ע.פ. 706/84 - מיכל אלקיים נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).


א. המערערת והמנוחה היו לסביות. בלב המנוחה שררה קנאה עזה במערערת על הצלחותיה בתחום זה והפיצה שמועות על כוונתה לפגוע במערערת ולחתוך אותה. ביום האירוע נשוא הערעור נפגשו השתיים וביוזמת המערערת הן הלכו למבנה שנמצא בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בהגיען לאחד החדרים הפילה המערערת את המנוחה ובעטה בה בכל חלקי גופה לרבות בגרונה. המנוחה היתה שרועה כשדם זב מפיה ומאפה והיא נושמת בכבדות. בו במעמד נטלה המערערת אבן כבדה שהיתה בסמוך ובה רוצצה את גולגולתה של המנוחה בשתי מכות בזו אחר זו. היא גררה את המנוחה וזרקה אותה לבור שנמצא צעד אחד ממנה, לאחר שהפשיטה אותה מבגדיה. מות המנוחה נגרם עקב ריצוץ גולגולתה באבן. ימים מספר לאחר מכן התקשרה המערערת למשטרה ומסרה הודעה אנומימית על מציאת גופה בבור שבאתר התחנה המרכזית וכשבוע לאחר מכן הסגירה המערערת את עצמה למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של רצח כשאת ממצאיו הוא מבסס על הודעות המערערת במשטרה והשיחזור שנערך. במשפט חזרה בה המערערת מחלקים שבהודעותיה, טענה שהמנוחה היא שהרימה עליה יד לראשונה, כי המנוחה נפלה במהלך הקטטה ובשעת המעשה היתה המערערת מסוממת. עוד העידה המערערת שכאשר היא מגיעה לסכסוכים היא אינה שולטת בעצמה והיא מכה מבלי לחשוב, ועקב היותה מסוממת אין היא זוכרת מה קרה ואין היא זוכרת שהיכתה באבן בגולגולתה של המנוחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערערת במידה ואינה מתיישבת עם הגירסה במשטרה ובשיחזור. הערעור נדחה.
ב. הסניגור מבסס את ערעורו על שלוש טענות: שביהמ"ש שגה במסקנותיו; שעומדת למערערת ההגנה החלקית של שכרות, שהיא לא יכלה לגבש את הכוונה הדרושה בעבירת רצח. שלוש טענות אלה יש לדחות מתוך קריאת חומר הראיות עולה שאין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי באשר לעובדות כפי שארעו. אשר לטענה שהמערערת היתה מסוממת - למקרא גירסתה המפורטת של המערערת במשטרה ברור שגם אם לקחה את הסם פרודורמול לא השפיע הדבר על על שיקול דעתה וצלילותה. גם הטענה כי כושרה השיכלי של המערערת נפגם בעת עריכת השיחזור אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי חזה בסרט השיחזור ושוכנע שאין לקבל טענה זו. אפילו האבן שבה רוסקה הגולגולת נמצאה והמערערת הפגינה את כוחה בהרמתה ובהדגמת השימוש בה. טענת היותה של המערערת מסוממת בשעת ההמתה לא נזכרה בהודעותיה במשטרה וכבר משום כך רשאי היה ביהמ"ש המחוזי שלא לקבלה. זכרונה המפורט של המערערת שבא לידי ביטוי בהודעות אלה ושאר הנסיבות שהוכחו יש בהן כדי ללמד שאפילו אם נטלה המערערת סמים לפני המעשה או סבלה מחוסר בסמים לא נפגם כושר שיפוטה.
ג. אשר לשאלה אם גיבשה המערערת את הכוונה הדרושה לצורך עבירת הרצח והאם יסוד "ההחלטה" נתקיים - לענין זה ניתן להניח, מבלי לפסוק, שעד להרמת האבן עדייןלא גמלה ההחלטה בלבה של המערערת להמית את המנוחה אם כי גם בכך יש ספק. נותרת טענת הסניגורים כי המרחק הקטן בו נמצאה האבן ממקום האירוע וסמיכות הבור שאליו הוטלה המנוחה לאחר ההמתנה לא הותירו בידי המערערת שהות מספקת לגבש את שיקול הדעת הדרוש להחלטה להרוג את המנוחה. טענה זו אין לקבל. הכל תלוי בנסיבות ותימוכי הסניגורים בהלכה אינם יכולים להושיע את המערערת כבר מהטעם שנסיבות המקרה שעליו הם מסתמכים שונות מנסיבות המקרה דנן. גם העובדה שהאמצעי בו בוצעה ההמתה נמצא באתר ההמתה ולא הובא למקום ע"י הנאשמת אין בה כדי לגרוע, בהכרח, מקיום יסוד ההחלטה. ראייה ניצחת, אם הדבר דרוש, לשיקול דעתה של המערערת, עת גיבשה לעצמה את החלטת הרצח, ניתן למצוא בדבריה במשטרה. היא
מספרת שלא התכוונה לגרום למות המנוחה, אך בהמשך ההודעה היא אומרת, בתשובה לשאלה, מה עשתה כשראתה את המנוחה גוססת "אז אמרתי היא תתלונן, ידעו שזה אני, במקום שאני אשב עשר שנים אני יהרוג אותה, אז אני לא אתפס ואני לא אשב בכלל...". דברים אלה מדברים בעד עצמם ודי בהם להשמיט את הקרקע מתחת לטענה שיסוד ההחלטה לא התקיים במקרה דנן.


(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד אבירם למערער, עו"ד לבנהלמשיבה. 3.12.86).


ע.פ. 495/85 - פאדל זקי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).


