ע.א. 189/83 - כרבאסי יצחק נגד מנהל מס ערך מוסף
*פסילת ספרים ושומה לפי מיטב השפיטה במע"מ(הערעור נדחה).
א. המערער הוא סוחר שטיחים ובקורת שנערכה אצלו מטעם המשיב גילתה העלמות. המשיב פסל את ספריו של המערער ושם אותו לפי מיטב השפיטה כשהוא מבסס את שומתו על הכנסותיו של המערער בתקופת מדגם של חדשיים - אפריל-מאי 1979. המערער השיג על השומה ומשהשגתו נדחתה ערער לביהמ"ש המחוזי. הוא תקף את פסילת הספרים וגם את השומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיו בדבר פסילת הספרים ולענין השומה העיר כי היא נראית לו "כגשוש באפלה מעל לממוצע" אך ציין כי אינו יכול להתערב בה אלא "במעט מזעיר". התערבות זו עשה ע"י פשרה שהבסיס לה, כדבריו, לא היה "יריה באויר גרידא" - שהרי המערער הסכים לה תחילה וחזר בו ממנה רק לאחר שהתברר לו שלסכום הפשרה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. מסתבר כי הפשרה שהוצעה ושביהמ"ש קבע אותה כפסק דין מעמידה את העלמת המס על %50 מהמחזור הכולל בתקופת המדגם במקום %55 לפי שומתו של המשיב. הערעור נדחה.
ב. לענין פסילת הספרים - ביהמ"ש המחוזי ציין שהמערער הוא אדם חסר תחכום אשר מערכת ספרים בשבילו היא משימה שאין הוא יכול לעמוד בה בלי עזרת מומחים וכאלה לא היו לו. גם אם הדברים הם כך די בהעלמה, גם של אדם חסר תחכום שאינו מסוגל לנהל את ספריו כהלכה בכוחות עצמו, כדי להביא לפסילת הספרים ולשומה עפ"י מיטב השפיטה. הבקורת גילתה כי לא נרשמו קניות ובכך הודה המערער וכן גילתה שלא נרשמו מכירות ואף הוכח כי תקבולים בגין מכירות שטיחים לא נרשמו בספרים אלא הוסבו לספק. הביקורת גילתה שסך כל השיקים של לקוחות שהמערער הסב לספק בתקופת הבקורת, עלה על הפדיון המוצהר באותה תקופה. די בליקויים האמורים כדי להצדיק את פסילת הספרים.
ג. אשר להשגה על השומה - שומת המשיב התבססה על מדגם של שני חדשים כאמור. המשיב חישב לתקופה זו את סכומי כל השיקים שהופקדו בבנק ואת סכומי כל השיקים שהוסבו לספק, הוסיף עליהם את סכומי המזומנים שהופקדו בחשבון ואת אומדן הוצאות המחיה של המערער שאישר שהוצאו מתוך הפדיון ולא מתוך החשבון ועפ"י אלה הגיע להערכת הפדיון. את יתרת הסכומים הללו על הפדיון שהמערער דווח עליו קבע המשיב כבסיס לחשוב העלמות המס. השגות המערער על דרך השומה של המשיב אין להן יסוד. משנפסלו ספריו של המערער כדין, רשאי היה המשיב לשום אותו לפי מיטב השפיטה. מן הדין שהשומה תהיה סבירה. ולא מופרזת ובמקרה דנן יש לה אחיזה ויסוד בנתונים שהוכחו. המערער שעליו נטל הראיה כאשר אינו נתמך בספרים שנוהלו כדין לא הרים את הנטל. ביהמ"ש המחוזי הקל עמו בפסקו עפ"י הפשרה הנ"ל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ז. רוזובסקי למערער,עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 27.1.87).
ע.א. 36/86 - רוז בלום מני ואליהו מני נגד מלכיאל מני
*אי קיום תנאי ב"הסכם מתנה" בין אם לבנה(הערעור נדחה).
א. רוז בלום מני היתה אמו של המשיב ושל המערער ונפטרה לאחר הגשת הערעור. בפברואר 1975 נכרת "הסכם מתנה" בינה לבין בניה, שהם בעלי הדין דנא, בו נתנה ביטוי לרצונה להקנות לבניה במתנה את זכויותיה בנכס. במבוא להסכם הביעה האם את רצונה להקנות את הבית לילדים כמתנה בכפוף לתנאים שבהסכם וצויין כי הילדים מסכימים לקבל את הבית בתנאים המפורטים בהסכם. בהסכם גופו נאמר שהבית יועבר לבעלות הבנים וירשם על שמם. נאמר עוד בהסכם כי הקניית הבעלות כפופה לזכותה של האם לקבל את כל פירות הבית והכנסותיו במשך כל ימי חייה וכן נאמר כי "הותנה במפורש כי לא תיעשה ע"י הילדים... שום עסקה בבית, כהגדרתה בחוק המקרקעין... בחיי
האם, אלא אם כן נתנה האמא הסכמה לכך... הילדים... יהיו רשאים להשכיר את הבית... לתקופה שלא תעלה על 10 שנים... בלא להיזדקק להסכמת האמא...". מכח ההסכם האמור נרשמו הזכויות בנכס ע"ש המערער והמשיב. בתובענה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ע"י האם והבן המערער נטען כי בניגוד להסכם המתנה עשה המשיב דיספוזיציות בנכס, השכיר חלקים ממנו לדיירים מוגנים ונטל לשימושו מפירות הנכס שלא כדין ועל כן ביקשו המערערים להצהיר כי העברת זכויות האם למשיב בנכס בהתאם להסכם המתנה בטלה וכי יש לתקן את הרישום במשרדי רשם המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף מחוסר עילה בקבעו כי משמצטמצמות טענות המבקשת להפרת החיובים הצמודים למתנה אין האם זכאית לבטול המתנה. הערעור נדחה.
ב. חוק המתנה קובע כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב ורשאי לדרוש זאת ממי שהחיוב הוא לזכותו...". יש להבחין בין "מתנה על תנאי" המוזכרת ברישא של סעיף 4 הנ"ל לבין "מתנה בחיוב", דהיינו מתנה שצמודה לה תניה, אליה מתייחסת הסיפא של סעיף 4. בכל הנוגע למתנה על תנאי - כאשר מדובר בחוזה מתנה ובו תנאי מפסיק, חוזה המתנה תופס לכל דבר ועניין אך עם התרחשות התנאי חדל החוזה מלהתקיים. בהתקיים התנאי המפסיק אין חוזה המתנה מופר ואינה נולדת זכות ביטול אלא החוזה חדל מלהתקיים. מאידך, כשמדובר ב"במתנה בחיוב" הרי נותן המתנה אינו רשאי לבטלה רק משום שהחיוב הופר. החיוב הצמוד לעסקה הוא חיוב העומד ברשות עצמו שאינו בקשר הדדי אם עיסקת המתנה עצמה. זו האחרונה הושלמה ובה לא נפל כל פגם ולא התבצעה כל הפרה. מעשה ההפרה הוא בחיוב, ובגין זה ניתן לדרוש את קיום החיוב אך לא את ביטול עיסקת המתנה.
