תקציר סביר כרך כ"ח חוברת 14

ע.א. 11/84 - אשר רבינוביץ נגד שלב בע"מ ורשם האגודות השיתופיות

*קביעת ערך מניה בעת פרישה מאגודה שיתופית(הערעור נדחה).

א. המערער היה חבר באגודה השיתופית שלב, פרש מן האגודה והיה זכאי לפדות את מניותיו. השאלה שהתעוררה היתה איך יחושב ערך המניות. עפ"י תקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות הנוגעת לפדיון מניות "תפדה המניה בסכום השווה לערכה ביום פקיעת החברות". מאידך, ערכה שלב אסיפה כללית בפברואר 1977 והוחלט בה כי הסדרי התשלום במקרה של חבר הפורש מהאגודה או נפטר לא יהיו על פי האמור בתקנה 11 הנ"ל אלא שהפורש יקבל 15.5 משכורות עבור כל מניה בה החזיק. בעבר כבר התעוררה השאלה מה תקפה של החלטת האסיפה הכללית ונקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי החלטת האסיפה הכללית אין לה תוקף בשל פגמים שנפלו בהליכים של קבלת ההחלטה וכי תקנה 11 חלה על פדיון מניות אצל המשיבה. בענייננו קיבל המערער עבור שלש מניותיו סך של 46.5 משכורות בעת פרישתו משלב וחתם על כתב ויתור בו הצהיר שהוא מוותר על כל זכות שהיתה לו כלפי האגודה. התעוררה השאלה אם ביחסיה של שלב עם המערער הנוכחי איבד האחרון את זכותו לקבל את ערך מניותיו המשוערך לפי תקנה 11, וזאת, בין היתר, עקב חתימתו על כתב הויתור. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער למתן פס"ד הצהרתי בענין שיערוך מניותיו וערעורו נדחה.
ב. המערער טען שלא יתכן שויתר על זכותו לקבל את ערך מניותיו המשוערך שכן לא ידע כלל על קיומה של זכות זו. ניתן לדחות טענה זו הן במישור העובדתי, היינו כי המערער ידע בפועל על קיומה של הזכות, והן במישור המשפטי, היינו לפי חוק החוזים הקובע מבחנים אובייקטיביים לכריתת חוזה כך שלא הרצון הסמוי אלא ביטויו החיצוני הוא הקובע. אחרי שנקבע כי המערער התקשר עם המשיבה בחוזה שעל פיו הוא מוותר על זכות שהיתה לו כלפיה, עולה השאלה אם החוזה פגום והמערער טוען לשלשה פגמים שנפלו בכריתת החוזה: הטעיה, עושק ואילוץ.
ג. לענין ההטעיה - המערער טוען ששלב הטעתה אותו בכך שלמרות שידעה על הצורך בשיערוך מניות החברים באופן ריאלי, הציגה בפניו מצג כאילו מגיעים לו סכומים שהם נמוכים בהרבה מכך. דינה של הטענה להדחות. מדובר כאן בהטעיה במחדל, ולא תתכן הטעיה במחדל כש"המטעה" אינו יודע ואף לא היה צריך לדעת על טעותו של הצד השני. בפועל, הצד השני (המערער) לחוזה לא טעה ואם טעה טעותו לא היתה אלא בכדאיות העסקה.
ד. אשר לטענת העושק - תנאיה של עילת ביטול זו הם - מבחינת מצבו של העשוק - מצוקה, חולשה שכלית, או גופנית, חוסר נסיון, ומבחינת התנהגותו של העושק - ניצול שניצל את המצב הנ"ל. כאן לא הוכיח המערער שסבל ממצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון במידה כזו שניתן לסבור שנעשק. אין לדבר כאן על חולשה גופניתאו שכלית אף שמדובר באדם בן 65 שמידת חריפותו השכלית והבנתו הכלכלית אינה דומה לאלו של כלכלני שלב. כך גם לגבי חוסר נסיונו של המערער. הוא טוען לקיומה של מצוקה נפשית בשל יציאתו לגימלאות וחוסר הוודאות בפני העתיד אך טענה זו דינה להדחות. לא יתכן שכל אדם שהוא על סף יציאה לגימלאות יוכל לבטל חוזה שחתם באותה תקופה בשל הטעם של "מצוקה נפשית". המערער טוען גם שסבל ממצוקה כלכלית בשל כך שלא היתה לו הכנסה קבועה, ואולם קושי כלכלי חולף אינו יוצר מצב של מצוקה ולא כל אי שוויון באורך הנשימה של צדדים החולקים זה על זה יוצר את עילת העושק. אחד המבחנים לבחינת השאלה אם קיימת מצוקה שעולה כדי עושק טמון בשאלה אם למתקשר היתה אלטרנטיבה ממשית שבאמצעותה ניתן למנוע את העסקה הנוכחית. כאן היתה למערער אלטרנטיבה של תשלומים שהגיעו למערער עפ"י תקנה 11 והמערער יכול היה להאבק על קבלת תשלום לפי אותה תקנה.

ה. עולה עוד שאלה אם תנאי החוזה היו גרועים כל כך מן המקובל עד שדי במצוקתו המסויימת של המערער כדי ליצור את עילת העושק. המערער טוען כי העובדה שהוחתם "על החלק" על כתב הויתור, היינו לפני שנרשם על הטופס סכום הכסף המדוייק, הפכה את החוזה לגרוע מן המקובל. ביהמ"ש המחוזי האמין בהקשר זה לעדותו של מנהל החשבונות של שלב כי לפני חתימתו על טופס הויתור עיין המערער בפירוט החשבון, ידע בדיוק מה הסכום שיקבל וייפה את כוחו של מנהל החשבונות לרשום את הסכום על הטופס. אין לכן לקבל את טענת המערער שנוצר פגם כלשהו בכך שחתם על כתב הויתור "על החלק". טענה אחרת בדבר תנאי חוזה גרועים מן המקובל לא נטענה ולא הוכח אפילו שהסכום שקיבל המערער בפועל נמוך בהרבה מהסכום שהיה מקבל אילו חושב שווי מנויותיו על פי התקנות.
ו. אשר לטענת כפיה, היינו, כי המערער חתם על הביטול מתוך אילוץ וכפיה - יתכן שכפיה אינה כוללת רק איומים בכוח אלא גם כפיה כלכלית, אך כאן לא הוכח שהלחץ שבו היה המערער שרוי היה לחץ שלחצה עליו המשיבה או מישהו מטעמה. אין גם לקבל טענה כי שלב פעלה שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת. המערער הוא זה שפנה לשלב וביקש לזרז את התשלום וזו הסכימה להענות לו בתנאי שיחתום על כתב הויתור. בכך אין לראות חוסר תום לב.
ז. אשר לטענה כי כתב הויתור אין לו תוקף שכן הוא מהווה התנאה על הוראת חוק קוגנטית, היינו תקנה 11 המחייבת את האגודה להעניק לו בפרישתו את ערך מניותיו המשוערך וזו הוראה שלא ניתן להתנות עליה - גם טענה זו יש לדחות. נהוג לראות בחוקים המגינים על עובדים הוראות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהן. אין לומר כי ההסדר שנקבע בתקנה 11 הוא הסדר קוגנטי. ההתנאה במקרה דנן לא היתה על עצם קבלת התמורה אלא על צורת חישוב שוויין של המניות כאשר המערער ויתר על תשלום לפי חישוב מסויים וקיבל תמורה לפי צורת חישוב אחרת ואין פסול בהסדר הזה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב מ.בויאר למערער, עו"ד גב' מירה בר נר לשלב, עו"ד יצחק אשל לרשם האגודות. 7.12.86)

ע.א. 4/84 - מאיר שטאל נגד עמידר ומינהל מקרקעי ישראל

*אחריות המינהל ועמידר כלפי הזוכה כאשר העבירו נכס למרות צו עיקול(הערעור נתקבל).

