תקציר סביר כרך כ"ח חוברת 13

ע.א. 436/83 - לוי יפת ואח' נגד אברהם דקו ואח'

*מחיקת תביעה עקב אי הופעת התובע במשפט(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ובן דרור נגד דעתו החולקת של השופט בך).

א. המערערים תבעו פיצוי מהמשיבים על שהסירו צינור מים שהוביל מים לגידוליהם בכפר העבודה פוריה ומנעו את חיבור הצינור מחדש. כתוצאה מכך נבלו הגידולים שהיו על אדמתם מחוסר השקיה. המשיבים בהגנתם העלו טענות בדבר שימוש מופרז במים מצד המערערים אשר בעטיו נגרם נזק ליתר תושבי הכפר והגישו תביעה שכנגד. נשמעו מספר עדי תביעה וליום 16.1.83 היתה קבועה ישיבה להמשך שמיעת הוכחות הצדדים. יומיים לפני תאריך זה הגיש המערער בקשה לדחיית הדיון על יסוד הטענה שעורך דינו אינו מוכן לייצגו עוד. השופט דחה את הבקשה בנימוק כי בישיבה האחרונה שהתקיימה כחודשיים לפני כן כבר הודיע ב"כ המערער שלא ייצג עוד את המערערים ולרשות המערער עמדו חודשיים למציאת עורך דין אחר. לפיכך הודיע השופט למערער שבכל מקרה יקיים ישיבת הוכחות ביום 16.1. ביום הקבוע לא הופיע איש מהמערערים או בא כוחם והשופט מצא על גבי התיק "אישור" מקופת חולים מיום 15.1 שלפיו "לוי יפת חלה... ומקבל טיפול תרופתי ועליו לשכב שלשה ימים". ה"אישור" לא היה ערוך לפי הוראות פקודת הראיות והשופט פקפק בכנות מחלתו של המערער. לדעת השופט היה זה נסיון להשיג דחיה של שמיעת המשפט. השופט ציין עוד כי המערער גרם משך שנים רבות "לסחבת נוראה" בתיק זה ולכן נעתר לבקשת ב"כ המשיבים לדחות את התביעה הראשית. יחד עם זאת החליט כי הראיות בתביעה הנגדית יישמעו במועד מאוחר יותר.
ב. בתאריך 27.3.83 הגיש המערער בקשה לבטל את פסה"ד וצירף אישורים נוספים אודות מחלתו. השופט הסכים לבטל את פסק דינו, בתנאי שהמערער ישלם למשיב את הוצאותיו וכן שיגדיל את הערבות שניתנה להבטחת הוצאות המשיב מ- 15,000 שקל ל- 75,000 שקל כשהיא צמודה למדד יוקר המחייה "מיום חלותה" ויפקיד ערבות מוגדלת זו תוך 30 יום. אם לא יקויימו התנאים, קבע השופט, יעמוד פסה"ד מיום 16.1.83 על כנו.במקום להמציא כתב ערבות בסך 75,000 שקל בהצמדה ליום מתן הערבות המקורית, המציא המערער ערבות נוספת על סך 60,000 שקל על פי ערכם ביום 27.4.83, היינו חודש אחרי ה- 27.3.83, והשאיר בתוקפה את הערבות המקורית על סך 15,000 שקל. טענת המערער היתה כי כך הוא הבין את משמעותה של החלטת ביהמ"ש מיום 27.3.83 בדבר שנוי תנאי הערבות. התיק הוחזר ע"י מזכירות ביהמ"ש המחוזי לרשימת המשפטים וב"כ המשיבים ביקש אז לבטל את ההחלטה בדבר החזרת התיק לשמיעה ולהחזיר על כנו את פסה"ד מיום 16.1.83. נימוקו היה שהדרישות של ביהמ"ש שנקבעו ביום 27.3.83 לא מולאו. ביום 29.5.83 החליט ביהמ"ש, נוכח ההפקדה החלקית בלבד של סכום הערבות, ובהתחשב ביתר מחדליו של המערער בעבר, להחזיר על כנה את ההחלטה מיום 16.1.83, ולדחות את תביעת המערערים באופן סופי. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ובן דרור, בפס"ד מפי השופט בן דרור, כנגד דעתו החולקת של השופט בך שיש לקבל את הערעור.
ג. טענתו של ב"כ המערער בסיכומיו בכתב, אם כי אינה מופיעה בכתב הערעור המקורי, כופרת בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדחות את תביעת המערערים על פי תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין, וזאת בהתחשב בעובדה שתביעה שכנגד מטעם המשיבים היתה ועודנה תלויה ועומדת נגד המערערים במסגרת אותה תביעה. לדעת השופט בך אכן ניתן לפרש את התקנה הנ"ל בשתי דרכים, האמת כי במקרה שתלויה ועומדת תביעה נגדית והתובע אינו מופיע אין ביהמ"ש מוסמך לדחות את התביעה על אתר כשהתביעה הנגדית נשארת תלויה ועומדת, ומאידך היא ניתנת לפירוש שביהמ"ש יכול לדחות על אתר את התביעה גם אם התביעה שכנגד עדיין תלויה ועומדת והשופט צריך לדון בה. לדעת השופט בך אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה שכן, לדעתו, דין הערעור להתקבל
מטעמים אחרים. לדעת השופט בך טעה ביהמ"ש לגופו של ענין כשהחליט ביום 29.5.83 לדחות את תביעת המערער סופית.
ד. השופט בך בדעת מיעוט סבר כי בבואו להחליט אם לדחות את התביעה סופית, למרות שהיא הוחזרה בינתיים לרשימה המשפטים וחרף קיומה של תביעה שכנגד, חייב היה ביהמ"ש לייחס חשיבות למהותן של התביעה הראשית והתביעה שכנגד ולקשר האפשרי שביניהן. כשקיים קשר אמיץ בין נשוא התביעה לבין נשוא התביעה שכנגד, אין לדחות את אחת התביעות בשל אי הופעת הצד, אלא במקרים קיצוניים, כאשר לא ניתן כל הסבר של ממש לאי ההופעה, או כאשר נראה בעליל שהצד למעשה זנח את תביעתו. אם תדחה התביעה הראשית בלבד ותשאר על כנה התביעה שכנגד, עלולה להתעורר סיטואציה מביכה. התובע שיתייצב בעת בירור התביעה שכנגד יהיה רשאי להשמיע ראיות וייתכן ובאותם הליכים יצליח התובע להוכיח עובדות שיש בהן כדי לבסס את תביעתו הראשית, ומצבו של השופט יהיה אז נוח יותר כאשר עדיין השליטה בידו על המשפט בשלמותו וכאשר טרם נתן החלטה סופית מחייבת ביחס לגורל התביעה הראשית. השופט ביסס את החלטתו מיום 29.5.82 על שני נימוקים: על הניהול הכושל של תביעת המערער בשלבים הראשונים של המשפט והסחבת שנגרמה עקב כך; על מה שנראה בעיניו כאי מילוי נכון אחרי החלטתו מיום 27.3.83 בענין הפקדת סכום ערבות גבוה יותר. שני הנימוקים לא הצדיקו את החלטתו הדרסטית של השופט. אשר לנימוק הראשון - אם סבר השופט שהמערער גרם בעבר לדחיות ולהשהיות בלתי סבירות כי אז יכולה התרשמות זאת למצוא ביטוי מוחשי בקביעת הוצאות המשפט. אשר להצמדת סכום הערבות - המערער התכוון למלא אחרי הוראת השופט והשלים את סכום הערבות ע"י הפקדת סכום נוסף של 60,000 שקל עפ"י תנאי ההצמדה כפי שהוא הבין אותם. נוסח ההחלטה בענין זה לא היה ברור וחד משמעי ודי צרכו. מכל מקום אין בעובדה זו כדי להצדיק דחיה סופית של התביעה, כאשר ברור שלא היה בכוונת התובע לזנוח את תביעתו וכאשר מתווסף לכך החשש שעלול להגרם עיוות דין עקב קיום התביעה שכנגד.
ה. השופט בן דרור לדונת הרוב, סבר שיש לדחות את הערעור. מדובר בתיק שהוגש לפני תשע שנים ע"י המערערים כנגד המשיבים ובמשך כל השנים הללו ניהלו המערערים את המשפט בצורה מטרידה הן כלפי המשיבים והן כלפי ביהמ"ש. המערערים החליפו עורכי דין חדשות לבקרים והבקשה האחרונה לדחיית המשפט בצדק נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. אעפ"כ הסכים השופט לבטל את פסה"ד והיתנה את הדבר בתשלום הוצאות והגדלת סכום הערבות. אין חולקין כעת כי המערערים לא מילאו אחר התנאי והשאלה היא אם צדק ביהמ"ש בשיקול דעתו כשקבע שאין ממש בתירוצים של המערערים וכי יש להשאיר על כנה את ההחלטה לדחות את התביעה. בהתחשב בהתנהגות המערערים לכל אורך הדרך צדק השופט כשראה במחדלם של המערערים חולייה נוספת בשרשרת הארוכה של מעשים ומחדלים שאפיינו את התנהגותם השלילית במהלך המשפט והתוצאה לדחות את התביעה היתה צודקת ובלתי נמנעת.
ו. השופט בן דרור התייחס לטענה שהועלתה ע"י המערערים בדבר פרושה של תקנה 157(3) והביע את דעתו כי אין שתי אפשרויות לפירושה של התקנה האמורה. ישנו רק פירוש אחד והוא כי ביהמ"ש יכול לדחות תביעה עקב אי הופעת התובע גם כאשר תביעה נגדית נשארת והיא עשויה להיות נדונה בפני השופט. לדעת השופט בן דרור אם נוצרו נסיבות המצדיקות סיומה של התביעה המקורית בצורה כלשהי, או דחייתה, אין כל סיבה וטעם שביהמ"ש לא יעשה כך מיד כשהבשילו הסיבות לכך. מן השלב שבו נדחתה התביעה שוב אין מקום להרשות הבאת ראיות או עדויות הנוגעות לתביעה ועל המשפט להמשיך ולהיות מוגבל לתביעה שכנגד.