ג. בהסכם המתנה דנא נקבעה זכות המנוחה לקבל מלוא פירות הנכס בחייה וכן נקבע שאין לעשות עיסקה בנכס שלא בהסכמת האם. המשמעות של ההסכם היא הקניית הנכס לבנים תוך שמירת זכות אכילת הפירות למנוחה ולפיכך משנטל המשיב מפירות הנכס היתה האם זכאית להיפרע ממנו מה שנטל. הא ותו לא, ולענין זה אין לטעון שמדובר במתנה בתנאי. לעומת זאת התנייה השניה בדבר האיסור לעשות עיסקות בנכס מתייחסת לנשוא המתנה והשאלה היא, בהעדר התייחסות מפורשת בענין זה בהסכם המתנה, מה היה אומד דעתם של בעלי הדין לגבי תוצאה אפשרית של הפרתה. המנוחה יכלה להשיג את התוצאה הכלכלית של שימור הנכס עצמו תוך שמירת זכות אכילת הפירות הן ע"י עשיית מתנה על תנאי מפסיק והן על ידי עשיית מתנה בחיוב. לכאורה, בהעדר תניה מפורשת הקובעת שמדובר במתנה על תנאי מפסיק -, קרי המצב הוא שמדובר במתנה בחיוב. מסקנה זו מתחזקת בשניים אלה: ראשית, שהנכס נשוא המתנה הועבר בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הבנים; שנית, שהבנים הורשו להשכיר את הנכס ללא הסכמת המנוחה לתקופה שלא תעלה על עשר שנים. עצם ההעברה ומתן הכח לעשות דיספוזיציה בנכס יכול וישמש אינדיקטור לסופיות המתנה. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור בכפוף לכך שהתובענה תימחק ולא תידחה על הסף.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, וינוגרד. החלטה - השופט לוין. עו"ד דורון כוכבי למערערים, עו"ד צבייפה למשיב. 27.1.87).
ע.א. 155/85 - משה חן נגד שלמה ממן והסנה
*שיעור פיצויי נזיקין בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי לענין הריבית נתקבל).
א. המערער הוא יליד 1949 ונפגע בתאונת דרכים ב- 1986. הפגיעה היתה קלה יחסית - שבר סגור בקרסול כף רגל ימנית. רגלו הושמה בגבס אך המערער לא אושפז. התפתחה נפיחות ברגל והגבס הוחלף כעבור שלושה ימים והוא החל לסבול מבצקת ואושפז מספר פעמים בבתי חולים שונים. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצוי בשלושה פריטים בלבד
- פיצוי בגין כאב וסבל, פיצוי עבור עזרה בבית בעתיד, ופיצוי בגין הוצאות נסיעה בעתיד. ערעורו של המערער מתייחס לגובה הסכומים שנפסקו לו בפריטים אלה וכן מערער הוא על כך כי ביהמ"ש דחה את תביעתו בגין הפסד השתכרות ועבור עזרה בבית בעבר ונסיעות בעבר. הערעור שכנגד נסב על קביעות ביהמ"ש המחוזי שעל פיה חוייבה המשיבה לשלם ריבית על הפיצוי בשל כאב וסבל בשיעור של %4 לשנה כאשר סכום זה מחושב על ה"סכום המקסימלי" כשהוא כולל הפרשי הצמדה ליום פסק הדין ולא על קרן ה"סכום המקסימלי" לבדה. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל.
ב. לענין שיעור נכותו של המערער - חוות דעת מטעם המערער קבעה למערער שיעור נכות של %77 לעומת זאת חוות דעת של דר' לוטם, רופא שבדק את המערער מטעם המשיבים, קבעה למערער שיעור נכות של %10. לאור הבדלי גישה אלה החליט ביהמ"ש המחוזי למנות מומחה מטעם ביהמ"ש, דר' מייקין, ומתוך בדיקה שערך המומחה הוא מצא כי המערער סובל מבצקת ברגלו וכי בשל הבצקת אינו מסוגל להשתמש ברגלו הימנית והעריך את הנכות בשעור של %65. דר' לוטם חזר על עמדתו אך ציין כי אף אם נניח כי הבצקת נגרמה כתוצאה מהחבלה בתאונה, ולא כפי שהוא סבר שאין לה קשר לתאונה, לא היה מקום לקבוע שיעור נכות של %65 אלא של %50 וזאת לאור הקביעות בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) המתייחסות לפגיעה מתחת לברך. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות דעתו של דר' מייקין בדבר הקשר הסיבתי בין הבצקת לבין החבלה בתאונה על פני חוות הדעת של דר' לוטם, וקבע כי נכות המערער נגרמה בשל התאונה. אשר לשעור הנכות העדיף ביהמ"ש את דעתו של דר' לוטם על פני חוות הדעת של דר' מייקין וקבע נכות בשעור של %50. בממצא זה אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו על המבחנים הקבועים בחוק והדין עמו. עפ"י תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקבעים אחוזי הנכות לצורך חישוב הנזק עפ"י חוק הפיצויים בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. בחוות דעתו סמך דר' לוטם את קביעותיו על התוספת ואילו דר' מייקין נמנע מלעשות כן ואין הסבר בלתי משתמע לשתי פנים בחוות הדעת לשיעור נכות של %65. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש לבכר את חוות דעתו של דר' לוטם על פני חוות דעתו של דר' מייקין.
ג. אשר לפיצוי בגין הפסד השתכרות - ביהמ"ש דחה את תביעת המערער לפיצוי זה. מסקנתו היתה מבוססת על שתיים אלה: על העובדה שכבר לפני התאונה לא פירנס המערער את עצמו מעבודה שכן כבר מגיל צעיר נתגלו אצלו הפרעות נפשיות, הוא התמכר לסמים ולשתיה, עשה נסיונות התאבדות והיה בטיפול במוסד פסיכיאטרי, הוא הסתבך בפלילים וגם ריצה עונשי מאסר, הוא לא הצליח להחזיק מעמד במקום עבודה כלשהו, ומאז 1974 ועד לשמיעת הראיות הוא לא עבד כלל; על העובדה כי במרץ 1976 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות כללית וזכה לגמלה לפי נכות צמיתה בשיעור של %100 על יסוד הצהרתו כי אינו מסוגל לעבוד. בנתונים אלה רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שכבר לפני התאונה לא היה המערער מסוגל להשתקם ובכך אין להתערב. אשר להוצאות הנסיעה, קבע ביהמ"ש כי התובע אינו משותק והוא מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית. נפסק בפריט האמור סכום של 2 מליון ש"י, שהוא סכום העולה אך במעט על 6,000 ש"ח להיום. בנסיבות הענין אין לומר שהסכום נמוך מדי. לענין פיצוי בגין עזרה בבית סבר ביהמ"ש כי כיום אין המערער נזקק לעזרה בבית מעבר לשירות הרגיל שאמו נותנת לו ובענין זה אין להתערב. ברם, ביהמ"ש פסק למערער 1.5 מליון ש"י (בין 4,500- 5,000 שקלים חדשים להיום) מהטעמים שפורטו בפסק הדין היינו "סביר הוא כי אחרי אריכות ימיה של אמו... יתקשה התובע בשל נכותו לטפל בעבודות היותר קשות במשק הבית...". הסכום האמור נפסק איפוא על דרך של אומדנה. לענין זה יש לקבל את הערעור. הסכום האמור נמוך יתר על
המידה. דווקא עקב היות המערער אדם בעל מופרעות נפשית היה מקום לפסוק לו סכום גבוה בצורה ניכרת משפסק ביהמ"ש תוך צפיה שהמערער יזקק לעזרה ממשית אינטנסיבית בשנות חייו המאוחרות. לפיכך הועמד הסכום הפסוק בפריט זה על 5 מליון שקלים ישנים במקום 1.5 מליון שנפסקו.
ד. אשר לערעור שכנגד - אין מנוס אלא להחיל על הנזקים, שאינם נזקי ממון, הנפסקים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, את ההלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון. לכן תחול הריבית שנפסקה על הסכום הבסיסי של 100,000 ל"י ולא על הסכום המשוערך. המשיבים טענו, ולא הוכחש, שהסכום האמור ליום פסק הדין הוא 16,500 שקלים ישנים וסכום זה יבוא במקום הסכום של 1,600,000 שקלים ישנים שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ן (בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד י. אלמוג למערער, עו"ד יחיאל כץלמשיבים. 15.1.87).
