תקציר סביר כרך כ"ח חוברת 15

ע.פ. 450/86 - אהרן גילה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של הפרת אמונים, אי מניעת פשע וגרימת חבלה וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. במחצית הראשונה של 1980 פעל באזור יו"ש גוף יצוגי של התושבים הערביים בשם "הועדה להכוונה לאומית". בין התושבים היהודיים באיזור יו"ש נמצאה קבוצת אנשים מאורגנת שהחליטה לפגוע בחברי הועדה. באחד הימים הודיע אחד מחברי הקבוצה היהודיים לקצין במינהל האזרחי באיזור רמאללה (שלמה לוייתן) כי עומדים להניח מטעני חבלה במכוניותיהם של ראשי הערים רמאללה ואל בירה, וכי הוא מבקש להעביר מידע זה למערער שכיהן אז כקצין מינהל אזרחי בנפת רמאללה, על מנת שאם תתבקש נפת רמאללה שבממשל לשלוח חבלן לבדוק את מכוניתו של ראש עירית אל בירה, יזהיר המערער את החבלן לנהוג במשנה זהירות. לוייתן הודיע למערער כי מדברים על אפשרות של הטמנת מטען במכוניתו של ראש עירית אל בירה וכי אם ישלח (המערער) חבלן יש להזהיר אותו במשנה זהירות. אור ליום 2.6.80 התפוצצו מטעני חבלה ממולכדים במכוניות של שניים מראשי הערים ביהודה שנחבלו קשות, והתעורר חשש כי הוטמנו מטעני מבלה ממולכדים גם במכוניות של אנשי צבור אחרים ובכללם ראש עירית אל בירה. המערער יצא יחד עם חבלן בשם חירבאווי אל ביתו של ראש עירית אל בירה. למרות שניתנה אזהרה, כאמור, למערער, לא עשה דבר כדי להזהיר את חירבאווי שעליו לנהוג בזהירות יתר. חירבאווי נתקל במכשול שהפעיל מטען חבלה רב עוצמה וכתוצאה מכך נתעוור בשתי עיניו. לוויתן והמערער הועמדו לדין בשלש עבירות: הפרת אמונים (עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין); גרימת חבלה חמורה לחירבאווי (עבירה לפי סעיף 333 לחוק); אי מניעת פשע (עבירה לפי סעיף 262 לחוק הנ"ל). ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער עבר את העבירות לפי הסעיפים 284,262, אך באשר לסעיף 333 מצא ביהמ"ש, ברוב דעות כי ניתן להרשיע את המערער רק בביצוע עבירה לפי סעיף 341 לחוק, היינו חבלה ברשלנות. המערער נדון ל- 15 חדשי מאסר לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. העובדות כפי שצויינו לעיל נקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי על יסוד חומר הראיות שהיה בפניו ובממצאים עובדתיים אלה אין להתערב. טוען הסניגור כי אפילו העובדות הן כאלה עדיין אין בסיס מבחינה המשפטית להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. ככל שמדובר בהרשעת המערער בהפרת אמונים, הטענה היא שאחד ממרכיבי העבירה הוא עשיית מעשה של הפרת אמונים, ואילו המערער לא עשה כל מעשה וכל שמייחסים לו הוא מחדל. כמו כן. טען כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת האמונים והתוצאה וכן כי צריךהיה להוכיח כי למערער היתה רצייה לפגוע בציבור. טענה זו יש לדחות. התנהגות המערער בנסיבות האמורות היתה הפרת אמונים בוטה מצד קצין בעל סמכות, במעמד בכיר ואחראי, כלפי הממונים עליו. בהתנהגותו הפר את האמון שניתן בו בדרך כלל וביום הארוע במיוחד, ואף חטא כלפי החבלן חירבאווי בכך שכפיקודו לשעה העלים ממנו מידע חשוב שעשוי היה למנוע את התוצאה הטרגית. מעשה הפרת אמונים אינו חייב להתבטא במעשה אקטיבי דווקא, כי יש שהמנעות מלפעול כמוה כעשיית מעשה שלא כדין.
ג. לעניין ההרשעה בגרימת חבלה ברשלנות - חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כאשר הקפיד בפרשנות דווקנית של סעיף 333 ומצא שאין להרשיע את המערער בביצוע העבירה החמורה לפי סעיף זה כפי שסבר שופט המיעוט. באשר לסעיף שהורשע המערער אין ספק כי התנהגותו היתה התנהגות רשלנית ברמה גבוהה וכתוצאה מסתברת מהתנהגות רשלנית זו התרחש האסון בו נחבל חירבאווי. העובדה שחירבאווי לא השתמש באמצעי המיגון בעת שניגש למוסך ושברגע האחרון אמר המערער לחירבאווי כי רצוי להביא רובוט אין בה כדי לשנות את התוצאה. כמו כן אין להסיק דבר מכך שהמערער עמד לא רחוק מהחבלן לפני ההתפוצצות או מכך שהמטען הונח לא במכונית אלא בסמוך לה. בכך לא נותק הקשר הסיבתי.
ד. אשר להרשעה בעבירה של אי מניעת פשע - עפ"י סעיף 262 לחוק "מי שידע שפלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים". במקרה דנן, הטמנת מטען חבלה ממולכד במטרה לפגוע באדם וגרימת חבלה כתוצאה מכך הן בגדר פשע מבחינת החוק והנאשם ידע על דבר המזימה. אמנם לא די שהיתה לנאשם ידיעה בדבר מזימה לבצע מעשה פשע, אלא צריך גם להוכיח שידיעתו כללה גם פרטים על אישיות המבצע, אך הוכח כי לוויתן אמר למערער ש"חברה אצלנו מדברים על האפשרות לבצע את המעשה" ותיאור זה של מתכנני המזימה מצביע על קבוצת אנשים אשר לפי התיאור מספיק בהחלט כדי לאפשר נקיטת אמצעים למניעת המעשה. "החברה אצלנו" משמע אלה שמתגוררים במושב בו מתגורר לוייתן, ואילו לוייתן ידע גם ידוע מיהו שהעביר אליו את המידע. אילו נמסר המידע לגורמי הבטחון המוסמכים ניתן היה להגיע לזוממי הפשע.
אשר לעונש - אין לומר כי חמשה עשר חודשי מאסר מהווה עונש חמור שראוי להתערב בו.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד רובין למערער, עו"ד ליבוביץלמשיבה. 28.12.86).

ע.א. 372/85 - דוד פר נגד תמרה פרץ

*מחיקת תביעה לאחר שלא נתקבלה בשעתו רשות לפיצול סעדים(הערעור נדחה).

