ע.א. 528/82 - עו"ד יוסף זלצמן מנהל עזבון בנימיני נגד עו"ד ישראל ברוידא
*שכ"ט לעו"ד שטיפל בעזבון וגם נתמנה למנהל עזבון(הערעור נדחה).
במשך כ- 45 שנה התקיימו יחסי ידידות בין המשיב ובין חיים בנימיניאשר נפטר לאחר הגשת הערעור (להלן: המערער). במשך 20 השנים האחרונות נמנה המערער על לקוחותיו של המשיב. בראשית שנת 1978, עם פטירת אשתו של המערער, פנה הלה למשיב בבקשה שיסדיר את כל הבעיות הקשורות בירושת המנוחה. המשיב טיפל בענין, בירר מיהם יורשי המנוחה ולאחר מכן טיפל במספר נושאים ספציפיים. בין היתר דאג לשינוי רישום זכויות המנוחה בבית המשותף כשהתברר כי חלה טעות ברישום זה, כן ניהל מו"מ עם יורש נוסף וקבע הסדר כספי אשר במסגרתו ויתר אותו יורש על חלקו בעזבון כך שהמערער נותר למעשה היורש היחידי. כן טיפל המשיב בענין מס עזבון.כדי לאפשר למשיב לחתום על המסמכים הרשמיים הדרושים בקשר לטיפול ברישום זכויות המנוחה בבית המשותף, התעורר הצורך שהמשיב ימונה כמנהל עזבון המנוחה, ובעיקר משום כך הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה למינוי המשיב כמנהל עזבון. אחרי סיום טיפולו של המשיב בעזבון המנוחה, הגיש למערער חשבון על סך 500,000 ל"י שכר טרחה בתוספת מע"מ. לדברי המשיב הביע את הסכמתו לחשבון המערער וחזר בו לאחר מכן מהסכמתו לשלם את הסכום האמור. המשיב הגיש תביעה לבימ"ש השלום נגד המערער והלה התכחש לחלק מהעובדות הנ"ל. שופט השלום קבע כי התובע הוכיח זכאותו לשכר טרחה הנדרש והנתבע הסכים לשלם את הסכום הנ"ל אך חזר בו מטעמים השמורים עמו. על אף קביעה עובדתית זו דחה ביהמ"ש את תביעת המשיב בנימוק של העדר סמכות מצדו לפסוק למשיב את שכר טרחתו.
ב. שופט השלום הגיע למסקנה זו בהסתמכו על סעיף 91 לחוק הירושה ועל פסק הדין בע.א. 153/77 (פד"י ל"ב (1) 627). סעיף 91 לחוק הירושה קובע כי "ביהמ"ש רשאי לפסוק למנהל עזבון שכר כפי שיראה למתאים" וביהמ"ש לענין זה הינו ביהמ"ש המחוזי. פסק הדין הנ"ל קובע כי אין מנהל עזבון יכול לקבל שכר מידי אחד היורשים אלא מן העזבון ובסכום שיפסוק לו ביהמ"ש. כיון שכך פסק שופט השלום כי על המשיב לפנות לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שכר טרחתו. עוד קבע השופט כי המשיב הוכיח שפעל למען המערער כעו"ד בתקופה שבין מות המנוחה ועד למינויו כמנהל עזבונה, אך המשיב הגיש תביעה כמקשה אחת ולביהמ"ש לא הוצעו אמות מידה או כללים לפיצול שכר הטרחה הנתבע כדי שייפסק אותו סכום שהוא ראוי לו בגין התקופה הראשונה ועל כן דחה את כל התביעה.
ג. ביהמ"ש המחוזי הגיע על סמך נימוקים משפטיים לתוצאה הפוכה. ביהמ"ש קבע כי מאחר שאיש מהצדדים לא פנה במקרה דנן אל ביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע את שכר הטרחה עפ"י סעיף 91, אלא שבימ"ש השלום נתבקש לאכוף הסכם שנערך בין מנהל העזבון והיורש, הרי אין בהלכה שנפסקה בע.א. הנ"ל כדי למנוע הושטת הסעד החוזי המבוקש למשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי טיפוליו של המשיב כעורך דינו של המערער ופעולותיו כמנהל העזבון של אשתו המנוחה היו כרוכות זו בזו ועל כן יש לקבוע סכום אחד וכולל כשכר טרחה. ביהמ"ש הוסיף כי בדק וחקר בטירחה שטרח המשיב על כל השלבים והגיע למסקנה ששיעור שכר הטירחה אינו מוגזם. לפיכך קיבל את הערעור ואישר את התביעה כפי שהגיש המשיב. הערעור על כך נדחה.
ד. יש להבחין הבחנה עקרונית בין מקרה בו נבחר עו"ד בתור מנהל עזבון, תוך התחשבות בכישוריו המקצועיים המיוחדים, לבין מקרה בו קיימת התקשרות דרך קבע, בין עו"ד ולקוח, ובמסגרת ייצוג קבוע זה של האינטרסים של מרשו, הוא גם מסכים להתמנות כמנהל עזבון בנסיבות בהן נודעת למינוי זה משמעות טכנית ושולית בלבד. המקרה מהסוג הראשון נדון בע.א. הנ"ל ולגביו נקבע כי מנהל עזבון שהוא גם עו"ד אינו זכאי בשל כך בלבד לשכר העולה על השכר המקובל המגיע לו בתור מנהל עזבון, ואילו
במקרים מהסוג השני עשוי המצב להיות שונה. כאן היה המערער לקוחו של המשיב במשך 20 שנה וכשנפטרה אשתו טיפל המשיב בכל ההיבטים המשפטיים הקשורים בפטירת המנוחה ובעזבונה כאמור לעיל. לבסוף דאג המשיב להתמנות כמנהל עזבון כדי שיוכל, מבחינה משפטית טכנית, לממש את כל הרכוש השייך לעזבון. בנסיבות אלה ברור שההיבט הדומיננטי ביחסים בין המשיב ובין המערער היה הקשר בין עו"ד ובין לקוחו ואילו הקשר בין מנהל העזבון ובין היורש היה גורם משני, שולי וטכני בלבד. על כן אין לראות פגם בכך שהמשיב קבע שכר טרחה כולל וגלובאלי עבור כל פעולותיו לרבות אלה שבוצעו על ידו בתוקף תפקידו כמנהל עזבון.
(בפני השופטים: ברק, ש.לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד י. ריזינגר למערער, עו"ד ד. רוזנפלד למשיב. 2.12.86).
בג"צ 496/85 - תנועת כ"ך ואח' נגד מפקד משטרת מחוז ת"א
*רשיון לקיים הפגנה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים ביקשו רשיון לקיים הפגנה מול שגרירות מצרים בישראל שנושאה יחסי ישראל - מצרים. הבקשה לרשיון נדחתה מן הטעם שהדבר "עלול לסכן את יחסי החוץ של מדינת ישראל עם ממשלת מצרים". טענות העותרים נגד ההחלטה הן שתיים: כי יש בהחלטת המשיב משום פגיעה שלא כדין בחופש ההפגנה; כי הטעם שבשלו דחה המשיב את הבקשה חורג מגדר השיקולים המסורים לו בסעיף 84 לפקודת המשטרה, שעניינם שמירת הבטחון והסדר הציבורי, ולא שמירת יחסי החוץ של המדינה. העתירה נדחתה.
ב. אשר לטענה הראשונה - החלטת המשיב לא באה לאסור מניה וביה את קיומה של התהלוכה, אלא להגביל את מיקומה שלא תתקיים מול השגרירות המצרית דווקא. חירות האסיפה וחירות התהלוכה אינן בלתי מוגבלות, הן חירויות יחסיות ולא מוחלטות. אין מפקד המשטרה חייב לאשר כל בקשה המובאת לפניו. כדי לצאת ידי חובת תפקידו עליו לדרוש, לחקור, ולשקול תוך שימת לב כל ההיבטים וההשלכות שבקיום התהלוכה, ככל שאלה נוגעים לתחום תפקידו. על פי פקודת המשטרה יש בידי מפקד משטרת המחוז לתת את הרשיון המבוקש, להתנותו בתנאים ובסייגים שיראה לנכון או לסרבו.
