ע.פ. 258/83 - מדינת ישראל נגד רחמים אהרוני
*הרשעת ברצח(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל).
א. ביום 23.7.80 בסביבות השעה חמש אחר הצהריים הגיעו למפעל בר בקר בבת ים, לפי הזמנתו של המשיב, המנוחים עמוס אוריון ועזר כהן. אותו זמן כבר לא היו הפועליםבמפעל פרט לעובד בשם ערוסי וכן נכחו במקום המשיב שהוא היה מנהלו הפעיל של המפעל וכן שותפו טוביה אושרי שכרגיל ניהל עסק אחר בכרם התימנים. תוך שהותם במפעל נורו אוריון וכהן למוות. איש מהנוכחים לא הזעיק עזרה ולא הודיע דבר למשטרה. לאחר מכן הוטמנו הגופות בארגזי פלסטיק והתת מקלע ונשק נוסף הוכנסו לשק ניילון. המטען כולו, לרבות כורסא מרופדת שננקב בה חור בשעת הירי, הועמס על משאית המפעל והובל בידי ערוסי למקום מגוריו של אחד מעודד אבנר, בן אחותו של אושרי. משם פנו ערוסי ומעודד לחולות אשדוד ושם נכרה בור ובו הוטמנו הגופות וכן נכרה בור נוסף ובו הוטמן הנשק. בימים שלאחר האירוע בוצעו במפעל בר בקר פעולות קדחתניות של הרחקת ראיות מחשידות. שלושה ימים לאחר האירוע נמלטו המשיב ואושרי מישראל. אושרי חזר כעבור זמן לא רב, נשפט והורשע ברצח ואילו מעודד הורשע בסיוע לאחר מעשה. ערוסי שימש כעד מדינה, העיד בעדות מוקלטת במשפטו של אושרי ובד בבד נרשמה בכתב יד עדותו כעדות מוקדמת לגבי המשיב. ערוסי עזב את המדינה לאחר מסירת עדותו. המשיב הוסגר לישראל כשנה וחצי לאחר בריחתו. הוא הואשם בקשירת קשר עם אושרי לרצוח את המנוחים וברציחתם וביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את המשיב בסיוע לאחר מעשה וכן בהשמדת ראיה וזיכה אותו מחמת הספק מאשמת רצח. ערעורה של המדינה נתקבל.
ב. די היה במסכת העובדתית דלעיל בפני עצמה כבסיס להרשעה ברצח, קל וחומר כאשר נוספו על אלה הודעותיו במשטרה של אבנר מעודד שנתקבלו כראיה מהימנה העדיפה על פני עדותו בביהמ"ש. כאשר מבקשים לבסס הרשעתו של נאשם על מיקבץ של ראיות נסיבתיות אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירוף של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם. נוכחות המשיב לפי מסכת העובדות דלעיל במפעל בר בקר לא היתה מקרית, שהרי הוא עצמו מודה שהזמין את המנוחים לשיחה במפעל, אם כי העלה גירסה לשם מה הזמין אותם אך גירסה זו אין לקבלה. גם התנהגות המערער לאחר מעשה הרצח בהעלמת ראיות ובריחה לחו"ל יש בה כדי להצביע על אשמתו. הלכה פסוקה היא שהתנהגותו של נאשם לאחר המעשה יכול שתהא ראיה נסיבתית על פיה ניתן לקבוע ממצא מפליל כלפי הנאשם, כאשר יש בהתנהגות כדי להצביע על תחושת אשם המקוננת בלבו. ניתן אז להסיק מהתנהגותו לאחר מעשה כי נטל חלק בביצוע מעשה העבירה גופו.
ג. גירסתו של המערער מופרכת על פניה והיא בלתי אמינה ובלתי סבירה ומשהוכחה מערכת נסיבתית המצביעה על מסקנה הגיונית יחידה לפיה המשיב ביצע את המעשה המיוחס לו, והמשיב מצדו מעלה גירסה בלתי אמינה ובלתי סבירה, די בכך כדי לבסס את הרשעתו. העובדה שאימרותיו של מעודד נמסרו בעקבות הבטחה כי יוענק לו מעמד של עד מדינה אינה פוגעת במהימנותן, שהרי לא אחת מקבל ביהמ"ש את עדותו של עד מדינה המופיע בפניו.
ד. המערער טען כי נפגש עם המנוחים כדי לברר אם יוכל ליישב סכסוך בין אושרי למנוחים ואם השעה תהיה כשרה לכך יקרא את אושרי פנימה, אלא שאושרי התפרץ פנימה ורצח את השניים לפני שהמערער סיים את השיחה עמם. לפי ההלכה, אף אם נניח לטובת המשיב כי בלבו פנימה החליט לנסות ליישב בדרכי שלום את הסכסוך בין
אושרי לבין הנרצחים, אם השעה תהיה כשרה לכך, אין זה משנה דבר לטובת המשיב. גירסתו היא שלא גילה לאושרי שהוא רוצה ליישב את הסכסוך בינו לבין המנוחים, לכן לא היה במחשבתו האמורה (בהנחה שהיתה כזו) כדי לנתקו מהקשר והוא אחראי למה שבוצע לקידום הקשר מכח האחריות הסולידרית שבין הקושרים. הספק שהעלה ביהמ"ש המחוזי שלפיו יתכן שהמשיב גילה לאושרי כי כוונתו לנסות וליישב את הסכסוך בדרכי שלום לפני שיבוצע הקשר של הרצח וכי בכך זנח את הקשר ולו לזמן מה, עומד בסתירה למסקנות הברורות העולות מניתוח מערכת הראיות, היינו כי המשיב לא אמר לאושרי כי הוא מבקש תחילה לנסות ולהביא לסיום הפרשה בדרכי שלום.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דא. שדר למערערת, עוה"ד ע. קפלן וגירון למשיב. 5.3.86).
ע.פ. 493/82 - מכלוף חמו נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. ביום 7.6.81 בשעה 2 בצהרים נדקר האסיר מוריס כהן בבית הסוהר בבאר שבע ומת כתוצאה מהדקירות. המערער הורשע ברציחתו. בבסיס הכרעתו של ביהמ"ש עדויותיהם של שני עדים שלא היו עדי ראיה אך העידו כי שמעו מפי המערער דברים הכורכים אותו במעשה. העד חיים אדרי, שריצה אף הוא עונש מאסר בבית הסוהר, סיפר בעדותו כי היו סכסוכים בין המערער לבין המנוח והמערער הראה לעד מספר ימים לפני המעשה סכין מאולתרת ואמר לו כי בכוונתו להשתמש בה בכדי לחסל את המנוח. העד השני בשם רייבי סיפר כי כחודש לאחר המעשה נפגש באקראי עם המערער בבית המעצר בבאר שבע ובאותה פגישה סיפר לו המערער פרטים שונים בקשר למעשה ואף התוודה באוזניו בפירוש כי הוא שדקר את המנוח. ביהמ"ש המחוזי ציין כי שני העדים מסרו את גירסותיהם על מנת להשיג טובות הנאה לעצמם, ואם כי הוא מוכן לסמוך על עדויות אלה הרי מידת הזהירות מחייבת כי עדויות אלה יקבלו תימוכין ע"י ראיות עצמאיות שמבחינת משקלן תהיינה שוות ערך לראיית סיוע. ראיה כזו מצא ביהמ"ש בכך כי חולצת טריקו של המערער נמצאה בחצר הטיולים של האגף, תחת חלון תא המעצר שלו, כשהיא מוכתמת בכתמי דם מסוג דמו של המנוח. על יסוד אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת רצח והערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון ציין כי הראיות הנסיבתיות הקשורות בחולצת הטריקו שהיתה מוכתמת בדמו של המנוח די בהן לביסוס הרצח והראיה המכרעת המטה את דינו לקו חובה היא החולצה ולאו דווקא עדויותיהם של אדרי ורייבי הנזכרים. עם זאת, יכול היה ביהמ"ש לסמוך על העדויות של אדרי ורייבי. בעדותו של רייבי היתה נקודה שמלכתחילה לא ייחסו לה החוקרים חשיבות, והיא כי המערער לבש את חולצתו כשהצד האחורי לפנים. עובדה זו עלתה בעדותו של עד רפואי מומחה באשר לכתמי הדם והעד רייבי סיפר בעדותו, בדרך אגב, כי המערער אמר לו כי לבש את החולצה כאשר היא הפוכה. לא היתה דרך שידיעה זו יכלה להגיע לעד אלא מפי המערער עצמו.
