ע.פ. 660+691/86 - מיכאל דהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד טביעות אצבעות(הערעור נתקבל).
א. בשעות לילה נכנס פורץ לבית חולים אלין בירושלים דרך חדר האוכל וגנב מוצרי בשר שונים. לא נמצאו סימנים המצביעים על זהות הפורץ אך בצד החיצוני של שמשת אחד החלונות של חדר האוכל נמצאה טביעת אצבעו של המערער. היתה זו הראיה המפלילה נגד המערער. הסברו של המערער להימצאות טביעת אצבעו היה כי ביום שקדם להתפרצות טייל בקרבת מקום עם ילדיו הקטינים, כי ילדתו הסתובבה בשטח מסולע הסמוך לחלונות בית החולים ולבקשת הילדה הלך לאסוף עפרונות שהיו מפוזרים ליד החלונות, תוך כדי כך ירד למפלס נמוך יותר, עלה בחזרה ונעזר לשם כך בחלון ונגעבו מבחוץ. השופט ציין בפסק דינו כי הסברו של המערער הינו ללא ספק סביר, אך בכל זאת הרשיעו מהטעם שעדותו לא היתה אמינה עליו. הוא ביסס את מסקנתו בדבר אי מהימנותו של המערער על שלוש נקודות וסיכם את עמדתו כך "סבירותה של גירסת הנאשם אינה מועילה באשר עדותו אינה מהימנה, לא לקבוע על פיה דבר ולא לעורר ספק לטובתו באשר לנסיבות בהן הגיעה טביעת האצבע לחלון". הערעור נתקבל.
ב. ניתן להרשיע נאשם בדין גם כאשר הראיה המפלילה היחידה נגדו הינה הימצאות טביעת אצבע במקום ביצוע העבירה. אך במה דברים אמורים - כאשר אין לנאשם הסבר סביר לעובדה זאת. אם מסר הנאשם הסבר היכול בצורה מתקבלת על הדעת להשתלב עם גירסה של חפות מפשע וגירסתו לא הופרכה, חוזרים לנקודת ההתחלה הבסיסית של המשפט ובה מוטלת החובה על התביעה להמציא הוכחות לבסס את האישום נגד הנאשם. כאשר הנאשם נותן הסבר סביר לגילוי טביעת אצבעותיו במקום האירוע כי אז אין די בגורמים כגון התרשמות כללית לא חיובית של ביהמ"ש מעדותו של הנאשם או אי יכולתו של הנאשם להוכיח אליבי לגבי מועד ביצוע העבירה כדי להצדיק מתן פסק דין מרשיע נגדו. כאשר מדובר על הסבר סביר אין הכוונה לאפשרות דמיונית, רחוקה ותיאורטית שאין לשלול אותה לחלוטין, אלא להסבר שנמסר ע"י הנאשם ונכונותו מתקבלת על הדעת על רקע יתר העובדות והראיות ועפ"י נסיון החיים וכללי השכל הישר.
ג. בענייננו קבע השופט בפסק דינו כי "סבירותו של ההסבר אינה מוטלת בספק: הנאשם מתגורר בקרבת בית החולים הוא נוהג לטייל עם ילדיו... עפרונות לורד נמצאו בשני המפלסים כאשר הובילו לשם את החוקרים, ירידה אל המפלס התחתון ועליה ממנו נעשית בסמוך לקיר החיצוני שבו קבוע החלון". מכאן כי לא זו בלבד שהסברו של המערער נראה בעיני השופט סביר אלא שיש להסבר זה תימוכין ביתר העובדות המוכחות. בנסיבות אלה אין ביהמ"ש רשאי לבסס את הרשעת הנאשם על רושם בלתי חיובי שעשה עליו. רושם בלתי חיובי הינו בעל חשיבות כאשר מצליחה התביעה להניח תשתית עובדתית להרשעת הנאשם, אך כאשר האפקט של הראיה היחידה המוגשת מנוטרל למעשה ע"י הסברו הסביר של הנאשם אזי אין התרשמות שלילית מהנאשם יכולה לבוא במקום ההוכחות הפוזיטיביות הדרושות לפסק דין מרשיע.