א. המערער פנה להוצאה לפועל בבקשה לבצע שטרי חוב החתומים ע"י החייב מיארה (שאינו צד לערעור זה), קיבל צו עיקול על נכסי החייב וביניהם עיקול על דירת החייב (להלן: הדירה) שהיתה רשומה במינהל מקרקעי ישראל בבאר שבע ובחברת עמידר בבאר שבע. המערער ביצע מסירה של הודעת עיקול על נכס הנמצא בידי צד שלישי לשני הגורמים הנ"ל. כששה חודשים לאחר ביצוע המסירה נמכרו זכויות החייב בדירה והועברו ברישום המתנהל אצל המשיבים, בלי שים לב לעיקולים שהוטלו כאמור. המערער ביקש מאת ראש ההוצאה לפועל לפעול בהתאם לסעיף 48(א) ולחייב את המשיבים בתשלום החוב הפסוק אך לא נענה. מסתבר כי למשיבים מספר משרדים בבאר שבע וכי המסירה של הודעות העיקול לא נעשתה במשרדים שבהם מתנהל רישום הנכס ובו בין היתר תיקו של החייב. ראש ההוצאה לפועל קבעה כי המשיבים הם גופים אדמיניסטרטיביים גדולים שלהם משרדים רבים ועל כן הודעות שלא נמסרו ישירות במקום בו מתנהל תיקו של החייב אין בהן כדי לספק את דרישת הידיעה לפי סעיף 48(א) הנ"ל. היא הוסיפה כי חוסר התגובה של צד ג' כנדרש בסעיף 45 צריך היה להמריץ את המערער לפעול על פי האמור בסעיף 46, הזמנת צד ג, לחקירה, או לכל הפחות להאיץ במשיבים בדרך אחרת כדי שיגיבו על ההודעה. ראש ההוצאה לפועל השתכנעה שהמשיבים לא ידעו על העיקול והעבירו את הזכויות בתום לב וללא כוונה לפעול בניגוד לצו העיקול ועל כן נדחתה תביעת המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על
החלטתה של ראש ההוצאה לפועל. ביהמ"ש קיבל את הטענה כי בפועל לא ידעו המשיבים על העיקול הן בגין המסירה הלקויה של ההודעות והן בגין מדיניות ה"שב ואל תעשה" שבה נקט המערער. ביהמ"ש אף העלה שאלות באשר למעמדה של חברת עמידר שכן אין היא הבעלים של הנכס וממילא אין בשליטתה כל זכות שניתן לעקל. כך לא נתבררו שאלות באשר למהות העיקול והאם היו זכויות חוזיות בנכס או זכויות אחרות כגון חזקה. ניתנה למערער רשות ערעור והערעור נתקבל.
ב. באשר לשאלה אם היה בידי המשיב נכס כלשהו שניתן להטיל עליו עיקול - עדיין לא מתנהל רישום במשרד רשם המקרקעין לגבי הדירה שאליה התייחסה הודעת העיקול, אך מערכת היחסים החוזית שבין המשיבים לבין החייב יצרה הן זכות של חזקה שהיתה בידי החייב והן זכות חוזית לרישום הזכויות בדירה בבוא העת. "נכס" לצרכי חוק ההוצאה לפועל שניתן לעקלו כולל הן זכות קיימת והן זכות עתידה ולאור האמור בסעיף 43 לחוק האמור ניתן היה להטיל עיקול על הזכויות אשר נוצרו במסגרת מערכת היחסים המשפטית שבין המשיבים לבין החייב.
ג. אין חולקין שצווי העיקול נמסרו במשרדים של המינהל ושל עמידר אך נטען כי ההודעות לא תוייקו בתוך התיקים המתאימים והמשיבים תולים את הקולר לכך במערער. לטענתם נפל פגם כפול במעשי המערער. ראשית, הוא היה צריך להיות ער לכך שלא ניתנה הודעת אישור לפי סעיף 45 על כן חייב היה לפעול לפי סעיף 46 וליזום פניה לראש ההוצאה לפועל כדי להזמין את המינהל ועמידר לחקירה, וטענה שניה מתייחסת לכך שההודעות על צווי העיקול נמסרו אמנם במשרדי המינהל ועמידר אך לא במחלקה המנהלת את התיקים של המקרקעין הנ"ל. ברם, הזוכה דאג לכך שיקבל צו עיקול ווידא כי צו העיקול יימסר לצד השלישי שבידיו נכס של החייב. לפי כל הנתונים יש לראות את הצד השלישי כמי שידע על העיקול ואין סיבה מדוע לא ישא באחריות לפי סעיף 48. התמונה המצטיירת היא שההודעה שנמסרה במשרד הנוגע בדבר לא תוייקה כנאות. בכך אין לראות אי ידיעה על צו העיקול ע"י הצד השלישי. האחריות לליקוי מינהלי במשרדו של הצד השלישי אינה רובצת על הזוכה. ההודעה לא נמסרה במשרד שעסק בתחום פעולה ספציפי של המשיבים שאינו נוגע לדירה. היא נמסרה במשרד הראשי של מחוז הדרום וידיעת מקבלה שאישר את הקבלה בחותמת ובחתימה היא ידיעת המשיבים. העובדה שיש למשיבים משרד משנה ספציפי בו מתנהלים תיקי הדירות אינה גורעת מהוכחתה של הידיעה הנובעת ממסירתה של הודעת העיקול במשרד הראשי של המחוז.
ד. סעיף 46 שעליו הסתמכו המשיבים אין בו כדי לפטור את הצד השלישי מן האחריות הנובעת ממסירתו לידיו של צו העיקול. אין לערבב את התחומים ואין ללמוד מן ההוראה המאפשרת לזוכה לדרוש את זימון הצד השלישי לחקירה, כאילו יש בכך כדי לפטור את הצד השלישי מאחריותו המשפטית לקיום הוראות צו העיקול אם אין מבקשים את זימונו לחקירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאול פלס למערער, עו"ד גב'עשירה ראובני למשיבים. 14.12.86).