א. בעלי הדין היו נשואים ולהם בת, קטינה. הם נתגרשו במאי 1982 ולקראת גירושיהם ערכו הסכם בו נכלל סעיף ד האומר בפיסקה (ב) כי "האשה מתחייבת לפרנס את הבת... ומוותרת על דמי מזונות המגיעים לה מהבעל עבור הבת... במקרה שהאשה או הבת יגישו... תביעה לתשלום דמי מזונות... תשפה האשה את הבעל על כל סכום שיפסק נגדו... (ג) בנוסף לאמור בפסקה (ב) לעיל במקרה שתוגש נגד הבעל תביעה למזונות הבת, יהיה הבעל זכאי לתבוע את הזכויות על מחצית הדירה...". לאחר מכן, בתיק מ.א. 256/84, תבעה הבת מזונותיה מאביה. המערער העלה בהגנתו את ההסדר בהסכם הנ"ל וציין בין היתר כי הוא "שומר לעצמו את הזכות להגיש תביעה נפרדת בענין הזכויות בדירה". הוא שלח לאם הודעת צד ג' לאור האמור בסעיף 7(ב) הנ"ל של ההסכם. ההתדיינות בתיק 256/84 נסתיימה על יסוד הסדר בין הצדדים שלפיו "מוסכם שיינתן פסק דין על סך... פסק המזונות שינתן יהיה סופי והנתבע מסכים כי לא יפעיל זכותו לשיפוי מכוח ההסכם אם לא ייתבע להגדיל המזונות בעתיד...". בתביעה נשוא ערעור זה שב ותבע המערער את מחצית הזכויות בדירה ולחילופין פיצוי בשווי מחצית הדירה. מאחר והרישום בלתי אפשרי, שכן מדובר בזכות לדיירות מוגנת, ראה ביהמ"ש את התביעה ככספית שעניינה פיצוי בשיעור המחצית בדמי המפתח שלהם זכאי הדייר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער אינו יכול להעלות את תביעתו לפי סעיף 7(ג) להסכם הגירושין שכן תבע פיצוי בהודעת צד ג' בתיק 256/84 ולא קיבל בשעתו את רשותו של ביהמ"ש לפיצול הסעדים. המערער טוען כי בהודעת צד ג' לא יכול היה להעלות תביעתו לענין הזכויות במחצית הדירה וממילא אינו מנוע מהגשת תביעה נפרדת כפי שעשה. הערעור נדחה.
ב. הזכאי למיני סעד אחדים בשל עילה אחת ותובע רק אחד או אחדים מן הסעדים, אינו יכול להגיש תביעה בשל הסעדים שלא תבע אלא אם קיבל לכך רשותו של ביהמ"ש. הרשות יכולה לינתן רק ע"י ביהמ"ש שדן בתביעה הראשונה. לענין זה יאמר, דרך אגב, כי ספק אם יש להוסיף ולקיים את התיזה שלפיה ניתן לבקש רשות גם אחרי שהוגשה התביעה השניה ובלבד שהתביעה הראשונה, בה נתבעו מקצת מן הסעדים, עדיין תלויה ועומדת. הגישה הדורשת קבלת רשות לפני הגשת התביעה השניה משתלבת היטב עם המגמה הבסיסית של התקנה שהיא ריכוז ושילוב של כל ההליכים כדי למנוע כפל הדיון בשל אותה עילה.

ג. המערער טוען עוד כי היה מנוע מהגשת תביעה אחת לגבי כל הסעדים, כי ביהמ"ש שדן בתביעת המזונות של הבת לא היה מוסמך לדון בענין הדירה והודעת צד ג' שהגיש לא יכולה היתה להתייחס לענין הדירה. הטענה היא כי התובע אינו זקוק לרשות לשם תביעת סעד בנפרד כאשר ביהמ"ש שבו תבע את תביעתו הראשונה למקצת מן הסעדים לא היה מוסמך לתת לו גם את הסעד האחר שאותו טרם תבע. אין צורך להכנס לשאלה אם הזיקה בין היקפן של ההוראות המתירות מתן הודעת צד ג' לבין ההוראות בדבר פיצול הסעדים נשלטות ע"י הנתונים בדבר סמכותו של ביהמ"ש להעניק סעדים. יכולה לעלות טענה כי משבחר המערער בדרך התביעה עפ"י הודעת צד ג', גם צריך היה לבקש רשות לפיצול הסעדים בהתבסס על הטענה שאינו יכול לכלול את כל בקשותיו לסעדים שונים במסגרת ההודעה ובכך היתה נפתרת בעייתו. לענין זה מיותר להוסיף כי העובדה שהמערער ציין בכתב ההגנה בתיק 256/54 שהוא שומר לעצמו את הזכות להגיש תביעה נפרדת, אינה משפיעה כלל על הבעיה שבפנינו. מה שדרוש כאן היא רשותו של ביהמ"ש ובענין זה אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו, בשומרו לעצמו זכות שטרם הוענקה לו.
ד. אולם לא בכך גרעינה של הקושיה, שהרי מן הנתונים עולה כי ניתן היה לכלול גם את ענין הפיצוי עבור הדירה בגדר ההודעה לצד ג'. זה מכבר שונו התקנות בענין הודעה לצד ג'. כיום אפשרית הודעה לצד ג' כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי כלפיו לסעד הכרוך בנושא התובענה והוא בעיקר כסעד שמבקש התובע. הסכם הגירושין יש בו התחייבות האשה לפרנס את הבת וויתור על מזונות הבת וכדי להבטיח קיום ההתחייבות של האשה הוסכם כי על האשה תחול חובת שיפוי במקרה של הגשת תביעה, וכי לבעל יהיו הזכויות בדירה. כאמור מדובר בזכויות כספיות ומנוסח הדברים היה ברור כי העילה לשיפוי ולפיצוי הכספי היא אחת ויחידה, היינו הגשת התביעה עבור מזונות הבת. זו העילה ואין בלעדה אלא שהשיפוי הוא דו צורני - שיפוי כספי ופיצוי מחצית זכויות הדירה. מכאן שהמערער יכול היה לתבוע בהודעת צד ג' בתיק הקודם גם את שביקש עכשיו לתבוע.
ה. לכך יש להוסיף כי בהסכם הפשרה השני ויתר המערער על זכות התביעה גם לפי סעיף 7(ג). הוא ויתר על זכות השיפוי מכח ההסכם ולפי פשוטם של דברים ולאור ההקשר הניסוחי הכללי והענייני היה ברור שהמערער מוותר על זכות התביעה הכספית אם לא ייתבע להגדיל את המזונות בעתיד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד כ. מוסק למערער, עו"ד גב' אסתר אלרון למשיבה. 28.12.86).