(בפני השופטים: ברק, בך, בן דרור. עו"ד צ. מועלם למערערים, עו"ד י. לוי למשיבים. 15.12.86) .

ע.א. 516/86 (בר"ע 309/86) - אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד שמעון אזולאי ואח'

*בר"ע 309/86) - קשירת תביעה לפיצויים לדרגת הנכות שנקבעה ע"י הביטוח הלאומי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב נפצע בתאונת דרכים בשנת 1978 ונגרמו לו חבלות קשות. התאונה קרתה בנסיבות שהקנו למשיב זכות לתבוע את המוסד לבטוח לאומי (להלן - המוסד) כנכה עבודה ואכן הגיש תביעה כזו. כמו כן הגיש תביעת פיצויים נגד נוהג הרכב ונגד חברת הביטוח שלו, עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תביעת המשיב הוכרה ע"י המוסד, וועדות רפואיות של המוסד קבעו את דרגת נכותו של המשיב בשני שלבים. בשלב הראשון, על פי המבחנים שבתוספת לתקנות הבטוח הלאומי, קבעו את שעור נכותו הכוללת של המשיב בשלושה תחומים: בתחום האורתופדי - %45; בתחום האורולוגי - %20; בתחום הנוירולוגי - %10 והשקלול העמיד את דרגת נכותו של המשיב על %55. בשלב שני, ב- 1984, נתבקשה הועדה הרפואית של המוסד לבחון מחדש את דרגת נכותו של המשיב מכח תקנה 15(א) לתקנות, המאפשרת להגדיל את שיעורי הנכות עד כדי 50%מעבר לדרגת הנכות שנקבעה עפ"י המבחנים שבתוספת לתקנות. הועדה נענתה לבקשת המשיב והעמידה את דרגת הנכות הכוללת על %81. הועדה הרפואית החליטה כך לאחר שהתייעצה, כמצוות המחוקק, עם הרשות שנקבעה בתקנות. רשות זו, שלא כועדה רפואית המורכבת מרופאים, כוללת בהרכבה פקיד שיקום, עובד המוסד וגם רופא מוסמך. הדגש אינו ברופא. ככל שמדובר בתביעת המשיב מהמוסד ובגמלאות שהוא זכאי להן יחושב התשלום ע"י המוסד עפ"י דרגת הנכות שנקבעה, היינו %81.
ב. עפ"י סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים, שנתווסף לחוק בשנת תשמ"ה, נקשרה התביעה לפיצויים בקביעת דרגת הנכות ע"י המוסד. סעיף זה קובע כי "נקבעה עפ"י כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים... תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה עפ"י חוק זה; ואולם ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר לבעל דין... להביא ראיות לסתור... אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת...". המחלוקת דנא התעוררה כאשר החליטה הרשות להגדיל את שעור הנכות ל- %81. המשיב תבע כי בהתחשב בסעיף 6(ב) יחושבו הפיצויים לפי נכות של %81. טענת המערערים היתה כי דרגת הנכות שיש להתחשב בה מכח ההוראה שבסעיף 6(ב), צריכה להיות אותה דרגת נכות רפואית הנקבעת עפ"י המבחנים שבתוספת לחוק הביטוח הלאומי ועל פיהם בלבד. מכאן שדרגת הנכות שיש לשקול בתביעת הפיצויים דנא היא %55. טענה אחרת היתה בפי המערערים שיש להתיר להם להביא ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות. לטענתם מצוייה בידם ראייה שהנכות בתחום האורולוגי שגוייה באחד ממרכיביה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי סעיף 6(ב) הנ"ל מתייחס לדרגת הנכות הכוללת, הן זו הרפואית שנקבעה מלכתחילה והן זו המתחשבת בנתונים נוספים ולא רק בנכות הרפואית. לענין הבאת הראייה לסתור חלקית את ממצאי הועדה הרפואית בתחום האורולוגי, החליט השופט כי הממצא העולה מחוות הדעת שמבקשים המערערים להגיש אינו בגדר שינוי מהותי במצבו של התובע. הערעור נתקבל באשר לתחולת סעיף 6(ב) לענין אחוז הנכות, ונדחה באשר לבקשה להתיר הבאת ראיה לסתור.
ג. לענין היקפו ותחולתו של סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים - המחלוקת היא כאמור מהי דרגת הנכות שיש להביא בחשבון לצורך סעיף 6(ב). האם דרגת נכות זו היא רק הנכות הרפואית המבוססת על המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי או דרגת הנכות הכללית - הרפואית והתפקודית גם יחד - אשר נקבעה לא רק על בסיס המבחנים שבתוספת, אלא גם עפ"י מבחנים נוספים לא רפואיים המתאפשרים מכוחו של תקנות אחרות שבתקנות הנ"ל. בענין זה הדין עם המערערים. עפ"י סעיף 6(ב) שומה על ביהמ"ש הדן בתביעת פיצויים, לפי חוק הפיצויים, לאמץ את הגדרת הנכות שנקבעה על פי דין אחר ככל שזו מתייחסת לדרגת נכות רפואית. אין הוא חייב לאמץ דרגת נכות
הסוטה מהמבחנים הרפואיים הטהורים והמגלמת בתוכה גם מבחנים אישיים סוציאליים. ד. אשר להחלטת ביהמ"ש שלא להתיר הבאת ראיות לסתור - ביהמ"ש רשאי להתיר הבאת ראיות נוספות אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת כאמור. ביהמ"ש יתיר זאת מטעמים משפטיים כגון אם נראה לו כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, או מטעמים עובדתיים בעלי משקל וחדשים כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע, או שנתגלתה נכות נוספת לאחר התביעה הקודמת. אם עצם השוני בין קביעת הועדה לבין חוות דעת רפואית חדשה יהא בבחינת טעם מיוחד שיצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה, נמצא שמסכלים את מטרת סעיף 6(ב) לחוק לזרז את ההליך ולהוציא את הדיון בסוגיה הרפואית ככל שניתן אל מחוץ לכתלי ביהמ"ש. ביהמ"ש יתיר להביא ראיות לסתור רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן וכשהדבר מתחייב למען הצדק, ואילו שוני בלבד בין חוות הדעת הרפואית שבעבר לחוות דעת חדשה, ולו גם מאוחרת יותר, לא יבוא בגדר שינוי מהותי במצבו של התובע. בענייננו אין לראות נתונים המצדיקים להתיר הבאת ראיות נוספות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, הוסיף פס"ד קצר השופט גולדברג. עו"ד עדיאל למערערים, עו"ד גרון למשיבים. 22.12.86).