א. ביולי 1984 נתגלתה גופתה של המנוחה, אשה גרושה כבת 42, בתוך שלולית של דם, על ריצפת הסלון שבדירתה בשכונת נווה יעקב בירושלים. בגופה נתגלו נזקים חבלתיים רבים בגולגולת ובפנים שנגרמו עקב פגיעה במכשיר בעוצמה ניכרת, שברים בצלעות, חבלות באיזור הבטן וכן שוסע גרונה בסכין. החתך בסכין הוא שגרם למות המנוחה. תוך כדי חיפוש בדירה ע"י החוקרים נתגלתה תעודת זהות השייכת למערער ובאותו ערב נעצר המערער. תגובתו היתה "אני עשיתי זאת כי גנבה ממני את כל הכספים שלי". על בגדי המערער נמצאו סימני דם מסוג הזהה עם סוג דמה של המנוחה. ממכלול החומר עולה כי למערער היו יחסים קרובים עם המנוחה והוא נהג לבקר בדירתה מידי פעם כדי לקיים איתה יחסי מין. המערער סיפר בהודעתו במשטרה כי בא לדירה באותו יום והביא עמו בקבוק קוניאק שחלק ממנו שתה ולאחר מכן קיים יחסים עם המנוחה. לדבריו, גילה לאחרונה כי לאחר כל ביקור אצל המנוחה היה חסר לו חלק מהכסף שהיה מביא עמו והוא חשד כי המנוחה גונבת את כספו. לדבריו חסרו לי באותו ביקור 900 לירות וביקש מהמנוחה שתחזיר לו את הסכום הנ"ל. היא סירבה ואז, כנאמר בהודעתו, "אני התעצבנתי קצת ומשכתי אותה בצחוק... אחרי זה אני השתמשתי בכח, קודם כל הפלתי אותה על הרצפה בסלון... אני התחלתי לבעוט בי בכל חלקי גופה... עד שהיא התעלפה. אחר כך נכנסתי למטבח לקחתי סכין... ושחטתי אותה בגרון, לפני ששחטתי אותה נתתי לה מכות עם הכסא עד... שהרגליים שלו התעקמו...". כל הדברים שנאמרו ע"י המערער בהודעתו במשטרה מתיישבים עם הממצאים שנתגלו בזירת המעשה. לאחר מכן שיחזר המערער את המקרה. על יסוד ההודעה הנ"ל ו"דבר מה" הדרוש לחיזוקה, המתבטא בכל אחד מן הממצאים הנ"ל, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירת רצח. הערעור נדחה.
ב. ההגנה מרכזת את עיקר טענותיה בכך כי: התביעה לא הוכיחה העדר קינטור; מצבו השכלי של המערער ביום המקרה וכן שיכרותו, שללו ממנו את האפשרות לפעול מתוך כוונה תחילה. שתי טענות אלה מתייחסות לשניים מיסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, היינו יסוד הקינטור ויסוד הכוונה. אכן, לצורך ההרשעה בעבירה של רצח על התביעה להוכיח שלשה יסודות: יסוד ההכנה; העדר קינטור; יסוד הכוונה, היינו שהמערער היה ער לכך שהמעשים שעשה היה בהם כדי להמית ואף רצה בתוצאה זו.
ג. לענין יסוד ההכנה - זהו יסוד פיסי טהור. יסוד זה קיים אפילו נמשכה ההכנה זמן קצר ביותר והייתה חלק ממעשה הקטילה עצמו. בענייננו לא הסתפק המערער בכך שהפליא מכותיו במנוחה, כי אם חבט בה בחוזקה בכל חלקי גופה בכסא שהיה בסלון ומשהתעלפה עקב מעשים אלה ניגש למטבח והביא את הסכין שבה שחט את המנוחה. בסיטואציה זו ניתן לומר שיסוד ההכנה הוכח למעלה מכל ספק.
ד. אשר להעדר קינטור - יסוד זה טומן בחובו הן מבחן סובייקטיבי והן מבחן אובייקטיבי. גם אם נצא מהנחה שהיא הטובה ביותר למערער, היינו שהמנוחה אכן לקחה כספים שהיו בכיסו של המערער, אין לומר שהיה כאן קינטור מבחינה
סובייקטיבית. המערער עצמו אומר כי כאשר גילה חוסר כספו "התעצבנתי קצת ומשכתי אותה בצחוק ואמרתי לה איפה זה". תיאור זה אינו מצביע על כך שהתנהגות המנוחה היתה מקנטרת במידה כזו שהשפיעה על המערער בפועל, עד כי לא יכול היה להבין עוד את התוצאות מעשהו. גם אם אמת הן הודעות המערער כי המנוחה הגיבה בצעקות ובמכות לאחר שהמערער הפיל אותה ארצה והיכה אותה, אף אז יש לראות בתגובתה זו משום תגובה טבעית לנסיונה של המנוחה להרחיק את המערער מעליה. וודאי שאין לראות בהתנהגות המנוחה משום קינטור על פי המבחן האובייקטיבי. אדם סביר מן הישוב לא היה מגיב על לקיחת כסף ע"י המנוחה, שהיתה ידידתו במשך תקופה ארוכה יחסית, באלימות קוטלת כדוגמת זו של המערער. על כן יצאה התביעה ידי חובתה באשר לשני המבחנים כאחד ויש לקבוע שיסוד העדר הקינטור הוכח.
ה. אשר ליסוד הכוונה - הכוונה במובנה הפלילי קיימת אם בשעת מעשה הנאשם לא רק רואה את הנולד, התוצאה הקטלנית, אלא גם רוצה בנולד זה. זהו יסוד נפשי פנימי שטמון בכוונה הפלילית. טענת ההגנה המתייחסת ליסוד "הכוונה" מתפרסת על שני מישורים: שכרות; הפגיעה המוחית שבה לקה המערער. לענין השיכרות, מסתבר שעל השולחן שבסלון נמצא בקבוק קוניאק מלא כדי חצי ולא הוכח שמעבר לכמות זו שתה המערער כמות נוספת של משקאות חריפים באותו יום. אנשי סיור של המשמר האזרחי ראו את המערער כמעט סמוך לאחר המעשה כשהוא יושב ליד תא הטלפון, דיברו עמו מבלי שאיש מביניהם הרגיש שהמערער נמצא בגילופין והוא ענה לשאלות שהוצגו לו מבלי שניכרו בו סימנים מחשידים שהוא היה שתוי לשכרה או שהוא בהכרה מעורפלת. יתירה מזו, הובאה בפני ביהמ"ש חוו"ד פסיכיאטרית שלפיה השפעת האלכוהול על המערער פחותה מאשר על אדם שלא מורגל לשתיית כמויות אלכוהול כפי שהמערער היה מורגל במשך 30 שנים שקדמו למקרה. המערער היה אלכוהוליסט והיה מסוגל לשתות מלוא בקבוק קוניאק ליום. על פי חוות הדעת לא נשלל ולא נתבטל כח הריסון של המערער שנתגלו אצלו סימני פגיעה מוחית מזערית עקב היותו אלכוהוליסט. על אף שהמערער כעס על המנוחה היה בשעת מעשה מסוגל להבין כי ברגע שהוא לוקח סכין ושוחט את המנוחה הרי הוא הורג בן אדם.
ו. אשר ליסוד ההחלטה להמית - יש להבחין היטב בין "הכוונה" לבין "ההחלטה" להמית את הקורבן. אין לשלול אפשרות שריבוי מכות נמרצות, כשלעצמו, יצביע על החלטה להמית, אך הכל תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בענייננו, המערער התחיל בהנחתת מכות, השתמש לאחר מכן בכסא ומשנשברו רגליו והמנוחה נכנסה לעלפון הלך למטבח והביא סכין שבה שחט את המנוחה. הצטברות מעשים אלה יכולה ללמד לא רק על הכוונה הספציפית לגרום למות הקורבן כי אם מלמדות פעולות אלה על "החלטה" ממשית להרוג את המנוחה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד חייא גרינבוים למערער,עו"ד עוזי חסון למשיבה. 25.12.86).


ע.פ. 280/85 - יוסף חיימוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).


א. עפ"י הודעת המערער ביום האירוע, ביולי 1984, היה נשוי למנוחה משנת 1967, ומהשנה הראשונה "אני הייתי מסוכסך עם אשתי... וקרוב לשנה לא היו לי יחסי מין עם אשתי כי הילדה ישנה עם אשתי... כל הזמן אשתי עשתה לי צרות.. התעוררתי בשעה 3 הלכתי לסלון והערתי את אשתי. אשתי באה למיטה. אני כבר לא יכולתי לישון העצבים שלי לא בסדר. ואשתי קמה מהמיטה... והיא אמרה לי שאני רוצה לגמור את החיים שלנו... לקחתי פטיש שהיה מונח בארון המטבח מתחת לכיור והתחלתי להכות אותה בראש עם הפטיש. היא נפלה על השטיח והרבצתי לה על הראש הרבה עם הפטיש. אחר
כך הילדה הדליקה את האור... אמרתי לה... הרגתי את אמא ואז נגשתי לטלפון התקשרתי למשטרה והודעתי שהרגתי את אשתי... אח"כ הלכתי לאמבטיה ורחצתי את הידיים שלי ... והלכתי חזרה והמשכתי לתת לה עם הפטיש בראש כדי להיות בטוח שזה נגמר... ביום 21.5.83 הגשתי תלונה במשטרה על תקיפה נגד אשתי כי היא תקפה אותי ואמרה לבת שלנו שתביא סכין כי היא רוצה לחתוך אותי... כל מה שעשיתי היה מהדחף שקבלתי". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח והערעור נדחה.
ב. שלושה הם יסודותיה של "הכוונה תחילה": ההחלטה להמית; המתה בדם קר, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה; הכנה עצמית להמית או הכנת מכשיר שבו בוצעה ההמתה. החלטתו של המערער להמית את המנוחה נלמדת מן האמירות שלו במשטרה ומאופי הפעולות שבהן נקט, היינו השימוש במספר רב של מכות בפטיש שהונחתו בעצמה על ראשו של הקרבן, מעשה אשר בעליל יכול לגרום למוות ובדרך כלל גורם לכך, ומן החזרה על המעשה אחרי הפסקה, וזאת כדי להבטיח, כדברי המערער, שמטרת המעשה אכן הושגה. ההכנה התבטאה בהליכתו של המערער אל המטבח ובנטילת הפטיש על מנת לשוב לחדר ולהפעילו כמתואר בהודעתו.
ג. אשר לטענת הקינטור - טענה זו עולה מדברי המערער בהודעה כי אשתו הרגיזה ותו מיד לאחר החתונה, שהוא היה מתרגז מהמילים שהיתה אומרת "אני לא גבר ואני אדיוט... שהיתה שואלת איפה הכסף ושהיתה אומרת שאני חי עם נשים בחוץ...". אין במילים המיוחסות למנוחה בסיס לטענת הקינטור. יסוד הקינטור טומן בחובו הן מבחן סובייקטיבי והן מבחן אובייקטיבי. המבחן האובייקטיבי הוא אם ניתן לצפות לכך כי "אדם מן הישוב" אילו נמצא במצבו של הנאשם הקונקרטי היה מאבד את השליטה העצמית ומגיב בדרך קטלנית. אף אם מאמצים את התאור שהובא על ידי המערער, ואין יסוד לדחותו, אין בו כדי להוליך למסקנה כי האדם הממוצע היה מאבד את שליטתו העצמית עד כדי ליטול פטיש ולהכות בראש של בת שיחתו הלוך והכה. המערער תיאר שרשרת ארוכה ומתמשכת של מה שתואר על ידיו כהתגרויות וענין זה מעורר את נושא הצמידות בין הקינטור לבין התגובה. נושא הצמידות לא נתקיים כאן כי בתכוף למעשה לא היה אירוע שהצדיק תגובה אלימה וקטלנית, ומעשי אלימות של המנוחה בעבר, כפי שעולה מטענת המערער שהוכה על ידי אשתו בעבר, לא יכלו לשמש קינטור למה שאירע ימים לאחר מכן, היינו בליל הרצח.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. חובב למערער, עו"ד א.רומנוב למשיבה. 23.12.86).


