היה בטל מעיקרו בשל כך שלא קויימו ההליכים המתחייבים לפי החוק, לא היה בכך כדי ליצור סיכון. זאת ועוד, בית הדין היה רשאי להסיק מן החומר שבפניו כי מינהל מקרקעי ישראל הוא יחידת סמך וכי לאור תיקון חוק שירות המדינה גם מנהל יחידת סמך הפך לאחד מן המוסמכים להגיש קובלנה. אשר לטענת ההתיישנות - אין בה ממש. ההודעה של התובע לבית הדין מיום 4.12.83
ציינה מפורשות כי הוגשה קובלנה וכי מועדה 20.10.83 ועל כן די היה לכאורה בהנחה של תקינות ההליכים הרשמיים כדי להצדיק קיומו של ההליך המשמעתי על יסוד התובענה שהוגשה לבית הדין. טענה נוספת עניינה דרך הוכחת פסק הדין של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער. אין ספק כי רצוי ונכון שהנוסח של פסק הדין המוגש לבית הדין ישא נוסחת קיום מלאה. במקרה דנן הוגש פסק דין אשר על כל אחד מעמודיו הוטבעה חותמת בית המשפט. יש מקום למסקנת בית הדין כי נתקיימו כאן התנאים הקבועים בסעיף 33(7) לפקודת הראיות ואין להתערב בכך. לגוף הענין, הוכחה הרשעה בעבירה שיש בה משום קלון וההרשעה בדין יסודה.
ג. הערעור הופנה רק נגד ההרשעה אך יש לציין כי האמצעים המשמעתיים שנגזרו הם הולמים ולא היה מקום להשאיר את המערער בשרות המדינה. בכך שנפסק כי חלק ניכר מפיצויי הפיטורין ישולם למערער יש לראות מעשה חסד יוצא דופן הנובע ממצבו הבריאותי של המערער.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אהוד גוטמן למערער, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 1.4.86).
ד.נ. 8/86 - המשחטה המאוחדת שוק הכרמל נגד עירית תל אביב
*סירוב עירית ת"א להקים משחטה לעופות(הבקשה נדחתה).
א. בבג"צ 313/84 (תקציר סביר כ"ז 79) נדונה עתירה שעניינה סירובה של עירית תל אביב לקיים משחטת עופות מרכזית וקביעת תנאים הנראים לדעת העותרת כתנאים שאינה יכולה לעמוד בהם. יחידי העותרת המשיכו לבצע שחיטת עופות בעסקיהם גם אחרי הגשת העתירה, ופרקליטה של העותרת טען שיש להבחין בין העותרת לבין יחידיה. בג"צ קבע באותו פסק דין כי הוא ישווה לנגד עיניו גם את התנהגות יחידי העותרת, הוסיף וציין שכנגד רבים מיחידי העותרת ניתנו צווי סגירה והמשיכו במריים גם כשהעתירה בבג"צ היתה תלויה ועומדת וגם כשבקשתם לצו ביניים נדחתה. כן סבר בית המשפט כי אין על העיריה חובה להקים משחטה לעופות וכי הדבר נתון לשיקול דעתה של הרשות העירונית הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. טענת העותרת היא כי ההלכה שנפסקה בקשר לכך שמעשים המיוחסים ליחידי העותרת יש להם השלכה על מעמדה של העותרת היא הלכה הראוייה לדיון נוסף מאחר והיא עומדת בסתירה לעקרון לפיו יש לאבחן בין התאגיד לבין החבר בתאגיד. טענה זו אין לקבל. אין ולא כלום בין העקרון בדיני החברות לפיו מאבחנים בין היחיד לבין התאגיד לבין הנושא דנן. מדובר כאן בגוף המאגד קבוצה מוגדרת של אנשים בעיסוקם המקצועי וגם שמה של העותרת מעיד על כך. אם היחידים הללו משתמשים במקום עסקיה של העותרת, שבקשר אליו הם עותרים לבית המשפט, בדרך הנוגדת את הוראות הדין, יש לכך השלכה ישירה על נכונות בג"צ לשמוע עתירת העותרת ולדון בה. אין נפקא מינה בכך שלא כל חבריה של העותרת היו נגועים באי נקיון כפיים. הכל הוא ענין של שיעור ושל מידה ומערכת הנסיבות הקונקרטית היא הקובעת בכגון דא. לא נפסקה גם כל הלכה חדשה בענין חובותיה של העיריה לקיום משחטת עופות. בג"צ התייחס למערכת חובותיה הקיימות של העיריה לצורך הסקת המסקנה אם העיריה כרשות ציבורית יצאה ידי חובתה ככל שמתחייב ממנה לפי המבחנים הקבועים בדין ואף בקשר לכך אין לגלות חידוש כלשהו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. שפרן לעותרת. 11.4.86).