ד. שלושת הנימוקים שעליהם מבסס ביהמ"ש את הנמקתו בדבר חוסר אמינותו של המערער אינם משכנעים ובעלי משקל כלל ועיקר. הנימוק הראשון היה כי הסברו של המערער היה כבוש וכי סרב למסור גירסה ולהשיב על שאלות חוקרו עם מעצרו ובחקירותיו הראשונות. הנכון הוא שהמערער לא הגיב תחילה על שאלות כאשר נעצר כי טרם ידע שטביעת אצבע על החלון היא המחשידה אותו בגניבה. על כן אין זה מפליא כי המערער, אשר הינו בעל עבר פלילי, יהסס למסור פרטים אשר יש בהם כדי להצביע על נוכחותו בקרבת מקום הפשע. כעבור יומיים כשהופיע בפני שופט להארכת המעצר כבר מסר פרטים מלאים על הסברו האמור ובו דבק אחר כך באופן עקבי. אין הדבר דומה למקרה בו מועלית גירסה לראשונה בביהמ"ש. יתירה מזו, כאשר מדובר בהמצאת הסבר
לגילוי טביעת אצבע במקום האירוע, אזי עשויה אפילו גירסה כבושה שכזאת למנוע את הרשעת הנאשם, בתנאי שתתקבל כהסבר סביר עפ"י מובנו של מונח זה. נימוק אחר של השופט לאי אמינות הנאשם המתבסס על סתירה בין הודעות המערער לבין עדותו בביהמ"ש אין לקבלו כאשר השופט עצמו מדגיש כי אין הוא מייחס חשיבות לשאלה שבה קיימת הסתירה. הנקודה השלישית לחובת המערער שמציין ביהמ"ש היא שהמערער שטען כי שהה בבית בלילה בו בוצעה הפריצה לא העיד את אשתו על מנת שתתמוך באליבי שלו ויש בכך על מנת להפלילו. גם עניין זה אינו בעל משקל. ראשית, אין זה מקרה של אליבי שהופרך אלא לכל היותר אליבי שהמערער לא הצליח להוכיחו ובכך בודאי אין כדי לגרום להרשעה; שנית, לא היתה זאת למעשה טענת אליבי של ממש, והמערער מן הסתם הבין שלא יעלה בידו להוכיח שפיסית לא יכול היה לבצע את העבירה בליל המקרה מבלי שיתר חברי משפחתו ירגישו בכך. עדות אשתו לא יכלה מבחינה מעשית לתרום תרומה מכרעת לעניין זה. סיכומו של דבר, משנקבע על ידי השופט כי הסברו של המערער להימצאות טביעת אצבעו הינו סביר ונתמך על ידי ראיות נוספות, הרי אין בשלשת הנימוקים הנ"ל כדי להוות תשתית שתצדיק מתן פסק דין מרשיע נגד המערער.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט בך, והשופט בייסקי חלק עליו באשר לעניין ההסבר הסביר ואמינותו. לדעת השופט בייסקי הסבר לא סביר יש בו מטבע הדברים להשמיט את הקרקע מהנסיון לסתור את העובדה של מציאת טביעת האצבע במקום הפשע, אך גם הסבר שלכאורה סביר הוא, לא בהכרח הינו נכון במציאות, והדבר תלוי עדיין אם אותו הסבר הוא גם אמין. הסבירות והאמינות אינם היינו הך ולא בהכרח צועדים ביחד, הגם שהאמינות עשוייה להיות פונקציה למבחן הסבירות ניתן לבדות גם הסבר סביר לכאורה ולאו דווקא תיאורטי אך מבחינת האמינות אין הוא עומד במבחן. סיכומו של דבר - הסבר סביר צריך שיהיה גם אמין. ברם, במקרה דנן מצא ביהמ"ש כי סבירותו של ההסבר אינה מוטלת בספק, אלא מאי - בהעבירו את ההסבר במבחן האמינות פירט השופט את שיקוליו מדוע ההסבר שהוא סביר אינו אמין בנסיבות המקרה, ובהקשר זה אכן הנימוקים שפורטו ע"י השופט אינם יכולים לעמוד שכן אינם פוגעים בהכרח באמינות ההסבר.