ע.א. 461/84 - עו"ד יוסף לוי נגד מנהל מס רכוש

*שומת נכס לצרכי מס רכוש ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער הוא בעליו של נכס בחיפה הכולל חלקת קרקע ומבנים. ביום 31.7.73 נחתם חוזה בין המערער וחברה בע"מ (להלן: החברה) שבעלי מניותיה הן אשתו של המערער וגיסתו. לפי החוזה השכיר המערער לחברה את הנכס לשנתיים. לטענת המערער המשיכה החברה, בתום תקופת השכירות החוזית, להיות דיירת מוגנת בנכס ולפיכך יש לראות את הנכס כתפוש לצורך חוק מס רכוש. נכס תפוס זכה בשעתו, עד לביטול המס על בניינים, בהפחתת הבסיס, לחישוב המס ובשיעור המס הנמוך ביותר.
לנכס האמור הוצאו במשך השנים שומות מס רכוש בהן לא ראה המשיב לקבל את עמדת המערער שהנכס מושכר בשכירות מוגנת ועל כך התדיינו הצדדים בלי שהוכרעה המחלוקת ביניהם. לשנת המס 1980 הוציא המשיב, ביום 15.6.80, שומה בה שם את הנכס בסך 2,1 מליון ל"י, אך מאוחר יותר, ביום 25.8.80, ביטל שומה זו והוציא שומה אחרת בנימוק של "תיקון ל- 12 חודש עבור שנוי בנדל"ן" ובשומה השניה, נשוא ערעור זה, הוערך הנכס ב- 22.9 מליון ל"י. השגתו של המערער על השומה נדחתה בהנמקה כי "השומה סבירה בהתחשב במיקומו של הנכס... לא הוכח שהנכס מוגן כמשמעותו בחוק". ועדת הערר דחתה את עררו של המערער ונימוקה העיקרי היה כי המערער לא שכנעה שקיבל דמי מפתח מהחברה, ומכל מקום אין לקבוע "מהיחסים שבין העורר והחברה הינם יחסים שבין בעל בית ודייר מוגן". עוד הוסיפה ועדת הערר שיש לקבל את נימוקו החילופי של המשיב, שהועלה על ידו לראשונה בערר, כי עשה שימוש בסעיף 53(א) לחוק שלפיו אם סבור המנהל שפעולה פלונית המפחיתה את סכום המס היא מלאכותית או בדויה, או כי אחת ממטרותיה העיקריות היא המנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות, רשאי הוא להתעלם מן הפעולה ולשום את בעל הנכס לפי זה. אשר לגובה השומה הוסיפה ועדת הערר כי "לאחר ששקלנו את טענות שני הצדדים בענין זה ולאחר שלקחנו בחשבון את כל הנתונים הנוגעים לנכס, מצבו, מיקומו, סביבתו ואפשרויות ניצולו, ובהיותנו מודרכים גם על ידי העובדה שאנו מכירים את הנכס ונתוניו, הגענו לכלל מסקנה כי שומתו של המשיב... בסכום של 2,291,000 שקל כנכס פנוי הינה סבירה".
ב. המערער ערער על החלטת ועדת הערר לביהמ"ש המחוזי וזה הורה להחזיר את התיק לדיון בפני הועדה שתהיה רשאית לקבל ראיות נוספות כדי להגיע למסקנה מבוססת ומנומקת בשני העניינים הבאים: האם הנכס הושכר לחברה ע"י המערער בשכירות מוגנת; מה ערכו האמיתי של הנכס לשנת השומא הנדונה. ביהמ"ש סבר כי ועדת הערר לא יצאה "ידי חובת הנמקה בקביעתה הכללית שלפי הערכתה... השומה של המשיב היתה סבירה... הועדה צריכה היתה להכבד ולנמק ביתר פרוט הנמוקים להסכמתה לשומת המשיב...". כן הסכים השופט עם המערער שועדת הערר לא היתה רשאית לקבוע שצדק המשיב בהסתמכו על סעיף 53 לחוק בראותו את העסקה כמלאכותית. עוד הוסיף השופט כי מהחומר שהוגש לא ניתן היה להסיק שאין מדובר בשכירות מוגנת, שהרי הוכח שבמובן המשפטי, לפחות לכאורה, שולמו דמי מפתח וכדרך כלל תשלום דמי מפתח הוא סימן מובהק שמדובר בשכירות מוגנת. במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי תיקן המערער את נימוקי ערעורו וטען כי החברה השכירה את הנכס ביום 30.10.79 למחצבות חיפה לעשר שנים, ולכן אין החיוב במס בשנת 1980 חל עליו אלא על מחצבות חיפה. באשר לטענה זו לא קבע ביהמ"ש המחוזי מאומה. ערעורו של המערער נדחה וערעור נגדי של המשיב נתקבל.
ג. לענין שווי הנכס - לפני ועדת הערר לא עמדה לבקורת אלא שומת המשיב כשנגדה לא הביא המערער כל חוות דעת סותרת בדבר שווי הנכס. במצב דברים זה אין למצוא כל חוסר בהנמקתה של ועדת הערר לראות את שומת המשיב כסבירה, בהתחשב ב"כל הנתונים הנוגעים לנכס, מצבו, מיקומו, סביבתו ואפשרויות ניצולו", תוך שהיא עושה שימוש "בידיעה השיפוטית" של חבריה. כבר נפסק שהידיעה השיפוטית של חברי ועדת ערר היא רחבה יותר לענין שומת מקרקעין מזו של שופטים רגילים. קביעת שווי הנכס היתה קביעה שבעובדה המסורה ליעדה ועל קביעה זו אין לערער לפני ביהמ"ש המחוזי אלא בבעיה משפטית.
ד. אשר לשאלה אם ועדת הערר היתה רשאית להזקק לנימוקו החילופי של המשיב שעלה לראשונה בועדה, בדבר היות העיסקה מלאכותית - בענין זה יש לקבל את ערעור המשיב. ברוב המקרים "עולה המסך" מעל שומתו של המשיב בעת שהוא מנמק את
החלטתו בהשגה המוגשת אליו. נימוקים אלה של המשיב מאפשרים לנישום לכלכל צעדיו אם לערור על השומה. כאשר המשיב מחליט להתעלם מפעולה מסויימת, לא די בהחלטה סתמית על היות הפעולה בדויה או מלאכותית, שכן בהעדר הנמקה אין בידי הנישום להתמודד עם ההחלטה הניתנת להשגה או לערר. בענייננו לא נתן המשיב החלטה לפי סעיף 53 ועל פניהם של דברים ניתן לומר כי יש טעם בעמדתו של ביהמ"ש כי לא היה על ועדת הערר להזקק להנמקה החילופית שהוגשה רק בועדת הערר. אף על פי כן אין לקבל גישה זו. הטענה החלופית שהעלה המשיב הינה פן אחר של טענתו העיקרית כי יש לשום את הנכס כפנוי מאחר שאינו מוחזק בידי שוכר מוגן. נוסף לכך, וזה עיקר, בענייני מיסים יושב ביהמ"ש לא רק כפוסק בין בעלי הדין כבערעור אזרחי, אלא על ידי הגשת ערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה, ומוטלת חובה על ביהמ"ש לא רק כלפי הנישום הנ"ל אלא גם כלפי הציבור כולו שענין לו בכך שהשומה תהיה שומת אמת. לא תהיה כל פגיעה במערער ולא יגרם לו עיוות דין אם במסגרת הדיון הנוכחי יתבהרו העובדות כולן כהווייתם. אין גם לקבל את גישת ביהמ"ש כי הקביעה שהעסקה המלאכותית צריכה היתה להנתן בעת שנעשתה העסקה בשנת 1973. אין המשיב מוגבל לבדיקת הנסיבות הקיימות רק בעת ביצוע העסקה והוא יכול גם ברבות הימים לבדוק את המעשה.
ה. אשר לשאלה גופא אם מדובר בעסקה מלאכותית אם לאו - חוזה השכירות נעשה עם חברה שבבעלות אשתו של המערער ואחותה, בחוזה השכירות לא צויינה מטרת השכירות, דמי השכירות שעל החברה לשלם למערער על פי חוזה השכירות פחותים במידה ניכרת מדמי השכירות שמקבלת החברה מהשכרת הנכס על ידה, בחוזה השכירות עם מחצבות חיפה מקבלת עליה החברה לשאת בכל המיסים החלים על בעלים למרות שאינה בעלים ואין היא חייבת במס רכוש, ביום בו נחתם חוזה השכירות בין החברה לבין מחצבות חיפה נתן המערער אופציה למחצבות חיפה לחכור את הנכס ל- 999 שנה. המשמעות הפשוטה מכל אלה אינה אלא זו כי המערער הוא שמושך בחוטים ועומד מאחורי השכרת הנכס על ידי החברה והוא שמכתיב לחברה לא רק את המשך יחסי השכירות עם השוכרת אלא גם את התנאים לשכירות. השכרת הנכס לחברה בשכירות מוגנת דווקא אינה מתיישבת בנסיבות המקרה עם טעם מסחרי או כלכלי, ומכל מקום ברור כי אחת ממטרותיה העיקריות של העיסקה במתכונת שנעשתה, היתה לגרום להפחתה בלתי נאותה של המס החל על המערער.
ו. אשר לטענת המערער כי מחצבות חיפה היא שחייבת במס לשנת 1980 - המערער הוא הבעלים הרשומים של הנכס ולפיכך חלה עליו החובה לשלם את המס. כדי להשתחרר מחובה זו עליו להראות שקיים אדם אחר אשר קיבל ממנו את הזכות להחזיק בנכס בתנאים המפורטים בחוק, היינו עליו להראות שנתקיימו התנאים המעבירים את החובה ממנו לחוכר. בכך לא עמד המערער. לפיכך יש להחזיר על כנה את שומת המס כפי שהוחלט עליה על ידי המשיב.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 9.12.86).

ע.א. 261/84 - שמעון רפאלי נגד יצחק חנניה ואח'

*זכות לפיצויים בהפקעת מקרקעין כאשר הבעל הרשום מכר את הנכס לאחר ההפקעה(הערעור נתקבל).

