ע.א. 191/84 - שמואל בן ברק בע"מ נגד מדינת ישראל
*תביעה עפ"י חוק פיצוי למפוני סיני(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת התמחתה בעבודות מיזוג אוויר עבור בניה ציבורית באופירה. העסק הוקם ע"י בן ברק שהיה באופירה החל בשנת 1969. בשל פתיחת חקירה נפסקו היחסים החוזיים בין החברה לבין הגורמים הממלכתיים באזור, לפני התאריך הקובע שעל פיו נבחנת הזכות של עסק לקבלת פיצויים לפי החוק לפיצוי מפוני סיני. ועדת הזכאות דחתה את בקשת המערערת לקבל פיצויים וועדת הערר דחתה את ערעורה. מדובר בפיצויים במסגרת הוראות סעיף 29 לחוק הדן בפיצויים ל"עירוניים". לפי האמור בסעיף 29(ב) ישולמו פיצויים לבעלי זכויות בעסק שמקום מושבו ומרכזו הקבוע היה בישוב עירוני ופעל שם דרך קבע ביום הקובע או בסמוך לו. היום הקובע הוא יום 30.9.78 והמונח "בסמוך לו" נתפרש כמועד קרוב שקדם ליום הקובע. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. מסתבר כי חודשים מספר לפני היום הקובע פסקה הפעילות העיסקית של החברה עקב הפסקת ההתקשרויות החוזיות כאמור. על כן סברו ועדת הזכאות וועדת הערר כי אין לראות במערערת עסק שפעל באזור דרך קבע ביום הקובע או בסמוך לו. המחלוקת בין בעלי הדין היא אם היה מקום לראות את העסק כבלתי פעיל או שמא ניתן היה לראותו כעסק שהמשיך להתקיים אם כי הפעולות העיסקיות היו רדומות בעת ההיא. אופיה של המחלוקת הוא כולו עובדתי והמערערת לא הצליחה להצביע על טעות או עיוות מהותי בתיאור העובדות בפני הועדות ולא הצביעה על ראיות נוספות אשר היה בהן כדי לשנות את המסקנה המתקבלת מן הממצאים.
ג. אשר לטענה בענין התייחסות הועדות ל"יום הקובע" - בסעיף 29(ב) מדובר בבעל זכויות שמרכז עיסקו היה באיזור העירוני "ביום הקובע או בסמוך לו". להבדיל מן האמור בסעיף 29(א)(1) המתייחס ליום הקובע ורוב ימות השנה בסמוך לו, היינו בהגדרה המכילה יסודות מצטברים, מדובר כאן על מועדים חילופיים, היינו על פעילות ביום הקובע או במועד שסמוך לו. אין בחוק הגדרה של המלים "או בסמוך לו" וגם אי אפשר לתת לכך הגדרה כי לפי עצם טיבעה היא מכוונת לתיאור הנשאר גמיש ולשיקול דעתה של הערכאה המיישמת אותו. ביטוי זה נתפרש בפסיקה כתיאור המתייחס למועד קרוב ליום הקובע והקודם ליום הקובע. בענייננו מדובר על הפסקת פעילות מספר חודשים לפני היום הקובע, היינו בחלק הראשון של שנת 1978, וקשה למתוח את המונח "בסמוך לו" עד לתחילת שנת 1978.
ד. מאידך, יתכן והמציאות הגבולית המתוארת יכולה להיות בעלת משמעות באשר לטענה החילופית של המערערת כי היה מקום לדון בהענקת זכויות לפיצוי לפי סעיף 36(4) לחוק, האומר כי ועדת הזכאות מוסמכת לקבוע זכות לפיצוי מלא או חלקי למי שאיננו זכאי לפי הוראות הסעיף הדן בעירוניים, כל אימת שהיא רואה כי מן הצדק לעשות כן. בענייננו מדובר בעסק שפעל כעשר שנים ואם מצרפים את הקירבה היחסית של הפסקת הפעילות אל משך הזמן הארוך של הפעילות של העסק, יתכן שיש מקום לשקול ענין זה עפ"י מכלול הנתונים שהיו בפני הועדה. ועדת הזכאות דנה בשאלת הפיצוי לפי סעיף זה והחליטה בשלילה ואין התייחסות לנושא זה בהחלטתה של ועדת הערר. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור בענין תחולת סעיף 29(ב) ולהחזיר את הדיון לועדת הערר כדי שתתייחס לבקשה החילופית של המערערת המעוגנת בסעיף 36(4).
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שלמה שפיר למערערת, עו"ד יהושע באום למשיבה. 25.11.86).
ע.א. 23/85 - ישראל ובני גולדשטיק נגד אברהם ומרים כהן ואח'
*התנגדות דיירים להפיכת מחסן לדירה בבית משותף(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים בנו על חלקת קרקע שני בניינים שנרשמו כבית משותף ובהם ארבע דירות ומחסן. המחסן רשום כיחידה בבית המשותף בשמם של המערערים. שלשת
המשיבים הראשונים קנו את דירתם ישירות מהמערערים והמשיבים מס' 4 רכשו את דירתם מהבעלים הקודמים שקנו אותה מהמערערים. לפני רישום הבית המשותף חתמו רוכשי הדירות על מכתב (להלן - המכתב) שבו הם מאשרים לי המחסן הוא רכושם הבלעדי של המערערים ואינו מיועד לשימוש בעלי הדירות. בנוסף לכך אישרו המשיבים 1, 2, בסעיף המופיע בכתב יד בסופו של החוזה, כי ידוע להם דבר קיומו של המחסן "והמוכר מתחייב בזה שלא להשתמש במחסן הנזכר לשום מטרה פרט למטרת הפיכתו לדירת מגורים בלבד..". עתה פנו המערערים למשיבה מס' 5, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בבקשה כי תאשר את הפיכתו של המחסן לדירת מגורים. המשיבים 1, 2 התנגדו ובהחלטתה קבעה הועדה כי אין לה התנגדות מבחינה תכנונית לאשר את הבקשה, בתנאי כי יומצאו לה חתימותיהם של כל בעלי הנכס המשותף. המערערים ערערו לפני הועדה המחוזית לתכנון ולבניה וזו החליטה להודיע למערער כי על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) ניתן לדון בבקשה להיתר בניה בבית משותף, לאחר שהבקשה מוגשת בחתימת כל בעלי הנכס. המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד המצווה על המשיבים 1- 4 לחתום על הבקשה שבדעת המערערים להגיש לועדה ולחילופין עתרו כי ינתן צו הצהרתי לפיו רשאית הועדה לוותר על חתימות המשיבים ולחילופין כי הועדה חייבת לדון בבקשת המערערים גם בלעדי חתימות המשיבים האחרים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גרסת המשיבים 1, 2 כי חתמו באילוץ על ההצהרה שהוספה לחוזה, לאחר חתימתו, בכל הנוגע למחסן, באשר המערערים איימו על משיבים אלה כי אם לא יחתמו על ההצהרה לא תועבר להם הדירה במועד. לפיכך קבע כי אין לתת תוקף לסעיף זה ואין לחייב את המשיבים הנ"ל לחתום על הבקשה לועדה. אשר למכתב - קבע השופט כי מנוסח המכתב אין ללמוד כי מישהו מהחתומים עליו שלל בכך את הזכות מעצמו לטעון כנגד הפיכת המחסן לדירת מגורים. לענין התביעה נגד הועדה הגיע ביהמ"ש לכלל דעה כי לאחר דחיית התביעה נגד רוכשי הדירות לא נותרה בפניו עילה שבגדר סמכותו, משום ש"העתירה הנה למתן צו לועדה שליד רשות מקומית, הפועלת עפ"י דין לגבי דרך מילוי תפקידה... ענין כזה יש להעלות בפני ביהמ"ש העליון..". לפיכךנדחתה התביעה גם נגד הועדה מחוסר סמכות. הערעור נתקבל באשר לבקשה נגד הועדה.