ע.פ. 410/85 - דוד בן שימול נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח ונסיון לרצח(הערעור נדחה).


א. בעת שירותו בצבא נטל המערער ללא רשות רימון זרחן, לבנת חבלה, נפצים, מצתים, פתילי השהייה וטיל כתף. מלבנת החבלה ורימון הזרחן הרכיב "שקית נפץ", הלך עמה לעיר העתיקה בירושלים, ולאחר שהפעיל את השקית זרק אותה לתוך בית קפה. אחד מיושביו זרק אותה החוצה והשקית התפוצצה בחוץ ונפצעו שני עוברי אורח. כחודש לאחר הארוע האמור צפה המערער לעבר הכביש העולה מבריכת הסולטן, וכשהבחין באוטובוס של ערבים שיגר לעברו את הטיל. בהתפוצצות נהרג אחד הנוסעים ונפצעו כמה נוסעים אחרים. במשטרה אמר המערער כי החליט לזרוק את הטיל על האוטובוס מתוך כאב על רצח שני הסטודנטים היהודים בקרמיזן ולנקום את דמם של היהודים שנרצחו לחינם. גם בכרוז שהשאיר במקום הפיגוע באוטובוס בשם "הנוקמים" נאמר כי הפיגוע בא כנקמה על רצח שני הסטודנטים וכל יהודי אחד שייהרג "אנו נהרוג שניים... אנו ננקום את דמם של היהודים שנרצחו לחינם". גם בעת השיחזור אמר כי החליט לעשות את הדברים כדי לנקום. בביהמ"ש לא התכחש המערער למעשיו ולמניעיו אך טען
כי לא התכוון להרוג או לפצוע, לא בזריקת שקית הנפץ ולא בשיגור הטיל לאוטובוס, וכי התביעה לא הוכיחה במידה הדרושה כי אכן נתקיים בו היסוד הנפשי של "ההחלטה להמית". ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער כי רק נתכוון להרעיש ולצעוק כדי שהממשלה ומוסדות הבטחון יפתחו את העיניים וכדי שהערבים יתחילו לפחד. ביהמ"שסבר כי גירסת המערער עושה רושם שיקרי ומופרך ועומדת בסתירה לנאמר על ידו בחקירתו במשטרה ובעת ששיחזר את מעשיו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בגין המעשה הראשון בעבירה של נסיון לרצח ובגין המעשה השני ברצח ובנסיון לרצח והערעור נדחה.
ב. כל כולו של הערעור נסב על ממצאי ביהמ"ש כי נתקיימה אצל המערער כוונת קטילה כשירה את הטיל לעבר האוטובוס וכשהשליך את שקית הנפץ אל בית הקפה, כוונה שעל התביעה היה להוכיחה הן בעבירת הרצח והן בעבירות של נסיון לרצח. שני המרכיבים של ההחלטה להמית הם חזות או צפיית התוצאה הקטלנית ורצייתה על ידי הנאשם. כיון שמדובר ביסוד סובייקטיבי מובהק שעל התביעה להוכיחו, מעורר הדבר קשיים מעשיים רבים ולשם התגברות על קשיים אלה משתמש המשפט ב"הנחת הכוונה"- הנחה הנובעת מנסיון החיים הכללי המלמד, כי אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים, מתכוון בדרך כלל לתוצאות שכרגיל נובעות מהתנהגות כזאת. את "הנחת הכוונה" יש לראות ככלי ראייתי שיסודו במערכת ראיות נסיבתיות המדברות בעד עצמן. הנחה זו ניתנת, כמובן, לסתירה, אולם אם אין בדברים אמינים שהושמעו על ידי הנאשם או ביתר הראיות כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, אשר לה אחיזת במכלול הנסיבות הרי הדעת נותנת כי מי שגרם למוחו של אחר על ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו.
ג. עפ"י הגיונם של דברים, היורה טיל כדי שיפגע באוטובוס המסיע נוסעים, מתכוון לקטול בנוסעים. כל אדם בר דעת היה רואה את הנולד מפגיעת טיל כתף כזה ברכב שבו מצויים אנשים, ויש להניח כי גם המערער ראה את הנולד וחפץ בו, אלא אם כן מתיישבות הנסיבות גם עם מסקנה אחרת ואין הדבר כך. הוא הדין בשקית הנפץ, כשכל אדם סביר,ועל אחת כמה וכמה כשהוא חייל קרבי, יבין כי לבנת חבלה דוגמת זו ששם המערער. כשאליה צמוד רימון זרחן, עלולים לגרום בהתפוצצותם למותם של בני אדם הנמצאים ליד מקום הפיצוץ. לפיכך חזקה על מי שזורק מטען נפץ כזה אל בין אנשים, מתכוון לגרום לתוצאה קטלנית כל עוד אין בנסיבות להעמיד חזקה זו בספק. בענייננו גם הובהרה היטב מפי המערער עצמו כוונתו הקטלנית ומניעיה לאורך חקירתו במשטרה. בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. סבוראי למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 21.12.86).

ע.א. 439/84 - דוד זלבה נגד קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

*פיצויי נזיקין(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).