ג. המערער נבדק בדיקת פוליגרף ותוצאת הבדיקה הוגשה לביהמ"ש. בבדיקה זו נמצא כי המערער דיבר אמת בהכחישו כי הוא שדקר את המנוח, אך שיקר בתשובה לשלוש שאלות אחרות. טענת הסניגור היא כי יש לאמץ את תוצאות הפוליגרף או לפחות לראות בעצם נכונותו של המערער להבדק ראיה המעידה על חפותו. טענה זו אין לקבל. הלכה פסוקה היא כי תוצאות בדיקה של פוליגרף אינן יכולות לשמש ראיה והוא הדין סירובו או נכונותו של נאשם להבדק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 9.3.86).
ע.א. 655/82 - אריה גרובר ואח' נגד דוד פרבשטיין ואח'
*פרשנות תניות בהסכם(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים התקשרו ביולי 1967 בהסכם עם המנוחה פרבשטיין שהחזיקה והיתה הבעלים של מניות בחברת קולנוע עצמון בע"מ. חברה זו הפעילה בכל המועדים הרלבנטיים למשפט שני בתי קולנוע בחיפה הבנויים על קרקע בשטח כולל של כ- 830 מטר מרובע. על פי ההסכם התחייבה גב' פרבשטיין לגרום לכך שגרובר (להלן: המערער) יועסק כקופאי בחברה לאחר שיפקיד בידה לשמושה ולצרכיה 40,000 ל"י. הוסכם כי סכום זה יהיה בידי פרבשטיין כל עוד גרובר מועסק כקופאי בבתי הקולנוע. הוסכם גם כי פרבשטיין תשלם לגרובר מדי שנה סכום שיהיה שווה ל-3/120 של רווחי החברה. כן הוסכם שסכום ההשקעה יוחזר למערער כשיפסיק לעבוד כקופאי ויהיה צמוד לערכם של שלושה חלקי 120 בכל רכושה הנקי של החברה בתאריך החזרתו או סמוך לו. סוכם גם כי אם גרובר יפוטר מסיבה כלשהי, פרט מאשר תוך הסכמתו של גרובר או ביזמתו, למרות שסכום הפקדון טרם הוחזר לו, הוא ימשיך לקבל את שכרו. המערער הגיע לגיל פרישה ב- 1979 וצריך היה לעזוב את העבודה כגימלאי על פי הסכם העבודה הקיבוצי שבין ההסתדרות לבעלי בתי הקולנוע. עם פרישתו תבע גרובר החזרת 40,000 ל"י כשהסכום משוערך והמחלוקת התעוררה באשר לדרכי השיערוך. בית המשפט המחוזי קבע את הסכומים שפרבשטיין ישלם לגרובר והערעור נתקבל בחלקו.
ב. ההכרעה בסוגיות שהועמדו במחלוקת תלויה במידה רבה בפרשנות תניות שבהסכם. כדרכה של פרשנות נכונה של מסמך או דבר חקיקה ראוי שתנתן הדעת לתכלית שביקשו מנסחי המסמך להגיע אליה והכוונה שהנחתה את המתקשרים על פי אותו מסמך בעת שגיבשו את אומד דעתם. ראוי לפרש את המסמך מתוכו על פי הנאמר בו ועל פי כתבו, אך אין קדושה במילה כמו שהיא ויש צורך לתת את הדעת לכלל הנסיבות שאפפו את עשיית החוזה כדי לעמוד על תכליתו ולהגיע לחקר אומד דעתם של בעלי הדין בעת התקשרותם בהסכם.
ג. המחלוקת של הצדדים היתה באשר להערכת שווי נכסי החברה. לענין המבנה והקרקע שעליו ניצב המבנה יצאו שני בעלי הדין מתוך נקודת מוצא שיש להעריך את שוויים של אלה כנדל"ן העומד למכירה ביום הקובע ממוכר מרצון לקונה מרצון כאשר מביאים בחשבון לצורך אותה מכירה את הפוטנציאל הטמון בנכס. בעלי הדין לא היו חלוקים על העקרון אלא רק בתחשיבים הנותנים ביטוי לאותו עקרון. ביהמ"ש לא קיבל את דרך הערכת הנכס בצורה האמורה וסבר כי העקרון שצריך להנחות הוא השווי של הנכס עפ"י השימוש הנעשה בו ביום הקובע, היינו כבית קולנוע פעיל. לא היתה בפני ביהמ"ש עדות להערכת הנכס עפ"י עקרון זה וביהמ"ש נזקק לצורך זה לטופס של בטוח אש שנעשה ע"י החברה לבנין ולתכולתו בשתי חברות בטוח שונות לגבי אותה תקופה. בשתיהן נקבעו אותם ערכים למבנה ולתכולה והשופט התייחס אליהן כפוליסות מקבילות ולא פוליסות מצטברות ועל סכומי בטוח אלה קבע את הערכים של המבנה ושל הציוד.
ד. צדק השופט בכך שיש לשערך את הנכס לפי שוויו כעסק פעיל. אפשר היה לסטות מכלל זה אילו המצב היה של עסק שחדל לפעול ואז ניתן היה להתייחס לשווי המקרקעין לפי הפוטנציאל הסביר הטמון בהם. אילו הלכו בדרך זו היה ערך הקרקע גבוה יותר. ואולם אין לשערך את נכסי החברה עפ"י המבחן המקובל. להקיש על המקרה דנן מן ההלכות שנתגבשו בדיני הפקעת מקרקעין שבהן אימצו בתי המשפט את הפרקטיקה הנוהגת עפ"י מבחן השוק החופשי. אין שערוך נכסי חברה לצורך החזרת הלוואה דומה למקרה של הפקעת מקרקעין מבעליהם.
ה. אשר להערכת הקרקע לפי פוליסת הביטוח נגד אש - בכך טעה השופט. ידוע ומוכר בדיני הבטוח המושג של בטוח מופחת, דהיינו שהסכום המירבי של הבטוח נמוך מהשווי
הריאלי של הנכס ובמיוחד כאשר מדובר בנכס דלא ניידי. לפיכך אין לקבל את הסכום שנקבע בפוליסת הביטוח כסכום מחייב לצורך השערוך ויש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת שווי הנכס עפ"י העקרון עליו החליט כאמור. שונה המצב באשר לציוד של החברה. הנסיון מלמד כי בדרך כלל בני אדם מבטחים רכוש נייד עפ"י שווייוהאמיתי. אין לקבל את טענת המערערת שמכיון שהציוד בוטח בשתי חברות בטוח יש לראות את הסכום כמצטבר ולא כפוליסות מקבילות וחילופיות. יש יסוד לסברה שלא מדובר בשתי פוליסות המכסות רק חלק משווי הציוד אלא בשתי פוליסות מקבילות וחילופיות ובהעדר כל ראיה אחרת יש להשאיר את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי על כנה.
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לשערך מלוות חובה ממשלתיים שהיו לחברה כערכם כיום ולא עשה כן באשר לניירות ערך שהיו בידי החברה ואשר הוערכו לפי העלות שלהם. אם ראה השופט לנכון לשערך את ההשקעות במלוות חובה ממשלתיים, אין כל סיבה שלא לשערך גם את ניירות הערך הסחירים וגם בכך יש לקבל את ערעור המערערים.
ז. מאידך, אין לקבל את ערעורם באשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי אין לשלם למערער משכורת מיום שעזב את העבודה ועד שיוחזר לו סכום הפקדון. אין מדובר כאן בפיטורין אלא בגמר עבודה עפ"י הסכם עבודה קיבוצי עקב פרישה, כך שמדובר בעובדה ניטרלית שלא נגרמה בעטיה של החברה, ולפיכך אין מגיע למערער משכורת עבור אותה תקופה. התעוררה גם מחלוקת באשר לרווחים שהיו לחברה, כאשר החברה החליטה לחלק את הרווחים למנהלים כהפרשי שכר והמערער טען שמדובר בדיבידנד שמגיע לו. טענתו זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון משום שלא הוכח שצורת התשלום למנהלי החברה שנעשתה לפי שיקול דעת ההנהלה היתה בלתי סבירה. אין כל חובה לחלק מדי שנה בשנה רווחים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. פרייליך למערערים, עו"ד י. שצקי למשיבים. 10.3.86).