ג. במישור היחסים החוזיים שבין המערערים והמשיבים, אין להתערב בממצא העובדתי שקבע ביהמ"ש על נסיבות חתימתם של שני המשיבים הראשונים על ההצהרה שבסוף החוזה. המסקנה המשפטית בדבר קיומו של אילוץ בנסיבות אלה, אף היא ברורה, שכן המשיבים עמדו תחת צל איומם של המערערים כי אם לא יחתמו לא תמסר להם הדירה במועד שנקבע בחוזה, על כל ההשלכות שתהיינה לעיכוב כזה. גם החתימה על המכתב אינה מלמדת על הסכמה להפיכת המחסן לדירה נוספת בבניין. המסקנה המתבקשת היא כי במישור היחסים החוזיים שבין המערערים לרוכשי הדירות אין לחייב את האחרונים לחתום על הבקשה שתוגש ע"י המערערים לועדה, כשם שאין לראות את סרובם לתוספת דירה בבנין בגדר חוסר תום לב מצדם בביצוע החוזה.
ד. נותרת הטענה באשר לדחיית התובענה נגד הועדה המקומית מחוסר סמכות. בכך אמנם טעה ביהמ"ש דלמטה. סעיף 75 לחוק בתי המשפט מקנה לכל בימ"ש הדן בענין אזרחי סמכות ליתן פס"ד הצהרתי "ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו" ובכלל זה פסק דין הצהרתי נגד רשות מרשויות המדינה הפועלת עפ"י חוק. בענייננו עתרו המערערים לפסק דין הצהרתי נגד הועדה המקומית כי עליה לדון בבקשה גם ללא חתימת הרוכשים. את התביעה סמכו המערערים על הפרשנות לתקנות התכנון והבניה. לפיכך לא היה ביהמ"ש נעדר סמכות להדרש לתביעה ולפסוק בה, שכן מחלוקת בין האזרח לרשות בדבר
פרשנות חיקוק שעל פיו פועלת הרשות, עשויה אף היא לשמש נושא לפסק דין הצהרתי. ההוראה שבסעיף 15 לחוק יסוד השפיטה נותנת לבג"צ סמכות לתת צווים לרשויות המדינה, לרבות פסק דין הצהרתי נגד אותן רשויות. במצב דברים זה לא ניתן להציב נוסחה שעל פיה ייקבע קו גבול ברור והחלטי, שעליו יוקם "הקיר החוצץ" בין שתי הסמכויות. שיקולים שהם במדיניות שיפוטית, מהות הסכסוך וכן יעילות ונוחיות הדיון, הם שיכריעו בסופו של דבר בכל מקרה מי ידון בנושא. כשמדובר על פעולתה של המערכת השלטונית ככזאת המפעילה סמכויות סטטוטוריות מן הראוי להביא את הפלוגתא בפני בג"צ המתווה אמות מידה לגבי מתחם הסמכויות של רשות צבורית ככזאת ובדבר אופן הפעלתן. ברם, בענייננו טוענים המערערים לא נגד שיקול דעתה של הרשות הציבורית ולא נגד המדיניות שקבעה לה, אף לא נגד סמכותה הסטטוטורית של הרשות. כל שמבקשים המערערים כי יוצהר שעל פי פירוש התקנות אין צורך בהסכמת כל הדיירים כדי לקבל את ההיתר המבוקש. בנסיבות אלה, וכשמדובר בנושא השייך למעשה לתחום הזכויות הקנייניות של בעלי דירות בבית משותף, וכשהשאלה שעמדה לדיון כנגד הועדה היתה חוליה אחת במכלול הנושאים הקשורים לבקשת ההיתר ובירורה היה פותר בהליך אחד את השאלות כולן, היה על ביהמ"ש להזקק גם לבקשת ההצהרה האמורה. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לבירור השאלה שנותרה לדיון.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. תירוש למערערים, עו"ד א.אלקון לרוכשים. 9.12.86).
ע.א. 432/83 - שאול מזרחי נגד מרדכי חביב
*התנגדות לבנייה על גג בית משותף (הערעור נדחה).
א. המערער הינו הבעלים של בנין בירושלים. ביום 28.10.62 נחתם חוזה בין המערער לבין המשיב שלפיו התחייב המערער למכור למשיב דירה בבנין. הבנין היה רשום בשלב האמור על שם חברת עמידר והמוכר התחייב כי כאשר הבנין יירשם על שמו, ידאג לרישומו כבית משותף, ובכלל זה לרישום הדירה וחלק מן החצר שהוצמדה לה על שם הקונה. המחלוקת בין הצדדים עניינה היקף הזכויות שהעביר המוכר לקונה לפי החוזה הנ"ל. המוכר טוען כי כאשר מכר לקונה את הדירה וחלק מן החצר שהוצמד לה, מכר לו אותם בלבד ושייר בידו את יתרת הבנין והחצר ואילו הקונה טוען כי פרט לדירה ולחצר רכש גם חלק יחסי ברכוש המשותף לרבות הגג וזכויות הבניה בחלקה. באחד הסעיפים בחוזה מתחייב המוכר להעביר על שם הקונה או לפקודתו, נוסף על הדירה, את החצר שלפני הדירה, ובסעיף אחר בחוזה מצהיר הקונה שידוע לו כי יש בכוונת המוכר לבנות על הבנין ולכן מתחייב הקונה שלא להפריע למוכר בעבודות הבנייה ובכל הכרוך בכך. המערער החל לבצע עבודות בניה על גג הבנין והמשיב ביקש מביהמ"ש צו מניעה שהמערער יפסיק את הבנייה. ביהמ"ש המחוזי קבע שלפי החוזה אין הגג מוצא מהרכוש המשותף אך מאידך מנוע המשיב מלהפריע למערער לבנות על גג הבנין שכן התחייב בחוזה שלא לעשות כן. הערעור נדחה.
ב. טענתו של המערער היא כי הגג לא היה מעולם רכוש משותף ובעת שמכר את הדירה מכר אותה ואת החצר הצמודה אליה בלבד. הוא מציין עוד כי לו היה חל על הדירה חוק בתים משותפים כי אז היה הגג נחשב לרכוש משותף, אך החוק לא חל על הבית שכן הבית טרם נרשם כבית משותף, וכן כי לו חל חוק המכר על הדירה היה הבית נחשב כבית משותף אעפ"י שטרם נרשם ככזה, אך חוק המכר אינו חל על החוזה שבין הצדדים שנחתם לפני תחילתו של החוק, ולטענת המערער הדין שצריך לחול הוא המג'לה. עפ"י המג'לה אין, לטענתו, שיתוף בגג בינו לבין המשיב. לענין הדין החל בענייננו - עפ"י המצב המשפטי לא חלים חוק בתים משותפים או חוק המכר על הבית, אלא הוראות המג'לה על שותפות ברכוש ועל חלוקת ההנאה בו בין השותפים.
ג. בענייננו, הסיבה לכך שהבית טרם נרשם כבית משותף היא מחדלו של המוכר, מחדל המהווה הפרה של החוזה, וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לרשום את הבנין כבית משותף. חוק המקרקעין וחוק בתים משותפים לא חל בענייננו, אך ממכלול הנתונים ומן החוזה והתנאים הכלולים בו, וכן ממגמת היסוד בדבר זיקתם של בעלי דירות לרכוש המשותף כפי שנהגה בדיני המקרקעין עוד לפני שהוחק חוק המקרקעין, ניתן להסיק כי בעלי הדירות הם גם בעלי זיקה לרכוש המשותף ובכלל זה לגג. בתנאי החיים המודרניים, בהם בתי מגורים הם בדרך כלל בנייני דירות לא יתואר שהרוכש דירה בבית כזה לא תהיה לו זכות בכניסה לבית ובדרכי הגישה לדירתו או בחצר, גם בלי שהותנה כך במפורש בחוזה המכר, והוא הדין ביחס לגג. סעיף 230 למג'לה קבע כי כל שהממכר כולל לפי מנהג המקום הרי הוא בכלל המכר אף אם לא פורש. עפ"י רוחה של הוראה זו ניתן להתייחס גם לגג של בית כשטח הנחשב בדרך כלל לחלק מן הרכוש המשותף. מוכר שרצה להוציא משהו מהרכוש המשותף צריך היה לעשות זאת בחוזה גם לפי הדין הקודם. סיכומו של דבר, עפ"י הנוהג שחל לגבי הזכויות הקנייניות של בעלי דירות בתוך בית אשר דירותיו נמכרו לדיירים שונים ניתן להסיק כי גג של בית היה בגדר רכוש משותף גם אם מדובר על דירה שנרכשה בשנת 1962 וטרם נרשמה כבית משותף. שאלה אחרת היא אם בנסיבות המקרה היה מקום להסיק כי קיים הסדר מוסכם שונה ואם יכול היה בעל הדירה למנוע מן הקבלן את הבנייה על הגג. ענין זה הוכרע בביהמ"ש המחוזי על יסוד ההסדרים החוזיים הספציפיים שנערכו בין בעלי הדין ויש לאמץ את המסקנה שנתקבלה.