ג. אשר לטענה השניה - נימוקו של המשיב - אין בניסוחה של ההנמקה לסירוב כדי לבטא את מכלול השיקולים שעמדו לנגד עיניו. מתצהירו של המשיב עולה כי לפני שנתן את החלטתו שמע את דעת משרד החוץ בעניין ולדעת המשיב הוא לא היה עושה תפקידו נאמנה אם היה מתעלם משיקולי משרד החוץ ומתיר את קיום ההפגנה במקום המבוקש. שיקוליו של משרד החוץ הועלו על הכתב בתצהיר ולפי הנאמר בו עולה כי גם שיקולי משרד החוץ מצויים בגדרו הרחב של המושג "קיום הבטחון הציבורי" ואין הם חורגים, על כן, מהתחום עליו מופקד המשיב במסגרת הוראות פקודת המשטרה. גם אם הועלו שיקולים אלה על ידי משרד החוץ, רשאי היה המשיב להיוועץ עם משרד זה לצורך ראייה היקפית וכוללת של הנושא, לפני שהפעיל סמכותו ובלבד שההחלטה הסופית נשארה בידיו לאחר שהפעיל את שיקול דעתו שלו.
ד. אכן, השיקולים שהעלה משרד החוץ, ושאותם אימץ המשיב, לא באו לידי ביטוי בנימוק הגלוי שנתן המשיב לדחיית הבקשה, אולם לא זו בלבד שאותם שיקולים היו ביסוד החלטתו של המשיב ואין הם בגדר "חכמה שלאחר החלטה", אלא שאפילו היה הנימוק כאמור עילה חדשה שעליה מבקש המשיב להשתית את החלטתו, גם אז לא היה בכך כדי לפסול את ההחלטה מעיקרא והיה צורך לבדוק עילה זו לגופה. רשאי משיב בבג"צ, אשר פעולתו נתקפת מחמת פגם חוקי, לבססה בדיון בביהמ"ש על עילה חוקית שונה מזו שטען לה קודם לכן ולהצדיקה בשל עילה שונה או נוספת כזאת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. בר לב לעותרים, עו"דמ. מזוז למשיב. 2.12.86).
ע.פ. 601/85 - ראובן מנשרוב ויחזקאל זוננשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה למעשה, הערעור על חומרת העונש של מנשרוב נדחה ושל זוננשוילי נתקבל).
א. בשעת בוקר נכנסו שני שודדים למפעל ייצור תכשיטים בנתניה. אחד מהם, המערער השני, חבט בראשו של בעל המפעל ומיד לאחר מכן כינסו הפורצים את כל העובדים, כפתו אותם ואספו את התכשיטים לתוך תיק. כאשר יצאו השודדים מהמפעל נתקלו בכח משטרה שבראשו עמד רב פקד סלע. השודדים ניסו לפלס לעצמם את דרכם בעזרת אקדח שלוף שהיה בידי המערער השני ותוך כדי כך ירה יריה לעברו של סלע ופצע אותו בידו. בסופו של דבר נמלטו השודדים ממקום המעשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני המערערים הם שביצעו את המעשים הנ"ל. המערערים הואשמו בעבירות של ביצוע שוד ובנסיון לרצח אך ביהמ"ש זיכה אותם מעבירה של נסיון לרצח והרשיע אותם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין. ביהמ"ש גזר למערער הראשון שבע שנים מאסר בפועל ולמערער השני עשר שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה למעשה והערעור על חומרת העונש של המערער הראשון נדחה ושל המערער השני נתקבל והמאסר הועמד על שמונה שנים בפועל.
ב. בביהמ"ש העליון טענו המערערים כי לא היתה הצדקה להרשיע אותם בעבירה של גרימת חבלה חמורה על פי סעיף 333 לחוק העונשין. מבחינה עובדתית התמקדה השאלה אם הוכח מי ירה בסלע ומתי נורתה היריה ושמא היתה כאן תאונה עקב יריות שנורו על ידי אנשי המשטרה. טענה זו יש לדחות באשר ביהמ"ש ששמע את העדים האמין לקצין סלע שהוא נפגע כאשר המערער השני ניסה לפלס דרכו וירה לעברו. לעומת זאת יש ממש בטענה המשפטית של הסניגורים. סעיף 333 קובע כי "החובל בחברו חבלה חמורהשלא כדין - דינו מאסר שבע שנים". המונח "חבלה חמורה" מוגדר כ"חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע...". טוענים הסניגורים כי אף אחת מהחלופות הנ"ל אינה חלה במקרה דנן, שכן סלע נפגע פצעים קלים בלבד שמהם נרפא לחלוטין מבלי שנשאר לו כל מום או פגיעת קבע. התובעת מעלה טענה כי חל כאן אותו חלק מההגדרה המדבר על "חבלה... הפוגעת או עלולה לפגוע קשות..." כאשר התובעת שמה את הדגש על המלים "או עלולה לפגוע". לדעתה יריית כדור לעברו של אדם לפחות "עלולה" לפגוע קשות בבריאותו של אותו אדם ועל כן ניתן להרשיע את היורה בעבירה של גרימת חבלה חמורה אף אם בפועל לא נגרמה לקרבן פציעה קשה. טיעון זה אין לקבל. כשמדובר בהגדרה של המונח "חבלה חמורה" הכוונה היא למקרים בהם "החבלה" היא עצמה עלולה לפגוע קשות ולא שהעבריין השתמש במכשיר שבאמצעותו ניתן אמנם לגרום לחבלות חמורות, אם כי לא קרה כדבר הזה במקרה הנדון.
ג. זיכוי המערערים מעבירה לפי סעיף 333 מביא לידי הרשעתם בסעיף חילופי וסעיף העבירה ההולם ביותר את עובדות המקרה הוא סעיף חמור יותר מסעיף 333. הסעיף המתאים לכאן הוא סעיף 329 הגורר אחריו עונש מירבי של 20 שנות מאסר. סעיף זה מדבר בין היתר על פציעת אדם שלא כדין כאשר הדבר נעשה בכוונה להתנגד למעצר או למנוע מעצר. על כן יש להרשיע את המערערים בעבירה לפי סעיף 329. לאור קביעה זו מתעוררת השאלה מה העונש המירבי שיש לקחת בחשבון השיקולים ביחס לעבירה הנדונה. סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי ביהמ"ש שלערעור רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, אולם לא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום. פורמלית היה נובע מכך שאפשר להתחשב בעונש של 20 שנות מאסר המצויין בסעיף 329, שכן המערערים הואשמו בכתב
האישום בנסיון לרצח שהעונש המירבי לפיו הינו 20 שנות מאסר. אולם בהתחשב בעובדה שמהערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירה לפי סעיף 333, ובהתחשב בעובדה שלא הוגש ערעור מטעם המדינה על פסה"ד, אין לחרוג עתה בשיקולים מאותה תקרת עונש של 14 שנות מאסר הקבועה בסעיפים 333 ו- 335 שבהם הורשעו המערערים.
ד. אשר למידת העונש - לאף אחד משני המערערים אין עבר פלילי רציני, הם ביקשו רחמי ביהמ"ש והביעו חרטה על מעשיהם. אכן, המאסר הממושך מכביד על משפחות האסירים וגם הדו"ח של שירות המבחן הוא דו"ח חיובי, ואולם כשמדובר בביצוע שוד בעל היקף כה רציני, שתוכנן בקפידה ושהיה מלווה בשימוש באלימות ובנשק חם. אין לייחס משקל מכריע לנסיבות האישיות של מבצעי הפשע. המטרות של הענשה, הרתעה והגנה על הציבור חייבות כאן להוות גורמים דומיננטיים. עם זאת, הפער בין העונשים שהוטלו על שני המערערים גדול מדי. יש אמנם להחמיר במיוחד בעונשו של המערער השני בשל השימוש מצדו באלימות והפתיחה באש לעבר הקצין, אולם אין להתעלם מאידך מהעובדות שניתן לזקוף לטובת המערער השני, היינו בעת ביצוע העבירה היה הוא בן 20 בעוד שהמערער הראשון היה בן 28, בעת השימוש באקדח התכוון המערער להפחיד ולא לירות והמערער הראשון היה למעשה היוזם והמתכנן של השוד ובחר את שותפיו לביצוע הפשע. לפיכך יש מקום להקל במידת מה בעונשו של המערער השני ולהעמידו על שמונה שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד א. קרייטר למערער הראשון, עו"ד ד.יפתח למערער השני, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 11.11.86).