ע.א. 368/84 - עירית קרית שמונה נגד דר' יוסף שבל
*מתן פס"ד עקב אי הגשת חוות דעת מומחה כמוסכם ע"י בעלי הדין(הערעור נתקבל).
א. בתביעה כספית שהגיש המשיב נגד המערערת ותביעה נגדית של המערערת נגד המשיב הגיעו הצדדים ביום 25.11.83 לידי הסכמה כי "ביהמ"ש ימנה שני מומחים בנידון. שמות המומחים: א. פרופ' מיכאל פרי; ב. דר' רות פרידמן, ובהעדר הסכמה ממנה - דר' יגאל טמיר... המומחים יחוו דעתם כאמור תוך 60 יום. ביהמ"ש יכריע בסכסוך בין הצדדים לפי חוות הדעת שיוגשו". ביום 1.4.84 נתן ביהמ"ש החלטה האומרת "חוות הדעת של פרופ' פרי נתקבלה... חוות הדעת של דר' רות פרידמן לא נתקבלה. ניתנת ארכה לנתבעת (המערערת) להגיש חוות דעת של דר' רות פרידמן עד ליום 30.4.84. ארכה נוספת לא תנתן. היה ולא תוגש חוות הדעת עד ליום 30.4.84 ינתן פסה"ד לפי חוות הדעת המצוייה בתיק". ביום 25.4.84 פנה ב"כ המערערת לביהמ"ש בבקשה להארכת מועד ונימוקיו כי דר' פרידמן מסרבת לתת חוות דעת ולפיכך יש לאתר מומחה אחר. על כן ביקש ארכה עד ליום 30.5.84. נקבעה ישיבה למתן פס"ד ולברור הבקשה להארכת מועד ובישיבה התברר כי כבר ביום 20.1.84 שלחה דר' פרידמן מכתב לבאי כח הצדדים ולביהמ"ש כי אין היא מוכנה ליטול על עצמה תפקיד המומחה. ב"כ המערערת ביקש על כן שהות של 48 שעות כדי להגיש חוות דעת שנערכה ע"י חברה בשם סי"ת. לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים דחה ביהמ"ש את הבקשה לדחות את הישיבה ב- 48 שעות בנימוק כי על המערערת היה להגיש את חוות הדעת בזמן וקיבל את התביעה עפ"י חוות הדעת של פרופ' פרי. הערעור נתקבל.
ב. מתן הארכה למערערת להגיש חוות דעת מטעם דר' פרידמן וההחלטה כי אם לא תוגש חוות הדעת עד ליום 30.4.84 יינתן פס"ד לפי חוות הדעת המצוייה בתיק אינם מתיישבים עם ההסכם שבין הצדדים. לפי ההסכם שאושר ע"י ביהמ"ש היה על דר' פרידמן להגיש את חוות הדעת לביהמ"ש. החובה לערוך את חוות הדעת קמה על דר' פרידמן ולא על המערערת. אם סבר ביהמ"ש כי המומחית הסכימה למינוי אלא שהיא משהה הגשת חוות הדעת וכי יש להאריך על כן את המועד כי אז צריכה היתה הארכה להיות מופנית לדר' פרידמן ולא למערערת. ודאי שלא היה בידי ביהמ"ש להורות על שינויו של ההסכם באופן שאם לא תוגש חוות הדעת על אף הארכת המועד ינתן פסק דין לפי חוות דעת פרופ' פרי בלבד. יש לראות את ההסכם שעשו הצדדים בדבר בירורן של התביעות ההדדיות כמקשה אחת ומשהסכימו ביניהם כי יוגשו חוות דעת של שני מומחים אין ביהמ"ש חופשי להורות מיוזמתו על קיום חלקי בלבד של ההסדר. לכל היותר היה בידי ביהמ"ש לראות באי הגשת חוות הדעת של דר' פרידמן הבעת אי הסכמה מצדה למינוי והצדקת מינויו של דר' טמיר כפי שקבעו הצדדים. משלא שמע ביהמ"ש כל טענה מצד ב"כ המשיב בדבר שינויו המפורש או המשתמע של ההסכם וההחלטה על מינוי שני מומחים נשארה תקפה, אין לומר כי עמדה בפני ביהמ"ש דרך לסטות מן המוסכם. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את התיק כדי שימנה את דר' טמיר כמומחה שני ולאחר קבלת חוות דעתו יתן פסק דין.
ג. פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג והצטרף אליו השופט בן דרור. מאידך הסכים השופט לוין לתוצאה מטעם אחד ויחיד: עפ"י ההסכם שומה היה על ביהמ"ש למנות שני מומחים. הוא מינה את המומחים פרופ' פרי ודר' פרידמן אך זו סרבה לקבל את המינוי והיא עשתה זאת בהודעה בכתב שנשלחה בין היתר לביהמ"ש. משנתקבלה הודעתה של דר' פרידמן היה זה מתפקידו של ביהמ"ש לפעול עפ"י החלופה שבעלי הדין קבעו בהסכם היינו למנות את דר' טמיר. מינוי זה לא נעשה וכל עוד לא נעשה מאמץ הולם למינויו של טמיר לא יכול היה ביהמ"ש לעשות צעד נוסף קדימה ולפסוק בענין בהעדר אחת מחוות הדעת. עם זאת יש לתת משמעות מחייבת וקונקרטית להסכם שהרי לידתו ברצונם של בעלי הדין לקצר בהליכים ולסיים את הדיונים ללא צורך בהבאת ראיות לבד מחוות דעתם של מומחים. לכן המסקנה מאי הגשת חוות דעת על ידי אחד המומחים שנתמנה ע"י ביהמ"ש אינה צריכה להיות ביטולו של ההסכם אלא מתן פס"ד עפ"י אותה חוות דעת שתוגש אפילו זו חוות דעת אחת. ברם, כיון שביהמ"ש עדיין לא טרח למנות את דר' טמיר במקום דר' פרידמן הרי שגה בכך ולכן דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן דרור. עו"ד רפאל שטוב למערערת, עו"ד שמואל לוין למשיב. 16.3.86).
בג"צ 110/86 - היועץ המשפטי נגד ועדת השחרורים ואח'
*שחרור עם תום שני שליש ממאסר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה שחרורו של המשיב השני (להלן: המשיב) עם תום שני שליש מתקופת מאסרו. המדינה עותרת שתבוטל המלצתה של ועדת השחרורים וכי המשיב יוחזר לכלא כדי להמשיך ולרצות את השליש הנותר מתקופת המאסר. הבקשה נדחתה.
ב. אכן, פרטי הפרשה והשתלשלותה אין בהם כדי להניח את הדעת מבחינת האפקטיביות של אמצעי הענישה והפעלתם של האמצעים הדרושים להגן על קרבנות העבירה. השאלה היא אם יש בשלב הנוכחי מקום להפעלת סמכות בג"צ להחזיר את הגלגל אחורה ולשנות תוצאות שלא היה בהן, בשעתו, כדי להניח את הדעת. הועדה אינה דנה במידת העונש אלא בוחנת את מערכת הנסיבות שנוצרה לקראת תום שני שלישים
מן המאסר ונעזרת בנתונים אלה כדי להסיק מסקנות באשר לצפוי אחרי השחרור. קשה להתרשם מן החומר שיש קשר סביר בין הנתונים שנפרשו בפני הועדה לבין מסקנת הועדה.