ד. השאלה אם בחוזה שביניהם התנו הצדדים על ההסדר החוקי הנ"ל, כך שהמוכר אכן מכר רק את הדירה ואת החצר הצמודה לה והותיר לעצמו את כל שאר חלקי הרכוש המשותף - המגמה של הפסיקה היתה לדרוש מהמוכר המבקש להוציא חלק מהרכוש המשותף כי יעשה זאת במפורש. מגמה זו קיבלה ביטוי בחוק המכר (דירות). בחוזה דנן לא נאמר בשום מקום בצורה מפורשת שחלק כלשהו מן הרכוש המשותף לא יימכר. העובדה שהמוכר קיבל מן הקונה היתר לבנות על הגג אין בה כדי להעיד על כך שהקונה הסכים להצמדת הגג לדירות המוכר. אין לקבל את בקשת המערער להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע ראיות בקשר לכוונת הצדדים לחוזה. כדי לפרש חוזה על ביהמ"ש לבחון את כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בלשון החוזה והוא לא ימהר לקרוא אל תוך החוזה תניות אשר אינן מופיעות בו ואשר יש מחלוקת לגבי עצם קיומן. בענייננו ניתן לפרש את כוונת הצדדים לפי נוסחו של החוזה בלי לקיים דיון ושמיעת ראיות נוספות.
ה. באשר לזכויות הבניה על הגג - ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב מנוע מלהפריע למערער לבנות על גג הבנין שכן התחייב בחוזה שלא לעשות זאת והמשיב לא ערער על קביעה זו כך שהיא נשארת בעינה. אולם המשיב טוען שיש לו חלק יחסי ברכוש המשותף לרבות הגג וזכויות הבניה בחלקה. הזכויות בבניה הינן נכס בבעלות משותפת, אעפ"י שאינן חלק מן הרכוש המשותף. הזכויות הללו נובעות מהבעלות בקרקע, וכיוון שהקרקע עליה ניצב בית משותף שייכת במשותף לדיירים הרי גם זכויות הבנייה עליה שייכות להם במשותף. אולם בעלים במשותף של זכויות בניה יכול לוותר עליה ולהעבירה לאחר וכזה המקרה שלפנינו. כאשר הסכים המשיב שהמערער יבנה על גג הבנין, הסכים לאפשר למערער להשתמש באחוזי הבניה של הבנין. הסכמה כזו שניתנה מראש די בה ואין צורך בהסכמה נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רמי ארטמן למערער, עו"ד מ. הרפז למשיב. 9.12.86).
בג"צ 296+319/85 - סיאה סיאק נגד רשם הפטנטים וחלפי ירושלים - יעקב לוי
*רישום סימן מסחר(ערעור של המערער וערעור של חלפי על החלטת רשם הפטנטים - ערעורו של המערער נתקבל ושל חלפי נדחה).
א. סימן המסחר רוצסטר (להלן: הסימן) היה בבעלות חברה יפנית פלונית (להלן-החברה) וזו הגישה ביום 11.11.81 בקשה לרישום הסימן בישראל. מוצרי החברה יוצרו במפעלים של חברות שונות ובכללן ע"י חברת פוג'י היפנית. ביום 9.6.82 הכריז ביהמ"ש ביפן על החברה כפושטת רגל וכל רכושה הוקנה לנאמן. המערער רכש מהנאמן את זכויות החברה לרישום הסימן רוצסטר בישראל. המשיב חלפי ירושלים - יעקב לוי (להלן: המשיב) מייבא ארצה מוצרי פוג"י, והביא גם הוא מכשירים עם הסימן. הן המערער והן המשיב הגישו לרשם הפטנטים בקשות לזכות ברישום סימן המסחר רוצסטר כאשר המערער מסתמך על הבקשה שהוגשה ע"י החברה ועל זכותו מכח ההסכם עם הנאמן. הרשם בחן מי מבין שני המבקשים זכאי להירשם כבעל סימן המסחר, בדק את כשרותו של הסימן להרשם בישראל והחליט שאין לרשמו. לדעתו, הצבור לא קישר בהודעתו בין הסחורות שנשאו את הסימן רוצסטר לבין המערער וכן לא קישר את אותם הסימנים לבין המשיב או חברת פוג'י ועל כן אין לאף אחד מהם זכות עדיפה על פני יריבו. הרשם שקל את האפשרות כי שני המבקשים ירשמו כבעלי הסימן אך סבר כי דרך זו תגרום ערבוביה והטעיית הצבור וכן אין לומר כי השימוש בסימנים ע"י המבקשים היה בתום לב או שהתקיימו נסיבות המצדיקות רישום הסימן ע"י שני המבקשים. הערעור של המערער נתקבל.
ב. אכן, הרשם רשאי לבדוק את כשרותו של הסימן כאשר הוא דן בהליך לקביעת זכויותיו של מי מהמבקשים עדיפות על פני יריבו, שכן אין מקום לדון בזכות העדיפות אם אין כלל בקשה הראויה לרישום. ברם, תנאי הכרחי לקיצור הדרך הוא כי נושא רישומו של הסימן הועלה על שולחן הדיונים במסגרת ההליך והצדדים היו ערים לכך כי גורלו של נושא זה יחתך כבר בשלב מוקדם וניתנה להם הזדמנות להביא ראיותיהם ולהשמיע טענותיהם בנדון. תנאי זה לא התקיים בענייננו ועל כן לא היה מקום להחליט בנושא זה.
ג. גם ההנמקה לפיה אין הסימן כשר לרישום כיוון "שסימן מסחר... חייב לקשר בתודעת הציבור בין הסחורה לבין בעל הסימן" אין לקבלה. לצורך רישומו של סימן אין הכרח למודעות הציבור בין מבקש רישום הסימן ובין סחורתו וכי יעשה שימוש קודם בסימן. נותרת השאלה זכותו של מי מבין שני המבקשים עדיפה על פני מתחרהו. בשאלה זו החליט בג"צ כי המערער, השואב את מקור זכותו להרשם כבעל הסימן בישראל מהנאמן, זכותו עדיפה על פני זכותו של המשיב. עתה על הרשם לבחון את כשרות הסימן.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גדעון גינת למערער, עו"ד י. גרין למשיב השני.26.11.86).
בג"צ 86+131/86/669/85+24 - ח"כ מאיר כהנא נגד יו"ר הכנסת ואח'
*ואח' - התנגדות נשיאות הכנסת להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק של ח"כ כהנא(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינן של העתירות החלטת יו"ר הכנסת והסגנים שלא להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק מסויימות שהוגשו ע"י העותר. הצעות חוק אלה נראו בעיני יו"ר הכנסת והסגנים כגזעניות ואלה פעלו על פי סעיף בתקנת הכנסת המעניק להם סמכות שלא לאשר הצעת חוק "שהיא, לדעתם, גזענית במהותה...". העותר עתר לבג"צ נגד ההחלטה שלא לאשר את הצעות החוק שלו ועתירתו נדחתה.
ב. הנשיא שמגר, שאליו הצטרפו מ"מ הנשיא גב' בן פורת והשופט ברק, דחה את טענות העותר באשר למידת החוקיות של שימוש בתקנת הכנסת בענין סדרי העבודה של הכנסת, עמד על מידת ההתערבות של בג"צ בהחלטות רשויות הכנסת, והמסקנה שבענין כגון דא בג"צ יפעיל ביקורת שיפוטית רק בנסיבות קיצוניות באופיין כאשר מתגלה
בהוראות התקנון שנתקבלו במליאת הכנסת פגם היורד לשורש עקרונות היסוד של המשטר התחוקתי והתפיסה הדמוקרטית של ישראל. כך שתתכן הפעלת ביקורת שיפוטית על הוראה של תקנה שנתקבלה כדין במליאת הכנסת, להבדיל מדבר חקיקה של הכנסת. ברם, הנשיא שמגר קבע כי במקרה שלפנינו לא נתגלה כל פגם כאמור.