ע.א. 831/81 - משה ישולם ואח' נגד הלוואה וחסכון ירושלים ואח'

*טענה של בטלות חוזים שנערכו ב-1963 עם קבוצת מתיישבים(הערעור נדחה).

א. בשנת 1925 רכשו ארבעה (להלן: המייסדים) חלקת קרקע באיזור ירושלים ליד ליפתה, והמערערים הם יורשיו של אחד מן הארבעה. מטרת המייסדים היתה לייסד שכונה חדשה במקום. המקרקעין חולקו ע"י המייסדים ל- 56 מגרשים ונמכרו ל- 38 קונים (להלן: הרוכשים). המקרקעין טרם עברו אז הליכי תכנון וחלוקה ולא ניתן היה לרשום מגרשים ספציפיים בבעלות נפרדת של כל אחד מהרוכשים. ב- 1926 רשמו המייסדים את הקרקע על שם הבנק המשיב והמייסדים מסרו לבנק רשימה המכילה את שמות הרוכשים וסכומים שהרוכשים עדיין חייבים עבור המגרשים. פנייה נוספת לבנק מאת המייסדים היתה להעביר את המגרשים על שם הרוכשים. בהתאם להוראות פנה הבנק לרוכשים ב- 1926 ומסר להם פרטים על המגרש שכל אחד מהם יקבל וכל אחד נדרש לשלם את ההוצאות שהוא חייב. במשך השנים לא נעשה דבר ובינתיים נבחר וועד זמני לניהול העניינים שבא במקום המייסדים. הוועד קרא לאסיפה כללית. באסיפה זו השתתף קומץ של חברים מבין הרוכשים ובין ההחלטות שהתקבלו היתה החלטה כי כל חבר שלא ישלם תוך חודש את ההוצאות שצריך לשלם יאבד את זכותו במגרש והמגרש יועבר למרבה המחיר. מאז 1936 לא נעשה כנראה דבר והפעולה הבאה נעשתה ב-1969. באותה שנה ניסה הבנק לכנס את הרוכשים באמצעות מודעה בעיתונות. באסיפה השתתפו כ-20 איש ונמסר דו"ח על מצב העניינים. ב- 1970. פנה הבנק לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה להתיר לו למכור את המקרקעין לצורך תשלום החובות הרובצים עליהם וביהמ"ש החליט כי מאחר והמקרקעין רשומים בשם הבנק כבעלים אין מקום לבקשה. הבנק מכר את המקרקעין למשיבה השניה ועתה באים המערערים שהם יורשיו של אחד מהמייסדים וביקשו להצהיר כי הם זכאים לשליש מתוך המקרקעין או לחילופין לערכם. עילת המערערים היתה כי הבנק הוא שלוח מטעם המייסדים או נאמן עבורם להעביר את המגרשים על שמות הרוכשים כנגד תשלום הסכומים שהם חייבים, ומכיוון שהרוכשים לא סילקו את חובותיהם, הפרו את התחייבותם ולכן איבדו את זכויותיהם והזכות למקרקעין חזרה למייסדים. לחילופין הם טוענים כי החוזים בוטלו או סוכלו כתוצאה ממכירת המקרקעין ע"י הבנק ולפיכך קמה למייסדים זכות השבה של המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.

ב. אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם נוצרה בשנת 1926 נאמנות פרטית לפיה הבנק משמש כנאמנם של הרוכשים, או שמא של המייסדים, ומה תוקפה של נאמנות כזו על פי הדין אז. הבנק פעל על פי הרשאה שזכויותיהם של הרוכשים היו תלויות בה והרשאה כזו הינה בלתי חוזרת ואינה ניתנת לביטול. המערערים טענו כאמור שהחוזים הופרו או סוכלו ולכן אין עוד לרוכשים זכויות שממושן תלוי בהרשאה. בכל הנוגע לטענת ההפרה הרי לא הונח הבסיס העובדתי או המשפטי לטענה זו. מהחומר שהוגש אין אפשרות להגיע למסקנה כי הרוכשים הפרו את התחייבותם. אשר לצד המשפטי, לא ניתן להסתמך על החלטת האסיפה כי מי שלא יסדר את חשבונותיו תוך חודש יאבד את זכות הבעלות על מגרשו. לא ידוע מי הסמיך את האסיפה לקבוע זאת ביחסים שבין המייסדים לרוכשים, אך אפילו על פי אותה החלטה משיאבד הרוכש את זכותו תנתן הזכות לחברים אחרים לרכוש את הקרקע במחיר הגבוה ביותר, ולא נאמר מאומה על כך כי הזכות תחזור למייסדים.
ג. למעשה אין כלל צורך בהליך זה לדון בשאלה אם הרוכשים הפרו את החוזים ואם החוזים בוטלו. מדובר שתי מערכות יחסים - אחת בין המייסדים לרוכשים והשניה בין המייסדים לבנק. השאלה אם איבדו הרוכשים את זכויותיהם שייכת למערכת היחסים הראשונה ואותה יש לברר בין המייסדים לרוכשים, ואולם הרוכשים כלל אינם צד בתביעה זו. אשר למערכת היחסים שבין המייסדים לבנק השאלה היא איזו עילה יכולה לקום למייסדים ולאיזה סעד זכאים הם נגד הבנק על שמכר את המקרקעין אשר המייסדים הורו לו להעביר לרוכשים. אין חולק שהבנק לא פעל בהתאם להוראות שניתנו לו ומכר את הקרקע ואת התמורה הוא מחזיק לטובת הרוכשים. הבנק המיר נכס בעין, מקרקעין, לכסף שקיבל תמורת המכירה. לגבי הכסף הוא פעל ופועל עפ"י ההוראות שקיבל מהמייסדים. הוא העמיד אותו לרשות הרוכשים והזמין את הרוכשים להוכיח את זכותם ולקבל את חלקם. שיקולו של הבנק בעשותו כן היה שיקול כנה וסביר. את ההעברה בעין של המגרשים לא ניתן היה לבצע ומאידך ההוצאות הלכו וגדלו והבנק התקשה לאתר את הרוכשים כדי לגבותו מהם.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ליאון למערערים, עו"דד. מזרחי למשיבים. 29.12.86).