ע.פ. 800/85 - שמעון ברדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לפגוע במסגדים שעל הר הבית וחומרת העונש (הערעור נדחה).
א. נסיון לפגוע במסגדים שעל הר הבית סוכל בחצות לילה תודות לעירנותו של אחד השומרים שהבריחה את זוממי הפיגוע לאחר שהצליחו לחדור עד לשטח המסגדים. במנוסתם הותירו הנמלטים ארבעה מטעני חבלה שהושמו בתרמילים וכן ציוד נוסף. בנסיון פיגוע זה נטלו חלק שניים שהתגוררו בחורבה ליד מעיין מי נפתוח והם מחסיה ולימאי. שניים אלה הועמדו לדין אלא שנמצא כי מחסיה אינו נושא באחריות פלילית מחמת היותו חולה במחלת נפש ולימאי אינו מסוגל לעמוד בדין מחמת היותו חולה במחלת נפש והשניים אושפזו. שני אלה הודו בחלקם במעשה ומסרו גירסה שלפיה גם המערער ואחד אליהו סרור, שנמנו אף הם על חבורת המתבודדים במי נפתוח, נטלו חלק בתכנון ובביצוע. בעקבות הודעות אלה נעצר המערער לאחר חיפושים ממושכים אחריו ואילו סרור נמלט מן הארץ. המערער הכחיש כל מעורבות בנסיון הפיגוע. ביהמ"ש החליט להרשיע את המערער כאשר סמך על עדותו של מחסיה תוך שהוא דוחה את טענות הסניגור ועדות רפואית שהביא כי אין העד כשר לעדות מחמת היותו חולה נפש. באשר לעדותו של לימאי, היתה דעת שופטי הרוב כי עד זה בלתי כשר לעדות. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשר לביצוע פשע, בנסיון לפגוע במקום קדוש ובהחזקת נשק וגזר לו שמונה שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי כשם שנפסלה כשרותו של לימאי להעיד כך צריך היה לפסול גם את עדותו של מחסיה ואילו התובעת טענה כי גם את כשרותו של לימאי להעיד לא צריך היה לפסול. אשר לטענה שאין לפסול את כשרותו של לימאי להעיד - גם אם נכונה טענת זו ועדותו של לימאי כשרה אף היא, אין ביהמ"ש שלערעור יכול להעריך את העדות לפרטיה כאשר הרכבו של ביהמ"ש ששמע את העדות לא התייחס כלל למשקל הדברים. מכאן שעל ביהמ"ש שלערעור לבחון את ממצאי ביהמ"ש דלמטה לפי המסגרת הראייתית
שהתוותה בהכרעת הדין, דהיינו כי עדותו של מחסיה היא העדות הישירה היחידה על מעורבותו של המערער בנסיון הפיגוע. משהחליט ביהמ"ש כי אין במחלת נפש בה לוקה מי שנקרא לעדות, כדי להסיר ממנו את הכשרות להעיד הרי כמוהו ככל עד. ברם, כשבא ביהמ"ש לדת בשאלת משקלה של העדות אין בידו לסמוך על התרשמותו הבלתי אמצעית בלבד מן העד, וסימנים שנותנים בעד "רגיל" בעמדו על דוכן העדים כדי לבחון על פיהם את אמינות דבריו עלולים להביא למסקנות מוטעות. עיקר החשש איננו שמשקר העד במכוון אלא שמא יש עירוב תחומים אצלו בין שני עולמות של מציאות ודמיון, בהם הוא חי. בחינת עדות כזאת אך ורק על פי הגיונם של הדברים ועל פי טביעת עינו של השופט, אינה יפה לחקר עולמו העלום של חולה הנפש.
ג. עדות של חולה נפש מן הראוי שתעבור מבחן משולש לצורך קביעת משקלה. ראשית, מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של ביהמ"ש מן העד ומן האופן בו הוא מעיד תוך נתינת הדעת לחוות הדעת הרפואית. שנית, מבחנה הפנימי של העדות, היינו בדיקתה על פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה. שלישית והעיקר, מבחנה של העדות על פי סימני אמת חיצוניים אשר יש בהם, לפי המבחן השכל הישר, כדי להשליך על אמיתותה. במקרה כגון זה שלפנינו משתלב "המבחן החיצוני" ומשקלו בצורך כי יימצא לעדותו של חולה הנפש, שהוא שותף לעבירה, דבר לחיזוקה, כשכובד משקלו של הדבר לחיזוק מתחייב אף הוא ממחלת הנפש של העד. בענייננו התרשם ביהמ"ש התרשמות טובה מעדותו של מחסיה ונתן בה אמון, העדות היתה סדורה ועניינית, הוכחו הגיונם הפנימי של הדברים וכן היו ראיות חיצוניות מספיקות לחיזוקה של העדות. לפיכך בדין הורשע המערער.
אשר לעונש - מדובר בעבירה חמורה ביותר שתוצאה חמורה היתה צפויה ממנה אילו יצא המעשה לפועל וכן למערער עבר פלילי. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 4.11.86).
ע.פ. 341/82 - נתן בלקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המערער ואשתו המנוחה היו מסוכסכים ובאחד הלילות, לאחר חצות, פרץ ריב בין בני הזוג והשכנים ניעורו לזעקות עזרה של המנוחה. הם הבחינו כי המערער שופך על המנוחה נפט, מדליק גפרורים ומנסה לשרוף שערותיה. בעודה זועקת הרים המערער את המנוחה והשליכה מבעד לחלון שבקומה הרביעית. המנוחה הצליחה לאחוז באדן החלון, אך המערער שחרר אחת לאחת את אחיזת אצבעותיה וגרם לנפילתה מגובה של ארבע קומות. המנוחה נחבלה אנושות, הובלה לבית החולים ועברה סידרת בדיקות. חבלה חמורה בראש, היעדר מוחלט של לחץ דם וכל יתר הממצאים הרפואיים הובילו למסקנה כי נגרם למנוחה "מוות מוחי" ואין תועלת בטיפול נוסף כלשהו. במצב זה סברו הרופאים כי ראוי לנצל כליותיה של המנוחה להשתלה ומכיון שנדרש זמן לאתר בחוץ לארץ את קרובי המנוחה ולקבל הסכמתם, חוברה המנוחה למכשירים מלאכותיים על מנת לקיים נשימתה ולחץ דמה, משום שסיכויי קליטת איברים מושתלים גוברים במצב כזה לעומת מצב שהאיברים מוצאים לאמר דום לב והפסקת הנשימה. כליותיה הוצאו מגופה למטרת השתלה והמכשירים המלאכותיים נותקו כעבור 5 ימים מיום האירוע. המערער העלה גירסה כי האשה התאבדה אך ביהמ"ש המחוזי דחה גירסה זו והרשיע את המערער בעבירה של רצח. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון דחה אף הוא את גירסת ההתאבדות. ברם המערער העלה טענה, ששימשה בסיס עיקרי של הערעור, והיא כי מותה של המנוחה לא נגרם בשל נפילתה מהקומה הרביעית. אמנם עקב הנפילה נגרם אצל המנוחה "מוות מוחי", כפי שהעידו
הרופאים, אולם נשמתה ופעולת הלב לא פסקו ואלה נמשכו כל עוד המנוחה נשארה מחוברת אל המכשירים המפעילים הנשמה מלאכותית ומחזור דם ולחץ דם. לגירסת הסניגורים נגרם המוות כאשר נותקה המנוחה מהמכשירים ואלמלא זאת ניתן היה לקיימם עוד זמן בלתי מוגדר. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון.
ג. בפסק דין מקיף המתייחס לבעיות הרפואיות והמשפטיות הנוגעות ל"מוות מוחי" וההתקדמות שחלה בשאלת קביעת המוות מאז המבחנים המסורתיים של היעדר נשימה והפסקת פעילות הלב ועד לקביעה של מוות מוחי, הגיע השופט בייסקי לכלל מסקנה כי כיום המוות המוחי הוא הקובע. פסק הדין מתייחס למסקנות ועדות רפואיות שונות בעולם, המצב המשפטי במדינות רבות בעולם והגישה הרפואית בענין זה. בסיכומו של דבר הגיע השופט בייסקי למסקנה כי משגרם המערער למוות המוחי של המנוחה גרם בכך למותה ואין נפקא מינה מה הפעולות שנעשו לאחר מכן. לפסק דין זה הסכים השופט ש. לוין.