ג. בפסק דין נפרד סבר השופט לוין כי נכון היה לדחות את העתירות מטעם נוסף, שכן העילות שלפיהן מבקש העותר את סעדיו, אינן ראויות להתייחסות עניינית ולסעד של בג"צ. לדעת השופט לוין נותן בג"צ סעד בעניינים שהוא רואה בהם צורך לתת סעד למען הצדק, אך בג"צ יכול להמנע מלהעניק סעד מטעמים שונים ובכללם משום שחוש הצדק של בג"צ אומר לו כי המקרה שלפניו אינו ראוי לסעד. לדעת השופט לוין אין העותר ראוי לסעד כאשר מדובר בהצעות החוק הגזעניות שאותן הוא מבקש להגיש לכנסת.
ד. מגישת השופט לוין הסתייג הנשיא שמגר בציינו כי אמנם בג"צ הוא בעל שיקול דעת בכל הנוגע להפעלת כוחו וסמכויותיו, אך אין הנשיא סבור כי במסגרת סמכותו של ביהמ"ש יש להפנות את הגב מעיקרו לעתירה של ח"כ, המבקש התערבותו בענין הנוגע לזכויותיו כחבר במוסד המחוקק העליון. אופיו הכללי של העותר כאמור והמידה בה תואמת התנהגותו הכללית את ערכי היסוד של משטרנו אינם יוצרים כשלעצמם מחסום בינו לבין זכות הפנייה לביהמ"ש.
ה. השופט אלון סבר שיש לדחות את העתירה מטעם אחר. לדעתו אין על בג"צ להתערב בשיקול דעתם של חברי הכנסת כאשר על פני הדברים קיבלה רשות מרשויות בית המחוקקים החלטה שבסמכותה, בהליך אשר נתקיים עפ"י הוראות חוק ושהוא לכאורה תקין. בג"צ לא יתערב בשיקול דעתם של חברי בית הנבחרים עפ"י העילות המקובלות עליו להתערב בשיקול דעתם של פקידי הרשות המבצעת ושלוחותיה. השופט אלון קיבל את גישתו של ב"כ המדינה כי המבחן הראוי להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות רשות מרשויות בית הנבחרים הוא מבחן הסמכות הפונקציונלי, שלפיו מתערב ביהמ"ש רק כאשר ההליך הפנים פרלמנטרי נתקבל תוך כדי חריגה מסמכותו הפונקציונלית של מפעילו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק, ד.לוין. עוה"ד מאיר שכטר ואברהם בארי לעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 1.12.86).
בר"ע 580/86 - יצחק פרג נגד קיבוץ עין חרוד
*דחיית תביעה עקב התיישנות(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, בן הקיבוץ המשיב וחבר בו לשעבר, נפגע בתאונה בקיבוץ בשנת 1956 בהיותו כבן 10. לפני כשנה עזב את הקיבוץ ותבע מהקיבוץ פיצויים שהיו צריכים להיגבות ע"י הקיבוץ בעבורו בגין אותה תאונה וטען שאם לא ניגבו פיצויים הרי שהקיבוץ התרשל במילוי חובתו כלפיו ועל כן על הקיבוץ לפצותו. התביעה נדחתה על הסף עקב התיישנות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין הצדקה לדרוש מהקיבוץ שיעמוד על משמר זכותו לפיצויים של חבר יותר מהחבר עצמו. כאשר המבקש הגיע לבגרות לא היה מה שימנע בעדו להתענין מה עשה הקיבוץ בעניינו או לפעול, ולו גם תוך שבע שנים מאז, על ידי הגשת תביעה בנזיקין נגד אלה שגרמו ברשלנותם לתאונה. כל זאת הוא לא עשה. עתה, כשהגיע לגיל ארבעים, לאחר שעזב את הקיבוץ, החל להתענין בדבר. אין כל סיבה שנוכח התנהגותו לא יחילו על תביעתו את חוק ההתיישנות.
ג. יתירה מזו, מסתבר שהמבקש קיבל סכום מסויים ששוערך ליום התשלום, ככסף שהקיבוץ קיבל בשעתו עבור ילד שנפגע. קבלת הכסף כמוה כהודאה שמדובר בו עצמו ומכאן שהקיבוץ דרש פיצוי עבורו, קיבל את הפיצוי ואף מסרו למבקש. הטענה היחידה
יכולה להיות שהקיבוץ לא מיצה בשעתו את מלוא התביעה, ולא יעלה על הדעת שתביעה אחרונה זו תוגש נגד הקיבוץ אחרי כשלושים שנים. אמנם אין חבר קיבוץ יכול לתבוע את קיבוצו כל עוד הוא נמנה עם חבריו, אך הדרך לבוררות כמכשיר לישוב סכסוכים קיימת וקבועה בתקנון וזו הדרך בה יכול וצריך היה ללכת כבר מזמן.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. רענן למבקש, עו"ד י. בן חפ"ר למשיב. 25.11.86).
ב.ש. 947/86 - ג'ון (איוון) דמיניוק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החוק לעשיית דין בנאצים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר מואשם בביצוע מעשי זוועה בשואה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור עורר כמה טענות שסיכומן הוא כי זכויותיו הדיוניות של העורר קופחו בעת הדיון בבקשת המעצר שנדונה בביהמ"ש המחוזי, ועל כן מבקש הוא לבטל את החלטת המעצר ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. לטענתו נפגע העקרון של פומביות הדיון משום שההליך התקיים בתוך כתלי כלא אילון וכן לא ניתנה לו שהות לעיין בחומר החקירה ולא היה לו יעוץ של עו"ד ישראלי. חלקם של הדברים אינו מדוייק. הדיון אמנם לא היה במקום מושבו של ביהמ"ש אך עפ"י חוק בתי המשפט רשאי היה ביהמ"ש לקיימו שלא במקום מושבו, הדיון היה פומבי שכן נכחו בו עיתונאים. כמו כן הוצעה לסניגור עזרה של סניגור ישראל וסרב לקבל.
ב. גם אם נפלו פגמים פרוצדורליים בביהמ"ש המחוזי אין בכך עילה לבטל את החלטתו. השאלה אם לגופו של ענין יש הצדקה להמשך המעצר עד תום ההליכים פתוחה לדיון בערר. אין חשיבות וצורך לקבוע אם היו פגמים פרוצדורלים בדיון שקדם להחלטה נשוא הערר, שהרי לא יגרם לעורר כל עוות דין אם אמנם היו פגמים. ההחלטה אם לעצרו או לא, תפול עתה בערר לגופו של ענין. ב"כ התביעה ביקש בערר להגיש חומר כדי להדוף את הטענה כי העורר אינו איוון דימיאניוק אלא ג'ון דימיאניוק והסניגור התנגד להגשת המסמכים הנוספים. הוחלט לקבל את המסמכים שכן בדיון בערר אין ביהמ"ש מוגבל לבדיקת החומר שהיה בפני הערכאה הראשונה, אלא עליו לבחון את השאלה אם יש להמשיך לעצור את הנאשם לאור מכלול הנתונים המעודכנים.
לגופו של ענין - היתה ראיה לכאורה כי העורר הוא האיש ששמו נקוב בכתב האישום, וכי מהמסמכים עולה כי שמו הקודם של העורר, המתקרא כיום ג'והן דימיאניוק, היה איוון דימיאניוק, והעורר עצמו הזדהה כאיוון דימיאניוק בהזדמנויות שונות. באשר לראיות כי העורר הוא האיש שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום - ראיות לכאורה מצויות בזהויו של העורר בשני צלומים ע"י עדים שונים ולצורך ההכרעה בשאלת המעצר די בראיות לכאורה אלה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אוקונור לעורר, עוה"ד הורוביץ וגולדמן למשיבה. 27.11.86).