ג. הועדה מציינת את העובדה שמדובר בעבירה ראשונה, אך טעם זה לא משכנע כאשר מדובר על כתב אישום המכיל ששה פרטי אישום ומתייחס לקורבנות שונים. גם טעם אחר שמצפה למשיב עבודה יחד עם אחיו אין לכרכו עם הנתונים שהועדה היתה צריכה לשוות לנגד עיניה במקרה דנן. ברם, כל זה אירע בפברואר 1986 והמשיב שוחרר לפי המלצת הועדה. בינתיים חלפו כחודשיים בהם היה חופשי, הוא עבר טיפולים רפואיים עקב תופעות סרטניות בעורו ועומד בפני טיפולים או ניתוחים פלסטיים נוספים. אין להתעלם ממצב בריאותו של המשיב וכן מכך שמדובר על תקופה קצרה יחסית שנותרה לו לרצות אשר ממילא לא תפתור את הבעיה המרכזית של ההגנה על הקרבנות הפוטנציאליים של מעשיו של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רנאטו יאראק לעותר עו"ד מנחם רובינשטיין למשיב השני. 17.4.86).
בג"צ 263+397/85 - איברהים עוואד ועבד תמימי נגד המינהל האזרחי נפת רמאללה
*מתן רשות להכנס לשטחים לצורך איחוד משפחותואח'
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינן של העתירות בקשות לאיחוד משפחות שנדחו על ידי רשויות הממשל הצבאי ביו"ש. בשני המקרים מדובר בגבר תושב יו"ש שנשא אשה תושבת ירדן ואשר מבקש עתה כי יותר לאשה להפוך לתושב קבע ביו"ש. בשני המקרים שהו הנשים באזור במשך תקופות ארוכות ואף מעבר לתקפו של ההיתר לביקור שניתן להן ולשני הזוגות נולדו ילדים. העותרים העלו מספר טענות ובכללן: רשויות הממשל הצבאי המונעות את איחוד המשפחות, נטולות סמכות לדון בנושא כי רק שר הפנים מוסמך להחליט בכגון דא; הסירוב אינו מוצדק עניינית כי במקרה אחד הועלתה הבקשה לראשונה עוד בשנת 1981 ובמקרה השני הוגשה הבקשה בשנת 1982 ובמשך תקופות ארוכות לא הושב לפניות.משהושב לבסוף בשלילה נבע הדבר מן המדיניות הנקוטה על ידי המשיבים בעת הזאת בעוד שבעת שהוגשו הבקשות לראשונה נהגו קריטריונים מקילים יותר ולדעתם יש ליישם כלפי העותרים את הכללים שנהגו בעת ההיא ולא את הכללים החדשים; הסירוב להענות לבקשות דבק בו פגם של אפליה פסולה כי לבקשות אחרות נענו בחיוב. העתירה נדחתה.
ב. הטענה כי הסמכות לדון בבקשות לאיחוד משפחות מוקנית לשר הפנים היא נטולת יסוד. לגבי תהליכי איחוד משפחות רגילים מסורה הסמכות בידי אותן רשויות המופקדות על המינהל של השטח המוחזק ואלו הן רשויות הממשל הצבאי. מפקד האזור הוא שנטל לידיו כל סמכות של ביצוע החוק, של הממשל ושל המינהל והוא הרשות המחוקקת. הבקשות לאיחוד המשפחות הן למעשה בקשות להתרת הכניסה לאזור ולשהות קבע בו ועל כן הן מופנות לרשויות האזור הפועלות מטעם מפקדו ולא לשר הפנים.
ג. הכניסה לאיזור יו"ש מותנית בקבלת רשיון וזאת בשל מעמדו המיוחד של האזור כשטח מוחזק ובשל תחיקת הבטחון שהפכה את האזור כולו לשטח סגור. השלטונות הצבאיים רשאים בנסיבות של קיום שטח בעל מעמד מיוחד כאמור להגביל את הכניסה לשם הגנה על הצרכים והאינטרסים אשר עליהם הם מופקדים. בהקשר זה מעביר הממשל את מדיניותו בשבט הביקורת התקופתית ובוחן מעת לעת מה מתחייב מצרכי השעה. כל דבר טוב לתקופתו וכפוף להתפתחויות הבטחוניות, המדיניות, הכלכליות ולשיקולים כיוצא באלה שיש להעריכם ולשקלם. מדיניות שנהגה בשנת 1981 אינה חייבת לשמש כקנה מידה גם כאשר שאלה זהה נבחנת בשנת 1983. כל עוד אין בסיס
לחשד או לחשש שמא יש בהפעלת הסמכות מעשה שרירות, אלא מדובר בהפעלת סמכות שלטונית במסגרת קווים מנחים שאין לגלות פגם מהותי כללי בתכנם, וכל עוד אין פגם ספציפי ביישומם לא יטה בג"צ להתערב. לאור אופיו של הענין אין באיחור במתן התשובה כדי להצדיק סטיה מן המדיניות המתחייבת כיום. אין דנים כאן בזכות מוקנית שנשללה מן העותר. מדובר במעשה חסד של הרשויות המעוגן בשיקולים הומניטריים. שינוי הנסיבות מבטא הווצרות מציאות חדשה ומעשה חסד שהיה מקובל במועד פלוני אינו בגדר זכות אישית שניתן לתבוע מימושה בכל עת. אשר לטענת האפליה - זו לא הוכחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר כהן לעותרים, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 13.4.86).
ע.פ. 548/83 - חאלד דהוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בבצוע רצח והדיון בביהמ"ש המחוזי התפתח בצורה לא שגרתית אך בדרך התואמת את הדין. בשעה שעמד להפתח הדיון לגופו של כתב האשום הודיע הסניגור שהמערער מבקש לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדות המפורטות בכתב האישום. ביהמ"ש לא הסתפק בכך ושאל את הנאשם אם הוא מודה בעובדות, הנאשם השיב תשובה מסוייגת ואז הודיעה התובעת שהיא מבקשת להשמיע את הראיות. בשלב זה הופסק הדיון והמערער החליף דברים עם סניגורו ולאחר מכן חזר והצהיר כי הוא מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. שוב הציג ביהמ"ש בפני המערער את השאלה אם הוא אמנם מודה בעובדות וחזר והקריא בפניו את העובדות והמערער השיב שהוא מודה. לאחר דברים אלה הוגשו לביהמ"ש, כראייה מוסכמת, הודאותיו של המערער במשטרה, סדרת תצלומים ותרשים וסכינים שנתפסו בזירת העבירה. מתוך העובדות עולה כי המערער בא אל בית גיסתו ביום המעשה בשעה 9 בבוקר ולאחר מכן ב- 12 בצהריים. בשעה 9 בבוקר פנה אליה בדברים והיא גרשה אותו ובשובו בצהרים היא חזרה וצעקה עליו ואז נכנס למטבח, לקח סכין ודקר את המנוחה בכל חלקי גופה. לאחר שלהב הסכין התכופף מעוצמת הדקירות, נטל סכין נוספת והמשיך לדקרה. הסניגור לא כפר בעובדות המוסכמות אך סבר כי לא הוכחה כוונת הקטילה במידה הנדרשת, שהרי המערער בא בידיים ריקות לבית המנוחה גם בפעם השניה. הסניגור סבר כי הדברים שהוטחו במערער פעמיים באותו יום מהווים קינטור ולפיכך ביקש לשנות את סעיף האשמה ולהרשיע את המערער בהריגה בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה הצליחה להוכיח את שלושת יסודות העבירה, דהיינו, הכנה, החלטה להרוג ואי קינטור. הערעור נדחה.