ע.פ. 262/86 - מאיר אדיב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. הערעור נסב תחילה גם באשר להרשעה ולקראת הערעור הודיע ב"כ המערער שהוא חוזר בו מהערעור המתייחס להרשעה בגניבת 76,000 ל"י ששולמו ע"י המערער בשיק של המעבידה לחברת הרץ להשכרת מכוניות, ומאידך הודיעה התובעת כי היא מסכימה לכך שהערעור על הרשעת המערער בשימוש בכרטיסי אשראי של המעבידה שלא כדין יתקבל והמערער יזוכה מהרשעות אלה, וזאת לאור הפרובלמטיות של ההרשעה המבוססת על שמוש בכרטיסי אשראי, תוך טענה של זכות שניתנה ע"י המעבידה למערער להשתמש בכרטיסי אשראי אלה. נותר הערעור באשר לחומרת העונש, כאשר בגין העבירה שלבסוף הודה בה המערער נגזרו לו שלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי, בעוד שבגין ההרשעה בפריט שממנו זוכה המערער הוא נדון לתשעה חדשים מאסר על תנאי בלבד. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ומלץ, בפסק דין מפי השופט בייסקי, כנגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו.
ב. השופט בייסקי בדעת הרוב סבר כי יש להפוך את כל המאסר של 12 חודשים למאסר על תנאי. מסתבר כי במסגרת היחסים ששררו אצל החברה המעבידה לא הקפידו על כך כי המערער, בתור אחד המנהלים, משך לעתים מחשבון החברה כספים שהגיעו לו,
לטענתו, בתור הטבות שונות או כשכר, ורק כעבור זמן היו נערכות התחשבנויות. אכן, המערער הודה כי ביחס לסכום שמשך כתשלום לחברת הרץ לא היה, כנראה, מקבל הסכמה או אישור מטעם המעבידה אילו גילה שהוא מושך את השיק, ומשום כך בסופו של דבר הוא השלים עם ההרשעה בעבירה זו, אך באופן סובייקטיבי סבר בזמנו כי הוא רשאי לעשות זאת. העבירה נעברה בשנת 1979 ושימשה למעביד יסוד לתלונה כאשר נתפרקו יחסי העבודה בין המערער לבין המעבידה ולא בגינו של המערער נשתהה בירור המשפט וגזר הדין כדי 7 שנים. הסניגור גם פירט את הנסיבות האישיות של המערער שהקים עסק עצמאי והוא חלה בינתיים. כמו כן אין לחשוש כי המערער ייכשל שנית וכן העבירה שעבר נעברה בנסיבות מיוחדות של יחסי עובד ומעביד כאמור. בנסיבות אלה יש להפוך את כל תקופת המאמר למאסר על תנאי. השופט מלץ הסכים לפסק הדין.
ג. השופטת נתניהו סברה שאין להתערב במידת העונש שכן אין נסיבות העבירה כה קלות עד כדי לפטור את המערער בעונש של מאסר על תנאי. נכון שהחברה המתלוננת התירה את הרצועה במידה רבה והתירה למערער בדרך כלל למשוך כספים ביד רחבה, אך דווקא בשל כך יש חומרה בעבירה הנוכחית שעבר המערער במשכו את השיק לחברת הרץ כשהוא עצמו מודה כי כאילו ידעה המתלוננת על כך לא היתה מסכימה לזאת. העובדה שבסופו של דבר הראתה התחשבנות בהליכים בביה"ד לעבודה כי למערער הגיעו כספים מהמתלוננת אינה נסיבה לקולא. אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו ולגנוב כספים ממי שלטענתו חייב לו כספים. אמנם עברו כשבע שנים מאז נעברה העבירה ואין האשמה בכך מוטלת על המערער, אך נימוק זה כבר מקבל ביטוי מלא בעונש הקל של שלושה חודשי מאסר בפועל ומקבל ביטוי נוסף ע"י אישור שכבר ניתן למערער לרצות עונש זה בעבודות חוץ. אין להתרשם מן הטענה שריצוי העונש יקטע את חיי עבודתו החדשים של המערער. כעצמאי היכול לקבוע לעצמו את סדרי עבודתו אין לראות שתהיה זו פגיעה ממשית. לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד א. לנדשטיין למערער, עו"ד גב' י. לייבוביץ למשיבה.16.12.86).

ע.א. 380/84 - נסים אלשיך נגד מרים סרוסי

*ביטול הסכם עקב הפרתו(הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה הכירו בפריז בשנת 1977. המשיבה היתה אז נשואה לאחר ואם לבת. סמוך לאחר מכן התגרשה המשיבה מבעלה ובינה לבין המערער התהדקו יחסים אינטימיים, חיו כבעל ואשה ללא נישואין ובשנת 1979 נולדה להם בת. זמן מה לאחר מכן עלו ארצה ועמם בתם המשותפת וגם בתה של המשיבה מנשואיה הקודמים. בתחילת 1980 נרכשה דירה וזו נרשמה על שם המשיבה בלבד. היחסים התקינים לא האריכו ימים ובתחילת 1981 עזבה המשיבה את הארץ וחזרה לצרפת עם הבת הבכירה. זמן מה לאחר מכן באה שוב ארצה במטרה לקחת עמה את הבת הקטנה. הבת הגדולה נשארה בצרפת. בעת שהותה בארץ הגיש המערער תביעה להחזקת הבת הקטנה וקיבל צו האוסר על המשיבה לצאת את הארץ ולהוציא את הבת הקטנה מהארץ. במסגרת הליכים אלה הגיעו הצדדים לידי הסכם שלפיו התחייבה המשיבה להעביר למערער את זכויותיה בדירה ולתת לו יפוי כח בלתי חוזר. בתמורה לכך התחייב המערער לשלם למשיבה 20,000 שקל במעמד חתימת יפוי הכח אצל הנוטריון ועוד 30,000 שקל בתשלומים וכן התחייב להחליף את הערבים שערבו לחתימתה של המשיבה על חוזה הלוואה עם בנק משכנתאות. כנגד החתימה על יפוי הכח ביטל המערער את ההליכים להחזקת הילדה והמשיבה לקחה את הבת הקטנה עמה לצרפת. לא עבר זמן רב והמשיבה נענתה להפצרות המערער לשוב ולחיות עמו בארץ. היא חזרה עם שתי הבנות והדירה שימשה למגוריהם המשותפים.

ב. בינתיים נדון המערער למאסר והמשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה בה ביקשה הצהרה כי ההסכם להעביר את זכויותיה בדירה למערער בוטל כדין וכי יפוי הכח הנוטריוני שנתנה בטל. עילותיה של המרצת הפתיחה היו שתיים: הסכמת המשיבה להעברת הזכויות בדירה וחתימת יפוי הכח הושגו תוך ניצול לרעה של מצבה ובנסיבות המהוות עושק, שעה שבאה ארצה לקחת את בתה הקטנה כשהבת הגדולה מצפה לה בצרפת; הפרתו היסודית של ההסכם על ידי המערער ובטולו על ידי המשיבה בשל אותה הפרה כשההפרה מתבטאת בכך שהמערער לא שילם אף פרוטה על פי התחייבויותיו בהסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת העושק בציינו כי צו עיכוב יציאה המוצא כדין ן על ידי ביהמ"ש אינו בבחינת עושק היכול להצדיק ביטולו של הסכם. על עילת העושק לא עמדה המשיבה בערעור ולפיכך לא הביע ביהמ"ש העליון דעתו באשר לנימוק זה. : מאידך קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת המשיבה המתבססת על העילה השניה וקבע כי המערער לא שילם דבר על פי ההסכם. הערעור נדחה.
ג. המערער טען כי שילם במזומן 20,000 שקל ונתן ששה שטרות שלאחר מכן פרע אותם כאשר לטענתו שילם את הכסף ונתן את השטרות במשרדו של עוה"ד אלגואטי. ערבים אמנם לא סידר אך לטענתו שילם את המשכנתא ולא היתה דחיפות לכך. השופט לא האמין למערער והעדיף את עדות המשיבה ובכך אין להתערב. נימוק כבד משקל הוא שעו"ד אלגואטי, שאת חקירתו הנגדית הוחלט לקבל בתצהיר, לאחר חקירתו של המערער, עובר בשתיקה על תשלום הסך של 20,000 שקל. כשנחקר מדוע, השיב "לא נשאלתי" ולגופו של עניין לא זכר אם הסכום הנ"ל שולם בנוכחותו. לענין השטרות אמר אמנם בתצהיר שהמערער הביא שטרות וחתם עליהם בפניו, אך לא אמר לא בתצהיר ולא בחקירה כי השטרות נמסרו למשיבה. לאור הנסיבות יש בכך שתיקה "רועמת". אין הצדקה לכך שביהמ"ש העליון יתערב בקביעה בעניין שבעובדה שנעשתה לאחר התרשמות מחקירת העדים ותוך נימוקים ראויים ומבוססים.
ד. לגירסת המשיבה, היא הודיעה למערער בעל פה בשובה ארצה שהיא מבטלת את ההסכם. היה זה כשלשה חודשים לאחר החתימה על יפוי הכח. השופט המחוזי האמין לה ובכך אין להתערב. טענת ב"כ המערער כי הודעת ביטול של הסכם למכירת מקרקעין חייבת להעשות בכתב נדחתה ובצדק. אין מאומה לא בסעיף 8 לחוק המקרקעין ולא בחוק החוזים שממנו ניתן ללמוד שהביטול חייב להעשות דווקא בכתב.
ה. המערער לא עשה דבר לקיומו של ההסכם, לא תשלום ראשון שאמור היה להפרע אצל הנוטריון, לא מתן בטחונות לתשלום השני ואף לא פרעון איזה משעוריו ולא ערבים למשכנתא. בכך גילה המערער את דעתו שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. אין יסוד לטענה נוספת שההפרה אינה יסודית. זו הפרה טוטלית של כל ההתחייבויות המוטלות על המערער לפי ההסכם ומתקיימת כאן הגדרתה של "הפרה יסודית" כאמור בחוק. אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם לו ראה מראש הפרה ותוצאה כזו. אין גם לומר שהביטול לא נעשה תוך זמן סביר בנסיבות המקרה. לכך ניתן להוסיף כי נסיבות המקרה מצביעות על כך כי ההסכם בוטל בהסכמה הדדית. משהמערער לא עשה כל צעד לקראת קיים התחייבויותיו והצדדים חזרו לחיות זה עם זו בדירה נשוא המחלוקת, חזר אז המצב לקדמותו, כפי שהיה לפני שנפרדו. עולה מן הראיות כי ההסכם לא היה בא לעולם אלא בעקבות רצונה וכוונותיה של המשיבה לעזוב את המערער ולשוב לצרפת לצמיתות. משבטלה סיבת כריתתו של ההסכם אין להעלות על הדעת שהצדדים חפצו להמשיך בקיומו. משבוטל ההסכם אין כל חיות ליפוי הכח הנוטריוני. אין הוא יצור חי בפני עצמו אלא מכשיר לקיים התחייבות ומשזו בוטלה בטל גם יפוי הכח.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. גדרון למערער, עו"ד א.פלדינגר למשיבה. 16.12.86).