ב.ש. 276/86 - מדינת ישראל נגד מוחמד סיידה ואח'
*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. במסגרת "מבצע דותן" רכש סוכן סמוי בשם מסעוד נפעא (להלן: מסעוד) סמים
מכ- 25 סוחרי סמים באיזור נצרת וסביבתה. בשלב מסויים נחשפה פעילותו והחשודים על פי דיווחיו נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. ביחס לרוב הנאשמים הוצאו צווי מעצר עד סיום משפטם. חמשת המשיבים נכללים בין 25 החשודים וגם נגדם ניתן בשעתו צו מעצר עד תום ההליכים. כל האישומים מבוססים על הודעתו המפלילה של מסעוד שהוא עצמו בעל עבר פלילי אשר ריצה עונשי מאסר רבים וארוכים. ביולי 1985 נערך הסכם בין המשטרה ובין מסעוד שלפיו ישתף פעולה עם המשטרה, יגלה פרטים על עבירות סמים שבהן היה מעורב ויסייע בתפיסת סוחרי סמים. מסעוד הוחזק להגנתו במתקן משטרתי אך לא הצליח לרסן את יצרו, ביצע עבירות של תקיפת שוטרים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל כך שהוא מצוי כעת שוב במאסר. על מנת לייעל את שמיעת עשרים התיקים החליט השופט לחלק את התיקים לקבוצות של 5- 6 תיקים כל אחת ולשמוע את עדותו של מסעוד ביחס לכל התיקים של אותה קבוצה בעת ובעונה אחת. בקשר לקבוצה שאליה משתייכים חמשת המשיבים נקבע התאריך 24.2.86 לשמיעת עדותו של מסעוד, אך באותו יום הודיעה התובעת שהעד חלה וכי אפשר להמציא תעודה רפואית של בית חולים פוריה. הסניגורים הסכימו לדחיית המשפט אך עמדו על הגשת התעודה הרפואית ביחס למחלת העד. תעודה זו לא הומצאה. התיקים נקבעו מחדש לתאריך 4.4.86 לשמיעת עדותו של מסעוד והשופט עשה מאמצים מיוחדים כדי לשריין יום זה באופן בלעדי לשמיעת התיקים של המשיבים. ברם, אותו יום הופיעה התובעת והודיעה שאין אפשרות להשמיע את עדותו של מסעוד באשר הוא שיכור לחלוטין. השופט שוחח עם מסעוד והתרשם כי העד מצוי במצב של שיכרות חמורה, למרות שמסעוד מרצה עונש מאסר בעקבות הרשעתו הנוספת. כאשר נודעה לסניגורים התפתחות זו ביקשו לשחרר את המשיבים בערבות והשופט נעתר להם. הוא ציין כי דחיית שמיעת התיקים חייבת להיות לתקופה של שלשה חודשים בערך, ועקב התקלה שאירעה באשמת המדינה ישתהה משפטם של המשיבים חדשים רבים ובהתחשב בצדק החייב להעשות החליט על שחרור המשיבים בערובה. הערר נדחה.
ב. אין באי כח המדינה מתעלמים מחומרת האירוע הקשור בהופעת עד התביעה בהיותו שתוי, אך לדעתם די אם תיחקר הפרשה ואם יוסקו מסקנות ביחס לאחראים, ומאידך אין הצדקה להעניש את הציבור כולו בשל תקרית זו ואין לשחרר את המשיבים אשר מפאת מהות העבירות המיוחסות להם ועברם הפלילי מן הדין להחזיקם במעצר. אכן, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל ניכר בשיבוש המערכת של הפצת סמים מסוכנים, והחזקת המואשמים בסחר בסם שיש נגדם חומר ראיות משכנע היא אחד האמצעים להשגת מטרה זו. כמו כן נכון כי גם על מעשה בלתי תקין או על מחדל מצד רשויות התביעה והמשטרה לא יגיב בית המשפט על ידי נקיטת סנקציה "מענישה" כנגד התביעה כי למעשה הציבור בכללותו ייפגע על ידי כך. היה מקום להחליט כאן ברוח הדברים הנ"ל אילו החלטת השופט היתה ניתנת רק במטרה "להעניש" את המשטרה ואת התביעה על מה שנראה בעיניו כמחדל תמוה ומביש. אולם השופט מבסס את השחרור על כך שאי השמעת עדותו של העד בשני התאריכים שנקבעו משהה משפטם של המשיבים לחודשים רבים נוספים שלא באשמתם. כפי שקיים אינטרס ציבורי רב ערך בהחזקת עבריינים מסויימים במעצר, כך גם קיים אינטרס ציבורי בעל משקל במניעת התחושה שקיימת אדישות לגבי שלילת חירותם של חשודים לתקופות ארוכות מעבר למה שנחוץ והכרחי. על כן, כשהחליט השופט במסגרת, הצורך במציאת האיזון הנאות בין האינטרסים השונים, שיש לשחרר את המשיבים אין בהחלטתו משום טעות אשר מצדיקה התערבות בשיקול דעתו.