ו. השופט בך העיר באשר לפסק דינו של השופט בייסקי כי לפרופוזיציה גורפת כי "הסבר סביר צריך שיהיה גם אמין" אינו יכול להסכים. אם השתכנע ביהמ"ש שגירסת הנאשם היא לא רק סבירה, אלא גם אמינה ונכונה, כי אז יזכה את הנאשם ללא היסוס ושאלת הזיכוי מחמת לספק או מחוסר ראיות מספיקות בלבד לא תתעורר. כאשר הימצאות טביעת האצבע היא הראיה היחידה נגד הנאשם וניתן לכך הסבר סביר יש לזכותו גם אם ביהמ"ש לא יוכל לקבוע כי הסברו נכון ואמין. די לשם כך שהסברו לא הופרך על ידי מכלול הראיות האחרות
ז. השופט אלון הצטרף למסקנה שיש לקבל את הערעור והשאיר לעת מצוא את הבעת דעתו באשר לחילוקי הדעות בענין ההסבר הסביר והאמין.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, בך. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 10.2.87).
ע.א. 752/83 - יצחק ויעקב פולק נגד אילנה פרנס
*העברת זכוית בחברה והוכחת העיסקה(הערעור נדחה).
א. חלקה מסויימת היתה מאז 4.6.61 רשומה בשמה של החברה פסגת יצחק (להלן: החברה). החברה נרשמה אצל רשם החברות ביום 5.5.61 והחל ביום 15.5.61 נבחר המערער יצחק, אביו של יעקב, להיות מנהל החברה. המנוחים צילה ונחום לבונסקי היו הוריה של המשיבה. בשנת 1968 נפטרה צילה ובשנת 1973 נפטר נחום לבונסקי. בהליך
נשוא הערעור טענה התובעת (המשיבה) כי הוריה המנוחים היו לבעליה של החברה ולבעלי מניותיה היחידים עקב עסקת העברת מניות שנערכה על ידי הבעלים הקודמים לטובת המנוחים. מכאן בקשתה לביהמ"ש המחוזי להצהרה כי צילה ונחום לבונסקי היו החל ביום 5.6.61 בעלי המניות היחידים בחברה. התובעת נשענה על עסקת העברת מניות שנערכה לטענתה בכתב ונחתמה ע"י הבעלים הקודמים לטובת המנוחים. ביהמ"ש קבע כעובדה כי למנוחה צילה היה מגרש בנתניה שנרשם בשמה מאז שנת 1940 (להלן: המגרש הישן). באביב 1961 נזקקו המנוחים לכסף ובפגישה שנערכה בנתניה בהשתתפות המנוח, חתמו פרנס והמערערים סוכמה עסקה שלפיה המגרש הישן ימכר למערערים ובתמורה יקבלו המנוחים את החלקה הרשומה בשם החברה ותוספת של 2,000 לירות. הודות לכך הועבר המגרש הישן לחברה אחרת בבעלות המערער ולמחרת העברת המגרש התפטר המערער מתפקידו כמנהל החברה ונתמנתה תחתיו המנוחה צילה לבונסקי ומני אז שימשה דירתם של המנוחים לבונסקי ככתובתה הרשומה של החברה. ביהמ"ש המחוזי נתן את ההצהרה המבוקשת ע"י המשיבה והערעור נדחה.
