ע.א. 495/83 - חברת סטרובסקי בע"מ נגד פקיד שומה תל- אביב
*ניהול "חשבונות נאותים" לצורך הקלות במס(הערעור נתקבל).
א. המערערת היא בעלת מפעל תעשייתי כהגדרתו בחוק עידוד התעשיה (מיסים) תשכ"ט. החוק מעניק הטבות למפעלים תעשייתיים ואלה ניתנות רק "למי שניהל ספרי חשבונות נאותים" כהוראת סעיף 45 לחוק. אין בחוק הגדרה מה הם ספרי חשבונות "נאותים". השאלה המתעוררת בערעור זה היא אם ספרי החשבונות שניהלה המערערת הם ספרי חשבונות נאותים במובן סעיף 45 הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערערת לא ניהלה ספרי חשבונות נאותים והערעור על כך נתקבל.
ב. בהעדר הגדרה ונוכח האמור בסעיף 48 לחוק כי "הוראות הפקודה (פקודת מס הכנסה) יחולו על חוק זה...", יש לפנות להוראות פקודת מס הכנסה. המושג "ספרי חשבונות נאותים" איננו מוכר בפקודת מס הכנסה. הפקודה מדברת על פנקסי חשבונות שנוהלו בהתאם להוראות שנקבעו על ידי נציב מס הכנסה. סעיף 130 כנוסחו בשנת 1974 קבע כי "לצורך השומה רשאי הנציב להורות... על ניהול פנקסי חשבונות..." ומתוקף סמכותו על פי סעיף 130 קבע הנציב את הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) משנת 1973 וההוראה הרלבנטית לענייננו היא חיוב היצרן לנהל, בין היתר, ספר תנועת מלאי של החומרים העיקריים. ההוראות מקנות לנציב סמכות לתת לנישום הקלות בניהול מערכת החשבונות שלו ומי שניהל מערכת חשבונות כנדרש על פי ההוראות ובהתאם להקלות שאישר לו הנציב "יראוהו כאילו ניהל מערכת חשבונות לפי הוראות אלה". עוד מורות ההוראות כי אם "נתגלתה סטיה מהוראות אלה שאינה מהותית_.. לא יראו בסטיה זו לבד אי קיום של הכללים לשיטת ניהול הפנקסים". טענת ב"כ המערערת היא כי יש לבחון את רישומיה של המערערת על פי מבחן הפנקסים הקבילים לצורך מס הכנסה. אין מחלוקת שהמערערת לא קיימה אחרי ההוראה של ניהול ספר תנועת המלאי של החומרים העיקריים כפי שהורה פקיד שומה וכך גם לא קיימה אחרי הוראות סעיף 130 לפקודה. יש בפי המערערת הסברים מדוע לא ניתן היה במפעל כשלה לקיים הוראות אלה, אך המערערת לא פנתה בשנת המס 1974 לנציב לקבלת הקלה בניהול מערכת החשבונות שלה. בקשה כזו הגישה רק בשנת 1981 והנציב נענה לה וקבע לה דרך אחרת לצורך מעקב אחרי תנועת החומרים במפעלה. הקלה זו אינה פועלת למפרע אך יש לציין כי כבר בשנת 1974 ניהלה המערערת את כרטיס תנועת החומרים בהתאם לתנאים שנקבעו לה יותר מאוחר בהקלה שאושרה לה על ידי הנציב.
ג. פקיד השומה לא הפעיל את סמכותו, על פי סעיף 130, לסרב לקבל את חשבונותיה של המערערת לשנת המס 1974, שנערכו שלא על סמך פנקסי חשבונות לפי ההוראות, וקבע את ההכנסה החייבת של המערערת על פי הפנקסים שניהלה. ככל הנראה לא ראה פקיד השומה באופן ניהול פנקסי החשבונות על ידי המערערת סטיה מהותית לענין קביעת הכנסתה שרק אז מוסמך היה לראות בסטיה זו אי קיום הכללים לשיטת ניהול הפנקסים. יתירה מזו, על אף שההקלה בשנת 1981 אינה פועלת למפרע, יש בה כדי להשליך אחורה לשנת המס 1974 ולהביא למסקנה כי ספריה של המערערת באותה שנה היו טובים לצורך קביעת הכנסתה החייבת והבקורת עליה, שאחרת לא היה הנציב מאשר לה אותה שיטת רשום עצמה בשנת 1981. על סמך כל זאת טוענת המערערת כי ספריה בשנת המס 1974, שהתקבלו על ידי פקיד השומה לצורך שומת מס הכנסה מתוקף סעיף 130, עונים על הגדרת "ספרים קבילים" בנוסח הנוכחי עול הפקודה והם בודאי ספרים "נאותים" לצורך החוק לעידוד התעשייה. אכן, יש לקבוע כי ספרי העותרת באופן שהתנהלו בשנת המס 1974, אשר הנציב סמך את ידו עליו מאוחר יותר, ראויים להגדרה כנאותים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ג. עמירלמערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 24.9.86) .
ע.א. 740/82 - אורי גבריאלי נגד שושנה מילצן ואח'
*השמדת "כתב ביטול" צוואה(הערעור נדחה).
א. המנוחה בתיה גבריאלי נפטרה והשאירה אחריה בן שהוא המערער וארבע בנות שהן המשיבות באוגוסט 1976 כתבה המנוחה צוואה בעדים שבה ציוותה לכל אחד מצאציה מקצת מנכסיה וביום 20.2.79 כתבה "כתב ביטול" צוואה בפני שני עדים שבו ביטלה "את כל הצוואות שעשיתי עד היום" והכריזה ש"הן בטלות ומבוטלות בזה" וכן כתבה כי "כל עוד לא אעשה צוואה חדשה, או אם לא אעשה כלל צוואה חדשה יחולק עזבוני עפ"י חוק הירושה השורר במדינת ישראל". זמן קצר אחרי חתימת כתב הביטול ביקשה המנוחה מפרקליטה להחזיר לה את כתב הביטול על כל העתקיו והלה החזיר לה את ההעתקים אך השאיר ברשותו צלום של הכתב. השופט המחוזי קבע עפ"י ראיות שבאו בפניו כי כתב הביטול הושמד. לאחר פטירת המנוחה עתרו המשיבות למתן צו ירושה תוך התעלמות מהצוואה ואילו המערער התנגד לכך וטען לתקפותה של הצוואה. המערער לא חלק על כך כי פלוני שכתב שתי צוואות שביטלו זו את זו ולאחר מכן ביטל כדין את הצוואה השניה, אין הביטול "מחיה" את הצוואה הראשונה, אך לדעתו הדין שונה כאשר מדובר בביטול של הביטול. את גישתו של המערער דחה ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה.
ב. השופט ש. לוין בפסק דינו סקר את ההשלכות של ביטול הביטול בשיטות משפט שונות וציין שבמרבית השיטות המשפטיות מבחינים בין ביטול הביטול באותה הדרך שבה עורכים צוואה שאז הצוואה שבוטלה קמה "לחיים", לבין ביטול הביטול דרך השמדת הביטול שאז הצוואה שבוטלה אינה קמה "לחיים". הוא הציע להעדיף את השיטה העושה את האבחנה האמורה בין דרכי הביטול השונות גם במשפט הישראלי. מכאן, קבע, שביטול כתב הביטול שנעשה דרך השמדתו אין כוחו יפה להחיות את הצוואה האחרונה ולענין זה אין חשיבות לכוונתה הקונקרטית החיצונית של המצווה. לשיטתו, על מנת שהביטול לכתב הביטול יהא בר תוקף על המצווה לערכו באחת הדרכים הקבועות בחוק לעשיית צוואה ואם עשה כך המצווה "תוחיה" הצוואה המקורית.