ג. אשר לשאלה אם ניתן להבחין בין הנאשמים ולקבל את עררה של המדינה לפחות לגבי אותם משיבים המואשמים בעבירות החמורות ביותר - בהקשר זה נבחן מקרהו של המשיב השלישי המואשם במכירת 3 ק"ג חשיש. משיב זה הוא עבריין מועד שהורשע גם בעבר בעבירות סמים ויש לו גם הרשעה בשל בריחה ממשמורת חוקית. ברם, העבירה המיוחסת לו נעברה לפני שנחתם ההסכם בין המשטרה ובין מסעוד ומכתב האישום עולה כי מסעוד לקח חלק באותה עיסקה פלילית או היה מעורב בביצועה. ביחס לעבירה זו יש להשקיף על מסעוד לא כעל סוכן משטרתי אלא יש לראות בו עד מדינה ועדותו טעונה איפוא ראיית סיוע. לטענת הסניגור הראיה היחידה נגד המשיב הינה הודעתו של מסעוד ואין בידי התביעה עדות מסייעת. טוען התובע שבמספר החלטות ביהמ"ש העליון נקבע שבעת הדיון בענין הארכת מעצרו של נאשם אין בית המשפט נזקק לטענה שאין בתיק התביעה עדות מסייעת הדרושה על פי החוק. גישה זו אין לקבל. כאשר על פי הדין לא ניתן להרשיע נאשם מבלי שתובא ראיה מסייעת לעדות הבסיסית, הרי העדר ראיה כזו מצביע לכאורה על סכוי רב לזכויו של הנאשם. אמנם תמיד קיימת אפשרות שבעתיד תיגבה עדות נוספת שתוכל לספק את הסיוע הדרוש או שתחול התפתחות במשפט שתייתר את הצורך בעדות מסייעת, אך סיכוי זה אינו משנה את העובדה שבשלב הדיון אין לכאורה בידי התביעה ראיות מספיקות להרשעת הנאשם.
(בפני: השופט בך. עו"ד רומנוב למבקשת. עוה"ד מסאלחה וחלילי למשיבים. 13.4.86).
ב.ש. 182/86 - בת שבע ששון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה בביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וגניבה יחד עם נאשם אחר. בית המשפט הורה על מעצרם של העוררת ושל הנאשם העוני עד גמר ההליכים וזאת משום חומרת העבירה, האלימות הקשה שהופגנה ועברה הפלילי של העוררת. הערר נתקבל. על פני הדברים מעורבותה של המערערת באירוע היתה משנית, והנזק שנגרם למתלוננת הוא פרי התנהגותו האלימה של הנאשם האחר. אכן, עברה של העוררת אינו נקי אולם גליון ההרשעות הקודמות משקף רגיעה והתרסנות במשך שנים. בנסיבות אלה יש לשחררה בערבות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד זיו לעוררת, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה. 16.4.86).
ב.ש. 216+229/86 - יוסף אלמקס ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הפגנה והתפרעות) (עררים מטעם נאשמים ומטעם מדינת ישראל - הערר של שניים מהנאשמים נדחה ועררה של המדינה נתקבל בחלקו).
הפגנה בלתי חוקית התקיימה במג'דל שמס שברמת הגולן עקב ביקורו של רוה"מ בכפר, במהלך ההפגנה אירעה התפרעות המונית, הותקפו שוטרים ונשרפה מכונית שבעליה סירב להצטרף להפגנה. 18 אנשים הועמדו לדין וביהמ"ש נתבקש לעוצרם עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש החליט לעצור שניים מהם ואילו 16 אחרים שוחררו בערובה. השניים עוררים על מעצרם והמדינה עוררת על שחרורם של 16 אחרים. הערר של העצורים נדחה והערר של המדינה נתקבל בחלקו.
מדובר במעשים חמורים שבוצעו תוך התקהלות בלתי חוקית ושהיתה מלווה קריאות גנאי נגד המדינה ורשויותיה, הושמעו שירים לאומניים והותקפו שומרי החוק באכזריות והושחת רכוש של אזרחים שלווים. עם זאת, כל הנתונים האלה אסור להם להסיח את הדעת מכך שכל אדם הוא בבחינת זכאי, ואין לשלול חירותו של אזרח ללא הוראה המעוגנת בחוק. בהתחשב בכך ובמדיניות באשר למעצר חשודים יש להבחין בין הנאשמים שמעשיהם חמורים יותר ובין אלה שמעשיהם
חמורים פחות. היו בין המפגינים כאלה שהסיתו את הקהל נגד המדינה ורשויותיה ולגביהם אין לנהוג בשבט נועם ובמיוחד כשיש להם הרשעות קודמות, כן היו מפגינים שתקפו שוטרים ומתוך כוונה פגעו בגופם. אלה נראים היטב בסרט שהציגה התביעה בשעת הדיון באולם ביהמ"ש וישנם אחרים. את שתי הקבוצות הראשונות כאמור יש לעצור ואילו כל האחרים בדין הוחלט על שחרורם בערובה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ג'רג'ורה לעוררים, פרקליט המדינה י. בלטמן למשיבה. 27.3.86).
בר"ע 189/86 - אילן חזות ואח' נגד מיכל אברהם
*הגשת ערעור ובקשה לביטול פס"ד (הבקשה נדחתה).
משהגיש המבקש ערעור על פסק הדין, ולו גם תוך בקשה להארכת מועד, הביע בכך דעתו להתייחס לפסק הדין כעובדה קיימת ולתקוף אותו לגופו. גישה כזאת אינה מתיישבת עם בקשת ביטולו של פסק הדין מהערכאה הראשונה שפירושה הוא תקיפת עצם מתן פסק הדין. אין בעל דין רשאי לעשות שימוש בשתי התרופות בעת ובעונה אחת, היינו אין הוא רשאי גם לערער וגם לבקש ביטול.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. דרך למבקשים, עו"ד שפרן למשיבה. 10.4.86).