ב. לטענה כי חומר הראיות מוביל למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע ביהמ"ש - אמנם ניתן לגלות פה ושם אי דיוקים עובדתיים מסויימים בפסק הדין, אך בסופו של דבר היו אלה אי דיוקים בעניינים שוליים. מאידך, עיון בפסק הדין מלמד חד משמעית שהשופט לא האמין לגרסת המערערים שאת מעשיהם השווה למעשי רמייה, ולעומת זאת זכתה גירסת התובעת לאמונו המלא של ביהמ"ש, וגם העדים שהעידו מטעמה היו אמינים עליו. בנתונים אלה אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בנושא המהימנות ואין בפסק הדין כל טעות בנושא המהימנות שתחייב את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
ג. המערערים מעלים את הטענה כי על פי תקנות החברה כל העברת זכויות בחברה חייבת להיות בכתב בטופס הקבוע בתקנות ובענייננו, הם טוענים, לא קויימה חובה זו. ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי העברת המניות נעשתה בכתב, אך חרף כל המאמצים והחיפושים שערכה המשיבה לא נתגלה המסמך הרלבנטי. השאלה היתה אם ניתן לשמוע הוכחות בעל פה על מנת להוכיח את תוכנו של המסמך האבוד וביהמ"ש השיב על כך בחיוב ובכך אין להתערב. ההלכה מאפשרת בנתונים מסויימים הוכחת תוכנו של מסמך שאבד. מתירים הגשת העתק של מסמך או עדות בעל פה מטעמי צדק כאשר המקור שוב אינו קיים ולא הושמד בזדון. במקרה דנן שוכנע ביהמ"ש שהמסמך של העברת המניות אכן אבד ולא מתוך זדון וגם המאמצים הסבירים שנעשו כדי לגלותו לא הועילו. למעשה הודה גם המערער יצחק הן כי נעשתה עסקת העברת המניות והן בעובדת קיומו של המסמך ומסירתו למנוח. כך מסתבר מהדברים שאמר המערער לעו"ד שרשם את תוכן השיחה בזו הלשון: "דברתי עם מר פולק טלפונית ואמר לי כי הוא זוכר שמכר את המגרש ללבונסקי אולם לא השאיר אצלו מסמכים כלשהם אלא מסרם לנחום לבונסקי". זוהי הודאת בעל דין שממנה משתמע קיומה של עסקת המכר עם המנוחים וקיומו של מסמך הרלבנטי לאותה עסקה. יתר על כן, מסתבר שהמגרש הישן הועבר לבעלות המערער יום אחד לפני שהמערער התפטר מתפקידו כמנהל החברה ונתמנתה תחתיו המנוחה צילה לבונסקי ומני אז לא התענין המערער בחברה וגם כאשר צילה לבונסקי נפטרה לא נקט המערער בצעד כלשהוא כדי למחוק את שמה כמנהלת החברה. כמו כן המנוחים שילמו את כל המסים בעבור החלקה.
ד. גם טענת התיישנות בדין נדחתה. מאז שנערכה העסקה ומאז שבוצעו ההעברות שבאו בעקבותיה ניתקו המערערים כל קשר עם החברה וניהולה ולא הוכח שהמנוחים או אחד מהם נהג בצורה שמלמדת על הזנחת זכויותיו בחלקה. נהפוך הדבר, הוכח שהמנוחים הם שניהלו את החברה ופעלו מטעמה. למעשה גם החזקה הקונסטרוקטיבית בחלקה היתה בידי המנוחים. בנתונים אלה אין להשמע לטענת ההתיישנות. כמו כן
הועלתה טענת שיהוי אך גם זו לא תועיל לטוען אותה אלא אם הוא מצליח להוכיח שני אלמנטים: שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או להזנחה או לייאוש מצד הקונה; שעקב השיהוי הורע מצבו של המוכר. על פי החומר שלפנינו לא הוכח אף אלמנט משני אלמנטים אלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד טירר למערערים, עו"ד נחמן אמיתי למשיבה. 4.2.87).