ג. שונה היתה גישתו של השופט גולדברג שאליו הצטרף השופט ד. לוין. לדעת השופט גולדברג, משבוטלה צוואה באחת הדרכים האמורות בסעיף 36 לחוק הירושה שוב אין שם "צוואה" נקרא עליה וככזאת נעדרת היא כל נפקות משפטית כיוון שעברה מן העולם, אין היא יכולה לקבל את חיותה אלא בדרך של צוואה חדשה אשר תחדש את הוראותיה של הצוואה המבוטלת. ביטול הביטול כשלעצמו אינו בגדר צוואה חדשה המחדשת את הצוואה שבוטלה, בין אם ביטול הביטול נעשה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה ובין אם על ידי השמדת מסמך הביטול.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ד. ויסגלס למערער, עו"ד וינרוט למשיבים. 8.9.86).
ע.א. 753/83 - משה ניסן ואח' נגד עירית חיפה ומדינת ישראל
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(הערעור נדחה).
א. בשנת 1972 הפקיעה העיריה חלקות קרקע השייכות למערערים. חלקות אלה נכללו בתוך גבולות כברת קרקע רחבה יותר, הנקראת "מישור הכרמל", ששטחה הכולל עולה על 400 דונם, שהופקעה בשלמותה על ידי עירית חיפה מכח הרשאה מטעם שר האוצר. מתוך השטח המופקע יועדו 183 דונם לבניית בתי מגורים לזוגות צעירים, עולים חדשים ומפוני דיור במצוקה ויתרת השטח יועדה לשמורת טבע. התביעות הוגשו תחילה נגד העיריה ובשנת 1980 ביקשו המערערות לצרף את המדינה גם היא כנתבעת זאת בהסתמך על כך שבסופו של דבר הוסכם בין העיריה לבין הממשלה כי הממשלה תבנה את הדירות והקרקע תועבר לרשות הממשלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה נגד המדינה ואילו העיריה חוייבה בתשלום פיצויים בהתאם.
ב. המערערים אינם משיגים על גובה הפיצויים שנפסקו לטובתם והערעור מתייחס בעיקר לדחיית התובענות נגד המדינה על כל ההשלכות המתבקשות מדחייה זו. האבחנה בין תובענה נגד המדינה לבין תובענה נגד העיריה נובעת מההבדל שבין סעיף 8(א) לחוק רכישה לצורכי ציבור לעומת סעיף 8(ד) לאותו חוק. בעוד שעל הפקעות של המדינה חל סעיף 8(א) לחוק המזכה את בעלי המקרקעין בפיצויים הצמודים למדד ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל, הרי קרקע המופקעת ע"י העיריה חל עליה סעיף 8(ד) המזכה את בעלי המקרקעין רק בעליית המדד שהיתה אחרי חודש אפריל 1977. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי העובדות שהוכחו מצביעות על כך שהעיריה פעלה כשלוחתה של המדינה וכי יש לראות במדינה אחראית לתשלום הפיצויים וכן דחה את הטענה כי הקביעה שהעיריה תשלם את הפיצויים לפי סעיף 8(ד) מביאה להתעשרות המדינה שלא במשפט.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד אלכסנדר תירוש למערערים, עו"ד ד. שחורי לעיריה, עו"ד יעקב כהן למדינה. 1.9.86).
ע.א. 617/84 - לילי וולקוביצקי נגד החברה לפיתוח קיסריה בע"מ
*הפרת הסכם רכישת מקרקעין לצרכי בניית בית(הערעור נדחה).
א. המשיבה התחייבה להעביר למערערת מגרש בקיסריה בכפוף להתחייבויות שקיבלה עליה המערערת, בנוסף לתשלום מחירו של המגרש, שאכן שולם ע"י המערערת. עפ"י תנאי ההסכם היה על המערערת להתחיל לבנות את ביתה על המגרש בהקדם ולהשלים את הבנייה עד ליום 6.10.84. סוכם בין הצדדים כי המועדים הנקובים בהסכם הם בגדר תנאים יסודיים, וכי במקרה של ביטול ההסכם ע"י המשיבה לא תהא המערערת זכאית לקבל בעלות על המגרש או להחזר הכספים ששילמה וההוצאות שהוציאה, אלא שאם תוך שנה מיום הביטול תמכור המשיבה את המגרש לאחר, כי אז תשלם למערערת את מה שהמשיבה תקבל מקונה זה. המערערת לא עמדה בהתחייבותה לבנות את הבית תוך המועד הקבוע והמשיבה ביטלה את ההסכם. לבקשת המערערת חזרה בה המשיבה מן הביטול והאריכה את המועד ותופעה זו חזרה על עצמה מספר פעמים. בסופו של דבר הודיעה למערערת על ביטול ההסכם וכשלשה חדשים אמרי הודעת הביטול עתרה לביהמ"ש בהמרצת פתיחה כי יצהיר שביטול ההסכם על ידה נעשה כדין וכי לאחר הביטול אין למערערת כל זכויות במגרש. ביהמ"ש נעתר לחלק הראשון של הבקשה והצהיר שההסכם בוטל כדין, אך סרב להצהיר שאין למערערת זכויות מתוקף ההסכם במגרש "שכן זוהי קביעה גורפת מדי שלגביה לא נטענו טענות מלאות על ידי הצדדים". ב. ממצאיו של ביהמ"ש היו מושתתים, בין היתר, על כך כי עד יום המשפט אין לחלקה הנדונה גינון, אין גדר, אין טיח, אין ריצוף בחלק מן המבנה, אין צנרת חשמל, הבנייה לא הושלמה בחלק מן הבנין, אין צנרת מים בחדר האמבטיה והמטבח ואין הכנה לביוב וכיוצ"ב. ביהמ"ש קבע כי המערערת לא עמדה בהתחייבותה לסיים את בניית הבית עד לתאריך שנקבע בארכה האחרונה שניתנה לה. המערערת אינה תוקפת את מסקנות ביהמ"ש שלא קיימה את התחייבותה האמורה, וכי המועד להשלמת הבנייה היה תנאי יסודי בהסכם אלא ערעורה סב על ארבעה אלה: לא היה מקום לדון בעתירה על דרך של המרצת פתיחה; ביהמ"ש חייב היה להפעיל את שיקול דעתו באופן שידחה את הסעד ההצהרתי; התנאות בחוזה חסרות תוקף על פי חוק החוזים האחידים; המשיבה לא פעלה בתום לב בביצוע החוזה מחמת סירובה לאפשר למערערת לקבל משכנתא. הערעור נדחה.
ג. באשר לנימוק הרביעי בענין רישום המשכנתא - לא היתה למשיבה כל חובה חוזית להסכים לרישום משכנתא על המגרש שבבעלותה. אפילו ידעה המשיבה כי במהלך
הבנייה נתעורר הצורך אצל המערערת לקבל הלוואה, כדי שתוכל לממן את השלמת הבנייה, אין לראות את ביטול ההסכם כבלתי צודק, אך בשל כך כי המשיבה לא נענתה לבקשת המערערת לרישום משכנתא להבטחת ההלוואה שתקבל.
ד. אשר לטענה בדבר בטלות תנאים מגבילים בחוזה עפ"י חוק החוזים האחידים - אם מכוונת טענת המערערת לתנאי המאפשר את ביטול ההסכם בשל ההפרה המתבטאת באי השלמת הבנייה תוך הזמן הקבוע, הרי שאין לראות תנאי זה כנכנס למסגרת תנאי מגביל לפי סעיף 15 לחוק, שכן זכות המשיבה לבטל את ההסכם מותנית בהפרתו מצד המערערת. ברם, אפילו היה התנאי מגביל, בהנחה כי בחוזה אחיד עסקינן, הרי שנטל הראיה כי נתמלאו יסודות סעיף 14 לחוק, שהם יסודות עובדתיים, דהיינו כי יש בתנאי משום קיפוח הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן לספק, מוטל על כתפי הלקוח ואין הוא יוצא ידי חובתו בכך כי רק יראה שהתנאי הוא מגביל לפי סעיף 15 לחוק. על פני הדברים אין גם לראות את התנאי האמור כבלתי סביר בנסיבות הענין, בהתחשב בצביון הארכיטקטוני והאסטתי שביקשה המשיבה לתת לשכונת המגורים שתוקם במקום.