ב.ש. 899/86 - מקס גרינהוט גמבה ושות' נגד אלבני ישראל פרייט בע"מ ואח'
*ביטול הארכת מועד (בקשה לביטול החלטה על הארכת מועד שניתנה במעמד צד אחד - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי תלויה ועומדת תביעה שהגישה המשיבה השניה נגד המשיבה הראשונה. במסגרת תביעה זו הגישה המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) בקשה להתיר לה המצאת הודעת צד ג' למבקשת אך בקשתה נדחתה. ההחלטה ניתנה ביום 5.7.86 במעמד הצדדים ובהתחשב בתקופת הפגרה המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 8.10.86. ביום 7.10.86 הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הבקשה הוגשה על ידי בא כוחה הקודם של המשיבה עו"ד ג. לוי ובבקשה נאמר שעו"ד לוי מונה לאחרונה לתפקיד ממלכתי ועקב כך נבצר ממנו להמשיך בטיפול בתיק והוא עומד לצאת לחו"ל תוך מספר ימים במסגרת תפקידו החדש. כן נאמר כי המשיבה נאלצת להעביר את התיק לעורך דין אחר והארכת המועד נועדה לאפשר לה העברה סדירה על התיק ולימוד
החומר הקשור בו. עו"ד לוי מסר כי ניסה להשיג את תגובת הצד שכנגד אך ממשרד באי כח המבקשת נמסר לו שהם שוהים בחו"ל עד ליום 25.10.86. על יסוד נתונים אלה הוחלט ביום 7.10.86 להאריך את המועד כמבוקש. ביום 30.10.86 הגישה המבקשת בקשה לביטול ההחלטה. לפני מועד הדיון בה, ביום 3.11.86, הגישה המשיבה את הודעת הערעור וזו קובלה ונרשמה. הבקשה נדחתה.
החלטה שניתנה במעמד צד אחד ניתנת לעיון חוזר ולשינוי. העילות המצדיקות עיון חוזר בהחלטה שכזו והיקף העיון החוזר שונים בהתחשב בסוגים השונים על ההחלטות. ההחלטה הניתנת במעמד צד אחד הינה בעלת אופי זמני ולא נגרם כל עוול לצד שההחלטה ניתנה לבקשתו אם לאחר מתן ההחלטה ישמע ביהמ"ש את הצד שכנגד ויחליט בעניין מחדש. בנקודה זו קיים ייחוד בנוגע לבקשה להארכת מועדים. פעולה שלעשייתה נקצב זמן מוגדר אין לבצעה אחרי עבור הזמן. אם צד יבקש לאחר עבור הזמן את הארכת המועד הרי יוכל לבצע את המעשה רק אם המועד יוארך. שונה המצב לגבי בעל דין המבקש בתוך התקופה הקבועה להאריך לו את המועד. במקרה שכזה עומדת לו הזכות לעשות את הפעולה בתוך המועד גם אם בקשתו נדחית ומשום כך קיימת חשיבות להחליט בבקשה בתוך המועד. לעתים, מחמת קוצר זמן יש צורך להחליט בבקשה על אתר ובמעמד צד אחד. החלטה כזו המאריכה את המועד ניתנת לעיון מחדש, אך בה יש ליתן משקל נכבד לעובדה שבינתיים חלף המועד ואם תבוטל ההחלטה יהיה מנוע בעל הדין מלבצע את הפעולה שיכול היה לעשותה אלמלא הוארך המועד על פי צד אחד. בענייננו, הוגשה הבקשה להארכת המועד בתוך המועד הקבוע להגשת הערעור, אם כי יום אחד לפני תום המועד. עדיין היה סיפק אז בידי בא כוחה החדש של המשיבה להגיש ערעור במועד והענות לבקשת הביטול היום תקפח את זכות הערעור שעמדה למשיבה ערב תום המועד. אמנם בבקשה לא נמסרו פרטים מלאים, היינו מתי עו"ד לוי עוזב את הארץ וכדומה, אך היא התבססה על נתונים נכונים ואין היא נגועה בפגם שיש בו כדי לבטלה מעיקרא. בנסיבות אלה יש להעדיף את עניינה של המשיבה ולא לבטל את הארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' יואל למבקשת, עו"ד שמילוביץ למשיבה.10.11.86).
ב.ש. 914/86 - אליהו גת ואח' נגד יעקב בוטקובסקי ושות'
*עיכוב ביצוע החלטה לביטול עיקול (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה בתנאי שיופקד ערבון).
המבקשים הגישו תביעה לאכיפת הסכם למכירת מקרקעין נגד המשיבה וביהמ"ש דחה את התביעה. ממילא בוטל צו עיקול זמני שהוטל בזמנו על אותם מקרקעין עד למתן פסק הדין. במסגרת התביעה עתרו המבקשים לסעד חילופי של תשלום פיצויים ואכן נפסק להם פיצוי כזה אך לא בשיעור שהם דרשו. המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וכעת עותרים הם להאריך תקפו של העיקול הזמני עד למתן פסק הדין בערעור טוענים המבקשים שאם תעביר המשיבה את המקרקעין למי שהיא מכרה אותם שוב לא תהא כל תועלת אם יזכו המבקשים בערעורם. מאידך חוששת המשיבה מנזקים עצומים שיתוספו לה על אלה שכבר נגרמו לה עקב אי יכולתה לקיים התחייבותה כלפי מי שרכש ממנה את המגרש, אם לאחר כשש שנות המתנה עקב העיקול הזמני שוב תהא מנועה לקיים התחייבותה כלפי הרוכש עד להחלטה בערעור. הבקשה נתקבלה תוך התנייה להפקדת ערבון.
בתביעה המקורית עתרו המבקשים לסעד חילופי של פיצוי כספי אם תידחה העתירה לאכיפת ההסכם ולפחות לכאורה ניתן להניח כי המבקשים עצמם ראו סעד של פיצוי כתחליף לאכיפה דווקא. משנדחתה התביעה בעיקר על יסוד הממצא העובדתי שלא היתה גמירת דעת להתקשרות הרי לכאורה אין צידוק להשאיר בתוקף את העיקול. באת כח
המשיבה לא הסתירה שיש בדעת המשיבה להעביר את המגרש לרוכש ללא שהיות וזה אכן עשוי למנוע מהמבקשים את הפירות אף אם יזכו בערעור. מאידך, נזקה של המשיבה עשוי להיות כספי בלבד ואותו ניתן להבטיח. על כן הוחלט לקבל את בקשת המבקשים ובלבד שיפקידו ערבות בנקאית על סכום של 200,000 שקל להבטחת כל הנזקים העשויים להגרם למשיבה.
(בפני:השופט בייסקי. עו"ד שנקר למבקשים, עו"ד גב' פרפורי למשיבה.16.11.86).
ע.א. 396/84 - פקיד שומה רחובות נגד עו"ד יניב עצמון
*פסילת ספרי עו"ד עקב אי רישום תקבול (הערעור נתקבל).
בבקורת שנערכה בשעת בוקר במשרדו של המשיב נמצא כי ארבעה שיקים, ללא ציון שם הנפרע, וסכום של 600 שקלים במזומנים, לא נרשמו. לגרסת המשיב נתקבלו התקבולים מלקוח בערב שקדם לבקורת, סמוך לזמן סגירת המשרד, ומפאת עייפותו הכניס את התקבולים למגירת שולחנו ואמר לרשמם למחרת בבואו למשרד. ברם בהגיעו למשרד כבר המתינו לו לקוחות והוא נסחף בעבודה וכך הוסחה דעתו מהתקבולים שבמגירה. ההשמטה שבאי רשומם נעשתה, לגרסתו, ללא כוונה להעלים את התקבולים. פקיד שומה החליט לפסול את ספרי המשיב וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי היה ער לדברים שנאמרו בפסיקה כי מטרת ההוראה שבסעיף 145ב' היא "ליצור מסגרת ארגונית אשר תמנע שכחה, הזנחה ורשלנות" ולפיכך אי רשום תקבול בסמוך לאחר קבלתו הנעשה בתום לב ובלא כוונה להעלים מס אין בו משום סבה סבירה או מספקת. ברם, ביהמ"ש סבר כי "כל זה נכון.. כאשר היתה שכחה, כלומר עבר מועד מסויים ולא נעשה דבר ולא היה שום דבר שעשוי היה להזכירו כי עוד לא קיים את חובת הרשום... אילו היה כבר מפקיד את השיקים בבנק ומכנים את המזומנים לכיסו ניתן היה לאמר כי... זו היתה שכחה שאפילו תום לב והעדר כוונה להעלים אינם משמשים הצדק. אך אדם המכניס שיקים למגירה שבמכתבתו והוא עדיין צריך להפקיד אותם בבנק... אם לא היתה לו כוונה להעלים הרי שהיה אותה שעה רושם את התקבול בפנקסיו. הוא הדין לגבי המזומנים... המכניס 600 שקלים למגירה סביר להניח כי התכוון להסדיר משהו בקשר ל-600 שקלים אלה...". לפיכך קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המשיב. הערעור נתקבל.