בר"ע 187/86 - נתן וסר נגד ישראלה וסר
*ניהול דיון כאשר הצד השני עוד לא קיבל הזמנה לדין לא יתואר ניהול דיון בבית המשפט העליון בשבתו לערעור כאשר קיים עדיין צד אחד בלבד (המבקש - התובע) ואילו הצד השני טרם קיבל את כתב התביעה. המסירה היא המעניקה לבית המשפט את הכוח לדון בענין ולחייב את הנתבע במסגרת התביעה. יחד עם זאת ייטיב השופט לעשות אם יתן הוראה לאילו פעולות הוא מצפה מאת המבקש כדי שיראה בהן מאמץ מספיק להענקת תחליף מסירה. אם "המשיבה" נמצאת בגבולות המדינה, הדרך להביא את דבר קיום התביעה לידיעתה היא כרגיל וכמקובל על ידי פרסום בעתונות יומית וכך מן הראוי לנהוג גם במקרה הנוכחי. אולם קודם כל יש לעשות את הפעולות הרגילות בגדר מאמץ סביר. לפיכך על המבקש לחזור ולפנות לבית המשפט המחוזי בענין תחליף מסירה. אם יהיה המבקש בדעה שמיצה את מאמציו ואעפ"כ לא נענה על ידי השופט במתן החלטה לתחליף מסירה, נראה כי הערכאה המוסמכת לחייב את השופט לעשות כן הוא בית המשפט הגבוה לצדק.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. המבקש לעצמו. 8.4.86).
ב.ש. 189/86 - יגאל לביב נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביום 17.2.86 ניתן פסק דין בתיק ע.פ. 494/85 ובו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב שבו נגזר עליו מאסר. ביום 5.3.86 הגיש המבקש עתירה לקיום דיון נוסף אך איחר את המועד ביום אחד ומכאן הבקשה להארכת מועד. המבקש טוען כי טעה בחישוב ספירת הימים ולענין זה ביקש להביא בחשבון שאין הוא מיוצג. כן ציין כי מדובר בענין בעל חשיבות והצביע על העקרון לפיו על המשפט לצאת לאור חרף איחור המועד. הבקשה נדחתה.
איחור של יום אחד איחור הוא, וטעות בספירת הימים כשלעצמה אין להכיר בה כטעם מיוחד. ניתן היה, בדוחק, לראות בעובדה שהמבקש אינו מיוצג נימוק מצטבר לאיחור הקל ולראות בכך טעם מיוחד להארכת המועד. ברם, קיים קושי מכיוון אחר. המבקש הדגיש את חשיבות הבעיה הנובעת מפסק הדין, אך דבריו מכוונים לא לפסק הדין בע.פ. 494/85, שכן שם נדחה רק הערעור על גזר הדין, אלא לפסק הדין שניתן בע.פ. 411/84 ביום 11.3.85, כאשר ביהמ"ש קיבל את ערעור המדינה על זיכויו של
המבקש מהאישום השני בכתב האישום שהוגש נגדו והמבקש הורשע באישום זה בביהמ"ש העליון, והדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש. פסק הדין בע.פ. 411/84 דן בפרטות בשאלת האחריות הפלילית למעשיו של המבקש בתוקף תפקידו כעתונאי והעתירה לדיון נוסף מכוונת כלפי אותו פסק דין. ברם, אותו פסק דין ניתן במרץ 1985 ואילו היה מקום לבקש דיון נוסף לגביו היה צורך לעשות זאת אז ולא עתה. אין יסוד לטענת המבקש כי פסק הדין בע.פ. 411/84 הינו חלק מפסק הדין בע.פ. 494/85. לפיכך נדחתה הבקשה להארכת מועד.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 12.3.86).
ב.ש. 205/86(189/86) - יגאל לביב נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (הערר נדחה).
ערר על החלטת הרשם בב.ש. 189/86 הנ"ל. הערר נדחה. הנשיא שמגר קיבל פסיקתו של הרשם כי בקשה לדיון נוסף בע.פ. 411/84 צריך היה להגיש כשניתן אותו פסק דין והעובדה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי למתן גזר דין והוגש ערעור על גזר הדין אינה מרפא את האיחור להגשת הבקשה לדיון נוסף בת.פ. 411/74. אין מדובר על תיק שהוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שיגבו עדויות או יעשו פעולות אחרות כדי שהתיק יוחזר לביהמ"ש העליון להמשך הדיון. עם מתן פסה"ד בע.פ. 411/84 סיים ביהמ"ש העליון את פעולתו לגבי הערעור שהוגש לו וזה הענין שלגביו מתבקש דיון נוסף. גם לגופו של ענין קבע הנשיא כי לא היה בסיס לקיים דיון נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברדוגו למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 24.3.86).