ע.א. 485/84 - משה רוזנפלד נגד פקיד השומה ירושלים

*שומה לפי מיטב השפיטה עקב הפרשי הון בלתי מוסברים (הערעור נדחה).

בחודש אוקטובר 1978 פתח המערער חנות נעלים בירושלים והצהרתו למשיב על הכנסתו לשנת המס 1978 היתה של כ-3,300 שקל, בנוסף להכנסה אחרת של 6,300 שקל ממקור הכנסה אחר, ובשנת המס 1979 דיווח על הכנסה של 28,000 שקל מהחנות. המשיב סירב לקבל את הצהרות המערער וערך לו שומה לפי מיטב השפיטה, המתבססת על הפרשי הון בלתי מוסברים שנתגלו מהשוואת הצהרות הון שמסר המערער ביום 31.3.78 וביום 31.3.80. על פי שומת המשיב הגיעה הכנסת המערער בשתי השנים האמורות ל- 300,000 שקל. המערער עשה ספירת מלאי ביום 31.3.80 ולטענתו הסתכם המלאי ב- 30,000 שקל. המשיב ערך בחנותו של המערער ספירת מלאי ביום 30.10.80 ועל פי ספירת מלאי זו העריך המשיב את המלאי ליום 31.3.80 בסך 266,000 שקל. המשיב מצא הפרשי הון בלתי מוסברים בסך של כ- 320,000 שקל ואלה הוספו על ידו כהכנסה בהתאמה לשתי שנות המס הנדונות. המערער ערער על שומות המשיב ובדיון הגיעו הצדדים להסכמה לגבי גדר ההסכמה והמחלוקת ביניהם לאמור: "המחלוקת היא מה היה שווי המלאי שבידי המערער ליום 31.3.80 על פי הספירה שנערכה ב- 31.10.80". לענין זה השמיע המשיב את עדותה של מפקחת במשרדו ואילו המערער העיד רו"ח מטעמו. בפסק דינו אימץ ביהמ"ש את שיטת החישוב של המפקחת להערכת המלאי ליום 31.3.80, אך קבע כי יש להפחית %70 מהערכת המלאי בשל עליית המדד בין שני המועדים שבהם נעשתה ספירת המלאי והעמיד את שווי המלאי על כ- 156,000 שקל. הערעור נדחה.
שומת המשיב התבססה על גידול הון בלתי מוסבר ולפיכך רבץ על המערער הנטל להוכיח כי השומה מופרזת. אין לומר כי המערער הרים נטל זה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גישתה של המפקחת מטעם המשיב אשר לדרך חישוב המלאי, בציינו כי מסקנתו של רוה"ח מטעם המערער מבוססת על הנחת יסוד מוטעית, ואין להתערב בכך. כמו כן אין לקבל טענות אחרות של המערער באשר לדרך החישוב.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. מאמו למערער, עו"ד גב' א. אפעל-גבאי למשיב. 14.12.86).

בר"ע 505+506/86 - שמעון שטרן נגד חיים שיף

*מחיקת בקשה על הסף (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביום 11.4.86 הגיש המשיב על יסוד חוק איסור לשון הרע תביעת נזיקין נגד המבקש בסך 375,000 ש"ח. אותו יום ניתן צו לעיקול זמני של מניות המבקש בחברת מלון מסויימת וזאת במעמד צד אחד. המבקש הגיש בקשה לביטול העיקול והבקשה נדחתה על הסף מן הטעם שלא הוגש תצהיר למרות שהנימוקים שהועלו בשניים מסעיפי הבקשה צריכים לתשתית עובדתית. הערעור נתקבל.
בהחלטת ביהמ"ש המחוזי נאמר כי בנימוקי הבקשה שני סעיפים "שהם צריכים לתשתית עובדתית" ועל כן לתצהיר תומך. טענות אחרות מנימוקי הבקשה אינן נזכרות בהחלטה כלל ועיקר. גם בסעיפים הנזכרים ע"י ביהמ"ש אין עובדות שהמערער טוען להן, כי אם טענות משפטיות, שלפיהן, המסמכים והראיות מטעם המשיב (התובע) בתמיכה לתביעתו אינם מבססים קשר בין הכתבה המשמיצה לבין התובע. טענות כאלה לפי עצם טיבן אינן מצריכות אימות בתצהיר כי אם טיעון משפטי בלבד, ומטרתן השקופה היא לטעת בלב השופט ספק בצדקת התביעה, הנתמכת לכאורה ע"י המסמכים. המערער ביקש למעשה להראות שלא צריך היה לתת את צו העיקול על סמך החומר מטעם המשיב. לפיכך מן הדין היה להמנע מדחיית הבקשה על הסף וצריך היה לשקול את הטיעון לגופו.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נחום שחר למבקש, עו"ד אברהם ברקת למשיב. 26.12.86).

ע.א. 96/86 - אביגדור איליוב נגד אסנת איליוב

*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער ואמה של המשיבה התגרשו. לבני הזוג שלשה ילדים. שני הגדולים יותר הם אצל האב. המשיבה, ילידת 1980, נשארה עם האם. האב הוא חוקר פרטי והאם משרתת בשירות קבע בצה"ל. השתכרות האם הוכחה על פי מסמכים בסך של כ- 690 שקלים לחודש. האם שוכרת מטפלת שתחזיק בילדה עד שובה מן העבודה מדי יום בסביבות השעה 4. המערער משתכר, לדבריו, כ- 870 שקל לחודש, אך לא הוצגו מסמכים המאמתים סכום זה, והמערער העיד כי יש חודשים בהם יש לו הכנסה גבוהה יותר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא מדובר בשכיר שמשכורתו קבועה ועל כן סכום המזונות הזמניים, כפי שנפסק באוקטובר 1985, בסך 250 שקלים לחודש יכול להשאר על כנו כמזונות קבועים כשהסכום צמוד ומתעדכן לפי תוספת היוקר מדי חודש בחדשו. המערער ערך בטיעוניו, בערעור, חישובים על פי חלופות שונות וטען כי ביהמ"ש המחוזי שגה וכי צריך היה לקבוע מזונות של 173 שקלים לחודש ולחילופין כ- 222 שקלים לחודש. המערער גם טען כי נפלה טעות בקביעת הכנסת האם שהיא כ- 750 שקל ולא כ- 690 שקל. הערעור נדחה בעיקרו.
אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיעור המזונות על יסוד הערכה מחדש של מכלול הנתונים העובדתיים רק אם מתגלית טעות מהותית, או אם ביהמ"ש לא הביא בחשבון נתון בעל משקל, או שהביא בחשבון נתון שאין צורך להביאו בחשבון. המערער מבקש כי סכום ההכנסות של שני בני הזוג ילקח בחשבון וייערך חישוב של ידות ומכוחו יגיעו לתוצאה שאליה הוא שואף. דרך זו אין לקבלה במקרה דנן, מאחר ונקודות המוצא העובדתיות אינן מוסכמות, שהרי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבוע כי הסכום של 860 שקלים הוא בגדר ההכנסה של המערער שעל יסודה יחושבו המזונות. זאת ועוד, גם לפי חישובי המערער לא מדובר על הפרשים משמעותיים שהרי בחישובו החילופי מגיע המערער בעצמו לסכום של 222 שקלים לחודש ואין לומר כי ההבדל שבין 222 ל- 250 שקלים צריך להצדיק התערבות ערכאת הערעור. על כן אין להתערב בשיעור המזונות, אך יש לשנות את דרך העדכון שיהיה בהתאם למדד ולא בהתאם לתוספת היוקר ולא מדי חודש אלא אחת לשלשה חודשים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן שלם למערער, עו"ד יואל ריפל למשיבה. 10.12.86).