לאבחנת ביהמ"ש בין תקבול בצורת מזומנים או שיקים שכבר הופקד בבנק ובין זה שטרם הופקד אין יסוד ככל שמדובר בסיבה מספקת לצורך סעיף 145ב'. כשמטרת ההוראה היא מניעת החשש שאם הרשום לא יעשה בסמוך לאחר קבלת התקבול, עקב שכחה, הזנחה, רשלנות או טעות הוא לא יעשה גם בשלב מאוחר יותר, הרי אין הבדל אם כבר הופקדו התקבולים או טרם הופקדו. גם אם למשיב לא היתה כונה להעלים את התקבולים, כפי שהניח ביהמ"ש המחוזי, והוא פעל בתום לב, אין בכך סיבה מספקת לאי הרישום. על המשיב היה לרשום את התקבולים בערב קבלתם ומשלא עשה כן עליו להראות סיבה מספקת לכך במובן סעיף 145ב'. השעה המאוחרת והעייפות אין בם סיבה מספקת לאי רישום בפנקסים. משלא נרשמו התקבולים בו בערב, היה על המשיב לרשמם מיד בבואו למשרדו למחרת בבוקר והלקוחות שחיכו לו בהגיעו למשרד והעבודה שהיה עליו לבצע עבורם גם הם לא היו סיבה מספקת לאי הרישום.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יעקב כהן למערער, המשיבלעצמו. 8.12.86).
בג"צ 742/86 - דוד בלס נגד פרקליט מחוז ת"א
*דחיית עתירה עקב אי גילוי עובדות (העתירה נדחתה).
העותר מלין על כך כי התביעה מסתירה ממנו חומר חקירה. טענה זו חמורה היא ביותר ולא ייפלא כי שופט ביהמ"ש העליון הוציא צו על תנאי נגד המשיב.
ברם, מתברר כי העתירה אינה מדוייקת והיה בה כדי להטעות את ביהמ"ש. דבר זה מתגלה בשני עניינים: באשר למסמכים של אש"ת-כספים ציין העותר שביקש לקבל קלסרים המאגדים מסמכים של אש"ת ובקשתו נדחתה, בעוד שברוב רובם של המקרים, (ב- %99), נמסרו המסמכים לסניגורים ואי גילוי עובדה זו יש בה חוסר נקיון כפיים; באשר לקלטות שונות לא נמסרו העובדות במלואן ושוב מהווה הדבר חוסר נקיון כפיים. כיוון שכך נדחתה העתירה. בשלב שבטרם הוצאת צו על תנאי חי ביהמ"ש מפי העותרים ועל כן חיוני הוא כי האמת כולה, ורק האמת, תובא לידיעת השופט ותשמש בסיס להחלטתו.
(בפני השופטים: ברק,בייסקי, מלץ. 19.11.86).
בג"צ 230/86 - שושנה (סוזן) מילר נגד שר הפנים ופקיד הרישום עפ"י חוק מרשם אוכלוסין
*הוספת הרישום "נתגיירה" במרשם האוכלוסין (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה רישומי הדת והלאום של העותרת במרשם האוכלוסין. העותרת עברה תהליכי גיור בארה"ב במסגרת התנועה הרפורמית ומשבאה ארצה ביקשה להרשם כיהודיה. תחילה הופנתה לבי"ד רבני לשם קבלת אישור לגיורה, אך בסופו של דבר נותרה עמדת משרד הפנים כי העותרת תרשם כיהודיה אלא שתתוסף בסוגריים המלה "נתגיירה". בפסק דין מקיף מפי הנשיא שמגר הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי אין שר הפנים מוסמך להוסיף רישום כלשהו לרישומים במירשם או בתעודת הזיהוי שנקבעו בחוק או ע"י השר באישור ועדה של הכנסת. החוק והתקנות קובעים לא רק את הפריטים שיש לרשום, אלא גם תוחמים את הפריטים שניתן לרשום ועליהם אין להוסיף.
פסק הדין ניתן כאמור מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט אלון בפסק דין קצר כי עפ"י ההלכה אין להבחין בין יהודי שנולד כיהודי לבין יהודי מכח גירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. עוה"ד א. שפאר וע. גרין לעותרת, עו"דר. יאראק למשיבים. 2.12.86).
ע.פ. 404/86 - פרגון יהודה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש ( הפצת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בהחזקת והפצת 74000 דולר מזוייפים בהזדמנות אחת ו-800 דולר מזוייפים בהזדמנות אחרת וכן הורשע בקבלת רכוש שהושג בדרך של פשע ובשימוש בסם מסוג אדולאן. בגין עבירות הזיוף וההפצה של הדולרים נדון המערער לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ובגין העבירות האחרות נדון לשלוש שנים מאסר בפועל כשאת העונשים מרצה הוא בחופף. בעת שביצע את המעשים האמורים היו תלויים ועומדים כנגד המערער ארבעה עונשי מאסר על תנאי וביהמ"ש סבר שמדובר ב- 64 חודשי מאסר על תנאי ועל כן הפעילם וקבע כי 30 חודשים יצטברו ו- 34 חודשים יחפפו את המאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לענין הפעלת המאסר על תנאי המצטבר.
לענין חומרת העונש - בשל כל העבירות גם יחד יצטרך המערער לרצות ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ועונש זה אינו חמור במידה המצדיקה התערבות בו. ברם, מסתבר כי לענין המעצרים על תנאי טעה ביהמ"ש המחוזי בסוברו כי אלה מצטברים לכדי 64 חודש. השופט, מתוך טעות, התחשב פעמיים באותו עונש של 18 חודשים שהוטל על המערער בבימ"ש השלום בת"א באחד המשפטים. יש יסוד להניח שאם התקופה הכוללת, כפי שראה אותה השופט היתה ב- 18 חודשים פחות, כפי שהיא באמת, כי אז היה קובע הפעלת מצטברת של העונשים המותנים לתקופה קצרה יותר. לפיכך תהיה התקופה המצטברת של העונשים שהופעלו 21 חודשים במקום 30 חודשים.
(בפני השופטים: ד.לוין,בך, חלימה. עו"ד א.ברתור למערער, עו"ד גב' י.ליבוביץ למשיב. 25.11.86).
ע.א. 61/85 - עזבון המנוח ראובן בן גל נגד שרה בן גל
*החלפת בעלי דין עקב פטירת המערער (הבקשה נתקבלה).
הוגש ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין רכוש משותף של בני זוג. לאחר הגשת הערעור נפטר המערער ועובדה זו לא הובאה לידיעת ביהמ"ש. ביום 23.6.86 ניתן צו לסיכומים בכתב ובתוך המועד ביקש ב"כ המערער, בהסכמת הצד שכנגד, להאריך את המועד בנימוק שהמערער נפטר ואין לו קשר עם היורשים. המועד הוארך אך הסיכומים לא הוגשו בתוך המועד והערעור נקבע למחיקה מחוסר מעש. ביום הדיון הגיש ב"כ המערער שתי בקשות: האחת לחילופי בעלי דין ולהמשכת הדיון ע"י יורשי המערער והשניה להארכת מועד להגשת סיכומים. הבקשה הראשונה נתקבלה וממילא לא היה צורך בבקשה השניה.