ע.פ. 154/85 - יונה אברושמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. בפברואר 983ר נערכה בירושלים הפגנה שאורגנה ע"י תנועת "שלום עכשיו" ועצרת מול משרד ראש הממשלה. כעשר דקות לאחר שמשתתפי העצרת החלו להתפזר הושלך רימון במקום וגרם למותו של המנוח אמיל גרינצוויג. היה זה רימון צה"ל וחלקים שונים ממנו נמצאו באזור הפיצוץ. את המידע על מעורבותו של המערער מסר למשטרה אחד עמוס שנגלוף שהסכים בקיץ 1983 לשמש סוכן משטרתי ובהסכם עם המשטרה התחייב לסייע באיסוף ראיות נגד חשודים בעבירות סמים ורכוש. מאידך הובטח לו כי ינתן לו כסף וירשו לו לעזוב את הארץ. הוא עמד לעזוב את הארץ ביום 13.1.84. ביום 12.1.84 מסר שנגלוף למשטרה הודעה בכתב שבעטיה עוכבה נסיעתו. בהודעה סיפר כי קיבל משכנו חייל צה"ל דוד שם טוב אמצעי לחימה שונים ובהם גם רימונים, כי מכר רימון אחד למערער וביום האירוע בין השעות 30:8 00:8 בא המערער לשלם עבור הרימון וניכר היה במערער שהוא נחפז. עקב מידע זה נעצר המערער ונפתחה נגדו חקירה שהתנהלה בשני שלבים: הראשון נמשך ששה ימים, עד 20.1.84, כאשר החקירה התנהלה ע"י השב"כ והשני מיום 20.1.84 ועד ליום 25.1.84 שבמהלכו נחקר המערער ע"י חוקרי משטרה. השיחות עם המערער בשני השלבים הוקלטו ותומללו ובחלק מהחומר המוקלט קיימת תשתית ראייתית המפלילה את המערער.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער נחקר ע"י השב"כ כמעט ללא הרף מיום 16.1.84 עד אור ליום 19.1.84 כשהחקירה ערכה כ-60 שעות מתוך כ-66 שעות רצופות, ובאותו זמן מנעו מהמערער לינת לילה, ובמקרה אחד גם כניסה לשירותים והוא עשה את צרכיו במכנסיו, במשך כל אותן שעות לא הורשה פרקליטו להפגש עמו, באמצע החקירה היו החוקרים משנים חליפות את מקום ישיבתו של המערער מקירבת תנור חם למסדרון ששרר בו קור עז ולעתים הוא נחקר בעמידה משך שעות ארוכות רק בצהרי יום 19.1.84 הורשה פרקליטו להפגש עמו ולדברי הפרקליט נראה המערער תשוש, בכושר גופני ירוד ומסוגל אך בקושי להשמיע קול. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה סומך על אמרות הנאשם בחקירתו ע"י השב"כ ואולם האמרות של הנאשם בחקירתו במשטרה מעניקות משקל ראייתי גם לחקירת השב"כ. עם זאת קבע ביהמ"ש כי האמרות קבילות וברוב דעות הרשיע את המערער ברצח בעוד ששופט המיעוט סבר כי יש להרשיעו בהריגה בלבד. הערער נדחה.
ג. לענין קבילות הדברים שאמר המערער לאנשי השב"כ - שתי גישות מאפיינות את פסיקתו של ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לכשרותן או לפסלותן של הודאות שהוצאו באמצעים פסולים. גישה אחת היא כי משנקבע שאמצעי שנקט החוקר כנגד הנחקר הוא פסול, כי אז תיפסל ההודאה בלי שיהא צורך לבדוק שמא אין לחשוש לאמיתות ההודאה על אף נקיטת האמצעי הפסול. הגישה השניה היא שגם כשהחוקר השיג את ההודאה באמצעי פסול, עדיין יש לבחון כל מקרה ומקרה כדי להיווכח אם במקרה העומד לדיון היה באמצעי הפסול כדי להביא את הנחקר ליתן הודאת שקר או שההודאה היא הודאת אמת. בענייננו - החקירה תוך עינויים והתעללות ראויה לכל גינוי ואסור להרשות
ששיטת האלימות תהפוך לנורמה, אך מסתבר שכבר בתחילת החקירה, כאשר המערער היה עדיין במלוא כוחותיו, מסר פרטים על יחסיו עם שנגלוף ועל קניית הרימון ממנו. זאת ועוד, ביהמ"ש התרשם מההקלטות שדברי המערער היו סדורים ונעדרו מהם סימנים שרוחו נשברה. לאורך כל הדרך הוא דבק במטרה שהציב לעצמו והיא להשיג מאת החוקרים הבטחה שיאשימוהו בהריגה ולא ברצח. בסיכומו של דבר אין בהתארכות החקירה והדרך שבה בוצעה סיבה מספקת לפסול את קבילות הדברים שנאמרו במסגרת חקירת השב"כ, אם כי יש בדרך החקירה עילה להפחית ממשקל הראיה.
