ע.א. 549/84 - אשר חורי ואייזיק - חורי (שותפות לא רשומה) נגד לילי בת אהרון ואח'
*תביעה נגד שותפים בגין הפרת הסכם מכר דירה(הערעור נדחה בעיקרו).
א. ביום 27.3.80' נחתם חוזה בין אדם בשם יחזקאל אייזיק (להלן: אייזיק) לבין המשיבות שבו התחייב אייזיק לבנות עבורן דירה על גג של בנין מסויים. המשיבות עמדו בכל ההתחייבויות לפי ההסכם אך אייזיק לא מילא את התחייבותו וכלל לא החל לבנות את הדירה. המשיבות תבעו אותו לדין ולאחר מו"מ הגיעו לכלל פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין שלפיה חוייב אייזיק לשלם למשיבות כ- 45,000 שקל לסילוק תביעתן. סכום זה לא סולק ואין ביכלתו של אייזיק לשלם אף אגורה. לאמר הדברים הללו התברר למשיבות כי ביום 20.6.79, בטרם חתם אייזיק על החוזה עמן, נחתם בין אייזיק לבין המערער הסכם שותפות להקמת הדירות בבנין הנ"ל. בהסכם צויין כי השותפות תבנה את הדירות על הגג וכי לאחר מכירת כל הדירות תעביר השותפות לחורי את השקעתו והיתרה תחולק בין השותפים. הסכם השותפות לא בוטל והשותפות לא פורקה. משנודע למשיבות דבר השותפות, הגישו תובענה למתן פסק דין הצהרתי כי פעולותיו של אייזיק, ובכלל זה חתימת ההסכם לבניית הדירה וחתימת הסכם הפשרה, מחייבות גם את השותפות וגם את המערער כשותף בה. ביהמ"ש פסק כמבוקש והערעור נדחה בעיקרו.
ב. המשיבות מבססות טענתן כי המערער והשותפות אחראים לפעולותיו של אייזיק, הן על הוראות סעיפים 13 ו- 14 של הסכם השותפות, הן על סעיף 14 של פקודת השותפות והן על כך שלמעשה פעל אייזיק בחתמו על ההסכם עם המשיבות בשם השותפות, על דעתו ובהסכמתו של המערער. סעיף 13 של הסכם השותפות קובע כי "חתימותיהם של הקבלן (אייזיק) ושל חורי תחייב את השותפות.". ביהמ"ש המחוזי קיבל את פרשנותו שלב"כ המשיבות כי דיה חתימה אחת של אחד משני השותפים כדי לחייב את השותפות ועל כך חולק ב"כ המערער המצביע על "וו" החיבור של התיבה "ושל". נוסחו של סעיף 14 של הסכם השותפות אומר כי "כל שותף הינו ב"כ השותפות ושאר השותפים לשם עסקי השותפות... אלא אם כן... אין לו סמכות לפעול בשם השותפות..".לעומת סעיף 14 להסכםהשותפות קובע סעיף 14 של הפקודה כי "כל שותף הוא שליח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות ופעולתיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר לה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות...". ב"כ המערער נאחז בנוסח סעיף 14 של ההסכם (להבדיל מסעיף 14 של הפקודה) ומדגיש את המלים "לשם עסקי השותפות"המופיעות בו ולטענתו אייזיק לא פעל לשם עסקי השותפות. ברם, פרשנותו של סעיף 14 להסכם אינה דרושה לענין. אם שונות הוראות סעיף 14 של ההסכם מהוראות סעיף 14 של הפקודה אין הן יכולות לגבור על הפקודה. מטרת סעיף 14 של הפקודה היא להגן על צד שלישי העוסק עם שותף בדרך הרגילה של עסקי השותפות. הצדדים לשותפות אינם יכולים לצמצם בהסכם פנימי שביניהם את ההגנה הזו הניתנת בדין לצד השלישי. הוראת סעיף 14 של הסכם השותפות אינה רלבנטית לכן.
ג. על פי קביעת ביהמ"ש פעל אייזיק בעשותו את ההסכם עם המשיבות במסגרת מטרות השותפות שהן בניית הדירות ובכך התקיימו הוראות הרישא של סעיף 14 של הפקודה. נטל הראיה בדבר העובדות הדרושות לסיפא של סעיף 14, המהווה את החריגה לרישא (כי לאייזיק לא היתה הרשאה וכי המשיבות ידעו זאת) הוא על המערער. עם זאת קבע ביהמ"ש כי הוכח שלאייזיק היתה למעשה הרשאה להתקשר בשם ל"שותפות" אין צורך להכנס לשאלת הפרשנות של סעיף 13 על נוסחו הפרובלמטי ודי בכך שהיו בפני ביהמ"ש ראיות שהמערער היה נוכח בעת חתימת ההסכם עם המשיבות וכי הוא ראה עצמו שותף לעסקא ואף ערך חשבונות עם אייזיק במועד מאוחר יותר. טוען ב"כ המערער כי לכל היותר פעל אייזיק בשליחות נסתרת למען עצמו וכי רימה את המערער ושלשל את
כספי התמורה לכיסו ולכן אין פעולתו מחייבת את השולח. אכן הרעיון שבסעיף 14 של הפקודה דומה לרעיון השליחות הנסתרת אך בעת עשיית ההסכם פעל אייזיק בידיעת ובהסכמת המערער. העובדה שלאחר מכן אולי רימה את המערער ולא החזיר לו את חלקו בתמורה אינה משליכה אחורה ואינה גורעת מכך שבעת עשיית ההסכם פעל בדרך הרגילה בשם השותפות .
ד. שאלה אחרת היא אם נתקיימו הוראות סעיף 14 של הפקודה גם לגבי הסכם הפשרה שעשה אייזיק עם המשיבות. לענין זה אין ראיה כי אייזיק הורשה לעשות את הפשרה ולהסכים שינתן פסק דין בהתאם לה. הסכם הפשרה אינו עסק מן הסוג שעושה השותפות במובן הרישא של סעיף 14 של הפקודה. לפיכך לא ניתן לחייב את המערער ואת השותפות על פי הסכם הפשרה, אך המשיבות זכאיות להצהרה כי המערער והשותפות אחראים הדדית עם אייזיק על פי ההסכם שאייזיק כרת למכירת הדירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד משההרפז למערערים, עו"ד דוד ארנסט למשיבות. 23.9.86).
ע.א. 23/84 - רחמים זכאי ואח' נגד יהודית ירניצקי ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה, ילידת 1951, נפגעה בתאונת דרכים ביום 30.5.79 ונקבעה לה נכות אורטופדית של %19 ונכות נפשית של %10. בעת התאונה היתה המשיבה נשואה ואם לילד אחד ולאחר מכן נולדו לה עוד שני ילדים. היא עבדה כלבורנטית במכון הממשלתי למחקר ביולוגי בנס ציונה ועבדה בחלקי משרה שונים. בתובענה שהגישה נפסקו לה פיצויים ושני הצדדים ראו עצמם מקופחים מהפיצויים שנפסקו והוגשו ערעורים לביהמ"ש העליון. לבסוף נותרה מחלוקת רק בדבר שיעור הפיצוי בעד הפסד השתכרות בעתיד, הפיצוי עבור עזרה בבית בעבר ופיצוי עבור עזרה כזו בעתיד. הערעור נתקבל רק בענין הפיצוי עבור עזרה בעתיד.
ב. ב"כ המשיבה טען כי ביהמ"ש טעה בכך שלא קבע את הפסד ההשתכרות בעתיד על בסיס הפסד ההשתכרות בעבר, באותו חלק של התקופה הקרובה לפסק הדין. אין בטענה זו ממש. הנתונים והרכיבים לחישוב הפסדי שכר בעבר ואלה של חישוב הפסדי שכר בעתיד שונים זה מזה. הפסדי העבר הם נזק ממשי המחושב על פי המצב שהיה בפועל בתקופה הנדונה, בעוד הפסדי העתיד הם נזק משוער שבחישובו צריך להביא בחשבון אפשרויות שונות כגון, הסיכוי הטוב לשיפור במצב הרפואי. השופט שקל באופן סביר את הסיכויים והאפשרויות בעתיד ואין להתערב בתוצאה שאליה הגיע.