א. המשיבה חוייבה בתשלום פיצויי נזיקין למערער כשהפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד מבוסס על חישוב גלובלי ולא על שיטת החישוב הקונבנציונלית. שני הצדדים ערערו על שיעור הפיצויים והערעורים נדחו.
ב. המערער טען שבנסיבות המקרה נכון היה יותר לאמץ את שיטת החישוב הקונבנציונלית המעוגנת בקביעות עובדתיות או בהערכות כספיות מדוייקות ככל האפשר. הוא לא חלק על כך שביהמ"ש נוהג לקבוע פיצויים גם על פי שיטת החישוב הגלובאלית, וכי הבחירה בין הדרכים החילופיות היא בידי ביהמ"ש הדן בענין, אך הוא טוען כי יש והפערים בהוצאות של שתי השיטות החילופיות הם כה מהותיים, עד כי חובה לזנוח את השיטה הגלובאלית ולנקוט בשיטת החישוב הקונבנציונלית. אין לקבל גישה זו.
ג. שתי שיטות החישוב, הגלובאלית והאקטוארית קנו להן אחיזה בפרקטיקה של בתי המשפט. השיטה האחת איננה שוללת את ישימותה של רעותה ויתכנו אף נסיבות בהן ינסה ביהמ"ש לבחון שיטת חישוב גלובאלית על ידי חישוב אקטוארי מקביל כדי לעמוד על הפערים בשיטות ועל סבירותה של התוצאה החשבונאית. אולם אין ללמוד מכאן כי חישוב גלובאלי ייבדק בכל מקרה מחדש עפ"י השיטה האקטוארית, שהרי יש בכך כדי לרוקן שיטה זו מתוכנה. אין ערך לחישוב הגלובאלי אם ממילא ייבדק לאחר מכן החישוב לפי השיטה האקטוארית. שיטת החישוב הגלובאלית היא בגדר אפשרות פתוחה שהבחירה בה נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש והיא ישימה, בין היתר, בעיקר באותם מקרים בהם מתקיים אחד מן השניים: ביהמ"ש נותן משקל מכריע לסכום הסופי שנפסק, היינו נוקט בשיטה המציבה בראש שיקוליו תוצאה סופית מגולמת שהיא תולדה של הערכה; או כאשר יש קושי בקביעת ממצאים מדוייקים שעליהם יוכל להשען חישוב אקטוארי מפורט. אין לראות רשימה זו כממצה.
ד. בענייננו לא היה ביהמ"ש מוכן לסמוך על העדויות ועל חוות הדעת בענין הפסד ההכנסה בעתיד וכענין זה בעיקר נפנה אל החישוב הגלובאלי. המערער הציג דרכי חישוב המוליכות למסקנה שונה באשר לסכומים שיש לפסוק, אך ביהמ"ש העליון נתן משקל רב לתוצאה הסופית העולה מתוך קביעתם של הסכומים הגלובאליים ע"י ביהמ"ש המחוזי והתוצאה הכוללת נראית סבירה במידה מספקת כדי שלא להצדיק התערבות ערכאת הערעור. נטייתה של ערכאת הערעור צריכה להיות שלא להתערב בקביעת הפיצויים אם אין מדובר על השמטות או משגים מהותיים, היורדים לשורשו של ענין, וזאת בעיקר כאשר ביהמ"ש פסק סכום גלובאלי ששיקף בבירור את התוצאה החשבונאית הכוללת והסופית אשר אליה ביקש להגיע.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פנחס זלצר למערער, עו"ד חיים זליכוב למשיבה. 7.12.86).


ע.א. 84+778/83/517 - עזבון המנוחה שרה סעידי ואח' נגד אהרון פור והפניקס הישראלי בע"מ

*פיצויי נזיקין(הערעור נתקבל בחלקו).


א. בתאונת דרכים נגרם מותה של שרה סעידי (להלן: האם) וזו הותירה אחריה בת וחמשה ילדים, מהם שניים קטינים. באותה תאונה נפגע גם הבן הקטין גבריאל (להלן הקטין). הוגשו שתי תביעות, האמת של הקטין לפיצוי על נזקיו בשל הנכות שנגרמה לו, והשניה תביעת העזבון והתלויים בעיקר בגין נזק הממון שנגרם להם, בשל אבדן שירותי האם. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דין חלקי את הפיצויים המגיעים לקטין ולתלויים בגין הנזק הממשי בשל אבדן שירותי האם עד למועד פסק הדין. באשר לפיצוי התלויים בגין אובדן שרותי אם בעתיד, על אף שהצדדים לא ביקשו זאת, סבר השופט שמן הראוי לפסוק פיצויים עיתיים ונתן לבעלי הדין הזדמנות להתייחס להצעה זו. לאחר מכן השלים השופט ונתן פסק דין סופי שבו קבע, חרף התנגדות התובעים, תשלומים עיתיים. הערעור מתמקד בשלושה עניינים: מיעוט סכום הפיצוי שנפסק לקטין בגין הפסד השתכרות בעתיד ועל כך שנפסק על דרך החישוב הגלובלי ולא על סמך חשבון קונבנציונאלי; מיעוט הסכום הגלובלי שנפסק לתלויים בשל אובדן שירותי האם עד ליום פסק הדין; על שהפיצוי לעתיד בגין אבדן שירותי האם נפסק על דרך תשלומים עיתיים ולא בסכום חד פעמי וכן גודל הסכום העיתי שנפסק. הערעור באשר לסכום הגלובלי שנפסק לתלויים בשל אבדן שרותי אם עד ליום מתן פסק הדין נתקבל פה אחד, הערעור על מיעוט סכום התשלום העיתי בעתיד נתקבל אף הוא פה אחד, וכן נדחה פה אחד הערעור על כך כי נפסק תשלום עיתי באשר לאבדן שרותי אם בעתיד. מאידך נדחה ברוב דעות הערעור על
מיעוט סכום הפיצוי שנפסק לקטין בגין הפסד השתכרות בעתיד כאשר לדעת השופט לוין צריך היה להכפיל את הפיצוי.
ב. לקטין נקבעו %15 נכות וביהמ"ש קבע את הפיצוי על דרך של חישוב גלובלי ולא קונבנציונלי. בפסק הדין שבערעור נדונה השאלה מתי יש לפסוק פיצוי גלובלי ומתי קונבנציונלי והוחלט פה אחד שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה לפסוק פיצוי גלובלי כאשר מדובר בקטין ואין יודעים כיצד היה מתפתח ומשתכר בעתיד. ביהמ"ש עמד בהרחבה על המבחנים שיש להציב בדרך לפתרון השאלה הנדונה. אשר לסכום שנפסק קבע השופט ד. לוין כי בפסיקת הסכום נתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק עד שהיא מצדיקה ומחייבת התערבות בסכום, על כן החליט להגדיל את הסכום שנפסק, ואילו שופטי הרוב בך וגולדברג סברו שאין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש דלמטה.
ג. אשר למיעוט הסכום שנפסק לתלויים בגין אובדן שירותי האם בעבר - במסגרת ראיותיהם ניסו המערערים להוכיח כי הבת הבגירה הקדישה מידי יום כתשע שעות לטיפול במשק הבית ועזרה למשפחה וביהמ"ש לא היה מוכן לקבל נתון זה. ביהמ"ש פסק שיש לקבוע גם בענין זה סכום גלובלי על ההפסד ואין פגם בהנמקתו באשר לקביעת סכום גלובלי. אולם בבדיקת הסכום עולה שהיתה בו סטייה חמורה המחייבת התערבות בו. הסכום שנפסק מייצג עזרה של עוזרת או מטפלת, בהתחשב במחיר המשתלם לאלה עבור שעת עבודה, לא יותר מאשר 1.25 שעה ליום. זה ללא ספק בסיס לא ראוי לקביעת הפיצוי, בהתחשב בזמן שהמנוחה הקדישה לטיפול בבית ובמשפחה. לא תהיה זאת הפרזה אם החישוב יתבסס על כשלוש שעות עזרה ביום ולפיכך יש להכפיל את הסכום שנפסק. הוא הדין באשר לקביעת התשלום העיתי בעתיד המבוסס אף הוא על 1.25 שעה ליום. כשם שהסכום עבור שירותי האם בעבר הוכפל יש להגדילו ולהכפילו גם באשר לעתיד.
ד. אשר לשאלה אם מוסמך היה השופט לפסוק פיצוי עיתי הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שהיה מוסמך לעשות כן. לדעת השופט ד. לוין אמנם אין להחיל על המקרה הנדון את סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים באשר לקביעת תשלום עיתי, אך ביהמ"ש יכול היה לפסוק תשלום עיתי מכוח סמכות כללית וטבועה שיש לו לברור את צורת התשלום הנאותה למקרה המתאים בתביעת נזיקין. דעה אחרת הביע השופט בך אשר לדעתו יכול ביהמ"ש לפסוק תשלום עיתי גם במקרה זה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. גדר הספק הוא אם סעיף 6 לחוק הפיצויים באשר לתשלום עיתי חל רק כאשר הזוכה לתשלום עבור אובדן הכנסה בעתיד הוא הנפגע עצמו, או גם כאשר הנפגע לא הספיק לתבוע או פסק הדין ניתן כאשר הנפגע אינו בחיים והזוכים הם התלויים בו. השופט גולדברג סבר כי מכיון ששני הצדדים הסכימו שיש לביהמ"ש סמכות לקבוע תשלום עיתו, אין צורך להכריע בשאלה מכח מה נתונה סמכות כזו לביהמ"ש. לעצם השאלה אם הפעיל ביהמ"ש נכונה את שיקוליו לקבוע תשלום עיתי ולא תשלום חד פעמי סקר ביהמ"ש העליון, בפסק דינו של השופט לוין, את הנתונים ואת המדיניות באשר לקביעת סכום עיתי כנגד קביעת תשלום חד פעמי, והגיע למסקנה כי ביהמ"ש השתמש נכונה בשיקול דעתו כאשר קבע תשלום עיתי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד קרמר למערערים, עו"ד א.גדות למשיבים. 23.12.86).