ד. השופטת שטרסברג כהן הסכימה אף היא למסקנה הנ"ל, אך הוסיפה כי שאלת הרשעת המערער בעבירת רצח ניתנת להכרעה במישור המשפט הפלילי במסגרת נושא הסיבתיות וכי הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער לבין המוות קיים ולא נותק גם אלמלא היה המוות המוחי מוות סופי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין גב' ט. שטרסברג כהן. עוה"ד ג. קלינג, פ. נוסבאום ופ. פרידמן למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 3.12.86).
בג"צ 142/86 - "דישון" כפר שותפי להתיישבות חקלאית נגד שר החקלאות ואח'
*קיום התחייבות להקצות מכסות לגידול פטימים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת הינה אגודה חקלאית שיתופית קרוב לקו העימות עם לבנון. לטענתה סבל היישוב מאז הקמתו מקשיים כלכליים כאשר כלכלת חברי האגודה התבססה בין היתר על גידול עופות להטלת ביצים. כדי לסייע לעותרת במצבה הכלכלי סוכם בין נציגיה לבין הרשות לתכנון של משרד החקלאות והמועצה לענף הלול (המשיבה השניה), בחודש יולי 1983, כי חברי העותרת יוותרו על מכסות ייצור ביצים שהוקצו להם ויעברו לגידול פטימים. הסיכום נתגבש במכתבו של יו"ר המשיבה אל נציג הסוכנות בצפת ושבו נאמר "לפי המלצת הרשות לתכנון הרינו לאשר כי אנו מכירים במושב דישון כזכאי לקבלת מכסות פיטום... יש בידי להתחייב כי נעמיד לרשות המשק את המכסות המתאימות החל משנת תקציב 1984. התחייבות זו יפה עד 70 יחידות משק לפי 30 טון ליחידה". סמוך לאחר המכתב הקודם נשלח מכתב נוסף ע"י יו"ר המשיבה ובו נאמר '"בהמשך למכתביהנ"ל... ברצוני להוסיף כי ההתחייבות של 30 טון ליחידה היא התחייבות לטווח ארוך, ובשלב זה נקצה מכסות של 20 טון ליחידה כך שהמכסה תהיה 1400 טון למשק כולו" . העותרת ניגשה למימוש ההסבה והדבר היה כרוך בהשגת הלוואות של למעלה משני מליון דולר להקמת לולים מתאימים. נדרש שיתוף פעולה של הסוכנות היהודית להכשרת המשטחים, השגת רשיונות יבוא ללולים מתאימים, התקשרות עם קבלנים ועבודות בנייה. לקראת סוף שנת 1985 הסתיימה הקמת הלולים. המשיבים היו מודעים לשלבי ההתפתחות וליוו באורח פעיל את ההתקדמות. בפברואר 1985 הגישה העותרת למשרד החקלאות בקשה לרשיון יבוא לולים והקצבת מטבע חוץ של כ- 900,000 לירות שטרלינג והדבר אושר לה.
ב. בעוד העותרת טרודה בהכנותיה הודיעה לה המשיבה כי לשנת 1984/85 נקבעה לה מכסה של 200 טון בלבד בהתאם לכושר הייצור שלה בשנה זו. לגירסת המשיבים חלה ירידה בצריכת פטימים מאז ניתנה לעותרת ההתחייבות בדבר המכסה שהוקצבה לה ונאמר לעותרת כי אין לה לצפות למכסה של 20 טון ליחידה היינו 1400 טון לשנה. לאחר
דין ודברים הובטח לעותרת כי ייעשה מאמץ לאשר לשנת 1985 מיכסת ייצור של 700 טון. לאחר שכבר הודע לעותרת על הקיצוץ במכסה אישר משרד החקלאות רשיון ייבוא והקצאת מטבע חוץ להבאת הלולים המיועדים לתכנית המקורית ולהתחייבות להקצות מכסה של 1400 טונות ואף 2100 טונות לטווח ארוך. עפ"י תצהיר התשובה של המשיבים חלה ירידה משמעותית בצריכת העוף הקפוא עקב ביטול הסובסידיות ולפיכך פחת הביקוש בכ- %17. עתירת העותרת נתקבלה.
ג. התנאים לקשירתה של רשות להבטחתה הם כי: נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. התנאי כי המבטיח התכוון ליתן תוקף משפטי להבטחתו הוכח במקרה דנן. יו"ר מועצת הלול השתמש בביטויים "יש בידי להתחייב" וכן "התחייבות זו" וכדומה. נותן ההבטחה היה גם מוסמך לתתה וההבטחה היא בת ביצוע פרט להפחתה מסויימת כאמור להלן. השאלה היא אם היה למשיבה טעם סביר לבטל או לשנות את ההתחייבות. הלכה היא שאין ליחיד זכות מוקנית למדיניות כלכלית שעליו ביסס את חישוביו העסקיים ואין היחיד יכול להשמע בטענה כי שם מבטחו בהסדר שלסברתו אמור היה להתבצע. זאת ועוד, אפילו יש בידי היחיד להצביע על היעדר תבונה כלכלית במדיניות הרשויות עדיין אין זו עילה להתערבות בג"צ. אין בעצם מתן הבטחה כדי להטיל אחריות מוחלטת על הרשות, ואולם על הרשות עובר הנטל להוכיח קיומו של טעם סביר המצדיק נסיגה מההחלטה.
ד. במקרה שלנו מוסמכת המועצה לקבוע כללים והנחיות פנימיות בדבר חלוקת מכסות לייצור פטימים בהתאם לדרישות השוק ובהתחשב בטובת המגדלים והמועצה צויידה בסמכות להקטין את המכסה, אם נתגלה הצורך בכך. המחוקק צפה כי שינוי של נסיבות כלכליות עשוי להצדיק הקטנת מכסות לא רק משנה לשנה אלא גם באותה שנה. הבטחה או התחייבות שניתנה לעותרת מעבר לשנה אחת עשוייה להיות נתונה לשינויים בכפוף לצידוקים סבירים המעוגנים באופיו המיוחד של ענף הלול. מאידך, העותרת דורבנה בעצה ובייעוץ של המשיבים לחסל כליל את הלולים לגידולים להטלה ולהקים לולים לפטימים. למטרה זו התחייבו חברי העותרת עד צוואר בהלוואות מכבידות והכל על יסוד הבטחה כי עם השלמת הקמת הלולים יהנו מהקצאת מכסה של 1400 טון לשנה לטווח קצר ו-2100 לטווח ארוך. לבסוף הועמדה לרשות העותרת מכסה של 200 טון בלבד והובטח לה להגיע עד 700 טון כמחווה של חסד. שיקולי המשיבים לקיצוץ דרסטי זה אין לקבלם. אילו אמנם נשתנה מצב הדברים מן היסוד, הרי שהתערבות בג"צ בשיקול דעת הרשות היתה מוגבלת למדי. אולם מתצהירי המשיבים עולה כי הצימצום בצריכה הוא של %17 בלבד ולפיכך אין יסוד סביר לכך כי הקיצוץ במכסה של העותרת יהיה של למעלה מ- %80. לפיכך יש לעשות את הצו להחלטי ולקבוע כי על המשיבים להקצות לעותרת מכסה כפי שהובטחה פחות %17 ובעתיד ההגדלה או הקטנה של מכסות לעותרת תהיה מותאמת יחסית לתנודות שיחולו במכסה הארצית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד.לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. הלוי לעותרת, עו"ד גורני לשר החקלאות, עו"ד מנור למועצה לענף הלול. 10.12.86) .
בג"צ 537/86 - ש. סגליס מהנדס חשמל בע"מ נגד עירית חיפה ובאר טל חשמל בע"מ
*טענה לזכיה במכרז לביצוע עבודות חשמל (העתירה נדחתה).
א. המשיבה (העיריה) פרסמה מכרז לביצוע עבודות חשמל וועדת המכרזים קבעה כי יש למסור את העבודות למציע הזול ביותר, היינו המשיבה השניה (להלן: המשיבה). העותרת השתתפה אף היא במכרז ובעתירתה היא טוענת כי הצעתה היתה הזולה ביותר. העתירה נדחתה.