פטירת בעל דין אינה מביאה להפסקה אוטומטית של ההליכים המשפטיים אך המשך ההליכים מחייב מתן צו של ביהמ"ש בדבר קביעת בעל הדין שיבוא במקום המנוח. היוזמה לחילופי בעלי דין היא, בדרך כלל, בידי הצד המעוניין בהמשך המשפט והדבר יכול להעשות גם בבקשה המוגשת עפ"י צד אחד. כל עוד הליך הערעור תלוי ועומד ולא הסתיים מסיבה כלשהי ניתן להגיש בקשה לחילופי בעלי דין וכל עוד לא ניתן צו בבקשה שכזו אין מקום להגיש סיכומים בכתב. צו של ביהמ"ש המורה למערער להגיש סיכומים בשעה שהמערער נפטר כבר, ניתן על יסוד נתונים עובדתיים מוטעים והינו חסר נפקות. כל עוד לא צורפו יורשיו של המערער המנוח כצדדים להליך, אין הצו בעניין הסיכומים חל עליהם. הערעור הנדון נקבע למחיקה מחוסר מעש ובשלב זה הערעור עדיין תלוי ועומד. ניתן על כן להגיש בקשה לחילופי בעלי דין גם בשלב זה. בקשה זו היא במקומה, אף אם הוגשה קרוב לשנה לאחר פטירת המערער. לפיכך הוחלט להענות לבקשה לחילופי בעלי דין וניתנה למערערים שהות להגשת סיכומיהם.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ברא"ז למבקש, עו"ד י. כהן למשיבה. 7.12.86).
ע.א. 124/85 - שלמה קוסטו נגד שרה קוסטו
*הצהרה על שיתוף בנכסים וסמכות ביהמ"ש המחוזי (הערעור נדחה).
שתי טענות הועלו בערעור: הראשונה, עניינה סמכותו של ביהמ"ש המחוזי; והשניה, שהיא חילופית, עניינה הצהרת ביהמ"ש על שיתוף בנכסים מוגדרים (חשבון בנק). הערעור נדחה. אשר לסמכות ביהמ"ש המחוזי - ההליכים בענין הרכוש המשותף החלו בביהמ"ש המחוזי ולאחר מכן ביקשו בני הזוג להתגרש והחלו דיונים בביה"ד הרבני שבהם נכרך ענין הרכוש. הדיונים בביה"ד הרבני נסתיימו כאשר האשה לא הסכימה לקבלת הגט בתנאים שהיו תחילה מוסכמים. ביה"ד הרבני החליט ברוב דעות שאין לשלול מן האשה זכותה לחזור בה וכי יש לנסות ולהגיע להסכם חדש. אם כך הדבר, לא היה ביהמ"ש המחוזי מנוע מהמשך הדיון בענין השיתוף ברכוש שהובא בפניו לפני שהחלו ההליכים בביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך מעיקרו לדון בתביעת השיתוף ולא היתה הכרעה שיפוטית שיכולה היתה למנוע ממנו את המשכו של הדיון והשלמתו משכשלו הנסיונות להביא את בני הזוג לגירושין בהסכמה.
אשר לענין השיתוף בחשבון חסכון - טענת המערער היא כי במועד פלוני בשנת 1976 החליטה האשה על ניהול חשבון עו"ש נפרד שאליו הכניסה את ההכנסה מהשתכרותה ועל כן יש לראות את חשבון החסכון שנוצר כחשבונו של הבעל ורכושו הבלעדי. טענה זו יש לדחות. בני הזוג חיו בצוותא ושני בני הזוג הפרישו לטובת הבית מחשבונות העו"ש שלהם. משק הבית ניזון מהכנסת שני בני הזוג והחסכון שנוצר באותה תקופה במשפחה הוא, לכאורה, של שניהם במשותף כל עוד לא הוכח שנשאב ממקורות אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריאל שריג למערער, עו"ד זאב טלמור למשיבה. 23.11.86).
ע.פ. 612+676/85 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת אב בביצוע מעשים מגונים בבתו בת ה-4 וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברשימה ארוכה של עבירות ובכללן מעשה מגונה בבתו בת ארבע, ונגזרו לו חמש שנות מאסר. הערעור מופנה נגד ההרשעה במעשה המגונה ונגד חומרת העונש והוא נדחה. ההרשעה מבוססת על עדותה של הקטינה והיא מסתייעת בעדות אחיה. הקטינה עצמה נחקרה ע"י חוקרת נוער והטענה העיקרית היא שחוקרת הנוער הציגה לקטינה שאלות מדריכות, לחצה עליה, ועל כן אין יסוד לבסס על עדות זו את הרשעת המערער. ברם, תוך עיון בחומר החקירה עולה שלא נפל כל פגם בהכרעת הדין. בפני הקטינה אמנם הוצגו שאלות מדריכות והיא השיבה עליהן בהן או לאו (אם בע"פ ואם בנדנודי ראש) אך אין בכך כל פסול. צורת החקירה היא פונקציה של הנסיבות, ואך טבעי הוא כי לקטינה בת ארבע יש להציג שאלות באופן שונה מלקטין בן 14. בנסיבות הענין אין פגם בשאלות שהוצגו. גם הערעור על העונש נדחה.
(בפני השופטים: ברק, ד.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד גנון למערער, עו"ד גב' נ.בן אור למשיבה. 4.12.86).
ע.פ. 166/86 - דרובי פואד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות סמים ובכלל זה ייבוא והחזקה של 90 ק"ג חשיש. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. כשלעצמו, אין העונש חמור מדי. אדרבה הוא נראה על פניו מתון בהתחשב בחומרת העבירות. השופט צדק גם כשלא קיבל את המלצת שירות המבחן להסתפק בתקופת מאסר קצרה בלבד לריצוי בפועל, שכן חומרת העבירות מבחינת בריאות הציבור מחייבת הטלת עונש מרתיע ומוחשי. ברם, מסתבר שלרשת היו שותפים נוספים שעליהם הוטלו עונשים קלים יותר. אחד הנאשמים האחרים אשר לגביו לא היו כל נסיבות להקל לעומת המערער נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ועל יסוד כלל אחידות העונשים יש להפחית גם את עונשו של המערער ולהעמיד אותו על שלוש וחצי שנים מאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נ. מטר למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 27.11.86).
ע.פ. 215/86 - ציון ג'רבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתה כדי לקבל דמי ביטוח וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
אין להתערב בממצאי ביהמ"ש באשר להרשעת המערער בהצתה ונסיון להשיג במרמה דמי ביטוח. מהימנות עדים היא ענין לערכאה השומעת אותם והשופט שראה את העדים והתרשם מהם ישירות יכול היה לקבוע את ההרשעה. אין גם לגלות טעות משפטית בפסק הדין. השופט הציב לנגד עיניו את הכלל כי עדות כבושה ערכה מועט, אלא אם נתן העד הסבר מתקבל על הדעת, או שעולה הסבר כזה מכלל הראיות שבתיק. ההסבר נשקל כראוי ואין יסוד להתערב בכך. היו גם עובדות המוסיפות אמינות לגירסת התביעה. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - אין לומר שהוא כבד מדי נוכח חומרת המעשים. אולם העבירה בוצעה בשנת 1977 ואדם עשוי לשנות משך שנים כה רבות את אורח חייו. הדרישה שישא עתה בתקופת מאסר ארוכה עבור מעלליו אז קשה היא. השופט נתן דעתו לשיקולים, לרבות הזמן שחלף, אך נראה שרצוי במקרה זה להתחשב בגורם הזמן ביתר שאת. המערער נשא אשה אחרת והיא בהריון. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על 18 חודשים, מבלי לנכות את ימי המעצר, ואילו שמונת החודשים הנותרים יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד פרנק למערער, עו"ד גב' י.טפירו למשיבה. 2.12.86).