בר"ע 440/86 - טפחות בע"מ נגד יונה לוי ואח'

*סמכות מקומית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי טעה כאשר סבר שאין לו סמכות מקומית לדון בתביעה נגד חלק מהמשיבים הואיל והחוזה עמהם לא נחתם בירושלים. אכן, באחד הסעיפים בהסכם נאמר כי "מקום השפוט בין הצדדים יהיה בבתי המשפט של מקום חתימת הסכם זה" אולם אין באותו סעיף המילים כמו "בלבד" או "אך ורק". לפיכך יש לראות בסעיף האמור קביעת מקום שיפוט מקביל
ולא ייחודי. לעתים ניתן אמנם להסיק ממטרת ההוראה או ההסכם בו מצוי סעיף כזה כוונה לשיפוט ייחודי חרף העדר ניסוח החלטי של בלעדיות, אך במקרה דנא אין לסטות מן הכלל האמור.


(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. בביוף למבקש, עוה"ד מאיר סימון, ארנון גרפי, יוסף בורלאומרדכי כץ למשיבים. 21.12.86).


ב.ש. 864/86 - חנניה וינברגר נגד המפד"ל ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי התבררו מספר בקשות שהגיש המבקש, בעניין הבחירות למוסדות המפד"ל שהתקיימו ביוני 1986. בפסק דין מיולי 1986 דחתה השופטת בן עיתו את בקשתו של המבקש לפסול את הבחירות בנימוק של העדר סמכות ועל כך הגיש המבקש ערעור בזכות לביהמ"ש העליון. לאחר פסק הדין שב המבקש ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבוע כי לביהמ"ש קיימת סמכות לדון בעניין פסילת הבחירות וכן ביקש סעדים נוספים. ביום 6.8.86 דחה השופט יחיא את כל פניותיו של המבקש, ובענין הסמכות שלביהמ"ש קבע כי הדרך היא לברר שאלה זו בערעור. מנין הימים להגשת ערעור על ההחלטה האחרונה התחיל ביום 1.9.86 ואילו המערער הגיש את הערעור ביום 16.10.86. גם אם מדובר בערעור ולא בבקשת רשות ערעור אחר המערער ביום אחד את המועד ובקשתו היא להארכת המועד. הבקשה נדחתה.
טענת המבקש כי אינו מיוצג ע"י עורך דין אינה מהווה צידוק לאיחור. אשר לטענת המבקש כי טעה במנין הימים בשל הימים הנוראים החלים באותה תקופה - טעות במנין הימים היא טעות של בעל דין ואינה מהווה הצדקה להארכת מועד הקבוע בחיקוק. אשר לטענה כי יש להאריך את המועד שכן תלוי ועומד בביהמ"ש העליון ערעור על פסק דינה של השופטת בן עיתו - אכן, הליך התלוי ועומד מהווה טעם להארכת המועד, אלא שיש לבחון בכל מקרה אם קיימת הצדקה עניינית להאריך בעטיו של נימוק זה מועד להגשת הליך אחר, והאם מדובר בהליך הנסב על אותו ענין. בשאלת הסמכות לדון בבקשת המבקש לפסול את הבחירות במפד"ל נפסק כבר ע"י השופטת בן עיתו והוגש על כך ערעור. החלטת שופט יחיא כי הפניית החדשה בענין הסמכות היא פניית סרק חופפת את החלטת השופטת בן עיתו שעליה הוגש ערעור ואין טעם להאריך את המועד לתקוף את ההחלטה של השופט יחיא כאשר ממילא אותו ענין עצמו נתון לערעור. בהחלטת השופט יחיא יש התייחסות גם למספר סעדים נוספים החורגים מתחום החלטת השופטת בן עיתו, ואין הצדקה להרחיב את יריעת הדיון התלוי ועומד בביהמ"ש העליון לעניינים נוספים אף אם הם נובעים מאותה פרשה. אשר לטענה בדבר חשיבות הענין והחשיבות הציבורית שבערעור - עילה זו אינה מהווה כשלעצמה טעם להארכת המועד, וגם לגופה אין בה ממש. ראשית - הענין המרכזי שעליו משיג המבקש עומד ממילא לדיון בביהמ"ש העליון במסגרת הערעור, ושנית - העניינים האחרים הסתיימו זה מכבר ואבד עליהם הכלח ואין כל חשיבות לענין.


(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד מעוז למשיבים 23.12.86).


ב.ש. 985/86 - אברהם אלמליח נגד סיגל אלמליח קטינה ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

שלושת המשיבים הם ילדיו הקטינים של המבקש מנישואיו הראשונים. במחצית שנת 1985 הגישו המשיבים תביעת מזונות נגד אביהם והדיון נקבע ליום 21.8.85. באותה עת שהו המבקש ואשתו השניה בחו"ל ובדירתם בישראל התגוררה קרובת משפחה: מסמכי התביעה נמסרו לקרובה אך זו סרבה לאשר קבלתם. למרות זאת ניתן, ביום 29.8.85, פסק דין נגד המבקש בהעדר הגנה. המבקש פנה באמצעות פרקליטו לביהמ"ש בבקשה לבטל את פסק הדין ובענין זה
נתקיימו שלושה דיונים בביהמ"ש המחוזי. בישיבה האחרונה מיום 15.1.86 הודיע ב"כ המבקש כי אין שיתוף פעולה בינו לבין שולחו, אך ציין כי עדיין הוא מייצג את המבקש. באותו מעמד ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. חלפו חדשים והמבקש לא עשה דבר להשיג על החלטה זו. בחודש אוקטובר 1986 פנה המבקש באמצעות עורך דין אביב בבקשה נוספת לביטול פסק הדין מיום 29.8.85, אך התברר שהפניה לא היתה במקומה והדרך היחידה להשיג על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 15.1.86 היא דרך הערעור ולשם כך יש להאריך את המועד להגשת ערעור. כיוון שכך פנה המבקש בבקשה להארכת מועד והבקשה נדחתה.
המבקש מעלה מספר טענות להצדקת האיחור: ראשית, בתקופה שעד חודש מאי 1986 שהה המבקש בחו"ל ולא היה לו קשר עם עורך דינו דאז ולא ידע על ההליכים המשפטיים נגדו; שנית, המבקש היה משך שנים מכור לסמים ועם שובו לישראל במאי 1986 החל בטיפול לגמילה ומשום כך לא היה מודע למצבו המשפטי; שלישית, משעמד המבקש על מצבו ופנה לעורך דין נקט זה בהליך מוטעה ואין לזקוף טעות זו לחובתו. טענות אלה חסרות בסיס. עורך דינו של המבקש טיפל בענייניו בביהמ"ש המחוזי, לרבות בישיבה מיום 15.1.86, וההחלטה ניתנה במעמד ב"כ המבקש. כל טענה בדבר העדר קשר בין המבקש לבין פרקליטו לא יכולה להועיל משהיה המבקש מיוצג בישראל, הרי היחסים בינו ובין עורך דינו אינם מעניינו של ביהמ"ש וגם אם היו תקלות או שיבושים ביחסים אלה אין בהם צידוק להארכת המועד. אשר לטענה בדבר הטיפול לגמילה מסם - המבקש הגיש תעודה המאשרת שמאז חודש מאי 1986 היה מטופל במרפאה לגמילה מסם, אבל אין כל ראיה שבשל הטיפול שקיבל נבצר ממנו לטפל בענייניו ובאיזו תקופה חלה מניעה זו. גם הטענה בדבר ההליך המוטעה שנקט עורך דין אביב אינה מהווה צידוק להארכת המועד. טעות של בעל דין או של עורך דין אינם מהוים צידוק להארכת מועד, לרבות טעות בבחירת ההליך. זאת ועוד, לא ניתן כל הסבר מדוע חלף פרק זמן של כחודש מאז עמד המבקש על טעותו ועד שפנה לביהמ"ש העליון. איחור זה בלבדו היה בו טעם מספיק שלא להענות לבקשה.