ע.פ. 86+76/87/732 - שלמה חליווה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
א. הסניגור ביקש מהרכב ביהמ"ש הדן באישום נגדו כי יפסול את עצמו, ביהמ"ש דחה את בקשתו, וערעורו נדחה. הטענה הראשונה בבקשה לפסילת ההרכב עניינה התבטאות אב בית הדין שהושמעה בעת פניית הפרקליטים אל ההרכב בלשכה בענין שהיה קשור להזמנת עדים מטעם הסניגוריה. הוגשה להרכב רשימה של שבעה עדי הגנה וביהמ"ש ביקש לברר מה הצורך בזימון העדים שרובם אסירים. אחד הסניגורים השיב כי לגבי רבים מן העדים אין הנאשם מוכן לגלות אפילו לסניגורים מה תוכן העדות שהוא מבקש להשמיע. אב ביה"ד העירה לסניגור "אתם לא צריכים להגרר אחרי כל מה שהפסיכופאט הזה רוצה...". על כך העיר הסניגור כי אם יוצאים מנקודת מוצא שהנאשם ביצע את העבירה נשוא כתב האישום ניתן לכנות אותו פסיכופאט, אך אם לא ביצע את העבירה ניתן להבין את התנהגותו לאורך המשפט. לטענת הסניגורים ההערה הנ"ל של אב בית הדין מעידה על דעה קדומה קשה כנגד הנאשם ומכאן הבקשה לפסילת ההרכב. על כך העיר ביהמ"ש המחוזי כי הקשר הדברים אינו לשאלה אם ביצע הנאשם את המעשה אלא ההקשר מתייחס להתנהגות הנאשם במשך מהלך הדיון. כיוון שכך החליט ההרכב שאין בהתבטאות זו כדי להביא לפסילתו והדין עמו. עצם הנסיון לברר מה הנושא שעליו יעידו העדים הוא לגיטימי. לנאשם היו מספר תגובות חריפות תוך מהלך הדיון שאינן מקובלות וטבעיות גם כאשר אדם מואשם בעבירות חמורות, והסברו של ביהמ"ש כי התייחס בדבריו לתכונות אלה של הנאשם מתקבלת מאוד על הדעת. אין גם להסיק מסקנה כי היותו של פלוני בעל מזג או תכונות פלוניות היא גם המלמדת על כך אם ביצע מעשה אינוס ורצח או לאו.
ב. אכן, אין לקבל השמעת הערה מן הסוג שהושמע כאן כדבר מקובל או כדבר שאין בו פגם. על ביהמ"ש לנהוג לעולם באיפוק ובריסון וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר או בעיני הציבור. יחד עם זאת אין לערבב בין התחומים ולא כל דבר שאינו במקומו מבחינת האמירה או ההשמעה הוא גם בגדר עילה לפסילת שופט. אמנם יש חשיבות לכך שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה שנעשה, אך אמת המידה בשאלת הפסלות, איננה צומחת מן השאיפה למראית פני הצדק. הכלל של פסילה כאשר קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים אינו מושתת על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור, אלא על הערכה אובייקטיבית של ביהמ"ש לגבי יכולתו של השופט לדון בענין ללא משוא פנים. לא הוכחו נתונים בדבר קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים ואין ספק שביהמ"ש ידון בענין כאשר הוא בוחן רק בעיות לגופן ועל יסודן יכריע.
ג. טענות נוספות לגבי הפסילה עניינן התערבות ביהמ"ש בחקירת העדים ע"י הסניגורים ב- 63 הזדמנויות שארעו מתחילת המשפט לפני כשלוש שנים ועד לשלב אליו הגיעו עתה. מדובר על עדויות שרישומן משתרע על כ- 3,000 עמודי פרוטוקול. הסניגורים גם התייחסו להחלטות ביהמ"ש שבהן ראו הפלייה לטובה של התביעה מול הפלייה לרעה של הסניגוריה. טענה אחרת מתייחסת להערות של שופט זה או אחר תוך כדי מהלך העדויות. בענין זה נתפסו הסניגורים לגישה מוטעית או לאי הבנה ככל שהדבר נוגע למעמדו ולחלקו של ביהמ"ש בניהול הדיונים ובנוגע למשמעות הדברים שביהמ"ש מעיר במהלך הדיון כדי לנווט את החקירה. ביהמ"ש אינו חייב לתת לחקירה להתנהל באופן המוציא אותה משליטתו. הפרוטוקול גם אינו מאמת גירסת הסניגורים שקופחו בניהול הגנתם. עשרות עדים העידו בביהמ"ש והללו נחקרו בהרחבה וביסודיות על ידי הסניגורים. אין יסוד לסברה כי צריך לתת לבעלי הדין לחקור את העדים כעולה על רוחם מבחינת ההיקף, האופן וההתפרסות על פני נושאים שונים. מהות ההערות של ביהמ"ש צריכה להיבחן על פי סדר הדין הפלילי ועפ"י הכללים של דיני הראיות וצדקתה או היעדר צדקתה של הערה זו או אחרת מועברת תחת שבט הביקורת של ערכאת הערעור אם וכאשר יהיה דיון בפני ערכאה נוספת. מכל מקום אין הצדקה לכך שעם תום המשפט יערוך כל אחד מבעלי הדין מאזן של החלטות לטובתו או לרעתו ויסיק מכך רטרוספקטיבית את המסקנה כי צריך לפסול את ההרכב או את כל הדיון שנתקיים עד לשלב האמור. בתחום הפסלות אין בודקים תוצאות מאזן שנערך עם תום ההליכים, אלא גילוי של משוא פנים מהותי העונה לאמות המידה שהותוו בפסיקה ואשר עליו מגיבים על אתר. טענת פסלות צריכה להיות צמודה מבחינת מועד העלאתה לעילה אשר בעטייה היא מועלית ואין לצבור טענות מסוג זה כדי להעלות אותן במרוכז במועד שהוא נוח מבחינה כלשהי. בסיכום, בטענות המתייחסות לחקירות, להערות ולארועים תוך מהלך הדיון אין למצוא חשש ממשי לדעה קדומה או למשוא פנים.
ד. אחת הטענות עניינה ידיעות שהיו צריכות להגיע, לפי דעת הסניגורים, לפני כעשר שנים, לידיעת אחד השופטים ששירת אז במשטרה, מאחר ומתמחה שלו היה אז חבר בצוות חקירה שטיפל בנושא שהיה קשור לנאשם. השופט הבהיר שלא זכור לו מאומה בנושא זה מן העת ההיא ובכך צריך היה להניח דעתם של הסניגורים. אין אפשרות ממשית לגבש משוא פנים על יסוד דברים שאינם זכורים כלל למי שנוגע בדבר.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד שמעון שובר ושמואל סף למערער, עו"ד גב' נורית שניט למשיבה. 16.2.87).
ע.פ. 647+687/85 - בוריס קיסר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המערער ואשתו המנוחה עלו מרוסיה. לכאורה חיו בני הזוג חיים שקטים, אך בתו העידה כי עוד בטרם עלו ארצה, בשנת 1972, מירר המערער את חיי אשתו על רקע קנאת שווא וללא בסיס מציאותי. הרופאים שטיפלו במערער, בעת שאושפז לאחר האירוע נשוא הערעור, הניחו כי סבל "מפאראנויה של קנאה" ורגשות אלה הוחמרו כנראה בארץ באשר המערער לא עבד בחוץ וניהל את משק הבית ואילו האשה נעדרה מהבית שעות רבות לצורך עבודתה. באחד הלילות שמעה שכנה שמעל דירת המערער בכי אשה וחבטות מכיוון חדר השינה של משפחת המערער שהיה מואר. למחרת היום באו בנותיו של המערער לדירת ההורים, פרצו פנימה ומצאו את אשת המערער מונחת בתוך שלולית דם על הריצפה ומכוסה בשמיכה ואילו המערער שכב על המיטה ונראה כאילו ללא רוח חיים. לאחר מכן הבחינו בו בסימני חיים והוא הועבר לבית חולים. בחדר נמצא מכתב ובו מפרט המערער מקומות מחבוא בדירה בהם הסתיר סכומים שונים של מטבע זר ואלה אמנם נמצאו במקומות המצויינים. בדו"ח הפתולוגי על בדיקת גופת המנוחה
צויין כי נמצאו בפניה ובגולגולתה של המנוחה 40 פצעי קרע בגדלים ובצורות שונות, הפגיעות היו בעיקר באיזור המצח ובקדקוד, בגולגולת היה שבר באורך 14 ס"מ לרוחב עצמות הקדקוד ומסקנת הפתולוג היתה כי מות המנוחה נגרם כתוצאה מהנזקים שנגרמו במכות המרובות שקיבלה במכשיר קהה. המערער טען כי התעורר בלילה לקול חבטה וראה שהמנוחה נפגעה בראשה תוך כדי נפילה מהמיטה, הטיחה ראשה ברצפה וברהיטים מתוך נסיון להתאבדות וכך אמנם התאבדה. כשראה שאינה נושמת כיסה אותה בשמיכה, כתב את המכתב ובלע כ-50 כדורים במטרה לשים קץ לחייו. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת ההתאבדות והרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נדחה.