ע.פ. 321/86 - רפאל הלל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בקטין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של ביצוע מעשה מגונה בקטין ונסיון לבצע מעשה סדום בקטין ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בילדי שכנים של המערער וכאשר נודע לאחד ההורים, בשלב מוקדם, על מעשהו של המערער, היו מוכנים כנראה למחול לו על כך ואף לא להודיע למשטרה ובלבד שיפסיק את מעשיו. היתה בכך משום אזהרה חמורה למערער אך הוא לא שלט ביצרו. למערער אין הרשעות קודמות ובמובנים מסויימים הוא מתפקד כהלכה, אך גם כיום מודעותו של המערער לחומרת המעשים לא הבשילה ואין הוא נוטה לקבל טיפול שהוצע לו. מכאן גם הסכנה הנובעת מן המערער לגבי קטינים ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי,בך, חלימה. עו"ד משה לוי למערער, עו"ד גב' ש.וסרקרוג למשיבה. 1.12.86).
ע.א 577/84 - קרול רוזנבלט נגד מדינת ישראל
*תביעה עפ"י חוק פיצוי מפוני סיני (הערעור נדחה).
המערערת ניהלה מזנון ומסעדה בימית והערעור נוגע לפיצויים שהמערערת תבעה בהתאם לחוק פיצוי מפוני סיני. ועדת הערר סברה כי המערערת לא הוכיחה כדבעי את תקבוליה ואת רווחיה. הועדה לא היתה מוכנה להשען, ללא ביקורת ובחינה חוזרת, על הדו"חות שהוגשו על ידי המערערת למטרות אחרות וזאת מאחר שהטילה ספק באמינות הנתונים. המערערת טוענת כי לא היתה בידי הועדה הסמכות להפוך עצמה לבודק ובוחן וכי היה עליה לקבל נתונים העולים מן הדוחו"ת האחרים ללא אומר ודברים. הערעור נדחה. הרשויות המופקדות על הפיצויים רשאיות היו להביא בחשבון את הנתונים ששרשיהם בתנאי הזמן והמקום ובשיקולים שנתלוו בעת הנתונה לדווח פלוני וזאת במידה והיה בהם כדי להשליך על ענין האמינות. אין גם הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בנושאים המעוגנים כל כולם בשיקול הדעת של הועדה ואשר צריכים היו להיות מושפעים גם מן הראיה של מכלול הפיצויים ששולמו. אין הצדקה להתייחסות למגזר אחד מן הפיצויים בלבד, כאילו הוא עומד בגפו, כאשר בוחנים את ההצדקה למתן תשלומים לפנים משורת הדין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שלמה שפיר למערערת, עוה"ד יהושע באום ויעקב כהן למשיבה. 14.10.86).
ב.ש. 982/86 - יעקב ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בנשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת נשק, קשירת קשר לבצוע פשע ועשיית עסק בכלי יריה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי מעורבים נוספים באותן עבירות שלשה במספר, שוחררו בערובה ולפיכך רואה הסניגור אפליה בין נאשמים באותו ענין. ברם, בהחלטות שניתנו בקשר לנאשמים האחרים הובהר כי חלקם במעשים היה שונה מאשר של העורר, שהוא בעל הנשק בו מדובר ואילו האחרים חלקם היה משני. בנסיבות אלה אין ביסוס לטענות אפליה.
טענה אחרת מצביעה על הזמן הרב שעשוי העורר להמצא במעצר משום שבמשפטו יהא צורך להעיד שני נאשמים אחרים ששוחררו בערובה ומשפטם של משוחררים בערובה משתהה יותר מאשר משפטם של נתונים במעצר. התובעת הודיעה כי הוגשו בקשות להקדים את משפטי הנאשמים האחרים בנימוק שעליהם להעיד במשפטו של העורר והביעה תקווה שהמשפט יוקדם. בנסיבות מסויימות עשוי אורך תקופת המעצר עד למשפט להוות נמוק לשחרור בערובה. בענייננו, העבירות המיוחסות לעורר יש בהן חומרה רבה, בעיקר כאשר ידע שאמורים היו למכור את הנשק כדי שיגיע למטרות עויינות, ועברו של העורר אינו נקי. עובדות אלה מצדיקות מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גז לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 1.12.86).
ב.ש. 842/86 - יהושע חייק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחר והחזקת הירואין. הפרשה החלה כאשר אשה בשם גבאי (להלן - העדה) נתפסה ע"י המשטרה כשברשותה חצי בקבוק אדולן שהוא סם "מתון". כאשר נחקרה סיפרה כי אדם העובד עמה בחנות שהיא מנהלת בעפולה, (להלן: ברוך) צורך הרואין המכונה "קוק" באופן קבוע ובקשר לכך באים לחנות לעתים תכופות ספקים המוכרים לי סם זה. אחד מאלה הוא העורר שלפי הנטען על ידה הופיע בשלוש הזדמנויות בחנות ומכר לברוך מנות "קוק" כאלה. העדה אף סיפרה כי היא מכירה את העורר מזה זמן כתושב עפולה ואף זיהתה אותו במסדר תמונות. ברוך כופר בכל מה שייחסה לו העדה וכן גם העורר עצמו. עדותה של העדה הוא הבסיס היחידי בחומר הראיות שנמצא נגד העורר ועל יסוד עדות זו הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור טוען לפגם בעדות העדה בכך שניתנה כתוצאה מהבטחות שהובטחו לה. ברם, מתמליל השיחה שהיתה בין אנשי המשטרה והעדה עולה שכל מה שנאמר לה היה כי יתחשבו בעובדה שהיא אם לילד קטן. הבטחה זו כשלעצמה אין לראות בה פגם שיכול לרדת לשורש ולעצם טיבה של העדות. טענה אחרת בפי הסניגור שהעדה, על פי דבריה, לא ראתה סם ממש אלא ראתה את האריזות העובדות מיד ליד ושמעה את שני הצדדים לעיסקה, העורר וברוך, דנים בפרוטרוט בסוג החומר, טיבו ומחירו. ברם, בעדות כגון זו די בענייננו. הלכה פסוקה היא שלצורך הרשעת בעבירת סמים אין חובה על התביעה להצביע בפועל על הסם שמדובר בו. על פניה עדותה של העדה היא עדות מסודרת וברורה שאם תהיה אמינה יכולה בהחלט לשמש בסיס להרשעת העורר. כשמדובר בסם מסוג הירואין ובאדם בעל הרשעות קודמות בענייני סמים צדק השופט כשהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אבירם לעורר, עו"ד גב' נ. ישראלי למשיבה. 21.10.86).
ב.ש. 963/86 - אברהם ציון נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור פלילי
(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות שונות ונדון למאסר על תנאי וקנס כספי. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה וכדי שיוכל לערער שנית צריך היה להגיש בקשה לרשות ערעור תוך 45 ימים מיום מתן פסה"ד. המבקש הגיש את בקשתו כחודש לאחר שתם המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור ובקשתו להארכת מועד נדחתה. בתצהיר שהגיש מסביר המבקש כי האחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור נובע מכך שבמשך כחודש ימים לא נמצא התיק במזכירות ביהמ"ש המחוזי. לטענתו הריצו אותו לארכיב וחזרה במשך שלושה שבועות ולבסוף נמצא התיק ובינתיים חלף המועד. המבקש נחקר על תצהירו ומעדותו עולה כי פנה לביהמ"ש המחוזי רק כחלוף 40 יום מעת מתן פסה"ד. המבקש לא הביא כל ראיה, ולו נסיבתית, לתמיכה בגירסתו כי נדחה בלך ושוב במזכירות ביהמ"ש. תצהירו לא היה מפורט ודבריו בעדות היו מבולבלים ובלתי אמינים. לא היה בידו לציין, ולו תאריך מדוייק אחד, שבו פנה בצורה מסודרת לביהמ"ש. לא ברור למי פנה ומתי והוא לא ביקש כל אישור לאי מציאת התיק. בקשה להארכת מועד בטענה שתיק ביהמ"ש לא נמצא יש להוכיח כדבעי. על המבקש לשכנע את ביהמ"ש שאכן קרתה תקלה במזכירות המצדיקה הענות להארכת המועד. גם בהנחה שבשלב כלשהו היה קושי באיתור התיק, מוטלת על בעלי הדין החובה לעשות מאמצים ולפעול למציאת התיק. המבקש התרשל ולא עשה מאמצים ראויים לשמם לאיתור התיק.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה. 14.12.86).