א. המשיב היה הבעלים במשותף של חלקת קרקע ובינו לבין שותפו היה הסכם בעל פה לחלוקת החלקה. ביום 9.1.69 התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר הפקעת החלקה ובלשכת רישום המקרקעין נרשמה הערת אזהרה על כך. בשנת 1972 מכר המשיב את חלקו בחלקה למערער. ובבירור בלשכת רישום המקרקעין ובעיריה נאמר למערער שמדובר בהפקעה של קטע מצומצם מן החלקה לצורך הרחבת הדרך. המערער היה אז
קבלן בתחילת דרכו והסכים לקנות את חלקו של המשיב כשעל פי ההסכם אמור היה המשיב לקבל בתמורה דירה בבנין שיקים המערער על הקרקע. המשיב נתן למערער יפוי כח בלתי חוזר להעביר את הקרקע על שמו ולא אמר למערער דבר בענין ההפקעה. המערער החל לבנות, לאחר שהגיש תכניות בניה לעיריה אך בטרם קיבל רשיון בניה. בינואר 1974 הוצא נגדו, לבקשת המדינה, צו מניעה בו נאסר עליו לבצע פעולות בניה כלשהן בשטח בשל הפקעתו. הוא אף נאלץ להרוס את מה שהספיק לבנות עד אז. לאחר מכן פנה המערער אל לשכת רישום המקרקעין, שם נמחקה בינתיים, בטעות, הערת האזהרה, ומכח יפוי הכח שנתן לו המשיב נרשמה החלקה בפברואר 1974 על שמו של המערער. השאלה העיקרית השנויה עתה במחלוקת היא מי זכאי לפיצוי שתשלם הרשות המפקיעה בגין הפקעת הקרקע. ביהמ"ש המחוזי הצהיר, לפי בקשת המשיב, כי הלה זכאי לפיצוי בגין ההפקעה ולמערער שסבל נזקים יעץ ביהמ"ש כי יגיש תביעה חוזית נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו בכך כי "הפיצויים לבעלי הנכס בגין ההפקעה מגיעים לבעלים הרשומים של הנכס בעת ההפקעה" וזאת בשל כך שלאחר מועד ההפקעה אין עוד לבעלים הרשומים כל זכויות בעלות בנכס. לכן, אין זה משנה אלו פעולות משפטיות ביצע המשיב בנכס לאחר 9.1.69, הפיצוי בגין ההפקעה היה ויישאר שלו, כבעלים הרשום של הנכס במועד פרסומה של הודעת ההפקעה. הערעור נתקבל.
ב. שני טעמים חילופיים משמשים יסוד לערעור: הטענה כי הזכות לפיצוי מתגבשת במועד מאוחר יותר מכפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, כך שבזמן התגבשותה כבר היו למערער זכויות בנות פיצוי בקרקע; לחילופין, הזכות לפיצוי היתה אמנם מלכתחילה זכותו של המשיב, אולם הוא המחה אותה למערער במסגרת העסקה שביניהם. לענין התגבשות הזכות לפיצוי בגין הפקעת הקרקע - לאחר סקירת השלבים השונים של הפקעת מקרקעין הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי מועד פרסומה של ההודעה על פי סעיף 5 בדבר הפקעת המקרקעין הוא המועד שבו מתגבשת הזכות לקבלת הפיצויים ומי שרשום כבעלים באותו מועד הוא הזכאי לפיצויים. מכאן כי במועד פרסום הודעת ההפקעה המשיב הוא שהיה זכאי, כבעל הקרקע, לקבל את הפיצוי בגין ההפקעה.
ג. משנקבע כי המשיב היה זכאי מלכתחילה לקבל את הפיצוי מתעוררת השאלה אם בשלב מאוחר יותר המחה את זכותו למערער לקבלת הפיצוי. שאלה זו מתחלקת לשתי שאלות משנה: האם מבחינה עובדתית כללה עיסקת המכר בין המשיב למערער גם המחאת זכותו של המשיב לפיצוי בגין הפקעת החלקה למערער, והשאלה השניה אם המחאה כזו אפשרית מבחינה חוקית. מבחינה עובדתית ומבדיקת נוסח ההסכם ניתן לומר שחלק מהעסקה שבין המשיב למערער היה המחאת הזכות של המשיב לפיצוי בגין הפקעת הקרקע למערער. באשר לשאלה אם יש מניעה חוקית כלשהי להמחאת הזכות לקבלת פיצויים, הרי לכך התשובה היא שלילית. המחאת זכות זו כמוה כהמחאת זכויות אחרות ובהתאם לחוק המחאת חיובים ניתן להמחות את הזכות הנ"ל.
ד. בפסה"ד נדונו גם ההשלכות של רישום הערת האזהרה והאם היא יוצרת זכות במקרקעין ואם לאו, וכן ההשלכות של הערות האזהרה כשמדובר בהערת אזהרה הנוגעת לעיסקת מכר לעומת הערת אזהרה הנוגעת להפקעה, ואימתי ניתן לבצע מכירה למרות הערת האזהרה וכיוצא בכך שאלות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חייא גרינבוים למערער, עו"ד יוסף תוסיה כהן למשיב. 7.12.86).

ע.א.128/83 - יחזקאל להבי נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון

*פסילת התחייבות ועדה מקומית לתכנון עקב חוסר סמכות(הערעור נדחה).

א. המערער הינו הבעלים של מספר חלקות ממערב לקיבוץ שפיים (להלן: הקיבוץ). החלקות מיועדות לבניה והמערער פנה לרשויות התכנון בבקשה להיתר בניה. משסרבו
לו, עתר העותר לבג"צ נגד הועדה המקומית לבניה ולתכנון (להלן: הועדה) ונגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז. ניתן צו על תנאי ולאחר מכן הודיעו הצדדים לבג"צ כי הגיעו לידי הסדר ולפיכך ביקשו שהצו על תנאי יבוטל, וכך הוחלט. תמציתו של ההסדר הוא כי הועדה "מצהירה כי קיבוץ שפיים התחייב בפניה לרכוש החלקות... ולשלם תמורתן... כי היא מוסמכת להצהיר מטעם קבוץ שפיים על התחייבותו לרכוש החלקות, ובידה אף התחייבות מטעם קיבוץ שפיים לשלם את מלוא התמורה שתגיע לעותרים... וכן מצהירה (הועדה) כי הינה ערבה לבצוע התחייבות הקיבוץ על פי הסדר זה". הקיבוץ לא הופיע בדיון והועדה למעשה דיברה בשמו. הקיבוץ סרב לקיים את ההסדר בטענה שלא הסמיך את הועדה להתחייב בשמו, ובהתכתבות מאוחרת הסבירה הועדה כי ההצהרות שהצהירה וההתחייבות שקבלה בשם הקיבוץ מקורן בטעות ובאי הבנה. בעקבות זאת פנה המערער לביהמ"ש בתביעה נגד הועדה ונגד הקיבוץ כשעילת התביעה היא שהועדה היתה שלוח של הקיבוץ והיא התחייבה בשמו וכן הועדה עצמה ערבה לביצוע ההסכם על ידי הקיבוץ. הועדה הגישה בקשה לדחות את התביעה נגדה על הסף וטענה, בין היתר, כי "אין למבקשת (הועדה) במסגרת סמכויותיה כעולה מן הדין הכח לערוב ואין היא ניתנת... להתבע בגין ערבויות שניתנו על ידה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה ודחה את התביעה נגד הועדה על הסף. ביהמ"ש קבע כי ועדה מקומית לתכנון ובניה ורשות מקומית אינן היינו אך; כי ועדה מקומית היא אישיות משפטית שסמכויותיה מוגבלות בדין ובמסגרת סמכויותיה רשאית הועדה להתקשר בחוזים במקרים מסויימים, אך ההתקשרות מותרת רק כשהיא נעשית במסגרת תחומי תפקידיה של הועדה הנקובים בחוק; במקרה דנן החוזה שנכרת איננו קשור כלל בתחומי תפקידיה של הועדה ולפיכך חרגה הועדה מסמכותה כאשר התקשרה בו ואין לחייב את הועדה להיות קשורה בחוזה. הערעור נדחה.
ב. רשות מקומית הינה אישיות משפטית ויכולה לחתום על חוזים, לתבוע ולהתבע וכדומה. ברם אין זהות בין רשות מקומית לועדה מקומית ואין זהות סמכויות ביניהן. מכאן שאין להקיש מהסמכויות המוענקות בחוק למועצה מקומית או לעיריה לגבי סמכויות של ועדה מקומית. ועדה מקומית היא אישיות משפטית הרשאית במקרים מסויימים להתקשר בחוזים מחייבים וזאת על אף שהדברים לא נאמרו במפורש בשום מקום. ביהמ"ש המחוזי סבר שהועדה המקומית לתכנון היא אישיות משפטית הכשרה להתקשר בחוזים והוא צדק בכך. אשר לתחום הסמכות להתקשר בחוזים - ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין הועדה מוגבלת בסמכויותיה בכפוף לרשימת הפעילויות החוזיות והפיננסיות כפי שפורטו בחוק וכי אין זו רשימה סגורה. אלא שגם אם אין מדובר ברשימה סגורה הרי מגבלות ההתקשרות של הועדה הן מגבלות של תפקוד. כל פעולה, והתקשרות חוזית בכלל זה, יש לבדוק מול תפקידה של הועדה כפי שהוגדר בחוק, היינו "להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו...". אם הבדיקה תעלה כי באופן סביר אין הפעולה משרתת את התפקיד המוגדר של הועדה הרי היא בבחינת חריגה מסמכות. ניתן להשאיר בצריך עיון את הבחירה בין הגישה הראשונה שלפיה רשימת הפעילויות של הועדה שפורטו בחוק היא בבחינת רשימה סגורה לבין הגישה השניה שהמגבלה היא תפקודית, שכן אפילו על פי הגישה שאומצה על ידי ביהמ"ש המחוזי, שהיא הנוחה יותר למערער, היתה פעולת הועדה משום חריגה מסמכותה. החוזה הנידון כאן עניינו העברת בעלות מאת אנשים פרטיים לאישיות משפטית פרטית (הקיבוץ). חוזה שנועד להסדיר עניינים פרטיים גרידא אינו בגדר תפקידיה של הועדה וממילא גם לא בגדר סמכויותיה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, מלץ. החלטה - השופט מלץ. הוסיפה הערה קצרה המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. סוכובולסקי למערער, עו"ד ש. ברוש למשיבה. 16.12.86).