ע.פ. 442/85 - יוסף מזרחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא סמים וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. בשנת 1983 פנה המערער אל אדם בשם ג'נגר טבארי (להלן: טבארי) וביקשו ליצור למענו קשר עם אחיו של טבארי, דוד, המתגורר בתורכיה, לצורך ייבוא סמים. טבארי מסר למערער את מספרי הטלפון של אחיו בתורכיה וכן התקשר עם אחיו והודיע לו שמישהו יבוא לקחת ממנו את "החומר" ומסר לו סיסמת קשר מתאימה. המערער שלח לתורכיה בלדר בשם אלי מזור (להלן: מזור), מסר לו כסף והטיל עליו לקנות הירואין מאת דוד ולהביאו לישראל. מזור נסע לתורכיה וחזר כעבור שבוע ובזמן שהותו שם התקיימו שיחות טלפוניות מן הארץ לדוד טבארי בתורכיה, פעמיים מביתו של טבארי וארבע פעמים מביתו של המערער. עם שובו לישראל נעצר מזור בנמל התעופה בן גוריון אך לא נמצא ברשותו דבר חשוד פרט לפתק שעליו היה רשום מספר הטלפון של דוד טבארי. לפיכך, שוחרר מזור. יותר מאוחר התברר כי בהגיעו לשדה התעופה התעורר החשד בלבו של מזור ונטש את התיק שהיה בידו בשטח נמל התעופה. למחרת היום בא לנמל התעופה ולקח את התיק. התיק ותוכנו לא נתפסו. המערער הואשם ביבוא סמים, אך מכיון
שהסמים לא נמצאו הרשיע ביהמ"ש את המערער בהחזקת סמים וסחר בהם, עבירות שגם הן היו כלולות בכתב האישום. ביהמ"ש קבע כי מדובר בתוכנית לייבא קילוגרם הירואין מתורכיה ודן את המערער לשמונה שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הראיה העיקרית נגד המערער כלולה בהודעות בעל פה שנמסרו למשטרה ע"י טבארי בעת החקירה ושהוקלטו ע"י החוקרים. הקלטות אלה והתמלילים המתייחסים לתוכן ההודעות המוקלטות, הוגשו כראיות עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות, כאשר טבארי, בעת מתן עדותו בביהמ"ש התכחש לדבריו באותן הודעות. יש לציין כי לאחר מתן ההודעות ע"י טבארי ולפני עדותו בביהמ"ש נעשתה עסקת טיעון ע"י טבארי עם התביעה שלפיה הודה טבארי באשמה ונדון לשלש שנים מאסר בפועל בעוד שמזור, שלא עשה עסקת טיעון, נדון לחמש שנים מאסר בפועל.
ג. הסניגור טען תחילה, בהודעת הערעור, כי אסור היה לביהמ"ש לקבל את ההקלטות כראיות קבילות, כי מדובר בסעיף 10א' הנ"ל ב"אמרה בכתב" שנתן עד מחוץ לביהמ"ש ואילו כאן האמרה לא ניתנה בכתב. הסניגור זנח טענה זו בעת שמיעת הערעור שכן בינתיים נפסק כי המונח "אמרה בכתב" כוללת גם תמליל בכתב של אמרה מוקלטת. בהודעותיו המוקלטות של טבארי, בינן לבין עצמם, מצויות סתירות מרובות, אך ניתן למצוא בהן את עיקרי העובדות הנ"ל וביהמ"ש המחוזי שוכנע כי הקטעים האמורים מתוך האמרות ראויים לאימון וניתן לבסס עליהם מימצאים מחייבים כנגד המערער.
ד. הסניגור טוען כי בהתחשב בחוסר העיקביות בגירסות השונות של טבארי ובאופיו המושחת של עבריין זה לא צריך היה לתת אימון בדבריו. השופטת המחוזית לא התעלמה מתכונותיו העברייניות של טבארי והסתירות בגירסותיו, אך מצאה כי ניתן להתייחס באימון לאותם חלקים מהאמרות המוקלטות שהפלילו את המערער ובכך אין להתערב. נכון שבהודעות המוקלטות אין העד מדבר במפורש על סם "הירואין" אלא על "סם" וכן הוא משתמש בביטוי "החומר" וכדומה, אך חוקר משטרתי שהתמחה בחקירות בענייני עבירות סמים העיד כי ניתן ללמוד מהתבטאויות העד בהודעות המוקלטות ובשיחות הטלפוניות המוקלטות עם תורכיה כי אכן מדובר בתכנית לייבא הירואין לישראל. זאת ועוד, בכתב האישום שהוגש נגד טבארי בקשר לאותן עבירות, דובר במפורש בקשר לייבא לישראל הירואין, וטבארי הודה באשמות אלה והורשע, ומכאן ניתן ללמוד לפחות זאת כי כאשר דיבר טבארי בחקירתו על יבוא "חומר" התכוון להירואין. אשר לכמות של קילוגרם אחד הירואין - בקטעים לא ברורים של השיחות המוקלטות אמנם דובר על קילוגרם, אך אין ראיה ודאית שזו הכמות המדוייקת של ההירואין שהקושרים התכוונו לייבא. ברם, בהתחשב לסכומי הכסף הגדולים שהוזכרו בשיחות ובעובדה שמומנה נסיעת בלדר מיוחד לתורכיה כדי להביא את הסם, אין אלא להסיק כי מדובר היה בכמות ניכרת שאינה נופלת מקילוגרם הירואין.
ה. הסניגור טען כי צריך היה ראיה מסייעת לעדותו של טבארי והוא תמך יתדותיו בהוראת סעיף 54א' לפקודת הראיות האומרת כי "ביהמ"ש לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, עד מדינה - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שמדובר בשותף לעבירות ועל כן צריך חיזוקים לעדות זו ומצא מספר נקודות המהוות חיזוק לגירסת טבארי, אך איש לא טען בפני ביהמ"ש כי יש לראות בטבארי עד מדינה שעדותו טעונה "עדות מסייעת" ועל כן ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו לשאלה זו. לטענת הסניגור גם אם לא הועלתה שאלה זו הרי העובדות הרלבנטיות הוכחו בפני ביהמ"ש והשופטת צריכה היתה להתייחס לטבארי כאל עד מדינה, ומשנעלם הדבר
מעיני השופטת ולא קבעה כי קיימת עדות מסייעת לעדות זו יש לבטל את ההרשעה. התובעת טענה שטובת ההנאה שהובטחה לטבארי בעסקת הטיעון ושבעטיה הוטל עליו עונש קל יחסית, היתה עסקת טיעון רגילה עם נאשם המוכן להודות באשמה תמורת הבטחה להקלה בעונש ולא היה כל קשר בין עיסקה זו ובין עדות טבארי במשפטו של המערער. אמנם טבארי ידע כי שהוא עשוי להקרא כעד אך לא הובטח לו דבר בקשר לכך. אין לקבל טיעון זה של התביעה. אמנם יתכנו תאורטית מקרים שבהם תובטח לעד טובת הנאה במסגרת עיסקת טיעון בלי שקיים קשר בין אותה עיסקה ובין עדותו של אותו עד במשפטו של נאשם אחר, אך במקרה דנן נראה, לאחר עיון בעדויות טבארי וחוקרי המשטרה שקיימו אתו מגע, כי ניתן לטבארי להבין שקיים קשר בין הגישה המקילה כלפיו מטעם התביעה ובין קריאתו להעיד במשפטו של המערער. על כן יש לראות את טבארי כעד מדינה במובן סעיף 54 לפקודה.
ו. עם זאת, המסקנה הנ"ל אינה מעלה ואינה מורידה, שכן צדקה התובעת בטענה החילופית לענין זה. כשנקבע בסעיף 54 הנ"ל שעדות עד מדינה טעונה סיוע, הכוונה היא לעדות שנמסרת ע"י אותו עד לאחר שהובטחה לו טובת הנאה כאמור. כאן, בעדותו בביהמ"ש חזר בו טבארי מכל האשמות שלו נגד המערער, וביהמ"ש השתמש בהודעות במשטרה שנתן טבארי ושהוגשו עפ"י סעיף 10א' הנ"ל. הודעות אלו נמסרו ע"י טבארי במשטרה לפני שנעשתה עסקת טיעון ולפיכך, לפני המועד שניתן היה לראותו כעד מדינה. על כן אין צורך בעדות מסייעת כמו לעדות עד מדינה.
ז. אעפ"כ במקרה המיוחד שלפנינו מן הדין היה לדרוש ראיות לחיזוק גירסת טבארי באמרותיו, אשר למעשה לא תפולנה במשקלן באופן משמעותי מעדות מסייעת. זאת משום שההודעות הנ"ל טעונות חיזוק בשל שני נימוקים נפרדים ועל פי שתי הוראות חוק שונות. הן בסעיף 10א' נקבע כי לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי אותו סעיף אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה של ההודעה, והן בסעיף 54 נקבע כי אין להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה של שותף לעבירה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. כאשר קבע המחוקק שאין לבסס מימצאים על עדות שותף לעבירה ללא חיזוק לאותה עדות וכאשר דורש החוק גם דבר לחיזוק הודעת עד במשטרה המוגשת מכח סעיף 10א', על פי ההגיון והשכל הישר כשנתקלים בעד שהינו גם שותף לעבירה וגם מתכחש להודעתו בחקירה, טעונה גירסתו המפלילה חיזוק בעל משקל רציני במיוחד. מסקנה זו מתחזקת בכך שלא זו בלבד כי טבארי התכחש בעדותו בביהמ"ש לדברים שאמר בחקירה במשטרה אלא שגם האמרות הראשוניות מגלות שפע של גירסאות סותרות. ברם, מתוך עיון בכל חומר הראיות עולה כי אכן קיימת תמיכה מאסיבית לאמרותיו של טבארי במשטרה.
ח. אשר לעונש - למערער אין עבר פלילי, אעפ"כ אין לומר כי העונש של 8 שנים מאסר חמור מדי. בגין עיסקאות בסם הירואין בכמות גדולה מן הדין להטיל עונשים חמורים ומכאיבים ביותר. עבירות אלה גורמות הרס וחורבן לבריאותם ולחייהם של אלפי בני אדם ואין לרחם על מבצעיהן. גם העובדה שטבארי, ששימש כמתווך ושאתו נעשתה עיסקת טיעון, נדון לשלש שנים מאסר ושהבלדר מזור נדון לחמש שנים מאסר, אין בה כדי להצביע על פער בלתי סביר בין העונשים, כשהמערער הוא זה שהעסקה נקשרה ביוזמתו ובמימונו. המערער חולה במחלת לב רצינית ועומד לעבור ניתוח לב פתוח, אך גם עובדה זו אין בה כדי להביא להקלה בעונש בהתחשב בחומרת העבירות. אין לפטור את המערער מלרצות עונש מאסר ממושך, ואילו הפחתה מסויימת של העונש ממילא לא היתה מעלה או מורידה ביחס לסיכונים הכרוכים בניתוח הרפואי העומד להתבצע.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד א. לנדשטיין למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 16.12.86).