ב. אחת מטענות העותרת היתה כי המשיבה צריכה היתה להפסל מלכתחילה באשר לא מילאה את תנאי הכשרות שנדרשו במכרז. דא עקא, שלטענת המשיבות העותרת עצמה לא מילאה אחר תנאי המכרז. אין עילה שלא להזקק לטענה זו, שהיא משפטית מובהקת, מצד העיריה, אף אם לא שימשה לועדת המכרזים כנימוק מוצהר להעדפת המשיבה השניה על פני העותרת, אך יש לציין כי אכן עניינה של טענה זו עמד לפני ועדת המכרזים לפני מתן החלטתה.
ג. לגופם של דברים צדקה העיריה בטענתה כי דינה של הצעת העותרת להפסל באשר זו סייגה שלא כדין את הצעתה בסייגים. במכתב נלווה למסמכי המכרז ששלחה העותרת לועדת המכרזים התייחסה העותרת לנאמר בהצעת המכרז כי "על הזוכה יהיה לחתום על חוזה כפי שינוסח ע"י יועצנו המשפטי" ולכך מוסיפה העותרת את המלים "ובלבד שיאושר ע"י יועצינו המשפטיים". כן נאמר במכתב העותרת כי "ההצעה ניתנת בהסתמך על התנאים שהיו מקובלים בהצעות ובמכרזים מהסוג הנדון בעבר ובכפוף לאישור יועצנו המשפטי". מכתב הלוואי לוקה בשתיים אלה: ראשית, מותנית חתימת החוזה באישור היועצים המשפטיים של העותרת, דבר שיש בו משום סטיה מתנאי המכרז ופותח פתח להתדיינות במקרה שהיועצים המשפטיים של העותרת והעיריה לא יגיעו לכלל הסכמה לגבי תנאי המכרז; שנית, וזה העיקר - קבלת ההצעה מסוייגת כאמור ב"תנאים שהיו מקובלים בהצעות ובמכרזים מהסוג הנדון בעבר" ופסקה זו מוסיפה על תנאי המכרז תניות בלתי מוגדרות שאין להן אחיזה ושורש בתנאי המכרז. נוכח סיוגה של ההצעה בתנאים הנוספים האמורים, שקבלתם היתה פוגעת בעקרון השוויון בין המציעים, אין העותרת רשאית לבוא בשערי המכרז ויש לדחות את עתירתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש.לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמי אסנת לעותרת, עו"ד ש. ברזילי לעיריה, עו"ד י. גונן למשיבה. 14.12.86).
בג"צ 651/86 - סגן גונדר שמעון מלכה ואח' נגד שר המשטרה ונציב בתי הסוהר
*החזרת 3 קצינים בשרות בתי הסהר לתפקידיהם(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותר הראשון שירת 15 שנים במשטרת ישראל ומ- 1.4.82 שימש דובר שירות בתי הסוהר בדרגת סגן גונדר. העותר השני משרת בשירות בתי הסוהר (שב"ס) מ- 1.8.82 ותפקידו האחרון מיום 1.2.83 עוזר א' לנציב בתי הסוהר בדרגת רב כלאי, ומעשית שימש ראש לשכת נציב השב"ס. העותרת השלישית הצטרפה לשב"ס ביום 1.6.85 לפי בקשת נציב השב"ס שנכנס חודשיים קודם לכן לתפקידו. בעבר שימשה המשיבה השלישית עוזרתו הפרלמנטרית של ח"כ של רפאל סויסה (נציב השב"ס). ביום 3.7.86 נמסרו לעותרים הראשון והשני (להלן: העותרים) הודעות בחתימת המשיב מס' 2 (להלן: הנציב) על העברתם מהתפקיד אותו מילאו עד אותו יום. הנציב ביקש משר המשטרה ביטול מינויים של הנ"ל כקצינים לתפקיד בכיר, הסתמך על שיחה עם השר והביא נימוק נוסף והוא "יחסי האימון בינם לביני ובינם לבין קצינים אחרים במערכת נפגעו קשות". שר המשטרה אישר את ביטול המינויים והעברת העותרים לתפקידים אחרים. להעברת העותרת השלישית לתפקיד אחר לא נדרש אישור השר ולה הודיע הנציב כי עליה לעבור לכלא איילון כאחראית רישום. אותה האשים הנציב כי פעלה מאחורי גבו והתלוננה עליו בפני השר, והסבריה כי פעלה מתוך הרגשת מחוייבות כלפי המערכת זכו לתגובה כי "האימון התרסק לרסיסים". מסתבר כי משנתרבו מעשי החריגה של הנציב העיר כל אחד מן העותרים למפקדם הערותיו ומשלא הצליחו לגרום לשינוי הביא כל אחד בנפרד את דאגותיו לידיעת מפכ"ל המשטרה. מבלי ידיעת העותרים נפגשה העותרת עם שר המשטרה והביאה אף היא לפניו פעולות חריגות של הנציב שהטרידו אותה כקצינה בשב"ס. העותרים הלינו בפני השר כי העברתם מתפקידם נעשה משיקולים זרים ובהעדר
תום לב. השר השיב להם כי יש צורך באמון בין הנציב לבין עוזריו, ובהעדר אמון כזה יש לאפשר לנציב לבחור לו עוזרים אחרים ולשבץ את הקיימים בתפקידים אחרים בלי פגיעה בדרגתם ושכרם. אשר לתלונותיהם של העותרים כלפי הנציב הורה על בדיקת התלונות ע"י מבקר משרד המשטרה. בסופו של דבר מצא המבקר כי תלונות העותרים היה להן יסוד ובדו"ח שלו מנה שורה של מעשים חריגים בעלי חומרה רבה ובעלי משמעות מהותית מצד הנציב. עתירת שלושת העותרים לבג"צ נתקבלה.
ב. השאלה הראשונה הניצבת לפני בג"צ הינה אם הועברו העותרים מתפקידיהם בשל תלונות שהגישו נגד הנציב או בעיקר בשל תלונות אלה. התשובה לכך היא חיובית. לא רק שלא הובאו לידיעת בג"צ כל טרוניות או הערות על צורת תיפקודיהם של העותרים ותפקידיהם תחת הנציב הקודם, אלא אף מפי הנציב סויסה נאמר כי בתחילה תיפקדו שני הקצינים להנחת דעתו וגם גילו נאמנות כלפיו. היחס השתנה כאשר נודעה לנציב כוונת העותרים להפגש עם השר וכאשר נודע לו כי גם העותרת כבר נפגשה עם השר. מכל הנסיבות העובדתיות ברור כי העברת העותרים והעותרת מתפקידיהם היתה נעוצה בתלונות שהם הגישו לרשויות המשטרה בדבר פעולות חריגות של הנציב במילוי תפקידו.
ג. שאלה נוספת היא אם יש צידוק לצוות על החזרת העותרים לתפקידיהם הקודמים. גם כאן התשובה היא חיובית. טוענת ב"כ המשיבים כי לעותרים אין זכות מכח הדין להמשיך לשרת דווקא בתפקידים שמילאו. לטענתה, כשם שלפי התקשי"ר קביעת מקום עבודתו הקבוע או הזמני של העובד בכניסתו או בהמשך שירותו הינה בסמכות האחראי, הרי קל וחומר לגבי משרתים בשירות בתי הסוהר שהוא גוף בעל אופי מעין צבאי שבו הירארכיה פיקודית ומשמעת מיוחדת. אכן, ככל שבעקרונות מדובר אין לעובד או משרת זכות מוקנית להיות מועסק בתפקיד לפי בחירתו וראות עיניו, מלבד אם נקבע הדבר בדין או בהתנאה חוזית מיוחדת. כך במישור האזרחי וכך גם במישור הציבורי. ככלל אין כופים עובד על מעביד וגם לא העסקתו בתפקיד מסויים דווקא. במישור הצבאי, ולענין זה דומה שירות בתי הסוהר יותר ליחידה צבאית, מרווח הסמכויות של המפקד לאייש תפקידים על ידי פקודיו הוא נרחב יותר, וממילא מצומצמת היא נכונות בג"צ להתערב בכגון דא. ברם, בבוא הממונה להעביר עובד מתפקיד לתפקיד עליו להפעיל זכות זו בתום לב ובהגינות והשאלה היא אם להעברת העותרים מתפקידיהם פעלו המשיבים בתום לב, בהגינות ובסבירת. לענין זה יש להתייחס בנפרד למניעיו ולמעשיו של הנציב, שהפעיל את מערכת ההעברה מהתפקיד, לעומת השר שנתן לכך גושפנקא בלי בדיקה עניינית של הצידוק לכך לפני המעשה ובלי להוציא מסקנות מתבקשות בשלב מאוחר יותר כאשר הוגש לו דו"ח המבקר והתמונה במלוא היקפה נתבררה לו.