ה. אשר לטענה בדבר אי התאמת נושא הדיון לתובענה בדרך המרצת פתיחה כשעפ"י הנטען אין זה חוזה מכר אלא חוזה מורכב ביותר עם חיובים שונים ומשונים - אפשר והשאלות המתעוררות עקב ביטול ההסכם מורכבות הן, אך לא במכלול התוצאות שבביטול ההסכם היה על ביהמ"ש לדון. השאלה שעמדה להכרעה לא היתה סבוכה כל עיקר כאשר לפי קביעת השופט רוב החומר העובדתי נמצא בהתכתבויות בין הצדדים והשאלות העובדתיות והמשפטיות העומדות להכרעה הן פשוטות ומעטות. במקרה כזה אין לראות פסול בהחלטתו לקיים את הדיון במתכונת המרצת פתיחה. שאלה אחרת היא אם תואם הסעד ההצהרתי שהוענק למשיבה למקרה הנדון. המערערת טוענת כי לא היה במתן הסעד כדי להביא קץ להתדיינויות נוספות בין הצדדים, שכן ביהמ"ש אישר אך את ביטול החוזה והשאיר את החזקה בבית בידי המערערת ולא החליט מאומה לגבי הכספים ששולמו למשיבה והחזרתם, וברור כי הצדדים יצטרכו לפתוח בהליכים משפטיים חדשים. אעפ"כ אין לומר שלא היה מקום לתת את הסעד ההצהרתי.
ו. המגמה לריכוז ההתדיינות כולה תחת קורת גג של הליך אחד ומניעת ריבוי הליכים חייבת לעמוד נגד עיני ביהמ"ש כשהוא שוקל אם לתת סעד הצהרתי. מי שמבקש סעד כזה כשבידו גם סעד מהותי, עליו אין הוא מוותר בבקשו את הסעד ההצהרתי, עליו להראות, בין היתר, שתהיה לו תועלת מהסעד ושעפ"י מאזן הנוחיות יש לתת את הסעד מאשר לסרב לתתו. משהראה המבקש כי יש לו אינטרס לגיטימי במתן הסעד בדרך נוחה אין לדחותו רק מן הטעם כי יש בידו סעד מהותי בהליך אחר. אותם שיקולים יפים כשהסעד ההצהרתי נוגע לבטלות חוזה. בענייננו, היה למשיבה ענין ממשי לקבל בהקדם את הכרעת ביהמ"ש לענין בטלות ההסכם. היה עליה לדעת אם הביטול שנעשה על ידה הוא כדין או שהיא מסתכנת בהפרת הסכם. חשיבותה המיידית של הצהרה כזאת מובנת במיוחד לגבי המשיבה שהמקרקעין שבבעלותה משמשים לה כמלאי עסקי והפרת ההסכם על ידה עלולה לפגוע באמינותה ובמוניטין שלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ד. גנור למערערת, עו"ד צ. קליר למשיבה. 8.9.86).
ע.א. 532/83 - יהודה סיני השקעות בע"מ וש. פרידמן... הנדסת בנין בע"מ נגד ישראל ויהודית פישל
*תביעת פיצויים נגד שותפים בגין איחור בהעברת דירות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל לענין ההוצאות).
א. המערערת הראשונה (להלן: חברת השקעות) והמערערת השניה (להלן: חברה קבלנית) היו שותפות לבניית מבנים וחמשת המשיבים הגישו תביעה נגד המערערות בגין
הפרת ההסכם בכך שרשמו את הדירות ע"ש הקונים חמש שנים לאחר המועד המוסכם עפ"י החוזים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערערות לשלם לכל אחד מהמשיבים את סכום הפיצוי שנקבע בחוזה, המסתכם בכ-%10 מסכום החוזה, כשהסכומים צמודים מיום ההפרה ועד ליום התשלום. המערערות טוענות כי לא נוצרה שותפות בין חברת ההשקעות לחברה הקבלנית החוזים נכרתו על ידי חברת ההשקעות ואם יש לשלם פיצויים הרי יש לחייב את חברת ההשקעות ולא את החברה הקבלנית כי החוזים לא הופרו; כי לא היה מקום לפסוק את הפצוי המוסכם עפ"י החוזה. המשיבים מצדם טוענים כי את הפיצוי צריך לשערך ליום חתימת החוזה ולא ליום ההפרה וכן כי סכום ההוצאות שנפסק אינו מספיק. ערעור המערערות נדחה וערעור המשיבים נתקבל בענין ההוצאות בלבד.
ב. לענין השותפות בין שתי המערערות - אמנם כמוכרת חתמה רק חברת ההשקעות אך עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לשלול את המסקנה כי החברה הקבלנית אחראית עפ"י החוזים כשותפה של חברת ההשקעות ביהמ"ש דלמטה קבע כי נוצרה שותפות בין שתי המערערות והדין עמו אם מעיינים בחוזה שנחתם בין הצדדים. אין גם לקבל את הטענה שההסכם לא יצר שותפות במובן פקודת השותפויות להבדיל מעיסקה משותפת אין מדובר בשיתוף בנכס או בזכויות אף לא בחלוקת רווחים מהשימוש בנכס ואף לא בחלוקת הכנסה ברוטו בנכס, אלא מדובר בהשקעה משותפת, השקעה כספית מצד חברת השקעות והשקעה בעבודה מצד החברה הקבלנית ובחלוקת הרווח ממכירת הנכס. הרי זו שותפות אשר במסגרתה החברה הקבלנית אחראית הדדית עם חברת ההשקעות עפ"י חוזי הרכישה עם הקונים.
ג. עפ"י החוזים צריך היה לבצע את הרישום תוך 12 חודשים מתאריך מסירת הדירות והאיחור שנגרם חמש של חמש שנים. כל אחד מהחוזים כולל סעיף פיצויים מוסכמים למקרה של הפרה - לאו דווקא הפרה יסודית אין בנימוקי הערעור בקשה להפחית מסכום הפיצויים המוסכם בטענה שנקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות מראש בעת כריתת החוזה כהוראת סעיף 15(א) של חוק החוזים וגם בכתבי ההגנה המקוריים מטעם החברה הקבלנית לא נתבקשה הפחתה. הכלל הוא שעל המבקש להפחית את הפיצוי גם לטעון וגם לשכנע את ביהמ"ש בראיות כי אכן כך יש לעשות. נאמר אמנם בערעור באופן סתמי כי תנאי הפצויים המוסכמים בחוזים הוא "תניה גורפת". אם הכוונה היא לטעון שאין לו לכן תוקף, הרי הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) המורה כך לגבי תניה גורפת, אינה מלה על תניה גורפת בנוגע לפיצויים מוסכמים. אם הכוונה היא לטעון שתניה כזו כשלעצמה מצדיקה את הבחינה שמא הפצוי המוסכם נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, הרי זו טענה לצורך בקשת הפחתה מסכום הפצוי המוסכם ובקשה כזו לא הועלתה כלל.
ד. ברם, משום הספק שמא התכוון ב"כ המערערות לטענה כזו ניתן לדון בה לגופה. היותו של תנאי הפצויים תנאי גורף חושפת אותו לבדיקה אם הפצויים המוסכמים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש כאמור. ההצדקה לכך עולה מנוסח התנאי עצמו וללא צורך בראיה מיוחדת לשם כך. הוראה הקובעת פיצוי אחיד ושווה לכל הפרה שהיא, נקבעה בלי שהצדדים נתנו כלל את הדעת לנזק שניתן היה לצפות, די בכך כדי להצדיק את השיקול אם יש להפחית מסכום הפצוי. אם יימצא כי קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו. ביהמ"ש המחוזי סבר ששיעור הפיצוי המוסכם המגיע לכ- %100 מסכום החוזה ועומד ביחס סביר לנזק הצפוי, כי איחור ברישום הבעלות עלול למנוע מכירת הדירה על ידי הקונה בעת הצורך ולגרום לו נזק רב. דעה זו נכונה היא. קונה פוטנציאלי עשוי להרתע מעסקה במקרקעין שזמן כה רב לא נרשמו על שם המוכר. העכוב עשוי לעורר בלבו של הקונה חשש שמא יש פגם בזכויות המוכר ולגרום לכך שלא יתענין בדירה מבלי לבדוק מה סיבת העיכוב.