ע.א. 3/84 - ליאונרד קלינגר ואח' נגד עזבון אליעזר מצלר ואח'

*אחריות בנזיקין בגין תאונת דרכים(הערעור נתקבל).

א. המערער נהג בטרקטור שאליו נגררה עגלה עמוסה בכותנה ואחריה נסעה מכונית פרטית נהוגה בידי המנוח מצלר. תוך כדי נסיעה פגעה המכונית הפרטית בעגלת הטרקטור שנסעה לפניה ונהג המכונית נפטר. המשיבים תבעו מאת המערערים פיצויים בגין התאונה. לביהמ"ש הוגש תיק המשטרה וכן נקרא להעיד מטעם ביהמ"ש הבוחן המשטרתי שחקר בתאונה. בתיק המשטרה מצוייה, בין יתר המסמכים, הודעת נהג הטרקטור ואילו נהג המכונית הפרטית לא הספיק למסור הודעה לפני שנפטר. בעת התאונה היה מזג האויר נאה, הכביש היה ישר ושדה הראייה היה למרחק ניכר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני הנהגים אחראים במידה שווה לתאונה והערעור נתקבל.
ב. השאלה המרכזית שבמחלוקת היתה אם דלקו האורות האחוריים של הנגררת. אם כן - נופלת מלוא האחריות לתאונה על נהג המכונית הפרטית שלא נתן דעתו לנעשה לפניו, ואם לא דלקו האורות האחוריים בנגררת, כי אז נופלת האחריות על שני הנהגים, שכן גם במקרה כזה היה עדיין בידי נהג המכונית הפרטית, כפי שהעיד הבוחן, להבחין בנגררת אם כי מאוחר יותר. זאת בגלל בוהק הכותנה הלבנה ומחזירי האור שבחלקה האחורי של הנגררת. בהגיע הבוחן למקום התאונה לא דלקו האורות האחוריים בנגררת אך בבדיקתו מצא כי הפנסים תקינים. לפי גירסת נהג הטרקטור הוא נסע עם אורות דלוקים. מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי משתמע כי גירסת נהג הטרקטור שהוא הדליק את האורות לא נתקבלה וזאת מן הטעם שהאורות לא דלקו בעת שבא הבוחן, ונהג הטרקטור לא אמר בהודעתו במשטרה כי כיבה את האורות בזמן שחלף עד שהגיע הבוחן. לאור מסקנה זו סבר השופט שיש להטיל את האחריות על שני הנהגים במידה שווה.
ג. משהסתפקו הצדדים בהגשת חומר החקירה במשטרה ונהג הטרקטור לא העיד ולא נחקר על הודעתו, אין מנוס מקבלת גירסתו שלא נסתרה בעדות אחרת. העובדה שלא אמר בהודעתו במשטרה כי כיבה את האורות איננה מביאה לשלילת גירסתו שכן לא נתבקש ליתן הסבר לעובדה כי האורות לא נמצאו דלוקים נוכח דבריו הקודמים בדבר הדלקת האורות. האפשרות שכיבה את האורות כשהאיר היום כדי למנוע התרוקנות המצבר הינה סבירה. משלא עמדה גירסה נוגדת לגירסת נהג הטרקטור אין סיבה שלא לקבל את גירסתו ומשמעות הדבר כי יצא ידי חובתו בהדלקת האורות ומלוא האחריות לתאונה נופלת על שכמו של נהג המכונית הפרטית.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מזור למערערים, עו"ד סימיס למשיבים. 1.87. 21).

ע.פ. 104/86 - אחמד עטיה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות למחסני לשכת ההוצאה לפועל, וגניבת כמות גדולה של מכשירי וידיאו וכן מכשירים אלקטרוניים אחרים. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי חופף למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה היחידה של המערער היא כי ביהמ"ש גזר עונש קצר יותר על שותפו למעשים ומכאן צידוק, לדעתו, להפחית גם מעונשו. ברם ביהמ"ש הסביר את הפער בין המערער לבין שותפו, בזאת כי לאחרון לא היו הרשעות קודמות ואילו מאחורי המערער קופת שרצים גדולה, בעיקר בעבירות נגד הרכוש. מלבד זאת היה זה המערער שיזם ותכנן את המעשים ואילו חברו רק נגרר אחריו וחלקו היה מועט. סיבה נוספת לאבחנה בין השניים בכך שהמערער ביצע את העבירות כשמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו.

(בפני השופטים: בייסקי,גב' נתניהו, מלץ. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. לייבוביץ למשיבה. 16.12.86).

ע.פ. 509+513/86 - אלברט חמו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות הסתננות ועסקות בנשק ומידת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

הוכח שהמערער העביר, בשליחותו של עד המדינה אטיאס, חמישה רובים לאחד אבו עיידה תמורת הבטחתו של האחרון לסייע לאדם בשם גבדן לצאת מגבולות ישראל שלא כדין. בכך עבר המערער עבירות חמורות של עסקות בנשק וכן עבירה לפי החוק למניעת הסתננות לגבי הרובים - לא הוכח, כנאמר בפסה"ד, שהם היו מסוג "סער" ואולם מכלל הראיות עולה מסקנה הגיונית שמדובר ברובים שהם בגדר נשק במובן סעיף 144 לחוק העונשין. מאידך, יש לזכות את המערער מעבירה של סיוע לבריחה ממשמורת חוקית שכן עבירה זו לא הוכחה. בעניין זה קיים רק מה ששמע אטיאס מפי אותו גבדן, היינו עדות שמיעה, שלא אומתה ע"י ראיה קבילה. הסניגור טען שכל ההליך בביהמ"ש המחוזי היה פגום במידה המחייבת זיכויו של המערער. מסתבר שהמערער, שמונה לו סניגור, הודיע לביהמ"ש על שחרור סניגורו וכי הוא מעוניין לנהל את הגנתו בכוחות עצמו. נשקלה האפשרות למנות למערער סניגור אחר, אך לא היה טעם לכך לאור עמדתו של המערער שאין הוא מוכן לשתף פעולה עם סניגור כלשהו. בכך נתמלאו התנאים המפורטים בסעיף 16 לחוק סדר הדין הפלילי. משבחר נאשם ביצוג עצמי, מכבדים את רצונו אפילו הוא עומד לדין בעבירות שלגביהן מוטלת חובה על ביהמ"ש למנות לו סניגור. עיון בפרוטוקול מגלה שהמערער הציג לחלק מן העדים כמה שאלות, אך הוא נמנע מלחקור את עד המדינה. מאדם חף מפשע השומע מפי עד תביעה ספור המפליל אותו לשוא, ניתן לצפות שיתן ביטוי להתקוממותו נגד ספור הבדים ע"י הצגת שאלות נוקבות או לפחות ע"י נסיון להבהיר את גירסתו שלו. לא כך נהג המערער. כאשר הוסברו לו זכויותיו בתום פרשת התביעה הוא בחר למלא פיו מים ומסקנת ההרשעה מתחזקת לאור העובדה כי לאחר שהוסברו לו כדבעי זכויותיו סירב להעיד במשפט. אות וסימן שלא היתה לו גירסה משלו המתיישבת עם חפותו.
אשר למידת העונש - המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי בביהמ"ש המחוזי. העברת נשק לידיים שקיים חשש כי ישתמשו בו למטרות פליליות או כדי לפגוע בבטחון המדינה, הוא מעשה נפשע וחמור החייב להתבטא בעונש מאסר לתקופה משמעותית המתבטאת בשנים. אולם לפי הכלל שאין למצות את הדין בשלב הערעור הוחלט כי שתי שנות המאסר שנגזרו על המערער יהיו שתיהן לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ר. בר און למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 29.12.86).