ב. הערעור הוגש ע"י המערער והטיעון מושמע מפיו של סניגור שלא ייצג את המערער בדרגה הראשונה. הסניגור מסכים כי אם הכרעת הדין נשענת על הראיות כפי שהוצגו כי אז ההרשעה בדין יסודה. אולם, טענתו היא כי ראוי להחזיר את הדיון לדרגה הראשונה כדי לבדוק את מצבו הנפשי המעורער של המערער. לטענתו, אילו ביהמ"ש היה עושה זאת אפשר שהיה מגיע לכלל מסקנות אחרות באשר להוכחת יסודות העבירה ובמיוחד ההחלטה להרוג. הסניגור גם ביקש להעמיד את המערער להסתכלות ולבדיקה של מומחה למחלות נפש, כדי שיקבע אם בשעה שביצע את המעשה היה המערער אחראי למעשיו ואם לא פעל מתוך דחף לאו בר כבוש. בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. בפני ביהמ"ש ובידיעת בעלי הדין היתה חוות דעת עדכנית של רופאי בית החולים לחולי נפש במזרע, הקובעת שהמערער יודע להבחין בין טוב ורע ומסוגל לעמוד לדין ולשאת בעונש. אין תימה שהסניגור שידע על חוות דעת זו לא טען לעניין מצבו הנפשי של המערער. העמדת סניגור חדש בערעור אינה פותחת את ההליכים מחדש. הטענות
בערעור צריכות להתרכז בבקורת על פסק הדין שגיבש את המסקנות העובדתיות ואת היישום של ההלכה המשפטית על רקע העובדות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן אי אפשר בשלב זה לשנות כוון, לקבוע קו הגנה חדש שלא הדריך את המערער בדרגה הראשונה ולבקש בירורו של המשפט במישור החדש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד דהמשה למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 17.3.86).
ב.ש. 74/86 - יוסף ידיד ואח' נגד יעקב אלקוב
*הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד(בקשה להארכת מועד להגיש ערעור שכנגד - הבקשה נדחתה).
א. המשיב רכש מהמבקשים דירה ובסופו של דבר המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם והמשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי לביטול ההסכם. ביהמ"ש קיבל את התביעה, ביטל את ההסכם וחייב את המבקשים להשיב למשיב כספים ששילם וכן תשלום פיצוי כספי. בנוסף לכך חייב ביהמ"ש את המבקשים בסעיף 5ד' לפסק הדין לשלם למשיב "אחוז מכל אחד מהסכומים הנ"ל... השווה ל- 1/365 כאחוז העליה השנתית במדד... לכל יום שחלף מה- 1 לחודש... ועד ליום התשלום...". על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים. המבקשים ערערו על ההחלטה לבטל את ההסכם ולחילופין על גובה הפיצוי וכן על התוספת לפי סעיף 5ד' והמשיב הגיש ערעור על הסכומים והפיצוי שפסק ביהמ"ש המחוזי. לאחר שהוגש הערעור מטעם המשיב פנה המבקש בבקשה לבטל את הערעור של המבקשים וביהמ"ש העליון נענה לבקשה. בינתיים התעוררה מחלוקת בין בעלי הדין ביחס למשמעות המדוייקת של סעיף 5ד' הנ"ל ויו"ר ההוצל"פ קיבל את גירסת המשיב באשר למשמעות הסעיף. לטענת המבקשים טעו בפירוש הסעיף ולפי החלטת יו"ר ההוצל"פ עליהם לשאת בגין הסעיף בתשלום של כ- 20 אלף דולר. לפיכך מבקשים הם להאריך את המועד להגיש ערעור שכנגד לערעור המשיב בייחס לחיוב בסעיף 5ד' ולחילופין לאפשר להם לחדש את הדיון בערעור שבוטל. הבקשה נדחתה.
ב. שיעור שכנגד אינו ערעור לכל דבר והוא מוגבל לאותו ענין שעליו נסב הערעור וכלפי המערער עצמו, אך לא לצורך ענין אחר ושונה הימנו שנדון אף הוא בדרגה הראשונה. הערעור שהוגש ע"י המשיב נסב על גובה ההשבה והפיצוי ועניינו שווי הדירה. הערעור לא נסב על סעיף ההצמדה היומית. ענין אחרון זה הועלה אך ורק על ידי המבקש בערעורו שבוטל ולפיכך לא ניתן במסגרת ערעור שכנגד להעלות עתה, בכפוף להארכת מועד, את שאלת סעיף ההצמדה היומית.
ג. זאת ועוד, גם אם ניתן היה להגיש ערעור שכנגד בקשר לסעיף ההצמדה היומית, ניצב המבקש בפני מחסום הנובע מהסתלקותו מן הערעור. ערעור שכנגד נועד לאפשר למי שהשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו להתלות בערעור שהגיש יריבו ולנסות להביא לשינוי תוצאת פסק הדין. שונה המקרה אם אחד הצדדים הגיש ערעור רגיל מטעמו והסתלק מן הערעור משיקוליו הוא. ביטול הערעור נותן גושפנקא של סופיות לפסק הדין של ביהמ"ש קמא ומבחינה זו דומה הדבר לפסק דין לאחר שחלף המועד להגשת ערעור. כשהוגש ערעור ובוטל הסתיים ההליך ולא ניתן לשוב ולפתוח את הדיון מחדש.
ד. גם לעצם העניין לא התקיימו התנאים המאפשרים הארכת מועד. משמעות סעיף ההצמדה היומית ברורה על פני הפסק ולפחות ניתן ללמוד מהפסק שקיים קושי לגבי פרשנות פסק הדין. בנסיבות אלה, ולו מטעמי זהירות בלבד, לא היתה הצדקה להסתלק מן הערעור. השיקולים שהניעו את המבקש להסתלק מן הערעור אינם מעניינו של ביהמ"ש ואם טעה במהלך זה עליו לשאת בתוצאות טעותו זו. טעות משפטית שכזו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. גם ההלכה בדבר הליך התלוי ועומד אינה יכולה לסייע ביד המבקש שכן היא לא נועדה לאפשר חידוש דיון בערעור שהוגש והסתיים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. כהן למבקשים, עו"ד כרמל למשיבה. 9.4.86).
ע.א. 116/86 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד עזבון המנוח הירש ז"ל
*קביעת ערובה עצמית של בנק במקום ערבון (בקשה לקביעת ערובה עצמית במקום ערבון - הבקשה נתקבלה).
המערער הגיש בקשה לקביעת ערובה במקום ערבון להבטחת הוצאות המשיב כשהערובה המבוקשת היא "ערבות עצמית" של הבנק. הטעם לכך הוא שהמערער הינו בנק ואין חשש כי ערבותו העצמית לא תכובד. הבקשה נתקבלה.
בדרך כלל "ערבות עצמית" אינה ערבות, שכן אין היא עונה על הדרישות הקבועות בסעיף 1(א) לחוק הערבות. כמו כן, התחייבות עצמית של מערער אינה "ערובה" שכן המערער חייב בתשלום ההוצאות אם בית המשפט יטילן עליו בין אם ערב לתשלומן ובין אם לאו, ואין הרשם מוסמך להסתפק בהתחייבות עצמית שכזאת במקום הערבון. ברם, קביעת מחוקק המשנה המעניקה מעמד שווה לערבון כספי ממשי ולערבות בנקאית חלה גם על מערער שהוא בנק והוא יכול לפי זה לערוב להוצאות הבנק בדרך של המצאת "ערבות בנקאית" של בנק לעצמו. לפיכך הוחלט לאפשר לבנק לתת ערבות עצמית להבטחת הוצאות המשיב.
(בפני: הרשם צור. 26.2.86).
ב.ש. 14/86 - מאהר פרחאן סלאח נגד עירית שכם ומדינת ישראל
*פטור מחובת הפקדת ערבון (בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המערער, בן 18 וחצי, תושב כפר ליד שכם, נפגע ממכת חשמל והיה צורך לכרות את זרועו הימנית. הוא הגיש תביעת נזיקין בביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד עירית שכם ומדינת ישראל והתביעה נדחתה על הסף מן הטעם שמקום השיפוט המתאים לתביעה הוא בבימ"ש מוסמך באזור. על פסק דין זה הוגש ערעור והמערער מבקש עתה לפטור אותו מן החובה להפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבות. לתמיכה בבקשתו צירף תצהיר ובו ציין שהוא לומד ואינו עובד והוא סמוך על שולחן הוריו שהם חסרי יכולת. המשיבות אינן חולקות על עובדות אלה אך לפי הטענה סיכוייו של המערער להצליח בערעור, במיוחד כלפי המדינה, קלושים הם ואם הערעור יידחה לא יוכלו לגבות את ההוצאות שייפסקו. הבקשה נתקבלה.