ה. טענותיו האחרות של ב"כ המערערות לענין הפיצוי הן כי ההפרה אינה יסודית וכי לא הוכח כל נזק. טענות אלה לא תעמודנה לו בתביעה לפצויים מוסכמים. הפיצוי נקבע בחוזים הנדונים על הפרה ולא על הפרה יסודית ולכן אין חשיבות אם ההפרה יסודית היא אם לאו. הוכחתו של נזק אף היא אינה רלבנטית זו משמעותו של סעיף 15 לחוק כי הפיצוי המוסכם יפסק ללא הוכחת נזק, בכפוף לסמכות ביהמ"ש להפחיתו, ואף אם בפועל לא נגרם כלל נזק. הבחירה ניתנת לצד הנפגע לתבוע את הפיצוי המוסכם ולהיות מוגבל בו ללא הוכחת נזק או לתבוע פיצויים בלתי מוגבלים על נזק שעליו להוכיחו.
ו. אשר לערעור שכנגד בענין שערוכו של סכום הפיצוי - בפסק הדין הוצמד הסכום ליום ההפרה והמשיבים טוענים שיש להצמידו למועד חתימת החוזים. טענה זו אין לקבל. סכום הפיצוי נקבע בהסכמה על ידי הצדדים ותאריך ההפרה הוא שצריך להוות את הבסיס להצמדת סכום הפיצוי המוסכם. כך הדבר בהעדר הוראה אחרת בחוזה. הצדדים עצמם הם הקובעים את תוכן החוזה ותנאיו וכשם שהם יכולים לקבוע את סכום הפיצוי כך גם בידיהם להתנות עפ"י איזה ערכים ישולם. האינפלציה כבר היתה תופעה מוכרת בעת כריתת החוזים ואם נמנעו הצדדים מלקבוע הוראת הצמדה של הפצוי המוסכם אל לו לביהמ"ש להתערב בכך.
ביהמ"ש פסק לכל אחד מהמשיבים סכום של 6,000 שקלים כהוצאות ושכר טרחה ללא הוראת הצמדה של סכום זה וצודקים המשיבים בטענתם כי יש לשערך את הסכום הנפסק מיום פסק הדין ועד התשלום. טענה נוספת בפיהם כי הסכום שנפסק לא היה בו כדי לכסות את האגרות הוצאות ושכר טרחת עו"ד גם עפ"י ערכים של יום פסק הדין. בהעדר טעם שיצדיק זאת אין לפסוק שכר טרחת עו"ד שיהיה נמוך מהתעריף המינימלי. בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש שלערעור לענין ההוצאות אך אם הסכום שנפסק נמוך מהתעריף ולא ניתן נימוק לכך, ונימוק כזה אינו עולה מהנסיבות, יש מקום להתערבות בענייננו אין נימוק לכך. לפיכך יש לקבוע את ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד עפ"יהתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. בירנברג למערערות עו"ד א. לירז למשיבים. 11.9.86).
ע.פ. 498/86 - מדינת ישראל נגד יוסף זריהן
*קולת העונש (התפרצות)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המשיב הורשע בקרוב ל- 60 עבירות של התפרצויות לדירות וגניבה מתוכן, אותן ביצע יחד עם אחר. הנאשם השני לא הועמד לדין באשר אין ראיות נגדו, פרט לעדותו של המשיב שהוא שותף לדבר עבירה. המשיב נתפס כשבידו כלי פריצה ומרצונו הטוב התוודה על כל המעשים שהוא עשה והסביר שהוא עושה זאת מתוך חרטה כנה על העבירות שביצע. את הרכוש הרב שנגנב לא החזירו הפורצים לבעליהם. ביהמ"ש דלמטה התחשב לקולא בכך שלמשיב היה עבר נקי, כי פעל תחת השפעת שותפו לעבירות ושיתף פעולה עם חוקריו, ודן את המשיב לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן שלל את רשיון הנהיגה שלו לשנה אחת. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים בך וחלימה, בפסק דין מפי השופט בך, כנגד דעתו החולקת של השופט אלון.
ב. השופט בך בפסק דינו ציין כי נודעת חומרה מיוחדת למעשי התפרצות המבוצעים בסיטונות ובאופן שיטתי באיזור מגורים מסויים. הגיע הזמן להפסיק לכנות עבירות אלה במונח "עבירות נגד הרכוש" גרידא. הצער ועגמת הנפש הנגרמים לקרבנות המרובים של עבירות אלה, והפחד הנאחז בתושבי האיזור כולו, הינם גורמים אשר עולים בחומרתם אף על עצם אבדן הרכוש בשווי כזה או אחר. עבריינים אלה שפורצים לילה לילה דירה באותה סביבה, מטילים למעשה את חיתיתם על אזור שלם ומשליטים טרור בין תושביו. שיקול זה חייב להילקח בחשבון בהטלת גזרי הדין על העבריינים המורשעים בעבירות
כאלה והעונש שהוטל על המשיב אינו נותן לכך ביטוי כלל ועיקר. גם אם לוקחים בחשבון לטובתו של המשיב את עברו הנקי, את החרטה שהביע ובעיקר את העובדה שגילוי העבירות נבע משיתוף הפעולה שלו עם אנשי המשטרה, שבלעדיו לא ניתן היה להעמידו לדין, אין להסתפק בעונש שהוטל עליו. העובדה שהרעיון לבצע את העבירות היה של השותף השני שלא ניתן להעמידו לדין אין לראות בה נסיבה מקילה בעלת משקל מכריע. לפיכך יש להעמיד את העונש על שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. להחלטה זו הצטרף השופט חלימה.
ג. השופט אלון בדעת מיעוט ציין כי אמנם המעשים חמורים במהותם ובנסיבותיהם, ואילו ישב לדין בערכאה הראשונה היה מחמיר עם המערער יותר, ואולם בימ"ש שלערעור אינו מתערב בעונש אלא כאשר העונש חורג באופן בולט מן המידה הראויה והנכונה ולא זה המקרה שלפנינו. המערער מרצונו הטוב וללא כל הכרח וסיבה שהם, פרט לחרטה כנה ועמוקה, העלה בהודאתו במשטרה את כל העבירות והמעשים שבהם הואשם. הוא נתפס, כאמור, כשכלי פריצה בידו ועובדה זו יכולה היתה להביא לכל היותר לכלל הרשעה אחת בלבד. המשיב גמר אומר להודות ולהתוודות על כל אשר עשה ולגלות את הפרשה של היגררות אחר העבריין העיקרי והודאה והתוודות מעין אלה נדירים הם ולאורה אין זה מן הנמנע להתערב במידת אורך תקופת המאסר שהושתה על המערער. עם זאת סבר השופט אלון שיש לחייב את המשיב לשלם פיצוי כספי לקורבנות הנפגעים.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. עו"ד גב' י. ליבוביץ למערער, עו"ד מ. גלעד למשיב. 14.9.86).
ע.א. 133/83 - מרכז מסחרי... בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(הערעור נדחה).