בר"ע 676/86 - יואב אלוש נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'

*אחוזי נכות בתאונה (הבקשה נדחתה).

לגבי הנכות הפונקציונלית שהוספה למבקש מעבר לנכות הרפואית, קבעה ההלכה הפסוקה שמותר לנתבע להביא ראיות לסתור. אשר לנכות הרפואית - ההסתמכות על הסיפא של סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תואמת את ההנחיות שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון. מאז הבדיקה של המוסד לביטוח לאומי חלפו שלוש שנים ומעלה ולפי חוות הדעת מטעם המשיבים הנכות פחתה בשיעור ניכר מהנכות שנקבעה שם. לא מן הנמנע כי בעקבות חוות הדעת של המשיבים יועמד המבקש לבדיקה מחודשת של ועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי ויתכן שאם כך יקרה תהיה להחלטה שתיפול שם עדיפות על פני ראיות הסותרות את הנכות הרפואית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ע. טלמור למבקש, עו"ד מ. ורבה למשיבה. 25.1.87).

בר"ע 13/87 - אמירה יוגב נגד אילן שילה עו"ד

*דחיית ערעור ללא הנמקה (הבקשה נדחתה).

בקשה זו מעוגנת בטעם מרכזי אחד והוא כי ביהמ"ש המחוזי נמנע מן ההנמקה המפורטת בהסתמכו על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אין להביא את הענין בפני ערכאת ערעור נוספת. ביהמ"ש המחוזי אימץ את ההנמקה של הערכאה הראשונה ואף עשו זאת מעבר לנדרש בעקבות התייחסות ליסודותיה השונים של תקנה 460(ב) ובכך פעל במסגרת סמכותו. הציפיה של בעל דין לכך שטענותיו יזכו להתייחסות חוזרת ונשנית אין בה כדי להצדיק הנמקה כאמור, אם עיקרי ההנמקה של הערכאה הראשונה מאומצים על ידי ערכאת הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יונתן מישיקר למבקשת, המשיב לעצמו. 21.1.87).

בר"ע 776/86 - עבדול פאיז נאשף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה על יסוד ההחזקה התכופה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירת פריצה על יסוד ה"החזקה התכופה" כאשר ביהמ"ש לא נתן אמון בדברי ההסבר שבהם ניסה המבקש להסביר קיומו של יסוד בדין להמצאותו של חלק מהרכוש הגנוב שנגנב בפריצה. לפי הכללים החלים על הפעלת החזקה בדבר "החזקה התכופה", יש בהמצאותו ללא הסבר סביר של הרכוש, במועד קרוב למועד הפריצה, כדי לשמש בסיס אפשרי להרשעה בפריצה. הסבריו של המבקש היו אכן בלתי סבירים. אמנם היה מדובר רק על חלק קטן מן הרכוש שנגנב בפריצה, אך מדובר על מספר פריטים, ויתירה מזו עם התקרב המשטרה למקום מגוריו של המבקש נזרקו חפצים אחדים מאלו שיצרו את "ההחזקה התכופה" דרך החלון אל הרחוב. מכאן שאין מקום להבאת הענין בפני ערכאת ערעור שניה. טענה נוספת של המבקש נוגעת להעדרו של אישור מפורש של פרקליט המחוזי להגשת אישום הכולל עבירה שהיא פשע. לענין זה עיגן ביהמ"ש המחוזי את החלטתו בחזקת התקינות ובדין עשה כן. אשר למידת העונש - ענין זה אינו משמש עילה לערעור נוסף אלא בנסיבות יוצאות דופן.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אבנר בנימין למבקש, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 14.1.87).

ע.פ. 312+634/86 - עאדל חלאילה ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערים הורשעו ביבוא, סחר והחזקה של 20 ק"ג חשיש כשהנאשם השני הורשע גם בעבירות של מטבע חוץ. הם נדונו לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. העונש שנגזר בולט בקולתו בהתחשב בכמות העצומה של הסם שיובא ונעשה בו סחר וגם ביהמ"ש דלמטה ציין בגוף גזר הדין כי היה מטיל עונש גבוה בהרבה, אלמלא התחשבותו בכל הנסיבות האישיות שנטענו ביחס למערערים. טענתה העיקרית של הסניגורית היא כי אדם נוסף בשם שמעון מלכה שהיה קשור באותה עיסקה נדון רק לשנה וחצי מאסר ולדעת הסניגורית יש להטיל על המערערים אותו עונש כפי שמתחייב מכלל אחידות העונשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, בתי המשפט משתדלים לגזור על מעורבים באותן עבירות עונשים זהים או דומים, אך במה דברים אמורים - כאשר חלקם של כל המעורבים זהה או דומה וקיימים נתונים דומים ביחס לאישיותו של כל אחד מהמעורבים, מבחינת עברו, סיכויי השיקום וכדומה שיקולים מגוונים שעל פיהם בוחן ביהמ"ש מה העונש הראוי לכל נאשם. ביחס למלכה, מסתבר כי הוא זוכה מהאישום של ייבוא סמים. נראה גם שנסיבות אחרות הן שהשפיעו בעיקר כי העונש שהוטל עליו יהיה שונה מזה שהוטל על המערערים כאשר היו לגביו נסיבות אישיות יוצאות דופן. לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד אולמן למערערים, עו"ד גב' י. לייבוביץ למשיבה. 16.12.86).

בר"ע 744/86 - שמעון אוחנה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בגרימת מוות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בגרימת מוות ברשלנות, בכך שגרם למותם של שניים ופציעתם של אנשים נוספים בתאונת דרכים. הוא נדון למאסר בפועל של 21 חודשים ולפסילה לנהיגה לשש שנים. הטענה היא כי זו חומרה יתירה ומן הראוי להתיר ערעור נוסף. הבקשה נדחתה. העונש הולם את חומרתו של האירוע הטראגי. יש לראות בחיוב את גישת ערכאת הערעור שנמנעה מהתערבות ודחתה את הערעור על חומרת העונש. אין קיום ואין תקווה לכל האמצעים הננקטים נגד עבריינות התנועה אם לא יתלוו גם בענישה הולמת, שיש בה כדי להדגיש ולהבהיר את רצונו הנחרץ של הציבור להתגונן נגד ההתנהגות הרשלנית בדרכים הגורמת לתוצאות קטלניות כמעט מדי יום. מן הדין שבתי המשפט ימצו סמכויותיהם במידה הנדרשת לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, וכי ערכאת הערעור תבחון בזהירות כל מקרה, אם ההתערבות במידת העונש המתבקשת אכן תואמת את הכללים החלים על העברתו של עונש בשבט הביקורת של ערכאת הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ציון אמיר למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 12.1.87).

בר"ע 8/87 - דניה... בע"מ נגד אהרון שגיא

*רשות ערעור כשדעותיהם של שופטי הערכאות הקודמות היו חלוקות (הבקשה נדחתה).