ע.א. 668/84 - עזבון המנוח רחמן רזקאללה נגד עזבון המנות פארה חמדאן

*הסכם נטיעות" לצורך בעלות במקרקעין(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בביהמ"ש המחוזי בחיפה התקיים דיון שנושאו בעלות בחמש חלקות קרקע. במהלך הדיון בין בעלי הדין המקוריים פנה המנוח עבד רחמן רזקאללה (המערער) לביהמ"ש המחוזי וביקש להצטרף כצד בתיק ובסופו של דבר צורף כצד בתיק. הדיון בתיק התנהל בשלבים. בשלב הראשון נדון הסכסוך שבין הצדדים המקוריים ובשלב השני בין המערער לבין המשיב. התיק השני הסתיים בפס"ד שבמסגרתו החליט ביהמ"ש המחוזי, באשר לתביעת המערער לקבל רבע בחמש החלקות, כי תביעתו של המערער לגבי שלש חלקות תדחה, לגבי חלקה אחת תתקבל חלקית באופן שחלק אחד מתוך שמונה חלקים ירשם על שמו ולגבי חלקה אחרת נתקבלה תביעתו במלואה ורבע מתוך החלקה תרשם על שמו. שני הצדדים ערערו על התוצאה הנדונה והערעורים נדחו.
ב. עילתו של המנוח היתה הסכם בינו ובין המנוח פארה חמדאן שעניינו "הסכם נטיעות". המערער טען כי הוסכם שהמערער ישקיע מכספו לרכישת עצים ונטיעתם בחלקות ואם העצים יתנו פרי אזי יקבל המערער רבע מהחלקות הנ"ל אדמה ועצים. התעוררה השאלה אם הסכם נטיעות כאמור תקף שכן המג'לה הכירה בשתי צורות של חוזה שותפות וההסכם כאמור אינו נמנה עם אף אחת מצורות השותפות של המג'לה. ברם, עפ"י סעיף 64 של תקנות הפרוצדורה האזרחית העותומנית הותרו כל מיני חוזים שאינם פוגעים בסדר הצבורי ולפי סעיף זה ניתן להכשיר את הסכם הנטיעות ובלבד שההסכם עצמו יוכח כחוק.
ג. בהנחה שקיים הסכם כזה השאלה היא אם אינו בטל מנקודת ראותו של סעיף 11 לפקודת הקרקעות שהיה בתוקף בזמן הרלבנטי לענייננו. אשר לכך ניתן להתגבר על הקושי המתבקש מאי רישום העסקה ע"י הפעלת סעיף 44 לפקודת הסדר הקרקעות. סעיף זה יכול לבוא לעזרת המערער הן בקשר לחובת רישום העיסקה מכח פקודת העברת הקרקעות והן בנוגע לנושא האחר המתייחס לחובה של עריכת הסכמים מסויימים בכתב. החובה לעריכת הסכמים מסויימים בכתב נובעת מהמצב החוקי שהיה בתוקף במועד הרלבנטי כאשר חובה זו התבטאה בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני. ההסכם הנטען נערך בעל פה ולאור הוראת סעיף 44 לפקודת הסדר הקרקעות אין לבדוק אם היתה חובה לערוך אותו בכתב, שהרי סעיף 44 מאפשר לביהמ"ש הדן בסכסוך במסגרת אותה פקודה שלא לנהוג לפי דיני הראיות העותומניים. ההוראה שבסעיף 44 שהינה הוראת חוק ספציפית עדיפה על ההוראה הכללית שבסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית שהיתה בתוקף במועד הרלבנטי. אשר לשאלה אם הוכח ההסכם - ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות שהיו בתיק כי היה הסכם כזה וכן קבע על יסוד הראיות את היקף ביצועו של ההסכם ועל יסוד כך קבע את חלקי המערער בחלקות השונות. בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. הגר למערער, עו"ד א. הללי למשיב. 23.11.86).

ע.פ. 100+105/86+37 - מדינת ישראל נגד שרה אנג'ל, תקוה ארביב ועבדאללה נטשה

*מידת העונש (סמים(ערעורים על קולת העונש וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו).

א. אנג'ל וארביב חברו יחדיו לרכוש הירואין ובמסגרת זו פנתה ארביב לעבדאללה, תושב רמאלה, ורכשה ממנו 50 גרם הירואין. בכמות זו ובעוד 10 גרם הירואין שמקורם אחר, סחרו אנג'ל וארביב כשבמרוצת חודש אוקטובר 1984 הפעילו תחנה לממכר סמים. אנג'ל הורשעה בפרשת הסמים וגם בהחזקת שני אקדחים שאחד מהם הגיע לבעלה של אנג'ל בכלא איילון. ארביב הורשעה בפרשת הסמים ועבדאללה הורשע במכירת 50 גרם הירואין לארביב. עבדאללה ערער על הרשעתו וערעורו נדחה. ביהמ"ש המחוזי גזר לאנג'ל בגין עבירת הסמים 27 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי ובגין
החזקת הנשק 9 חודשים מאסר בפועל המצטברים למאסר האחר ועוד 9 חודשים מאסר על תנאי. על ארביב נגזר עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והופעל נגדה מאסר על תנאי של 18 חודשים כאשר 9 מצטברים ו- 9 חופפים. על עבדאללה הושת מאסר של שנתיים וחצי בפועל ושנתיים על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 19 חודשים כשתשעה מצטברים ו-10 חופפים. ערעורם של המשיבים על חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. הסניגורים טוענים כי מדיניות הענישה בעבירות של סחר בסמים מאבחנת בין סחר וייבוא של סמים בכמויות גדולות לבין סחר בכמויות מזעריות יותר ולדעתם כשמדובר בסחר בהירואין בכמויות של עשרות גרמים עונש המאסר אינו צריך לחרוג משלוש שנות מאסר. סברה זו אין לה יסוד בפסיקת ביהמ"ש העליון. ככל שמדובר בסם קטלני כהירואין, ההתמכרות לסם זה, ולו גם בכמויות קטנות, בסופו של דבר מערערת את בריאותו ויציבותו של האדם, ומקצרת את חייו. לפיכך המדיניות של ביהמ"ש העליון היא כי גם כשמדובר בסחר בכמויות, כביכול קטנות, הנאמדות בעשרות גרמים, נדרשת החמרה בדין והטלת מאסרים בפועל לתקופה של שנים. ברור שכל מקרה ראוי לו שייבחן על פי נסיבותיו ונכון שנסיבות אישיות ואחרות צריכות להיות מובאות בחשבת בגזירת הדין, אולם הנורמה הנדרשת והכלל המנחה חייבים לבטא את סלידת החברה ובתי המשפט ממעשים אלה, והצורך לבלום ככל האפשר את ההדרדרות ע"י ענישה מוחשית מרתיעה ומכאיבה. העונשים שהושתו על המשיבים בענייננו חוטאים למדיניות הענישה ומחטיאים את המטרה. על כן יש להחמיר בדינם של המשיבים אם כי כשמדובר בערעור אין ממצים את הדין עם הנאשמים.
ג. אשר לאנג'ל - בפרשת הסמים היא היתה היוזמת, הממריצה והפעילה. לפיכך צריך שייגזר לה בענין הסמים עונש כבד מזה שמוטל על המעורבים האחרים בפרשה. לגביה יש לציין כי עברה עבירה חמורה נוספת בהחזקת שני אקדחים שלא כדין, כאשר אחד מהאקדחים הגיע לידי בעלה בין כותלי הכלא ועלול היה לשמש למעשים מסוכנים ביותר, עם זאת אין להתעלם מכך שאת אנג'ל פקד סבל כבד מנשוא כאשר ישבה במעצר במשך תקופה העולה על שנתיים בחשד של מעשה רצח ושבסופו של דבר זוכתה מאשמה זו. בהתחשב בכל האמור הוחלט כי בשל עבירת הסמים יעמוד עונשה של אנג'ל על חמש שנים מאסר שמתוכן שלהם שנים לריצוי בפועל ובשל עבירת הנשק יועמד עונשה על שנה וחצי מאסר אשר מתוכן שנה לריצוי בפועל במצטבר לעונש האחר וחצי שנה מאסר על תנאי כך שאנג'ל תרצה ארבע שנים מאסר בפועל. אשר לארביב - אמנם לא היא שיזמה את עסקת הסמים אבל היא נטלה חלק פעיל בביצוע המעשים. כמו כן לא למדה לקח מהרשעה קודמת בעבירת סמים וזמן קצר לאחר ששוחררה מהכלא, כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדה, חזרה לסורה. לפיכך העונש שיוטל בגין עבירת הסמים יהיה חמש וחצי שנים מאסר שמתוכן שלוש וחצי שנים מאסר בפועל והמאסר על תנאי של 18 חודשים שהופעל יהיה כולו מצטבר כך שבפועל תצטרך לרצות חמש שנים מאסר. אשר לעבדאללה - העונש שנגזר עליו, 30 חודשים לריצוי בפועל, יעמוד בעינו ואולם 19 החודשים על תנאי שהופעלו יהיו כולם מצטברים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג. מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד חן למערערת, עו"ד יפתח לאנג'ל, עו"ד שפטר לארביב, עו"ד לב ארי לעבדאללה. 6.11.86).