ב.ש. 952/86 - שמואל פרץ נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פציעת בנסיבות מחמירות) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, כבן 18 ובעל עבר נקי, הואשם בפציעה בנסיבות מחמירות. בשעתו נתבקשה הארכת מעצר העורר עד תום ההליכים בין היתר בכך ש"ישנו חשש שאם ישוחרר... הוא ינסה להשפיע על המתלוננת לחזור בה מהתלונה" וביהמ"ש עצר בשעתו את העורר כמבוקש מהטעם ש"המקרה חמור מאוד". בינתיים העידה המתלוננת והעורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה. הבקשה נדחתה מן הטעם שלא נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות שינוי ההחלטה הקודמת. הערר נתקבל. צדק ביהמ"ש בראותו בחומרה את הנסיבות אך מאידך אין להתעלם מגילו הצעיר של העורר ומן העובדה שלא הסתבך מעולם בפלילים והוזמן להתייצב עתה בלשכת הגיוס לקראת גיוסו לצבא. גם אם יוצאים מתוך הנחה שהעורר יורשע בדינו בהתחשב בראיות הקיימות נגדו הרי גם אז תעמוד לפני ביהמ"ש שאלה מה העונש לו ראוי העורר ואם יש לגזור עליו מאסר בפועל. שאלה זו אינה יכולה להתברר אלא לאחר ההרשעה, ומעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שעדות המתלוננת כבר ניתנה, אינו מחוייב המציאות בנסיבות המקרה. לפיכך יש לשחררו בערובה.

(בפני: השופט גולדברג.עו"ד בר דיין לעורר,עו"ד נ. יזראלי למשיבה. 24.11.86).

ב.ש. 734/86 - אברי כהן... בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט ישראל בע"מ

*דחיית אגרה (בקשה לדחיית תשלום אגרה - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המערערת (להלן: החברה) נמצאת בשליטת המערער השני ואשתו המערערת השלישית. המערערים נתבעו לפרוע חוב לבנק ובקשה לרשות להתגונן נדחתה בחלקה הגדול. על כך הגישו ערעור והאגרה נקבעה בסך 7,000 ש"ח. המערערים מבקשים לפטור אותם מאגרה זו והבקשה נתקבלה בחלקה.
הוגש תצהיר כי החברה היא חסרת כל רכוש ואינה פעילה, מונה לה כונס נכסים ואילו בעלי המניות (המערער ואשתו) עובדים כשכירים ומכונית השייכת לחברה משועבדת לבנק וכן מבנה תעשייה של המערערים משועבד לבנק. מחקירת המצהיר עולה כי תמונת המצב שנמסרה אינה מלאה. המבקש דחיית תשלום אגרה חייב לפרט במלואם את כל הנתונים העובדתיים ואם מסתבר שתמונת המצב שהוצגה אינה מלאה, פוגם הדבר באמינות הטענה בדבר חוסר יכולת. ברם, הנתונים שלא נזכרו בתצהיר אינם משנים את תמונת המצב מעיקרה. גם אם מביאים בחשבון את כלל הנתונים ניתן לומר שאין ביכולתם של המערערים לשלם את מלוא האגרה. שיקול אחר שיש להביא בחשבון הוא סיכויי ההצלחה. בענייננו טענו המערערים שביהמ"ש המחוזי התעלם מדו"ח של רואה חשבון בו נקבע שספרי המשיב שעליהם היתה מבוססת התביעה לוקים בחסר. בשלב זה, ולצורך תשלום אגרה, די להראות שקיים סיכוי כלשהו לזכות בערעור, ושנימוקי הערעור אינם מופרכים על פניהם. כזה המצב בענייננו, כאשר המערערים הצליחו להראות כי טענתם בענין דו"ח רואה החשבון מן הראוי שתתברר. לפיכך הוחלט לדחות תשלום מחצית האגרה ואילו המחצית הבלתי דחוייה תשולם בארבעה תשלומים חודשיים.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גלעדי למבקשים, עו"ד דייזברג למשיבה. 23.11.86).

ב.ש. 825/86 - וידיוקולור בע"מ ואח' נגד מדינת הילדים בע"מ

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לאחר שנתקבלה רשות - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה תביעה כספית נגד המשיבה וזו לא הגישה כתב הגנה. המבקשת הגישה תצהיר להוכחת הנזק וניתן פס"ד נגד המשיבה על פי התביעה. המשיבה ביקשה לבטל את פסה"ד והעלתה מספר טענות ובכללן כי בשלב מסויים הוסכם בין הצדדים לוותר על התביעות ההדדיות של כל צד כלפי רעהו. המבקשת התכחשה לטענה זו אך הסכימה בביהמ"ש המחוזי להעמיד את גורל התביעה על בסיס טענת ההגנה האמורה בלבד. בהסכמת הצדדים בוטל פסה"ד, הוגש כתב הגנה הכולל את הטענה האמורה בלבד והתיק נקבע להוכחות. כאן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים אם לאור הסכמת המשיבה לוותר על טענות הגנה משלה, פרט לטענת ההגנה האמורה, מוטל על המבקשת להוכיח את שיעור נזקה. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטת ביניים, קבע כי אין בהסכמת הצדדים על צמצום ההגנה לטענה אחת בלבד כדי להתגבר על תקנה 84 לתקנות סדר הדין שלפיה שעור דמי הנזק לעולם שנוי במחלוקת והורה למבקשת להוכיח את נזקה למקרה שטענת ההגנה תידחה. על החלטה זו קיבלה המבקשת רשות ערעור. המועד להגשת ערעור הוא 15 ימים מקבלת הרשות ובשל פגרת ביהמ"ש נדחה מועד זה מיום 15.7.86 עד ליום 15.9.86. דא עקא שהמבקשת אחרה מועד זה בשלושה ימים ומכאן הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
בבקשה הוסבר כי ב"כ המבקשת היא אם לילד קטן במשפחה חד הורית, בראשית ספטמבר חלה הילד ובאותה עת גם חדלה מזכירתה של ב"כ המבקשת לעבוד. כתוצאה מכך נגרם לב"כ המבקשת עומס רב וטעויות בעבודה השוטפת. הודעת הערעור הוכנה מבעוד מועד אך רק ביום 15.9.86 התברר לב"כ המבקשת שההודעה טרם נשלחה, היא הזדרזה ושלחה את הודעת הערעור אך זו הגיעה כאמור לאחר שחלף המועד. מחלת בעל דין המונעת ממנו לפעול במועד מהווה טעם מיוחד להארכת המועד ועקרון זה חל גם על
מחלת עו"ד או בן משפחה. ברם, כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד - עובדת קיומה של המחלה; והשני - השפעת המחלה על תפקידו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לביהמ"ש במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד. בענייננו לא היה חולק על עובדת מחלתו של הבן אך לא ניתן כל פירוט מתי ארעה מחלה זו וכיצד היה בה כדי למנוע מב"כ המבקשת לפעול במועד. לא נטען שהפרקליטה נעדרה מהעבודה ולא הובאו פרטים על כך. בתקופת מחלת הבן המשיכה כנראה הפרקליטה בעבודתה אלא שהיתה עמוסה ובגרמו לה תקלות וטעויות. הדבר נגרם הן ממחלת הבן והן מן העובדה שמזכירתה חדלה לעבוד. תקלות אלה, גם אם אחת מהן מקורה במחלת הבן, אינן אלא תקלות משרדיות שאינן מהוות טעם מיוחד להארכת המועד.
אשר לטענה כי יש להאריך את המועד בשל חשיבות הענין העומד על הפרק, היינו, חובת ההוכחה של הנזק בנסיבות המיוחדות שתוארו - חשיבות הענין מוכרת כנימוק מצטבר להארכת המועד במקרים מיוחדים כגון כשמדובר בעניין הכרוך בשינוי בהלכה פסוקה, או בחשיבות כללית וציבורית, או שיש בהחלטה ענין ציבורי מיוחד. עניינה של המבקשת אינו מסוג עניינים זה. השאלה היא כאן אם בנסיבות הענין על המבקשת להוכיח את נזקה ושאלה כזו אף אם טרם נפסקה בה הלכה אינה ממין השאלות שחשיבותן מצדיקה הארכת מועד. גם העובדה שניתנה רשות ערעור בנקודה זו אינה מכרעת, שכן השיקולים בהחלטה שכזו שונים מן השקולים להארכת המועד. זאת ועוד, שאלה זו תוכל לבוא לדיון ולהכרעה בביהמ"ש העליון במסגרת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אם יוגש.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' שינפוקס למבקשים, עו"ד גורביץ למשיבה. 24.11.86).