ב.ש. 262/86 - נגיב גזאווי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העורר הוגש אישום בעבירות של זיוף מסמך, מרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה וכן עבירות נוספות ב- 11 פרשיות. העורר הוא עו"ד ונשוא האישומים מתייחס לטענה כי השתתף באופן פעיל בהוצאת כספים ממשרד השיכון על יסוד מסמכים שהיו בחלקם מזוייפים ובחלקם כוללים עובדות בלתי נכונות. כמו כן מיוחסות לעורר עבירות של גניבה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
קיימת תשתית ראייתית מספקת שהיתה בנסיבות רגילות מצדיקה את המעצר עקב חומרת העבירות המיוחסות לעורר. דא עקא, קיימת במקרה דנן נסיבה אחת שבית המשפט דלמטה לא נתן עליה את דעתו. העבירות בוצעו בתחילת שנת 1984 והחומר נתגלה למשרד השיכון בספטמבר 1984. מסירת החומר למשטרה נעשתה רק שנה מאוחר יותר והמערער לא נעצר בעקבות חקירת המשטרה אלא ביום 24.2.86. העובדה שהעורר התהלך חופשי במשך עת רבה לאחר שהפרשיות שבהן היה מעורב נתגלו היא בעלת משקל רב והיא מטה את הכף כנגד המעצר. התובעת טענה כי בעצם טיבן של העבירות הנידונות טמונה סכנה כי שחרור העורר עשוי להביא להשפעה על עדים. אין להקל ראש בטענה זו ולפיכך יש להורות כי העורר יהיה במעצר בית באתר הנמצא במרחק מספיק מהכפר שבו בוצעו העבירות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד חוטר ישי לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 20.4.86).
ב.ש. 260/86 - מדינת ישראל נגד אבנר מויאל
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור ערובה - הערר נתקבל).
המשיב ונאשם נוסף בשם מזרחי הואשמו באישומים נפרדים בעבירות סמים כשהמכנה המשותף הוא בכך שכל אחד מהם ייבא לישראל בהזדמנויות שונות כמות ניכרת של הירואין תוך קשירת קשר עם אדם נוסף בשם רוזנטל. זה האחרון מסר פרטים על העבירות האמורות המסבכים
את שני הנאשמים. רוזנטל והמשיב הוחזקו במעצר ואילו מזרחי שוחרר ממעצרו בדצמבר 1985. רוזנטל הורשע בינתיים ונדון למאסר. ביום 18.12.85 הוגש כתב אישום נגד מזרחי ונגד המשיב והתביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ואילו נגד מזרחי לא הוגשה בקשה דומה והוא נשאר בסטטוס של משוחרר בערובה. בית המשפט נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. לאחר מכן נתבקש בית המשפט לעיין מחדש בהחלטת המעצר של המשיב בנימוק של אפליה בלתי מוצדקת בין המשיב ובין מזרחי. בית המשפט המחוזי סבר כי אין בפניו נימוק משכנע להבחנה בין שני הנאשמים המואשמים בעבירות זהות ועל כן יש להשוות את מצבם ולשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל.
יבוא הירואין מצדיק בדרך כלל החזקת הנאשמים במעצר עד תום ההליכים. האינטרס הציבורי המחייב להחזיק עבריינים מסוכנים במעצר דורש גם שלא תיווצר הרגשת קיפוח אצל נאשמים המואשמים בביצוע עבירות זהות ועל כן מן הדין שלא להפלות בין נאשמים כאלה לא לגבי העונש ולא לגבי החלטות מעצר או שחרור בערובה. במה דברים אמורים, כאשר אין מקום לעשות הבחנה בין הנאשמים ובענייננו יש מקום להבחנה בין מזרחי ובין המשיב. חומר הראיות נגד מזרחי, אם כי יש בו מבחינה טכנית משום הוכחה לכאורה לביסוס האישום, מגלה בכל זאת ליקויים וחולשות אשר בעטיים הוחלט שלא לבקש את החזקתו של מזרחי במעצר עד הגשת כתב האישום. כמו כן, למזרחי עבר פלילי במספר עבירות שאינן חמורות במיוחד ושהאחרונה בהן נעברה ב- 1972 ואילו המשיב הורשע במספר רב של עבירות חמורות מאוד שנעברו ברצף עד שנת 1983 ובכללן גם עבירות סמים. לכך יש להוסיף שנגד המשיב תלוי ועומד מאסר על תנאי שהוא בר הפעלה אם יורשע.
(בפני: השופט בך. עו"ד לירן למבקשת, עו"ד אלי קידר למשיב. 3.4.86).
ע.א. 679/84 - עזבון יהודה איזיקוב ואח' נגד עזבון יהודית איזיקוב ואח'
*ירושה ואיזון משאבים (הערעור נדחה).