בג"צ 355/86 - שחף שירותי תעופה בע"מ נגד שר התחבורה ואח'

*סירוב להעניק רשיון לטיסות סדירות לאילת(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. לעותרת רשיונות להובלת נוסעים וטובין בישראל בשני סוגי טיסות: טיסות סדירות בקו תל-אביב - מצפה רמון-עין יהב, וטיסות שכר שבמסגרתן יכולה העותרת לקיים טיסות גם לאילת. מאידך נדחתה בקשת העותרת להתיר לה עריכת טיסות סדירות לאילת.
לחברת ארקיע, המשיבה השלישית, הרשיון לטיסות סדירות לאילת. טענת העותרת היא כי בכך שהעניקו רק לחברת הרקיע את הרשיון העניקו המשיבים שלא כדין מונופול לארקיע, דבר הנוגד את החוק ואת הסדר הטוב ומגביל בצורה בלתי הוגנת ובלתי סבירה את חופש ההתעסקות במקצוע וההתחרות. העתירה נדחתה.
ב. עפ"י חוק רישוי שירותי תעופה רשאי שר התחבורה לסרב רשיון כאשר "מתן הרשיון עלול לפגוע בהסדר משק התעופה או בתיכנונו". השיקולים שהניעו את המשיב בענין דנא היו, בין היתר, בכך שברמת הביקוש הקיימת כיום לטיסות לאילת אין מקום, מבחינה כלכלית, ליותר מאשר מוביל אחד בטיסות סדירות, ואם יהיה יותר ממוביל אחד הריווחיות הנמצאת על גבול האיזון תעלם. מכאן הצורך להבטיח את קיומה והשרדותה של חברה אחת כדי לקיים טיסות סדירות לאילת, הובטח מטעם השר כי אם הביקוש לטיסות סדירות יגדל באופן משמעותי יתכן שיהיה מקום לבחון מחדש בקשה של מוביל נוסף לקיום טיסות סדירות. עוד ציינו המשיבים שאין כל התחייבות מצדם כלפי ארקיע להעניק לה מונופולין לטיסות סדירות לאילת.
ג. לאחר שסקר את הפסיקה בכל הנוגע להענקת מונופולין מבחינות כלכליות הגיע בג"צ למסקנה שבנושא הנדון אין להעתר לבקשת העותרת. שר התחבורה רשאי לסרב מתן רשיון טיסה מכל סוג אף אם פירוש הדבר הענקת "מונופולין" לחברת טיסה אחרת, אם המטרה הדומיננטית היא שמירה על אינטרס ממלכתי או ציבורי הקשור בהסדר משק התעופה או בתכנונו. זאת במיוחד כשלא ניתנה הבטחה לחברה האחרת שלא לתת רשיונות לחברות נוספות בעתיד וכאשר השר מצהיר כי עם שינוי הנסיבות האובייקטיביות וריבוי הנוסעים יבחון מחדש אפשרות להעניק רשיונות גם לחברות אחרות. יש להדגיש כי אין מדובר כאן בביטול רשיון או באי חידוש רשיון. אילו זה היה המצב היתה נדרשת הנמקה משכנעת במיוחד מצד השר כדי להצדיק את החלטתו, אלא שלעותרת לא היה מעולם רשות לקיים טיסות סדירות לאילת והבקשה הנוכחית הוגשה כדי לשפר את מצבה הכלכלי של החברה. אין הצדקה לכך שלשם מציאת פתרון לבעיותיה של העותרת יורה בג"צ לשר למלא את מבוקשה תוך סיכון מדיניותו כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ע. אסנת לעותרת, עו"ד גב' י. טפיירו לשר התחבורה וראש מינהל התעופה האזרחית, עו"ד ר. כספי לארקיע. 21.12.86).

בג"צ 185/86 - ורדים חברה לגידול ויצוא פרחים בע"מ נגד הרשות המוסמכת לרשיונות יצוא והמועצה לייצור ושווק צמחי נוי

*ביטול רשיון לייצוא פרחי נוי(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותרת ביקשה רשיון לייצא צמח הידוע בשם "אסטר סיני" והמשיבים לא נענו לבקשתה. מאידך הוענק לעותרת רשיון לייצוא צמחי נוי מסויימים והמשיבה הראשונה שהעניקה את הרשיון ביטלה אותו לאחר מכן. למשיבה השניה (להלן: המועצה) הוענק ע"י המחוקק מעמד של "יצואן יחיד" לצמחי נוי המפורטים בתוספת לחוק המועצה לצמחי נוי. הצמח "אסטר סיני" וכן גם צמחי הנוי ברשיון שבוטל אינם נמצאים ברשימה שבתוספת. כשמדובר בצמחי נוי שאינם כלולים בתוספת לחוק כי אז דין ייצואם הוא הדין הכללי ואין הם באים בגדרו של מונופול הייצוא שהעניק החוק למועצה. בתצהיר התשובה מטעם המשיבה צויין כי רשימה של כ-40 צמחי נוי, ובכללם צמחי הנוי נשוא עתירה זו, מצויים בהליכים להכללתם בתוספת. בתצהיר נאמר עוד כי היעדים והמטרות שביסוד החוק הם שעמדו לנגד עיני הרשות והדריכו את צעדיה בסרובה להעתר לעותרת, כי צמחי הנוי נשוא העתירה הינם בגדר "גידולים בפיתוח", היינו צמחי נוי חדשים שהיקף גידולם מצומצם מאוד והמצויים בשלבי בחינה שונים של כדאיות גידולם לייצוא. בשלב מוקדם זה קיימת חשיבות עליונה שלא יתבצע ייצוא עד לסיומם של שלבי הפיתוח של צמחי הנוי החדשים. משיקולים אלה וכן מהשיקול שצמחי הנוי שמדובר בהם כלולים
ברשימה של 40 צמחי נוי חדשים אשר ההליכים להכללתם בתוספת לחוק מצויים בעיצומם, החליטה המשיבה שלא לתת רשיון. העתירה נתקבלה.
ב. מתברר שקיימת מחלוקת בין שר התעשיה והמסחר ושר החקלאות באשר להכללת 40 צמחי הנוי החדשים בתוספת, כאשר שר התעשיה והמסחר מסרב לחתום על הכללתם. בג"צ המתין להחלטת השרים בענין זה ולבסוף הועבר הענין להכרעה בממשלה אך עדיין אין הכרעה בכך.
ג. אמנם באשר לייצוא צמחי הנוי שמדובר בהם אין מונופולין למועצה ואולם אין חובה על המשיבה לתת רשיון לייצוא צמחי נוי שאינם כלולים בתוספת ועליה להפעיל בכל מקרה את שיקול דעתה. השיקולים שלא לתת רשיונות יצוא ל"גידולים בפיתוח", שעה שקיימת חשיבות לפיקוח על הכנסת הגידולים למערך היצוא אינם כשלעצמם שיקולים המצדיקים את התערבות בג"צ. כן אין פסול בקבלת הערות המועצה לפני שהמשיבה מחליטה בבקשה למתן רשיון ייצוא ואם מסתבר למשיבה כי בטעות הוציאה רשיון היא רשאית לשקול את העניין מחדש ואף לבטל רשיון שהוציאה. ברם, במקרה דנן טעתה המשיבה הן בדרך ביטול הרשיון שהוציאה והן בטעמיה לביטול.
ד. אשר לדרך הביטול - כללי הצדק מחייבים כי כאשר הרשות עומדת לשלול מאזרח רשיון שכבר העניקה תהיה לו הזדמנות לפרוש בפני הרשות נימוקיו נגד ביטול הרשיון. כאן לא ניתן לעותרת להשמיע טענותיה לפני ההחלטה על ביטול הרשיון. אשר לנימוקי הביטול - עולה מתצהיר המשיבה כי כאשר הוציאה את הרשיון כבר היו בפניה הערות מחלקת הפרחים של משרד החקלאות כי צמחי הנוי נשוא הבקשה הם פרחים חדשים ואעפ"כ הוציאה את הרשיון. מסתבר, לפי דברי המשיבה, כי הוציאה את הרשיון לאחר שפנתה למועצה וביקשה את הערותיה וציינה בפני המועצה כי אם לא תתקבלנה הערות במועד ינתן הרשיון המבוקש. רק לאחר הוצאת הרשיון נתקבלו הערות המועצה ואז החליטה על ביטול הרשיון. מכאן שעניין היות הצמחים חדשים היה ידוע לפני כן למשיבה והטעות שבהוצאת הרשיון היא זו שבהעדר תגובה מצד המועצה סברה המשיבה כי המועצה מסכימה למתן הרשיון. משמעות הדברים כי לא טעות שבעובדה היא שהביאה את המשיבה לתת את הרשיון, אלא טעות שבשיקול דעת, ואם כי יש וגם טעות שבשיקול דעת ניתנת לתיקון כשאין הצדקה להנציחה, הרי שלא די ב"עיון חוזר" בשיקולים שהביאו להוצאת הרשיון כדי לבטלו. כדי לבטל רשיון שכבר ניתן חייבים להיות נימוקים בעלי משקל כבד ביותר.
ה. גם לגופם היו שיקולי המשיבה מבוססים על נדבכים אשר בנפול האחד קורס גם האחר. המשיבה אומרת בתצהירה כי שקלה את השיקולים הנובעים מהיות הצמחים "גידולים בפיתוח", ו"זאת במיוחד כאשר צמחי נוי אלה כלולים ברשימה של כ- 40 צמחי נוי חדשים, אשר ההליכים להכללתם בתוספת לחוק מצויים בעיצומם...". ברם כפי שכבר צויין לא היו ההליכים .לתיקון התוספת בעיצומם והמחלוקת שבין השרים בענין זה הועברה להכרעת הממשלה ואין לדעת כיצד יפול דבר. לפיכך הוחלט לעשות את הצו להחלטי, הפעלת הצו עוכבה ל-30 יום, ואם תתוקן תוך תקופה זו התוספת לחוק באופן שרשימת צמחי הנוי שיכללו בה לא תתיישב עם צו זה לא יופעל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד שוגול ואינסלר לעותרת, עו"ד מזוז לרשות, עוה"ד מ. דינאי ושחם למועצה. 9.12.86).