אין עילה להבאת הענין בפני ערכאת ערעור נוספת. ראשית, יש לגלות סבירות לכאורה בדברי ביהמ"ש קמא בדעת הרוב. שנית, לו גם היה ניתן לעורר ספק בדבר צדקת עמדתו של הרוב בביהמ"ש המחוזי, הרי בכך בלבד אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בנסיבות כאלה ישימים דברים שנאמרו בהמרצה 648/78 (סביר י"ג 314) כי גם אם דעותיהן של שתי הערכאות הקודמות נחלקו אין הענין ראוי לבוא בפני ערכאת ערעור שניה. כאשר ויכוח נסוב סביב נסיבות הענין ואין כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות כללית אין הצדקה למתן רשות להגשת ערעור לביהמ"ש העליון. כשדנים בבקשת רשות ערעור, קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בביהמ"ש העליון הוא המבחן היחיד ואין עוסקים בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי ואם לאו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ברכה בר זיו למבקשת, עו"ד אבי גולדבליט למשיב. 14.1.87).

ב.ש. 1064/86 - הארכיהגמון שאהה אג'מיאן נגד מדינת ישראל

*בקשת נאשם להרשות לו לצאת לחו"ל (בקשה להתיר יציאה לחו"ל - הבקשה נתקבלה).

העורר נעצר לצרכי חקירה משטרתית ביום 6.11.86. ביום 27.11.86 שוחרר בערבות כאשר בין תנאי השחרור נקבע כי עליו להפקיד דרכונו במשטרה ואסור לו לצאת מישראל. ביום 23.12.86 הגיש העורר לבימ"ש השלום בקשה לשינוי תנאי הערבות בכך שינתן לעורר לצאת לארה"ב לתקופה של שבועיים, כדי להשתתף בכנס עולמי של תנועת השחרור הארמנית. בימ"ש השלום דחה את הבקשה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערר על כך נתקבל.
זכות יסוד של כל אזרח ותושב בישראל לנוע באופן חפשי ברחבי המדינה ומחוצה לה. זכות זו אינה מוחלטת וניתן להגבילה מטעמים שונים, הקבועים בדין. ניתן להגבילה משיקולים הקשורים בניהולו של הליך פלילי, כגון החשש שהאיש יצא מישראל ולא יחזור אליה, ובכך ישבש הליכי משפט. לשם גיבושה של עילה זו יש להראות כי קיימת אפשרות סבירה לשיבוש הליכי משפט. אפשרות סבירה כזו אינה קיימת בענייננו. העורר הוא איש כמורה רם מעלה, הכנס נערך בחסותו ותוכנן מזה זמן רב. מעמדו הכנסייתי וקשריו לישראל, הופכים את האפשרות שהעותר לא ישוב לישראל לרחוקה. זאת ועוד, כנגד אפשרות זו ניתן לקבוע תנאים כספיים שישוו אותה לבלתי כדאית. לפיכך הוחלט לאפשר לעורר לצאת לחו"ל ובלבד שהערבות שניתנה תוגדל.

(בפני: השופט ברק. 26.12.86).

ע.פ. 211/86 - יוסף מחמוד זיאד נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עם חבורה של עוד ששה השתמשו ברכב גנוב וביצעו שוד ע"י פריצה לבית ואיום בסכינים על המתלונן. הם דרשו דולרים ומשלא מצאו כאלה שדדו מכל הבא ליד, 5,000 שקל, שעון, וטובין אחרים בעלי ערך. המערער הורשע בעבירות הנ"ל וביקש לצרף לגזר הדין עוד 15 עבירות של התפרצויות, גניבת רכב, שוד ונסיון לשוד. ביהמ"ש גזר למערער ארבע וחצי שנים מאסר בפועל וכן שלילה לתקופה של שש שנים והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור היה ער לכך כי בהתחשב במהות העבירות ומספרן העונש שנגזר אינו חמור כלל ועיקר ובמיוחד כשגליון ההרשעות הקודמות מצביע על כך כי מילדותו חי המערער בשולי החברה. נימוקו העיקרי של ב"כ המערער, שהושמע רק ביום הטעון, הוא כי על אחדים משותפיו של המערער לשוד נגזרו עונשים פחות חמורים מזה שנגזר על המערער. לגבי שלושה מהשותפים מסר התובע פרטים ומכאן עולה שביהמ"ש לא טעה באשר להטלת העונשים. אחד מהשלושה נדון כמו המערער לארבע וחצי שנים מאסר בפועל, אחר נדון לארבע שנים וצויין כי לגביו אין רשומות הרשעות קודמות, ואילו השלישי שנדון לארבע שנים מאסר אינו בעל עבר פלילי בגניבות ולעומת 15 תיקים נוספים שצורפו למערער לצורך גזר הדין צורפו לגביו רק שמונה עבירות של פריצות. מכאן שהערכאה הראשונה הבחינה הבחן היטב בשוני לגבי כל אחד מהנדונים וגזרה את הדין תוך התחשבות בנסיבותיו של כל אחד.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. עו"ד קמיל מוסא למערער, עו"ד רזניק למשיב. 21.12.86).

ב.ש. 1032/86 - אבו רקייק סלימאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בביצוע שמונה התפרצויות ביחד עם אחרים. העדות המרכזית נגד העורר היא הודעתו של נאשם אחר שהוא קטין שלפי גירסתו בוצעו ההתפרצויות בהשתתפות העורר והקטין עצמו. הקטין הוא בעל הרשעות קודמות ולפיכך חיפש השופט ראיות מסייעות להודעות המרשיעות של הקטין ומצא אותן בשתיים אלה: בעדות בלתי תלויה שעל פיה נראו העורר והקטין כשהם מבלים ביחד כאשר גירסת העורר היא שאינו מכיר כלל את הקטין; מכונית ששימשה את הפורצים נמצאה בחזקת העורר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. הכל מודים עתה כי הגירסה בדבר בילוי משותף של העורר עם הקטין הוזמה בהודעתו של עד אחר. עוד יש לציין שנוכח זירת המחלוקת המצומצמת שבענין זה, כאשר העורר טוען לחוסר היכרות מוחלט עם הקטין, שומה היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי אך המשטרה הסתפקה בעימות בין העורר לבין הקטין. שאר החומר הראייתי, לרבות האמירה הכללית לגבי המכונית, אין בו כדי לשמש תשתית מספקת המצדיקה את המעצר.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אלסנע לעורר, עו"ד רומנו למשיבה. 7.1.87).

ב.ש. 12/87 - שושנה רפאל ואח' נגד אהרן בניאס ואח'

*בקשה להעברת דיון (בקשה להעברת דיון לביהמ"ש בת"א - הבקשה נדחתה).

הוגשה תובענה לביהמ"ש המחוזי בנצרת. והמבקשים ביקשו להעביר את הדיון לביהמ"ש בתל-אביב. הבקשה נדחתה. אין ביהמ"ש נוהג להעביר דיון מבימ"ש פלוני לבימ"ש פלמוני בו העומס רב בהרבה ואשר בו תחילת הדיון תשתהה זמן רב יחסית. נטען כי התיק נשוא הבקשה הוא תולדה של דיונים קודמים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. ככל הנראה כך הדבר, אך מדובר בתביעה העומדת על רגליה והמחלוקת היא משפטית במהותה ועל כן אין גם בטעם זה כדי להצדיק העברת הדיון. יש להוסיף לכך כי נכס מקרקעין שמדובר בו נמצא בתחומו של ביהמ"ש בנצרת וגם המשיבים הם תושבי אותו איזור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' יעל ישורון למבקשים, עו"ד יוסף אהרונסון למשיבים. 14.1.87).

ב.ש. 15/87 - מדינת ישראל נגד אלי פחימה

*שחרור בערובה (החזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר הואשם בהחזקת נשק שלא כדין וביהמ"ש הורה על שחרורו בערובה. הערר נתקבל. ישנן הוכחות לכאורה נגד המשיב על החזקת נשק שלא כדין. על סמך עברו של המשיב והצהרותיו הסותרות יש רגליים לחשד שהתכוון להשתמש בנשק למטרה פסולה. המשיב הוא בעל עבר פלילי רציני מאד וכן נגד המשיב תלויים ועומדים עונשי מאסר על תנאי שהינם בני הפעלה במקרה של הרשעה בדין. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט בך. 4.1.86).