המנוח יהודה איזיקוב והמנוחה יהודית איזיקוב נישאו לאחר ששניהם היו נשואים בנישואין קודמים. לאחר פטירת המנוחה נתגלעה מחלוקת בקשר לדירה בתל אביב בה התגוררו בני הזוג ואשר היתה רשומה על שם המנוחה בלבד והיתה רכושה מלפני נישואיה למנוח. בינתיים נפטר גם יהודה איזיקוב והערעור מתייחס לזכויותיהם של העזבונות והיורשים. בביהמ"ש המחוזי ביקש המנוח כי יוצהר על בעלותו במחצית הזכויות בדירה הנ"ל. לטענתו מכר את זכויותיו בדירה שהיתה לו תמורת הבטחה שהמנוחה תרשום מחצית הדירה בת"א על שמו וכן הסתמך על הלכת איזון המשאבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר ההבטחה בציינו כי לא הוכחה התקשרות חוזית תקפה, ואשר לטענה בדבר איזון המשאבים סבר ביהמ"ש כי לא נתקיימו התנאים שעל יסודם ניתן להכיר במקרה דנן בהווצרותו של איזון משאבים. ביהמ"ש ציין כי יתכנו אמנם מקרים בהם ניתן להסיק מתוך הנסיבות קיומה של כוונה להקנות גם רכוש שנרכש לפני הנישואין, אך קיומה של כוונה כזו אינו נלמד בנסיבות שלפנינו. המנוחה ציוותה את הדירה לבתה והשאירה בידי המנוח את זכות המגורים לכל ימי חייו וביהמ"ש המחוזי לא ראה להכיר בזכויות המנוח מעבר לכך. הערעור נדחה.
הדירה בה מדובר היתה בבעלות המנוחה לפני נישואיה ורכישתה לא נבעה ממאמץ משותף של בני הזוג או מהכנסה תוך ניהול משק בית משותף. דינה של הדירה כדין מקרקעין שהיה בידי בעליו לפני הנישואין. אשר לטענה כי המנוח מכר את חלקו בדירה והשתמש בכספים כדי לקנות מתנות למנוחה - הדרך בה בחר המנוח להשתמש בכספו לא היה בה כדי להצביע על קיומה של כוונה ליצירת שיתוף שעל יסודה מתגבשת ההנחה של איזון משאבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. ילין למערערים, עוה"ד ד. גולן וש. פינס למשיבים. 20.3.86).
בג"צ 501/85 - דב חייט ואח' נגד שר הפנים ואח'
*פירסום לשינוי תכנית מתאר ודחיית עתירה עקב שיהוי (העתירה נדחתה מחמת שיהוי בהגשתה).
עניינה של העתירה שינוי תכנית מתאר לגבי אזור פלוני בכפר סבא. לטענת העותרים יש לראות את התכנית החדשה כבטלה ויש להוסיף ולקיים את תכנית המתאר הקודמת. הטענה העיקרית מופנית נגד הליכי ההפקדה לשינוי התכנית וההשגה היא כי לא נעשה פרסום כנאות על לוחות המודעות. טענת המדינה היא כי החוק אינו מחייב פרסום כאמור אלא אם כן מדובר בתוכנית המתייחסת למרחב תכנון הנמצא מחוץ לתחומי הרשות המקומית. טענת המדינה לא נתקבלה אך העתירה נדחתה מחמת שיהוי.
אין ללמוד מן הנוסח של החוק או מן ההתפתחות החקיקתית כאילו הפרסום על לוחות המודעות נדרש רק בשכונות שהן מחוץ לתחומה של רשות מקומית כנטען על ידי המדינה. הפרסום הנדרש הוא פרסום ברשומות, בעתונות, במשרדי רשויות מקומיות ועל לוחות המודעות. ההוראה היחידה המתייחסת לפרסום לגבי מרחב שאינו כלול בתחומי רשות מקומית היא זו הקובעת שהפרסום ייעשה במקום שנוהגים לפרסם בו הודעות פומביות בתחום התכנית. ברם, למרות שצודקים העותרים בטענתם אין בכך כדי להצדיק התערבות בג"צ. בינתיים היה פרסום ברשומות תוך ציון שמאז השכונות, התכנית נדונה ואושרה וחלפה כשנה מעת אישורה עד שהעותרים פנו לבג"צ וזאת לא בשל כך שהעותרים לא ידעו על התכנית. שיהוי כה ניכר שאין לו הצדקה עניינית יש בו כדי לשלול בסיס ממשי מן העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בן דרור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף אהרונסון לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 8.4.86).
בג"צ 51/86 - אסיה חסן ופא ואח' נגד ראש המינהל האזרחי אזור עזה ואח'
*רכישת חלקות קרקע ברצועת עזה (העתירה נדחתה).
העותרים השתתפו בשנת 1964 בתוכנית של הממשל המצרי לרכישת חלקות אדמה חקלאיות בחבל עזה. לטענתם זכו בהגרלה בחלקות מסויימות ושילמו תשלומים ראשוניים. מעת כינון שלטון צה"ל לא שולם מאומה ואין בידי העותרים או בידי המשיבים מסמך חוזי כלשהו בקשר לחלקות הנ"ל. בשנת 1973 דרש הממשל הצבאי, תוך נכונות לכבד את ההסדר עם השלטון המצרי, שהעותרים ישלימו תשלומיהם אך הם לא נענו לכך. מאז 1973 לא ארע דבר והעותרים לא נקטו בפעולה כל שהיא עד לעת האחרונה כאשר הממונה על נכסי הממשלה הודיע על ביטול זכותם במקרקעין. בעקבות הודעת הביטול פנו העותרים לועדת העררים וזו דחתה את הערר. הועדה ציינה כי הפרסום על ידי השלטונות המצריים בשנת 1964 היה בגדר הזמנה להרשם לרכישת מקרקעין, התשלום הראשון של העותרים היה ביטוי לכך שהם מוכנים להתקשר לפי הפרטים שפורטו בתכנית, אך העותרים לא קיימו את התנאים. הם לא שילמו את יתרת המחיר ולא עיבדו את הקרקע עיבוד חקלאי ועל כן היה הממונה על נכסי הממשלה מוסמך לבטל את החוזה כפי שעשה. העתירה נדחתה. אין לגלות עילה כל שהיא המצדיקה התערבות בג"צ בהחלטות הממשל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. קנה לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 3.4.86).