בג"צ 233/86 - צדוק בן יצחק נגד שר הפנים

*מינוי ועדה קרואה במבשרת ציון(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. בבחירות למועצה המקומית מבשרת ציון עמד העותר בראש רשימה שזכתה בשלשה מקומות מתוך תשעה במועצה ובסבוב השני לבחירת ראש המועצה נבחר להיות ראש המועצה. בתפקידו זה לא הצליח העותר להרכיב קואליציה יציבה ונוצר מצב של מועצה
"לעומתית" כשראש המועצה, העותר, נמצא במעוט ומתקשה להעביר החלטות, ביניהן גם החלטות לאשור התקציב. בדיון שהתקיים בספטמבר 1985 בלשכתו של ראש המנהל לשלטון מקומי במשרד הפנים הוחלט להמליץ בפני מנכ"ל המשרד על הקמת ועדת חקירה כדי לבדוק אם המועצה המקומית או ראש המועצה המקומית מסוגלים למלא את תפקידיהם כראוי. בין המשתתפים בדיון בלשכת ראש המינהל היה גם עובד משרד הפנים אהרון לוי שכיהן אז בתפקיד מנהל המחלקה לרשויות מקומיות. מנכ"ל משרד הפנים, עפ"י ההמלצה הנ"ל, הקים ועדת חקירה. אין בפקודת המועצות המקומיות הוראה בדבר איושה של ועדה כזו, אין לועדה הרכב סטטוטורי לא מבחינת מספר חבריה, אף לא מבחינת הנתונים האישיים שלהם והאינטרסים שחבריה מייצגים. המנכ"ל מינה ששה חברים לועדה, ביניהם אהרון לוי הנ"ל. לאחר שמונתה הועדה התפטר אחד מחבריה וחבר אחד בועדה השתתף רק בישיבה הראשונה ונעדר מכל יתר הישיבות מבלי להתפטר. כך שהועדה שהוקמה בהרכב של ששה קבעה ממצאים וקיבלה המלצות בהרכב של ארבעה בלבד. העותר הוזמן והופיע בפני הועדה באחת מישיבותיה, הגיש תסקיר והשתתף בסיור שערכה הועדה במקום. ועדת החקירה הגיעה למסקנה כי במצב שבו נמצאת המועצה המקומית אין אפשרות בידי חבריה וראשה למלא את תפקידיהם כראוי. הועדה שקלה פתרון של צרוף נציגים נוספים למועצה לפי סעיף 7א' של צו ב' לפקודה וכן באפשרות של פיזור המועצה והקמת ועדה קרואה. השר קיבל את המלצת הועדה ומינה ועדה קרואה. עתירת העותר נדחתה.
ב. הטענה המרכזית של ב"כ העותר היא כי החלטה לפזר את המועצה היא התערבות השלטון המרכזי בחופש של האזרח לבחור את נציגיו לשלטון המקומי. לדעתו עדיף היה פתרון של צרוף נציגים נוספים למועצה שכן זה פתרון הפוגע פחות מכל פתרון אחר באותה זכות יסוד. טענה זו נדחתה. חופש הבחירה של האזרח איננה זכות מוחלטת והיא כפופה לאזון כנגד אינטרסים אחרים. המחוקק הבהיר את נקודת האיזון שבה בחר בין זכות היסוד של התושבים לבחור נציגיהם לבין האינטרס בקיום שלטון מקומי תקין ולכן קבע את הדרך של פיזור המועצה ומינוי ועדה קרואה. יש לנהוג בדרך המינימליסטית של פגיעה, הנעשית כדין, בזכות היסוד, אך זאת רק בתנאי שאמצעי כזה יהיה יעיל במידה מספקת בנסיבות הענין. כאן החליטה הועדה כי הפתרון לא ימנע את הדרדרות המצב ולא ישפר את פעילות המועצה ולפיכך בדין החליטה על הפתרון האחר של מינוי ועדה קרואה.
ג. אשר לטענה כי המלצת הועדה פסולה מפני שעל חבריה נמנה אהרון לוי אשר לטענת המערער קבע דעה מראש בנשוא שלעניינו מונתה הועדה - אין לקבל טענה זו. בדו"ח שנרשם באותה ישיבה אין יסוד כי לוי קבע דעה מראש בנושא העומד לדיון בועדה. אין יסוד להנחה כי אזנו של מר לוי לא היתה כרויה להקשיב ודעתו לא היתה נתונה לשכנוע לאחר שהשתתף באותה ישיבה. זאת ועוד, קרוב לודאי שהלה מונה כחבר בועדה דווקא בשל תפקידו כמנהל המחלקה לרשויות מקומיות, הקרוב אצל בעיות המועצה של מבשרת ציון ומכיר אותן מקרוב ובכך אין כל פגם.
ד. טענה אחרת היא כי הועדה, שפעלה בחסר, היתה ועדה "מקוטעת" לאחר שאחד החברים התפטר, והשני לא השתתף בישיבותיה. גם טענה זו יש לדחות. הועדה הנדונה אין לה הרכב סטטוטורי ולשר שקול דעת חופשי הן לגבי מספר חבריה והן לגבי ההרכב האישי שלה. לגבי ועדה כזו אין להרחיב את ההלכה בדבר ועדה מקוטעת. אין גם לקבל את הטענה כי הועדה, כועדה מעין שיפוטית, לא קיימה את חובת השמיעה של העותר. הועדה שמעה את העותר כדין. אין גם לקבל את הטענה כי השר עצמו לא שקל את המלצות הועדה. העובדה שהמשיב מטעם השר, סגן הממונה על מחוז ירושלים, אינו אומר בתצהירו ששיקולי השר ידועים לו, אינה מצביעה על כך שהשר לא שקל את
המלצות הועדה. כמו כן אין לקבל את טענת העותר שהשר לא היה מוסמך להאציל מסמכויותיו למנכ"ל כדי שהלה ימנה את ועדת החקירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד צ. טרלו לעותר, עו"דגב' ת. הקר למשיב. 8.12.86).