(בפני: הרשם צור. עו"ד שריג למבקש, עו"ד שגיא למשיבים .23.12.86).


ע.פ. 545/85 - עדאן עודה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות סמים וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו והדחה בעדות. עבירות הסמים מתייחסות לעסקה של 90 ק"ג חשיש בה היה מעורב יחד עם אחרים. למערער עבר פלילי מכביד ובתוכו שש עבירות הקשורות בסחר בסמים.ביהמ"ש גזר למערער 6 שנים מאסר שמהן 45 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הטרוניה העיקרית של המערער היא כי כתוצאה משיתוף פעולה עם המשטרה בגילוי עבריינים אחרים נשקפת לו סכנה ולכן הוא מוחזק בתנאי מאסר קשים במיוחד, בתנאי הפרדה ובאגף הידוע כאגף האיקסים שהינו קשה במיוחד. טענתו היא כי בהתחשב בתנאי המאסר הקשים מוצדק להפחית משעור העונש שנגזר עליו. אין צורך להביע דעה אם תנאים קשים במיוחד כאמור מצדיקים שינוי בענישה, כאשר מקום החזקתו של האסיר אינה נעוצה במעשה עונשין על אי הקפדה על סדרי בתי הסוהר, אלא מטעמי בטחון של האסיר. הטענה שיש מקום להקל בעונשו של המערער מחמת ההכרח להחזיקו בתנאי הפרדה מוחלטים כבר הועלתה בביהמ"ש המחוזי והשופט ציין עובדה זו כנימוק להקלה בעונש. מכאן כי נגזר למערער עונש קל יחסית בהתחשב בעובדה הנ"ל ואין מקום להקל עוד בעונש.


(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין ,גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.11.86).



בר"ע 666/86 - סאמי סודקי עודה נגד מדינת ישראל

*הוכחת שכרות בעבירה של נהיגה בשכרות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בבקשה מתעוררת שאלה אחת ויחידה והיא מהי דרך ההוכחה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. על פי תקנות התעבורה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה ולענין "המידה הקבועה" נקבע בתקנות מהם כמויות האלכוהול אשר רלוונטיות לצורך קביעת השכרות. המבקש הורשע בכך כי נהג במכונית תוך סטיות ימינה ושמאלה ללא איתות בהיותו תחת השפעת משקאות משכרים. נוסחה של תקנה 169(ב) מלמד כי שכרות יכולה ללבוש אחת משתי צורות: האחת, היותו של אדם נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים; והשניה, ביטוייה במציאות ריכוז של אלכוהול העולה על המידה הקבועות. השאלה היא אם שיטת הבדיקה ואמות המידה לגבי אחוז האלכוהול או הסם שבהשפעתו אסורה נהיגת רכב הם תנאי בל יעבור לשם הרשעתו של האדם בעבירה של נהיגה בשיכרות.
העיון בהוראות החוק והתקנות מלמד כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול אשר אם הוא מתקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אמת המידה של התקנות יש בה, בכל מקרה, כדי להוות הנחה החלטית לכך כי מי שיש בו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על מה שקבוע בתקנות נחשב לעולם שיכור לצורכי עבירות הנהיגה. ברם, סעיף זה אינו בא להוציא מכלל תחולה את מי ששיכור אליבא דכולי עלמא על פי ראיות המובאות בפני ביהמ"ש. הסעיף אינו בא למנוע, למשל, הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש שנוהג בזיגוג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו יכולה אף היא להוות ראיה לצורכי הסקת המסקנה בדבר שיכרותו של נהג פלוני אף בהעדר דרך ההוכחה המדעית.


(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רפאל שרון למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 25.11.86).


בר"ע 660/86 - מיכאל אשר ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*בקשה לדון בערעור בנושא שכבר נדון בבקשה לרשות ערעור (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים ואלה ביקשו רשות להתגונן. הרשות ניתנה בנקודה אחת ובנושא זה טרם התקיים הדיון בביהמ"ש. הסירוב לתת רשות להתגונן בחלק ניכר מן התביעה עבר מן הרשם לבימ"ש השלום שדן בערעור על החלטת הרשם, דחה את הערעור וקבע שאין להתערב בהחלטת הרשם. על החלטת בימ"ש השלום הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וזו נתבררה לפני סגן הנשיא של בימ"ש המחוזי בבאר שבע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה והשופט ציין בהחלטתו כי בימ"ש השלום הגיע במסקנותיו לתוצאה נכונה על יסוד החומר העובדתי שהיה בפניו, וכי טענות פרקליט המבקשים נגד החלטת בימ"ש השלום אין בהם מאומה. בינתיים ניתן פס"ד בבימ"ש השלום בעקבות החלטת הרשם באותם נושאים שבהם לא ניתנה רשות להתגונן ומוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. בערעור נקבע כי אין לשוב ולדון באותם נושאים אשר נבחנו כבר במסגרת ונקשה לרשות ערעור על ידי סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש ציין כי נושא שנדון כבר באותה פרשה בגדר בקשת רשות ערעור, אינו יכול לעלות מחדש בשלב הערעור במסגרת אותם הליכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען כי לא היה לו יומו בביהמ"ש וכי לא היתה לו האפשרות לפרוש את הטענות העומדות לו כנגד המשיב. טענה זו עומדת בסתירה להחלטת האירועים כאמור לעיל. זאת ועוד, בחלק מן התביעה ניתנה רשות להתגונן כאמור ועניין
זה עומד להתברר בבימ"ש השלום וגם מטעם זה אין סיבה לכך שערכאה שלישית תדון עתה באותו נושא שבו יוכרע בקרוב או אשר בו הוכרע כבר כדבעי בפני כל הערכאות הקודמות


(בפני: הנשיא שמגר. המבקשים לעצמם, עו"ד י. בר הלל למשיב. 23.11.86).


על"ע 10/86 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד ארדון פרידמן

*מידת העונש ופרסום שם הנאשם (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד - הערעורים נדחו פרט לעניין פרסום שמו של המשיב).

המשיב הורשע בכך כי כאשר שימעו כעו"ד והחזיק במניות חברה שאותה ניהל בפועל עשה עיסקה ובמסגרתה נמנע מלגלות לצד האחר כי הוא מחזיק במניות החברה. עוד הורשע בעבירה של אי מתן תשובה לפניות הקובל. ביה"ד המחוזי גזר למשיב השעייה לארבעה חודשים ותשלום הוצאות וביה"ד הורה על פרסום הכרעת הדין וגזר הדין ללא ציון שמו של המשיב. ערעוריהם של בעלי הדין נדחו על ידי ביה"ד המשמעתי הארצי והועד המחוזי ערער על קולת העונש. הערעור נדחה פרט לעניין אי פרסום שמו של המשיב.
העבירה בה הורשע המשיב אינה קלת ערך אך אין לומר כי הערכאות המשמעתיות הקלו בדין במידה המחייבת התערבות ביהמ"ש העליון. לעומת זאת לא היתה עילה להורות על אי פרסום שמו של המשיב. החוק קובע כי סטיה מכלל הפרסום של שמו של נאשם שהוטל עליו עונש של השעייה אפשרית רק "מטעמים מיוחדים שיפורשו...". ביה"ד המחוזי כתב בגזר הדין כי "נימוקינו לאי פרסום שמו של הנאשם הינם נסיונותיו של הנאשם לשקם את עצמו והסכמתנו שלא לפגוע במאמצים אלו, להסדרת כל מצוקותיו הכלכליות בדרך מכובדת". בנימוק האמור אין "טעם מיוחד" לאי פרסום. פרסום שמו של עורך דין שהושעה לתקופה קצובה או בלתי קצובה מחברותו בלשכה בא כדי לתת הודעה לציבור שבתקופת ההשעיה אין הנאשם מכהן עוד כעורך דין. בדרך כלל אין בין ענין נסיבותיו האישיות של הנאשם לבין ענין הפרסום או אי הפרסום כל קשר. הכלל של פרסום השם הוא שלוחה של העקרון הכללי שהדיון בערכאה שיפוטית של המדינה חייב להיות פומבי, כלל שיש לו חשיבות ביתר שאת לגבי טריבונל כמו ביה"ד המשמעתי למען לא יתקבל הרושם בציבור שבהליכים סודיים מדובר וכי עבירות משמעתיות מתבררות אך תוצאתיהן נשארות "בתחום המשפחה".