אין חולק שהמערער הוא חסר אמצעים ודחיית בקשתו כמוה כנעילת שערי בתי המשפט בפניו ולתוצאה זו אין הצדקה. שאלה היא מה משקל יש לייחס, אם בכלל, לסיכוייו של המערער לזכות בערעור. שיקול זה קיים לענין דחיית תשלום אגרה והוא לא נזכר בהקשר של פטור מהפקדת ערבון. מכל מקום, גם לגישה שלפיה יש להביא בחשבון את סיכויי ההצלחה גם לענין פטור מהפקדת ערבון, יש לייחס לשיקול זה משקל מועט במובן זה שדי להראות שקיים סיכוי כלשהו לזכות בערעור ואפילו סיכוי קלוש ושנימוקי הערעור אינם מופרכים מעיקרם ואינם מבוססים על אדני שוא. בפסק הדין נשוא הערעור נדונה שאלת הפורום המתאים לצורך תביעת הנזיקין של המערער וסוגיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר ואף ביהמ"ש העליון גילה כלפיה גישות שונות. בנסיבות אלה אין לומר שהערעור מופרך על פניו ושהוא חסר סיכוי ולו גם קלוש.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ד. נאסר למבקש, עו"ד ע. סאלח לעירית שכם, עו"ד ש. וסרקרוג למדינת ישראל. 27.4.86).
בג"צ 255/86 - יחזקאל שמואלי נגד השופטת חפץ ומדינת ישראל
*סירוב בימ"ש בדין פלילי לדחות מועד מתן גז"ד כדי להשמיע ראיות חדשות (הבקשה נדחתה).
העותר נאשם בביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב ולקראת סיום משפטו כשהתיק כבר היה קבוע לגזר דין ביקש מביהמ"ש כי עדים מסויימים שמסרו עדותם במשפט ייקראו להעיד שנית כי הגיע לידיו מידע אשר בעזרתו יוכל להפריך את עדותם של אותם עדים. ביהמ"ש סרב להענות לבקשה זו בנימוק שהחומר החדש אינו רלבנטי לנשוא המשפט ועתירה נגד החלטה זו נדחתה. הכלל שלפיו לא ניתן
לערער על החלטת ביניים במשפט פלילי, אין לעקפו במקרים רגילים ע"י פניה לבג"צ. המערער יכול לערער על פסה"ד במשפט הנדון ולבחון בפני ערכאת הערעור. אם אכן צדק ביהמ"ש בהחלטתו האמורה. לפיכך נדחתה העתירה מבלי להזמין את העותר שיטען את טיעוניו. העותר חוייב לשאת בהוצאות לטובת המדינה בשיעור של 2,500 שקל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. 20.4.86).
ע.פ. 573/85 - חמדאללה עודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בעבירת רצח אך ביהמ"ש הרשיעו בהריגה והשית עליו שמונה שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. על רקע תגרה בין המערער לבין אחי המנוח, כינס האח שלשה מאחיו, ובכללם המנוח, ואדם נוסף, וכל החבורה באה לתקוף את המערער בשבתו בבית קפה בכפר קאסם. בהכרעת הדין נאמר כי חמישה מבני משפחת המנוח צרו על המערער כשהוא יחידי במרפסת בית הקפה "והחלו מכים אותו כשהם סוגרים עליו מכל עבר ומונעים בריחתו; הוא, (המערער) נתפס לבהלה ואז, על מנת לפלס לעצמו דרך ולברוח דקר בסכין... את (המנוח) וברח". ביהמ"ש דחה את הטענה של צורך, בין השאר, על יסוד הנימוק שלא היה בשימוש בסכין אמצעי סביר של הגנה עצמית. בבואו לגזור את הדין ראה ביהמ"ש כגורם מחמיר את העובדה ש"התגובה הקטלנית... באה לאחר שהמערער כבר הצליח על ידי עצם הנפת הסכין שלו להניס את התוקפים והיה זה בשלב של נסיגתם שהוא תקף בסכין את המנוח". דא עקא שממצא זה שבגזר הדין אינו תואם את ממצאי הכרעת הדין, שבגדרם נאמר כי הדקירה נעשתה כאשר חמשת התוקפים צרו על המערער והלה ביקש לפלס את דרכו כדי להתחמק מהם. בנסיבות אלה יש ממש בטענה כי אילו ביהמ"ש היה ער לממצאי הכרעת הדין היה מקל על המערער בהרבה. אמנם לא מדובר ב"הגנה עצמית" אך ממצאי הכרעת הדין גורעים במידה רבה מחומרת המעשה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על ארבע שנים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד יגנס למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 14.4.86).
ע.פ. 378/85 - חנא חורי ופריד זרקא נגד מדינת ישראל
*בקשה בערעור לחזור מהודאה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
עם פתיחת הדיון בערעור ביקש הסניגור של חורי להרשות למרשו לחזור בו מהודאתו באשר לטענתו התבססה ההודאה על הבטחה מצד פרקליטו דאז שיוקל בעונשו ולא נתאפשרה לו ע"י כך העלאת טענה של כורח. אין טעמים אלה מבוססים. ההבטחה כביכול לגבי העונש נטענה על ידי המערער בלבד ולא אומתה בצורה כלשהי ע"י פרקליטו דאז ואף לא הוסבר מדוע לא נטען מאומה מטעם הסניגור דאז. הפרוטוקול גם מוכיח כי ענין הכורח נשקל בביהמ"ש המחוזי ונזנח ע"י הסניגור והמערער. בנסיבות אלה אין להרשות למערער לחזור מן ההודאה.
אשר לחומרת העונש - השניים היו מעורבים בעבירות של קשר לביצוע שוד מזויין, החזקת נשק והתחזות לאחר. חורי היה מעורב בשני מעשי שוד וזרקא בשלושה. חורי נדון לשש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וזרקא נדון לשבע שנים מאסר בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי. הטענה המרכזית של הסניגורים היתה כי ביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון את כל הנסיבות לקולא ועיקרו של דבר, אדם שלישי שהיה מעורב בעבירות נדון רק לארבע שנות מאסר בפועל ובכך נפגם כלל אחידות העונשים. אין להתערב במידת העונש. הענין המרכזי שביהמ"ש המחוזי חייב לשוות לנגד עיניו במקרה כגון זה טמון בחומרה היתירה של מעשי העבירה. ביהמ"ש אבחן בין הנאשמים ככל שהדבר התחייב ממספרן של העבירות המיוחסות לכל אחד מהם וככל שהדבר יכול היה להיות מושפע מעברו של כל אחד מהמעורבים בענין. העובדה כי אחד מן המעורבים
שהיה צעיר יותר מהמערערים ושאין לו עבירות קודמות זכה לעונש קל יותר, אין בה כדי להשליך על מידת העונש המתאימה לגבי המערערים. לנוכח חומרת העבירות והסכנה לחיי אדם ולשלומם הנובעת מהן אין לומר כי העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מנצור וזילברמן למערערים, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 16.4.86).
ב.ש. 273/86 - אלקו בע"מ נגד איליט בע"מ ואח'
*הארכת מועד בענין פסק בוררות (הערר נדחה).
בביהמ"ש תלוי ועומד ערעור בענין ביטול פסק בורר ואחרי חלוף תקופה ארוכה יחסית מאז הגשת הערעור הוגשה בקשה להארכת מועד לשם הגשת בקשה לרשות ערעור באשר אצל המערערים נתעורר חשש שמא צריכים הם רשות ערעור. הרשם נענה לבקשה בהסתמכו על ההלכה שלפיה רואים טעם מיוחד להארכת מועד אם מדובר בהליך המתייחס לענין התלוי ועומד לפני ביהמ"ש. הערר נדחה. מדובר כאן באותם בעלי דין ובאותם טעמים ממש שהרי הבקשה לרשות ערעור לא באה אלא להבטיח שאם היתה דרושה רשות לצורך הגשת הערעור התלוי ועומד תהיה בפני ביהמ"ש בקשה כזו. ביהמ"ש יצטרך לדון בתיק הערעור בלאו הכי, שהרי יצטרך לבדוק את השאלה אם הערעור הוגש בזכות ואם לאו. אם יסבור ביהמ"ש כי הערעור הוגש כדין ידון בו ביהמ"ש ואם לאו תהיה בפניו הבקשה לרשות ערעור והמותב יחליט בשאלה אם להעניק רשות ואם לאו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. וולובסקי למערערת, עו"ד מ. שפיגלמן למשיבים. 18.4.86).