ד. אשר לקבילות הדברים שאמר המערער במסגרת חקירת המשטרה - עבר פסק זמן מספיק בין סיום חקירת השב"כ עד לתחילת חקירת המשטרה, ודי בפסק זמן זה על מנת שהמערער ינוח ויחדש כוחותיו. על כן יש לראות בחקירה זו שלב המנותק מהשפעת קודמו. מאז שעברה החקירה לידי המשטרה ביקרו אצל המערער עורכי דין מספר פעמים והחקירות אמנם היו ממושכות אך נערכו ביום ובשעות הערב המוקדמות אין לגלות דופי בצורת ניהול החקירה ע"י המשטרה. ביהמ"ש נתן משקל מועט ומסוייג לדברי המערער בפני השב"כ וההרשעה היתה מבוססת בעיקרה על דברי המערער במשטרה. אכן יש בדברים אלה מספיק כדי להפליל את המערער. בדבריו במשטרה יש הודאה כי מעשה הטלת הרימון בוצע על ידו, ותמיכה בהודאת המערער ניתן למצוא למכביר בחומר הראיות שבא בפני ביהמ"ש. השרידים שנתגלו בזירת הפשע מלמדים שהיה זה רימון צה"ל מהסוג ששנגלוף מכר למערער ושהלה שילם עבורו בערב האירוע ממש. אשר למניע - המערער לא הסתיר את המשטמה שלו לתנועת שלום עכשיו ואמר לחוקרו "בוא נגיד שהרגתי. אתה מוכן שיהודי יישפט על זה שהוא הרג חבלן". אשר לאליבי - המערער טען שהיה בערב המקרה בבית הוריו בקטמון ומשם נסע לבית מגוריו בשכונת נווה יעקב ובהגיעו הביתה הספיק לראות בטלויזיה בשידור חי על המתרחש בזירת האירוע בשעת מעשה. אשתו תמכה בו בעדותה. טענה זו של המערער לא בא זכרה במהלך החקירה בשום שלב משלביה. זוהי איפוא עדות כבושה שמשקלה ההתחלתי "קל כנוצה" בכפוף להסבר רציני לשתיקה זו. ההסבר שנתן הסניגור איננו מתקבל על הדעת, המערער כמו כל נאשם היה חייב לגלות את קלפיו בנושא האליבי מיד עם השמעת תשובתו לכתב האישום. אעפ"כ בדק ביהמ"ש את חומר הראיות בנושא האליבי גם לעיצמו והגיע למסקנה שאין לטענה על מה שתסמוך. מסקנה זו בדין יסודה. יש חיזוק להודאת הנאשם בעובדה שהמערער רכש רימון מידי שנגלוף ושהשרידים שנתגלו בזירת הפשע הם מאותו סוג רימון. כמו כן ניתן להוסיף לחיזוקים השונים את המשקל המועט והמסוייג לדברים שאמר המערער במסגרת חקירת השב"כ, בכך חיזוק משמעותי לגירסה שהשמיע המערער במשטרה.
ה. אשר לשאלה אם יש להרשיע את המערער בהריגה או ברצח - הרכיב השנוי במחלוקת מתבטא בשאלה אם הטלת הרימון היתה מלווה בכוונת קטילה. מדובר ברצח בכוונה תחילה ויש צורך בפעולה רצונית המלווה כוונה פלילית והשאלה היא אם הנאשם חזה מראש כי הפעולה שעמד לבצעה "עשוייה להוביל למות הקרבן ואף חפץ בתוצאה ממין זה". המבחן הוא סובייקטיבי, היינו כוונתו של הנאשם המסויים העומד לדין, בענייננו, נקט המערער בביהמ"ש בקו של הכחשה טוטאלית וביהמ"ש הסתמך על אימרותיו השונות של המערער. על כן לא היתה בפי המערער בפני ביהמ"ש כל טענה כי לא נתכוון לתוצאה של המעשה. טוען הסניגור כי בצד הדברים שאמר המערער לרעתו באימרות במשטרה יש לשקול את הדברים שאמר שם לטובתו, היינו שלא התכוון להרוג, כך אמנם יש לנהוג וכך אמנם נהג ביהמ"ש באשר לאימרות המערער. ביהמ"ש התייחס לכל אימרותיו של המערער אך קיבל חלק מהן ודחה את החלק האחר ובכך אין כל פסול כל עוד עשה ביהמ"ש כן בהנמקה ראויה.