ב. גירסת ההתאבדות נדחתה ע"י הפתולוג באורח מוחלט ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי גירסה זו. בערעור נמנע תחילה הסניגור מלחזור על גירסת ההתאבדות, והגן עליה רק לאחר שהמערער עצמו דרש זאת. אכן, לא נותר כל ספק סביר שהמערער גרם למות המנוחה והעובדה שהמכשיר שבו בוצע הרצח לא נמצא אינו גורע מהמסקנה המשכנעת שהמנוחה הוכתה במכשיר בעל צורה מסויימת שהותיר סימניו בפגיעות רבות, שבשום נסיבות אין אדם יכול לגרום לעצמו, לא מבחינת מקומן, לא מבחינת כמותן ולא מבחינת עצמתן.
ג. עיקרו של הערעור הוא בטענה שאין המערער נושא באחריות פלילית למעשהו מחמת אי שפיות על הנאשם מוטל העול להוכיח כי בשעת המעשה הפלילי לקה במחלת נפש או סבל מליקוי בכשרו השכלי ולא היה מסוגל להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג. בעקבות המעשה ולאחר שהוחזר להכרתו אושפז המערער להסתכלות בבית החולים הממשלתי לחולי נפש למשך ששה חדשים ומשם הוגשה חוות דעת של שני רופאים. אלה מצאו כי המערער סובל מ"פאראנויה קנאית", הקשורה אך ורק באשתו, כאשר ביתר המערכות התפקוד סביר פחות או יותר. לאחר המעשה נכנס המערער ל"תסמונת גסנר", המופיעה אצל אנשים המואשמים במקרי רצח, כתגובה למעשה והגנה בפני העונש הצפוי. רופאי ביה"ח סברו כי בשעת מעשה בוחן המציאות של המערער היה פגום ופעל תחת מחשבות שוא של קנאה השייכים ל"פאראנוייה... ממנה סבל. בשעת ביצוע המעשה יש להניח שלא הבין את טיב ותוצאות מעשיו". בחוות דעת משלימה ציינו הרופאים כי מחלת המערער פוגעת רק בתחום מערכת המחשבות המיוחסות לאשתו בעוד שיתר התחומים והתפקודים אינם נפגעים. הממצאים של הפסיכיאטר המחוזי שהגיש אף הוא חוות דעת אינם שונים בעיקרם מאלה של הרופאים האחרים, אך לדעתו ה"פאראנויה" של קנאות לא גרמה לו בלבול מנטלי עד שלא היה מסוגל להבין את המשמעות החוקית של מעשיו. תסמונת גסנר היא גם לדידו תגובה שלאחר המעשה ואינה שייכת לענין. סיכומו של הפסיכיאטר כי התמונה כולה אינה אופיינית לתהליך פסיכוטי מהסוג הפוגע באישיות בצורה רחבה ושיכול לשתק את שיפוט המציאות של האדם עד כדי חוסר יכולת להבדיל בין מותר ואסור. המערער עבר זעזוע מוח לפני כ- 35 שנה שבעקבותיו הוכרה לו נכות מסויימת עוד ברוסיה, אך בהיעדר ממצאים נוירוליגיים לא נקשר הדבר עם מצבו בעת המעשה, מה עוד שאפילו המערער לא הלין במשך השנים על מיחושים או הפרעות כתוצאה מכך.
ד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את מסקנת הפסיכיאטר המחוזי ומצא כי התנהגות המערער מיד לאחר המעשה עולה בקנה אחד עם חוות דעת זו, היינו כי המערער ידע היטב את טיב המעשה שביצע וגם ידע שהמעשה אסור. העובדה שהמערער תיאר מהלכיו מיד לאחר שהמנוחה נפחה נשמתה, כיסה אותה בשמיכה, כתב מכתבו שהוא כעין צוואה, סגר הרמטית את הדירה, נטל כמות גדולה של גלולות כדי להתאבד והסתיר את המכשיר בו בוצע המעשה, כל אלה מצביעים על חשיבה מודעת, אמנם עפ"י הגיונו המעוות, ולא על בלבול מנטלי המונע להבחין בין טוב לרע ובין מותר ואסור. למעשה גם אימוץ חוות
דעתם של שני הרופאים מבית החולים אינו מוביל למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. אף לפי הבחנתם, ההפרעה הנפשית של המערער היתה בתחום אחד בלבד, היינו מחשבות שוא של קנאה כלפי אשתו ואילך כל יתר תחומי התפקוד לא נפגעו. בשורה ארוכה של אסמכתאות נקבע כי לא כל הפרעה נפשית מקימה את ההגנה עפ"י סעיף 19 לחוק העונשין. הגנה זו מצומצמת למצב בו טובל נאשם ממחלת נפש ברורה המתקבלת ע"י ביהמ"ש בתור שכזאת, כאשר הנאשם אחוז דחף לעשות מעשה פלילי ועקב המחלה נשללת ממנו כל אפשרות לגבור על הדחף. כדי להקים הגנה בגין אי שפיות על הנאשם להוכיח כי נתקיימו שלושה מבחנים אלה גם יחד: בשעת מעשה לא היה מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום; עקב שלילת כח רצונו או החלטתו של הנאשם במידה ניכרת; בשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל אותה שעה.
ה. אשר לשאלה אם הוכחו הרכיבים של עבירת הרצח - יסוד ההכנה הוכח לא רק ע"י עצם הכנת המכשיר שבו הונחתו המכות, אלא בעיקר ע"י המספר הרב של הפגיעות שפגע המערער במנוחה. החלטה להרוג את המנוחה עולה מהתוצאה שצמחה, בדרך הטבע, מהמעשה, עפ"י ההנחה שאדם מתכוון לאותה תוצאה אשר בהכרח תיגרם. לכך מתווספות העובדות כי המערער סתם את פיה של המערערת לבל יישמעו צעקותיה, וכן התנהגותו ופעולותיו מיד לאחר מעשה כאמור. אשר לקינטור - טוען הסניגור כי התפרצות הזעם של המערער נבעה מהצטברות סובייקטיבית מבחינתו של רגשותיו כלפי אשתו ומחשבות השווא כי היא בוגדת בו, וכי בנסיבות אלה ובמציאות המדומה שלו שווה הדבר למצב כאילו תפס את אשתו בבגידה סמוך למעשה שביצע. גישה זו אין לקבל. היא נוגדת את ההוראה שבסעיף 301 לחוק כי ההתגרות תהא "בתכוף למעשה". בענייננו, בתכוף למעשה לא נעשתה כל פעולה מצד המנוחה שיש בה כדי להכעיס את המערער. במצב זה אין כל קינטור, לא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. העובדה שלמערער מחשבות שוא של קנאה אינה הופכת אותו למי שקונטר בתכוף למעשה.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד שטיין למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 8.2.87).
ע.א. 144/86 - פנחס קופלמן נגד שרה קופלמן
*שיתוף בנכסי בני זוג(הערעור נדחה).