א. המערערת רכשה באוגוסט 1974 חלקת קרקע בשטח של 27 דונם בהר כנען שבצפת. הקרקע מסומנת כקרקע חקלאית. במרץ 1976 הופקע מתוך הקרקע הנ"ל שטח של כ- 4,350 מ"ר. והשמאי קבע כי שווי כל מ"ר מהשטח המופקע היה בתאריך ההפקעה 5 ל"י וסכום זה שולם למערערת. זו הגישה תביעה נגד המשיב ולפי חוות דעת שהוגשה מטעמה שווי הקרקע המופקעת היה כ- 15 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השווי היה 6 ל"י למ"ר בעת ההפקעה. השופט הסתמך בהערכת שווי הקרקע על "השיטה ההשואתית", היינו על המחיר ששולם בתקופה הנדונה עבור חלקות מקרקעין באותו איזור וזוהי השיטה המקובלת היום כעדיפה. ב"כ המערערת טען שאין עיסקאות אלה משקפות את השווי האמיתי של הנכס, בין היתר מן הטעם שהידיעות על ההפקעה יצרו שוק חלש, דבר שהשפיע על ירידת התמורה ששולמה במכירות שבוצעו. הערעור נדחה.
ב. אכן, כאשר ההפקעה הקרובה משפיעה על שוק הקרקעות אין להתחשב במחירים הנמוכים המושגים כתוצאה מכך בפועל, אך במקרה דנן נעשתה ההשוואה לעיסקות שבוצעו בתקופות שונות לפני שנפוצו השמועות על ההפקעה. השוק החלש נבע להערכת השופט מחוסר ענין של ציבור הרוכשים בקרקע באיזור זה, מהמצב הטופוגרפי הלא נוח של השטח וממידת הסיכויים להפשרת האיזור לצרכי בניה בעתיד הקרוב. אשר לטענה נגד קביעת השופט בדבר פוטנציאל הבניה השלילי של השטח הנדון - בתכנית המיתאר מ- 1982 הותרו שטחים מסויימים לבניה ואולם הנכס הנדון אינו נכלל בתכנית הבניה. בנוסף לכך, הקובע הוא מה היו הציפיות הסבירות ביחס לאפשרויות הגלומות בקרקע בעת ההפקעה ולא מה המצב בפועל בזמן מתן פסק הדין. תיאורטית יכולה תכנית מתאר משנת 1982 לבטא ציפיות שהיו קיימות שנים מספר קודם לכן אך דבר זה טעון הוכחה.
ג. ב"כ המערערת מסתמך על העובדה שהקרקע הנדונה נרכשה ע"י תושבי חוץ וצריך היה לקחת בהשבון שגם קונה פוטנציאלי בעתיד היה תושב חוץ והמחיר שניתן היה
להשיג מתושב חוץ כזה היה עולה מן הסתם על המחיר שהיה משתלם ע"י תושבי הארץ בכדי %30-%40. לטענה זו יכול היה להיות משקל אילו הוכח שהנכס הנדון הינו אטרקטיבי במיוחד דווקא עבור תושבי חוץ ושיש להניח במידה רבה של סבירות שלולא הופקע היה הנכס נרכש שוב ע"י תושב חוץ והיה משתלם מחיר גבוה מהמקובל. ברם, נתונים אלו לא הוכחו. זאת ועוד, המבחן הוא המבחן של השוק החופשי, קרי המחיר שהיה משלם קונה מרצון למוכר מרצון, והכוונה היא למחיר שניתן להשיגו כאשר לשני הצדדים הכישורים והידע להגיע לתנאי עיסקה הוגנים וסבירים. אין להתחשב באפשרות שמא יסכים אדם בלתי מנוסה, כגון תושב חוץ, לשלם אולי סכום העולה על המחיר הריאלי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד א. פיינגולד למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 30.9.86).
ע.א. 373/82 - חולות רבד... בע"מ נגד חברת החשמל בע"מ
*תביעה להעתקת עמודי מתח גבוה(הערעור נדחה).
א. המשיבה הציבה עמודי מתח גבוה בחולות ראשון לציון על מקרקעין שהיו רכושה של מדינת ישראל בתחילת עבודת ההקמה של העמודים, שהחלה בשנת 1960 ונמשכה עד ראשית 1962. לטענת חברת החשמל ניתנה הרשות לכך על ידי המדינה שהיתה אז הבעלים. הקרקע היתה מוחכרת מאז שנות הארבעים לחברות הכשרת היישוב ואפריקה - ישראל ובשנים 1973 ו- 1974 בוטלה זכות החכירה אחרי שהזכות נרכשה על ידי המערערת שהפכה כבר בשנת 1961 לבעלים על המקרקעין. בשנים 1977/8 ביקשה המערערת את סילוק העמודים אשר על קיומם נודע לה, לטענתה, רק בשנת 1974, כאשר בוצעו מטעמה מדידות לשם תכנון השימוש בשטח. המשיבה התנתה את העתקת העמודים למקרקעין אחרים בכך שהמערערת תשלם כל ההוצאות שיהיו כרוכות בכך. המערערת סירבה ופנתה לביהמ"ש. בימ"ש השלום דחה את תביעתה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה והערעור על כך נדחה.
ב. בתי המשפט דלמטה לא קיבלו את טענת המערערת שלא היה מעיקרו היתר להצבת העמודים מטעם הבעלים דאז של החלקה ובכך אין להתערב. אשר לטענה אחרת של המערערת כי את הרשות להציב את העמודים היו צריכים לתת בעלי זכות החכירה ולא הבעלים של המקרקעין והם לא נתנו אותה - גם טענה זו יש לדחות בהסכם שבין הבעלים לחוכרים נאמר במפורש כי המחכירה תוכל להרשות עבודות לתועלת הציבור למרות ההחכרה והקמת עמודי חשמל כלולה בגדר עבודות לתועלת הציבור.
ג. ההסכם להעברת הבעלות במקרקעין בין הממשלה לבין המערערת נחתם אחרי מתן ההסכמה בכתב להקמת העמודים, והעברת הקרקע על שם המערערת בוצעה אחרי מתן הסכמה. השינוי בבעלות לא היה בו כדי לבטל תוקפה של הסכמה שניתנה כדין כשנה ומעלה לפני כן. מן הבחינה המשפטית העברת הבעלות אינה יכולה לפגוע בנסיבות הענין בזכויות צד שלישי, היינו בזכויות המשיבה. אשר לביטול רשות השימוש במקרקעין, כפי שנטען בגדר טענה חילופית - אמנם רשאי בעל המקרקעין בנסיבות מסויימות לסיים תוקפה של הרשאה, אך באותם מקרים בהם מתיר ביהמ"ש את ביטול ההרשאה, נבחן גם אם הצדק דורש תשלום פיצויים לבעל ההרשאה שזכותו סויימה. בענייננו, אם המערערת מבקשת להעביר את העמודים עליה לשאת בהוצאה הכרוכה בכך. אין לשלול הגיונה של גישה זו כאשר מדובר בהשקעה שבוצעה על יסוד הסכמת הבעלים לפני למעלה מעשרים וחמש שנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דורית רביב-ברסון למערערת, עו"ד י. חורש למשיבה. 7.9.86).
ב.ש. 787/86 - מדינת ישראל נגד ראסם עג'לוני
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נעצר במקום שבו נראה ע"י תצפית מטעם המשטרה כשהוא מטמין שקית שחורה ולאחר מכן עבר לשבת על גדר והטמין דבר מה נוסף בין השיחים. השוטרים עצרו את המשיב ובחיפוש שערכו במקום גילו בשקית השחורה מכונה לייבוש שער ומכונת גילוח החשודות כגנובות והדבר הנוסף שהוטמן היה שקית שבתוכה 10 מנות של הרואין. ביהמ"ש נתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך הוא דחה את הבקשה. השופט היה סבור כי קשר העין בין השוטרים שישבו בנקודות התצפית לבין מי שנעצר כמתואר לעיל נותק. הערר נתקבל. מתוך החומר עולה כי קשר העין בין אנשי התצפית לבין מי שנעצר במקום ע"י השוטרים לא נותק. התשתית העובדתית מראה שמדובר במקרה של סמר בסמים והרי זה מקרה חמור אשר בו ראוי שהחשוד ישאר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' לבנה למבקשת, עו"ד י. גולן למשיב. 21.9.86).