ב.ש. 956/86 - שיבת חנוך נגד שיבת מירי קטינה ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המבקש חוייב במזונות שלשת ילדיו, כשבנוסף לכך עליו לשאת בתשלומי חוב המשכנתאות הרובצות על דירת המשפחה וכן בהוצאות החזקת הבית. בפסה"ד לא חוייבה האשה להשתתף במזונות הילדים על אף שהיא עובדת ומשתכרת. בקשת המבקש היא לעכב ביצוע חלק מן החיוב עד להכרעה בערעור שהגיש שכן על פי חישובים שפרט בבקשתו ושנתמכו בתצהיר עולים סכומי החיוב על משכורתו. מנגד הגישה האשה תצהיר בו היא מפריכה את טענות המבקש והסכומים שנקב בתמיכה לבקשתו. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה באשר למזונות השוטפים ונתקבלה לגבי החוב לתקופה שלפני מתן פסה"ד.
לביהמ"ש סמכות לעכב ביצוע עד לערעור אך אין מקום להפעיל סמכות זו במקרה דנן ככל שהדבר נוגע לתשלומים החודשיים השוטפים. המבקש מנסה להראות כי נפלה טעות בפסה"ד בכל הנוגע לחישובי ביהמ"ש וטעות זו מצדיקה את עיכוב הביצוע החלקי של פסה"ד. דא עקא שאין מדובר בטעות הגלוייה על פניה, אלא בטענת טעות שלשם אישורה צירף המבקש לראשונה מסמכים לבקשה זו. אין בהצגת מסמכים אלה, שהמבקש לא יוכל להתייחס אליהם בערעור אלא אם יקבל רשות להגישם כראיה, כדי להצדיק קבלת הבקשה כשנגדם עומדים ממצאיו של ביהמ"ש שנקבעו לאחר דיון ושקילת הראיות. מאחר שאין בבקשה כדי להצביע על משגים יסודיים בפסה"ד וכשאין טענה בדבר שינוי בנסיבות מאז מתן פסה"ד לפני כחודשיים אין לעכב את תשלום המזונות השוטפים. לא כן לגבי החוב לתקופה שחלפה שיש לשלמו לפי פסה"ד בשלשה תשלומים. דחיית תשלום חוב זה לא יפגע במשיבים וגם לפי ממצאי ביהמ"ש כל תשלום מעבר לסכום המזונות השוטף הוא גם מעבר לסכום השתכרות המבקש. לפיכך יש לדחות את תשלום החוב עד להחלטה בערעור.

(בפני: השופט גולדברג. 26.11.86).

ב.ש. 816/86 - דוד צפניאשווילי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (איומים והדחה בעדות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

המתלונן אמור היה להעיד כעד תביעה במשפטו של אחד יגאל בן לולו. אחיו של יגאל יחד עם העורר ושניים אמרים נקטו בשורה של צעדים כדי להשפיע על המתלונן, שכבר החל במתן עדותו, שישנה את עדותו ועל ידי כך יגרום לזיכויו של יגאל. אותה "השפעה" כללה, לפי כתב האישום, איומים בסכין ובאקדח, חטיפה והבטחות למימון נסיעה לחו"ל. המעשים החלו בפרוזדור סמוך לביהמ"ש ולאמר מכן במקום אחר כאשר לעורר מייחסים השתתפות רק בארוע השני שכלל חטיפה ואיומים ברצח מלווים בהחזקת אקדח. בארועים הנ"ל היה המתלונן מלווה בחברתו, בת שבע, שכיום היא אחת מעדות המפתח במשפטם של הארבעה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר, אפילו פחותות הן מאלה המיוחסות לאחרים, חמורות ביותר שעשרות שנות מאסר בצדן. עבירות אלה הן בין העבירות שניתן בגינן, בנסיבות מסוימות לעצור עד תום ההליכים גם בהעדר נסיבות נוספות. אלא שכאן מתלווית חומרה נוספת הנובעת מעצם מהותן של העבירות, והיא החשש של שיבוש הליכים והדחת עדים, שבהם כבר הוכיחו הנאשמים את מעשיהם. הסניגור טוען שחשש כזה לא קיים כי המתלונן נאסר בינתיים בענין אחר לשנתיים ונמצא בכלא שם הוא מחוסן נגד חטיפות ואיומים. יתכן שכך הוא, אלא שישנה גם העדה בת שבע שהיתה עדת ראיה והסכנה שהעורר ינסה להשפיע עליה היא סכנה ממשית. אשר לטענות בדבר פגמים בזיהויו של העורר ע"י המתלונן וחברתו - עניין זה ידון על ידי ביהמ"ש שישמע את הראיות ולצורך ענייננו די בכך שעל פני הדברים יש סיכוי סביר כי העורר יורשע בעבירות המיוחסות לו.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד ארמי לעורר, עו"ד גב' אפעל גבאי למשיבה. 20.11.86).

ב.ש. 924/86 - מדינת ישראל נגד יוסף אבו סעידה

*הארכת מעצר מעבר לשנה (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב הואשם בעבירות סמים של סחר בעשרות קילוגרמים של חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הצו ניתן ביום 15 בדצמבר 1985 ולקראת סיום השנה ביקשה המדינה הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה באופן חלקי בלבד והמעצר הוארך רק עד 31.12.86. המשפט נקבע להוכחות בתאריך 12 בפברואר 1986,אך נדחה לבקשת ב"כ הנאשם מחמת שירות מילואים ומחמת הוספת עד תביעה לרשימת העדים, כך ששמיעת הראיות נפתחה בתאריך 16.3.86. למשפט הוקצו במשך כל החודשים יום אחד לחודש בלבד, כאשר לפי החוק, משהוחל בגביית הראיות יש להמשיך את המשפט ברציפות יום יום, זולת אם ראה ביהמ"ש מטעמים שירשמו, כי אין אפשרות לנהוג כך. ב"כ המדינה לא ציין טעמים מיוחדים שביהמ"ש רשם לאי קיום אותה הוראה וכל שהוסבר הוא כי גם מטעם ההגנה היו בקשות דחייה בארבע הזדמנויות. עדיין אין להבין כיצד אירע שביהמ"ש הקציב לדיון במשפט לכל היותר יום אחד בחודש במשך תקופה של כשנה בלי להתחשב במתחייב מהחוק ומניהול תקין של משפט. גם במצוקה ובעומס שמוטל על בתי המשפט אין הם חופשיים להתעלם ממצוות המחוקק ואין להשלים עם מצב כי משפט שנפתח יתנהל בהפסקות של חודש תמים מישיבה לישיבה, בעיקר כאשר הנאשם הינו במעצר. לא היה מקום להעתר לבקשת המדינה להארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק אילמלא העובדה שגם הסניגור תרם להשהיית הדיון ע"י ארבע בקשות דחייה של המשפט. כמו כן האישומים הם חמורים ומדובר בסחר בעשרות רבות של קילוגרמים חשיש. בהתחשב בכך ובעובדה שפרשת התביעה הגיעה לסיומה ייעשה שימוש חלקי בסמכות הנתונה להארכת המעצר והוא יוארך עד ל- 31.12.86.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גלעד למשיב. 24.11.86).

ב.ש. 1046/86 - מדינת ישראל נגד זרח גהל

*דחייתו של ערר פלילי עקב אי התייצבות בעלי הדין (הערר נדחה).