א. עניינו של הערעור סכסוך שפרץ בין בני הזוג בענין נכסיהם המשותפים. תחילה תבעה המשיבה מאת המערער שיתוף בנכסיו, על יסוד הלכת השיתוף, בחשבונות בנקאיים ובפוליסות ביטוח של הבעל. בתגובה תבע הבעל מהאשה מחצית הזכויות בדירת המגורים המשמשת את בני הזוג והרשומה על שם האשה בלבד וכן במכונית הרשומה על שם האשה וביקש כי יוצהר ששני נכסים אלה שייכים גם לו בחלקים שווים. האשה חזרה בה מתביעתה ואילו הבעל המשיך בתביעתו. בני הזוג נישאו בשנת 1967 ולפני נישואיהם רכשו דירה וזו נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. היחסים ביניהם התערערו ובשנת 1972 הגישו תביעה משותפת לבית הדין לגירושין. לאחר מכן השלימו ובמרוצת השנים נולדו להם ילדים. בשנת 1974 רכשו בני הזוג דירת מגורים חדשה שגם נרשמה על שמם בחלקים שווים. שניהם עבדו ותרמו לביסוס המצב החומרי וצבירת רכושם. עד לשנת 1979 לא הקפידו בני הזוג ברישום רכושם המשותף כאשר לכל אחד מבני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים וגם חשבונות משותפים. דירות המגורים היו רשומות כאמור על שם שני בני הזוג ואילו מכונית פרטית שנרכשה רשומה על שם האשה בלבד. בשנת 1979 חל מפנה כאשר בני הזוג מכרו את דירתם השנייה ורכשו דירת מגורים חדשה. בחוזה רכישת הדירה נרשמו האשה ואביה וצויין בחוזה כי 9/10 בדירה יירשמו על שם האשה ואילו 1/10 ע"ש האב. למעשה נרשמה הדירה ע"ש האשה ואביה בחלקים שווים, ורק עם פטירת האב, ב- 1981, הסכימו היורשים כי חלקו של האב בדירה ירשם ע"ש
האשה כך שהאשה רשומה עתה כבעלים היחידה של הדירה. במקביל חלה התערערות מחודשת ביחסים האישיים בין בני הזוג ובשנת 1983 החל ההליך המשפטי הנדון. הבסיס המשפטי לתביעת הבעל כי הדירה והמכונית ירשמו גם על שמו הינה הלכת השיתוף בנכסים בין בני הזוג. יצויין עוד כי לאחר רישום הדירה בחלקים שווים ע"ש האשה ואביה פנה הבעל לעו"ד שטיפל בנושא וביקש לתקן את הרישום באופן ש- 9/10 ירשמו על שם האשה ו-1/10 ע"ש אביה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לרישום מחצית הדירה ומחצית המכונית על שמו של המערער והערעור נדחה.
ב. ביסודה של הלכת השיתוף ההנחה הרווחת בדבר קיומה של הסכמה מכללא בין בני הזוג שכל הרכוש, שצברו במהלך חייהם המשותפים, יהא משותף לשניהם. ההנחה המשפטית היא שבני הזוג החיים יחדיו ובונים במשותף את משק ביתם חזקה עליהם שמתכוונים הם כי רכושם שנקנה ונתגבש במאמצם המשותף יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים. הנחה זו ניתנת לסתירה, אם על דרך הוכחת כוונה שונה מפורשת ע"י הצדדים, ואם בהוכחת כוונה משתמעת שהבעלות ברכוש לא תהיה דווקא שווה. על כוונה משתמעת כזו אפשר לעמוד, בין היתר, מהיחסים האישיים שבין בני הזוג, אם ספוגים הם הרמוניה, רעות ושלום או שמא מעורערים הם ומלווים ריב ומדנים.
ג. מציאות החיים היא שיש וחייהם המשותפים של בני זוג אינם לבביים אך גם אינם מעורערים עד כדי ניתוק ושלילת הקשר האישי. לכן ראוי כי כל מערכת יחסים כזאת תבחן עפ"י עובדותיו של כל מקרה ומקרה, אך כנגד עיני השופט תתייצב תמיד הלכה מגובשת שיסודה בהנחה הבסיסית בדבר קיומה של הסכמה בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי היה מודע להלכה האמורה והנחה עצמו על פיה, דהיינו כי ההנחה בדבר השיתוף בנכסים בין בני הזוג מקובלת ועולה ומוסקת מתוך אורח חייהם המשותפים של בני הזוג במרוצת השנים, אולם הנחה זו ניתנת לסתירה אם באופן כולל ואם מתוך התייחסות ספציפית לנכס מוגדר ומסויים, אם כוונה שינה וסותרת זו מוכחת. השופט עמד על מערכת היחסים שבין בני הזוג במרוצת השנים ועמד במיוחד על התפנית שחלה משנת 1979 ואילך. רישום הדירה על שם האשה ואביה מבטא את התפנית ביחסים בצורה חדה, אם נותנים את הדעת לכך שהדירות הקודמות היו רשומות על שם הבעל והאשה גם יחד. האשה הסבירה תפנית זו בכך כי גילתה שבעלה שכר תיבת דואר נסתרת מידיעתה וקינן בלבה חשד שהוא מסתיר ממנה דברים ואפשר והוא מנהל חיים כפולים. לפיכך, בעצה אחת עם אביה, שמימן את רכישת הדירה, רשמה את הדירה על שמה בידיעת הבעל ובשיתוף פעולה עמו מבלי להקנות לבעל זכות בעלות כלשהי בדירה. הבעל כפר בגרסה זו וטען שהרישום היה למעשה רק למראית עין כדי שהאב יוכל לקבל הלוואה למימון רכישת הדירה ואילו הבעל יערוב להתחייבות האב. ביהמ"ש המחוזי האמין לגרסת האשה והעדיף אותה על פני גירסת הבעל בקבעו שהבעל לא חתם כערב וגירסתו אינה מתיישבת עם ההגיון והמקובל בעסקאות דומות. על כן הגיע ביהמ"ש למסקנה כי הסכמת הבעל לרישום הדירה ע"ש האשה ואביה מצביעים על כך כי הצדדים התכוונו שהבעל לא יהיה שותף בדירה. לכן הגם שהבעל טרח כספית לרכישת הדירה, עובדת הרישום מעידה, בנסיבות המקרה, שהוא וויתר ותרם לצורך השבחת רכושה של האשה. לאותה מסקנה הגיע ממילא ביהמ"ש גם בנושא המכונית.
ד. בענייננו חברו שני גורמים המובילים לסתירתה של חזקת השיתוף בנכסים. האחד הינו רישום הדירה בספרי האחוזה על שם האשה בלבד, והשני מהווה ראייה נוספת לביסוס עובדת הרישום, בכך שהבעל, כאשר שלח מכתב לעו"ד שטיפל ברישום הדירה, דרש כי תתוקן הטעות וכי הדירה תרשם 9/10 ע"ש האשה ו-1/10 ע"ש אביה. העובדה שהנכס נרשם בשם אחד מבני הזוג, כגון בית שהועבר על שמו במשרד ספרי האחוזה, עשוייה לשמש הוכחה לכאורה, מכח דיני הקניין, שהנכס הזה שייך לבן זוג זה בלבד
ואעפ"כ אפשרי שהעובדות יצביעו על כוונת הצדדים שגם לבן הזוג האחר יהיה אינטרס קנייני בנכס ההוא. לפעמים ניתן להיעזר בפרזומפציה שנקבעה מכח דיני היושר ואשר לפיה חזקה על הבעל, שעה שקנה רכוש או השקיע השקעה כספית בשם אשתו או נתן לה כספים כדי שתשקיעם לצורך השבחת רכושה שלה, שהתכוון לתת לה את הרכוש או הכספים במתנה. במקרה דנן ההסכמה והידיעה כי הדירה תרשם על שם האשה, לאחר ששתי הדירות הקודמות נרשמו במשותף, היינו בחריגה וסטייה מהעבר, הדרישה לתיקון הטעות ברישום, התגלות סכסוכים וחשדות בין בני הזוג במועד הרלבנטי לרכישה, וכוונתה הברורה, לכל הפחות של האשה, העולה מהנסיבות, כל אלה מורים על כוונה והסכמה כי הנכס יהיה בבעלותה המלאה של האשה. ניתן גם לראות במכתבו של הבעל לעורך דין המטפל ברישום הודאת בעל דין על הפרדה בנכסים שהיא שקולה כנגד חזקת השיתוף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד לוינגר למערער, עו"ד ענבר למשיבה. 18.2.87).