בג"צ 71/86 - דוד ופנינה וכסלר נגד שר התחבורה ואח'
*שימוש במכונית עם מנגנונים מסויימים ללימוד נהיגה (העתירה נדחתה).
אגף הרישוי במשרד התחבורה אסר על בתי הספר לנהיגה להשתמש בהוראת הנהיגה במכוניות שבהן קיים מתקן עצירה מיוחד הקשור למצמד. הטעם לכך הוא כי לימוד נהיגה במכונית אשר בה מותקן מכשיר כנ"ל יש בו כדי לשלול מן התלמיד לימוד זינוק בעליה. העותרים רכשו לאחרונה מכוניות סובארו
חדשות שבהן מותקן מכשיר כזה ולטענתם אין הגיון בכך שיבקשו מהם פירוק של מתקן אוריגינלי. הם גם ביקשו להקיש לצורך הענין מתופעות אחרות בתחום לימוד הנהיגה אשר גם בהן אין שוויון בין התלמידים מבחינת החומר הנלמד. כך מכירים אצלנו בהכשרת תלמיד שלמד נהיגה בארה"ב תוך שימוש במהלכים אוטומטיים לחלוטין ולא חוששים שמא לא ידע איך לבצע זינוק בעליה. העתירה נדחתה.
הטענות הנ"ל אין בהן כדי להצדיק את התערבות בג"צ. מדובר על כללים בלימוד נהיגה אצלנו, והמדיניות הנוהגת לגבי הכרה ברשיונות של עולים חדשים או תושבים ארעיים, אינה חייבת להשפיע על הכללים הנהוגים בלימוד אצלנו, שהרי רוב מקבלי הרשיונות הם אלה שלמדו כאן. עיקרו של דבר, השאלה העומדת בפני בג"צ איננה אם בג"צ היה מוציא הוראה זהה אילו היה מופקד על קביעת הכללים לניהול לימוד נהיגה. מה שעל בג"צ לבחון הוא אם השיקול של גורמי הרישוי היה במסגרת מתחם הסבירות, ואם רשות רישוי סבירה יכולה היתה לפרסם הוראה כאמור. יש להוסיף כי רשות הרישוי הפעילה במקרה שלפנינו רק שיקולים הנוגעים לגוף הענין, היא הודרכה בפעולתה על ידי הרצון לקיים כללים נאותים ורצויים בתחום לימוד הנהיגה ושיקוליה היו ענייניים. הרשות גם דאגה לכך כי ההוראה החדשה תכנס לתוקפה לאחר חלוף זמן סביר מעת נתינתה כדי שיהיה סיפק בידי הנוגעים בדבר לפעול מבעוד מועד להתקנת הרכב כנדרש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן פנץ לעותרים, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 10.4.86).
בג"צ 594/85 - דן ועדנה עוזיאלי נגד מינהל מקרקעי ישראל והרצל ומרסל שאבי
*דחיית עתירה מחמת חוסר נקיון כפיים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל מחמת חוסר נקיון כפיים).
עם פתיחת הדיון העלתה באת-כח המינהל טענה טרומית כי עתירת העותרים לוקה בחוסר נקיון כפיים מאחר וצרפו מסמך תוך הצגתו שלא על פי מהותו האמיתית ותוך הסתרת מערכת הנסיבות שבמסגרתה נוצר המסמך מעיקרו. כפי שעלה מנוסח העתירה ומתוך הדברים הרשומים על גבי המסמך כפי שהוגש, מדובר כביכול בהצעתו של משרד אדריכלות לחלוקת שטח הבית כפי שהוגשה לרשויות מינהל מקרקעי ישראל ולאור תיאור הדברים שהובא על גבי המסמך התקבל הרושם שהנוסח הכתוב המובא בו הוא בגדר רישום מקורי. כמסתבר, לא היה יסוד להצגתו של המסמך כמתואר לעיל. אין לראות בתרשים הצעה פורמלית ומאושרת של משרד האדריכלים שהוגשה למינהל מקרקעי ישראל בגדר מילוי תפקידו של משרד אדריכלים לגבי תכנון השטח מטעם המשיב הראשון. כמו כן הרישומים המקוריים על גבי התרשים הוחסרו והרישום במסמך כפי שהוגש הוא מעשה ידיהם של העותרים וזאת מבלי שהדבר הוסבר או הובהר בעתירה. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה.