ב.ש. 990/86 - עזבון המנוח מוסא רחאל ואח' נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

ביום 16.10.86 ניתן בביהמ"ש העליון פסק דין בעניינם של המבקשים והמשיבה. פסה"ד ניתן במעמד עורך הדין דאז של המבקשים, עו"ד עבאסי, ולאחר חודש וחצי ממתן פסק הדין הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, כשהבקשה הוגשה ע"י פרקליטם החדש. המבקשים טוענים כי פרקליטם הקודם לא העמיד אותם על מלוא משמעות פסק הדין וכשעמדו על משמעותו באיחור, פנו לב"כ הנוכחי והלה פנה לפרקליטות והעלה הצעות לפתרון הסכסוך ומשלא קיבל תשובה פנה ביום 27.11.86 בבקשה זו להארכת מועד. טוען ב"כ המערערים כי בפרק הזמן הקבוע להגשת עתירה לדיון נוסף לא היה סיפק בידי המבקשים לרכז את כל החומר בהתחשב בחילופי הפרקליטים. העתירה נדחתה.
המועד להגשת עתירה בדיון נוסף הוא 15 יום מעת מתן פסה"ד ולהארכת המועד יש צורך בטעם מיוחד. נימוק הנעוץ ביחסי עורך דין ולקוחו, לרבות החלפת עורך דין, אינו מהווה טעם להארכת מועד. זאת ועוד, המבקשים לא פעלו בזריזות הראויה שכן במקום לפנות לבית המשפט סמוך לאחר חלוף המועד ולבקש הארכת המועד פנו לצד שכנגד בנסיון להגיע להסכם פשרה ומו"מ על פשרה אינו מהווה טעם להארכת מועד.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ז. כמאל למבקשים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 31.12.86).

ב.ש. 1099/86 - מזל ששון ואח' נגד יחזקאל ששון

*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

המבקשים פנו לביהמ"ש וביקשו לאפשר להם מתן ערבות צד ג' במקום ערבון כספי ובקשה זו נענתה בחיוב. נשלחה למבקשים ההחלטה המאפשרת הפקדת ערבות צד ג' והם נדרשו להפקיד את הערבות תוך 30 יום. מועד 30 הימים חלף ביום 27.5.86. ביום 16.7.86 כתב ב"כ המערערת לביהמ"ש העליון כי לפי עותק מכתב שבתיק משרדו אמורה היתה להיות משוגרת לביהמ"ש הערבות, אך מאחר ומקנן בלבו ספק שמא לא נשלחה הערבות הוא שולח את הערבות בשנית. למכתב צורף תצהיר של צד ג' בו היא אומרת, בין היתר, כי היא הערבה אשר חתמה על ערבות צד ג' לפי החלטת ביהמ"ש והיא שבה ומצהירה שהיא ערבה לתשלום ההוצאות בהן תחוייב המערערת. בשל האיחור בהפקדת הערבות נקבע הערעור לדחייה ולקראת הדיון הגישה המערערת בקשה להארכת מועד,ובו היא מציינת כי היא נתונה בקשיים כלכליים וכי הערבות נשלמה לביהמ"ש באיחור מחמת טעות. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
שושי כלכלי להפקדת ערבון יכול להוות נימוק לבקשה לפטור מערבון או למתן ערובה אחרת במקום ערבון אך אין הוא מהווה נימוק להארכת מועד. אשר לטענה כי הערבות לא הוגשה בשל טעות - מחוץ לתצהיר של הערבה שניתן כחדשיים לאחר תום המועד לא ניתן כל הסבר או נימוק לסיבת האיחור. בהעדר תשתית ראייתית לא ניתן להתייחס לטענה כי הערבות לא נשלמה במועד בטעות. זאת ועוד, אין לומר שתצהירה של צד ג' היא ערבות מתאימה ומסודרת וגם אם היה מוגש התצהיר בתוך המועד שנקבע ספק אם ניתן היה לקבלו. כמו כן הבקשה להארכת מועד גם היא הוגשה באיחור ניכר המהווה כשלעצמו טעם לדחיית הבקשה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ששון למבקשים, עו"ד ד. לוין למשיב. 31.12.86).

ב.ש. 1076/86- מדינת ישראל נגד חג'מה

*שחרור בערובה עקב אי התייצבות התובע בדין בבקשה לעיון חוזר (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

בגדר כתב אישום המייחס למשיב עבירות של יבוא, סחר ואחזקה של כ-600 גרם הרואין הורה בשעתו ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים והערר שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה ביולי 1986. בדצמבר 1986 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר. הדיון בבקשה נקבע ליום 29.12.86 בשעה 11.00 ובשעה שנקבעה לדיון לא הופיע איש מטעם המדינה. ביהמ"ש המתין עד השעה 12.10 ולאחר מכן החליט שהוא דן בבקשה בהעדר העוררת, נעתר לה והורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נתקבל.
לפי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי ביהמ"ש לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר גם שלא בפני תובע אם ניתנה לו הודעה על הדיון 24 שעות מראש. התנאי האמור התקיים בענייננו ולפיכך לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי לקיים דיון בבקשה שלא בנוכחות נציג העוררת. ברם, דיון כזה לא נערך. אמנם השופט כתב בגוף ההחלטה שהוא "דן" בבקשה אבל מהעדר כל נימוקים בגוף ההחלטה המסבירים את החלטתו להעתר לבקשה ולמקרא ההחלטה כולה יוצא לכאורה שבפועל לא דן השופט בבקשה אלא החליט להעתר לה רק משום שנציג העוררת לא הופיע לדיון. בכך נתפס השופט לטעות וטעות זו מחייבת את ביטול ההחלטה והחזרת הדין לשופט כדי שידון לגופו של עניין בבקשה שהוגשה לו. בנסיבות העניין, העובדה שהמשיב היה משוחרר בערובה במשך יומיים אינה שקולה כנגד השיקולים המחייבים המשך החזקתו במעצר, כל עוד לא החליט ביהמ"ש המחוזי אחרת על יסוד הבקשה שהוגשה לו.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רזניק למבקשת, עו"ד לנדשטיין למשיב. 31.12.86).

ע.פ. 93/82 - יחזקאל עודי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים

(הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עסקות של סחר בסמים. באחת מהן מכר לשוטר מוסווה 17.5 גרם חשיש ובשניה 34.4 גרם וכן הורשע בעסקת סמים שלא יצאה לפועל, שעניינה מכירת 3 אוקות של חשיש. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בשתי העסקאות הראשונות נקבעו הממצאים על פי עדותו של שוטר מוסווה אשר הגיע פעמיים לביתו של המערער ותוך כדי ביצוע העסקות למד להכירו וזיהה אותו בוודאות מוחלטת במסדר זיהוי. השוטר ידע מפיו של המערער פרטים אישיים ומשפחתיים שונים כפי שנמסרו לו ע"י המערער וביהמ"ש נתן אמון בעדות השוטר. לגבי העסקה השלישית סמך ביהמ"ש על עדות שוטר מוסווה אחר אשר בלווית אדם נוסף בא לביתו של המערער וסיכם עמו את פרטי העיסקה. הערעור על ההרשעה נדחתה.
הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לסתירות מסויימות בדברי העדים, ואולם אין מדובר בסתירות בעניינים מהותיים אלא בעניינים שוליים, סתירות רגילות ומקובלות כאשר שניים מתארים אותו ארוע כעבור זמן רב. טענה אחרת היתה כי ביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לאליבי שטען המערער כי במועדים המיוחסים לביצוע העיסקה היה באילת. להוכחת אליבי זה הגיש המערער קבלה ממוסך באילת המלמדת כי בתאריך פלוני נעשה טיפול כלשהו במכוניתו של המערער באילת. אין לייחס משקל לתעודה זו באשר אין בה כדי להוכיח מי ביצע את התיקונים ומי השיג את הקבלה, יתר על כן, כשהעלה המערער בחקירתו במשטרה טענת שהייה באילת, נקב בשמות של אנשים שעמם בא במגע ואלה לא הובאו להעיד.