ג. אשר לעזרה בבית בעבר - ביהמ"ש חילק את פרק הזמן שבין התלונה לבין פסק הדין לשלש תקופות כאשר עבור התקופה האחרונה קבע פיצוי עבור שעתיים ביום עזרה בבית. ב"כ חברת הביטוח טוענת נגד דרך החישוב באשר לדעתה לא צריך היה לפסוק למשיבה פיצוי בגין עזרה שלא העסיקה וכן שהיתה הגזמה בשעות העזרה היומית שלפיהן נעשה החישוב. אין ממש בטענות אלה. ההלכה היא שאם הוכח שהנפגעת לא העסיקה עזרה, שהיתה זקוקה לה, בגלל חוסר אמצעים כספיים, על ביהמ"ש לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בן הזוג או בני המשפחה של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק. אשר למפתח השעות שעל פיו נעשה החישוב - אמנם החישוב נעשה ברוחב לב אך לכלל הגזמה המצדיקה התערבות לא הגיעו הדברים.
ד. לא כן לגבי חישוב ההפסד עבור עזרה בבית בעתיד. בענין זה קבע השופט שהתובעת תזקק לעזרה מסוימת בעתיד, אך יחד עם זאת ציין שאין להתעלם מכך שממילא היתה נזקקת לעזרה בבית עקב התקדמות הגיל וכן שהעזרה בטיפול בילדים נדרשת כל עוד הילדים רכים בשנים, וכן שקיים סיכוי טוב לשיפור ניכר במצבה הנפשי של התובעת.
ביהמ"ש ציין כי כל אלה הם נימוקים טובים ומקובלים להפחתה ניכרת של הפיצוי בראש נזיקין זה לעתיד לעומת הפיצוי עבור העבר. אעפ"כ פסק פיצוי לעתיד לפי 14 שעות עזרה שבועיות לתקופה של 38 שנים, היינו בדיוק הבסיס לחישוב ההפסד עבור התקופה השלישית שלפני מתן פסק הדין כאשר היה מדובר בשתי שעות ליום, לכך לא היתה הצדקה מהנימוקים שפורטו לעיל. התוצאה שנתקבלה היא מוגזמת ובלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בה. לפיכך הוחלט להעמיד את הפיצוי עבור ראש נזק זה על מחצית הסכום שנפסק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' שפירלמערערים, עו"ד קרייצמן למשיבים. 30.9.86).
ב.ש. 681/86 - שלמה פרץ נגד מזל פרץ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעת מזונות של המשיבים נגד המבקש והדיון נקבע ליום 14.4.86. במועד זה התייצב ב"כ המבקש והודיע שהמבקש ברח מהארץ בשל חובות כספיים. הפרקליט חקר את המשיבה על תצהירה וביקש לסכם טענותיו. ביהמ"ש החליט כי בתביעת מזונות לפי פרק כ"א לתקנות סדר הדין האזרחי על בעל הדין המצהיר, (בענייננו המבקש), להתייצב בעצמו לחקירה ואי התייצבות כמוה כאי התייצבות לדיון לפי תקנה 157 ומכאן שכתב הגנתו של המבקש כאילו לא הוגש ויש להתעלם ממנו וחלות הוראות תקנה 97 לענין פסק דין בהעדר הגנה. ביהמ"ש החליט איפוא לדחות בקשת ב"כ המבקש לסכם טענותיו ונתן פסק דין על יסוד האמור בכתב התביעה בלבד. בגוף פסק הדין נרשם כי הוא ניתן במעמד המשיבה ובא כוחה "ובהעדר הנתבע". ביום 16.5.86 הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שלא ידע מה מועד הדיון שכן ברח מן הארץ. הבקשה נדחתה ונקבע שההודעה על מועד הדיון שנמסרה לב"כ המבקש כמוה כמסירה למבקש עצמו. בקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש נדחתה. ביום 4.8.86 פנה המבקש וביקש להאריך לו את המועד להגיש ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי מיום 14.4.86. הטענה העיקרית היא שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד ולא הומצא לו לפי הוראות התקנות ולכן לא החל מנין הימים העומדים לו להגשת ערעור. לחילופין טוען המבקש כי התקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד. הבקשה נדחתה.
ב. אין לראות את ב"כ המבקש כמי שקיבל את פסק הדין במעמד נתינתו ביום 14.4.86. אכן, ב"כ המבקש היה נוכח בדיון באותו יום אך ביהמ"ש החליט להתעלם מנוכחותו ונתן פסק דין במעמד צד אחד. דבר זה עולה בבירור מאיזכור התקנה 97(א) בדבר פסק דין שלא בפני הנתבע. כמו כן נרשמה בפסק הדין נוכחות המשיבה וב"כ ולא צויינה נוכחות ב"כ המבקש. הדעת נותנת שביהמ"ש ביקש לפתוח פתח למבקש לפנות בבקשה לביטול פסק הדין לפי תקנה 201. כיון שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד נותרת השאלה אם היתה המצאה של פסק הדין למבקש או לב"כ ולא הובאו כל נתונים המעידים על כך שפסק הדין הוקצא לב"כ המבקש ביום 14.4.86 או בסמוך לאחר מכן. ברם, קיים נתון אחר שיש בו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענה שלא היתה מסירה. כאמור, הגיש ב"כ המבקש בביהמ"ש המחוזי, ביום 16.5.86, בקשה להארכת המועד לבקשה לביטול פסק הדין ונקיטת הליך זה יש בה משום ויתור על הטענה שפסק הדין לא הומצא למבקש. אין בעל דין יכול לאחוז בחבל משני קצותיו, לאמור - לטעון שלא היתה מסירה של פסק דין ולפתוח בהליך שנועד להביא לביטולו של פסק הדין. יש איפוא לקבוע שפסק הדין הומצא למבקש ביום 16.5.86 ומתאריך זה מתחיל מניין הימים להגשת הערעור.
ג. מכיוון שהמבקש אחר את המועד יש לבדוק את הטענה החילופית, היינו שיש טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד. המבקש טוען כי שהותו בחו"ל וחשיבות
הענין הם טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד אך אין לקבל טענה זו. ב"כ המבקש מפנה להחלטה שלפיה שהייה בחו"ל בנסיבות מיוחדות מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. אכן, בנסיבות מיוחדות שהות בחו"ל מהווה טעם המצדיק הארכת מועד אך לא בכל מקרה. בהחלטה שעליה מסתמך המבקש היה מקרה של נתבעים שמקום מושבם הקבוע היה בארה"ב, עם קבלת כתב התביעה פנו מיד לעורך דין בישראל שייצג אותם אך זה נבצר ממנו לטפל בעניין ועורך דין אחר שפנו אליו היה במילואים ובינתיים חלף המועד. שונה המקרה שלנו שבו מדובר בנתבע ישראלי שהיה מיוצג וברח מהארץ בעוד ההליכים בעיצומם. הוא ניתק את הקשר אפילו עם עורך דינו למשך מספר חדשים וכשנוצר לבסוף הקשר נמנע מלהגיש ערעור במועד ולא הביא כל נתון המראה כיצד זה שהייתו בחו"ל מנעה ממנו נקיטת ההליך. אשר לחשיבות הענין - טענה זו אינה מהווה, כלשעצמה, טעם מיוחד להארכת המועד. עצם העובדה שביהמ"ש המחוזי הוציא פסק דין עפ"י התביעה המחייב את המבקש לשלם עבור ילדיו סכומי כסף גבוהים אינה מעידה על חשיבות מיוחדת לענין הארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד צ. סמוכה למבקש, עו"ד ע. אושרי למשיבים. 18.9.86).