ו. ההחלטה להמית אינה ניתנת בדרך כלל להוכחה אלא כמסקנה מכל נסיבות המעשה והסקת ההחלטה להמית מטיב המכשיר שהנאשם בחר בו לביצוע זממו תוכיח. הנשק בו השתמש המערער הוא רימון שלפי טיבו הינו מכשיר קטלני רב עוצמה. מבחינה אובייקטיבית אין להעלות על הדעת שהמשתמש ברימון בנסיבות שבהן השתמש בו המערער התכוון רק "להפחיד". בביהמ"ש לא הועלתה גירסה זו כלל וממילא גם לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. ניתן אף לדלות מדברי המערער באמרותיו שהיתה לו כוונה סובייקטיבית לקטול שהרי לפי השקפתו "יש להשמיד חיידקים אלה לבל יכלו את הגוף כולו". העובדה שהרימון הושלך ממרחק אפקטיבי לתוך הרחבה בה עמדה קבוצת אנשים אף היא סותרת על פניה רצון להפחיד בלבד. הנתונים שהוכחו מלמדים שהמערער לא רק חזה מראש שיהיו פצועים ונפגעים אלא גם צפה בתוצאות ההמתה. רצון הקטילה מתיישב עם שנאתו לאנשי שלום עכשיו. לפיכך בדין הורשע המערער ברצח.
ז. פסק הדין ניתן מפי השופט חלימה. המשנה לנשיא העירה כי אינה רואה צורך להביע דעה בדבר קבילות דבריו של המערער בפני אנשי השב"כ, שכן די בדבריו במהלך חקירת המשטרה ושאר הראיות כדי להוות תשתית בטוחה להרשעתו ברצח בכוונה תחילה. גם השופט ברק העיר כי דין הערעור להדחות על בסיס התשתית הראייתית העולה מחקירת המשטרה. כיוון שכך השאיר בצריך עיון את השאלה אם אמרות המערער בפני שירותי הבטחון הן קבילות או לא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד איתמר הכהןלמערער, עו"ד הגב' ד. ביינש למשיבה. 19.2.87).
ע.א. 183/85 - שמעון אלבוים נגד דליה קרייזלר
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. המנוחה הינדה אלבוים היתה נשואה למערער במשך כארבעים שנה. לגבי המערער היו אלו נישואיו השניים ויש לו בת מנישואין קודמים. לבני הזוג לא היו ילדים. המנוחה ערכה צוואה בשנת 1974 ולפיה הורישה את רכושה לבן אחותה אלכס ליברמן ולבת אחיה לאה אלשייך. בשנת 1977 נערכה צוואה חדשה השונה, אך במעט מצוואה זו. ביום 2.11.79 חתמה המנוחה על צוואה שלישית והפעם נקבעו כנהנים ליברמן, אלשייך וכן דליה קרייזלר (המשיבה) שאף היא קרובתה של המנוחה. ביום 31.12.79, כחודשיים לאחר עריכת הצוואה האחרונה, אושפזה המנוחה בבית חולים ואחרי מספר ימים הועברה לבית אבות "מעונות מרגוע" ושם שהתה עד יום 8.2.80, עת נפטרה. מספר ימים לפני פטירתה, ביום 24.1.80, באו אל המנוחה בעלה- המערער, ושניים מידידי בני הזוג הרב מלאכי ומר רפפורט. בעת ביקורם בבית האבות נערך ע"י הרב מלאכי מסמך בלשון העברית שבו נאמר כי המנוחה מוסרת לבעלה את כל הזכויות שיש לה ברכוש שלה וכי לבעלה תהיה זכות בלתי מעורערת לעשות עם כל רכושה את מה שהוא רוצה. נאמר גם כי המנוחה חתמה על המסמך בחתימת ידה ומצהירה שבחותמה על המסמך היתה בהבנה מלאה וערכה את המסמך מרצונה הטוב. כעדים חתמו הרב מלאכי ומר רפפורט הנ"ל. טענת המערער היתה כי יש לראות במסמך האמור את הצוואה האחרונה התקפה המבטלת כל מסמך קודם. לטענתו הרי זוהי צוואה בעדים כאמור בסעיף 20 לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי העיר כי הצוואה לא נערכה בהתאם לדרישות סעיף 20 לחוק, מאחר והעדים לא אישרו בחתימת ידם על פני הצוואה, במעמד חתימת הצוואה בידי המנוחה, שהמצווה הצהירה וחתמה כאמור ברישא לסעיף 20. אולם, ביהמ"ש היה נכון לבחון את תקפות הצוואה מכוח סמכותו לפי סעיף 25 לחוק, שלפיו אם לא היה לביהמ"ש ספק באמיתות הצוואה רשאי הוא לקיימה אף אם יש בה פגם. ביהמ"ש הגיע למסקנה שאין לקיים צוואה זו. מאידך קיים את הצוואה מיום 2.11.79. הערעור נדחה.