ב.ש. 131/87 - אורי אופיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בשלוש עבירות סמים, האחת סחר ושתיים סיוע לסחר כאשר בכל אמת מדובר במנות ספורות של הרואין. בשתיים מן העבירות היה זה לפי פנייה של סוכן משטרתי שהיה מוכר לעורר ובאחת מהן היה זה לפי הצעתו של העורר עצמו לאותו סוכן. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור אינו חולק על כך שיש ראיות לכאורה נגד העורר וכן כי בעבירות סמים, ובמיוחד בהירואין, יש לעצור את העבריין עד תום ההליכים כדי להגן על הציבור מפניו, אך לטענתו, בנסיבות דנן אין לנהוג על פי חומרתה של הלכה זו. הנסיבות המקילות לדעת הסניגור הן אלה: יחסי ידידות ששררו בין העורר לסוכן שהיה ידוע לעורר כצורך סם; היותו של העורר עצמו צרכן סם; גישתו למקורות סם כצרכן ולא כסוחר סם; נכונותו להיענות לפניית הסוכן נבעה מהמטרה לעשן סם בצוותא ושלא על מנת לקבל תמורה; העורר שעסק בעבר בסמים התנתק מעיסוקו זה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענות אלה בציינו כי מדובר באדם המעורה מאוד בשוק הסמים אשר עדיין משתמש בסמים באופן אינטנסיבי והוא מכר לסוכן משטרתי הרואין תוך גילוי יוזמה ומרץ ותוך כדי הדרכה כיצד לעשן את הסם. אמנם, השיקול כי העורר עדיין משתמש בסמים וכי הוא הדריך את הסוכן כיצד לעשן אין בו כדי לתמוך במסקנת המעצר, אך נכונה המסקנה העולה מהתמלילים של השיחות שבין העורר והסוכן המשטרתי כי על אף דיבוריו של העורר כאילו הפסיק את עיסוקו בסמים הוא לא משך ידו מכך עדיין. כמו כן עולה מהתמלילים כי העורר גילה מידה לא מבוטלת של יוזמה ומרץ בהשגת הסם עבור הסוכן. לפיכך אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גולן לעורר, עו"ד גנסין למשיבה. 20.2.87).
ב.ש. 137/87 - אריה ליבוביץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשלושה אישומים הקשורים לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הנוגעים למקרים שבהם הבטיח למתלוננים לסייע להם במכירת מכוניותיהם או להחלפתן וכאשר המתלוננים נפרדו מהמכוניות לתכלית זו לא זכו לראות לא אותן ולא את המכוניות שהיו אמורות להמסר להם במקומן. כאשר גבר הלחץ על העורר ע"י בעלי המכוניות המציא להם שיקים שהופקדו בידיו על ידי חברתו לבטחון ולא לפרעון. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
לעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות הקשורות עם מסירת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במירמה. המחוקק מתייחס בחומרה למי שנדון בעבר בקשר לעבירות מרמה וחוזר על מעשיו גם לאחר ההרשעה ואף מרשה בכגון דא לציין עובדה זו בכתב האישום כדי להכניס את העבירה החדשה לגדר סעיף 436 לחוק העונשין שהעונש הקבוע במסגרתו חמור לעומת העונש שנקבע בסעיפים אחרים של קבלת דבר במרמה. בנוסף לחומרת העבירה כפי שהמחוקק מתייחס למעשה אין העורר לומד לקח מהעונשים שהוטלו עליו בעבר והוא חוזר לסורו וממשיך באותה דרך אם כי בשיטה חדשה. העורר גרם במעשיו נזקים כלכליים לא מעטים לציבור וביהמ"ש רשאי היה להתייחס לחידוש מעשיו כאל סיבה מספקת למעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. 22.2.87).
ב.ש. 144/87 - חנן רינטוביץ נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהשתתפות בשוד שבוצע במלטשת יהלומים, ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים ובקשה לעיון חוזר של העורר נדחתה. הערר על כך נדחה. נטען בקשה לעיון חוזר כי שותפו לעבירה של העורר שוחרר ממעצרו לפני שהוגש כתב האישום נגדו. ביהמ"ש התייחס לטענה זו וציין כי עפ"י החומר שלפניו היה העורר, בשלב האפקטיבי של ביצוע המעשה, הרוח החיה בתכנון העבירה. התביעה הראתה עפ"י תשתית ראייתית מספקת כי יש יסוד בחומר הראיות למסקנה זו של ביהמ"ש. העבירה של שוד במלטשת יהלומים חמורה לפי מהותה ולפי תוצאותיה. יתירה מזו, לאחרונה רבו מקרי שוד מהסוג הזה ואין סיבה שביהמ"ש יתייחס בסלחנות כלפי אלה שנגדם ראיות משמעותיות על חלקם בביצוע המעשה. נוסף לכך, לעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ומתעורר הרושם כי העורר מתפרנס מההתפרצויות שהוא מבצע. מדובר בנאשם בעל אופי פלילי מובהק המהווה עול על הציבור בשל פגיעותיו החוזרות בציבור. כך כי לא רק העבירה החמורה מחייבת את מעצר העורר אלא גם הנסיבות הנוספות שצויינו.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד טננבלט לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 17.2.87).
ב.ש. 146/87 - חוסיין עזאם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שימש כפקיד במזכירות ביהמ"ש בעכו והואשם בכך כי במסגרת עבודתו גנב מאלה הנזקקים לשירות מזכירות ביהמ"ש סכומים רבים וכן דרש וקיבל שוחד בלמעלה מ- 100 מקרים. משנעצר הודה במשטרה במעשים המיוחסים לו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. לפנינו מקרה החורג בחומרתו ממקרים רבים שבאו לפני ביהמ"ש. זוהי שחיתות של ממש שאין להשלים עמה וכאשר היא מתבצעת במזכירות ביהמ"ש היא מקבלת גוון מודגש הפוגע ישירות בתדמיתה של מערכת הפקידות בביהמ"ש. יש שחומרת העבירה המיוחסת לחשוד היא כה מפליגה ומרחיקה לכת עד כי יש בכך משום הצדקה להשארתו של הנאשם במעצר עד תום ההליכים כאשר קיימת תשתית ראייתית מספקת נגד הנאשם. במקרה של העורר ריבוי המקרים שמיוחסים לו מחייב תגובה מתאימה של מעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד בן חיים לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 17.2.87).
ב.ש. 157/87 - חיים שטרית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בדקירת המתלונן וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי בידי העורר חומר המפריך את טענות התביעה נגדו ואולם בשלב זה אין מקום לבחון את אמיתות
החומר שבידי הצדדים. השאלה היא אם התביעה הניחה תשתית ראייתות שתסבך את העורר במעשה המיוחס לו ועל שאלה זו יש לענות בחיוב. לעורר מייחסים עבירה חמורה של פציעה בכוונה תחילה ולא רק חומרת העבירה עומדת בעכרו, אלא שלעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות במעשים פליליים מסוגים שונים אם כי לא של אלימות. כאשר למעשה חמור כגון דא מתווסף עבר פלילי כגון זה ניתן להצדיק את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה, עו"ד שקד לעורר, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 22.2.87).
