תקציר סביר כרך כ"ח חוברת 17

ב.ש. 940/86 (ע.א. 262/86) - וולטר רוט ואח' נגד דיק ואח'

הפקדת ערבויות כתנאי לעיכוב ביצוע אגרות *החלפת משיבים(בקשות של המערערים ושל המשיבות - הבקשות נתקבלו בחלקן).

א. בביהמ"ש המחוזי בירושלים התנהלה תביעה כספית של המשיבות נגד המערערים ותביעה כספית שכנגד של המערערים נגד המשיבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבות נגד המערערים וחייב את המערערים לשלם למשיבות סכומים המסתכמים ביחד בכ- 750,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה שכנגד שהגישו המערערים נגד המשיבות. לאחר מתן פסק הדין פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי וביקשו עיכוב ביצוע הפסק עד לאחר הערעור וביהמ"ש המחוזי הורה על עיכוב הביצוע בתנאי שתופקד ערבות בנקאית בסכום השווה ל- 200,000 דולר ותנאים נוספים אחרים. על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור וזו נדחתה. בתיק העיקרי הגישו המערערים ערעור על חיובם לשלם למשיבים את הסכומים שנפסקו ועל דחיית תביעתם הנגדית. בנוסף פנו המערערים לביהמ"ש העליון בבקשה להמיר את הערבות הבנקאית שנקבעה כתנאי לעיכוב הביצוע בעיקול אחר, ולאחר מספר דיונים נדחתה הבקשה ונקבע כי על המערערים להפקיד את הערבות הבנקאית עד יום 31.10.86. המערערים הפקידו עד לאותו תאריך ערבות בנקאית ישראלית על סך 100,000 דולר ועוד שתי ערבויות של 50,000 דולר כל אחת מטעם בנק בניו יורק. המשיבות ביקשו לדחות את הערבויות הבנקאיות האמריקאיות, למחוק חלקים מכתב הערעור בשל אי תשלום אגרה מספקת, להגדיל את סכום הערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. לעומתן הגישו המערערים בקשה למחוק את שמן של המשיבות ולרשום תחתן משיבות אחרות. הבקשות נתקבלו בחלקן.
ב. אשר לערבויות הבנקאיות האמריקאיות - המערערים העלו טענה מקדמית והיא כי ההחלטה לעיכוב הביצוע ובכללה התנאי בדבר הערבות הבנקאית ניתנה ע"י בימ"ש מחוזי ושם הוא המקום הנכון להשיג על הערבויות שהופקדו. אין יסוד לטענה זו. על החלטת ביהמ"ש המחוזי לענין הערבויות הגישו המערערים בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתם נדחה. בכך אישר ביהמ"ש העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי ואת התנאים שנקבעו על ידו. אי קיום התנאים הקבועים בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הוא עתה ענין הניתן לבחינה בביהמ"ש העליון. המערערים עצמם פנו לביהמ"ש העליון בבקשה לשנות את התנאים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לענין המועד להפקדת הערבות.
ג. אשר לעצם הטענות נגד הערבויות האמריקאיות - ככלל אין לשלול קבלת בטוחה שמקורה בחוץ לארץ להבטחת חיוב בארץ, אלא שיש לבדוק כל מקרה לעיצומו. השאלה היא אם במקרה הנדון יש לחייב את המערערים בהפקדת ערבות של מוסד בנקאי ישראלי. בעניין זה יש לפנות בראש וראשונה להחלטת ביהמ"ש המחוזי האומרת כי יש "להתנות את העיכוב בהמצאת ערובה להבטחת החיוב שנפסק אם ערעורו של המבקש יידחה... מן הראוי שהערובה תהיה 'מתאימה' גם במובן זה שתהא נתונה עד כמה שאפשר למימוש בתנאים האופטימליים". כוונת ההחלטה היא ליתן בידי המשיבים בטחון כספי פשוט ונוח הניתן למימוש מיידי בלא צורך בהליכים מיותרים. הפקדת ערבות בנקאית אמריקאית עונה על התנאי הקבוע בהחלטה כלשונה, אך אין היא משרתת את רוח ההחלטה וכוונתה. הצורך לממש את הערבות על ידי פנייה למוסד המצוי מחוץ לגבולות המדינה ובמידת הצורך להגיש תביעה נגד אותו מוסד מחוץ לתום השיפוט אינם בבחינת מימוש בתנאים אופטימליים. ב"כ המערערים טוען כי המשיבים הם תושבי ארה"ב ומקום עסקיהם הוא שם ולכן אין פסול בערבות אמריקאית - ברם ההליכים שננקטו בישראל נסבו על פרוייקט עסקי שעמד לקום בישראל וכל ההליכים המשפטיים בענין זה ננקטו כאן. הערבות הבנקאית נקבעה כתנאי לעיכוב ביצוע פסק דין בישראל ולפיכך אין
רלבנטיות למקום מושבם ומקום עסקם של המשיבים. לפיכך על המערערים להפקיד ערבות בנקאית ישראלית השווה ל- 100,000 דולר.
ד. המשיבים טוענים שהערבות צריכה לציין שהיא באה להבטיח את חיוביהם של שני המערערים והצדק עמם. פסק הדין חייב את שני המערערים, ביחד ולחוד, בתשלום כספים למשיבים והערבות הבנקאית כתנאי לעיכוב הביצוע צריכה גם היא להבטיח חיובים אלה. כך שהערבות צריכה להיות מכוונת כלפי שני המשיבים ועליה להיות להבטחת חיובם של שני המערערים ביחד ולחוד ללא הגבלת זמן.
ה. אשר למחיקת חלקים מכתב הערעור - בקשה זו מבוססת על הטענה שהמערערים לא שילמו את מלוא האגרה המגעת לפי הסעד המבוקש על ידם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיבים סכומי כסף בשווי של כ- 750,000 דולר ודחה את תביעתם הנגדית המסתכמת בכ- 2,000,000 דולר. בכתב הערעור משיגים המערערים על שני חלקי פסק הדין, מבקשים ביטול החיוב הכספי שנפסק נגדם וקבלת התביעה הנגדית שהגישו נגד המשיבים. המערערים ציינו בכתב הערעור שהם מגבילים את ערעורם על דחיית התביעה שכנגד עד לסכום פסק הדין שניתן נגדם. אגרת הערעור נקבעת לפי שווי הסעד המבוקש כפי שמוגדר על ידי בעל הדין וכאן הסעד המבוקש הוא הן לקבלת הערעור על חיובם של המערערים והן לקבלת ערעור על אי חיובם של המשיבים אם כי באותו סכום של 750,000 דולר. אלה אינם סעדים חילופיים אלא מצטברים ויש לשלם אגרת ערעור בגין כל אחד מהם.
ו. אשר לסכום הערובה להוצאות - נקבע כי על המערערים לערוב להוצאות המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח והמשיבים טוענים כי בהתחשב בסכום הסעד המבוקש בערעור יש להגדיל את הסכום ולהעמידו על סכום השווה ל- 200,000 דולר. בקשה זו יש לדחות. סכום הערבות נועד להבטיח את ההוצאות כפי שביהמ"ש העליון עשוי לפסוק בתום ההליך וקביעת הסכום הנ"ל תואמת את הסכומים הנפסקים בביהמ"ש העליון בערעורים שהיקפם הכספי גדול כמו כאן ואין לשנות קביעה זו.
ז. אשר לבקשת המערערים להחלפת המשיבות - המשיבות דנן נכנסו בינתיים בארה"ב להליכים של פשיטת רגל, נוצרה נאמנות ונקבעה תוכנית הבראה. בנסיבות הענין יש לצרף את קרן הנאמנות כבעל דין לצורך הדיון בערעור דנא.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ש. תוסייה כהן למערערים, עו"ד א. קמר למשיבות. 25.1.87).

ע.א. 44/84 - דולי גלבוע נגד דרור גלבוע

*שיתוף נכסים בין בני זוג(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת והמשיב נישאו בפברואר 1982, לפני שנחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, ויחסי הממון שביניהם כפופים לדיני הלכת השתוף כפי שנוצרו ועוצבו בידי הפסיקה הישראלית בעבר. עניינו של הערעור בקשת האשה (המערערת) שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה להצהיר על כל הרכוש המשפחתי, לרבות הרכוש המצוי בידי הבעל (המשיב), כרכוש משותף עפ"י חזקת השותפות של נכסי בני הזוג. קשה לקבוע בבירור כיצד במדוייק התנהלו חייהם המשותפים של השניים בשל הקיצור והערפול המאפיינים את כתבי הטענות של שניהם. ביהמ"ש המחוזי ציין כי שני בעלי הדין הסתפקו בניסוחים לאקוניים ותמציתיים ביותר של טענותיהם והמשיכו בתלם זה גם במהלך החקירות בביהמ"ש. הגדיל לעשות המשיב, שטען בפני ביהמ"ש דברים והיפוכם. בתצהירו אמר כי המבקשת לא תרמה דבר לקיום המשפחה ולא היה ניהול משק בית, ובחקירתו הנגדית אמר כי בחופשות היה בא הביתה, אשתו בישלה והבית התקיים כסדרו. אשר לתשלום הוצאות משק הבית טען בתצהירו כי הוא הוציא את כל הוצאות הבית השוטפות לרבות המשכנתא והאשה שעבדה והשתכרה סכומים נכבדים לא שיתפה עמו פעולה בכלכלה
ובהוצאות הבית, ואילו בחקירתו בביהמ"ש אמר כי האשה שילמה חשמל, גז, וביטוחים וכי האשה קנתה אוכל וכדומה. הבעל היה קצין בצבא הקבע ונעדר מהבית תקופות ממושכות עקב השירות הצבאי וגם לפני שחלה התדרדרות ביחסיהם לא היו היחסים בין בני הזוג תקינים עקב ההעדרות הממושכת של הבעל מהבית. לבני הזוג לא היו ילדים. בסופו של דבר עזבה האשה את הבית, הבעל סרב לתת לה גט ופנה לביה"ד הרבני בבקשה לשלום בית. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי ועתרה למתן פסק דין הצהרתי שכל הרכוש המשפחתי הינו רכוש משותף עפ"י הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג. המשיב מצדו הגיש תביעה ובה עתר למתן פס"ד הצהרתי שלפיו כל רכוש האשה משותף עפ"י הלכת שיתוף הנכסים. שתי התביעות נדונו יחדיו ולגבי השיתוף ברכוש קבע ביהמ"ש כי "לא הוכח קיומה של חזקת השיתוף בנכסים במקרה זה. אפילו תמצי לומר כי די בעצם הנישואין כדי להצביע על כוונת שיתוף, הרי שמנסיבות המקרה ניתן לומר שמשתמעת כוונה אחרת". כיוון שכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לאשה זכויות בכל הרכוש שבידי המשיב, כולל דירת המגורים המשותפת, אותה נטשה המערערת, וכולל פיצויי פרישה מצה"ל, שקיבל. במקביל קבע כי כל חשבונות הבנק והמניות שבידי המערערת אין למשיב זכויות בהם. המשיב לא ערער על פסה"ד ואילו המערערת ערערה על ההחלטה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערערת טוענת כי עצם העובדה שהבעל הגיש תובענה לתת הצהרה כי הרכוש של האשה הוא רכוש משותף יש בה כדי ללמד על הודאת בעל דין כי הרכוש של הבעל הוא רכוש המשותף. טענה זו אין לקבל. המשיב ביקש בהמרצת הפתיחה כי ביהמ"ש יתן פס"ד הצהרתי שלפיו כל הרכוש "של המשיבה" הוא רכוש משותף. העובדה שהמשיב טען כי הלכת השיתוף חלה על הנכסים שבידי האשה אין פירושה בהכרח שהוא מסכים להחיל את הלכת השיתוף גם על הרכוש שבידיו. על כן, אין לומר שבשל הצהרות הצדדים כאמור מנוע היה ביהמ"ש מלקבוע כי הלכת השיתוף אינה חלה בנסיבות המקרה הנדון.
ג. לגופו של ענין - שיתוף הנכסים בין בני זוג אינו חייב להשתרע על כל הרכוש המוחזק על ידם במשותף או בנפרד, אלא עשוי לחול על חלק מאותם נכסים או על נכס מסויים בלבד. בנסיבות המקרה שלפנינו, מקום שהמידע אודות אורח חייהם של בני הזוג מועט לא ניתן לגבש מסקנה כוללת לגבי כוונת בני הזוג בדבר הבעלות על כל הרכוש המצוי ברשותם, ויש לבחון כל פרט מהרכוש לגופו ולקבוע אם מצדיקות נסיבות רכישתו את החלת חזקת השיתוף אם לאו.
ד. לענין דירת המגורים - ביהמ"ש קבע כי אין בחומר הראיות כדי לבסס את חזקת השיתוף ביחס לדירה. ביהמ"ש הוסיף שאפילו חלה על בני הזוג דנא הלכת השיתוף "גם אז לא היתה האשה זכאית לקבלת הסעד המבוקש". השופט הניח שהדירה השנויה במחלוקת רשומה - או תרשם - על שם הבעל בלבד וסבר שלו רצתה המערערת לטעון לזכויות קנין בנכס, היתה מביאה ראיה בדבר הרישום בלשכת רישום המקרקעין, וכיוון שלא עשתה כן עולה מכך שאין לה טענה כזו וכי הבעל הוא הבעלים היחיד של הדירה. כיוון שכך, התייחס לתביעת האשה בנושא הדירה כאל תביעה לזכות שביושר וכך הגיע לסעיף 161 לחוק המקרקעין הקובע כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". סעיף זה שביטל את כל הזכויות שביושר לגבי מקרקעין, פורש בפסיקה כמסכל את האפשרות להעניק לאחד מבני הזוג, על סמך הלכת השיתוף, זכויות בעלות בנכס מקרקעין הרשום על שם בן הזוג השני. אולם השופט לא צדק בהנחתו כי הדירה רשומה או תרשם על שם המשיב בלבד ולא צדק גם בהטילו על המערערת את הנטל להביא ראיה בדבר זכויותיה לרישום מחצית הדירה על שמה.
ה. במסגרת הערעור הגישה המערערת בקשה להרשות לה לצרף לתיק נסח רישום המעיד כי דירת המגורים הקודמת של בני הזוג, שבמכירתה מימנו את רכישת הדירה
הנדונה, היתה רשומה על שם שני בני הזוג (אם כי אין חולקין שנרכשה בכספי הבעל) וכן הגישה שטר מכר המתייחס לדירת המגורים החדשה, אשר מעיד אף הוא על רכישת הדירה במשותף. חשיבותו של שטר המכר בכך כי עפ"י הוראות תקנה 8 לתקנות המקרקעין "רישום עסקה ייעשה על סמך שטר שנערך כדין ע"י הצדדים לעסקה". אמנם האשה הגישה באיחור את הראיות הנ"ל אך אין הדבר מעורר תמיהה שכן בתצהיר שהגיש הבעל לביהמ"ש פירט את הרכוש שבבעלותו ומנה בין היתר את "מחצית הזכויות בדירתי..." והמערערת יכלה להסיק מכך כי אין המשיב חולק על זכותה למחצית השניה של הדירה. רק כאשר התברר למערערת שהשופט קיבל את טענתו הסתמית של המשיב, שהושמעה לאחר מכן, לפיה אין למערערת זכויות בדירה, וביסס את החלטתו על ההנחה שהדירה רשומה על שם הבעל בלבד, התעורר הצורך לצרף את המסמכים האמורים.
ו. לאור האמור עולה כי למערערת זכויות "לפי חוק" בדירה נשוא הערעור וכי עתירתה נשענה לא רק על זכויות שביושר אלא על זכותה לפי חוק מקרקעין שמחצית הדירה תרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. לעומת זאת טוען המשיב כי זכות המערערת לרישום מחצית הדירה אינה משקפת את זכויות הבעלות האמיתיות בנכס כיון שהוא אשר מימן את רכישת הדירה כולה ומעולם לא התכוון שתהיינה למערערת מחצית זכויות הבעלות בה. יהא משקלה המשפטי של טענת המשיב אשר יהא, חסרה היא את התשתית העובדתית, שכן עפ"י הכללים של הלכת השיתוף בין בני זוג לא היה מקום לשלול מהמערערת את זכותה על מחצית דירת המגורים. עפ"י ההלכה, לפחות לענין הנכס המשמש כמגורי המשפחה, חיי שלום והרמוניה אינם תנאי לקיום חזקת השיתוף, אלא די לכך במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש. בית המגורים המשותף לבני הזוג בעת קיום הנישואין, מעמד מיוחד לו בהקשר לסוגיה זו, גם בכל הנוגע לנטל ההוכחה במחלוקת כגון דא. הנטל הוא על מי שטוען כי דירת המגורים אינה מהווה רכוש משותף, ועליו להסתמך על ראיה משכנעת לשם ביסוסה של טענה כזו. בענייננו, המשיב לא רק שלא הביא ראיה של ממש לכוונה שקיננה בו בעת רכישת הדירה שלא תהא זו משותפת לו ולרעיתו, אלא להיפך, הוא הצהיר בתצהירו כי בבעלותו מחצית הזכויות בדירה.
ז. אשר לחשבונות הבנקים מתוכניות החסכון של המשיב - אלה נשמרו בנפרד מתוכניות החסכון של המערערת ומחשבונותיה ועל שמו בלבד ואין עילה להניח שכוונת המשיב היתה כי אלה יהיו משותפים. הוא הדין בענין פיצויי פרישה והיוון הגימלה מצה"ל שהוענקו למשיב. סכומים אלה שנצברו ע"י מאמץ אישי של המשיב אינם, בנסיבות המקרה, רכוש משפחתי, ואין להרחיב עליהם את החזקה כאילו התכוון המשיב שלרעיתו תהיינה זכויות בהם. לאור הרגלי הפרדת החשבונות ששררו בין השניים, חובה היתה על המערערת להצביע על ראיה כלשהי שיש בה כדי להוכיח כי היתה קיימת כוונה מיוחדת כאמור לגבי זכויות הפנסיה והיא לא יצאה ידי חובתה זו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד דן ארבל למערערת, עו"ד ישראלויסבלט למשיב. 6.1.87).

ע.א. 552/85 - יהושע אגסי נגד ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח'

*הפרה של סעיף הסכם המקנה זכות לצד השני לראות את ההסכם כבטל(הערעור נתקבל).

א. המערער והמשיבים 2- 4 (להלן: המשיבים) היו שותפים במשיבה 1 (להלן: החברה) ובעלי כל מניותיה. ביום 1.10.82, נוכח הכוונה להנפיק מניות לצבור, נעשה הסכם בין המשיבים ובין המערער להסדרת היחסים ביניהם (להלן: הסכם המייסדים). באותו יום גם נשלח מסמך מאת המערער והמשיבים אל החברה ובו התחייבות שלהם כלפי החברה לעבוד בשרותה במשך תקופה של 4 שנים. בתחתית מסמך זה מודפסות המלים "אני מאשרת" ולידן חותמת החברה וחתימת מנהליה כדין. באוגוסט 1983 התעוררה מחלוקת
בדבר ניהול החברה בין המערער לבין המשיבים והמערער התפטר מתפקידו כמנכ"ל. בישיבת הדירקטוריון בנובמבר 1983 הוחלט ברוב דעות לפטר את המערער מעבודתו בחברה. כשבועיים לאחר מכן שלח המערער מכתב למשיבים בו טען כי הפסקת עבודתו מהווה הפרת הסכם המייסדים המזכה אותו בביטולו של ההסכם. לאחר חליפת מכתבים ועם תום אורכה שנתן המערער הודיע המערער שהוא מבטל את הסעיפים 4- 5 להסכם המייסדים שעניינם הגבלה על מכירת מניות החברה לזרים ותאום הצבעות המייסדים באסיפות הכלליות של החברה. באסיפה הכללית שהתקיימה ביולי 1984 נבחרו הדירקטורים של החברה והמערער לא נמנה עליהם. כחודשיים לאחר מכן הודיע המערער למזכיר החברה על מכירת חלק מהמניות שברשותו. המשיבים הגישו תובענה בביהמ"ש המחוזי לקבלת פסק דין המצהיר כי הסכם המייסדים שריר וקיים וכי על המערער למלא אחר כל הוראותיו לרבות ההוראות בדבר הגבלת הזכות למכירת המניות לזרים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאין לראות בהפסקת עבודתו של המערער בחברה משום הפרת ההסכם עמו וכי לא היתה בכך עילה לביטולו של הסכם המייסדים כולו או מקצתו. לפיכך קבע ביהמ"ש כי ביטול סעיפים 4 ו- 5 של הסכם המייסדים נעשה ללא הצדקה וכי ההסכם כולו בתוקף ומכאן שמכירת המניות ע"י המערער נעשתה שלא כדין. הערעור נתקבל.
ב. השאלה שיש להכריע בה היא שאלת פירושם של הסכם המייסדים ומסמך ההעסקה. השאלה היא אם המשך העסקתו של המערער כעובד בחברה הוא תנאי שהפרתו משמיטה את הקרקע מתחת להסכם כולו כך ששאר ההתחייבויות גם הן אינן תופסות יותר. התשובה על שאלה זו היא חיובית. הסכם המייסדים קובע כי הוראות ההסכם הן עצמאיות ובלתי מותנות זו בזו אך כפופות להוראות התשקיף ולהוראות מעת לעת של הרשויות המוסמכות (כגון: בורסה). ההסכם מפנה איפוא אל התשקיף של החברה ובתשקיף, בפרק הדן בהסכמים שהחברה צד להם, נאמר בין היתר "חוזה... בין החברה לבין (ארבעת המייסדים) בדבר העסקתם ע"י החברה לתקופה של לפחות ארבע שנים". אכן, בהסכם המייסדים מדובר רק בהתחייבות המייסדים עצמם לעבוד בחברה שהרי ההסכם קובע רק את יחסי המייסדים בינם לבין עצמם ואילו החברה עצמה לא היתה צד להסכם. מאידך, כאשר התשקיף מתייחס למסמך ההעסקה מדובר על "חוזה בדבר העסקה" ומנוסח זה ניתן להבין כי גם החברה רואה עצמה כמחוייבת להעסיק את המייסדים למשך התקופה המינימלית. מסמך ההעסקה עצמו הוא אמנם מכתב שנשלח מאת המערער והמשיבים אל החברה ובו התחייבות שלהם לעבוד בחברה תקופה של ארבע שנים, אך בתחתית המסמך מודפסות כאמור המלים "אני מאשרת" מה שמצביע על כך שהחברה מצדה מאשרת שארבעת המייסדים יועסקו בחברה במשך התקופה האמורה. מכאן כי מהסכם המייסדים, ממסמך ההעסקה ומהתשקיף עולה לכאורה כי העסקת המייסדים בחברה הינה תנאי יסודי בהסכם.
ג. פרשנות זו הולכת בד בבד עם תוכן החוזה ומהותו. מדובר בארבעה אנשים שהחליטו לנצל את הידע שלהם בנושא המחשבים לצורך הקמת חברה שעיסוקה בתחום המחשבים. את ההון הדרוש גייסו בדרך של הנפקת מניות לצבור אך מכיון שהחברה מתבססת על הידע והכישורים של מייסדיה, הקפידו לשמור על שליטתם בחברה ועל הפעלתה המשותפת ולשם כך חתמו על הסכם המייסדים ומסמך ההעסקה. עפ"י ההסכם מתחייבים המייסדים לעבוד בחברה תקופה של ארבע שנים, שבה כל מייסד חייב להחזיק מניות בכמות שלא תפחת מ- %12.75 מהון החברה כך שההסדר מעניק לארבעת המייסדים יחדיו את השליטה ב- %51 לפחות מכח ההצבעה בחברה. כדי להבטיח שישמר המצב הנ"ל כבלו המייסדים את עצמם גם בהסכם הצבעה הקובע כי "בכל הקשור בהצבעות ובהחלטות באסיפות כלליות יצביעו כל המייסדים בצורה אחידה בהתאם להחלטה
שתתקבל על ידי הצבעה פנימית של המייסדים". מההסכם משתמע תנאי מכללא שכל אחד מהמייסדים יהיה כבול בהתחייבויותיו הוא לגבי החזקת המניות והצבעה משותפת רק כל עוד אותה שותפות נמשכת. העסקת המייסדים בחברה מובלטת במבוא להסכם ומצביעה על כך שמדובר בתנאי חיוני ועיקרי וכי ביסוד ההסכם ניצבת העסקת הצדדים כולם ע"י החברה. המצב שנוצר עפ"י פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוא כי המערער המחזיק ב- %12.75 מהון המניות של החברה אינו מועסק על ידי החברה, אינו חבר בדירקטוריון, ובניגוד לשאר המייסדים הוא חסר כל השפעה בחברה ועם זאת מנוע הוא מלמכור את מניותיו, והוא קשור בהסכם הצבעה שכופה עליו להצביע פעמים רבות באסיפות כלליות עם המייסדים האחרים, באופן הנוגד את האינטרסים שלו עצמו. תוצאה זו אינה סבירה ואינה תואמת את אומדן דעתם של המייסדים בעת חתימתם על ההסכם.
ד. עפ"י סעיף 25 לחוק החוזים יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו מתוך הנסיבות. לצורך מילוי אחרי הנחיה זו על ביהמ"ש לקחת בחשבון את אופייה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרות הצדדים לחוזה הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים חברתיים ואח'. בהעדר ראיה ישירה בדבר המטרות הנ"ל על ביהמ"ש לשאול את עצמו, על סמך מכלול הנסיבות, מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להיכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות. בענייננו, קשה להעלות על הדעת שאדם סביר כלשהוא היה נכנס להתקשרות מעין זו, בה הוא משקיע ממון ומומחיות, תוך הבנה כי יכול להווצר מצב שבו מצד אחד יפוטר מעבודתו ויוצא מכל פעילות בחברה ומאידך גיסא יישאר כבול בהוראות החוזה המונעות ממנו להיפטר ממניותיו והמאלצות אותו לתמוך בהצבעותיו באותם שותפים לשעבר שגרמו לפיטוריו ולנישולו מכל השפעה בחברה. לא היתה זו עיסקה רגילה כגון זו שמגמתה לייצר מוצרים וכדומה, אלא היתה זו התקשרות מיוחדת, הבנויה כולה על ניצול משותף של הידע והכישורים של המייסדים. על כן יש להסיק מנוסח ההסכם ביחד עם נסיבות הלווי שברגע שפוטר המערער מעבודתו בחברה נעלמה עבורו התשתית להתקשרות כולה ופג לדידו תוקף החוזה על כל תנאיו.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. גלוסקה למערער, עו"ד י. וינרוטלמשיבים. 25.1.87).

בג"צ 787/86 - אלגרבלי אברהם ואח' נגד ראש עירית רחובות ואח'

*קיום הבטחה של העיריה לספק הסעה לתלמידי בית ספר ממקום מגוריהם לביה"ס(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. ילדי העותרים והוריהם הם תושבי שכונת קרית ההגנה ברחובות. הילדים למדו תחילה בבית הספר היסודי "יבניאלי". על יסוד חלוקת האיזורים עפ"י תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי כפי שהיתה בתוקף שייכו את ילדי העותרים לחטיבת הביניים "ברזילי" שמרחקה מקרית ההגנה אינו עולה על 3 ק"מ, נושא שהוא בעל משמעות לפי התקנות האמורות. בינתיים החליטו רשויות החינוך של עירית רחובות להעביר את בית הספר "ברזילי" למבנה אחר ואם כך יקרה יהיה המרחק משכונת העותרים גדול יותר משלושה ק"מ והילדים יהיו זכאים להסדרת תחבורה כאמור בתקנות לימוד חובה. בשנת הלימודים תשמ"ו הוסעו ילדי העותרים לבית הספר וההורים יחסו לדבר חשיבות רבה מאחר ואחרת היה נדרש מן הילדים חצייתו של רחוב ראשי סואן עם כל הסיכונים הכרוכים בכך. בשנה שחלפה בוצעה ההסעה על ידי כך שחברת אגד, המקיימת שירותי נסיעות בתוך העיר רחובות, הפעילה קו אוטובוס שאיפשר לילדים להגיע לפתחו של בית הספר. השנה החליטה אגד שלא לקיים שירות נסיעות כאמור וכתוצאה מכך חייבים הילדים לרדת מן האוטובוס לפני המקום בו נדרשת חצייתו של הכביש הראשי ולצעוד
עוד כשש מאות מטרים עד לבית הספר וזהו הרקע העיקרי לטרונייתם של העותרים. ההורים סומכים את תביעתם להסעת ילדיהם לא רק על נסיבות אובייקטיביות היוצרות סיכון בטיחותי, אלא משענתם המרכזית היא התחייבות מפורשת שניתנה להם, לטענתם, על ידי גורם מוסמך של הרשות המקומית. העתירה נתקבלה.
ב. באשר להתחייבות העיריה לענין הסעת הילדים - יש בידי העותרים מכתב החתום ע"י סגן ראש העיר מר לפידות שבו נאמר כי לכשילמדו התלמידים במבנים החדשים של בית הספר "ברזילי" תועמד לרשותם מטעם העיריה הסעה וכל עוד בית הספר נמצא במקום הנוכחי תהיה הסעת הילדים "כמתכונת השנה שעברה". משפנו ההורים באמצעות פרקליטם וביקשו לממש את ההתחייבות השיב להם מנהל האגף לחינוך ולתרבות בעיריה כי "לגבי ההסעות בידיכם מכתבו של לפידות...". משמע שהעיריה סומכת עדיין על אותו מכתב. טענת העיריה היא כי לפי תקנה 7 לתקנות הרישום, קביעת איזור לימודים לגבי תלמידים בכיתות מסויימות יהיה כך שהמרחק בין המגורים של התלמידים לבין בית הספר לא יעלה על שלושה קילומטר, אלא אם אין אפשרות אחרת, אולם אזי יחייב את הרשות להבטיח תחבורה כנדרש. העיריה מוסיפה וטוענת כי איזור הרישום בבי"ס ברזילי נמצא פחות משלושה קילומטר ממגורי העותרים ועל כן נופל הדבר במסגרת תקנות הרישום. מכאן שאין לעיריה חובה ולא היתה חובה מצדה להעמיד לרשות ילדי העותרים תחבורה מכל סוג שהוא. בשנה שחלפה לא העמידה העיריה לרשות הילדים תחבורה ומה שנאמר במכתבו של לפידות התייחס לתחבורה ציבורית שאותה הפעילה אגד, תחבורה שהעיריה לא סיבסדה והיא נועדה לכלל הציבור. העיריה אומרת שרק כאשר הילדים יעברו לבנין החדש של בית הספר ברזילי והמרחק יעלה על 3 ק"מ תועמד לרשות ילדי העותרים תחבורה ציבורית. טענה זו אין לקבל.
ג. בנסיבות הקיימות יש במכתבו של לפידות כדי ליצור חובה שעל הרשות המקומית לכבד אותה, מדובר בהתחייבות מפורשת בכתב שניתנה על ידי מי שהיה מוסמך לכך ואשר חוזקה לאחר מכן במכתב נוסף. מכתבו של לפידות לא דן בהסעות לפי תקנה 7 הנ"ל אלא יצר התחייבות עצמאית העומדת על רגליה. היא היתה מעוגנת בהסדרי העבר והתחייבות זו לא סוייגה בסייג כלשהו שעניינו בית ספר חדש אליו יועברו הילדים. חיוני הוא כי כל גורם מוסמך ברשות המבצעת ישקול כנאות את תוכן ונוסח התחייבויותיו בטרם הנתנן. אולם משקיבל האזרח התחייבות ונמנע בשל כך מנקיטת צעדים משפטיים מידיים (כפי שאירע כאן) חשוב למען המינהל התקין ואמון האזרח ברשויות השלטון כי ההתחייבות תכובד. לפיכך הפך הצו להחלטי כלפי ראש העיריה, סגן ראש העיריה ואגף לחינוך בעיריה. הצו אינו כולל את רשויות משרד החינוך שאינן קשורות לנושא ושגם הן היו משיבים בעתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רון גזית לעותרים, עו"דגב' שולמית שמעון לרשויות העיריה, עו"ד עוזי פוגלמן לרשויות משרד החינוך. 25.1.87).

בג"צ 539/85 - ההסתדרות הכללית נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומרכז השלטון המקומי

*ביטול תנאי הסדר בין ההסתדרות לרשויות מקומיות עקב התנגדות שר האוצר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. בין המרכז לשלטון מקומי (להלן- המשיב) ושלוש עיריות גדולות מצד אחד לבין העותרת מצד שני נחתם הסכם ביום 24.6.84 הכולל, בין היתר, תניות בענין הסדר מסלולי הקידום של העובדים ברשויות המקומיות. ההוראות לא קויימו בשנת 1984 בעקבות הודעת שר האוצר, שניתנה בהסתמך על כוחו לפי סעיף 24 לחוק התקציב 1984, כי אינו מאשר את ההסדר בקשר למסלולי הקידום. העותרת הודיעה בעקבות זאת על סכסוך עבודה בשל אי קיום ההסכם ולאחר מכן החליטה לקיים שביתה ברשויות המקומיות. בעקבות זאת פנה המשיב לביה"ד הארצי לעבודה בבקשת צו למניעת השביתה והעותרת הצטרפה להליך ותבעה את אכיפת ההסכם בדבר מסלולי הקידום.
ביה"ד הארצי דחה את תביעת העותרת והצהיר שלא היתה עילה לשביתה. טענת העותרת היא כי פסק דינו של ביה"ד הארצי מוטעה על פניו ונוגד את פסיקתו הקודמת של ביה"ד, ובעקבותיו עולה החשש "שמא תשתרש טעות משפטית בסוגיית חרות השביתה שהינה מאשיות משפט העבודה". העתירה נדחתה.
ב. מדובר על הסדר שנכלל בהסכם העבודה כאמור, ושר האוצר שנוכח לדעת כי ההסדר משנה מן המוסכם בהסכם העבודה הכללי במשק, הסתמך בהודעה בדבר אי אישורו של ההסדר על האמור בסעיף 24 לחוק התקציב 1984. הסעיף קובע כי בשנת הכספים 1984 לא יסכימו תאגיד, רשות מקומית וכו' על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, ולא ינהיגו שינויים או הטבות אלא בהתאם למה שהוסכם לגבי כלל עובדי המדינה "או באישורו של שר האוצר". הסעיף מוסיף ואומר כי "על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד הוראות סעיף זה". ההסדר בענין מסלולי הקידום היה מיוחד להסכם עם הסתדרות הפקידים ולא היה חלק מהסכם העבודה הכללי בשרות הציבורי ועל כן יכול היה לקבל תוקף, לפי סעיף 24, רק אם יאושר ע"י שר האוצר וזה הודיע כאמור על אי אישור ההסכם. סעיף 24 ברור בנוסחו ומגמתו מובנת. הוא הוחק על רקע אי היציבות במשק ומכך שהסדרי שכר קודמים בסקטור הציבורי שונו לאחר חתימת הסכם השכר הכללי בשרות הציבורי בשל לחצן של קבוצות מוגדרות של עובדים. ממילא הפך התקציב לבלתי מציאותי שהרי עקב ההסדרים הספציפיים חלו שינויים ותוספות שלא צפו אותם מראש בעת הכנת התקציב. המגמה היתה ששר האוצר, בשקלו את מתן האישור, יתן דעתו למשמעויות הכלכליות הכלליות, להשלכות הענין ולמקורות התקציביים שבאמצעותם ייפתרו הצרכים הנובעים מאישורו של הסכם מיוחד. ההתניה לפי סעיף 24 באה לתרום ליציבות במשק, מאחר וכל הסדר מיוחד עם מגזר של עובדים גורם לכך שמגזרים אחרים רואים בכך עילה לפתיחה מחודשת של מו"מ וסכסוכי העבודה מתחדשים כאילו לא נערך הסכם העבודה. מאחר ומדובר על קופה ציבורית אחת מובן שאין להעניק לכל נושא תפקיד המופקד על קטע מן השירות הציבורי סמכות להתחייב בשם השירות הציבורי כולו ועל כן ייחדו סמכות זו למי שמופקד עפ"י חוק התקציב על ביצועו.
ג. כאשר ביה"ד דן בענין והתייחס לבקשה למתן צו מניעה לגבי השביתה שהתקיימה אותה עת, נתן דעתו לכך כי המשיבים יקיימו את הסכם מסלולי הקידום בשנת התקציב 1985, היינו כי המחלוקת שהתייחסה במקורה לשנת 1984 באה בשנה שלאחר מכן על פתרונה. ביה"ד לא ראה על כן מה המשמעות המעשית אשר תהיה לשביתה בנסיבות כגון אלה. בית הדין השוקד על קיום יחסי עבודה תקינים, בחן מה ההגיון בהמשך קיומו של סכסוך, שביטויו בשביתה, כאשר מתברר שהענין שעליו סבה המחלוקת יבוא על פתרונו המעשי, במועד יותר מאוחר. ביה"ד ראה לבחון את הנושא מנקודת הראות של צד לסכסוך העבודה הפועל על יסוד הנתונים הנראים לו כנכונים בעת נתונה, אך המסקנה האובייקטיבית המסכמת של ביה"ד לבשה לבוש של הכרה בהתפתחויות המשפטיות שאירעו הלכה למעשה כאשר ביטויין בסעיף 24 ובהודעת שר האוצר על אי אישור ההסכם.
ד. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה ומצמצם עצמו להתערבות רק באותם תחומים שכבר הותוו בעבר ע"י בג"צ. לאור העובדה שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד אותם על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, נכון יהיה אם בג"צ ינהג בריסון ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים שנדונו בביה"ד לעבודה אשר הם בתחום סמכותו הייחודית. הוא יתערב רק כאשר מתקיימים שני התנאים המצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסיקתו של ביה"ד ויחד עם זאת הצדק מחייב התערבות בג"צ לאור נסיבות הענין. אמת מידה זו
מוליכה על אתר לדחייתה של כל התערבות מצד בג"צ במקרה דנן כי אין לגלות במה הטעות המהותית, כביכול, בהכרעת ביה"ד. עמדת ביה"ד הארצי היתה שאין עוד עילה לשביתה ואין למצוא כל עילה לדחיית מסקנה זו. גם לא היה מקום לדחות את המסקנה כי סעיף 24 גובר בכוחו על הסדר מוסכם הטעון אישור ואינו זוכה לאישור, אין בכך ולא כלום לגבי חרות השביתה אשר לגבי המשך קיומה הובעה חרדה ע"י ב"כ העותרת. קיומה של חרות השביתה אינו זהה לקיומה של הצדקה עניינית לשביתה בנסיבות פלוניות, והתניית תוקפו של הסכם באישור של נושא תפקיד מוגדר היתה תקיפה ומחייבת לו נקבעה בהסכם ואין לשללה אם נקבעה מכוח רצונו של המחוקק בחוק החרות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א.

מיטל ור. בנק לעותרים, עוה"ד אלי בן-טובים ואהרון אהרוני למשיבים. 11.1.87).

ע.פ. 296/86 - מדינת ישראל נגד אחמד פרג'

*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בביצועם של ששה מעשי שוד בנסיבות מחמירות. מעשי השוד בוצעו בשנים 1982 עד סוף 1984, כאשר המשיב הוא אחד מתוך קבוצה הפועלת בצוותא, השודדת אנשים באישון ליל בבתיהם תוך איום בנשק חם. הם גם הציבו באחד מן המקרים מחסום דרכים כשהם לבושים בבגדי צבא, עצרו חלפן ושדדו ממנו עשרות אלפי דולרים ואלפי דינרים. במקרים אחרים התפרצו כאמור לתוך בתי אנשים ושדדו סכומי עתק אשר לא נתגלו עד היום. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב חמש שנים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי. טענת המדינה היא כי לנוכח המספר הרב של העבירות וחומרתן מן הראוי היה להטיל על המשיב עונש חמור בהרבה מזה שהושת עליו. מאידך הצביע הסניגור על נסיבותיו המשפחתיות של המשיב ובמיוחד העלה את ענין השוואת העונשים של המשיב ואחרים שהיו קשורים למעשה השוד. אחד מן המעורבים, ואולי הגורם המרכזי בחבורה, הפך לעד מדינה, שני התחמק עד כה ממתן הדין (ברח ממשמרתו ורק עתה נעצר), שלישי אשר הובא לדין בפני בימ"ש צבאי ברמלה נדון לשש שנים מאסר ושניים אחרים שהובאו לדין יחד עם המשיב, אחד מהם המוכתר של שועפת, נדונו לתקופות מאסר קצרות בהרבה, שנתיים ושנה וחצי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אכן, הפעולות שננקטו בקשר לנאשמים האחרים מעוררים ספקות מסויימים. הכלל שצריך להיות מקובל על התביעה הוא כי עבריין עיקרי יעמוד לדין ולא ייצא פטור ללא כלום אך ורק עקב נכונותו להעיד נגד אחרים. זאת ועוד, השניים שהואשמו יחד עם המשיב אמנם מעורבים בעניין במדה פחותה בהרבה מן המשיב, אך מאידך אין לומר כי אדם שנטל חלק בשמונה מעשי שוד (האיש שהורשע בביהמ"ש הצבאי) צריך לזכות בהקלה רק עקב ההבטחה לשתף פעולה בעתיד עם גורם זה או אחר. יש נסיבות בהן יש לראות בעבירה ונסיבותיה את הגורם הדומיננטי וככל שהעבירה חמורה יותר קטן המשקל של השירותים החיוביים שאדם נתן בעבר או מתחייב לתת בעתיד. עם זאת, במקרה הנדון כאן, יש לשוות לנגד עיני ביהמ"ש את האינטרס הצבורי בהגנת הנפש והרכוש. מדובר כאן במקרים רבים של מעשי שוד מזויין. אכן, צריך לתת משקל ליסוד ההשוואתי אל מקרים אחרים השלובים באותו עניין, אך יחד עם זאת יש לשמור ולקיים את הכוח המרתיע של הענישה ולקרב את העונש אשר לו ראוי המשיב אל אמת המדה הנכונה שצריך לאמץ בנסיבות רגילות. כמקובל על ביהמ"ש העליון אין הוא נוהג למצות את הדין כאשר מדובר על החמרה בשלב הערעור, אך לאור מכלול השיקולים יש להטיל על המשיב עונש של 10 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, וינוגרד. עו"ד רזניק למערערת, עו"ד עוויסאת למשיב. 15.1.87).

ע.פ. 106/86 - מחמד אבו ג'אבר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בנסיון לרצח בכך שירה לעבר המתלונן ופצע אותו ואך בנס ניצל הלה ממוות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער תשע שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. על פניו אין העונש חמור מדי אלא שלטענת הסניגור יש להקל בעונש בהתחשב בכלל אחידות העונשים. לטענתו הורשע אדם אחר (אברהם ברקול) על חלקו בגין אותו מעשה, ולטענת הסניגור היה חלקו של ברקול חמור מזה של המערער ונדון לחמש שנים מאסר בפועל בלבד ושתי שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר בגזר דינו שקיימים הבדלים בין השניים. ברקול הודה מיד ובכך חסך מזמנו של ביהמ"ש ואילו המערער הודה רק אחרי שהובאו כל הראיות; ברקול מסר למשטרה מידע שאיפשר הגשת כתב אישום נגד אדם שלישי; במשפטו של ברקול היתה עיסקת טיעון (אולי בשל המידע שמסר) ולפיה הוצע מטעם פרקליטות המדינה להשית על ברקול שלש שנים מאסר בפועל בלבד וביהמ"ש הטיל כאמור חמש שנים מאסר. על כל אלה יש להוסיף כי המערער הוא שהיה היורה במתלונן תוך כוונה להמיתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 22.1.87).

ע.א. 690/84 - מדינת ישראל נגד חיים מרקוביץ ואח'

*טענה שמטבח הצמוד לדירה מהווה רכוש משותף (הערעור נדחה).

בבנין שהוקם בצפת נכללו חנויות, משרדים ודירות מגורים. ניתן צו לרישום בית משותף, ולחלקת משנה 5/83, שהיא דירה בקומה ראשונה של הבית, נרשמה הצמדה מיוחדת של מטבח שירותים ששטחו 12 מ"ר. ההתדיינות בביהמ"ש סבה על מעמדו של המטבחון אם הוא שייך לבעל יחידת משנה 5 הנ"ל או שהוא רכוש משותף. החברה שהקימה את הבנין, שיכון עובדים, השכירה במאי 1977 לממשלת ישראל ששה משרדים בקומה ולאחר מכן העבירה לה את הבעלות על ששת המשרדים. להסכם צורפו מסמכים ואלה כללו גם תסריט בו היו מסומנים ששת המשרדים. הסכם הרכישה אינו מכיל כל הוראה בדבר הצמדות מיוחדות לששת המשרדים. מתברר כי כבר לאחר החתימה על חוזה השכירות החל משרד התקשורת להשתמש באופן בלעדי גם במטבחון הנ"ל ונהג במטבחון כאילו הוא נועד לשימושו הבלעדי. ביום 4.2.82 נמכרה יחידת משנה 5 הנ"ל ע"י שיכון עובדים למשיב. מדובר בתקופה בה היתה היחידה כבר רשומה בפנקס הבתים המשותפים והיא כללה את ההצמדה של המטבח. כאשר ביקש המשיב לקבל את החזקה במטבח התנגדה לכך מדינת ישראל בטענה שהמטבח מהווה חלק מהרכוש המשותף של הבית כולו ואין לראותו כצמוד באופן ספציפי לדירה זו או אחרת. בתביעה שהוגשה ביקשה המדינה כי ינתן פסק דין הצהרתי על ביטול ההצמדה של המטבח לחלקת משנה 5 ולהכלילו ברכוש המשותף. ביהמ"ש דלמטה דחה את התביעה בקבעו שאין המטבחון רכוש משותף. על פי חוק המקרקעין "רכוש משותף - כל חלקי הבית המשותף... לרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות... המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם...". ביהמ"ש ציין כי מטבח מטבע ברייתו מהווה חלק אינטגרלי מדירה, אין הוא מופיע בהגדרה של הרכוש המשותף ואין לראותו לפי אופיו ומהותו כמשותף. על פי החוק ניתן להוציא גם יחידה כמו המטבחון מגדר דירה ולצרפו לרכוש המשותף, אך כדי שמטבחון כזה יהיה רכוש משותף יש להוסיפו לרכוש המשותף ע"י ציון מפורש של דבר הוצאתו מרשות הפרט. הערעור נדחה.
אם נכונה טענת המדינה שמדובר ברכוש משותף הרי צריכה היתה המדינה להצביע, בהתבסס על ראיות מתאימות, כי בשלב כל שהוא, בדרך הנאותה, הפך המטבחון לחלק
מרכוש המשותף. על המדינה היה מוטל עול ההוכחה של העובדה הנטענת על ידה כירישום הצמדת המטבח ליחידה משנה מס' 5 בטעות יסודה והמדינה לא עמדה בכך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' שולמית וסרקרוגלמערערת, עו"ד ישראל מור למשיב, עו"ד רפאל גרוס לשיכון עובדים. 21.1.87).

ע.א. 527/83 - מנהל מס ערך מוסף נגד פאלקס תורס (חיפה) בע"מ

*תשלום מע"מ עבור עמלה ממכירת סידורי קרקע לתיירים מישראל בחו"ל (הערעור נתקבל).

המשיבה היא בעלת משרד נסיעות העוסק במכירת כרטיסי טיסהלחו"ל וכן סדורי קרקע בחו"ל לתיירים מישראל. היא עוסק מורשה כמשמעו בחוק מסערך מוסף. כאשר המשיבה מוכרת כרטיסי טיסה לחו"ל לתייר מישראל היא חייבתבתשלום מע"מ על שרות זה וכאשר היא מוכרת לתייר מישראל סדורי קרקע בחו"ל -המע"מ הוא בשעור אפס. המחלוקת בין הצדדים היא כאשר בנושא מעורבת דמותשלישית. זוהי חברה רשומה בישראל (להלן: הסוכנות). הסוכנות היא עוסק מורשהומשמשת נציגה בארץ של חברות בחו"ל הנותנות שם סידורי קרקע. בין היתר מוכרתהסוכנות סדורי קרקע ללקוחות של החברות מחו"ל באמצעותה ובתיווכה של המשיבהובמקרה זה הן הסוכנות והן המשיבה נהנות מעמלה. התעוררה השאלה אם במקרה כגוןזה, כאשר העמלה באה כתוצאה ממכירת סידורי קרקע בחו"ל, חייבת המשיבה לשלםמע"מ. ביהמ"ש המחוזי פסק שאין היא חייבת לשלם את המע"מ והערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי הסתמך בעיקרו על בג"צ 326/76 (פד"י ל"א(1) 444) ואולם הצדדיםלא העלו בפני ביהמ"ש, וביהמ"ש לא נתן לבו לכך, כי בעקבות אותו פס"ד שונה החוקואף הוסבר בדברי ההסבר שהתיקון לחוק בא על יסוד אותו פסק דין. התיקון האמורמשנה את ההלכה שנקבעה באותו בג"צ וכיום המבחן הוא אם השירות בפועל ניתן לתושבישראל (הסוכנות) בישראל, או לחברה שהיא תושבת ישראל ואז לא יראו שירות כזהכניתן לתושב חוץ אפילו היה מקבל השירות סוכן או נציג של אותו תושב חוץ. בענייננואין לראות את השירות הניתן כמתן שירות לתושב חוץ וממילא אין זו עיסקה שהמס עליההוא בשיעור אפס.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' ד. גורני למערער, עו"ד נ.אריאל למשיבה. 14.1.87).

ע.א. 392/85 - מיכאל חדד (קטין) באמצעות אפוטרופסו נגד בית הספר אחיעזר בחיפהואח'

*תביעת פיצויי נזיקים של תלמיד בי"ס שנפגע כשיצא מחוץ לביה"ס (הערעור נדחה).

המערער, שהיה בעת אירוע התאונה ב-1977 תלמיד כיתה א' בביתספרם של המשיבים, יצא ביום המקרה משער בית הספר עם אחיו, תלמיד כיתה ה', כדילקנות אוכל בחנות סמוכה. הוא שיחק מחבואים עם כמה מחבריו מחוץ לתחומי ביתהספר וניזק מאבן שפגעה בו. תובענתו נגד המשיבים נדחתה והערעור על כך נדחה.ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנהלת בית הספר קיימה סדרי פיקוח נאותים בין כתלי ביתהספר ובממצא זה אין להתערב. נטען כי הנהלת בית הספר חייבת היתה למנוע את יציאתהמערער מחצר בית הספר או לפקח על הילדים מחוץ לכתלי בית הספר. השופט קבעשלא כך הדבר אך בין אם כך ובין אם לאו לא הוכח שהאירוע חרג ממסגרת תאונה רגילהשכל פיקוח שהוא עשוי היה למונעו. לא הוכח שמקום המקרה היה מסוכן וכל מה שהוכחמפי המערער הוא שהלך לשחק מחבואים עם חברים וכי תוך כדי משחק "אחזתי באבן ואזאותה אבן הדרדרה לי על הרגל... צעקתי לעזרה וזה מה שאני זוכר...". בנסיבות אלה איןלייחס למשיבים חבות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ברזילי למערער, עו"ד גורילמשיבים. 27.1.87).

ע.א. 196/82 - משה תמרקין נגד כפר מטע.. בע"מ ואח'

*מועד תחילת בוררות (הערעור נדחה).

השאלה העיקרית העמדת לדיון היא אימתי החלה הבוררות. התשובה לכך היא, כטענת ב"כ המשיבים, שזו החלה בתאריך 9.12.79. באותו יום היתה ישיבה שאמנם כינויה הוא "קדם בוררות" אך נדונו באותו מעמד עניינים חשובים הנוגעים לבוררות גופה, כגון הזמן להגשת כתבי טענות, סדר הבאת הראיות, וקביעת הישיבה לשמיעת ראיות. הואיל וכך ברור כי בתאריך 31.8.80 כבר חלפו מלוא ששת החדשים שהצדדים קצבו לסיום הבוררות בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. לפי הנאמר באותו פסק דין יכלו הצדדים להאריך תקופה זו רק בהסכמה בכתב של שניהם וכאשר מיאנו המשיבים להאריך את המועד פעלו הם במסגרת זכותם. יתירה מזו, היתה להם סיבה סובייקטיבית לסרוב זה ומכל מקום אין לומר שהשתמשו בזכות הסרוב שלא בתום לב. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין מקום לשימוש בסעיף 26(א) לחוק הבוררות שכן סבר כי אין לומר שלא נגרם במקרה זה עיוות דין למשיבים. בכך צדק ביהמ"ש. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. גלברד למערער, עוה"ד י. שגב וא. אורנשטיין למשיבים. 7.1.87).

בג"צ 754/86 - עסא וחידי ואח' נגד שר החינוך, מנכ"ל משרד החינוך, ראש עירית רמלה ומועצת עירית רמלה

*העמדת מבנה ברמלה לרשות בית ספר ערבי (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

באיזור העיר העתיקה ברמלה גרים יהודים וערבים גם יחד. הילדים היהודיים מבקרים בבתי ספר יהודיים והילדים הערביים מבקרים בבית ספר ערבי. חלק מהמבנה של בית הספר הערבי נהרס וחלק מהתלמידים הערביים נשארו ללא קורת גג. על דעת ראש עירית רמלה ועל דעת שר החינוך ומנהל משרדו הוחלט להעביר את התלמידים הערביים לבית ספר ביאליק המצוי בשכונה כאשר תלמידיו היהודיים של בית ספר זה אמורים לעבור לבית ספר יהודי קרוב. דא עקא שמועצת עירית רמלה (המשיבה הרביעית) מתנגדת להסדר זה. לטענתה קיים חשש לבעיות בטחוניות שיתעוררו בשל כך שתלמידים ערביים לומדים באזור יהודי ליד בתי כנסת יהודיים. על רקע זה באה העתירה דנא להורות למשיבים למסור את בנין בית הספר לרשות בית הספר הערבי. המחלוקת העיקרית של העותרים היא עם מועצת העיריה שכן שאר המשיבים מסכימים למסירת בית הספר כמבוקש. בעתירה טענה המועצה כי הסמכות למסור את בית הספר ביאליק ליעודו החדש היא סמכות המועצה ולא סמכות ראש העיר וכי שיקוליה שלה שלא למסור את בית הספר הם שיקולים סבירים. העתירה נתקבלה.
בשאלה למי הסמכות בענין דנא התשובה היא כי הסמכות נתונה לראש העיר. עניינה של העתירה הוא "ענין הנדון בחוק לימוד חובה" והסמכות להחליט בענין זה נתונה ל"רשות החינוך המקומית כמשמעותה בחוק האמור". רשות החינוך המקומית בחוק לימוד חובה היא הרשות המקומית. השאלה היא מיהו האורגן המוסמך לפעול מטעם הרשות המקומית. רשות מקומית היא אישיות משפטית. סמכויותיה מבוצעות ע"י אורגנים ושלוחים הפועלים בשמה. אורגן מוסמך מטעם העיריה הוא ראש העיריה ובדומה אורגןמוסמך מטעם העיריה היא מועצת העיריה. מיהו האורגן המוסמך בענין שלפנינו - בענין ביצוע חוק לימוד חובה נתון הביצוע לסמכות ראש העיריה ולא לסמכות מועצת העיריה. כיון שכך יש להפוך את הצו להחלטי ולהורות למשיבים להעמיד את בית הספר לרשות העותרים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד לשר החינוך, עו"ד צבר לראש עירית רמלה, עו"ד רסלר למועצת עירית רמלה. 4.1.87).

בג"צ 350/86 - אחמד אלזק נגד המפקד הצבאי של הגדה המערבית

*אטימת מבנה של מחבל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר הוא אחיו של צאלח אלזק (להלן צאלח). צאלח הורשע בביצוע שורה ארוכה של עבירות בטחוניות ונדון למאסר בפועל לתקופה של עשרים ושמונה שנים. המשיב קבע כי בבית דו קומתי במחנה הפליטים ג'לזון ליד רמאללה מתגוררות משפחת העותר (אחי המחבל) ומשפחת המחבל והמשיב החליט על החרמה ואטימה של הקומה בה התגורר המחבל. העותר תקף את ההחלטה הנ"ל ועתירתו נדחתה. הטענה המרכזית של פרקליטו של העותר היא עובדתית בעיקרה, לאמר, אין קיימת בין המחבל לבין אתר האטימה זיקה של תושבות כנדרש בתקנות ההגנה. טענה אחרת של הפרקליט היא כי על המשיב להוכיח, כתנאי לאטימה, ששאר ה"תושבים" ידעו על מעשי החבלה או השתתפו בהם. יש לדחות טענה זו כיון שקיומן של ידיעה או השתתפות כאלה אינו עולה מנוסח התקנה. אשר לטענה העובדתית - יש לדחות אותה. מתצהירי העותר ואחרים עולה כי לצאלח זיקת תושבות למחנה הפליטים בג'לזון ולא נטען כי היתה לו זיקה לבית אחר בג'לזון. בכל הנסיבות יש לקבוע כי מבחינת עובדתית אכן היה צאלח "תושב" של הבנין נשוא העתירה.
יחידת המגורים של העותר ואחיו מונה חמישה חדרים וכן מטבח ושירותים ולאחר האטימה אמורים להישאר בלתי אטומים שני חדרים, מטבח ושירותים. הוסכם שהעותר יחליט בעצמו אלו שני חדרים לא יאטמו ובג"צ דחה את הדיון כדי לאפשר לעותר לנסות ולשכנע את המשיב לאטום מספר קטן יותר של חדרים מאשר נקבע. בתגובה לכך הודיעה הפרקליטות כי המשיב שקל את נימוקי הבקשה והחליט לדחותה מן הטעם שמדובר באדם שהשתתף בשורה ארוכה של פיגועים חמורים בהם היו גם נפגעים ואשר עפ"י חומרת הדברים ובהתאם למקובל במקרים דומים היה מקום לאטימת הבית כולו, ההחלטה לאטום רק שלושה חדרים שבהם מתגורר המחבל תוך השארת היתר לעותר היתה לפנים משורת הדין. בעבר הורה בג"צ כי חומרתו של האמצעי, הננקט ע"י המפקד הצבאי, תהא קשורה בחומרתו של המעשה, שבוצע ע"י הדייר. במקרה דנן ציין ביה"דשדן את המחבל כי הלה עמד בראש כנופיה אשר חבריה ייצרו מטעני חבלה מאולתרים והניחו חמישה מהם. בהתחשב בחומרת המעשים אין עילה להתערב בשיקול דעת המשיב לגבי מספר החדרים שיאטמו.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד עסלי עבד לעותר, עו"ד מנחם

מזוז למשיב. 11.1.87).

ב.ש. 51/87 - מדינת ישראל נגד חיים מכלוף ויהודה ציידה

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בייבוא 470 גרם הירואין וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. בינתיים מלאה שנה למעצרם מיום הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה. בקשות כגון אלה הלכו ורבו לאחרונה ומן הראוי להתייחס בזהירות מירבית להן. ביהמ"ש לא ייענה להן אלא לאחר בדיקה מדוקדקת, אם אכן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות בקשה כזו. בענייננו, מדובר בייבוא של 470 גרם הירואין ולעתים קרובות נדחו ישיבות בעטיים של הסניגורים והמשיבים. כמו כן, למשיב הראשון הרשעות קודמות מרובות ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו ולמשיב השני אין אלא הרשעות מועטות אבל תלויים ועומדים נגדו שתי תקופות מאסר על תנאי של שנה וארבעה חודשים ביחד. נסיבות אלה, ובמיוחד העובדה שמדובר בהירואין, יש בהן כדי להצדיק הארכת מעצר. הובאה גם בחשבון העובדה שהדיון כולו, לרבות הסיכומים, נסתיים וביהמ"ש עומד לפני מתן הכרעת הדין.

(בפני: השופט אלון. עו"ד רומנוב למבקשת, עוה"ד משה לוי ואמיר למשיבים. 20.1.87).

בג"צ 443+515/86 - מחמוד ג'ברין ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*אטימת מבנה של מחבל (התנגדות לצווים על תנאי - הצוים בוטלו בעיקרם).

העותר באחת העתירות הינו אביו של חמדי ג'ברין ומתגורר במחנה הפליטים שועפט יחד עם בני משפחתו המונה 23 נפשות. חמדי ג'ברין התגורר יחד עם בני משפחתו באותה דירה, הורשע בביצוע עבירות בטחוניות ונדון למאסר לתקופה של 18 שנה. משפחת העותר מתגוררת בבית בן שלוש קומות. המשיב החליט על החרמה ואטימה של שני חדרים ומטבחון בקומה הראשונה ועתירת העותר נדחתה בעיקרה. ב"כ העותר מסכים שאין בידיו עילה משפטית לתקוף את עצם החלטת ההחרמה והאטימה והוא צימצם את העתירה אך לטענה שבהעדר מטבחון אחר לבית לא מן הראוי הוא לאטום את המטבחון המשרת את הבית כולו. בענין מצומצם זה נתקבלה העתירה.
החלטת המשיב לאטום את הבית אטימה חלקית בדין יסודה. אך המטבחון הוא חלק בלתי נפרד גם של היחידות שהושארו בידי העותר ולא הוכחש שלא ניתן לקבל היתר לבנות מטבח אחר בבית. העותרת בבג"צ האחר היא אמו של עדאל אבו זנייד והיא מתגוררת עם משפחתה בת 13 נפשות בבית במחנה הפליטים שועפט. עדאל הורשע בעבירות בטחוניות חמורות ונדון למאסר של 3 שנים בפועל. הבית בו מתגוררים העותרת ומשפחתה הוא בן שתי קומות והמשיב השלישי, אלוף פיקוד המרכז, החליט על החרמתו ואטימתו של חדר אחד בקומה התחתונה, שבו, לדעת המשיב, התגורר עדאל. העותרת טוענת שחדרו של העותר היה חדר אחר. לא הוגשו תצהירים בענין ואין בג"צ יכול לקבוע ממצא לענין זה, אך על כל פנים אין מניעה לאפשר לעותרת לבחור את החדר שיאטם באותה קומה של הבית בו נמצא נשוא החלטת האטימה. עליה להודיע בתוך שלושה ימים מהו החדר שבחרה לאטימה באותה קומה.

(בפני השופטים; ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד אברהים אבו עטא לעותרים, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 11.1.87).

ע.פ. 597/86 - שווקט אגבריה, עלי אגבריה ונשאת אגבריה נגד מדינת ישראל

*גרימת חבלה וחומרת העונש (ערעורו של שווקט נדחה וערעורם של השניים האחרים נתקבל חלקית).

שלושת המערערים הורשעו בפציעת שני אנשים בנסיבות מחמירות. שווקט נדון לשמונה חודשים מאסר בפועל וארבעה חודשים מאסר על תנאי והשניים האחרים נדונו לששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי וכל אחד מהמערערים נדון לקנס של 3,000 ש"ח. הערעור של שווקט נדחה הן באשר להכרעת הדין והן באשר למידת העונש ואילו הערעור של השניים האחרים נתקבל חלקית.
לענין הרשעתו של שווקט - הוכח כי מערער זה, יחד עם השניים האחרים, גרם לקטטה עם קרבנות התקיפה ובמהלך הקטטה שלף סכין קפיצית ודקר בה את שני יריביו המתלוננים ופצעם. הרשעתו בדין יסודה וגם העונש שהוטל עליו אינו חמור יתר על המידה. שונה המצב ביחס לשני המערערים האחרים. לגביהם קיים ספק אם הוכח במידת הוודאות הדרושה שהם שותפים לדקירת קרבנות התקיפה ע"י שווקט. לא הוכח אם ידעו שיש ברשותו של שווקט סכין, וגם לא הובהרו דיים כל שלבי הקטטה עצמה. גם התובעת הודיעה כי היא שותפה לספקות אלה של ביהמ"ש העליון. עם זאת, אין ספק כי גם מערערים אלה היו שותפים למעשי ההתגרות ולתקיפת המתלוננים ולכן יש לזכותם מהעבירה בה הורשעו ולהרשיעם בעבירת תקיפה. עם החלפת הסעיף בו הורשעו יש להקל בעונשם ולהעמידו על שלשה חודשים מאסר בפועל ושלשה חודשים מאסר על תנאי. הקנסות שהוטלו יעמדו בעינם.