ד. משבאים לבחון סבירותה של החלטה או מעשה מינהלי יש לעשות זאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובחינת כל הגורמים. החלטתה של רשות מינהלית תיפסל בשל חוסר סבירות, אם המשקל שניתן לגורמים השונים אינו ראוי בנסיבות הענין. בענייננו אין ספק, כאמור, שהעברת העותרים מתפקידיהם היתה נעוצה בכך שהם הביאו בפני הרשויות תלונות על מעשי חריגה קשים של הנציב. הטענה של אובדן אמוןבעותרים היא טענה סובייקטיבית ובנסיבות המקרה גם לא לגיטימית. גם מי שמבקש להשתמש בנימוקים שניתנו כנימוקים לגיטימיים, מתוך דאגה, כביכול, לקיום תיפקוד יעיל ותקין, לא יוכל להתעלם מכך כי המטרה העיקרית היתה השתקת העותרים ומניעת הבאת מעשי הנציב החריגים לידיעת הרשויות המתאימות. ודאי שאין לעודד תלונות סרק או מעשי חתירה תחת מפקד או ממונה, אך כאשר שלושה קצינים מתמידים להלין על מעשים מוגדרים וספציפיים שאין המערכת צריכה לסבול אותם, הרי סילוקם על אתר וללא כל בירור מהווה שימוש לרעה בסמכות.
ה. שר המשטרה ידע מהמפכ"ל על התלונות של העותרים והם לא הוזמנו אל השר ולא נשמעו על ידו בטרם נתן הסכמתו להעבירם מתפקידיהם ובטרם חתם על כתבי ביטול המינויים. הזמנתם התחייבה בנסיבות המקרה בהתחשב במהות התלונות, במעמד העותרים והוותק שלהם בשירות וכן הבהילות שבה הציג הנציב את הענין. משנמצא כי העברת העותרים מהתפקיד נעשתה תוך הפעלת הסמכות של הנציב שלא כדין ואישורו של השר ניתן בלי לבחון ולבדוק את כל הגורמים הרלבנטיים שהנסיבות חייבו לבחון, מחייבים הצדק, הסדר הציבורי וההיגיינה הציבורית כי הם יוחזרו לתפקידיהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד צבי טרלו לעותרים, עו"ד גב' תמר הקר למשיבים. 18.12.86).
ע.פ. 549/85 - ציון כוכבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
המערער הורשע כי הצית בזדון את צריפו והערעור על ההרשעה נדחה שכן המערער הודה בעובדה הנ"ל והנסיבות כולן מהוות אף מעבר ל"דבר מה" נוסף כדי להוות תשתית להרשעה. לעומת זאת דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לקנס שהושת על המערער על יסוד סעיף 63 לחוק העונשין. ההצעה לבטל את הקנס היתה של ב"כ התביעה שגרס פירוש מצמצם של הסעיף הנ"ל. לענין סעיף 63 דרושים תנאים מצטברים כדי להטיל קנס - האחד, כוונה לגרום נזק לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר, והשני, גרימת נזק או הפקת טובת הנאה בפועל. מכיוון שבפועל לא הושגה טובת הנאה דין החיוב בקנס להתבטל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 11.11.86).
ע.פ. 245/86 - משה עשוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ואחד בן שושן פרצו לחנות לדברי הלבשה של אחיו של בן שושן וגנבו מתוכה טובין בשווי 7,500 ש"ח ורק חלק קטן מהטובין נתפס. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. הטענה היא שזוהי מעידה תוך כדי תהליך שיקומי מצד המערער שהוא אדם צעיר שקופת שרצים תלויה מאחורי גבו. בעיקר מסתמך הסניגור על המלצת שירות המבחן להסתפק בצו מבחן למשך שנה וחצי וכן טוען הסניגור כי השותף הוא שפיתה את המערער לעבור את העבירה. טענת הפיתוי,נדחתה כבלתי אמינה ע"י ביהמ"ש דלמטה וכן לא האמין ביהמ"ש כי מדובר במעידה תוך כדי תהליך שיקומי. כמו כן המערער הורשע כבר תשע פעמים ופעמיים כבר היה בפיקוח שירות מבחן וחזר לסורו. אין ספק שגישתם של בתי המשפט ושל שירות המבחן אינה בהכרח חופפת וכי ההדגשים לעתים שונים הם. בענייננו, מרשים שיקולו של השופט בהטילו את העונש כי יום אחד לפני ההתפרצות לחנות כתב המערער לרמטכ"ל מכתב, בו נאמר שהוא מעונין בצו גיוס שממנו שוחרר מחמת עברו הפלילי וכי הגיע למסקנות רבות וכן מצפונו נוקפו על אי שרות למדינה והוא מקווה לשנות את אורח חייו. אעפ"כ הוחלט, בהסכמת ב"כ המדינה, לתת למערער הזדמנות לעלות על מסלול חיים נורמטיבי. בענין זה הובאה בחשבון הנכונות שהביע המערער לפצות את המתלונן על הנזק שנגרם לו וכן התהליך השיקומי המתואר בתסקיר שירות המבחן, תהליך שיש בו כדי לעודד את המערער וכן העובדה שזה מאסרו הראשון של המערער וכן שסיים בינתיים קורס לחרטות בין כתלי הכלא. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על תקופה שאותה כבר ריצה המערער ולהשאיר את המאסר על תנאי על כנו וכן הוצא צו פיקוח למשך שנה וחצי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד צ. אמיר למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 11.11.86).
ב.ש. 953/86 - רחל ממן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה בהחדרת סמים קשים לבית הכלא וביהמ"ש הורה על מעצרה עד תום ההליכים. הערר נתקבל. ילדתה של העותרת נמצאת בפנימיה ולגביה אין מתעוררת כל בעיה, אך לא כן לגבי התינוק שהוא בן תשעה חודשים. מחוות הדעת של שירות המבחן עולה תמונה עגומה ביותר לגבי תינוק זה והטיפול בו ובמחלתו כשהוא מצוי בבית סבתו העיוורת. בנסיבות יוצאות דופן אלה, כל עוד לא הורשעה העוררת, יש לתת משקל רב לשיקול הנעוץ בטובתו של התינוק. האפשרות כי התינוק יימצא עם העוררת בבית הכלא תישקל בבוא העת אם תורשע העוררת בדינה ויגזר דינה למאסר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד בכר לעוררת, עו"ד א. ברזילי למשיבה. 5.12.86).
ע.א. 456/86 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונים
*אימוץ (הערעור נתקבל).
עניינו של הערעור אימוצה של קטינה ילידת 1982 שהוריה אינם מסוגלים לגדלה. הקטינה הורחקה מבית הוריה בהיותה בת חמישה שבועות ונמסרה לטיפול בפעוטון שם שהתה במשך שנים. המשיבים (להלן: זוג א') ניהלו את הפעוטון שמנה בשעתו שמונה ילדים כולל הקטינה וכן את בנם הטבעי. זוג א' התכוון עוד בהיות הקטינה בת שנה וחצי לאמצה לעצמם כבת, שכן האשה אינה מסוגלת מטעמים רפואיים להביא ילדים טבעיים לעולם בנוסף לבנה שנולד לה. בהיות הקטינה כבת שלוש פיטרה ויצ"ו את זוג א' מהנהלת הפעוטון והילדים פוזרו בין בתי אומנה אחרים. הקטינה היתה קשורה בעבותות אהבה לזוג א' וכאשר נותקה מהם הגיבה בהתאם והופיעו אצלה סימנים מדאיגים. בראותן כך, הבינו הרשויות הסוציאליות שיש לחדש את הקשר בין הילדה לבין זוג א'. משחלפו הסימנים המדאיגים שוב נותקה הקטינה מזה א' ונמסרה לזוג ב' לצורך אימוץ. בתקופה בה היתה הילדה בפעוטון היוו זוג א' לקטינה הורים פסיכולוגיים לכל דבר וענין, הם שסעדו אותה, העניקו לה אהבה וסיפקו לה את כל צרכיה הפיזיים והנפשיים וכאמור אף התכוונו לאמצה. אחד הנימוקים של הרשויות הסוציאליות לניתוק השני של הקטינה מזוג א' היה כי האב הטבעי ידע את מקום הימצאה של הקטינה ובא לבקר אותה מפעם לפעם. ביהמ"ש העליון ציין כי אין לקבל את ההצדקה בטעון הזה שכן הילדה לא יודעת שמדובר באביה וכינתה אותו דוד וזוג א' היו מוכנים לשנות את שם משפחתם ולהחליף את מקום מגוריהם כתנאי לאימוץ הקטינה. לזוג ב' אין ילדים משלהם אך כבר אימצו בעבר ילדה שהיא עתה בת 12. לפני ביהמ"ש קמא התנהל מאבק בין זוג א' לבין זוג ב' בדבר קבלת הילדה לאימוץ וביהמ"ש המחוזי החליט לטפל לא רק בבקשת היועץ המשפטי להכריז על הקטינה כבת אימוץ, אלא אף הורה למסור את הקטינה לזוג א' ולו גם כאפוטרופסים בלבד. הערעור על כך נתקבל.