ב.ש. 94/87 - יצחק בן פלס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה כאשר דקר בשתי דקירות סכין חמורות את המתלונן, האחת בידו הימנית והשניה בבית חזהו השמאלי. המעשה אירע כאשר העורר והמתלונן ישבו במושב אחורי של מכונית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה במידה הדרושה לשלב זה של המעצר ואשר למהימנות הראיות הרי בקשר לכך יוחלט בעת הבירור המשפטי. זהו מקרה הראוי למעצר עד תום ההליכים, לא משום חומרת העבירה כשלעצמה, אלא משום שמי שחשוד באלימות מסוג חמור כזה, קיימת סכנה לצבור באם יתהלך חפשי. כמו כן, המשפט כבר החל ונקבעו תאריכים נוספים ומועדים קרובים. נוסף לכל אלה העורר הוא בעל הרשעות קודמות ובכללן עבירות אלימות חמורות.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ט. נדשי לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 10.2.87).
ב.ש. 104/87 - יוסי בן עמי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בחמישה אישומים של מכירת הירואין לסוכן סמוי וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר תוקף את מהימנותו של סוכן המשטרה, שלטענתו הינו אדם המכור בעצמו לסמים. גם אם יוצאים מהנחה כי זה המצב, הרי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לבסוס ההאשמות. זאת בין היתר בהתחשב בעובדה שלגופו של הסוכן חובר מכשיר הקלטה ותוכן השיחות המוקלטות בין העורר לסוכן מסבך לכאורה את העורר בעבירות המיוחסות לו. לעורר גם הרשעות קודמות מרובות הכוללות עבירות סמים ובשל אחת העבירות האמורות תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. לפיכך אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. ניניו לעורר, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 12.2.87).
ב.ש. 123/87 - עלא אלדבעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד וחבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננת שעסקה בזנות מכרה שירותיה לעורר תמורת 30 שקלים ומיד לאחר שהעורר הגיע לסיפוקו נטל מידי המתלוננת את הסכום הנזכר ודקר אותה בכתף ובחזה, נעלם ונתפס באקראי כעבור מספר חדשים. בהודעת העורר במשטרה משתמעת הודייה שהוא נכח במקום העבירה במועד הרלבנטי וכן אישור שהוא שדקר את המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
לנוכח המעשים האמורים שנתאשרו בחלקם ע"י העורר, היה ביהמ"ש רשאי להגיע למסקנה שהתביעה הניחה תשתית ראייתית מספקת לצורך הוראת המעצר. אשר לעצם השאלה אם יש לעצור את העורר בגין העבירה הנ"ל - מדובר בביצוע דקירות במידה שסיכנו את חיי המתלוננת שאושפזה לאחר מכן למשך שבועיים. כמו כן מעשים מהסוג הנדון, שדידת כספי האתנן מיצאניות, רבו לאחרונה ויש להגן על נשים אומללות אלה
שהגורל התאכזר להן מפני תוקפים בכח. מעשהו של העורר הצטיין גם באכזריותו. הסניגור ניסה להתגבר על מבנה ההוכחות שהביאה התביעה והסתמך על העובדה שפרטי המקרה נמסרו מפי המתלוננת טיפין טיפין כאשר מדי פעם הוסיפה נדבך חדש לגירסתה, ולפיכך אין, לדעתו, להתייחס לגירסה באמון. ברם, המתלוננת מסרה את גירסתה סמוך לאחר הניתוח שבוצע בגופה ובסיטואציה זו אין לדרוש ממנה לזכור את כל הפרטים בבת אחת. העורר גם העלה טענת שכרות בשעת המעשה ואולם מלבד הדברים שאמר העורר בנושא השכרות אין כל הוכחה מספקת שתאשר קיומה של הגנת השכרות.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד אבו גוש לעורר, עו"ד גנסין למשיבה. 16.2.87).
ב.ש. 178/87 - דוד בלאס נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים (חשש לשבוש הליכי משפט) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים ובשעתו נדחה עררו לביהמ"ש העליון כאשר השופט ברק ציין כי קיימת עילה בדין למעצרו של העורר ושעניינה העיקרי החשש משבוש הליכי המשפט. חשש זה, אינו תאורטי אלא מבוסס ברמה הדרושה לשלב זה של ההליך. עתה ביקש העורר לקיים דיון חוזר בהחלטת המעצר וביהמ"ש דן בנושא ודחה את הבקשה לשחרר את העורר. השאלה של חשש לשיבוש הליכי משפט אינה פתוחה עוד לדיון מחדש, אלא אם חל שינוי נסיבות מאז החלטת השופט ברק. טענת הסניגור היא כי חל שינוי בכך שעדויות עדי התביעה כבר הסתיימו וכל נסיון של העורר להפעיל השפעה על עדים, אם יעשה, לא יוכל מבחינה אובייקטיבית להביא לשיבוש הליכי משפט. הסניגור הרחיק לכת והציע למנוע כל אפשרות של השפעה על עדים. הוא מוכן להודיע לתביעה מראש מי יהיו עדי הגנה, הצהיר שההגנה לא תסתמך על חומר כתוב שלא הובא או שלא יובא מראש לידיעת התביעה ותביא עדים מומחים שיסתמכו רק על החומר שיהיה גלוי לתביעה. הוא המשיך והצהיר כי אם יבקש מי מעדי ההגנה לשנות מגירסתו לא יביא את הגירסה הסותרת בפני ביהמ"ש. הערר נדחה.
יש כאן בסיס לחשש של שבוש הליכי משפט והחשש לא פקע עם תום השמעת עדי התביעה. הוא ממשיך לעמוד בעינו ולאו דוקא לענין השפעה ישירה על עדים. אשר להצהרות הסניגור לענין עדי ההגנה - הבטחתו של הסניגור מסתיימת בנקודה שבה מוכן העורר לפעול לפי הצעתו. אם העורר יסטה מהבטחת הסניגור לא יוכל ביהמ"ש הדן במשפט לפטור עצמו מלהכנס לעבי הקורה ולסרב לשמוע ראיות על סמך הצהרותיו של הסניגור בלבד. הטענה של התארכות הדיון במשפט זה אין בה משום חדוש, דבר זה צפוי במשפטים רבי היקף מסוג זה ובודאי היה ידוע גם בהליכים הקודמים בתיק זה.
(בפני: השופטת נתניהו. עוה"ד וינרוט וויינשטיין לעורר, עו"ד גב' דבורמן למשיבה. 22.2.87).
ב.ש. 109/87 - מיכאל אלמליח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בהחזקת כמות של כ- 0.4 גרם הרואין, כמות העולה בכ- %50 על הכמות המוכרת לצריכה עצמית. ביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. טענת העורר היא כי הסם נועד לצריכה עצמית וכי הוא צורך סמים, אם כי לא הגיע לדרגת נרקומן. זאת יהיה עליו להוכיח לביהמ"ש אשר ידון במשפטו ולעניין שבפנינו קיימת ראיה לכאורה, מעצם ההחזקה בכמות הנ"ל, שהסם לא נועד לצריכה עצמית. עברו הפלילי של העורר מכיל הרשעות בעבירות גניבה והתפרצות אך אין לו הרשעות קודמות בעבירות סמים. אעפ"כ ולמרות נסיבותיו האישיות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. כמות הסם שנמצאה מספקת ל- 9 מנות וההנחה היא שהיא נועדה למסחר. יש רגלים לחשש שהעורר יסכן את שלום הצבור שכן הוא עלול לחזור לפעילות בתחום הסמים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אמיר לעורר, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 10.2.87).
ב.ש. 100/87 - אליהו ואלברט דהן נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גזר דין (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת נשק שלא כדין והמבקש הראשון הורשע גם בהתפרצות למקום מגורים, בעבירת גניבה ועוד. המבקשים נדונו לשלוש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי. פסק הדין ניתן ביום 16.1.87 וביצועו עוכב לחודש ימים כדי לאפשר למבקשים לעשות את הסידורים הדרושים בטרם ריצוי עונשם. עתה הם ביקשו לדחות את ביצוע מועד גזר הדין עד לערעור ונימוקם כי פרט לעדות של עד מדינה אין סיוע שניתן לבסס עליו את ההרשעה. כן הצביעו הסניגורים על כך שלמבקשים אמנם עבר פלילי אך הם שוקמו מזה 8 שנים והמאסר יפגע בכך. התובעת הצביעה מאידך על קיומו של סיוע ועל התקופה הארוכה של העונש שנגזרה למבקשים. בקשתם נדחתה. כלל הוא שלאחר הרשעה אין מעכבים את ביצוע גזר הדין אלא אם קיים סיכוי בולט לעין, על פני פסק הדין, לזכות בערעור, או שמדובר בתקופת מאסר קצרה. הנימוק העיקרי לכך הוא שלאחר ההרשעה שוב לא קיימת חזקת החפות, כמו במקרה של מעצר חשוד או נאשם. בענייננו אין למצוא סיכוי בולט לקבלת הערעור וכן תקופת המאסר היא ארוכה ומשמעותית בגלל החומרה היתירה של המעשים שבהם הורשעו המבקשים. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד ציון אואזנה ורובינשטיין למבקשים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 18.2.87).