בג"צ 334/85 - אברהם גל ואח' נגד מנהל בתי המשפט ואח'
*תחולת תיקון התקנות להצמדת החצי השני של אגרות ביהמ"ש על תיקים שהוגשו לפני התיקון(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר, עורך דין, הגיש תובענות אזרחיות בשם לקוחותיו, לפני יום 1.4.85, תאריך בו נכנסו לתוקפן "תקנות בתי המשפט (אגרות) (תיקון)". בעת הבאת ההליכים פרעו הלקוחות את מחציתה הראשונה של האגרה, בהתאם לתקנות האגרות, וטרם שילמו את המחצית השניה שכן תשלומה הוא לפי דרישה וזו, בהתאם לתקנות, "תשלח לבעל הדין החייב בתשלום האגרה לאחר שייקבע לראשונה תאריך הדיון בהליך...".,התיקון שמדובר בו מצמיד את המחצית השניה של האגרה למדד, בעוד שלפני כן נהגו לגבות את המחצית השניה לפי הסכום הנומינלי גרידא. העותרים טוענים שהתיקון אינו תקף לגביהם באשר הוא פוגע בזכותם הקנויה לשלם את האגרה כולה לפי הסכום הנומינלי, זכות שהתגבשה בעת הבאת ההליך. לטענתם החקיקה המחייבת היא חקיקה רטרואקטיבית והיא פסולה. העתירה נדחתה.
ב. מ"מ הנשיא גב' בן פורת הבחינה בין חוב מגובש לחוב שאינו מגובש בציינה כי המחצית השניה היא בגדר חוב שאינו מגובש ובהיותו כזה הרי השינוי שקבע המחוקק לגביו אינו בגדר שינוי רטרואקטיבי. העובדה שההליך הוגש לפני שהתקון נכנס לתוקפו ושכבר אז נקבע סכום האגרה החל על ההליך אין בו כדי להעניק לעותרים זכות קנוייה שהדין לא ישונה בכל הנוגע לתשלום השני שצפה עדיין פני העתיד ולא הווה חוב מגובש. אין גם לשכוח שמדובר רק בתרגום של חוב נומינלי לערכו הריאלי. המשנה לנשיא הוסיפה שאין להבין מדבריה כי אילו היה התיקון רטרואקטיבי היה על בג"צ לפסלו מניה וביה. הלכה פסוקה היא שחקיקת משנה יכולה להורות על תחולה למפרע בגבול הסבירות בתנאי שהחוק המסמיך אינו אוסר זאת במפורש או מכללא. בענייננו, החוק המסמיך את השר להסדיר בתקנות את האגרות שיש לשלם בבתי משפט אינו מכיל איסור מפורש או מכללא להתקין תקנה שתחולתה רטרואקטיבית.
הנשיא הסכים לפסק הדין.
ג. השופט ברק סבר, מבלי להכנס לשאלה אם מדובר בחוב מגובש ואם לאו, כי גם אם מדובר בחוב שאינו מגובש עדיין אין לומר שהשינוי באגרה איננו רטרואקטיבי. לגבי דידו שאלת הרטרואקטיביות אינה קשורה כלל בשאלת גיבושו של החוב ואף שינוי בחוב לא מגובש יכול שיהא רטרואקטיבי. עם זאת ניתן להשאיר את הנושא בצריך עיון שכן גם אם התקנות החדשות הן רטרואקטיביות יש לאשרן. אין איסור מוחלט על חקיקת משנה
רטרואקטיבית וכוחה של חקיקת משנה רטרואקטיבית, כמו כל חקיקת משנה, נקבעת עפ"י השאלה אם היא במסגרת הסמכות שהוקנתה למתקין התקנות בחוק המסמיך. הסמכה כזו, עשוי שתוקנה בפועל ועשוי שתוקנה מכללא. המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של סבירות ובענייננו סמכותו של מחוקק המשנה להתקין תקנות בענין אגרות משפט כוללת בחובה, מכללא, גם את הסמכות להתקין תקנות שיש בהן כדי לעדכן אגרות שהחובה לשלמן הוטלה בעבר וטרם שולמו. גישה זו עולה בקנה אחד עם מטרתה של התקנה שלא היתה אלא לאפשר לאגרות לקיים את מטרתן המקורית, מטרה שסוכלה בשל ירידת ערך הכסף. השופט ברק ציין כי שונה היתה עמדתו אילו התקנות החדשות היו משנות את האגרה שינוי משמעותי, מעבר לתיקון האינפלציוני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק. עו"ד א. גל לעותרים, עו"ד נ. ארד למשיבים. 18.8.86).
על"ע 3/86 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*הפסקת טיפול ע"י עו"ד כאשר נודע לו שעו"ד אחר טיפל בתיק(הערעור נתקבל).
א. המתלונן, קיבל לטיפולו עריכת הסכם מכר דירה וערך זכרון דברים בין הצדדים. לאחר מכן פנו הצדדים לעיסקה אל המערער וביקשו ממנו לערוך חוזה ביניהם ולטפל בהעברת הזכויות ובהשגת פטור ממס שבח. כשנודע הדבר למתלונן הודיע למערער כי הוא מתנגד להמשך הטיפול בעיסקה ע"י המערער. היתה זאת זכותו של המתלונן על פי סעיף 39 של כללי האתיקה הקובע לאמור: "נודע לעורך דין לאחר שהחל לטפל בענין פלוני, כי הענין היה בטיפולי של עו"ד אחר, יעכב את המשך הטיפול ולא יחדשו אלא לאחר שימציא לו הלקוח הסכמת עוה"ד האחר בכתב". המערער הביע תחילה, בכתב ובעל פה, את דעתו כי אין הוא מחוייב להפסיק את כל טיפולו בענין, וכי עלול להגרם נזק ללקוחות אם יעשה כן, ברם, טענת המערער, בתשובה לקובלנה, היתה כי לא ביצע למעשה כל פעולה בענין זה מאותו שלב. כמו כן, לאמר שהמערער בירר במוסדות לשכת עוה"ד ונודע לו שעליו לעכב כל טיפול בעיסקה, הודיע ללקוחותיו שלא יוכל לעסוק בתיק הנדון ואף הינחה אותם לשלם למתלונן שכר הטירחה המגיע לו. המערער הועמד לדין משמעתי וביה"ד סבר כי משנודע למערער על דבר טיפולו של המתלונן בעיסקה היתה זו חובתו להודיע לכל הנוגעים בדבר מיד ובמפורש כי הוא מפסיק כליל לטפל בענין. כמו כן, לא שוכנע ביה"ד כי בפועל הפסיק המערער את טיפולו בתיק ולפיכך הרשיעו בדין. ביה"ד הארצי אישר את ההרשעה ונימק את ההחלטה בין היתר בכך כי "עליו היה... להודיע ללקוח ולעו"ד האחר על העיכוב בהמשכת הטיפול... נטל ההוכחה שהוא אמנם הפסיק את הטיפול ונהג כאמור, עובר, איפוא, על המערער. המערער לא עמד בנטל זה ולכן בדין קבע בי"ד קמא שהמערער עבר על כלל ..39.". הערעור נתקבל.
ב. סעיף 39(א) לכללי האתיקה דורש כי עו"ד שנודע לו כי עו"ד אחר כבר החל לטפל בעניין מסוים, עליו לעכב את המשך הטיפול עד שתושג הסכמה בכתב של עוה"ד האחר. הא ותו לא. אמנם טוב יעשה עוה"ד אם יודיע זאת מיד לכל הנוגעים בדבר אך אין הוא חייב לעשות כן. אין להרשיע עו"ד בהפרת הוראת סעיף 39 אלא אם כן יוכח לביה"ד כי בפועל המשיך עוה"ד לטפל בענין הנדון חרף האיסור הכלול בסעיף. נטל ההוכחה ונטל השכנוע בנקודה זו מוטל עד סוף המשפט על שכמו של הקובל, וכל עוד לא הוכח שהמערער עשה לאחר מועד זה פעולה ספציפית בקשר לעיסקה לא ניתן היה להרשיעו. עדותו של המערער כי הפסיק כל טיפול בענין העיסקה והפציר בלקוחותיו לשלם למתלונן שכר טרחתו לא נסתרה אף לכאורה על ידי ראיה אחרת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. המערער לעצמו, עו"ד י. כהן למשיב. 30.9.86).
בג"צ 364/85 - מהאני אלדין נגד ביה"ד הדרוזי וסעיד אלדין
*פס"ד של ביה"ד הדרוזי לערעורים בלי ששמע את הצדדים(העתירה נתקבלה).