בג"צ נשען במידה רבה על התאור של נסיבות הרקע של כל נושא המובא בפניו להכרעתו, כפי שהוא עולה מן העתירה ומן התצהירים המוגשים על ידי בעלי הדין. לפיכך חייבת להיות הקפדה יתירה שלא יכשילו את בג"צ באי דיוקים וכי תהיה אמינות רבה ככל האפשר לעובדות המוצגות בבית המשפט ובין היתר למסמכים המוגשים. יש לראות בחומרה כל מקרה בו מסמך נחזה להיות את אשר איננו באמת. האמור לעיל חל בראש ובראשונה על הדברים המובאים בעתירה, שהרי בשלב הדיון בהוצאת הצו זהו בדרך כלל החומר היחיד הנמצא בפני בית המשפט. לפיכך, הוחלט לדחות העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אורי שטנדל לעותרים, עוה"ד גב' נילי ארד וע. אברהמי למשיבים. 9.4.86).
בג"צ 478/85 - שלמה אבולעפיה נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח'
*תכנית שינוי מתאר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העתירה סבה על תכנית שינוי לתכנית המתאר המקומית בעין כרם ירושלים. התכנית מתייחסת לפיתוח ולבינוי בעין כרם והיא עברה את שלבי האישור השונים החלים על תכנית כגון זו לפי חוק התכנון והבניה. העותר הוא תושב עין כרם והטענה המרכזית בעתירתו היא כי התכנית עלולה לפגוע באופן מהותי באופייה של עין כרם, חזותה, נופה והמרקם האנושי והסביבתי שבה. העתירה נדחתה. ההתפתחויות התכנוניות של תכנית המתאר נותנות מקום למסקנה כי לפי התפיסה הנוכחית עניין הנוף והסביבה חייב למצוא מקומו הנאות והמוגן בכל תכנון מפורט עתידי. אין מקום להתערבות של בג"צ בשלב זה כדי לדון בהגדרות מדוייקות בנושא זה כטענת העותר. ספק רב אם בכגון דא ניתן להפיק תועלת ממשית מהגדרות והמטרה יכולה להיות מושגת גם במסגרת התכנית הקיימת בנוסחה המתוקן. מדובר בתכנית מתאר החייבת להתמלא תוכן נוסף על ידי שורה של תכניות מפורטות שיכסו את כל המשבצות אשר להן חולק כל אזור המתאר. התכניות המפורטות צריכות להתמודד עם הבעיות הקונקרטיות של שימור ובינוי בתוך אזור נתון בהן צריך לבוא לידי ביטוי האיזון הנאות בין הקיים לבין מה שיווסף. העותר או כל אדם מעוניין אחר הסבור כי תכנית מפורטת פלונית העלולה לפגוע בערכי הנוף, יוכל להגיש התנגדותו על פי החוק. אין לראות את בג"צ כערכאת ערעור שגרתית על החלטות ועדות התכנון וגם באותם מקרים בהם נוטה בג"צ להתערב בנושא תכנוני אין הוא עושה כן כשטרם מוצו הליכי התנגדות בפני מוסדות התכנון לדרגותיהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם חרוץ לעותר, עוה"ד מנחם מזוז ויצחק אלירז למשיבים. 20.4.86).
בשג"צ 58/86 - אלישבע מורגנשטרן ואח' נגד יונתן מורגנשטרן
*מסירת "פרטים נוספים" בבג"צ (בקשה לפרטים נוספים - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשים, שהם המשיבים בעתירה שעניינה חטיפת ילדים, הגישו למשיב, שהוא העותר, דרישה למתן פרטים נוספים לנימוקים שפורטו בעתירה ובתצהיר שצורף אליה. המשיב לא נענה לדרישה ולכן פנו המבקשים לבג"צ עפ"י תקנה 12 לתקנות סדר הדין בביהמ"ש הגבוה לצדק וביקשו להורות למשיב ליתן פרטים כמבוקש. המשיב השיב בינתיים על חלק מהפרטים אך התשובות לא נראות למבקשים כמלאות ומספקות. הבקשה נתקבלה ביחס לחלק מן הפרטים.
ב"כ המשיב העלה בהתנגדותו טענה. כי הפרטים הנוספים המתבקשים אינם פרטים כלשון התקנות, אלא שאלונים שמטרתם לנצל לרעה את ההליך של הפרטים הנוספים כדי להוציא ממרשו מידע שיוכל להביא למבקשים תועלת בהליכים משפטיים אשר מתנהלים בין הצדדים בערכאות שונות בארץ ובארה"ב. אכן, סדרי הדין בבג"צ אינם מכירים בהליכי שאלונים וגילוי מסמכים, ופרטים נוספים יקבל בעל דין רק אם אלה נוגעים לנימוקים שפורשו בעתירה או בתצהיר התשובה. בעל דין רשאי לדרוש מהצד שכנגד פרטים נוספים ומפורטים לנימוקים שבעובדה אושבחוק אשר פורשו בעתירה או בתצהיר התשובה אבל אין להגיש שאלונים או לבקש פרטים שזכרם לא בא בכתבי הטענות. לא מתקבל על הדעת שבאמצעות מכשיר הפרטים הנוספים יוכל המבקש להוציא מהצד שכנגד את שיכול היה לקבל אילו יכול היה לחקור אותו חקירה נגדית. על יסוד גישה זו הוחלט באשר לשאלות שעליהן צריך המשיב להשיב.
(בפני: הרשם אלון. עו"ד משה דרורי למבקשים, עו"ד שרשבסקי למשיב. 17.4.86).