בביהמ"ש העליון התלבטו השופטים רבות בשאלה למי למסור את הקטינה לאימוץ וביהמ"ש נפגש עם בני הזוג א' ובני הזוג ב'. כן הזמין ביהמ"ש חוות דעת של מומחים. לקראת מתן פסה"ד ביקשה הפסיכולוגית אשר עד לקראת סיום הדיון תמכה במסירת הקטינה לזוג א' לדחות את המועד שהיה קבוע לסיום הדיון בנימוק שהתעוררו אצלה ספקות ביחס לעמדתה עד אז. באותו שלב הוחלט לדחות את הדיון ולקיים פגישה בין ארבעה מומחים אשר ייצגו עד לאותו מפגש שתי עמדות מנוגדות. פגישה זו הצמיחה דעה אחידה שלפיה איבד כבר הקשר בין הקטינה לבין זוג א' את האופי של הורות פסיכולוגית ובמצב זה שוב אין לנתקה מזוג ב'. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הערעור ולקבוע כי זוג ב' יאמץ את הקטינה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בי פורת, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת,הוסיפה השופטת נתניהו. עו"ד י. בן אור למערער, עוה"ד ש. צנג וגב' ע. פוייר לזוג א'. 30.11.86).
בג"צ 483/86 - יצחק גאזי נגד משטרת ישראל
*רשיון למכירת אבטיחים (העתירה נדחתה).
העותר עסק במכירת אבטיחים ותות שדה. זה עסק של רוכלות הטעון רישוי והרשות המקומית מתנה את מתן הרשיון באישור מוקדם של המשטרה. זו סירבה לתת את אישורה ועתירת העותר נדחתה. לטענת ב"כ העותר נפלה החלטת המשיבה בלא שניתנה לעותר הזכות להשמיע טענותיו אך טענה זו אינה מבוססת. נתקיימה ישיבה שדנה בענין נשוא העתירה ובה נכח ב"כ העותר וכן נכתב מכתב על ידו וניתנה לו תשובה עניינית. כל אלה היה בהם, בנסיבות הענין, כדי לקיים את זכות השמיעה.
טענה אחרת נוגעת לסבירות החלטת המשיבה ודין הטענה להדחות. המשיבה שקלה את הבעיה על כל היבטיה. בעיקר הדאיגה אותה שאלת ההאטה של כלי הרכב במקום וחששות המשיבה מבוססות כראוי. מטעם העותר הוגשה חוות דעת הנוגדת חוות דעת של המשטרה, אך אין בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לחוות הדעת שבידי המשיבה. לכל היותר קיימות שתי חוות דעת מקצועיות ובנסיבות אלה לא יחליף בג"צ את שיקול דעת הרשות המומחית בשיקול דעתו הוא. היה איפוא בידי המשיבה בסיס עובדתי מספיקלהחלטה, בין אם מדובר בהחלטה שלא לתת רשיון חדש ובין אם מדובר בהחלטה שלא לחדש רשיון קיים.
(בפני השופטים: ברק, נתניהו, מלץ. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ש. צנג וגבע ג'ון לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 2.12.86).
בג"צ 260/86 - רפאל בן רפאל נגד קצין התגמולים
*פסיקת הוצאות בעקבות ביטול עתירה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נדחתה).
העותר הגיש לקצין התגמולים תביעה בשל פגיעה בתקופת היותו שוחר בבית ספר צבאי ותביעתו נדחתה על הסף מן הטעם שאין בלימודים בבית הספר הצבאי שירות צבאי. העותר ערער בפני ועדת ערר וזו קיבלה את הערעור והחזירה את עניינו לקצין התגמולים כדי שידון בתביעת העותר לגופא. על החלטת ועדת הערר הגיש קצין התגמולים ערעור לביהמ"ש המחווי וערעור זה טרם הסתיים. העותר עתר לבג"צ וניתן צו על תנאי המורה לקצין התגמולים לנמק מדוע אין הוא ממלא אחר החלטת ועדת הערר לפיה עליו לדון בתביעת העותר לגופא. בתשובה לצו על תנאי הודיע קצין התגמולים כי למרות שתלוי ועומד ערעור בביהמ"ש המחוזי מוכן הוא, לפנים משורת הדין, למלא אחר החלטת ועדת הערר ולהזמין את העותר לרשות המוסמכת על מנת שתכריע בתביעת העותר לפי חוק הנכים. העותר הסכים למהלך זה. לטענתו נענה קצין התגמולים לפניותיו הקודמות להפנותו לבדיקות רפואיות רק בעקבות הגשת העתירה ומשום כך הוא זכאי להוצאות. נציגת הפרקליטות טוענת כי אין מקום לפסוק הוצאות הואיל ועניינו של העותר תלוי ועומד בערעור שטרם הוכרע והחלטת קצין התגמולים להענות לבקשה נעשתה לפנים משורת תדין. הבקשה לפסיקת הוצאות נדחתה.
כלל הוא שבעל דין הזוכה בדינו זכאי להוצאות ובעל דין החוזר בו מן ההליך שנקט, חייב, בדרך כלל, לשאת בהוצאות הצד שכנגד. אולם כלל זה אינו חל על ענייננו, שכן אין לומר שהעותר זכה בדין. החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים נתונה לערעור בפני ביהמ"ש המחוזי וכל עוד לא ניתן פס"ד סופי אין המדינה חייבת לבצעו. הסכמת קצין התגמולים להעמיד את העותר לבדיקה רפואית נעשתה לפנים משורת הדין. העותר לא ביקש להעמיד לדיון את השאלה אם חייב קצין התגמולים, על פי דין, להעמידו לבדיקת הועדה הרפואית בטרם הסתיים הדיון בערעור. בנסיבות אלה, ולמרות שהעותר קיבל למעשה את מבוקשו, אין לומר שהגשת העתירה מביאה להכרה בזכותו ושהוא זכה בדינו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ב. אהרון לעותר, עו"ד גב' נ.ארד למשיב. 21.11.86).
בר"ע 626/86 - שרה קליין נגד דוד גרף ואח'
*מתן רשות להוכיח אחוזי נכות למרות שאלה כבר נקבעו לצרכי המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).
השופט הנחה עצמו נכון כאשר עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 6ב' סיפא לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כאשר ברור על פני ההחלטה של הועדה הרפואית לעררים ליד המוסד לביטוח לאומי שחבריה נתפסו לטעות משפטית שהשפיעה על התוצאה אליה הגיעו, לא יהא זה הוגן לכבול את ידיו של בעל דין בתביעה נזיקית ולא להתיר לו להביא ראיות לסתור אותה תוצאה. בהחלטה של הועדה הרפואית לעררים נאמר במפורש לגבי אחוזי הנכות שנקבעו כי "אחוזי הנכות גבוהים בהתאם למצב הקליני" ואעפ"כ הושאר שעור הנכות של המבקשת על כנו. זאת - ובכך נעוצה הטעות - משום שחברי הועדה סברו שאין הם מוסמכים להפחית משיעור זה אם לא נתבקשו לכך בערעורו של המוסד לביטוח לאומי. נעלם מעיניהם כי סמכות כזאת קיימת בידם גם מיוזמה עצמית ומבלי שנתבקשו. בנסיבות אלה היו שקולים מוצדקים להתיר למשיבים להביא ראיות לסתור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. קפלן למבקשת. 30.11.86).