א. בין העותרת לבין המשיב השני (להלן: המשיב) התנהלו הליכים בנושאי גירושין, זכויות הגרושה והחזקת קטינים. ביה"ד הדרוזי בדרגה הראשונה נתן את פסקו בשאלות השונות. הן העותרת והן המשיב ערערו בפני ביה"ד הדרוזי לערעורים (להלן: ביה"ד). העותרת העלתה השגות על שני דפי דפוס והמשיב העלה את השגותיו על דף מודפס אחד. ביה"ד דן בערעור בשבתו במקום מגוריו של נשיא ביה"ד בכפר ג'וליס ובהרכב של שני חברים בלבד. הוא פסק עפ"י החומר שהיה בתיק ועפ"י נימוקי הערעורים מבלי שהצדדים זומנו לדיון או נתבקשו לסכם טענות בכתב. ביה"ד התערב בפסק הדין של הדרגה הראשונה ושינה אותו במידה מסויימת לטובת העותרת ובמידה מסויימת לטובת המשיב. העותרת מבקשת לפסול את פסק דינו של ביה"ד לערעורים והעלתה שלוש טענות נגד פסק הדין: כי הוא ניתן בהרכב חסר של שני דיינים ולא של שלושה; כי ביה"ד קיים את מושבו בכפר ג'וליס ולא במקום מושבו הקבוע בדין, היינו בחיפה; שביה"ד נתן את פסקו מבלי ששמע את הצדדים. העתירה נתקבלה.
ב. אשר להרכב חסר של ביה"ד - על פי דין יכול ביה"ד הדרוזי לערעורים לקיים דיוןבשניים אם מספר הכדים בביה"ד פחת משלושה ולפיכך יש לדחות את הטענה בענין הרכב חסר. הוא הדין באשר למקום מושבו של ביה"ד, כאשר לפי התקנות יכול נשיא ביה"ד לקבוע כי מקום מושבו של ביה"ד יהיה בכל מקום שהוא ולא במקום מושבו הקבוע בחיפה. נותרה לדיון העובדה שביה"ד דן עפ"י נימוקי הערעור מבלי לשמוע את הצדדים ומבלי שסיכמו טענותיהם בכתב.
ג. תקנה 31 לתקנות סדרי הדין בביה"ד הדרוזי מתירה לביה"ד לתת פסק דין בלי דיון ובלי שמיעת הצדדים. לטענת ב"כ העותרת תקנות אלה חסרות תוקף שכן לא הותקנו ע"י השר המוסמך להתקין תקנות אלא ע"י גוף חסר סמכות (מועצת העדה ושופטי ביה"דהדרוזי). אפילו אם נניח כי טענה זו, באשר לתוקפן של התקנות, בדין יסודה, הרי הטענה הפורמלית כשלעצמה אינה פותרת את הענין. בתי הדין הדרוזיים שהוקמו כדין ומקיימים דיוניהם מזה שנים, אינם פועלים בחלל ריק. משלא הותקנו תקנות סדרי דין ע"י השר המוסמך, רשאים היו שופטי ביה"ד לקבוע לעצמם את סדרי הדין שינהגו על פיהם מכח סמכות טבועה הקנויה להם. ברם, העיקר אינו בפן הפורמלי של הכללים אלא בפן המהותי והתוכני שלהם. עיקרי הצדק הטבעי מחייבים כי יישמע בעל הדין הנוגע בדבר. שמיעה זו יכול שתהיה בע"פ ויכול ביה"ד להעדיף טעון המוגש בכתב. אך אין זה תקין שביה"ד יפסוק בענין בלי לאפשר לבעלי הדין להעלות טענותיהם בדרך כלשהי. הודעת הערעור המנומקת רק מסבירה מה הסעד המתבקש ומה ראשי הפרקים להשגות בעלי הדין ואין לראות בה כתב סכום טענותי לפיכך בוטל פסק הדין והתיק הוחזר לביה"ד הדרוזי לערעורים כדי שיאפשר לשני בעלי הדין לסכם טענותיהם בע"פ או בכתב ולתת פסק דין חדש.
(בפני השופטים: ד.לוין,גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. גושן לעותר, עו"ד ז. כמאללמשיב. 4.9.86).
בג"צ 121/86 - סיעת ש"ס ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*הרכב מועצה דתית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המועצה הדתית בראש העין הורכבה ע"י הגופים המתאימים כאשר מיוצגים בה 11 חברים, כמנין החברים במועצה המקומית של ראש העין, ועל בסיס הרכב המועצה המקומית כפי שנבחרה בבחירות לרשויות המקומיות כאשר התקיימו הבחירות עדיין לא היתה סיעת ש"ס קיימת בראש העין ולא השתתפה שם בבחירות בבחירות לכנסת קיבלה סיעת ש"ס מספר קולות רב בראש העין וטענת ש"ס הינה כי המועצה הדתית שהורכבה
לאחר הבחירות לכנסת צריכה היתה לבטא את מצב הדברים כפי שהשתקפו בבחירות לכנסת ולפיכך צריך היה לתת לסיעת ש"ס נציגות במועצה הדתית בראש העין. העתירה נדחתה.
ב. הרכבת המועצה הדתית עפ"י המפתח של הרכב המועצה המקומית מקובלת מימים ימימה, נכונה היא בעיני החוק וטובה היא בפסיקתו של בג"צ. נפסק בעבר כי מן הראוי שבהרכבת המועצה הדתית המופקדת על עניינים מקומיים, ינתן משקל מיוחד לתוצאות הבחירות לרשויות המקומיות, בהן בא לידי ביטוי רצונם של תושבי הרשות בכל הנוגע לעניינים המוניציפאליים שבאותו מקום, ושירותי הדת המסופקים ע"י המועצה הדתית מהווים חלק מהותי מצרכים מוניציפליים אלה.
ג. טוען ב"כ העותרים שבג"צ קבע לא אחת שקריטריון הייצוג ברשות המקומית אינו הקריטריון היחידי וכי ניתן להתחשב גם בגופים ובמפלגות המעוניינים בקיום שירותי דת אף אם לא זכו בייצוג ברשות המקומית. בענייננו, נטען, כי הבחירות לכנסת האחת עשרה הוכיחו כי סיעת ש"ס הינה גוף בעל משקל רב באוכלוסיה המקומית ועל כן זכאית היא לייצוג מתאים במועצה הדתית. גם טענה זו יש לדחות. אין לייחס משקל מוגזם למספר הקולות שגוף מסויים זכה בבחירות לכנסת. השוני המהותי שבין מטרת הבחירות לרשויות המקומיות לבין מטרת הבחירות לכנסת, שעיקר עניינן צרכיה של כלל המדינה, מחייב כי תוצאות הבחירות לכנסת לא תהא להן אלא השפעה צנועה ושולית על מידת הייצוג במועצה הדתית, לעומת הבחירות למועצה המקומית הצריכות לשמש כאינדיקציה העיקרית למודד הייצוג למועצה הדתית.
ד. טענת העותרת מופרכת מעצמה ומעיקרה. אי יצוגה של סיעת ש"ס במועצה הדתית אין בה משום קיפוח תושבי המקום. לאמיתו של דבר, לתושבים שהצביעו עבור סיעת ש"ס בכנסת, יש ייצוג מלא במועצה הדתית, שכן תושבים אלה הצביעו בעת הבחירות לרשות המקומית לסיעות אחרות וכך זכו לייצוג ברשות המקומית ובמקביל לכך במועצה הדתית טענה בדבר אי ייצוג תושבים מסויימים במוסדות מסויימים ניתן להעלותה כאשר התושבים השתתפו בבחירות ברשות המקומית אך בגלל מספרם המועט לא הגיעו לכלל נציגות ברשות המקומית ואז יכולים הם לדרוש ייצוג במועצה הדתית.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. מרון לעותרים, עוה"ד מ. מזוז למשיבים. 10.8.86).
בר"ע 523/86 - עובדיה בן יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בהתפרצות (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בהתפרצות וגניבה, שבוצעה יחד עם אחר, ונגזרו לו 30 חודשים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וביהמ"ש הורה על הפעלת מאסר על תנאי של עשרים חודש במצטבר. השותף לעבירה נדון למאסר על תנאי בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על מידת העונש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסניגור טוען כי בשוני בעונשים של שני השותפים לעבירה יש פגיעה בעקרון אחידות העונשים ואולם בימ"ש השלום כבר הבהיר על שום מה הפער בעונשים ואין להתערב בנימוקו. לנאשם האחר עבר נקי ואילו המבקש דנן קופת שרצים תלויה לו על גבו בעבירות רכוש ואת העבירה הנוכחית ביצע כאשר תלוי ועומד נגדו גזר דין של מאסר על תנאי. בימ"ש השלום השתכנע שמאסר על תנאי איננו עונש מרתיע נגד המבקש והטיל עליו מאסר בפועל וכן לא היו נימוקים מיוחדים לחפוף את המאסרים. היה ממש בהחלטת ביהמ"ש להטיל מאסר על תנאי בלבד על מי שהורשע בפעם הראשונה וצדקו הערכאות דלמטה כשראו במבקש עבריין מועד אשר גם לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כאשר נגזר לו מאסר על תנאי בלבד בתיק האחרון וחזר ועבר עבירה בתקופת התנאי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מנחם גרון למבקש, עו"ד גב' נעמי לבנה למשיבה. 16.9.86).
בג"צ 564/86 - אורלי ש. בע"מ נגד מועצת הרבנות הראשית
*סירוב לתת תעודת כשרות (העתירה נתקבלה).
ביום 15.8.86 ניתן בבג"צ צו על תנאי נגד המשיבה ליתן טעם מדוע לא תעניק לעותרת תעודת כשרות למפעל הסלטים שלה באיזור התעשיה יבנה. ניתנה למשיבה אפשרות להשיב תוך 30 יום והמועד עבר ותשובה לא הוגשה. בעקבות זאת, לאחר שלא נתקבלה תשובת המשיב, ולאחר שבג"צ השתכנע בצדקת העתירה, הוחלט לעשות את הצו על תנאי להחלטי.
(בפני השופטים: ד. לוין בך, מלץ. 25.9.86).
בג"צ 414/86 - זכיה מאפז חליל קרא נגד מפקד צה"ל בעזה
*החלטה לאטום דירה של מחבל (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה כוונת מפקד כוחות צה"ל באיזור עזה לאטום חלק של מבנה בו מתגוררים העותרת עם ילדיה. המשיב מסביר את החלטתו בכך שבעלה של העותרת, שיש לו חלק במבנה, ומדי פעם הוא פוקד את המבנה למגוריו, הפעיל במשך תקופה ארוכה כוחות עויינים כנגד תושבי המקום בהיותו איש מרכזי בארגון המחבלים "אל פתח". עתירת העותרת למנוע את פעולת האטימה נדחתה. העותרת לא הגישה עתירתה בנקית כפיים, שהרי המבנה שמבקשים לאטום נבנה ללא היתר. כמו כן יש ראיות לכאורה הקושרות את בעלה של העותרת למעשים נפשעים שבוצעו בחבל עזה. עפ"י הודעת המשיב, העותרת ובני ביתה לא יקופחו שכן מה שייאטם הוא אותו חלק של המבנה שנבנה שלא כדין בקומה השניה של הבנין, מבנה שטרם הושלם, ואילו לעותרת ולבני ביתה תנתן רשות להמשיך להתגורר בדירה שבקומה התחתונה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. עו"ד א. רוזנטל לעותרת, עו"ד גב' תמר הקר למשיב. 25.9.86).
בג"צ 361/86 - תנועת המעגל הלאומי נגד עירית ירושלים ואח'
*סרוב לתת רשיון לפרטם מודעה על לוח המודעות (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה לפרסם מעל לוחות המודעות במרחב ירושלים מודעה המציגה נתונים סטטיסטיים שונים בקשר לתהליך הדמוגרפי בישראל, כאשר לצד הנתונים הסטטיסטיים היא מביאה את דבר התנועה ואת השקפתה באשר למשמעות הנובעת מנתונים אלה, על רקע הזיקה של העם היהודי והעם הערבי לארץ ישראל. העותרת ביקשה היתר עפ"י חוק העזר להדבקת מודעות אך מנכ"ל העיריה, עפ"י סמכותו לפי חוק העזר, סרב לתת את ההיתר. הסעיף הנוגע לכך אומר כי ראש העיריה רשאי לסרב לתת היתר אם יש במודעה "משום פגיעה בתקנת הצבור או ברגשותיו". מנכ"ל העיריה נימק את סרובו בכך כי המודעה פוגעת בתקנת הצבור או ברגשות הצבור, שכן תוכנה של המודעה עלול לגרום לשלהוב יצרים ולעורר מדנים ואיבה בין יהודים לערבים. העתירה נדחתה.
לדעת העותרת אין המודעה פוגעת בתקנת הצבור, אלא יש בה הצגת מצע רעיוני של התנועה הרואה בחרדה את השינוי הקיצוני שעלול לחול בנתונים הדמוגרפיים של המדינה: בכך עושה התנועה שמוש בזכות הדמוקרטית הקנוייה לה להביא את השקפותיה ודרכה הפוליטית לידיעת הצבור ולהביא בפניו מידע שיש בו כדי להשפיע על השקפותיו של כל אזרח ואזרח. אכן, לעותרת, כלכל אזרח, קנויות זכויות יסוד וביניהן הזכות לספק מידע ולהביע דעה ולהעמיד נושאים לויכוח. השאלה היא כיצד עושים זאת ואיך מוצגים הדברים בפני הצבור. מתוך עיון במודעה והנתונים שבה, ההצהרות שבה והמשמעויות הנובעות ממנה, אין לומר כי השיקולים שהנחו את המשיבים בדחותם את הבקשה להיתר לוקים בחוסר סבירות או נוגעים משיקולים פסולים.
(בפני השופטים: ד.לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד עקיבא נוף לעותרת, עו"ד גב' תמר הקר ליועץ המשפטי. 25.9.86).
בר"ע 494/86 - משה ליפשיץ ואח' נגד ישראליסינג... בע"מ
*ערעור על החלטה יו"ר ההוצל"פ לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 19 לחוק הוצאה לפועל, דינה כדין פס"ד של בימ"ש שלום. בסעיף 80 לחוק הנ"ל הוענקה זכות ערעור על החלטה לפי סעיף 19, כי ראש ההוצאה לפועל לא דן שם בסדרי הוצאה לפועל בלבד אלא חותך זכויות מהותיות. מכאן כי מי שמבקש להוסיף על העובדות שהועלו בפני ראש ההוצאה לפועל אינו יכול לעשות כן על ידי הגשת בקשה חדשה לראש ההוצאה לפועל וחוזר חלילה, אלא יכול לנסות ולבקש לפרוס את העובדות החדשות במסגרת הערעור המוגש לפי תקנה 120(ג) לתקנות הוצאה לפועל. אם חלפה התקופה להגשת ערעור או אם הוחמצה ההזדמנות לפריסת העובדות בערכאת הערעור, אין לשוב ולפנות לראש ההוצאה לפועל שסיים מלאכתו. מי שמתברר לו לאחר מעשה ששילם פעמיים את אשר התחייב לשלם פעם אחת בלבד, פתוחה בפניו הדרך לתבוע החזרת מה ששולם ביתר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברכיהו ליפשיץ למבקשים, עו"ד זאב פרידמן למשיבה. 3.9.86).
בר"ע 416/86 - אבנר דנוך נגד נעמי שמר ואח'
*עיקול נכסים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער תבע פיצויי פיטורין מהמשיבה הראשונה, מבעלה המנוח, ומבנם (המשיב והרביעי, להלן: הבן). על סמך עדות המשיבה והבן קבע ביה"ד האזורי לעבודה כי המשיבה והמנוח (ההורים) הם שהיו מעבידיו של המערער ובעלי העסק, ואילו הבן היה רק מנהלו של העסק. מסקנת ביה"ד היתה כי העסק של ההורים נוהל באמצעות בנם. אשר לתביעת המערער לפיצויים קבע ביה"ד האזורי שאין הוא זכאי להם אך בערעור לביה"ד הארצי הוכרה זכותו לפיצויים. בינתיים נפטר האב והמערער פנה ליו"ר ההוצל"פ בבקשה להוציא לפועל את פסה"ד וכן למנות כונס נכסים לנכסי החייבים ולהטיל עיקול על זכויות הדיירות המוגנת (דמי מפתח), הכספים והציוד של העסק. ראש ההוצאה לפועל דחה את התביעה בנימוק שהציוד שבחנות שייך רק לבניהם של ההורים ועל כן אין לעקלו בחובם של ההורים. אשר לדיירות המוגנת, סבר ראש ההוצאה לפועל שאין הוכחה ברורה למי שייכת זכות זו ועל כן גם אותה אין אפשרות לעקל. הבן טען בפני ראש ההוצאה לפועל שהעסק הועבר לבעלותו שנים רבות לפני כן ועל כן אין להיפרע מתוכו. הערעור נתקבל.
אשר לבעלות על העסק - אין הבן יכול להישמע בטענה הסותרת את מה שקבע ביה"ד האזורי בפסק דינו, קל וחומר כאשר אותה קביעה תאמה את עדותו של הבן שם. מכל מקום, בהיותו בעל דין, מחייב אותו המימצא האמור ללא עוררין. החוב בסכום שנקבע רובץ איפוא על העסק וזכותו של המערער כנושה להיפרע מתוכו. אשר לעיקול הדיירות המוגנת - היינו דמי המפתח למקרה של פינוי המושכר - העסק התנהל בימי חייו של המנוח באמצעות הבן ומכאן שלא נתקיימו בבנים התנאים להעברת הדיירות המוגנת מההורים לבנים. נהפוך הוא, המשיבה היא שהפכה לדיירת המוגנת הבלעדית של המושכר. זאת על פי סעיפי חוק הגנת הדייר הדנים בדייר של בית עסק שנפטר. הלכה פסוקה היא שניתן לשעבד זכות לדיירות מוגנת, ועיקול כזה פירושו הוא שדמי המפתח שישולמו אם וכאשר יפונה המושכר, ישמשו מקור לפרעון החוב המובטח על ידי השעבוד. לפיכך יש להענות לבקשה הן למינוי כונס נכסים והן להטלת עיקול על זכות הדיירות המוגנת של המשיבה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יורם וינוגרד למבקש, עו"ד א. אשכנזי למשיבים. 4.9.86) .
בר"ע 536/86 - אשטרום חברה להנדסה בע"מ נגד אינג' יוסף בן אברהם ואח'
*תקיפת החלטת בורר בענין שכרו לאחר שהשכר שולם ללא מחאה (הבקשה נדחתה).
אם צד לבוררות סבור שהשכר הנדרש ע"י הבורר, בין במהלך הבוררות ובין לקראת מתן הפסק,הוא מוגזם, ואעפ"כ הוא משלם את הסכום הנדרש ללא
מחאה, רואים אותו כמי שוויתר על תקיפת הדרישה. תשלום תוך מחאה שומר על זכותו של המשלם לערער על גובה השכר אך מחאה כזו לא היתה בענייננו. אכן הסכום שתבע הבורר הוא מוגזם אך על יסוד הנימוק דלעיל אין מקום לערעור על החלטת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' לאה גורה למבקשת. 15.9.86).
בר"ע 557/86 - מוחמד שתווי נגד מדינת ישראל
*טענה כי נאשם לא הוזהר שאם לא יופיע להמשך המשפט ידונו בתיק בהעדרו (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם יחד עם אחרים והורשע וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. טענת הסניגור, המבקש רשות להגיש ערעור נוסף, עניינה בסדרי הדין בבימ"ש השלום. לטענתו לא קויימו הוראות חוק סדר הדין הפלילי בכל הנוגע לקיום ההליכים בהעדר הנאשם. אמנם הוזמן הנאשם לכל המועדים שבהם התקיים המשפט, אך בחלק מן המקרים שבהם נמסרה בעת דחיית המשך הדיון הודעה על המועד של המשך הדיון, לא חזר ביהמ"ש והדגיש, לפי הטענה, באוזני הנאשם כי ביהמ"ש יהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא יתייצב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 130 לחוק סדר הדין קובע כי מותר לדון שלא בפניו נאשם שלא התייצב, אם היתה הזמנה למועד ההמשך בהודעה של ביהמ"ש בשעת הדיון, או שהומצאה הזמנה וצויין בה שביהמ"ש יהיה רשאי לדון את הנאשם שלא בפניו אם לא יתייצב. אם הורשע הנאשם שלא בפניו לא יגזר עונשו אלא בפניו. אם לא היתה סיבה סבירה לאי ההתייצבות אין חובה על ביהמ"ש לבטל את הדיון שהתקיים בהעדרו של הנאשם. בענייננו, המועד להמשך המשפט נקבע בנוכחות המבקש וכאשר לא התייצב למועד אחד הוצא נגדו צו הבאה. אין ראיה לכך שהוראות סעיף 130 לא קויימו. לענין זה לא די בטענתו הסתמית של הסניגור, המועלית בשלב הבקשה לרשות ערעור. המבקש עצמו לא טען מאומה בנושא זה כאשר התייצב לבסוף למשפטו, לאחר ההרשעה ולפני גזר הדין, ובשלב זה של הדיון בבקשה לרשות ערעור אין לגלות יסוד מוחשי מספיק להעלאת טענה הנסמכת על סעיף של 130.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי כהן למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 26.9.86).
בר"ע 448/86 - עמנואל פרידלנדר נגד עוה"ד יעקב יוליוס ויהודה מוריץ כונס נכסים של... בפירוק ואח'
*צו עיכוב יציאה נגד מנהלי חברה בהליכי פירוק (הבקשה נדחתה).
הטענה שבהליכי פירוק אין סמכות לביהמ"ש להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הדירקטורים של החברה שבפירוק אינה יכולה להיות נכונה. אילו גרסנו כך, היה נפתח פתח לבריחות מן הארץ כשבית המשפט חסר אונים לעזור לנפגעים ע"י התנהגות שכזאת. זו הוצאה שאין הדעת סובלתה. בענייננו נתקיימו הן התנאים של תקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי והן התנאים של סעיף 57א' לפקודת פשיטת הרגל ואין צורך להכריע איזו משתי ההוראות חלה על ענייננו. גם אם אף אחת מהן לא היתה חלה על פירוק חברות, גם אז המסקנה היתה שיש לביהמ"ש סמכות טבעית לעכב אדם בעל מעמד רם בגוף המתפרק כאשר הנסיבות מצדיקות לעשות כן.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אבנר הכט למבקש, המשיבים לעצמם, עו"ד קליבץ לכונס הנכסים הרשמי. 28.9.86).
ב.ש. 789/86 - מרדכי מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (הערר נדחה).
העורר נתפש ביחד עם שניים אחרים, שהואשמו יחד אתו באותו כתב אישום. בתחילה הואשם העורר בעשיית עסקה בסם; ולאחר מכן הואשם גם בעבירה של פריצה שבעקבותיה נגנבו תכשיטים ואלה נתגלו בחזקתו תוך 24 שעות מעת הפריצה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגור מציין כי הנאשם השני שוחרר ממעצרו בעקבות ערר לביהמ"ש העליון, אך קיימים הבדלים בין מצבו המשפטי של הנאשם ששוחרר לבין מצבו של העורר. בנוסף לנושא הסמים שהועלה נגד שלושת הנאשמים הועלתה נגד העורר גם עבירת ההתפרצות עקב גילוי התכשיטים הגנובים בחזקתו; לעורר שורה של הרשעות קודמות הכוללות, בין השאר, עבירה שבגללה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי; בחזקת העורר נתגלה שטר שעליו סימני הירואין. אלה הם הבדלים שיש להם משמעות גדולה לצורך האבחנה בין מצב הנאשמים האחרים לבין העורר. בנתונים שלפנינו אין להתערב בשיקולי ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גלעד למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 25.9.86).
ב.ש. 754/86 - האני עבדל חי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת רובה "גליל" כאשר הנשק לא אותר ולא נתפס. הבסיס למעצר - שתי הודעות המצויות בתיק התביעה, שבהן מאשרים שני אנשים כי מכרו את הנשק לעורר. בגין אותו ענין עצמו הורשעו השניים עפ"י הודאתם זו ונשפטו למאסר. טענת הסניגור היא כי השניים עויינים את העור ומוכנים להעליל עליו עלילות שווא ולכן אין לשלול חרותו של אדם על סמך הודאת שניים אלה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אם עדותם של השניים תמצא אמינה ע"י ביהמ"ש כי אז די בדבריהם להרשיע את העורר. אין בשלב זה יסוד לפקפק באמינותם של שניים אלה, במיוחד כשעל פי דבריהם הם עצמם הורשעו בדין בקשר לעסקה זו. הנשק לא אותר ואם אמנם העורר מעורב בבצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז שחרורו עלול לסכן סכון חמור את שלום הצבור. העורר הוא בעל עבר פלילי, בין היתר, בעבירות אלימות, ובאחד המקרים האלימות היתה כרוכה גם בשמוש בנשק.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד י. כהן למשיבה. 14.9.86).
ב.ש. 750/86 - צ'רלי אבוטבול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
כנגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עשיית עסקה בהירואין והחזקת 2 גרם הירואין. ביהמ"ש הורה לעצור את כל השלושה עד לגמר ההליכים ועררו של העורר נתקבל. התערבות המשטרה בארוע גדעה באיבה עסקה שאולי עמדה להתבצע ומה שברור מחומר הראיות שהעורר לא היה מוכר הסם. יתכן שביקש לקנות סם ואין לדעת איזו כמות ביקש לקנות ואפשר שמדובר בכמות שהיא לצריכה עצמית. על גופו לא נמצא דבר מחשיד וככל שנתפס סם במקום האירוע (גן ציבורי) ניתן ליחסו לנאשם אחר באותו ענין שהוא כנראה ספק סמים. השאלה העומדת להכרעה היא אם עפ"י דיני הראיות אפשר לייחס לעורר בצוע עבירה כלשהי וענין זה מוטל בפסק. אם ניתן לייחס לו עבירה הרי מדובר בנסיון לקנות סם בלי לדעת איזו כמות ביקש לקנות. בנסיבות אלה, מעצרו של העורר אינו מוצדק ויש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. העותר לעצמו, עו"ד כהן למשיבה. 14.9.86).
ב.ש. 760/86 - מנחם סעדיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 42 גרם הירואין. הסם נתגלה בחצר הבית בו מתגורר העורר ומתחת לחלון דירתו. בתוך הדירה עצמה נתגלו כלים וחומרים המשמשים לעיסוק בסמים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. המעצר נומק בכך שמדובר בכמות סם שאיננה לצריכה
רעצמית בסם מסוכן וחריף ובעבריין מועד שיש לו הרשעות קודמות רבות ובכללן עבירות של החזקה ושימוש בסמים. טענת הסניגור היא שאין בידי התביעה אף ראיה לכאורה לכך שהסמים שנתפסו היו בחזקת העורר ואם בודקים היטב את השרטוט והתצלומים שהוגשו לשופט והבאים לחזק את דברי השוטרים שניצבו בתצפית המסקנה המתבקשת היא כי אין אמת בדברי השוטרים ומה שאמרו שראו לא יכלו לראות. ברם, קביעה עובדתית בסוגייה זו אינה אפשרית רק עפ"י הסתכלות בתצלומים. ההכרעה בשאלה זו מצריכה שמיעת הראיות, ביקור במקום וראיית הדברים בשטח. קרבת מקום המטמון בו הוסתרו הסמים לדירת העורר בשלוב עם החומר והחפצים שנמצאו בתוך הדירה ושמיועדים לעיסוק בסמים, ועברו של העורר בעבירות סמים מאותו סוג, כל אלו במשולב מהוים ראייה שיש בה כדי להצדיק את מעצר העורר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 12.9.86).
ב.ש. 745/86 - שמעון ונדר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה ביריות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בנו של המתלונן, עבריין מוכר, נשא לאשה את בתו של העורר וביוזמת הבעל יצאה הבת אתו לחו"ל ושם נולד להם בן. בהיותם בחו"ל זנח בנו של המתלונן את בתו של העורר וכן את הבן שנולד והבת חזרה ארצה מדוכדכת. ביום הארוע בא העורר למסעדה של המתלונן כשהוא נושא עמו אקדח אשר נגנב בשעתו ואשר יש יסוד להניח שהונח בביתו של העורר ע"י חתנו. בבואו למסעדה שלף העורר את האקדח, השמיע דברי איום כלפי המתלונן ובני משפחתו, ובסופו של דבר כוון את האקדח אל עבר המתלונן וירה יריה שהחטיאה רק במעט את המתלונן. לחיצה נוספת על ההדק לא הגיעה לכלל ירי באשר הכדור נתקע בבית הבליעה. באותו יום שתה העורר כמות ניכרת של אלכוהול והיה נסער ותוקפני. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגוריה טוענת שהעורר התנהג כאמור באשר איבד את השליטה על יצריו בשל שכרותן הרבה ובעת הארוע לא היה אחראי למעשיו. התביעה סבורה שהעורר התנהג כך באשר היה במתח נפשי בגין התערערות היחסים בין שתי המשפחות. המדינה ביקשה את המעצר בשל חומרת העבירות בשל החשש כי אם ישוחרר העורר יחזור על המעשה ובשל החשש שימלט או ישפיע על עדים. ביהמ"ש המחוזי שלל את החשש של המלטות או השפעה על עדים אך סבר כי קיים חשש ממשי שאם ישוחרר העורר בשלב זה, הוא עלול להתפתות ולחזור על מעשה דומה. לכן, ובשל חומרת העבירות, הורה השופט על מעצר העורר עד תום ההליכים, אך העיר כי כעבור תקופת זמן מה, של חדשיים בערך, אם ירגעו הרוחות, יהיה מקום לשקול מחדש את המשך מעצרו. צדק השופט כי בנסיבות המקרה כשמדובר בסכסוך רגשי אישי מסעיר, אין ליטול סכונים, שנראים די ממשיים, ולשחרר את העורר. אם גמלה בלבו המחשבה והכוונה להפרע במתלונן הרי תנאים מגבילים, כפי שמציע הסניגור, לא יעמדו בדרכו. על כן נכון שיש ליצור תקופת צינון והרגעת רוחות לפני ששוקלים מחדש אפשרות לשחרר את העורר.
(בפני: השופט ד. לוין.עו"ד צבי לידסקי לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 12.9.86).
ב.ש. 737/86 - יוחנן סויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואחיו, נפתלי סויסה, הואשמו בסחר בחשיש כאשר העד המרכזי הוא סוכן משטרתי אשר לדבריו רכש מהעורר, בשלוש הזדמנויות, כמויות של חשיש. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את שני האחים עד לגמר ההליכים. טענת הסניגוריה היתה כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לבסוס האשמה. אשר לנפתלי אמרה כי הזיהוי לגביו מוטעה, שכן מצוי
אח אחר באותה משפחה שדומה דמיון רב לנפתלי ועל כן נראה שנפלה טעות בזיהוי על ידי הסוכן המשטרתי. באשר לעורר היתה טענתה כי אין הוא יודע להבחין בין טוב לרע ויש להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית. ככל שמדובר בנפתלי נערך מסדר זהוי ועמות בין הסוכן המשטרתי ושני האחים, נפתלי והאחר, וכתוצאה מהליך זה התעורר ספק בלב השופט אם אמנם הזיהוי של נפתלי מספיק ועל כן ציווה לשחררו בערובה. אשר לעורר, הרי הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית ונתקבלה תשובה שהוא אחראי למעשיו ויודע להבחין בין טוב לרע. השופט התרשם שיש ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בנושא וכי הוא מסוגל לעמוד לדין ואין בעייה באשר לזהויו והורה על מעצרו. בכך אין להתערב. כיום בהשמיעה הסניגורית טענה כי אין ודאות לגבי הזיהוי של העורר ועל כן כשם ששוחרר נפתלי יש לשחרר גם את העורר. טענה זה אין לקבל. הסניגורית ידעה לטעון טענותיה בדרגה הראשונה ואילו היה ספק באשר לזיהוי של יוחנן ודאי היתה מושמעת טענה זו. אין להעלות לראשונה את הטענה בשלב זה. זאת ועוד, בביהמ"ש דלמטה עדיין לא היה ברור אם לעורר יש הרשעות קודמות ואילך כיום הוצג גליון הרשעות קודמות של העורר שהורשע בעבר הלא רחוק גם בתווך בעסקי סמים וגם בהחזקה ושמוש בסמים. בנסיבות אלה אין להתערב בהמלטה לעצור את העורר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' ס. שלו לעורר, עו"ד י. כהן למשיבה. 14.9.86).
בג"צ 460/86 - עזיז מטר נגד ביהמ"ש הצבאי בשכם ואח'
*מעצר עד תום ההליכים ע"י בי"ד צבאי (העתירה נדחתה).
העותר נעצר ע"י משטרת ישראל ביום 7.5.86 וביום 15.6.86 נדון ענין מעצרו בפני ביהמ"ש הצבאי בשכם. המעצר הוארך בעשרה ימים ולאחר מכן בשלושים יום ולבסוף ביום 25.7.85 הוחלט על שחרור העותר בערבות. יומיים לאחר מכן הוגש נגד העותר כתב אישום בו הואשם בחברות ובפעילות בארגון הטרור "חזית עממית" והתובע הצבאי ביקש לעצור את העותר עד תום ההליכים. בקשתו נתקבלה והעתירה לבג"צ נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור או כרשות ערר על החלטות בענייני מעצר של רשויות שיפוטיות. יש לאבחן בין הפיקוח השיפוטי של בג"צ לבין זכות הערעור או הערר. הערעור או הערר עניינם תוכן ההחלטה וההצדק הענייני של ההחלטה אשר אליה מתייחסת הפניה אשר באה להעביר את ההחלטה דרך הבחינה הערעורית. הפיקוח של בג"צ אין עניינו בטעמיה הענייניים של ההחלטה, בצדקתה או בקיום הצדקה לנתינתה, אלא בג"צ בוחן את חוקיותה של ההחלטה, היינו אם ניתנה כדין או שלא כדין. בענייננו מדובר בקיומם או בהעדר קיומם של טעמים למעצרו של העותר עד תום ההליכים וזה נושא שיש למצותו במסגרת סדרי הדין הפליליים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד גב' תמר הקר למשיבים. 17.9.86).
בג"צ 314/86 - דניאל לוזון ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*הקמת בית ספר נועם בשכונת גילה בירושלים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה הקמת בית ספר נועם בשכונת גילה בירושלים והעברת תלמידים מבית ספר ממלכתי דתי במקום לבית ספר זה וכן העברת תלמידים מבית ספר ממ"ד למסגרות שמחוץ לשכונת גילה ולבתי הספר של החינוך העצמאי. העתירה נדחתה.
ככל שמכוונת העתירה לבית הספר נועם, דין העתירה להדחות משום שלא ניתן כל היתר לפתיחת בית הספר נועם בשכונת גילה ובית ספר כזה אינו מתקיים באותה שכונה. אשר למתן רשות להעברת תלמידים לבית ספר מוכר לא רישמי של זרם החינוך העצמאי ולטענה שרישום זה נעשה שלא בתום לב - דין העתירה להדחות משום שהעותרים לא
צרפו לדיון כצדדים הכרחיים את הורי התלמידים שמדובר בהם ואת המוסד החינוכי שבו נרשמו. אין אפשרות לבחון מה מניעיהם של אותם הורים ואת תום לבם ולקבוע ממצאים בנושא זה מבלי שיהיו צד לדיון ותנתן להם האפשרות להביע דעתם. אין גם להעתר בשלב זה לבקשת העותרים לצרף משיבים נוספים לעתירה שכן מדובר בשלב מאוחר כאשר כבר נפתחה שנת הלמודים החדשה והתלמידים החלו את למודיהם במוסד החינוכי שקלט אותם.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' ליאורית דניאל לעותרים, עוה"ד גב' שלומית רובין וגב' נאוה בן אור למשיבים. 4.9.86).
בג"צ 637/85 - חברה קדישה גחש"א נגד מנכ"ל משרד הבריאות ועדינה הרפז
*דרישת רשיון להוצאת גופתה של תרזה אנגלוביץ' מקברה והעברתה לקבר אחר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת מבקשת להוציא גופת המנוחה תרזה אנגלוביץ ממקום קבורתה בבית העלמין היהודי בראשל"צ כדי לקברה מחדש בחלקה מיוחדת שהוקצתה לשם כך בבית העלמין או בבית עלמין אחר לפי רצון המשפחה. על מנת להוציא את הגופה צריך לקבל אישור מרשויות משרד הבריאות ולפי התקנות "המנהל רשאי מטעמים רפואיים שלא לתת רשות להוצאת גופה... וכן רשאי הוא שלא לתת רשות כזאת מטעמים אחרים". המנהל סירב לבקשה, לא מטעמים רפואיים אלא "מטעמים אחרים" והסברו הוא שמדובר בגופת המנוחה שכבר חוללה ובוזתה כאשר אנשים לא מוסמכים הוציאוה שלא כדין מקברה וכאשר קיימת התנגדות חריפה של המשפחה להוצאת הגופה מחדש. המנהל סבור כי אם הוא יחליט לתת רשות להוצאת הגופה הרי הוא מכריע בסכסוך שבין המשפחה לבין החברה קדישא כאשר בין הצדדים מוטחות טענות שונות והמנהל אינו מוסמך להכריע בכך. העתירה נדחתה.
למנהל הוענקה הסמכות לשקול גם שיקולים שאינם רפואיים כאשר המחוקק הציב זה בצד זה "טעמים רפואיים" ו"טעמים אחרים". אכן, גם כאשר נוקטים לשון "טעמים אחרים" אין הכוונה לנושאים המנותקים מדבר החקיקה, מתכליתו וממטרתו. בענייננו, גם הטעמים האחרים צריכים להיות קשורים לנושא של הקבורה מחדש, אולם קשר כאמור יכול ללבוש צורות מצורות שונות. המנכ"ל שקל את כל מערכת הנסיבות העובדתית מראשיתה ועד עתה, והנובע מכך הוא ששיקולו אינו שיקול זר. המנהל רשאי לשקול לא רק מה המשמעות הרפואית של הוצאת הגופה מקברה, אלא גם מה יהיו ההשלכות הכלליות של הוצאה כאמור, שיכולה להיות מעוגנת כיום אך ורק בהיתר שלו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב חצרוני לעותרת, עו"ד רנאטו יאראק לרשויות משרד הבריאות, עוה"ד יגאל טמיר ואל גרינדשטיין לבתה של המנוחה. 10.9.86).
בג"צ 546/86 - איזסקס אלברט נגד ביה"ד הרבני האזורי ואיזסק אנה
*איסור כניסה לדירת בני הזוג שהוצא ע"י בי"ד רבני
(העתירה נדחתה).
העותר קובל כנגד צו מניעה שניתן על ידי ביה"ד הרבני האזורי שלפיו נאסרה כניסתו לדירה משותפת שבבעלותו ובבעלות אשתו. לטענתו ניתן הצו שלא בסמכות. העתירה נדחתה. העותר הוא שפתח בהליכים בפני ביה"ד הרבני בכל נושא הנישואין והרכוש של בני הזוג והוא זה שדחה את טענת האשה שאין לביה"ד הרבני סמכות לדון בעניינה ועמדתו נתקבלה בסופו של דבר. מאחר וביה"ד הרבני דן בנושא הרכוש של בני הזוג, והדירה בכלל זה, מוסמך הוא לדון גם בענין ההחזקה בדירה והשמוש בה. בינתיים התקיים דיון נרחב במעמד שני הצדדים בבית הדין הרבני והוא אמור לתת החלטתו בענין. גם מבחינה זו העתירה אינה במקומה והיא מוקדמת.
(בפני השופטים: ד. וייס, בך, גב' נתניהו. העותר לעצמו, עו"ד שטוב למשיבים. 15.9.86).