ב.ש. 1001/86 - מקס גרינהוט ושות' נגד אלבני בע"מ ואח'

*סרובו של הרשם לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד (הערר נדחה).

זה ערר על החלטת הרשם של ביהמ"ש העליון שבה דחה את בקשת העוררת לבטל החלטתו של הרשם, שניתנה במעמד צד אחד, ושלפיה הוארך המועד להגשת ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי. הערר נדחה. ביהמ"ש אינו נוטה להתערב בהחלטת הרשם בדבר הארכת מועד, משנבחן מכלול הנסיבות ונמצא ע"י הרשם כי אין לנעול את דלתו של ביהמ"ש בפני בעל דין אשר העלה טעם אשר נראה לרשם כטעם מיוחד. אכן, מן החומר עולה כי התנהגות המשיבה איננה נקיה מליקויים, אך בנסיבות הענין רשאי היה הרשם להגיע למסקנה שאליה הגיע לפי שיקול דעתו ואין מקום לפסול את ההחלטה בנתונים הקיימים. עם זאת יש ממש בטענת המערערת כי בנסיבות שנוצרו ע"י המשיבה היה מקום לחייב את המשיבה בהוצאות עקב הצורך בקיום הליכים בגין פניית המשיבה להארכת מועד. לפיכך יש לקבל את הערעור בנקודה זו בלבד ולחייב את המשיבה בהוצאות העוררת.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אראלה יואל לעוררת, עו"ד יוסף שמילוביץ למשיבה. 12.1.87).

ע.פ. 692/86 - אלקלעי משה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף וגניבה ע"י עובד ציבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שימש כמנהל יחידת מיכון אצל רשם החברות ובמסגרת תפקידו גבה מ- 18 חברות אגרות ששולמו במזומן ושלשלן לכיסו. הוא ביצע עבירות זיוף כדי לחפות על מעשי הגניבה. המערער הורשע ב- 18 עבירות של גניבה בידי עובד ציבור וב- 18 עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 6,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה שורה של נסיבות מקילות ועיקרן עברו הנקי של המערער, גילו המתקדם, תלאות שעברו עליו בחייו, עבודה טובה במשך שנים ומחלות שונות. לעומת זאת הצביע התובע על חומרת המעשים, מספרם הרב, התמשכותם על פני תקופה של מספר חדשים וכן העובדה שלא היתה מצד המערער שום הבעת חרטה ולא הושבו הסכומים שנגנבו. הטענות שנטענו בביהמ"ש העליון הועלו גם בפני ביהמ"ש המחוזי ששקל את כולן. כן שקל ביהמ"ש דברים שנאמרו בתסקיר שירות המבחן. ברם, שיקולי שירות המבחן אינם בהכרח חופפים את שיקולי ביהמ"ש, כאשר השירות מביא בחשבון רק את ההיבט האישי של הנאשם בעוד שביהמ"ש חייב לשקול את כל ההיבטים של האיש והמעשים, ובעיקר את ההשלכות הצבוריות המשתמעות יש לראות בחומרה רבה את התופעה השלילית המדאיגה של מעשי שחיתות של עובדי מדינה המנצלים סמכויותיהם ומעמדם לעשיית רווחים קלים. חובת ההגנה על הצבור והחובה להרתיע עבריינים בכוח מחייבת הטלת עונש מאסר כפי שהוטל כאן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד תוסיה כהן וסבן למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 25.12.86).

ב.ש. 2/87 - דב רובינשטיין נגד הילה רובינשטיין ואח'

*דחיית ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לדחיית ביצוע - הבקשה נדחתה מחוסר סמכות).

המבקש חוייב בתשלום מזונות למשיבות והגיש על כך ערעור לביהמ"ש העליון. עתה הוא מבקש דחיית ביצוע פסה"ד עד לשמיעת הערעור ולחילופין לעכב ביצוע צו מעצר עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשה נדחתה מחוסר סמכות. עפ"י תקנה 467 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש שנתן החלטה מסויימת להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור. מיד אחרי תקנה זו באה תקנה 468 בה נקבע כי "סירב ביהמ"ש או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי ביהמ"ש שלערעור לצוות על העיכוב". עולה מתקנה 468 כי סמכות ביהמ"ש לערעורים לדון בעיכוב הביצוע מותנית בכך שקדמה לכך בקשה קודמת לדרגה ראשונה וזו נדחתה.

(בפני: השופט בך. עו"ד נחום צורן למבקש, עו"ד נחום שטורך למשיבות. 8.1.87).

בג"צ 704/86 - איל"ה ארגון ישראלי לרווחת הנכה נגד עירית ירושלים

*פעולות התרמה ע"י תלמידי בתי ספר (העתירה נדחתה).

הועדה שהוקמה ע"י מועצת עירית ירושלים כדי להסדיר ולהגביל בצורה מבוקרת את פעולות ההתרמה של ארגונים וולונטריים באמצעות בתי הספר אישרה לעותרת לקיים מבצע מצומצם בתנועות הנוער בלבד ולא הורשתה לבצע את ההתרמה באמצעות בתי ספר. בניגוד לאישור זה, ובעוד העתירה תלויה ועומדת, קיימה העותרת מבצע, אם כי מצומצם, באמצעות כמה בתי ספר. כבר מטעם זה דין העתירה להדחות. יתירה מזו, אין יסוד לטענה כאילו הופלתה העותרת לרעה לעומת ארגונים אחרים. ריבוי היווסדותם של ארגונים וולונטריים יוצר לחץ בלתי פוסק על בתי הספר, כנאמר בתצהיר התשובה, ע"י רתימת התלמידים למבצעי התרמה. לפיכך, יש לדאוג שהלחץ לא יעבור את הקו האדום ועל משמר משימה זו עומדת הועדה. אין יסוד לאמר שהועדה לא מלאה את תפקידה נאמנה וללא משוא פנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אקסלרוד לעותרת, עו"ד ש. רובין למשיבה, 25.12.86).

ע.פ. 113/86 - ציון יצחקי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע בהחזקת 51 ק"ג חשיש וסחר בחשיש וכן בהחזקת 560 דולר ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הטענה היחידה היא למעשה אי אחידות העונש המתבטא בפער גדול בין העונש האמור לבין עונש של 25 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי שנגזרו על שותפו של המערער. לענין זה הסביר ביהמ"ש המחוזי את הנימוקים לפער בין העונשים. המערער הוא בעל עבר פלילי נגד הרכוש ושותפו הוא בעל עבר נקי, המערער הוא שיזם את העבירות וגרר אחריו את השותף ואף הסתיר מפניו את העובדות לאשורן והמערער הוא שהחזיק במטבע החוץ שחולט. ברם מסתבר כי בתסקיר שירות המבחן נפלה טעות כאשר צויין שם כאילו מדובר בהירואין במקום בחשיש. יתירה מזו, הומלץ בתסקיר כי יושת על המערער מאסר לתקופה משמעותית והמלצה זו צויינה במפורש בין שיקולי ביהמ"ש המחוזי. נציגת שירות המבחן הדגישה בביהמ"ש העליון כי לא היה מקום לעמדה קיצונית כזו מצד שירות המבחן, עמדה המוצדקת רק במקרה קיצוני בו מהווה הנאשם סכנה מוחשית ומיידית לציבור. כיון שאין יודעים מה משקל נתן השופט לעמדת שירות המבחן הרי מטעם זה בלבד יש להקל בעונש כאמור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 29.12.86).