ב.ש. 904/86 - יהודית שטיינברג נגד צבי שטיינברג ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבות (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבות - הבקשה נדחתה).
עם הגשת ערעורה של המערערת בחודש נובמבר 1985 היא ביקשה להגיש ערובה במקום ערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור אך בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 27.2.86. המערערת לא הפקידה את הערבון בתוך המועד שנקבע ובחודש ספטמבר 1986 שבה המערערת ופנתה לביהמ"ש בבקשה ליתן ערובה במקום ערבון ובקשה זו נדחתה מן הטעם שלא הוארך המועד להפקדת הערבון. התיק נקבע לדחיית הערעור ולקראת דיון זה הגישה המערערת בקשה להארכת המועד להפקדת ערבון. הבקשה נדחתה.
הנימוק המרכזי לבקשה הוא מצבה הכלכלי של המערערת. בעניין זה ניתן תצהיר של אמה של המערערת, שכן המערערת עצמה מתגוררת בחו"ל, ולפיו המערערת מטופלת בשני ילדים ומצבה הכלכלי קשה. על פי התקנות מוטלת חובה להבטיח את הוצאות המשיב בערעור על ידי הפקדת ערבון או ערבות באישור ביהמ"ש ואי קיום הוראות אלה תביא לדחיית הערעור. ניתן לבקש פטור מהפקדת ערבון והשיקול המרכזי במסגרת בקשה כזו הוא השיקול הכלכלי. לעומת זאת שיקול זה אינו מובא בחשבון לענין הארכת מועדים. לא הוכח שהמערערת היא חסרת יכולת להפקיד את הערבון שנקבע, 1,500 ש"ח המערערת אמנם הציעה פעמיים להמיר את הערבון בערובה אחרת אך הגשת הצעות חילופיות אינה יכולה לרפא את פגם האיחור בהפקדת ערבון. מדובר באיחור של למעלה מ- 8 חודשים ולא ניתן כל הסבר ענייני המצדיק איחור זה. אמת, המערערת מתגוררת בחו"ל ואפשר שאין קשר שוטף בינה ובין ב"כ בישראל, אך אין בנתון זה כדי להצדיק איחור כה גדול. מדובר אמנם בהארכת מועד שלגביה אין צורך בטעם מיוחד דווקא, אך ישיבה משך חודשים ארוכים בחיבוק ידיים ובלא ליתן כל הודעה לביהמ"ש, או להגיש בקשה מתאימה, הינה הזנחה הגובלת בזלזול בביהמ"ש. בנסיבות אלה דין הבקשה להדחות.
(בפני: הרשם צור. 27.11.86).
ב.ש. 891/86 - חיים גופר נגד יוחאי חזקיהו ואח'
*עיכוב ביצוע החלטה לביטול עיקול (בקשה לענין ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
המבקש נושה במשיבה מס' 5 (פרגב חברה לבנין והשקעות בע"מ - להלן: החברה) על פי פס"ד והטיל עיקול על נכס הרשום על שם החברה בלשכת רישום המקרקעין. המשיבים 1 ו- 2 רכשו זכויות בנכס הנ"ל מאת החברה והעבירו אותן למשיבים 3 ו-4 (להלן: המשיבים). העברת הזכויות לא נרשמה
בלשכת רישום המקרקעין. המשיבים ביקשו לבטל את העיקול שהוטל ע"י המבקש והם נדרשו ע"י ראש ההוצאה לפועל להמציא פסק דין הצהרתי על זכות הבעלות שלהם בנכס.ביהמ"ש המחוזי נענה לתביעתם והצהיר כבקשתם. הוא לא התעלם מההלכה שנפסקה בבר"ע 178/70 (פד"י כ"ה (2) 121), אך מצא לאבחן אותו מהמקרה דנן. בעקבות פסק הדין ההצהרתי ביטל ראש ההוצאה לפועל את העיקול. המבקש ערער על פסק הדין והוא מבקש לעכב בצועו של פסה"ד. הבקשה לעניין זה התקבלה.
אין לשלול כי יש למערער סיכוי לזכות בערעורו נוכח ההלכה הנ"ל. לחברה אין נכסים אחרים שמהם יוכל המערער להפרע ומטרת הבקשה היא שמירת המצב הקיים עד לבירור הערעור ובחינת מאזן הנזק, למבקש אין דרך אחרת להבטיח את המגיע לו ומבחינת המשיבים העיקול יגרום לעיכוב רישום הזכויות על שמם, אך אי הרישום נמשךזה כמה שנים ללא קשר עם העיקול. ב"כ המשיבים עורר טענה דיונית בדבר הסמכות לתת צו כמבוקש. תקנה 467 ביחד עם תקנה 470 המגדירה "עכוב ביצוע" ככולל גםהתליית פעולתה של ההחלטה - במקרה זה פסק הדין ההצהרתי - יכולה היתה להוותתשובה לטענה זו אלמלא בוטל כבר העיקול. עתה אין יותר מה להתלות. ברם, המבקשיכול להוושע מתקנה 471(א) המסמיכה את ביהמ"ש לתת סעד זמני לפי פכ"ח של התקנות. פרק זה מכיל סעד של עיקול זמני. לפיכך, הוחלט להטיל עיקול זמני על הנכסשיעמוד בתוקפו עד מתן פסק הדין בערעור. זאת בתנאי שהמבקש ימציא ערבות לפיצויהמשיבים על כל נזק שיגרם להם כתוצאה מהטלת העיקול באם הערעור יידחה.
( בפני: השופטת גב' נתניהו. 19.11.86).
=ע.א. 129/85 - היללה זיו נגד טובה פרי ואח'
*הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב
(בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים בכתב - הבקשה נתקבלה).
בערעור זה הוחלט על הגשת סיכומים בכתב ועל ב"כ המערערים היה להגיש סיכומיו עד יום30.9.86. בשלב מסויים הסתבר לבא כח המערערים כי בשל היקף החומר לא יוכל להגיש סיכומיו עד למועד הנדון ולפיכך ביקש מהמתמחה במשרדו להתקשר לבאי כח הצדדים האחרים ולבקש הסכמתם להארכת המועד עד ליום 24.10.86. המתמחה קיבל הסכמת ב"כ המשיבים 3-7, אך, בשגגה לא פנה לבא כח המשיבים 1-2 וממילא לא קיבל הסכמתו. למרות זאת הודיע המתמחה לב"כ המערערים כי ב"כ כל הצדדים נתנו הסכמתם להארכת המועד. על יסוד כך הגיש ב"כ המערערים את סיכומיו ביום 23.10.86. דברים אלה נתמכו בתצהיר המתמחה. ב"כ המערערים טוען שבמקרה זה לא היתה רשלנות מצדו שכן פעל על יסוד הנתונים שנמסרו לו מהמתמחה. ב"כ המשיבים 1-2 טוען שמדובר ברשלנות שמקורה בסדרי העבודה במשרד, עליהם אחראי ב"כ המערערים ועליו לשאת בהוצאות התקלה ואין להאריך את המועד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
האיחור נגרם בשל הטעיית ב"כ המערערים ע"י המתמחה שלו ואין לייחס לו רשלנות בשל הטעייה זו. ב"כ המערערים קיבל נתון שהתברר, בדיעבד, כמוטעה ופעל על פיו. הואלא יכול היה לדעת שהנתון מוטעה. במקרה דומה, אף כי לא זהה, הוארך המקרה ובאותומועד נאמר " אך מה הדין, כאשר צד לדיון מטעה את יריבו - במתכוון או בשגגה - והצד האחר מוצא את עצמו מאחר בשל כך את המועד? דעתי שבנסיבות בהן הצד האחר פעלבתום לב מתוך נקיטת 'אמצעי זהירות' סבירים, ניתן לומר שהאיחור נגרם על ידי גורםשאינו בשליטת המאחר ולקבוע שקיים טעם מיוחד להארכת המועד... קל וחומר בנסיבותבהן אין צורך בטעם מיוחד ..." ( ב.ש. 1216/85 פד"י מ(2) 325). אמנם הדברים נאמרו שםעל רקע מצג שמקורו בצד שכנגד, אך עקרון זה יכול לחול גם בענייננו. מדוברבשגגה בתום לב שאינה כרוכה ברשלנות ולפיכך יש להאריך את המועד.
( בפני: הרשם צור. עו"ד מ. ספרן למערערת, עו"ד זלצר למשיבים. 24.12.86).