ב.ש. 198/86 - שיח' מוחמד אלמועטי ואח' נגד שיח' סעד אלדין ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
המבקש היה אחד ממספר משיבים בערעור בביהמ"ש העליון והיה מיוצג על ידי עו"ד. בפסק הדין של ביהמ"ש העליון נתקבל הערעור. המבקש ביקש להגיש עתירה לדיון נוסף אך איחר את המועד ובקשתו להארכת המועד נדחתה. המבקש טוען שפסק הדין הוא בן 22 עמודים וכדי להשיג עליו היה עליו לתרגמו לערבית. לדבריו פסק הדין לא נמסר לו סמוך לאחר שניתן ולא היה סיפק בידו לתרגמו ולהכין עתירה לדיון נוסף. טענה זו אין לקבל. המבקש היה מיוצג בערעור ופסק הדין ניתן בנוכחות עורך דינו. היחסים בין עורך הדין לבין המבקש אינם מעניינו של ביהמ"ש לענין הארכת מועד. מוסיף המבקש וטוען כי סבר שעומד לרשותו פרק זמן של 45 ימים כמו בהגשת ערעור, אך טעות של בעל דין לגבי המועדים הקבועים בחיקוק אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עוה"ד י. אלטבאואר ומוגרבי למשיבים. 9.4.86).
בג"צ 81/86 - יוסף טמיר נגד מדינת ישראל ואח'
*פרשנות תיקון חוק הגנת השכר ומשמעות הסדר פשרה בפני ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
השאלות שהועמדו בפני -בג"צ הן שתיים: האחת נוגעת לפרשנותו של התיקון לחוק הגנת השכר תשי"ח שנכלל בתיקון מתשמ"ה. בהקשר זה עלתה השאלה מהי ההשלכה של הוראותיו של סעיף 15 לחוק המתקן, שעניינו הוראות מעבר, על פיצויי פיטורין ששולמו לעותר בעקבות הסדר שנערך בין בעלי הדין בפני ביה"ד לעבודה לפני שהחוק המתקן נכנס לתוקפו. גישת ביה"ד לעבודה היתה כי אין להחיל הוראות החוק על ענין שנסתיים כבר ע"י תשלום לפני תחילתו של החוק. זהו פירוש אפשרי וסביר ואין לגלות בסוגיה את הסממנים המצדיקים העברת הכרעת ביה"ד לעבודה בשבט הביקורת של בג"צ. שאלה שניה עניינה משמעות הסדר הפשרה שהושג בין העותר ובין המדינה בפני ביה"ד לעבודה ואין להתערב בפירוש שניתן ע"י ביה"ד לעבודה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם יהב לעותר, עו"ד אלי בן טובים למשיבים. 30.3.86).
בר"ע 134/86 - עזרא אשבל נגד ראובן בין ואח'
*סמכות דיון בענין מזונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
החלטת בית המשפט המחוזי כי יש לו סמכות לדון בתביעה למזונות של המשיבים מיוסדת על שני טעמים: בעת הגשת התביעה לביה"ד היה התובע עובר ובתור שכזה אין הוא בעל חובות וזכויות על פי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ועל כן אינו יכול לתבוע; ההסכם בדבר מזונות הקטין לא נחתם על ידי האב ולא אושר על ידי בית הדין ולכן אין הוא בעל נפקות לענין הסמכות. הערעור נתקבל.
אשר לטעם הראשון - משנולד הקטין ביום 23.8.85 הפך הוא לצד בתביעת המזונות בפני ביה"ד אף אם בעת הגשת התביעה, חודש קודם לכן, היה עדיין עובר. אותו זמן התביעה לבית המשפט המחוזי טרם הוגשה. אשר לטעם השני - הצדדים בפני בית הדין הרבני הגיעו להסכם ואף הגישוהו לבית הדין, לאחר שהאם חתמה עליו. בנסיבות הענין היה בית הדין מוסמך לאשר את ההסכם, אפילו חזרה בה האם ממנו לפני שנחתם על ידי המערער. מכל מקום, אף אם יימצא שההסכם אינו מחייב, הפגינה האם בעצם הופעתה בבית הדין, הן לאישור ההסכם והן לביטול הסכמתה, הכרה בעובדה שהדיון שם ממשיך להתקיים. העובדה שלפני אותה פשרה כבר הגישה האם תביעתה לבית המשפט המחוזי אינה הקובעת. התביעה בבית הדין הרבני שגם אותה הגישה האם קדמה לפנייתה לבית המשפט המחוזי, ובקשתה לחזור בה מהתביעה בבית הדין נדחתה על ידי בית הדין, והופעתה לאחר מכן לעניין הפשרה מחזקת את המסקנה בדבר סמכות בית הדין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אריאל שריג למבקש, עו"ד דניאל שרפמן למשיבים. 3.4.86).
בר"ע 101/86 - מוסא קדמאני ואח' נגד וסילה אבו אלחאג' ואח'
*פירוק שיתוף במקרקעין (הבקשה נדחתה).
בית מלון פלוני בנוי על שלוש חלקות שכנות הרשומות כיחידות נפרדות במרשם המקרקעין. לגבי אחת החלקות נתבקש פירוקו של השיתוף בין הבעלים השותפים. בית משפט השלום דחה את התביעה באשר סבר כי נכס מקרקעין אחד, דוגמת בנין המלון, הניצב על כמה חלקות, הוא נכס אחד לצורך פירוק השיתוף שבו. לדעת בית משפט השלום חוק המקרקעין אינו מגדיר במפורש את המונח מקרקעין שבסעיף 37 לחוק המקרקעין ואינו יוצר הקבלה בין המונח "מקרקעין" לבין "יחידת רישום במקרקעין". על כן הסיק כי כאשר בעלים של חלקות שונות מקיימים במשותף ותוך הסכמה מבנה אחד על אותן חלקות, מבנה שהפרדתו לפי חלקות הרישום שעליהן הוא ניצב פוגעת בערכו באופן מהותי, יש לראות במבנה הזה יחידת מקרקעין אחת המשותפת לבעלי הזכויות בחלקות הרשומות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים באשר לדעתו אין מקום להגביל זכותו של שותף במקרקעין המבקש את פירוק השיתוף ואין גם להתנות את פירוק השיתוף ביחידת פירוק אחת בפירוק השיתוף בחלקה אחרת ותהיה זו אפילו חלקה שכנה. לדעת בית המשפט המחוזי בחלקת הרישום האחת שהיתה נשוא בקשת הפירוק ניתן לקיים הליכי פירוק נפרדים. דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי היתה כי אמנם יש לצוות על הפירוק אך יש לעכב את הפירוק עד למתן פסק דין סופי בתביעה אחרת של המבקשים שסבה על הזכויות בחלקות השכנות, אך דעת הרוב היתה שאין לדחות את מועד הפירוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 37 דן בזכותו של שותף במקרקעין משותפים לבקש פירוק השיתוף ומשנמנע המחוקק מהגדרתו של המונח מקרקעין משותפים יפורש ביטוי זה על פי מובנו הלשוני ועל פי הקשרו החקיקתי. יחידת המקרקעין היא יחידת הרישום והיא אותה יחידה שרושמים אותה והמוכרת על פי החוק. ממילא מתייחס גם הפירוק לאותה מסגרת פורמלית רשומה. העובדה שמבנה משתרע על פני מספר חלקות הצמודות זו לזו, אינה הופכת את הנושא לבעל משמעות משפטית גלובלית, המאפשרת התעלמות מן הבעלויות
בכל יחידת רישום נפרדת ומן הזכויות הצמודות לה. אשר לעיכוב הביצוע - אין בקיומם של הליכים מקבילים כשלעצמם כדי לעכב הליכי פירוק.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקשים, עו"ד א. שפאר למשיבים. 27.3.86).
בר"ע 250/86 - אחמד שלבי נגד מדינת ישראל
*תקרת הקנס בעבירות מע"מ וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).
שתיים הן הטענות שהועלו בבקשה: האחת משפטית והשניה מידת העונש. הטענה המשפטית מופנית אל עונשי הקנסות ומהותה היא כי נגזרו קנסות החורגים מגבולות המותר על פי החוק ואשר למידת העונש נטען כי העונש חמור מדי. אין יסוד לטענה המשפטית שהועלתה לראשונה בבקשה לרשות ערעור. המבקש מדד תקרת הקנסות לפי המצב המשפטי ביום ביצועה של כל אחת מן העבירות אך בכך שגה. מדובר באי הגשת דוחו"ת של מס ערך מוסף והעבירות הללו הן עבירות הנמשכות והולכות עד למועד הגשת הדו"ח. מאחר והדו"ח לא הוגש עד עתה, הרי המועד האחרון על פיו יש למדוד את תקרת הקנס הוא מועד הגשת כתב האישום ולפי מועד זה אין חריגה בסכום שהושת כעונש. אשר למידת העונש - אין להתיר ערעור שני ברשות בשל חומרתו או קולתו של עונש אלא במקרים יוצאי דופן. זאת ועוד, אין לגלות הפרזה במידת העונש כאשר מדובר על עבירות שנמשכו והצטברו במשך שנים רבות ובהיקף רחב של עסקאות שלא דווחו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חאלד זועבי למבקש, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 25.4.86).
בר"ע 234/86 - שמעון אוחנה נגד קצין התגמולים
*אי הכרה במבקש כנכה צה"ל (הבקשה נדחתה).
הבקשה סבה על אי הכרה במבקש כנכה לפי חוק הנכים לאחר שחלה במחלת הסכרת. בית המשפט המחוזי קיבל את התיזה לפיה מדובר במחלה קונסטיטוציונלית תורשתית שאין לה זיקה לשירות הצבאי ולתנאיו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. זהו ממצא שהוא בעיקרו עובדתי ושהיה מעוגן בראיות. העובדה שהיו בנושא זה שתי חוות דעת רפואיות סותרות אינה גורעת מכוחו של בית המשפט לבחור בין השתיים ולהכריע איזו היא חוות הדעת המועדפת. המסקנה גם סבירה לאור מהותה שהרי האופי התורשתי אינו יכול להיות מוכחש ואופי עיסוקו של המבקש בשרותו הצבאי לא הצביע על טעם או עילה בהם ניתן היה לראות את הגורם המפעיל אשר שרשיו בשירות הצבאי.
(בפני: הנשיא שמגר, עו"ד ר. רויטגונד למבקש, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 25.4.86).
בר"ע 226/86 - יוסף מזרחי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונה (הבקשה נדחתה).
המבקש עלה עם רכבו על אי תנועה שחצה כביש לשני מסלולים, עבר לצד שכנגד והתנגש ברכב שבא ממול וגרם למותה של נהגת הרכב ולפציעתם של אחרים. המבקש מעלה טענה, הגובלת בנסיבות הענין בעזות מצח, שלפיה היתה "רשלנות רבתי מצד הנהגת המנוחה". לפי גירסת המבקש יכולה היתה הנהגת המנוחה לעצור או להפנות רכבה כאשר ראתה שהרכב של המבקש חוצה את אי התנועה ובכך היתה נמנעת התאונה. אין בטענה זו מאומה. בהליך פלילי נבחנת התנהגותו של הנאשם ואין משמעות לרשלנות תורמת. זאת ועוד, מול רשלנות כגון זו של המבקש לא ניתן היה לראות באף מקרה פטור מאחריותו בכך שקרבן העבירה לא הצליח להמלט בעוד מועד. אין ממש בטענה כי נותק הקשר הסיבתי, והעיקר, אין לגלות בנסיבות מקרה זה חוסר זהירות כלשהי בהתנהגות המנוחה. אי אפשר היה לצפות מראש את חציית אי התנועה ואין מקום להנחה שנהג סביר חייב היה להגיב תוך הרף עין בהטיית ההגה או בעצירה על אתר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד צ. קאפח למבקש, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 23.4.86).
ב.ש. 172/86 - אברהם ציון נגד שרה ציון
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בין הצדדים מתנהלים דיונים בביהמ"ש המחוזי וניתנה החלטת ביניים המחייבת את המבקש לשלם לאשתו מזונות. על ההחלטה בדבר חיוב המזונות הזמניים הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (למעשה מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור). המבקש טוען כי החלטת ביהמ"ש המחוזי מקפחת אותו וגורמת לו עוול אך אין זה נימוק להארכת מועד. הנימוק היחידי הוא שהמבקש אינו מיוצג ע"י עו"ד ולא ידע מהם המועדים הקבועים להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור. הוא מסביר כי אין ידו משגת לשכור שירותי עורכי דין. הבקשה נדחתה. המועדים הקבועים בתקנות מחייבים בין אם אדם מיוצג ובין אם לאו. טענת אדם שאינו מיוצג וכי אינו יודע מהם המועדים יכולה אולי לעמוד לו אם אחר את המועד בזמן קצר ביותר או שטעה בסוג ההליך, ערעור או בקשת רשות ערעור, אולם איחור של כארבעה חודשים הוא דבר אחר. שערי ביהמ"ש פתוחים בהתאם לכללים הקבועים אך לא בלי הגבלה של זמן. בנסיבות אלה טענת לא ידעתי אינה מהווה צידוק להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד מ. ביכלר למשיבה. 27.3.84).
ב.ש. 241/86 - אלברט ביבראשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קשר לביצוע שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי צווה על מעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו אישום בקשירת קשר לביצוע שוד והשתתפות לא ישירה בשוד וכן סיוע לאחר מעשה לשודדים להמלט. הערר נתקבל. החלטת ביהמ"ש ניתנה על סמך ההנחה כי בהודעה שנגבתה מהעורר במשטרה מצוייה הודייה בבצוע המעשים המיוחסים לו, אך מתוך קריאת החומר עולה כי אין על פני הדברים הודייה אם כי קיים חשד. אפשר שבמהלך המשפט תצליח המדינה על ידי ראיות אחרות להראות כי העורר מעורב במעשים המיוחסים לו אך ענין זה מוטל בספק. אין איפוא לומר כי מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה לבסוס כל האשמות המיוחסות לעורר ובמיוחד החמורות שבהן הקשורות במישרין במעשה השוד. מדובר במעצרו של אדם עד לגמר ההליכים וזוהי החלטה קשה העשויה לשלול את חרותו של העורר לתקופה ארוכה ואם מצב הראיות כפי שמשתקף מתוך החקירה איננו משכנע אפילו לכאורה כי אז אין לעשות שימוש באמצעי של מעצר. לבד מחומרת העבירה אמנם מצויות לחובת העורר הרשעות קודמות, אך לא כאלה המלמדות על כך כי העורר מהווה סכון לשלום הצבור ובטחון רכושו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ערד לעורר, עו"ד רוזנטל למשיבה. 1.4.86).
ע.א. 103/83 - שרה מהלה ואח' נגד דר' יואל טפליצקי ואח'
*התרשלות בקביעת דיאגנוזה רפואית (הערעור נדחה).
בדיעבד ברור שהדיאגנוזה שקבע המשיב היתה מוטעית, אך אין יסוד לקבוע שהיתה זו התרשלות, להבדיל מטעות מקצועית בגדר הסבירות. מחומר הראיות עולה כי הסימפטומים שגילה הרופא התיישבו עם מקרה קלאסי של היסטריה, אלא שהוא לא הוציא מכלל אפשרות גם מקרה הקשור בהתקף לב. התנהגותו היתה בהתאם לשתי האפשרויות הללו. על כן גם הבהיל אמבולנס וליווה את החולה לבית חולים תוך ציון הסימפטומים העשויים לרמוז על התקף לב. כחכמה לאחר מעשה ברור שהמשיב היה נוהג אחרת, אך הקושי הוא לגלות את העובדות כהוויתן לפני כן. טעות אנוש תיתכן תמיד, וכזאת קרתה גם הפעם, אך לא במדה המצדיקה קביעה שהמשיב התרשל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ל. וינברג למערערים, עו"ד מ. סטוביצקי למשיבים. 31.3.86).