ב.ש. 742/86 - דן מליחי נגד אריה מליחי
*פטור מהפקדת ערבון (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
נקבע כי על המערער להפקיד ערבון בסך 250 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב בערעור. המערער לא הפקיד את הסכום והערעור נקבע לדחייה לפי תקנה 431. המבקש הגיש בקשה להארכת המועד ולפטור מחובת הפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה. המשיב הוזמן אך לא התייצב ובנסיבות אלה ניתן לראות בכך משום אי התנגדות לבקשה. מדובר באסיר שאין בידו להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים, ובהליך מיוחד הנוגע למזונות ילדיו הקטינים, ובנסיבות אלה אין למנוע מהמבקש המשך ניהול הערעור. על כן יש לפטור את המבקש מהפקדת הערבון ועורכי דינו שמונו ע"י הסיוע המשפטי יגישו תוך 45 יום הודעת ערעור מתוקנת. (בפני: הרשם צור. 10.9.86).
ע.א. 84+479/85/699 - יוסף זינגר נגד שמואל זינגר
*קיום צוואות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בעלי הדין הם בניו של המנוח ברוך זינגר. כל אחד מהם ביקש כי ביהמ"ש יאשר צוואה אחרת שנערכה על ידי המנוח. שמואל ביקש לקיים צוואה שנערכה ביום 9.12.81 ויוסף התנגד לקיום צוואה זו ואילו יוסף ביקש לקיים צוואה מאוחרת יותר מיום 23.2.82 ולקיומה התנגד שמואל. ביהמ"ש המחוזי דן בשתי הבקשות לקיום הצוואות ודחה את שתיהן גם יחד. בשני המקרים נתעוררו בלבו של ביהמ"ש ספקות בעלי משקל לגבי האמינות והרצון החפשי של המנוח. הערעור נדחה.
בצוואה מיום 23.2.82 לא הופיע נוסח האישור כנדרש בסעיף 20 לחוק הירושה. הצוואה נשאה חתימות של שני עדים ללא ציון פרטיהם האישיים, אחד העדים הוא אדם שלא היתה היכרות בינו לבין המנוח והשני הוא עורך דין שערך את הצוואה. בגוף הצוואה לא צויין כי המנוח הצהיר בפני העדים שזו צוואתו ועדים לא אישרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. ביהמ"ש בחן אם למרות הפגם האמור יש לקיים את הצוואה לפי סעיף 25 לחוק והגיע למסקנה שאין לקיים את הצוואה. אחד העדים לצוואה לא הובא כעד, כנראה הלך לעולמו, והפרטים לגבי זהותו לא הוכחו באופן סביר. קל היה להביא לגבי פרטיו האישיים של העד אישור של מרשם האוכלוסין, ולגבי זיקתו למנוח ניתן היה להצביע על מהות הקשר או על סיבת הנוכחות במקום, אך הדבר לא נעשה. כל אלה הן שאלות שאינן מתעוררות כאשר הצוואה ערוכה על פניה בהתאם לדרישות החוק, אך כאשר הנטל עובר למי שמבקש להוכיח שיש לקבל את המסמך למרות הליקויים שבו, נדרשת ראיה שיש בה כדי לשכנע את ביהמ"ש ולא די בטענות שאינן משכנעות את ביהמ"ש. גם עדותו של עוה"ד עוררה ספקות רציניים אצל
ביהמ"ש וגם בכך אין להתערב. אשר לצוואה הראשונה, סבר ביהמ"ש שהמבקש הפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוח כדי להשיג את חתימתו על הצוואה ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה אמיר ליוסף זינגר, עוה"ד דן לוי ודב אטשטיין לשמואל זינגר. 7.9.86).
ע.א. 108/86- עזבון ראובן לויט ואח' נגד אלקה קרמרסקי ועזבון שרה לויט ואח'
*ירושה של דירת בני הזוג ע"י בן הזוג (הערעור נתקבל).
ראובן לויט ושרה לויט היו נשואים ללא ילדים. שרה לויט נפטרה ביום 23.11.82 וראובן לויט נפטר ביום 23.3.84. ביום 3.4.85 נכנס לתקפו חוק המתקן את חוק הירושה. הוא קובע שבן זוג של מוריש שנפטר ללא ילדים נוטל מן העזבון - אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים מן העזבון, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה בעזבון יטול בן הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה ושני שלישים משאר העזבון. השינוי העיקרי בתיקון הוא שהדירה עוברת כולה לבן הזוג הממלא אחר התנאים הנ"ל. סעיף 14 בחוק קבע כי התיקון יחול "גם על ירושתו של מי שמת לפני פרסום חוק זה ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה...". ביום פרסום החוק טרם ניתן צו ירושה לעזבון המנוחה, אך טענת המשיבים היתה כי למרות זאת אין לנהוג לפי החוק המתקן, כי בינתיים, לפני פרסום החוק, נפטר בעלה של המנוחה ועל כן אינו יורש את הדירה, כי החוק המתקן חל רק על בן הזוג ולא על יורשיו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים וקבע כי התיקון בחוק אינו חל בענייננו, כך שעזבון המנוח ראובן לויט אינו יורש את דירת המגורים. הערעור נתקבל.
זכויותיו של היורש קמות ועולות ביום הפטירה של המוריש והן נקבעות במקרה דנן מכוח החוק המתקן כי זו מצוותה של הוראת המעבר של סעיף 14 לחוק המתקן. לו סבר המחוקק כי הזכויות העולות מן החוק המתקן יוקנו רק לבן זוג שהוא בחיים ביום פרסום החוק היה אומר זאת מפורשות
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שיבר למערערים, עו"ד הני יניב למשיבים. 1.9.86).
ע.פ. 168/86 - יעקב כחלון ודוד נחמני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בפריצה לחנות וגניבת סחורה בערך של 300,000 שקלים, כערכם באוקטובר 1981. למרות עברם הפלילי של המערערים וחומרת העבירה נהג ביהמ"ש לפנים משורת הדין והטיל עליהם,ביום 5.9.84, "צוי מבחן טהורים" למשך שלוש שנים. המערערים לא קיימו מגע עם קצינת המבחן כנדרש וכן הסתבכו שוב והואשמו בהחזקת סמים ושירות המבחן ביקש להפקיע את צוי המבחן של המערערים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, הפקיע את צוי המבחן וגזר למערערים 18 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתתשב במהות העבירה ובעברם הפלילי של המערערים אין הצדקה להתערבות בעונש. זאת חרף העובדה כי עונשי המאסר הוטלו עתה על המערערים בשל מעשים שבוצעו באוקטובר 1981.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד זילברשטיין למערערים, עו"ד ש. וסרקרוג למשיבה. 7.9.86).
ע.פ. 308+410/86 - מדינת ישראל נגד מנצור סדר ובאדר חאג'ב
*קולת העונש (מעשה סדום באסיר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים ריצו עונשי מאסר בכלא ובאחד הימים הוכנס לתאם אסיר נוסף כשהכרתו לא היתה צלולה בשל סמים שנטל. המשיבים ניצלו את מצבו וביצעו בו מעשה סדום וכשהתעורר וניסה להתנגד למעשיהם
היכוהו. האסיר לא התלונן כיוון שחשש מתגובתם האלימה של המשיבים. שכניו לתא. כדי שירחיקוהו מהם פצע עצמו בתקווה כי יועבר למקום אחר בבית הסוהר. המעשה נודע לשלטונות מפיהם של שני אסירים שהוחזקו אף הם באותו תא. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבים שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
בבואו לגזור את הדין על ביהמ"ש ליתן דעתו כי ענישה מרתיעה מתחייבת במקרים כגון אלה, כדי לשמור על שלמות גופם של אסירים מפני התנכלות של אסירים אלימים, היוצאים מן ההנחה כי לא יתנו את הדין על מעשיהם, בשל חששו של הקרבן להתלונן עליהם. ביטוי של סלחנות יעודד התעללות מינית של אסירים באסירים אחרים, כשאין הדעת סובלת כי גופם של אסירים, שמחוסר ברירה שוהים במחיצת אותם עבריינים, יהיה הפקר. אל שיקול הענישה האמור מתווסף עברם הפלילי של המשיבים המעיד עליהם כי הם פורקי עול. כיוון שאין דרכו של ביהמ"ש שלערעור למצות את הדין יועמד המאסר בפועל של המשיבים על ארבע שנים בנוסף למאסר על תנאי של שנה.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' ליבוביץ למערערת, עוה"ד ש. זכריה והרצל משה למשיבים 8.9.86) .