ע.פ. 278/85 - אברהם ניניו נגד מדינת ישראל

*התנאי הכלול בהטלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת נשק ובסירוב זיהוי על ידי עצור ונדון ל- 12 חודשים מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שהמערער לא ירצה את העונש אלא אם תוך שנתיים יעבור עבירה שעניינה החזקת נשק "או עבירה מסוג פשע". הערעור הוא על הרחבת התנאי גם על עבירות מסוג פשע באורח כללי. לדעת הסניגור יש לסייג את התנאי רק לגבי אותה עבירה בה הורשע המערער, או לכל היותר לעבירות דומות או מאותו סוג. הערעור נדחה. שאלת היקף התנאי נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש הגוזר את המאסר על תנאי והשיקול מודרך במהות העבירה, אישיותו של הנידון, עברו וסיכון כי יסתבך בעבירה בתקופת התנאי. אין דומה נידון בעבירה ראשונה, כאשר העבירה היא מקרית, לעבריין בעל עבירות קודמות רבות כאשר ביהמ"ש מוצא בכל זאת לתת לו הזדמנות שלא להיאסר בגין העבירה שעליה נידון לאחרונה. במקרה כזה מוצדק להרחיב את היקף התנאי על עבירות נוספות ובעיקר על פשע במובנו הרחב. כזה המצב לגבי המערער שיש לו עבר פלילי.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד א. שלנגר למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 15.12.86).

ע.פ. 266/86 - נאמר אבו סביח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, עפ"י הודאתו, בהריגה כאשר את המעשה ביצע יחד עם אדם בשם עוואד. חלקו של עוואד במעשה היה במידה מסויימת פעיל יותר מזה של המערער אם כי הפעולות העיקריות של מעשה החניקה וההשלכה מהקומה השניה נעשו יחדיו. דינם של שני העבריינים הופרד. המערער הואשם בעבירת הריגה, הודה ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ואילו עוואד הואשם בעבירת רצח, הורשע בהריגה רגם הוא נדון לחמש שנים מאסר בפועל. השוואת העונשים של השניים היא למעשה נמוק הערעור העיקרי של המערער. הערעור נדחה.
הסניגור טוען כי. חלקו של עוואד הן ביוזמה והן בביצוע היה רב יותר מזה של המערער ומן הדין שעל המערער יוטל עונש קל יותר. אין הדבר כך. מידת השתתפותו של כל אחד מהשניים איננה השיקול היחיד. בעניינו של עוואד היו שיקולים נוספים לקורא, כגון מצבו הנפשי ועובדת היותו טעון הגנה, שלא היו במקרהו של המערער. יתירה מזו, אפילו תתקבל ההשקפה כי עונשם של השניים לא צריך היה להיות זהה, עדיין אין זה אומר שעונשו של המערער הוא החמור מדי. יתכן שהיה מקום להחמיר יותר בעונשו של עוואד. בערעור זה נמצא עניינו של המערער שהשתתף עפ"י הודאתו, בצורה פעילה למדי, בגרימת מותו של אדם בצורה אכזרית. העונש שנגזר איננו חמור ואין סיבה להתערב בו.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שניידשר למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 86. 12. 21).

ע.פ. 280/86 - ישראל קוקושוילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצעת שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שוטר גילה אצל המערער 6,000 דולרים. בעת שהוביל השוטר את המערער לתחנת המשטרה הציע לשוטר שוחד תמורת שתיקה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 2,500 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין תקדימים לכך כי בנסיבות דומות הקל ביהמ"ש מעבר למה שנעשה כאן כאשר הורשע אדם בעבירה של הצעת שוחד. אין זאת אלא שביהמ"ש התחשב בכל הנסיבות האישיות שהועלו ע"י הסניגור ולנוכח העונש הקל שנגזר אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד א. טל למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 18.12.86).

ע.א. 710/84 - רם מזור ואח' נגד ש. שעיה... בע"מ

*פיצויים עבור ובגין הריסת צריף (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

במסגרת תובענה של המשיבה נגד המערערים פסק ביהמ"ש סכומי כסף שונים כפיצויים עבור ובגין הריסת צריף שבו החזיקה התובעת (המשיבה). שני הצדדים הגישו ערעורים והערעורים נתקבלו בחלקם. בערעור הראשי משיגה הנתבעת (המערערת) על פסק הדין בשתיים אלה: המשיבה לא עשתה די על מנת להקטין את הנזק; אין לחייב את המערערת לשלם למשיבה ריבית על דמי השכירות המשוערכים לתקופה שמחודש מרץ 1979 עד אוקטובר 1984. מנגד קובלת המשיבה על שנפסקו לטובתה הוצאות בסכום מזערי בהתחשב בשכר המינימלי המקובל. הערעורים נתקבלו בחלקם.
אשר לטענות המערערת - אין להתערב במסקנת ביהמ"ש באשר לאי הקטנת הנזק כפי שנטען ע"י המערערת. זו טענה כי המשיבה צריכה היתה לדאוג לקבלת הלוואה במועד מוקדם מזה שבמסגרתו פעלה ואם היתה עושה כן היתה יכולה להתחיל בבניית הקיוסק במועד מוקדם יותר. עפ"י החומר העובדתי אין לומר כאילו ישבה המשיבה בחיבוק ידיים לחלוטין. היה נסיון מצדה לקבל הלוואה אך מאמציה העלו חרס בידה. מאידך, מוצדקת הטענה השניה של המערערת שבקשר אליה משתמעת הודאה מטעם הצד שכנגד. לפיכך, נתקבל הערעור חלקית במובן זה שתשלום הריבית שנפסק יבוטל בגין מחצית התקופה ותשולם הריבית בגין המחצית האחרת של התקופה. אשר לערעור שכנגד בעניין הוצאות - נטייתו של ביהמ"ש היא שלא להתערב בדרך כלל בעניין ההוצאות אך המקרה דנן חורג מן המקובל. ביהמ"ש פסק למשיבה הוצאות בשיעור %4 מהסכום הכולל שנפסק בפסק הדין ולאור הנסיבות יש להעמיד את סכום ההוצאות על %10 מהסכום שנפסק.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד ח. שפיר למערערים, עו"ד ולדמן למשיבה. 21.1.87).

ע.א. 537/83 - סנדר רחמני נגד מינהל מקרקעי ישראל

*גובה דמי הסכמה למינהל

(הערעור נדחה).

המערער ביקש להעביר זכויות חכירה בנכס לצד שלישי ונדרש ע"י המשיב לשלם דמי הסכמה. המחלוקת בין הצדדים היתה באשר לגובה דמי ההסכמה ולאחר שהמערער שילם את שנדרש ממנו הגיש תביעה להחזרת חלק מדמי ההסכמה בטענה שיש לקבל את דרכי החישוב שלו לענין קביעת דמי ההסכמה. עפ"י חוזה החכירה עם המינהל חייב חוכר לשלם דמי הסכמה "בשיעור של שליש עליית ערך הקרקע...". המשיב מפרש הוראה זו באופן ש"ערך הקרקע" משמעותו ערכה של זכות הבעלות בקרקע. לעומתו טוען המערער כי את הביטוי "ערך קרקע" יש לפרש כמתייחס לערכה של זכות החכירה בלבד. לחילופין הוא טוען כי אם אכן ההוראה מתפרשת כמתייחסת לערך זכות הבעלות כי אז זהו טעם בלתי סביר כמשמעות הדבר בסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור נדחה.
אשר לפירוש ההוראה - הרי משמעותה היא הערכת זכות הבעלות בקרקע. זה היה בודאי אומד דעתם של הצדדים. אשר לסבירותה של התנאה זו, בהעדר תשתית ראייתית, אין יסוד לטענה כי התנאה שכזו איננה סבירה. השבחת הקרקע משביחה את זכות החכירה ואין כל חוסר סבירות בכך שהבעלים יהנה מההשבחה האחרונה. אין גם חוסר סבירות בכך שהשבחה זו נעשית מתוך הערכת זכות הבעלות ולא זכות החכירה. ודאי קיימים בענין זה שיקולים לכאן ולכאן ובהעדר נתונים אין לומר כי ההחלטה לנקוט באמת מידה כוללת שאינה מתחשבת בפרטי זכות החכירה היא כה בלתי סבירה המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון.