ב.ש. 22/87 - משה ביטר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) "פיברוק" ראיות כדי להטעות את הנחקר(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהחזקת 105 גרם קוקאין שלא לצריכה עצמית בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה מספיקות לביסוס כתב האישום והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. אכן, קיימות ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום וכן לעורר ישנן מספר הרשעות קודמות בעבירות סמים. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בהחלטת המעצר.
ב. עם זאת יש להתריע על תופעה שנתגלתה במהלך הטיעון בענין דנן. מסתבר כי בעת החקירה נבדקה חבילת ניילון, בה נמצא הסם, ע"י מעבדת המשטרה ונמצאו טביעות אצבע שנקבע לגביהן כי אין הן טביעותיו של העורר. תוצאה זו לא הובאה לתשומת לב הסניגור כאשר חומר הראיות הוצג בפניו. מספר ימים לאחר הגשת כתב האישום, פנתה המשטרה אל פרקליט המחוז וביקשה את אישורו ל"פיברוק" ראיה, היינו לחיבור מסמך משטרתי כוזב שלפיו זוהו טביעות האצבע על גבי עטיפת הניילון כטביעות האצבע של הנאשם. פרקליט המחוז, במסמך בכתב, נתן את אישורו ל"פיברוק" המסמך תוך מתן הוראה, כי יש לוודא על ידי רישומים מתאימים בתיק, כי בסופו של דבר עובדת הפיברוקלא תישמר בסוד. המטרה היתה להציג את המסמך בפני הנאשם, חרף העובדה שכבר הוגש נגדו כתב אישום, בכדי לנסות בדרך זו להשיג הודאה מפיו או תגובה מפלילה אחרת כלשהיא. ואכן, הוצג מברק "מפוברק" ובעל תוכן כוזב בפני הנאשם, אך זה לא הגיב עליושכן יעץ לו הסניגור שלא למסור עדות נוספת לאחר שהוגש נגדו כתב האישום. השופטת העירה על חוסר התגובה של הנאשם ל"ראיה" זו, והסיקה גם מכך מסקנה לרעת הנאשם.
ג. טוב היתה עושה השופטת לולא התחשבה בנימוק זה כנגד העורר, שכן קשה להסיק מסקנה נגד נאשם משתיקתו לאחר הגשת כתב אישום נגדו, ובמיוחד כאשר הוא מדגיש שהוא עשה זאת לפי עצת עורך דינו. מאידך, אין בכך כדי לשנות את המסקנה בדבר המשך המעצר בהתחשב ביתר הראיות המצויות בתיק.
ד. ברם, עצם התחבולה שננקטה מטרידה. אין לשלול שימוש בתחבולות מסויימות מצד המשטרה, אף אם יש באלה מידה של הטעיה נגד החשוד, ולא היה מקום לראות פגם בכך אם החוקרים, תוך כדי חקירת החשוד, היו נותנים לו להבין, בשיחה בעל פה, כי חבריו כבר הודו או כי פרטי השתתפותו בפשע כבר ידועים ומוכחים, אפילו אין דברים אלה תואמים את האמת לאמיתה. כמו כן אין פסול בהפעלת "סוכנים מדיחים" במקרים מתאימים אך חייבים לתחום גבולות לשימוש באמצעים כאלה וחיבור מסמכים שקריים ומפוברקים חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי גילוי האמת או אף אמירת אי אמת לנחקר, ובין הטעייתו ע"י חיבור מסמכים. ישנה כאן סכנה כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה לפברק אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקה של טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזוייפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות בליסטיות ובדיקותאחרות, חתימות והודעות של עדים. תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו אין לומר שהיא לגיטימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו של דבר את פרטי התחבולה.
ה. הדברים הנ"ל אמורים לשלב בו מתנהלת חקירה גלויה ע"י חוקרי המשטרה כנגד החשוד בפשע, ולא כל שכן כנגד מי שכבר הוגש נגדו כתב אישום. לעומת זאת אין הדברים מכוונים לשלב המקדמי של איסוף חומר מודיעיני ע"י סוכני משטרה, אשר לגביו חופש הפעולה בדבר השימוש בתחבולות לא שגרתיות הינו מטבע הדברים רחב יותר. התשובה על השאלה מהו הגבול בין תחבולה לגיטימית ובין אמצעי פסול אולי קשה מבחינה תיאורטית, אך לא כל כך קשה מבחינה מעשית, שכן תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה ישמשו בנושא זה בדרך כלל מנחים בטוחים. המקרה דנן שייך באופן בולט לסוג האמצעים שצריך היה להימנע מנקיטתם.
(בפני: השופט בך, עו"ד א. וגמן לעורר, עו"ד א. ברזילי למשיבה. 20.1.87).
בג"צ 669/86 - יעקב רובין עו"ד נגד מנחם ברגר עו"ד ואח'
*הסכמים בין סיעות לקראת הבחירות ללשכת עוה"ד(העתירה נדחתה).
א. בבחירות לראש לשכת עורכי הדין שנתקיימו בשנת 1985 נערכו הסכמים בין רשימות שונות שעניינם הבטחת בחירתו של מועמד מסויים לראשות לשכת עורכי הדין באותן בחירות, הבטחה מי יכהן כראש הלשכה בקדנציה הבאה וכן נקבעו בהסכמים המועמדים ליו"ר ועדי מחוזות ובנוסף לכך מי יהיה המועמד של הלשכה בועדה למינוי שופטים. העותר היה אחד המועמדים בבחירות 1985 לראש לשכת עורכי הדין ומשנודע לו על דבר ההסכמים עתר לבג"צ אך עתירתו נדחתה מחמת השיהוי בהגשתה והבחירות נתקיימו במועדן. עתה שוב עתר העותר לבג"צ נגד ההסכמים ועתירתו נדחתה.
ב. טענת העותר היא שההסכמים בטלים בהיותם עומדים בניגוד לתקנת הציבור, למוסר הציבורי, לטוהר המידות, לחופש הבחירות האישיות וההליך הדמוקרטי הטמון בהן. לטענתו אין ההסכמים עולים בקנה אחד עם עקרון השוויון הצריך לשרור בבחירות וכן נוגדים ההסכמים בכל הנוגע לועדה לבחירת שופטים את עקרון חשאיות הבחירות. העותר טוען כי ההסכמים נוגדים את החוק או את תקנת הציבור בהיותם עבירה על כלל 56 לכללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה) שעניינו שחיתות והפרעה לבחירות. עוד נטען כי ההסכמים פסולים בהיותם מגבילים את שיקול הדעת שהוטל על הצדדים. המשיבים טענו מאידך שאין כל הוראה האוסרת על התקשרות בין סיעות ונהפוך הוא התקשרויות אלה מקובלות הן בלשכה והן מחוצה לה, כגון בעיריות ובשלטוןהמרכזי ונסיון החיים מלמד כי החברה הישראלית בנויה על קואליציות ודווקא החירות לעריכת ההסכמים היא הביטוי לזכות לבחור ולהבחר.
ג. בדרך כלל אין חוק החוזים (חלק כללי) חל במישרין על ההסכמים הנדונים. זאת ביןהיתר משום שחוק החוזים חל על "חוזה" כאשר ביסוד החוזה מונחים הצעה וקיבול, גמירת הדעת והרצון ליצור מערכת של יחסים משפטיים חוזיים. בהסכם שלפנינו אינה קיימת אותה גמירת דעת להתקשר בחוזה. אכן, גם אם לא חל חוק החוזים על ההסכמים שלפנינו אין משמעות הדבר שההסכמים פועלים בחלל משפטי ריק. עניין לנו בהסכם בין סיעות בלשכת עורכי הדין, הפועלות בתחום המשפט הציבורי. יש מקום לדעה כי הצדדים להסכמים אינם רואים עצמם נתונים למשטר של המשפט הפרטי, או אין מקום לדעה כי בכל המקרים הצדדים להסכמים רואים עצמם כפטורים מעולו של המשפט בכלל. ההסכמים מנוסחים בקפידה והצדדים נוטלים על עצמם התחייבויות שונות. אפילו נראה כי ענין לנו ב"הסכם ג'נטלמני" הרי "הג'נטלמן-הציבורי" חייב בכבוד המשפט הציבורי. איש הציבור הוא נאמן הציבור והסכמים והבטחות שהוא נותן נבחנים באמות מידה של המשפט הציבורי. רבים מן ההסכמים הציבוריים, עפ"י ניסוחם ומהותם, יש בהם רצון טיפוסי להכנס להתקשרות, אם כי בסיסה של זו אינו המשפט הפרטי אלא המשפט הציבורי. ההסכמים נעשים במלוא הרצינות, מתוך גמירת דעת שינהגו על פיהם. ראוי שלא להותיר חוזים אלה מחוץ להסדר המשפטי של הדין ומחוץ לפיקוח השיפוטי של ביהמ"ש. הפיכתו של הסכם ציבורי ללא שפיט, סופו התנכרות הצדדים לו ולהסכמתם, והתנכרות זו סופה שהיא פוגעת באמון הציבור במערכות השלטון ותוצאה זו יש למנוע.
ד. אשר לדינים החלים על הסכמים כגון אלה - חלקם של דינים אלה מעוגן בהלכה הפסוקה הקיימת. כך, למשל, הסכם "ציבורי" שתוכנו ומטרתו סותרים את תקנת הציבור, כגון הסכם בעל אופי גזעני, בטל ואין לנהוג על פיו. בדומה, הסכם "ציבורי" אין בכוחולהגביל שיקול דעת סטטוטורי, ורשות ציבורית רשאית להשתחרר מהסכם זה כשצרכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת, בלא לשלם את מידת הפיצויים המלאה על הפרת הסכם. עניינים רבים טרם נידונו בפסיקה. על חלקם ניתן להפעיל, בשינויים מחוייבים, הוראותמתאימות מחוקי החוזים השונים. טבעי הוא כי במשך השנים יגבש ביהמ"ש הגבוה לצדק,
אשר בעיקר בסמכותו מצוי הטיפול בהסכמים ציבוריים, מערכת דינים מקיפה, אשר תהלום את תופעת ההסכמים הציבוריים ואשר תקבע את גבולות התפרסותם. על ביהמ"ש יהא להבטיח מסגרת נורמטיבית גמישה ועניינית שתתחשב בצרכים המיוחדים של ההסכם הציבורי, ומאידך יהא על ביהמ"ש להבטיח מסגרת נורמטיבית שתבטיח הגינות וטוהר בפעילות הציבורית ואמון הציבור בהסכמיו של השלטון.
ה. באשר להסכמים שלפנינו אין לומר כי בתוכנם יש דבר הפוסל אותם. אין בהם דבר הנוגד את תקנת הציבור. אין בהם כל הוראה כיצד על הבוחר להצביע בבחירות הכלליות. יש בהם הסכם בין סיעות שונות וזו דרכה של דמוקרטיה שמחייבת לעתים הסכמים בין היחידות הקונסטיטוציוניות המרכיבות את מוסדות השלטון. אין מנוס לעתים משיתוף פעולה בין הגורמים השונים על מנת לגבש רוב. קואליציות שכאלה אין בהן כל פגם ולעתים אי אפשר בלעדיהן. דבר זה נכון לענין הסכמים הנערכים לאחר הבחירות וכן נכון הוא גם לעניין הסכמים הנערכים לפני הבחירות ואשר בהם מסכימות הסיעות והמפלגות על דרכי פעולה עתידיות. עד כמה שהסכמים אלה גלויים וידועים, וציבור הבוחרים מודע להם, הריהם משמשים נתונים על פיהם מגבש כל מצביע את עמדתו שלו באשר לאופן הצבעתו. הסכמים שכאלה אין בהם כל פגיעה בעקרון השוויון, או בחשאיות הבחירות. אין בהסכמים מעשי שחיתות ואין בהם כל פסול בשל הפרה של כלל 56 לכללי לשכת עורכי הדין. אין פגם בכך שההסכמים עוסקים באיוש משרות במוסדות הלשכה המרכזיים או בגופים אליהם שולחת הלשכה את נציגיה כגון ועדה לבחירת שופטים.
ו. אשר לטענה כי ההסכמים פסולים שכן יש בהם כדי להגביל בעתיד את שיקול הדעת שיש לנושאי המשרה במוסדות הלשכה במילוי תפקידם - אין צורך לבחון טענה זו לגופה. אפילו מגביל ההסכם שימוש עתידי בסמכות שלטונית, אין בכך כדי להביא לפסילת ההסכם בהווה. הגישה היא כי הסכמים המגבילים סמכות שלטונית אינם בטלים כשלעצמם, אך כשיבוא המועד להפעלת הסמכות השלטונית יוכל בעל הסמכות להשתחרר מההסכם אם צרכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק, הוסיף השופט גולדברג. העותרלעצמו, עוה"ד צבי טרלו וטוביה ארליך למשיבים. 12.1.87).
בג"צ 441/86 - מסדה בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים ואח'
*הוצאת ספרים כ"מפעל תעשייתי" לפי חוק עידוד התעשיה (מסים)(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. השאלה שהתעוררה בבג"צ זה הינה אם הוצאה לאור של ספרים היא "מפעל תעשייתי" כמשמעותו בחוק עידוד התעשייה (מסים). החוק נועד ליתן הטבות לצורך עידוד התעשיה והטבות אלה עפ"י החוק הם אך ורק ל"מפעלים תעשייתיים". ההגדרה של "מפעל תעשייתי" בחוק הינה מפעל שעיקר פעילותו היא "פעילות ייצורית", ברם החוק אינו מגדיר מהי "פעילות ייצורית" והנטל של יציקת תוכן אל תוך מושג ערטילאי זה נפל על ביהמ"ש על דרך של חקיקה שיפוטית. הטריבונל שעליו הוטל תפקיד זה הוא ועדת ערר בת 3 חברים שהקים שר האוצר מכח הסמכות שניתנה לו בחוק. בראש ועדה זו יושב שופט מחוזי ונאמר בחוק כי "החלטתה של הועדה תהיה סופית". בפועל החלה ועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א לפעול זמן לא רב לאחר חקיקת החוק ויו"ר הועדה במשך שנים רבות היה השופט דבורין ועמו שני נציגי ציבור, האחד מר גילת והשני מר גולדווסר. כבר בראשית דרכה ניסתה ועדת הערר למצוא הגדרה מתאימה למושג "פעילות ייצורית" והועדה קבעה את ההגדרה האומרת כי פעילות ייצורית הינה "עשייתו של יש מוחשי מחומרי גלם מוחשיים" או במלים אחרות "הפיכתו של חומר גלם ליש מוחשי". להגדרה זו הסכימו כל שלושת חברי הועדה. מכאן ואילך היתה הגדרה זו אבן יסוד לפסיקת הועדה ולכאורה נבחנו פניות של חברות רבות שסברו שהן זכאיות להטבות לפי החוק.
ב. אחד המפעלים שטיבו נבדק עפ"י אמת המבחן הנ"ל היה, בעבר, מפעל לייצור מפות על יסוד צילומי אויר בשם "פנטומפ". בפסק דין של הועדה בחן יו"ר הועדה את פרטי הייצור של חברה זו וקבע כי תהליך הפיכתו של צלום אויר למפה יש בו משום ייצור עפ"י המבחן הנ"ל. לדעתו של היו"ר הסכים חבר הועדה גולדווסר ואילו חבר הועדה גילת, שהסכים בשעתו להגדרה כשלעצמה, חלק על דעת יו"ר הועדה לענין ישומה בקשר לייצור המפות וסבר שמה שהמפעל עושה אינו ייצור. כשנה לאחר מכן הובאה בפני הועדה באותו הרכב השאלה אם הוצאה לאור של ספרים היא חברה תעשייתית ייצורית המדובר היה בהוצאת דביר בע"מ. השופט דבורין שכתב את פסק הדין הדגיש את המבחן המנחה של יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר, תיאר בפסק הדין את ההליכים השונים למן קבלת כתב היד, דרך עיצובו של הספר, עריכתו, הדפסתו וכריכתו והגיע למסקנה שאם כי אין לומר על כל אחד מן השלבים שמאז קבלת כתב היד ועד לפרסומו כספר שהוא כשלעצמו ייצורי, הרי השלבים השונים בהצטברותם מוליכים למסקנה שמדובר בפעילות ייצורית. גם בענין זה כמו בפרשת פנטומפ חלק חבר הועדה גילת על המסקנה הנ"ל והיא נתקבלה ברוב דעות השופט דבורין וגולדווסר. בינתיים ניתן בבג"צ פסק דין בעניינה של חברת פנטומפ, בחוק אחר שהוא חוק לעדוד השקעות הון אך בסוגיה דומה, וביהמ"ש אישר באופן כללי את עמדתה של הועדה ואת המבחנים שעל פיהם היא פוסקת.
ג. ביוני 1985 הובא בפני הועדה עניינה של הוצאה לאור של ספרים בשם עמיחי בע"מ והפעם ישב בראש הועדה השופט אשר ולא השופט דבורין. בפסק הדין אימץ השופט אשר את המבחן היסודי של "פעילות ייצורית" היינו של יצירת יש מוחשי מחומרי גלם מוחשיים אך בבואו ליישם את המבחן הנ"ל לענין הוצאה לאור הגיע למסקנה הפוכה מזו של השופט דבורין. השופט אשר מונה ומפרט שורה של פעילויות של הוצאה לאור, אך הוא בודק כל פעילות ופעילות לחוד ולא ההצטברות הכללית של הפעולות. הפעם החליטה הועדה ברוב דעות, כאשר לדעתו של השופט אשר מצטרף חבר הועדה גילת, שאין מדובר בפעילות ייצורית ואילו חבר הועדה גולדווסר עמד על דעתו בפסקי הדין הקודמים שמדובר בפעילות ייצורית.
ד. על רקע המצב המשפטי הנ"ל התעוררה בעייתה של העותרת שאף היא הוצאה לאור של ספרים בעלת מוניטין. גם הפעם החליטה הועדה ברוב דעות של השופט אשר וחבר הועדה גילת שאין מדובר בפעילות ייצורית, כנגד דעת המיעוט של חבר הועדה גולדווסר. על כך הגישה העותרת את העתירה לבג"צ. נטען בעתירה שהועדה איננה יכולה לסטות מתקדימיה היא, גם כאשר חלו בה חילופי גברי, ולחילופין שלגופו של ענין הלכת עמיחי איננה הלכה נכונה, אלא הלכת דביר היא ההלכה הנכונה. עוד נטען ע"י העותרת שהמבחן הקדמון של יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר איננו יותר נכון ויש לשנותו. אשר לעילת התערבותו של בג"צ נאמר בעתירה כי מדובר בטעות משפטית בולטת ומהותית ובהעדר ערעור על החלטת הועדה אין דרך אחרת לתקנה אלא בעתירה לבג"צ. העתירה נתקבלה.
ה. המשיבים התנגדו להתערבות בג"צ בטענה שאין בג"צ מוסמך לכך. הם מפנים להלכות בדבר אי התערבות בג"צ בפסיקת טריבונלים מיוחדים אלא במקרים של חוסר סמכות, פגיעה בצדק הטבעי או טעות משפטית גלויה על פני הפסק, ולדעת המשיבים אין לראות טעות משפטית כאשר מדובר בסוגיה שפנים לה לכאן ולכאן. לדעת המשיבים אפילו נפלה טעות בפסיקה אין מדובר בטעות משפטית המצדיקה התערבות בג"צ שהרי אין בג"צ ערכאת ערעור. כל אלה טענות כבדות משקל והיה מקום לקבלן ולא להתערב בהחלטת הועדה אלמלא עובדה אחת המטה את הכף לטובת התערבות בג"צ. הכוונה לכך כי מדובר בשתי הכרעות שיפוטיות נוגדות שניתנו ע"י אותה ערכאה וכמעט אותו הרכב ומצב זה מחייב התערבות מצדו של בג"צ, ופסיקת הלכה בנדון. בג"צ החליט בשעתו
להתערב כאשר שני בתי דין לעבודה מצד אחד וביהמ"ש המחוזי מצד שני פסקו בנושא זהה הלכות מנוגדות. אז החליט בג"צ כי כאשר שתי ערכאות שיפוטיות פוסקות פסיקה הפוכה זו מזו באותו נושא, על בג"צ לפסוק בפלוגתא. לפיכך יש להכריע גם כאן לטובת אחת משתי הפסיקות הסותרות.
ו. לענין המבחן של "עשיית יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר" שגתה הועדה מלכתחילה כשהציבה הגדרה כללית, וניסתה אמר כך להתאים כל מקרה ומקרה לאותה הגדרה. למעשה רצוי הוא להתקדם ממקרה קונקרטי אחד למקרה קונקרטי אחר, הליכה מן הפרט אל הפרט. השיטה של קביעת עקרון או הגדרה ולאחר מכן לבחון ולבדוק כל מקרה לפיהם היא בלתי רצויה. המסקנה היא שהועדה לא היתה צריכה לראות עצמה כבולה באופן בלעדי באותו קריטריון של "יש מוחשי" ואף בג"צ בבואו לבחון את עניינה של העותרת איננו קשור באותו קריטריון. אותו קריטריון כשלעצמו איננו פסול והוא מהווה אמת מבחן טובה שניתן להשתמש בה ולבחון את המקרה הנדון על פיה, אך לא כאמת מבחן בלעדית אלא כאחת ממספר אמות מבחן שונות. בין אלה יש למנות גם את מספרם וטיבם של שלבי הייצור השונים, את מספרן וטיבן של המכונות המופעלות במפעל, את היקף פעילותו הכללית של המפעל וכיוצא בזה. בדיקת הנתונים כולם ותוצאתה המצטברת היא שצריכה להנחות את הועדה בשיקוליה כאשר היא באה להכריע בשאלה אם המפעל ראוי להכרה כמפעל תעשייתי ייצורי.
ז. בענייננו יש להעדיף את הלכת דביר על הלכת עמיחי. יש להעדיף את ראיית התמונה הכוללת של השלבים השונים בהצטברותם כפי שנעשה בענין דביר, על פני הבחינה המדוקדקת של כל שלב ושלב כפי שעשתה הועדה בענין עמיחי ולאחר מכן בעניינה של העותרת. כאשר נבחנת התמונה הכוללת הרי היא מוליכה למסקנה שמדובר בפעילות ייצורית. בג"צ ציין כי הוא מוצא תמיכה בהשקפתו בשני פסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון בשאלה של הגדרת "מפעל תעשייתי" כאשר הכירו בהוצאה לאור כמפעל תעשייתי אם כי שם היה מדובר בהגדרות של מפעל תעשייתי בחוקים אחרים. בג"צ ציין כי אמנם חוק והגדרותיו ומטרותיו ואין משמעותו או פרושו של מונח בחוק מסויים בהכרח כמשמעותו או פירושו בחוק אחר, אך ישנם מקרים שניתן ללמוד מחוק אחד למשנהו על אותו מונח או מושג.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד פוטשבוצקי לעותרת, עו"ד גב'יוכי גנסין למשיבים. 1.1.87).
ע.פ. 909/84 - אבנר קול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות רצח ושוד(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביצוע שלושה מעשי עבירה: רצח של המנוחה שנטל סיטרוק (דהן); נסיון לרצוח את יעקב שטרית שהיה לעד המדינה בעבירת הרצח; ביצוע מעשה שוד בחנות תכשיטים בירושלים. בשל עבירת הרצח נדון המערער לעונש הקבוע בחוק של מאסר עולם; בשל הנסיון לרצוח את שטרית נדון לשבע שנים מאסר; בשל מעשה השוד נדון לחמש שנים מאסר כאשר שני המאסרים מצטברים ביניהם וחופפים לעונש המרכזי שהוא מאסר עולם. אין עוררין על ההרשעה בביצוע עבירת הנסיון לרצח, אך המערער ערער על הרשעתו בעבירת הרצח ועבירת השוד והערעור נדחה.
ב. ההרשעה בעבירת השוד מבוססת ונשענת על ראיות מוצקות. העבריינים השתמשו במכונית ב.מ.וו. שנתגלתה למחרת היום כשהיא נטושה ובתוכה נמצאו עגיל זהב ומגשים לתכשיטים שזוהו כשייכים לחנות שנשדדה. בתוך כפפת גומי שנמצאה במכונית נתגלתה בצדה הפנימי טביעת כף יד ובדיקות שנעשו במז"פ הוכיחו מעבר לכל ספק כי טביעת כף היד היא של המערער. העיד על כך עד מומחה שעדותו היתה מהימנה על ביהמ"ש. כאשר העד השווה את טביעת כף היד שנתגלתה עם טביעת כף ידו של המערער מצא 16 נקודות
השוואה שהן מעל ומעבר לנדרש כדי שטביעת כף יד כזו תהווה ראיה איתנה. זאת ועוד, עד המדינה שטרית חיזק את המסקנה העולה מהראיה שבטביעת כף היד כאשר לדבריו הופיע המערער בביתו ואמר לו בקריאת רווחה שהפך למליונר שכן הוא ועוד בחור הצליחו לשדוד שנים שלושה ק"ג זהב מחנות כאשר מדובר בשוד דנן. העד שטרית הוא עבריין מועד ושימש כעד מדינה, אך ביהמ"ש סמך על עדותו כמהימנה והיא מחזקת את העדות הבסיסית.
ג. אשר לעבירת הרצח - ב- 1982, באחד הלילות, סמוך לשעה 15:1 לאחר חצות, נהג אחד בשם ציון דהן (להלן: דהן) את מכוניתו בקרבת ביתו בירושלים ואותה שעה ישבה לימינו אשתו המנוחה שנטל סיטרוק. עם עצירת הרכב הגיח משמאל למכונית אדם רעול פנים, ניגש אל קרבת מושב הנהג ובאקדח ירה ממרחק של כ-60 ס"מ ממושב המכונית, ירייה אחת, אשר החטיאה את דהן ופגעה במנוחה וגרמה למותה. היורה היה רעול פנים, והעד היחידי שנוכח במקום היה דהן, אך לדבריו היתה נתונה דעתו להחשת עזרה למנוחה ולא שם לב ליורה. הרשעת המערער נשענת על שתי מערכות של ראיות נסיבתיות במהותן המשתלבות ומשתזרות זו בזו: המערכת האחת היא עדותו של שטרית וכל המתלווה אליה; המערכת האחרת היא התוודות הנשמעת מדברים שהשמיע המערער בשיחה מוקלטת בינו לבין שטרית. התמליל של אותה הקלטה משתרע על עמודים רבים ומהרשום בו אפשר ללקט קטעים מחשידים ודברים שלכאורה תמימים הם, אך במרכזם של הדברים מוצאים אמירות מפי המערער אשר מדברות בעד עצמן ומהוות שלמות ומשתמעת מהן התוודות ברורה ואמיתית של המערער בביצוע המעשה. ההתוודות שיצאה מפיו של המערער מהווה סיוע של ממש לעדותו של שטרית שנמצאה ראויה לאמון ע"י ביהמ"ש. עדותו של שטרית מאידך מהווה "דבר מה" ממשי וכבד משקל הדרוש לביסוס ההרשעה עפ"י "הודאתו" של המערער.
ד. עדותו של שטרית מצביעה על כך כי הוא סיפק למערער אקדח לשם ביצוע המעשה, כי המערער שוחח לאחר המקרה עם שטרית והודה בפניו שביצע את המעשה תוך שהוא מסביר מניעיו לכך. חלק מהשיחות האמורות הוקלטו ובתוכנן יש אישור לדברי שטרית שהמערער הוא שביצע את המעשה. בעדותו אישר המערער כי בשיחות עם שטרית התוודה שביצע את הרצח, אך לטענתו היתה זו התוודות כוזבת כדי לחזק את תדמיתו בעיני שטרית, שהיה המנהיג בחבורת עבריינים אלימים בירושלים. בביהמ"ש אמר המערער כי אכן קיבל משטרית אקדח, אך לא בהקשר לרצח אלא בהקשר לאירוע אחר. ביהמ"ש המחוזי שסקר את העדויות לא קיבל את דברי שטרית במלואם, אך בסופו של דבר ראה בהם יסוד מספיק והאמין בעיקרי הדברים, ומאידך התרשם שלילית מעדותו של המערער. בכך אין להתערב. ההתוודות העולה מהתמלילים, כשקוראים מסמך זה בשלמות, היא חד משמעית כי היה זה המערער שירה אל עבר דהן ופגע במנוחה. השאלה כאן איננה אם היתה התוודות אלא אם היתה זו התוודות אמת והשופטים קבעו כי הטענה שהיו אלה דברי רחב כוזבים אינה אלא אחיזת עינים. היה יסוד איתן להחליט כך.
ה. אשר לטענה כי שופטי ביהמ"ש המחוזי לא התחשבו בחוות דעת פסיכיאטרית באשר לאישיותו של המערער והשפעתה על התוודותו - ראשית, ביהמ"ש כן התייחס לחוות הדעת הפסיכיאטרית, אלא שלא התרשם ממנה כי ראויה היא להנחות את ביהמ"ש בקביעת ממצאיו ומסקנותיו, ושנית, המערער ניצב על דוכן העדים, השמיע את גירסתו ונחקר, ולשופטים היתה הזדמנות מלאה, לא פחות משל הפסיכיאטרית, לתהות על קנקנו ולעמוד על טיב אישיותו של המערער. מתפקידם השיפוטי של השופטים לקבוע את העובדות הן עפ"י הערכת הראיות, לרבות חוות דעת של מומחים, והן עפ"י התרשמותם האישית. כך נהג ביהמ"ש ואין להתערב בממצאיו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד מוסק למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 29.1.87).
ע.א. 554/83 - אתא חברה לטקסטיל בע"מ נגד עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח'
*החזרת כספי פקדון כשהם משוערכים למרות שהדבר לא נקבע בהסכם(הערעור נדחה ברוב דעות).
א. בין המערערת (להלן: אתא) לבין זולוטולוב ז"ל (להלן: הסוכן) נעשה ביום 12.7.62 הסכם. הוא נחתם על גבי טופס סטנדרטי שהוכן ע"י אתא. במבוא להסכם נאמר כי אתא מייצרת דברי הלבשה והיא מבקשת להפיצם באמצעות הסוכן וכי "אתא לשם המטרות האלה חפצה למנוע מראש הפסדים מסחריים למוכר (הסוכן) והציעה למוכר להיות סוכנה... אשר לו תספק את סחורתה שלא בצורת מכירה כי אם על מנת שימכור אותה מצדו לצרכנים בשמו אולם על חשבון אתא, וכל מלאי הסחורה שבידו יהיה של אתא...". עפ"י תנאי ההסכם סיפקה אתא את סחורתה לסוכן והבעלות נשארה בידי אתא. סעיף אחר של ההסכם קובע כי "המוכר (הסוכן) יפקיד בידי אתא פקדון כדלקמן כערבון למלאי הסחורה אשר יהיה בידו מזמן לזמן... מזומנים 10,000 ל"י... (להלן: הפקדון במזומנים)". עפ"י ההסכם היתה אתא רשאית לרשום לחובת חשבון הפקדון כל סכום שהמוכר יהיה חייב לאתא. נקבע עוד כי "חשבון הפקדון ישא ריבית של %4 לשנה" וכן נקבע גם פקדון בניירות ערך שעל הסוכן למסור לאתא. החוזה שבין הצדדים נעשה לזמן בלתי מוגבל וכל אחד מהצדדים רשאי היה לבטל אותו תוך הודעה של שלושה חדשים מראש. אשר לגורלו של הפקדון נקבע כי "הפקדון או יתרתו יוחזרו למוכר (הסוכן) כעבור שלושה חודשים מתום ההסכם". אין בהסכם כל הוראה באשר לשיערוכו של הפקדון במזומנים. ההסכם נחתם כאמור ביום 12.7.62 והסוכן הפקיד לפי התחייבותו 10,000 ל"י. שנה לאחר מכן הועלה שעור הריבית ל- %6. כספי הפקדון נכנסו למחזור הכספים הכללי של אתא. במהלך שנות קיום הסוכנות עלה ערך הסחורה שקיבל הסוכן פי כמה מבלי שישונה סכום הפקדון. בשנת 1977 הפקידה אתא, כמעשה חד צדדי ובלא שבאה לידי הסכם עם הסוכן, את כספי הפקדון בניירות ערך צמודים. בפברואר 1970 נפטר הסוכן וניהול הסוכנות עבר לידי אלמנתו. בספטמבר 1978 הובא הסכם הסוכנות לידי סיום ועזבונו של הסוכן זכאי להשבת הפקדון. אין מחלוקת לענין השבת הפקדון בניירות ערך, ואשר לפקדון במזומנים אין מחלוקת כי מאז 1977 הוא יוחזר בערכים צמודים לאור השקעתו ע"י אתא. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם הפקדון במזומנים יוחזר כשהוא צמוד מיום הפקדתו ועד לשנת 1977 כדרישת העזבון או שמא יוחזר בערכו הנומינלי כהצעת אתא. בימ"ש השלום קבע כי על אתא להחזיר את הפקדון בסכום הנומינלי, ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור העזבון וקבע כי יש להחזיר את הפקדון בערכו הריאלי כאשר הוא צמוד למדד, וביהמ"ש העליון, ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת, והשופטים ברק, גב' נתניהו וחלימה החליט לדחות את הערעור, כנגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. פסה"ד העיקרי של שופטי הרוב נכתב בידי השופט ברק והוא סקר בהרחבה את מכלול הנושאים הנוגעים לשאלת השיערוך בחוזה שהופר והנזקים הנובעים ממנו, ובחוזה מקויים; בהסכמים שנערכו כאשר האינפלציה היתה נמוכה ואף אפסית ובהסכמים שנערכו כאשר האינפלציה כבר היתה גבוהה יחסית וכיוצא באלה מקרים. השופט ברק הגיע למסקנה כי גם כאשר אין בחוזה תנאי של הצמדה יכול ביהמ"ש לקבוע כי התשלום יהיה צמוד וזאת עפ"י פירושו של החוזה מתוכו ובהתחשב באומד דעת הצדדים. במקרה הספציפי דנא קבע ההסכם כי "הפקדון או יתרתו יוחזרו..." והשאלה הפרשנית העומדת להכרעה היא אם החזרה זו תיעשה בערכים נומינליים או בערכים ריאליים. מילות ההסכם "הפקדון או יתרתו יוחזרו..." עשויות להתפרש הן כהחזרה נומינלית והן כהחזרה ריאלית. הבחירה בין האפשרויות השונות נעשית באמצעות פרשנותו של הטקסט, המונחה עפ"י אמת המידה בדבר אומד דעתם של הצדדים, עליו לומדים מהחוזה עצמו ומנסיבותיו. בנסיבות של המקרה דנן אין מנוס להנחה כי הסיכון
של ירידת ערך הפקדון במזומנים, מעבר לאינפלציה הצפויה באותן שנים, הוטל על הסוכן. אין גם יסוד להערכה כי הפקדון היה מעין תמורה עקיפה לכך שהסוכן לא שילם עבור המלאי שהחזיק. הפקדון לא בא כתמורה לאי רכישת המלאי. אלא כערבון להחזקתו, ואין לראות בו מעין מתנה עבור הסוכנות ארוכת הטווח. באיזון הכולל של הנסיבות מתבקשת המסקנה כי פירושו הנכון של החוזה, עפ"י אומד דעתם של הצדדים, הוא כי הפקדון שניתן ע"י הסוכן יוחזר בערכו הריאלי וכי הצמדתו תהיה למדד. השינוי הדרסטי בשיעור האינפלציה לא היה צפוי והצדדים כאנשים סבירים לא היו צריכים לצפותו. זו הסיבה שלא נקבעו כל תנאי הצמדה בחוזה הסוכנות. המשנה לנשיא גב' בן פורת הסכימה לפסק הדין הנ"ל בפסק דין נוסף מצדה וכן הסכימו לפסק הדין השופטים גב' נתניהו והשופט חלימה.
ג. לעומתם אימץ השופט ש. לוין את דעת שופט השלום ודעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי על ביהמ"ש להזהר בפסיקתו מהפעלת דוקטרינות לבר חוזיות המצדיקות שיערוך של חיוביים חוזיים ובמקרה דנא אין מקום לשערך את סכום הפקדון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד י. עמיהוד בן פורתלמערערת, עו"ד רסלר למשיבים. 29.1.87).
ע.א. 638/83 - חיים מרקוביץ נגד מדינת ישראל
*תביעת דמי שימוש "מוסכמים" עבור נכס בטענה שאי פינויו לאחר מכתב אזהרה הופך את המכתב להסכם (הערעור נדחה).
נושא הערעור מטבח אשר בע.א. 690/84 (ראה עמ' 267) נקבע כי הוא שייך למערער. ערעור זה עניינו דמי שימוש מוסכמים שתבע המערער מאת המדינה. המערער פנה למדינה לאחר רכישת החלקה ודרש לפנות את המטבחון תוך שבעה ימים. המדינה נדרשה "לשלם שכר ראוי ו/או מוסכם של 200 דולר לכל יום בשל אי פינוי במועד או לכל יום של שימוש שלא ברצון הבעלים ממועד שהתחלתם לעשות במקום זה שימוש". המערער הגיש לביהמ"ש תביעה לתשלום דמי שימוש של 200 דולר ליום עבור תקופה של חודשיים, מיום 1.2.82 עד ליום 10.2.82. טענת המשיבה היתה כי היא עמדה על זכותה להשתמש שימוש משותף עם יתר בעלי הדירות במטבחון בעוד טענת המערער היא כי מאחר והמשיבה ידעה על דרישתו לדמי שימוש הרי אי פינוי המטבחון במועד יש בו הסכמה בהתנהגות לדרישתו הכספית האמורה ולטענתו נקשרו יחסים חוזיים לתשלום 200 דולר ליום. ביהמ"ש המחוזי לא חלק על כך כי לפי סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי) יכול ויהיה קיבול להצעה על ידי התנהגות, אולם ביהמ"ש סבר כי במקרה שלפנינו לא רק שלא היה קיבול על ידי התנהגות, אלא שגם לא היה במכתב שנכתב על ידי המערער משום הצעה אשר לגביה יכול היה להימצא קיבול, וממילא לא נכרת חוזה כלשהו בין המערער לבין המשיבה.
מדובר במכתב התראה בו נטען כי המשיבה היא משיגת גבול וצויין התשלום שהמערער עומד לתבוע אם המשיבה לא תפנה את המטבחון. אין לראות בכך הצעה חוזית וממילא אין גם אפשרות להסיק מאי הפינוי כי יש בכך קיבול של הצעה כלשהי. סעיף 2 לחוק הנ"ל קובע כי פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול, אך באין הצעה ממילא אינו יכול להיות קיבול אין לראות במכתב ההתראה משום הצעה שהעידה על גמירת דעתו של המערער להתקשר עם הניצע בחוזה. זאת ועוד, כאשר מדובר על קיבול דרך התנהגות אין ללמוד על הקיבול אלא בדרך הסקת המסקנות מן הנסיבות ופרשנותו של מה שמשתמע מהן, ובמקרה דנן לא היתה כל אפשרות להסיק מן התגובה של המשיבה כי היה בכך קיבול.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל מור למערער, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 21.1.87).
ע.א. 383/84 - הסנה חברה לביטוח נגד לאון ברנד
*הפחתת אחוז נכות עקב התנגדות הנפגע לבצע ניתוח (הערעור נתקבל).
בתאונת דרכים נפגעה ירך ימינו של המשיב והיא מוסמרה לאחר הפגיעה. דרגת נכותו נקבעה לעשרים אחוז אך על פי דעת הרופאים תביא הוצאת המסמר בניתוח להטבה משמעותית שתעמיד את הנכות על עשרה אחוז. המשיב אינו מוכן לעבור את הניתוח בהיותו חושש לתוצאותיו, חרף דעתם של הרופאים כי מדובר בניתוח שהוא פשוט לכאורה. ביהמ"ש המחוזי קבע את הנכות האורטופדית בשיעור של עשרים אחוז שכן לדעתו גישת המשיב "נובעת מן האישיות שלו ועל הנתבעת לקבל את התובע על כל תכונותיו. תכונה זו אצלו היא בבחינת 'הגולגולת הדקה' של מי שיש לו גולגולת כזאת". הערעור נתקבל.
כאשר מונחת בפני ביהמ"ש ראיה שלא נסתרה כי "הניתוח לא מוסיף שום סיכון" וכי לאחר הוצאת המסמר יחלפו תלונותיו אין סיבה הגיונית לחששו של המשיב, ובמקרה כזה אין הוא זכאי לפיצוי על מלוא הנכות הנוכחית ועליו להקטין את נזקו כמתחייב בנסיבות אלה. טענה נוספת בפי המערערת כי על פי ממצאי ביהמ"ש דלמטה לא הנכות האורטופדית היא שמפריעה למשיב לבצע עבודות שעסק בהן וכי הקשיים שהוא נתון בהם נובעים בעיקר ממצבו הנפשי ועל כן אין לפסוק לו פיצויים. דא עקא שעל פי מסקנות ביהמ"ש החל מצבו להדרדר זמן רב אחרי התאונה ולא כתוצאה ממנה ואעפ"כ העריך ביהמ"ש את הפסד כושר השתכרותו כתוצאה מן התאונה בשיעור של %20. ביהמ"ש לא קבע את הפסד ההשתכרות בעתיד על פי דרגת הנכות האורטופדית אלא העריך את הנזק בהערכה גלובאלית ובהערכה זו אין להתערב. בסופו של דבר אין חולקין כי גם אחרי הניתוח להוצאת המסמר עדיין ישאר המשיב מוגבל בהגבלה כלשהי מבחינת תפקודו של הירך.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד ירון למערערת, המשיב לעצמו. 4.1.87).
ע.א. 487/83 - עמנואל ג'ורג' ואח' נגד זלמן גדוש וסהר חברה לביטוח
*תביעת פיצויי נזיקין עבור ילד כשלא הובאו ראיות על מצב הילד לפני התאונה (הערעור נדחה).
ביוני 1978 נפגע המערער, שהיה אז ילד בן שלש, בתאונת דרכים ותבע את נזקיו מהנהג הפוגע ומחברת הביטוח שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא נגרמה למערער נכות צמיתה ופסק לו פיצוי רק בשל 3 ימי אישפוז. לפני ביהמ"ש הובאו ראיות על רמת פיגורו של המערער לעומת ילד רגיל, אך לא הובאה כל ראיה על מצבו של המערער ערב התאונה והוריו לא הובאו כלל להעיד. הממצאים הרפואיים האובייקטיביים היחידים שהוגשו ללא התנגדות היו גליון סיכום מחלה ותעודת שחרור מביה"ח. על יסוד ממצאים אלה הוגשו חוות דעת סותרות של ד"ר סופר מטעם המערער וד"ר שקד מטעם המשיב כאשר לדעת ד"ר סופר יש לקבוע נכות של %30 למערער ואילו לדעת ד"ר שקד הנכות של המערער הינה אפס. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות דעתו של ד"ר שקד. הערעור נדחה.
נוכח העדפת חוות הדעת של ד"ר שקד וקלישות הממצאים הרפואיים הבסיסיים היתה חשיבות רבה לשאלה אם בפועל נגרם נזק למערער עקב התאונה. נזק נקבע תוך השוואת מצבו של ניזק לפני התאונה עם מצבו לאחריה. הובאו ראיות על מצבו של המערער לאחר התאונה אך לא הובאו כל ראיות על מצבי לפני התאונה. אפשר היה לצפות שלפחות הורי המערער יעידו בעניין זה אך הם לא הובאו להעיד ועובדה זו אומרת דרשני. לפיכך יכול היה השופט לקבוע שלא הוכח נזק. הובאו ראיות על רמת פיגורו של המערער לעומת ילד רגיל, אך לא הובאה כל ראיה על מצבו של המערער ערב התאונה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין, עו"ד א. מרגליות למערערים, עו"ד ח. זליכוב למשיבים. 1.1.87).
ע.א. 263/86 - משה כרובי ואח' נגד פנחס קפלן ואח'
*ביטול חוזה שכירות כאשר החותם כ"משכיר" לא היה בעל הנכס (הערעור נדחה).
המערערים 2,1 ו- 3 התקשרו בחוזה עם אחד בשם שבתאי בן בסט (להלן: שבתאי) שפעל במשותף עם המערער הרביעי. עניינו של החוזה פתיחה וניהול משותף של מסעדה במבנה בתל- אביב. במסגרת ההתקשרות השכיר שבתאי למערערים 1-3 את המבנה שבו מנוהלת המסעדה. המשיבים 1 ו- 2 שהם בעלי המבנה תבעו את פינויים של המערערים מן המושכר ששבתאי התיימר להשכירו להם וטענו שלא היתה לו זכות להשכירו. המשיבים טענו כי הם היו בעלי הזכות והסמכות לנהוג מנהג בעלים במבנה ולהשכירו שכן המשיבה השניה בלהה בן בסט (להלן: בלהה), אשתו של שבתאי, היא בעלת המבנה ואילו המשיב הראשון הוא אביה של בלהה והוא זה שהקנה את הזכויות במבנה לבתו והוא זה שהוסמך לנהל את הנכס מטעמה. לטענת המשיבים לא בלהה ולא אביה היו צד לחוזה ובשום שלב לא העניקו למערערים זכויות במבנה הנדון. אמנם התנהל מו"מ מתמשך בין המערערים ושבתאי לבין המשיבים במטרה להגיע לכלל התקשרות חוזית להשכרת המבנה לשותפות לשם ניהול מסעדה, ונערכה בין יתר הטיוטות טיוטת חוזה, אך טיוטה זו לא נתאשרה בחתימת ידם של הצדדים לעיסקה. המשיבים תבעו בבימ"ש השלום את פינוי המבנה ושופט השלום דחה את התביעה שכן מצא אותם קשורים בשכירות שנתגבשה והתקיימה מכוחו של ההסכם שנחתם על ידי שבתאי. עוד סבר השופט כי ניתן להתייחס גם לעריכת הטיוטות (להלן: הטיוטא) כלהסכם מחייב, שכן מכלל הראיות ברור שהיתה גמירת דעת למימוש העיסקה על פי התנאים שבטיוטא וזאת על אף שהמסמך עצמו לא נחתם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי לא היה הסכם בינם לבין המערערים להשכרת הנכס והורה למערערים לפנותו. הערעור נדחה.
הטיוטא לא התגבשה לכלל חוזה המשקף גמירת דעת של בעלי הדין. ברור מהמו"מ המתמשך, והטיוטות השונות שנערכו, שהמערערים והמשיבים לא הגיעו לכלל הסכמה בדבר כל פרטי העיסקה, לא רק בנושא תשלום מע"מ שהוא עניין בעל השלכות כספיות רציניות, אלא גם בשאלה של תקופת השכירות. ההסכם שנחתם בין שבתאי לבין המערערים איננו מגבש בתוכו חוזה שכירות וכדי שהשכירות תתקיים צריכים היו הצדדים לעיסקה להגיע לכלל גמירת דעת באשר לכל הרכיבים העיקריים של ההתקשרות ולגבש אותם בחוזה נפרד מפורט, כאמור בהסכם עצמו, ודבר זה לא נעשה. כל עוד לא נערך חוזה שכירות הרי ההסכם הנ"ל לא יכול להחשב כחוזה שכירות תקף ובעל נפקות משפטית.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד אורנשטיין למערערים, עו"ד עציון למשיבים. 14.1.87).
ע.פ. 563/86 - דוד מגרהלישוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה ונדון לשנה מאסר על תנאי וקנס של 7,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שלמערער אין הרשעות קודמות וכן הביע חרטה ומשרת עתה בשירות סדיר. הערעור הוא על שיעור הקנס ואמו של המערער שטענה לו הצביעה על כך שהיא אם לשלושה וביניהם שני קטינים, וכי בעלה נכה %60 והיא המפרנסת היחידה. מאחר והמערער הוא חייל בשירות חובה נופל תשלום הקנס על המשפחה. בנסיבות המקרה תהיה זו חומרה יתירה בהשארת הקנס על כנו, שהרי סילוקו יחול על בני המשפחה שלא חטאו. לפיכך הועמד הקנס על 1,100 שקלים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. אמו של המערער למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.1.87).
ע.פ. 42/87 - שוקי ברוש נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בנהיגה במהירות מופרזת ובדו"ח התנועה נרשם בין היתר כי יש למערער עונש על תנאי. משנתקבל מסמך זה בבימ"ש השלום טען הסניגור כי על השופט לפסול עצמו מאחר וההרשעה הקודמת הובאה לידיעתו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה. לא כל הערה או רישום המביאים לידיעת שופט עבירה קודמת כלשהי יש בהם כדי לפסול את השופט. המבחן הוא שיפוטי אובייקטיבי, אם שופט מקצועי יהיה מסוגל, בנסיבות הענין, לקיים דיון ללא משוא פנים ודעה קדומה. לא יכול להיות ספק בכך שקטע ידיעה כגון זה שבפנינו אינו משפיע על שופט ואינו פוסל שופט.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אוריאל עינב למערער, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבה. 27.1.87).
ע.פ. 434/86 - מוסא עייד וסלאמה סגיראת נגד מדינת ישראל
*תחילת מועד ריצוי עונש מאסר (ערעור על תחילת מועד עונש מאסר - הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו ברשימה ארוכה של עבירות שעניינן הסתננות לישראל, גניבה, שימוש ברכב ללא רשות, החזקת נשק, הצתת רכב מנועי, פגיעה ברכוש, זיוף וכו'. בגין כל אלה נדון סגירת לשש שנים מאסר בפועל מיום גזר הדין, למאסר על תנאי של שלוש שנים וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. על עייד הוטלו חמש שנים מאסר בפועל מיום גזר הדין וכן שנתיים מאסר על תנאי. הערעור מכוון כנגד קביעת ביהמ"ש שעונש המאסר יחל מיום גזר הדין ולא מיום המעצר שהיה חצי שנה קודם לכן. הערעור נתקבל. כעקרון מקובל הוא כי עונש המאסר יחל מיום המעצר אלא אם כן ישנם נימוקים מיוחדים שלא לעשות כן. נימוקים כאלה לא הובאו בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ובנסיבות אלה ועל הרקע הכולל של העונשים שהוטלו מן הראוי הוא לתקן את פסק הדין כך שעונשי המאסר יחלו מיום המעצר.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. עו"ד עודה למערערים, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 26.1.87).
ב.ש. 5/87 - רמי פירו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של נסיון התפרצות לדירה בעזרת פלייר פטנט (ג'בקה). העבירה בוצעה מספר שבועות לאחר שחרורו של העורר ממאסר קודם בגין עבירות התפרצות וכאשר מאסר על תנאי לתקופה של 19 חודשים תלוי ועומד נגדו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. מהעובדות הנ"ל נראה לכאורה שהחלטת ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה ואין היא מחייבת התערבות ביהמ"ש העליון. דא עקא במהלך החקירה שינה חבר של העורר בשם אוחנה את טעמו והודה כי הוא, ולא העורר, ביצע את העבירה הנדונה. לדבריו העיק עליו מצפונו ולא יכול היה לסבול את המחשבה שחברו החף מפשע מואשם בעבירה שלא בוצעה על ידו כלל. התובעת טוענת שאין להתייחס באמון להודאה של אוחנה שנמסרה רק על מנת לסייע בידי חברו שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. התובעת גם הצביעה על כך שאוחנה לא מסר פרטים על נסיבות ביצוע העבירה ורק אמר שימסור את כל המידע בביהמ"ש. אכן, יתכן מאד ויתברר במשפט כי עמדת התביעה נכונה ושאוחנה לקח על עצמו את האשמה בכדי לחלץ את חברו. בכל זאת נראה כי יש בהודאת אוחנה, שמניעיה לא הובהרו די צרכם, כדי לעורר לכאורה ספק, שהעורר זכאי בשלב זה להיבנות ממנו. אין גם להתעלם מהעובדה שמדובר בנסיון התפרצות ולא בעבירה שהושלמה. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גושוני לעורר, עו"ד גב' חשין למשיבה. 8.1.87).
ב.ש. 92/87 - יצחק גוליאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשני מקרים של התפרצות לדירה וגניבה מתוכה וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים וכן החליט יותר מאוחר לדחות את בקשת העורר לעיון מחדש. הערר נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר ובהתחשב בעובדה זו ובעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות בעבירות נגד הרכוש, ובמיוחד בעובדה שתלוי ועומד מאסר על תנאי נגד העורר בשל הרשעה קודמת, אשר בה הוטל על העורר גם מאסר בפועל אשר טרם רוצה על ידו בשלמותו, הרי שאין פסול בהחלטה להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עוה"ד י. סלומון ואורון לעורר, עו"ד א. ברזילי למשיבה. 30.1.87).
ע.פ. 525/86 - יצחק ערן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ריצה עונש מאסר ארוך בשל סחיטה באיומים ועבירות אחרות ובתקופת כליאתו הוענקה לו חופשה. הוא לא שב מן החופשה ונדון ביום 25.6.84 לששה חדשים מאסר בפועל ול- 18 חודשים מאסר על תנאי. ביוני 1985 הוענקה למערער חופשה ל- 48 שעות, שוב לא שב למשמרתו ונעצר כעבור 117 יום. בשל עבירה נוספת זו נגזרו למערער ששה חדשים מאסר בפועל וכן הופעל המאסר על תנאי של 18 חודשים כששני העונשים חופפים ביניהם ומצטברים למאסר שהמערער מרצה. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ביקש כי תובא בחשבון העובדה שהוא נתון במאסר כבר תקופה ארוכה וזו תתארך עתה בשל המאסר הנוסף. אכן, תקופת המאסר הכוללת של המערער הוארכה עתה עקב העונש הנוסף אך בשל כך בלבד אין להתערב במידת העונש. כאשר המערער לא שב מחופשתו בפעם הראשונה נדון לתקופת מאסר קצרה יחסית ואליה צורף מאסר ארוך על תנאי ובכך צריך היה המערער לראות אות אזהרה מפני חזרה על אותו מעשה. דא עקא, שהמערער חזר על מעשהו והפעם לתקופה ארוכה. ביהמ"ש המחוזי נהג עמו אף הפעם תוך התחשבות כאשר הורה על החפפת שתי תקופות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג, החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.1.87).
ע.פ. 823/85 - גאנם האני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע במכירת אקדח ורובה וכן בהחזקת שני אקדחים וכדורים ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את החומרה שיש לייחס לאחזקת נשק ובעיקר למכירתו כאשר עשוי הנשק להגיע לידיים שישתמשו בו למטרות חבלניות או פליליות ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בגזר הדין. ברם, נטען שהמערער היה כרוך אחר אביו שעסק אף הוא במכירת נשק. האב הועמד לדין בעבירות של החזקת נשק וסחר בו ובאותו תיק נערכה עיסקת טיעון בין האב לבין המדינה ולפיה הודה הלה בעבירות ואילו המדינה לא בקשה מאסר לריצוי בפועל. הנימוקים שהניעו את התובע לנקוט עמדה זו פורטו בדלתיים סגורות. טענת הסניגור היא שאותם נימוקים שהצדיקו התחשבות באביו של המערער מחייבים אותה התחשבות לגבי המערער. גם התובע הסכים בערעור כי משמצא ביהמ"ש לקבל המלצת המדינה ביחס לאביו של המערער מתוך הנימוקים שהובאו לפניו ומאחר שבעיסקות הנשק והחזקתו היה המערער כרוך במידה זו או אחרת עם אביו, יש צידוק להתחשב באותם נימוקים גם לצורך הקלה בעונשו של המערער אם כי לא כדי אותה מידת הקלה שהופעלה לגבי האב. לפיכך הועמד המאסר בפועל על שלש שנים.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. עו"ד דקה למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 21.12.86).
ב.ש. 41/87 - משה נחום נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ושוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בעבירות של פריצה לדירה וגניבה מתוכה ושל שוד מזויין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. מתוך החומר עולה כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישום. לכך יש להוסיף שלעורר הרשעות קודמות בעיקר בעבירות נגד הרכוש, תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שיופעל אם יורשע בדין, וכן העורר שוחרר בשעתו בקשר להרשעה קודמת להלך חופשי לתקופה של תשעה חודשים ורשיון זה הופקע ע"י ועדת השחרורים. בהתחשב במהות העבירות ובמשקלן המצטבר של העובדות הנוספות הנ"ל אין פסול בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ד. גולן לעורר, עו"ד י. כהן למשיבה. 26.1.87).
בג"צ 338/85 - דר' נביל לוטפי אל אסעד ואח' נגד שר הפנים
*בקשה לאשרת ישיבת קבע (העתירה נדחתה).
העותר נולד ב- 1947 בירושלים המזרחית תחת שלטון ירדן, הוא עזב אותה ב- 1966, לפני מלחמת ששת הימים, ונסע ללמוד רפואה בספרד. 13 שנים היה בספרד, ולא בא כל אותה תקופה אף לא לבקור קצר אחד, אפילו לא בתקופה שהוריו ואחיו ואחיותיו עדיין התגוררו כאן. עתה הוא ביקש להתיר לו להכנס לישראל ולתת לו אשרת לישיבת קבע ובקשתו נדחתה. העתירה לבג"צ נדחתה.
העותר לא היה כאן בעת מרשם האוכלוסין, לא נרשם כתושב ולא קיבל תעודת זהות, אין לו זכות כניסה לישראל וישיבת קבע בה והוא זקוק לשם כך לאשרת כניסה ולרשות ישיבה עפ"י חוק הכניסה לישראל. למשיב שקול דעת אם לתת אשרה ורשיון אם כי שקול דעתו כפוף לבקורת שפוטית. בנסיבות המקרה איבד העותר כל זיקה לאזור. במשך 13 שנים התנתק ממנו וזנח כל קשר עמו גם בשנים שמשפחתו חייתה בירושלים. אין פסול בשיקול דעת המשיב שדחה את בקשת העותר. גם מבחינת שיקולי אחוד משפחות אין יסוד לעתירה. הורי העותר נפטרו וחמשה מתוך ששת אחיו ואחיותיו מתגוררים ועובדים מחוץ לישראל.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד ש. מצא לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיב. 26.1.87).
בג"צ 411/86 - מחמוד אל קסמאוי נגד התובע הצבאי בביהמ"ש הצבאי בשכם ואח'
*סמכות בימ"ש צבאי בשטחים (העתירה נדחתה).
העותר, שהוא תושב האזור, מואשם בקשירת קשר עם אחר (מחוץ לאזור) לרצוח את פלוני באזור. טענתו הטרומית של העותר היתה כי ביהמ"ש צבאי בשכם אינו מוסמך לדון באישום וטענתו נדחתה. העתירה נדחתה. השאלה שהועלתה היא אם סעיף 7(ג) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) חל גם על מעשה של קשירת קשר לבצע עבירת רצח כאשר הקשר בוצע ע"י תושב האזור מחוץ לאזור. סעיף 7 הנ"ל קובע כי "בימ"ש צבאי מוסמך לדון... גם את מי שעשה מחוץ לאזור מעשה שהיה מהווה עבירה אילו נעשה באזור והמעשה פגע או היה מיועד לפגוע בבטחון האזור או בסדר הציבורי". טענת העותר היא שעבירה כאמור שהתביעה מייחסת לעורר שמקום ביצועה הוא מחוץ לאזור אינה עבירה שהיא "בניגוד לסדר הציבורי". לטענתו, הדיבור "בניגוד לסדר הציבורי" מתכוון גם הוא לעבירות הנושאות גוון של עבירות בטחוניות. אין לקבל את פרושו של העותר. סעיף 7 לצו אינו אלא סעיף סמכות ואין הוא כולל כל מילות הגבלה של הדיבור "סדר ציבורי". אילו רצה מתקין הצו לכלול מלים של הגבלה היה אומר את דברו במפורש. העותר אינו חולק על כך שביהמ"ש הצבאי היה מוסמך לדון בעבירה אילו בוצעה באיזור ואין כל הגיון לצמצם את שיפוטו במקרה של עבירה שמטרתה לפגוע בסדר הציבורי בתחומי האזור.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד חקק לעותר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבים. 12.1.87).
בג"צ 397/86 - עלי חסיין עאמר נגד המועצה המקומית ג'וליס ואח'
*פסילת מכתב התפטרות של חבר מועצה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר היה מבין מקימיה של רשימה שהשתתפה בבחירות למועצה המקומית של ג'וליס וברשימת המועמדים ניצב כשני אחרי המשיב הרביעי (להלן- המשיב) שצעד בראש הרשימה. המשיב נבחר כחבר המועצה אך היה הסכם בין המועמדים לפיו יתפטר הלה מחברותו במועצה כך שהעותר יכנס במקומו למועצה. לפי דברי העותר אכן מסר המשיב לידי ראש המועצה כתב התפטרות וכתוצאה מכך נשלח ע"י המשיב השני (ראש המועצה כפר ג'וליס) מכתב, ביום 17.3.86, לעותר שבו הוא מודיע כי בעקבות התפטרות המשיב הוא נבחר כחבר המועצה. בעקבות הודעה זו נשלחה לעותר ביום 15.5.86 הזמנה להשתתף בישיבת המועצה ביום 18.6.86 והוא אכן עשה כן. לטענת העותר נתגלעו לאחר מכן מחלוקות בינו לבין ראש המועצה ובעקבותיהן קיבל ביום 10.6.86 מכתב נוסף מראש המועצה בו הודיע לו כי המכתב הקודם בדבר היותו לחבר המועצה בטל ומבוטל ואינו אלא תולדה של טעות. במכתב השני כותב ראש המועצה לעותר כי המשיב לא הגיש התפטרות אישית עפ"י החוק ולכן, בהסתמך על החוק ועל פסיקת בתי המשפט, ממשיך המשיב לכהן כחבר המועצה לכל דבר. עתירת העותר נדחתה.
גירסת המשיבים היא כי לפי הדין צריך חבר מועצה מקומית למסור התפטרות אישית לראש המועצה וכאן לא נעשה כך הדבר, אלא שצילום המכתב הוגש ע"י העותר לפקיד במועצה וכן הגיע למועצה מכתב רשום של צלום אחר של מכתב ההתפטרות. העותר מצדו טוען כי המכתב הוגש אישית ע"י המשיב לראש המועצה. בסיכומו של דבר מדובר כאן במחלוקת עובדתית. אין חולקין כי המשיב חתם על כתב ההתפטרות ומסר אותו לידי העותר, אך לטענתו עשה זאת לא באותה עת אלא לפני כן כתוצאה מלחץ. התוצאה היא שמתוך שתי סיעות המצהירים עולה תיקו באשר למצב העובדתי ולפיכך אין אלא לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סעב כמאל לעותר, עו"ד גב' תמר הקר למשיבים. 11.1.87).
ע.א. 91/86 - ששון אברהם נגד פרלה ותומר אברהם
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער חוייב לשלם לאשתו ובנו בן השלוש וחצי מזונות בסכום של 400 שקלים לחודש, צמוד למדד דצמבר 1985. ביהמ"ש ביסס את שיעור המזונות על השיקולים הבאים: האשה עזבה את דירת המשפחה באשקלון בעקבות מעשי אלימות של הבעל ועברה לירושלים; הבעל משתכר כ- 600 שקלים לחודש והאשה כ- 470 שקלים לחודש; האשה שכרה חדר ומשלמת עבורו 150 שקל לחודש וכן עליה לשלם 130 שקל עבור מעון לילד כדי שתוכל לצאת לעבוד. לענין עצם חובת המזונות ביסס ביהמ"ש את חיובו של המערער על אמונו בדברי האשה ומשמעות הדבר שהיתה לאשה אמתלה מבוררת לא להיות עמו. הבעל גר בדירה שהיא בבעלות בני הזוג ואינו מוכן בשלב זה למכור את הדירה למימוש ערכה וחלוקת התמורה בין שניהם כדי שישיגו דיור מתאים כנובע מהתפרדותם. הערעור נתקבל בחלקו.
לאשה הוצאות כאמור אך נראה כי החלוקה בין המשאבים טעונה תיקון מסויים כי בידי הבעל נשאר סכום שאינו יכול להספיק למחייתו ולכיסוי הוצאות ביתו, 600 שקל שהוא מרוויח פחות 400 שקלים מזונות, כך שנותר בידיו סכום של 200 שקלים בלבד. בידי האשה כ- 870 שקלים בתוספת דמי הביטוח הלאומי ואף אחרי הפחתת שכר הדירה והמעון נותרים בידיה כ- 590 שקלים. לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את דמי המזונות על 300 שקלים לחודש מעודכן כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלון גורן למערער, עו"ד אילן וידרמן למשיבים. 15.1.87).