ע.פ. 336/86 - מדינת ישראל נגד יעקב בן מוחמד אלחיד
*קולת העונש (עלילה על שוטר שקיבל שוחד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שהוא נהג משאית נעצר על ידי שוטר בקשר לעבירת תעבורה ואיים על השוטר כי אם ירשום דו"ח יתלונן עליו כי קיבל ממנו שוחד במקרים קודמים. המשיב ביצע את איומו ומסר למשטרה, אחרי שנרשם לו דו"ח, הודעה כוזבת שלפיה שיחד בעבר פעמיים את השוטר. הוא הורשע על פי הודאתו בסחיטה באיומים ובמסירת ידיעות כוזבות וביהמ"ש גזר לו קנס של 3,000 ש"ח ו-18 חודשי מאסר על תנאי. בבואו לגזור את הדין לא התעלם ביהמ"ש מכך כי שעה שהמשיב הגיש את תלונתו במשטרה לא פעל עוד בעידנא דריתחא, כפי שניתן לומר על תגובתו בעת רישום הדו"ח, אלא שלזכותו של המשיב עמדו לו עברו הנקי, הודאתו וכן מצבו המשפחתי והכלכלי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מי שמעליל על עובד ציבור כי סרח ונטל שלמונים, חייב לדעת כי לכשתתגלה מזימתו ייענש בכל חומר הדין, ועל אחת כמה וכמה אם הכתים משרת ציבור שתפקידו לאכוף את החוק. שאם לא כן יהיו עובדי ציבור חשופים לאימתם של סחטנים למיניהם, אשר יבקשו בדרך זו להשיג את מבוקשם, בסברם כי אין הם מסתכנים בעונש של ממש אם יתפסו בקלקלתם. המשיב ראוי לעונש חמור, אך בשל כך שמדובר בערעור יסתפק ביהמ"ש בהטילו מאסר בפועל של ששה חודשים על המשיב בנוסף לעונש שגזר ביהמ"ש קמא.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' י. ליבוביץ למערערת, עו"ד יוסף רנרט למשיב. 8.9.86).
עש"מ 8/86 - משה ווקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש גניבה ע"י (פקיד דאר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
הערעור מופנה נגד האמצעים המשמעתיים שננקטו נגד המערער ע"י ביה"ד למשמעת. הלה עבד במשרד הדואר כמנהל ונטל ללא רשות כספים מקופת מקום עבודתו ורכש שלא כדין 20,000 דולר. במקרה אחר לווה כסף מן הקופה ובמקרה שלישי טיפל טיפול נלוז בשקים שנועדו למשרד הדואר. בגין אלה גזר לו ביה"ד פיטורין תוך תשלום פיצויים בשיעור של %80. הערעור על חומרת העונש נדחה היה כאן מקרה מובהק של ניצול לרעה ושלא בתום לב של משרה, בה נשא המערער מטעם הציבור, ושל מעילה באמון הציבור. האמצעים המשמעתיים אינם חמורים כלל אלא הפוכו של דבר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברוך רווה למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 30.9.86).
ע.פ. 364/86 - ראובן ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבת מכשיר טלויזיה ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה נסיבות שונות לקולא ואולם הדבר החמור והקשה הוא שלמערער הרשעות קודמות ואין בתי המשפט רשאים להתעלם מצרכי הציבור וזכותו לבטחון מינימלי של רכושו וביתו.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. עו"ד זילברשטין למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 14.9.86).
ע.פ. 470/86 - ציון לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מעל באמון שנתנה בו המתלוננת שבביתה עבד, נטל את מפתח הדירה, וכך פרץ פעמיים לדירה וגנב מתוכה רכוש וכסף. בשל מעשים אלה נדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מעשיו של המערער ראויים לכל גינוי. אולם, המערער החל לעבוד בחברה והוא מתמיד בה עד היום ואך זכה לאמון רב מצד האחראים לו והוא אמור לקבל החודש קביעות בעבודתו. שליחתו של המערער היום למאסר, אחרי שגזר הדין עוכב עד להכרעה בערעור, לא רק שתקטע את סיכויי שיקומו ותדחוף אותו חזרה אל דרך הפשע, אלא שמאסרו עלול לגרום להפרת האזון שהמשפחה בקושי רב מצליחה להשיג וספק אם לאחר הפרת אזון זה יעמדו למשפחה הכוחות לשוב ולהתארגן. כיוון שכך ממליצה קצינת המבחן להעמיד את המערער במבחן 'טהור' והמלצה זו נתקבלה על דעת ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מורן למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 9.9.86).
ע.פ. 311/86 - עודד ברזני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהשמטת הכנסה של 13,000 דולר מתקבול שקיבל. בעקבות חיפוש שנערך אצל תושב גוש חלב, הסתבר כי הלה יחד עם אחר, רכשו מן המערער בחודש יוני 1983, שזיפים ממטע ביסוד המעלה והתחייבו לשלם תמורת הפרי 30,000 דולר. על החשבון שילמו 18,000 דולר אך המערער רשם רישום פיקטיבי כי העיסקה התייחסה לתמורה כוללת של 15,000 דולר שמתוכם שולמו 5,000 דולר בלבד. על עדות השניים ביסס ביהמ"ש את ההרשעה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וגזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 25,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
הסניגור הלין על כך שביהמ"ש לא ביסס את החלטתו על עדות מומחה שהמטע לא יכול היה להניב פרי בשווי של 30,000 דולר ולפיכך גירסת המערער שהוא לא מכר את הפרי בסכום של 30,000 דולר היא הנכונה. ברם, ביהמ"ש התרשם ששני הקונים העידו נאמנה על העובדות לאשורן בעוד על הנאשם אמר ביהמ"ש כי הוא משקר במצח נחושה. ביהמ"ש גם נעזר ברישומי העזר של הרוכשים אשר המשתמע מהם היה בגדר חיזוק לגירסתם. אשר להערכת המומחה - זו אינה רלבנטית כי הסתבר על יסוד רישומי עזר של הקונים שאלה פעלו על יסוד הערכתם הם, בדבר כמות הפרי שהמטע יניב וכי ביססו את החלטתם בקשר לתמורת הרכישה על הערכתם האמורה. גם באשר למידת העונש אין יסוד להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי טויסטר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 28.9.86).
ע.א. 712/85 - מוצרי נוי (בכינוס נכסים) ואח' נגד איסכור בע"מ
*הארכת מועד להגשת בקשה לפטור מערבון (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לפטור מערבון - הבקשה נדחתה).
בעקבות הגשת הערעור נשלחה למערערים הודעה ביום 1.12.85 להפקיד 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה בערעור, ועברו חודשים מבלי שהמערערים הפקידו את הערבון. הערעור נקבע לדחיה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין ואז הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לפטור מהפקדת ערבות ובקשה לפטור. המערער השני הצהיר שהמערערת נמצאת בהליכי כינוס נכסים וכי כל רכושו שלו הושקע בחברה וירד לטמיון ואין ביכלתו לשלם את הערבון. כן הצהיר שהגשת הבקשה להארכת המועד ולפטור התעכבה משום שקיוה כי יוכל לגייס את הכסף לשם הפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
הסמכות לפטור מערבת מעוגנת בתקנה 432 לתקנות סדר הדין. את הבקשה יש להגיש יחד עם הבקשה לדחיית אגרה אך כאן שולמה האגרה. גם במקרה כזה קיימת סמכות לדון בפטור מערבון ואת הבקשה יש להגיש במועד מוקדם ככל האפשר ולפחות בתוך התקופה שנקבעה להפקדתו. מבלי להכנס לשאלה אם המועד להגשת בקשת פטור מהפקדת ערבות נקבע בחיקוק או בהחלטת ביהמ"ש, הרי גם לפי אמת המידה המקילה להארכת מועדים דינה של הבקשה להארכת מועד להדחות_ בקשה כזו יש להגיש מוקדם ככל האפשר וכאן חל איחור מעל ומעבר לכל מידה כאשר המערערים פשוט התעלמו מן ההודעה על הפקדת הערבון ונזכרו להגיש בקשה להארכת מועד רק משנקבע הערעור לדחיה, לאחר כתשעה חודשים מאז שהומצאה להם ההודעה. אם מצבם הכלכלי של המערערים דחוק ואין באפשרותם להפקיד ערבון עליהם לפנות מיד בבקשת פטור ושיקול של מצב כלכלי הוא מעניינה של אותה בקשה. אגב, גם לגופו של ענין אין לומר כי אין בידי המערערים להפקיד ולו ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיבה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ר. שרגיל למערערים, עו"ד מ. מלו למשיבה. 17.9.86).
ע.א. 336/84 - מרדכי חברה נגד אליהו אשר ואררט חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער נפגע בתאונת דרכים שבעטיה סבל מזעזוע מוח ופגיעה בחוליות הצואר. הוא נזקק לאשפוז במשך ארבעה ימים, הומלץ לו לנוח תקופה מסויימת ולהלך עם צוארון פלסטיק האופף את צוארו. היה זה ביום הראשון שהמערער מצא עבודה במע"צ לאחר תקופה של חוסר עבודה. הוא תבע פיצוי על הנזק שנגרם לו והשאלות שעמדו במחלוקת היו מהו שיעור נכותו הצמיתה של המערער; מה ההשתכרות הבסיסית שעל פיה יחושב הנזק; עבור אילו תקופות זכאי המערער לפיצוי מלא בשל אי יכולתו לחזור לעבודה ועבור אילו תקופות יפוצה על פי שיעור נכותו התפקודית ביהמ"ש קבע כי הנכות הפסיכיאטרית של המערער עומדת על %10 לצמיתות כשהנכות היא רפואית ותפקודית כאחת, הנכות האורטופדית הצמיתה היא של %10 אך זו אינה מתבטאת גם בנכות תפקודית, כך שהנכות הרפואית המשוקללת היא בשיעור %19 והנכות התפקודית היא %10. השכר החודשי יחושב לפי בסיס השכר שהמערער היה עשוי להשתכר אילו התמיד לעבוד במע"צ כששכר זה כולל שכר בסיסי, תוספת יוקר, תוספת שעות נוספות, קדום בדרגה וכדומה. עפ"י בסיס השכר קבע השופט הפסד של %10 בשל הנכות התפקודית באשר לתקופה העתידה ואילו באשר לתקופות שבהן לא עבד המערער כלל פסק השופט הפסד השתכרות מלא. בגין כאב וסבל פסק השופט את השיעור המתקבל על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על בסיס חישוב נכות רפואית של %19. הן המערער והן המשיבים ערערו על פסק הדין והערעורים נדחו.
הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי השופט יש להם אחיזה איתנה בחומר הראיות, ממצאים אלה נקבעו בדרך נאותה על פי הסמכות הנתונה בידי ביהמ"ש לברור מבין
הראיות על פי שיקול דעתו את מה שמתיישב עם מכלול הדברים ולדחות ראיות אחרות שאינן מתישבות כאמור. ממצאי ביהמ"ש תומכים במסקנות המשפטיות שנדרשו לצורך ההכרעה ואין לגלות בהחלטת השופט כל טעות שבחוק. משאלו הם פני הדברים ניתן לעשות שימוש בסמכות המוקנית לביהמ"ש שלערעור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור תוך אמוץ הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות של הדרגה הראשונה ללא תוספת הנמקה. שני הצדדים חוייבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין, עו"ד דן שפט למערער, עו"ד א. אלויה למשיבים. 11.9.86) .
ע.א. 313/84 - ישעיהו ברנס ואח' נגד בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח'
*תביעת נזיקין לפי תקנה 91 לתקנות פשיטת הרגל (הערעור נדחה).
המשיב פתח בהליכי פשיטת רגל נגד המערערים, קיבל צו ביניים למינוי כונס הנכסים הרשמי לכונס זמני ולאחר דיון ניתן צו כינוס בפשיטת רגל נגד המערערים. צו זה בוטל בערעור וממילא נתבטל הצו למינוי כונס זמני. בעקבות זכייתם בערעור הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי תובענה לדמי נזק המבוססת על תקנה 91 לתקנות פשיטת הרגל. התובענה נמחקה על הסף באשר ביהמ"ש סבר שמדובר בתקנה דיונית וכי לא היה בכוחן של תקנות פשיטת הרגל להקנות לחייב זכות מהותית לתבוע פיצויים מעבר לזכות המוקנית לו לתבוע נזקים בעילה של נגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין. כן סבר ביהמ"ש שאין תקנה 91 חלה מקום בו בוטל צו הכינוס בערעור. הערעור נדחה.
בניגוד להחלטת ביהמ"ש המחוזי יש לומר שתקנות פשיטת הרגל משנת 1936 כללו גם הוראות מהותיות בצד הוראות דיוניות והשאלה מה דינן של הוראות מהותיות כאלה הטרידה את בתי המשפט האנגליים והפתרונות שניתנו באנגליה אינם חייבים להיות הפתרונות בישראל. ברם, אין צורך להכנס לעובי הקורה של שאלה זו משום שהתקנה 91 הספציפית הינה תקנה דיונית ואין היא יכולה לעמוד בפני עצמה ללא הוראה מהותית גבירה. אין בתקנה כל איזכור של העילה שבגדרה עשויים דמי נזק להפסק ולענין אופן שומת הנזק. תקנה 91 מהווה מכשיר במימוש ערובה שניתנה על ידי המבקש כתנאי למינוי הכונס הזמני. אין לתבוע בגדרה של התקנה נזקים בגין הגשת ההליך בזדון, דבר הטעון הגשת תובענה, ויש להגביל את הנזקים לשעור הנובע מן הערובה שניתנה. לפי תקנה 89 לתקנות רשאי היה ביהמ"ש להתנות את המינוי בתנאים ובכללם גם בתנאי של המצאת ערובה והשימוש בתקנה 91 הוא כשמבקשים את מימוש הערובה והתקנה קובעת דרך דיונית מקוצרת להשגת סעד זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. וינרוט למערערים עו"ד מ.צ. דעואל למשיב, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים הרשמי. 16.9.86).
על"ע 4/86 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד פלוני
*העלאת שאלה של חוסר סמכות ע"י ביה"ד הארצי מיוזמתו (הערעור נתקבל).
דין הערעור להתקבל ולו אך מהטעם שהטענה של חוסר סמכותו של ביה"ד המשמעתי של הלשכה כלל לא הועלתה בעת הדיון בערכאה הראשונה או הארצית. ביה"ד המשמעתי הארצי מיוזמתו עורר שאלה זו והגיע לכלל מסקנה שקיים ספק שמא אין לו סמכות לפסוק הצמדה על פי חוק פסיקת רבית והצמדה. אם קיים רק ספק בקיומה של סמכות והטענה כלל לא הועלתה אין להתערב בפסק הדין העומד לערעור. בטעם זה בלבד יש כדי לבטל את פסק דינו של ביה"ד המשמעתי הארצי בנקודה זו ולאשר את פסק הדין של ביה"ד המשמעתי המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ברטל למערער. 24.9.86).