(בפני השופטים: ש' לוין, גב'נתניהו, מלץ. עו"ד י.בלום למערער, עו"ד ש. פרפורי למשיב. 16.11.86).


ע.פ. 234/86 - גילה כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת קשרה קשר עם שניים אחרים ובעקבותיו הציגה את עצמה כפרוצה לפני גבר שאותו הובילה במכוניתו למקום חשוך וכאשר התחילה להתעלס עם הגבר הופיעו השניים האחרים, התנפלו עליו ושדדוהו. ביהמ"ש גזר למערערת שנתיים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת באה ממשפחה מרובת ילדים והרוסה וכבר בגיל צעיר נזקקה לסמים שמומנו ע"י אחרים. משאלה פסקו לתמוך בה עלתה על דרך עבריינית כדי לממש רכישת הסמים. ברם מדו"חות שירות המבחן שהוגשו אין לראות כי חלה תמורה ממשית בגישתה של המערערת. המפגש הראשון עם בית הסוהר השפיע עליה קשות ואולם פרט לעובדה שאין היא משתמשת בסמים קשים קשה להצביע על תמורה מהותית בדרכי החשיבה שלה. כל שניתן היה לקחת בחשבון לזכותה של המערערת, גילה הצעיר ועברה המשפחתי הקשה, כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש דלמטה. על עבירה כה תמורה ונסיבות כה קשות העונש שנגזר הוא מן הקלים ביותר.


(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ל. פרנקל למערערת, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה 4.11.86.)



ע.א. 166/84 - ידידה בר אילן ואח' נגד ויקטור בן כנען

*פס"ד עפ"י ממצאי פוליגרף לאחר שהוסכם כי הבדיקה בפוליגרף תכריע (הערעור נדחה).

בין הצדדים נעשה הסכם שבמהלכו הלווה המשיב למערערים 15,000 דולר. אין מחלוקת כי המערערים שילמו 15,000 דולר למשיב, אך השאלה היתה אם סכום זה היה פרעון ההלוואה או שהוא בא כתשלום במסגרת עסקה אחרת. בענין ייחוס התשלום הסכימו הצדדים כי ההכרעה תיפול על פי ממצאי פוליגרף. הצדדים נבדקו בפוליגרף ובעקבות הבדיקה נקבע כי גירסת המערערים בשקר יסודה ואילו גירסת המשיב היא אמת. המערערים ביקשו לחקור את מומחה הפוליגרף אך בקשתם נדחתה וניתן פס"ד לטובת המשיב. הערעור נדחה. משהסכימו הצדדים כי הדין ייחתך עפ"י בדיקת הפוליגרף הרי הם קשורים להסכמתם זו. עיון בבדיקת הפוליגרף מלמד כי לא נפלה טעות בהכרעת הדין של ביהמ"ש דלמטה. כמו כן נראית גישת ביהמ"ש שלפיה חוות הדעת של בודק הפוליגרף לא חייבה כל חקירה נוספת.


(בפני השופטים:ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד גב' ע. כהן למערערים, עו"ד וולף למשיב. 1.12.86).


ע.א. 288/85 - צבי רוזנברג ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין נתניה

*הארכת מועד להגשת סיכומים (בקשת המשיב להארכת מועד להגשת סיכומים - הבקשה נתקבלה).

בערעור זה נקבע כי יוגשו סיכומים בכתב. בהחלטה נאמר כי בעלי הדין ימציאו סיכומיהם לביהמ"ש והעתק "לצד שכנגד" במישרין כנגד אישור. עוד נקבע כי על המשיב להגיש סיכומים תוך 30 יום מהיום בו הומצאו לו סיכומי המערערים. המערערים. הגישו סיכומיהם לביהמ"ש בתוך המועד שנקבע ושלחו העתק מהם למנהל מס שבח מקרקעין בנתניה (המשיב) עפ"י כתובת משרדו בנתניה כמופיע בהודעת הערעור. פקיד המשיב קיבל את הסיכומים וסבר שההעתק מיועד לידיעתו בלבד. לפיכך שלם את הסיכומים לתיוק. רק לאחר שחלף המועד להגשת הסיכומים נודע בפרקליטות המדינה כי הסיכומים נשלחו למשרד המשיב ולפיכך פנתה בבקשה -להארכת המועד להגשת הסיכומים. הבקשה נתקבלה.
טענת ב"כ המערערים היא שהיה עליו לשלוח את הסיכומים "לצד שכנגד" שהוא מנהל מס שבח, ולטענתו לא ידוע לו על כל נוהג שיש להעביר את כתבי הטענות לפרקליטות, מה עוד שבמשרדי המשיב יש יועצים משפטיים. לדבריו, מנהל מס שבח הוא אישות משפטית נפרדת, אין הוא המדינה והוא יכול לייצג עצמו. כן טוען ב"כ המערערים שבקשת המשיב להארכת המועד אינה נתמכת בתצהיר גם אם הוגש תצהיר לאחר הגשת הבקשה. לטענות אלה אין שחר. המשיב הוא רשות מרשויות המדינה וסעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) קובע כי "בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה...", ותקנה 485 לתקנות סדר הדין קובעת כי "המצאת כתב בי דין ליועץ המשפטי לממשלה יכול שתהא בהנחת הכתב במשרדו". חזקה על ב"כ המערערים שהוראות אלה נהירות לו, אך הוא בחר לשלוח את הסיכומים דווקא למשרדו של המשיב. אמנם, תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבעל דין להמציא כתבי בי דין לנמען גופו ואין הן מטילות חובה להמציאם לעורך דינו דוקא, אך התעלמות מעובדת קיומו של עורך דין המייצג את הצד שכנגד הינה בניגוד לכללי האתיקה של עורכי הדין. המצאת הסיכומים למשרדו של המשיב ולא ליועץ המשפטי או לפרקליטות המדינה, שגרמה לאיחור, הינה סיבה טובה להארכת המועד. יש לציין כי הבקשה להארכת מועד הוגשה מיד לכשנודע לפרקליטות שהסיכומים נמסרו למשרד המשיב ובכך פעלה הפרקליטות בזריזות הראויה. הבקשה גם נתמכה בתצהיר גם אם זה הוגש לאתר הגשת הבקשה. בהתחשב בנסיבות חוייבו המערערים לשאת בהוצאות המשיב.


(בפני: הרשם צור. עו"ד רוטנברג למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 24.12.86).



ע.פ. 750/85 - סבח סלמן צפורה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).

בחצר הבית בו מתגורר המערער נתגלו במקום מחבוא 0,73 גרם סם. המערער נראה ע"י אנשי משטרה שנמצאו בתצפית כשהוא יורד מדירתו לחצר, ניגש למקום המחבוא, נוטל וגם מניח שם דברים. הוא נראה משוחח עם אדם שבא למקום ונשמעו מפיו דברים שמשתמעת מהם פעילות בסמים. בהחזקתו נתגלו 90,000 שקלים שלא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע החזיק בסכום נכבד זה כשנתפס. אנשי המשטרה הבחינו בתכונה ניכרת של מבקרים בקרבת הבית, תכונה שהיה בה כדי לעורר חשד. ההסברים לפעילות כפי שנתן המערער לחוקריו ולביהמ"ש לא היו אמינים על ביהמ"ש. ביהמ"ש נתן אמון בעדויות התביעה והרשיע את המערער בסחר בסמים ובכך אין להתערב. בגין העבירה הנדונה גזר ביהמ"ש למערער שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים וחצי במצטבר. גם הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל תואם את חומרת המעשה ועפ"י מצוות המחוקק צריך היה להפעיל את העונש המותנה כעונש מצטבר. אין סיבה לסטות מכלל זה שבחוק.