ב.ש. 18/87 - מדינת ישראל והועדה המחוזית לתכנון ולבניה נגד מנשה אלישר
*העברת דיון (בקשה להעברת הדיון לביהמ"ש בת"א - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד המבקשים ואלה ביקשו להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בת"א כאשר הבקשה מתבססת על סעיף 78 לחוק בתי המשפט. בד בבד טענו המבקשים טענת חוסר סמכות של ביהמ"ש המחוזי בירושלים הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון. פניית המבקשים לפי סעיף 78 נערכה כאשר הטענה הנ"ל תלויה ועומדת ודבר זה אינו בגדר האפשר מבחינת הברירות המשפטיות שבפניהם. עליהם לבחור בין טענת חוסר סמכות לבין בקשה להעברת דיון המועלית בפני בימ"ש שהוא בעל סמכות ואין מעלים שתי טענות אלו בעת ובעונה אחת. אולם בשלב הנוכחי כבר ניתנה החלטה הדומה את טענת חוסר הסמכות ועל כן אין להתפס לפגם זה ומה גם שכבר היה וביהמ"ש התיר העלאת בקשה לפי סעיף 78 אחרי שנדחתה טענת חוסר סמכות. לגופו של ענין נדחתה הבקשה להעביר את התיק מביהמ"ש המחוזי בירושלים לביהמ"ש המחוזי בת"א. הבקשה הועלתה זמן רב מדי אחרי הגשת התביעה והמצאתה למבקשים (כארבעה חודשים), אין גם פירוט של העדים שהזמנתם לירושלים תכביד כביכול על נוחות בעלי הדין. נוסף לכך, ראש וראשון לנימוקים לדחיית הבקשה, אין ביהמ"ש נוהג להעביר בעת הזאת דיון מבית משפט שמחוץ לתל אביב לביהמ"ש המחוזי בתל אביב העמוס תיקים לעייפה.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד מרים רובינשטיין וישראל נשבן למבקשים, עו"ד ארנולד שפאר למשיב. 11.2.87).
בר"ע 6/87 - מדינת ישראל, הועדה המחוזית לתכנון מחוז המרכז והועדה המקומית לתכנון חוף השרון נגד מנשה ח. אלישר
*סמכות מקומית לדון בתביעת פיצויים נגד ועדה מחוזית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
עניינה של הבקשה החלטת ביהמ"ש המחוזי כי יש לו סמכות מקומית לדון בתביעת המשיב כנגד המערערות בעניין פיצויים לפי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה. אין חולק כי המערערת השלישית, הועדה המקומית, איננה בעל דין אשר אותו ניתן לתבוע במקרה כגון זה בגפו בביהמ"ש
שבירושלים, אך טענת המשיב היא כי צירופה של הועדה המחוזית היא המכשירה את התביעה מבחינת הסמכות המקומית. טענת המערערות היא כי לפי תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בתביעת פיצויים לפי סעיף 199 לחוק) גם הועדה המחוזית צריכה להתבע במחוז המרכז, שהרי בתקנות נאמר כי יש לתבוע את הועדה המחוזית הנוגעת, בדבר, היינו את הועדה של המחוז המסויים שבו נמצאים המקרקעין דוקא. אם מאבחנים בין ועדה לועדה עפ"י המחוז, משמעות הדבר היא כי אין רואים את כל הועדות המחוזיות בצוותא חדא כזרועות המדינה, אלא כל אחת מהן לחוד היא נתבע בכוח ובתור שכזאת ולאור שיוכה למחוז מסויים גם יש לתחום את הסמכות המקומית. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
לאור הוראות חוק התכנון והבניה יש לראות את הועדה המחוזית כזרוע של המדינה, שסמכותה משתרעת על המחוז כמשמעותו של מונח זה לפי ההודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות המשמשת אגב גם את החלוקה בין בתי המשפט לפי חוק בתי המשפט. הועדה היא זרוע תכנונית של המדינה, היא אינה גוף משפטי נפרד ועצמאי היכול לתבוע ולהתבע ואין גם הוראה חקוקה מפורשת הקובעת מקום הגשתה של תביעת פיצויים. מכאן כי חל לגבי הועדה המחוזית כל האמור בחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) לרבות סעיף 11 שבו אשר לפיו דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה. הועדה המחוזית מיוצגת ע"י היועץ המשפטי לממשלה ודין כל ועדה מחוזית כדין המדינה וממילא ניתן היה להגיש תביעה נגדה גם בביהמ"ש המחוזי בירושלים.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד גב' מרים רובינשטיין וישראל נשבן למערערות, עו"ד ארנולד שפאר למשיב. 11.2.87).
בר"ע 688/86 - רוחמה רובינשטיין נגד מפרק עין טל בע"מ בפירוק ואח'
*החלטות בענין סמכות מפרק (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי היה מודע לסמכותו להכריע בשאלות שבעובדה ולגבות ראיות ועשה בה לכאורה שימוש ראוי ונכון. ככלל לא יתערב ביהמ"ש העליון בין בשבתו לערעור ובין, מדרך קל וחומר, בשקלו הענקת רשות ערעור במימצאים עובדתיים שהסיק המפרק או בימ"ש קמא. יתירה מזו, לעיצומו של ענין תוכל המבקשת להעלות את כל השגותיה בבוא העת, במסגרת של ערעור בתום הליכי הפירוק. גם טענתה של המבקשת נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי שיש לראות בהחלטתו רק הוראות למפרק ולא פסק דין בהוצל"פ אין לה לכאורה על מה שתסמוך. אין בבקשה שאלה עקרונית או בעלת חשיבות כללית ובהעדר שאלה כזו דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ישראל פיקל למבקשת, עוה"ד איתן הברמן וחנן מלצר למשיבים. 13.2.87).
בר"ע 691/86 - ציון סוכנויות בע"מ ואח' נגד סי.נ.סי. סוכנות לביטוח בע"מ ואח'
*החזרת פסק לבורר
(הבקשה נדחתה).
ההחלטה עליה סבה הבקשה, להחזיר את הפסק לבורר, סומכת על סעיף 24(3) לחוק הבוררות ואין מקום להרשות ערעור עליה. נקבע בהחלטה שהבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסכם הבוררות, לפיו אין הוא רשאי לפסוק בניגוד לקביעת המעריך, ופירושו של הבורר לגבי מה שקבע המעריך מוטעה הוא וטעות זו כמוה כהפרת ההגבלה האמורה בהסכם, שכן לא הוסמך בהסכם לשנות את קביעתו של המעריך. פסיקתו של הבורר בשאלת סמכותו איננה סופית ומחייבת. לפיכך פתוח פירושו להכרעה במסגרת הדיון בביטולו של הפסק, אלא אם כן הסכימו הצדדים במהלך הבוררות לכלול גם שאלת הסמכות בגדר סמכויותיו. בענייננו אין תימוכין להסכמה כזו. המשיבה אמנם הסכימה שהבורר "ידון" בשאלה אך הסכמתה לדון בשאלה אין לפרשה בנסיבות הענין כהסכמה להרחיב את סמכותו להכריע בשאלה זו סופית.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד פנחס רובין למבקשות, עו"ד שאול מנהיים למשיבים. 13.2.87).