העוררת הגישה לביהמ"ש המחוזי ערר על החלטת בימ"ש השלום המאפשרת למשיב גישה חופשית למפעל ליצור סיגריות דובק על מתקניו, והמגבילה את המשיב שלא לבוא במגע ישיר עם ספקי טבק בחו"ל בלבד. הדיון בערר נקבע ליום 19.12.86 בשעה 8.30 בבוקר ואיש מטעם בעלי הדין לא התייצב לדיון. לפיכך, דחה השופט את הערר. הוגשה בקשה לביטול ההחלטה וגם זו נדחתה. הערר על שתי ההחלטות נדחה. אין חולקין ששמיעת הערר נקבעה לשעה 8.30 בבוקר. המזכיר הראשי של ביהמ"ש העריך שהדיון לא יתחיל לפני השעה 10.00, אך הציע לבעלי הדין כי נציג המשטרה יתייצב בביהמ"ש כבר בשעה 8.30. בהזמנה לדיון נרשמה שעת שמיעת הערר ב-8.30 ונאמר לפרקליט המשיב בעל פה ע"י איש המשטרה כי הדיון ישמע בשעה 10.00, אך איש המשטרה יתייצב בביהמ"ש כבר בשעה 8.30. ברור הדבר כי פורמלית נקבע הדיון לשעה 8.30 והשופט לא טעה כאשר דחה את הערר מחוסר התייצבות. השופט סירב לבטל את ההחלטה הקודמת בציינו כי הסכמה הדדית של ב"כ הצדדים לשמיעת הבקשה במועד אחר מזה שנקבע איננה מחייבת את ביהמ"ש. עניין זה נתון לשיקול דעת השופט ואין עילה להתערב בו.
לא מן הנמנע שבנסיבות מסויימות יגבר האינטרס הציבורי שבשמיעת ערר על פני מחדלו של פרקליט או על פני מחדלם של שני הפרקליטים להופיע לשמיעה, אך במקרה דנן לא קרה כך. לערר שהוגש בביהמ"ש המחוזי לא צורף החומר הרלבנטי ולא ניתן היה לבחון מה סיכויי הערר. לכך יש להוסיף שהמשיב כבר מסתובב, בשעת הערר בביהמ"ש העליון, תשעה ימים בבית החרושת דובק. בכל הנסיבות אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל את ההחלטה הדוחה את הערר.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בן אור למבקשת, עו"ד בן דרור למשיב. 29.12.86).

ע.פ. 368/86 - עדנאן עיאד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירה על סעיף 10 לפקודת הסמים המסוכנים ונדון ל- 20 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים כשמתקופה זו חמישה חודשים מצטברים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל וכל המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף.
עפ"י ממצאי ביהמ"ש נמצאו על שולחן בחדר מגורים שבביתו של המערער, גליל נייר כסף, סכין גילוח, צלחת, פיסות ניילון חתוכות. מלבד המערער נכחו בדירה שנתפסו "הכלים" הנ"ל עוד שני בחורים ובחורה. עפ"י הנסיבות והראיות שנתפסו הסיק ביהמ"ש המחוזי כי מדובר בהכנת אריזות לסם. ב"כ המערער טוען כי לא הוכח שה"כלים" היו ברשותו של המערער, שכן לטענתו אין זהות מושגים בין "ההחזקה" ו"ברשותו" כשהמושג האחרון המצוי בסעיף 10 לפקודה מצומצם מן הראשון. בנסיבות המקרה אין צורך להעמיק חקר אם צודק הסניגור בטענתו, שכן ברור הוא כי ה"כלים" נמצאו בדירתו של המערער וכי הוא היה ער להמצאותם ונתן הסכמתו להמצאות זו. מכאן שאין נפקא מינה אם ה"כלים" היו של המערער או של יתר בני החבורה ששהו בביתו, שאפילו לא היו שייכים לו בוודאי שהיו "ברשותו" בנסיבות המתוארות. אשר לעונש - ביהמ"ש יצא מהנחה שהמערער מכור לסמים חקוק לגמילה ולהנחה זו בדבר אישיותו השלילית לא היה יסוד. לפיכך, וכשיתר הנוכחים בדירה לא הובאו כלל לדין, יש מקום להקל עם המערער כך שכל המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 15.12.86).

ע.פ. 256/86 - דוד חשדי ודוד חפץ נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בעבירות אינוס וכליאת שוא וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ובעבירה של כליאת שווא וביהמ"ש גזר לשניהם מאסר של שבע שנות מאסר בפועל וכן הופעל נגד חשדי מאסר על תנאי של ארבע שנים כשמחציתו חופפת ומחציתו מצטברת. ערעורו של חפץ על הרשעתו וערעורם של השניים על חומרת העונש נדחה.
בדין הורשע חפץ בעבירה של כליאת שוא. נכון שאת מעצר הכליאה הראשוני עשה חשדי, כשנעל את דלת הדירה ומנע מהמתלוננת לצאת, אך חפץ, ביודעו כי המתלוננת מבקשת לצאת מחדרה, מנע את יציאתה מהדירה. די בכך כדי להרשיעו בעבירת כליאה. אין ממש בטענה שמדובר באינוס במרמה ולא באינוס. חפץ בעל את המתלוננת שלא כדין כנגד רצונה וכשהיא במצב המונע את התנגדותה. אין לומר כי בנסיבות המקרה ענין לנו בהסכמה שהושגה באיומים. אין גם לקבל את הטענה כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להרשיע את חפץ בביצוע עבירת האינוס בנסיבות מחמירות. התקיימו בפרשה שלפנינו יסודות הסעיף 352(2) לחוק העונשין שכן חפץ וחשדי היו נוכחים והם חברו יחד. נכון שבעת ביצוע מעשה האינוס לא היה חשדי ליד חפץ ממש, אך הוא היה באותה דירה, בחדר קרוב, ולפי גירסת חפץ הוא עודדו לקיים עמה יחסי מין. בנסיבות אלה נתקיימו יסודות הנסיבות המחמירות. אשר לעונש - ביהמ"ש לקח בחשבון את כל הנסיבות הרלבנטיות, תוך שהתחשב מחד גיסא בכך כי חשדי הוא יוזם הבאת המתלוננת לדירתו ובעל רעיון הפגיעה בה, ומאידך גיסא כי חפץ הוא הפעיל והדומיננטי. בנסיבות אלה המאסר אינו חמור מדי וזהות העונשים בין השניים מוצדקת.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד יוסף פרידמן לחשדי, עו"ד בנימין בכר לחפץ, עו"ד ליבנה למשיב. 11.12.86).

ע.פ. 485/86 - מדינת ישראל נגד עבדל רחמן דיב עזיזה

*קולת העונש (סחר בנשק)

(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב הורשע, עפ"י הודאתו, כי בשנת 1986 רכש אקדח ותחמושת תמורת שמונים אלף לירות, שלא כדין, וזמן מה לאחר מכן מכרו תמורת מאתיים אלף לירות לתושב כפר קאסם. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שלושה עשר ימי מאסר לריצוי בפועל, התקופה בה היה עצור לפני משפטו, וכן גזר לו מאסר על תנאי של ששה חודשים לתקופה של שנתיים וקנס של 1500 ש"ח. ביהמ"ש פירט את הנימוקים לקולא, היינו, כי העבירה בוצעה כשלוש שנים לפני גזר הדין, כי הרשעותיו הקודמות של המשיב אינן מסוג מכביד במיוחד וכן כי הוא מתפקד כראוי ונושא בעול משפחתו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אין לראות בכל הנימוקים הראויים להתחשב בהם להקלת מה בעונש, נימוק לגזר דין הבולט בקולתו כפי שניתן. יש לייחס חומרה לאחזקת נשק שלא כדין ובמיוחד כאשר נעשה מסחר בו למען בצע כסף והנשק נמכר לכל המרבה במחיר, הן לצרכים עברייניים והן לפיגועים של גורמים חבלניים ועויינים. הקלה בעונשים בעבירות אלה מחטיאה את המטרה למנוע כי יגיע נשק לידיים לא רצויות ולמטרות אסורות. האינטרס הציבורי חייב לגבור אף על נסיבות אישיות משמעותיות, לא כל שכן כאשר אלה אינן בעיות משקל מהותי. הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה עשוי לשמש שיקול מה בהקלת העונש, אך לא כאשר העבירה הוסתרה ונתגלתה באקראי כעבור זמן רב כמו שאירע במקרה הנוכחי. אין גם לומר כי ההרשעות הקודמות של המשיב הן "פעוטי ערך ובלתי משמעותיים" שכן יש ביניהן גניבות, החזקת נכס השוד כגנוב והיזק לרכוש במזיד. לפיכך, ובהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עד תום, הועמד העונש על 16 חודשים מאסר שמתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר. הקנס ישאר בעינו.