(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין עו"ד ענבר למערערת, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 3.11.86).


ע.פ. 190/86 - משה ויוסף קמחי נגד מדינת ישראל

*הודעה במשטרה שאושרה ע"י העד במשפט(הערעור נדחה).

העד העיקרי במשפט המערערים, דוד ניסני, הורשע במשפט נפרד במעשים שעמדו לדין גם בתיק הנוכחי. העד מסר למשטרה הודעה המפלילה את שני המערערים והתואמת את הרקע העובדתי שביסוד הרשעתו הוא. במשפט זה התפתל העד וניסה שלא להפליל את המערערים, טען שאינו זוכר מה היה שלוש שנים קודם לכן, אך יחד עם זאת אישר כאמת את דבריו במשטרה, תור ציון שאמר את הדברים שנרשמו שם אך בעת עדותו אינו זוכר את הפרטים. גם בעדותו אמר כי קשר קשר עם המערערים ונתןלהם סחורה מבלי לרשום זאת בתעודת המשלוח. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם ודן אותם לשלושה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
צודק הסניגור שלא זה המקרה המתאים להפעיל את כלל הקפאת הזכרון, ולו אך מהטעם שאין לומר כי העד לא זכר כלל את הארועים וכי אפילו הנסיון לרענן את זכרונו לא עלה יפה, אך די בכך שהעד הודה שהודעתו במשטרה אמת כדי לייתר את השימוש בכלל האמור, שהרי עקב הודאה זו הפכה אותה הודעה מניה וביה חלק בלתי נפרד מחומר הראיות יש גם חיזוק לעדותו של העד ניסני הן בהרשעתו של ניסני באותם מעשים עצמם, עפ"י ראיות התביעה במשפטו, והן בהודעות המערערים, שאכן שילמו סכומי כסף לניסני אלא שנתנו גירסה לא אמינה. גם העונש שהושת על המערערים אינו חמור מדי. נותרה שאלה אחת והיא אם בדין חייב ביהמ"ש את המערערים, מכוח סעיף 79 לחוק העונשין, לכסות את הוצאות ההקלטה במשפט. בנסיבות המקרה, כאשר התביעה הביאה, לדעת ביהמ"ש, עדויות מיותרות שלקחו זמן רב, וכאשר אין לומר שהמערערים עשו שימוש לרעה בהליכי המשפט, אין לחייב אותם בהוצאות אלה.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. אלוני למערערים, עו"ד נחליאלי למשיבה. 20.10.86).


ע.א. 58/83 - תקוה מאירוב נגד מרדכי קסלר

*דחיית ערעור מחמת אי הפקדת ערבון (הערעור נדחה מחמת אי הפקדת ערבון).

בהחלטה מיום 28.5.86 נקבע כי על המערער להפקיד, בתוך 30 יום, ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיב בערעור. בהחלטה נאמר שהערבות תכוון כלפי המשיב, תישא ריבית והצמדה ולא תהא מוגבלת בזמן. בתוך המועד האמור שלחה המערערת לביהמ"ש ערבות בנקאית בידי שליח. ערבות
זו לא נערכה בהתאם להחלטה בכך שהיא לא כוונה כלפי המשיב ולא נקבע בה כי הסכום נושא ריבית. משום כך הערבות לא קובלה והיא הוחזרה לידי השליח תוך מתן ארכה בת 10 ימים לתיקון הפגמים. המערערת לא הגיבה, לא הגישה ערבות להבטחת הוצאות המשיב וגם לא ביקשה להאריך את המועד. הערעור נדחה.
בפתח הדיון טען מר מאירוב, בשמה של המערערת, שהוא שלח ערבות לביהמ"ש ואין לו כל ידיעה על החזרתה. אין לקבל טענה זו. הערבות אינה מצויה בתיק ביהמ"ש והמערערת לא הציגה כל אישור או תימוכין לכך שהערבות הוגשה וקובלה ע"י ביהמ"ש. בתיק ביהמ"ש מצוי העתק ממכתב המזכירות המודיע על אי קבלת הערבות. מכתב זה נמסר בידי השליח והוא אף אישר זאת בחתימתו. מכאן שהערבות הבנקאית לא קובלה והוחזרה למערערת. אי קבלת ערבות מידי שליח כמוה כאי קבלת ערבות מידי בעל הדין. טענות בענין זה על המערערת להפנות כלפי השליח שפעל מטעמה ואין בהן כדי להצדיק אי הפקדת הערבות בתיק ביהמ"ש. אשר לטענה שהיתה כאן תקלה - לא מדובר בתקלה אלא בהתעלמות מהוראות ביהמ"ש ובהזנחה בטיפול בערעור. הערעור נקבע לדחיה והמערערת ידעה על כך ובמהלך הדיון לא נעשה כל נסיון להצדיק את אי המצאת הערבות או לבקש הארכת המועד להגשתה. ענין הפקדת הערבות מטעם המערערת נמשך בתיק זה זמן מעל ומעבר לכל מידה ואם נגרם עוול הרי הוא נגרם למשיב. לפיכך יש לקבוע שהמערערת לא הפקידה ערבות ודין הערעור להדחות.


(בפני: הרשם צור. המערערת ומר פנחס מאירוב למערערת, המשיב לעצמו. 24.12.86).


ע.פ. 807/85 - משה קנטור נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה ע"י עובד בנק וחומרת העונש
(הערעור נדחה).

המערער עבד למנהל חשבונות ראשי בבנק והורשע בעבירות של זיוף, שמוש במסמר מזוייף, רישום כתב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובמרמה והפרת אמונים וזאת בכל אחד מחמשת האישומים שבכתב האישום. העבירות מתייחסות לחשבון בבנק שהיה למערער ולאשתו ואשר יתרות הזכות בו זיכוהו בריבית גבוהה ומקובלת ואילו יתרות החובה חוייבו בריבית נמוכה מהמקובל. בנוסף לחשבון זה נוהלו באותו בנק גם חשבון על שם בנו של המערער, חשבון על שם אביו ועל שם אחיו וכן חשבון נוסף על שם המערער ואשתו. עפ"י ממצאי ביהמ"ש העביר המערער כספים מחשבון לחשבון, ברישומי הזיכוי שערך רשם תאריך רטרואקטיבי ואילו ברישומי החיוב לא עשה כן. באופן זה נוכו החשבונות באותם סכומים שהועברו אליהם בהפרשי הריבית שבין יום הפעולה ליום הערך הרטרוקטיבי ומאידך לא חוייב החשבון המזכה מיום העברת הכסף ולא חושבה הריבית בהתאם לכך.ביהמ"ש דן את המערער לשלושה חדשים מאסר בפועל ושלושה חדשים מאסר על תנאי ולתשלום מליון וחצי ש"ח קנס. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו היחידה של מנהל הבנק, אך ההרשעה לא התבססה רק על עדות זו אלא גם על העובדות שאינן שנויות במחלוקת המעידות על עצמן, שהרי הרישומים מראים על תופעה המצריכה הסבר כשלגבי אותן פעולות רשומים תאריכים שונים בשני החשבונות. מכאן גם תשובה לטענה אחרת שהיה שיהוי במתן הכרעת הדין. אכן ביהמ"ש צריך ליתן החלטתו מיד לאחר סיום הדיון כשהנושא עצמה עדיין טרי בזכרונו של ביהמ"ש, כשם שההתרשמות מן העדים עדיין רעננה, והדבר לא נעשה במקרה דנן, אולם כאמור לא ההתרשמות מן העד היא שחרצה גורלו של הדיון אלא הממצאים האובייקטיבים שנמצאו על הכתב. אשר לעונש - אין הוא נמוך מדי.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 26.11.86).