ב. בביהמ"ש העידו שני רופאים. האחד, שהיה הרופא של המנוחה לפני שאושפזה בביה"ח, ציין כי ביקר אצל המנוחה ביום 16.12.79 ומצא אותה מבולבלת ולא משתפת פעולה, לא הכירה אותו ולא ענתה על ברכות שלום למרות היכרות של שנים, וכן קבע כי התחילה סובלת מסקלורוזיס ולפיכך שלח אותה לאישפוז בבית חולים. הרופא השני שהעיד היה הרופא הקבוע של בית האבות ואף הוא קבע כי המנוחה סבלה מסקלורוזיס וכן שלא היתה מסוגלת לתפקד מבחינה פיזית, לא התמצאה בזמן ובמקום ודעתה לא היתה צלולה רוב הזמן. רופא זה העיד כי בדק את המנוחה יום יום בגלל מצבה החמור וכי ברוב הזמן דעתה לא היתה צלולה. מטעם המערער העיד רופא שהסביר כי במחלת המנוחה יתכנו פרקים של צלילות דעת טובה אפילו בשלבים המתקדמים של המחלה. ביהמ"ש המחוזי החליט לא להפעיל סמכותו לפי סעיף 25. לצורך הפעלת הסעיף, צריך היה להוכיח את אמיתות הצוואה, היינו גמירות דעתה של המנוחה לערוך צוואה, כאשר היא בצלילות דעת בעת שערכה את הצוואה. ביהמ"ש לא קיבל את עדותו של רפופורט כי המנוחה ידעה על מה היא חותמת ומצא עדות זו בלתי נאמנה. אשר למסמך שנערך על ידי הרב מלאכי הביע ביהמ"ש ספק בקשר לאמינות ולאמיתות האמור בו. בשאלה מרכזית, היינו מצבה המנטלי של המנוחה ובשאלה באיזו מידה משקף הנוסח של המסמך שנערך ע"י הרב מלאכי את הדברים שנאמרו ע"י המנוחה, אמר ביהמ"ש כי אם אכן נתקיימה שיחה עם המנוחה אין להניח כי המנוחה היתה מסוגלת יותר מאשר להביע דברי הסכמה למה שנאמר לה. אפילו נערכה שיחה אין ביהמ"ש מוכן לסמוך על דברי העדים ששמעו כאילו מפי המנוחה דברים ברורים ונראה לביהמ"ש שלא שמעו ממנה אלא מהרהורי לבם. ביהמ"ש הוסיף כי גם לו ניתן היה לקיים את הדיון במסמך שנערך ע"י הרב מלאכי כדיון בצוואה ללא היזקקות לסעיף 25 לחוק הירושה, היה מגיע למסקנה כי המבקש לבטל צוואה זו יצא ידי חובתו לאור דברי הרופאים ומערכת הנסיבות שנתקיימה בעת עריכת המסמך. על אחת כמה וכמה כך הדבר כאשר מדובר על יישום סעיף 25 לחוק הנ"ל כאשר חובת ההוכחה עברה לבעל-המערער שביקש את אישור המסמך ואשר עליו להביא ראיות אמינות שהמנוחה ערכה צוואה וכי תוכנה כרצונה.
ג. באשר לצוואה מיום 2.11.79 קבע ביהמ"ש כי צוואה זו מהווה למעשה נוסח חוזר בעל מגמה וכיוון זהים לצוואות קודמות שערכה המנוחה בשנת 1974 ובשנת 1977, לא קיבל את טענת הבעל שדעת המנוחה לא היתה צלולה אז ולא הבינה את מה שמתרחש מסביבה. צוואה זו נערכה בעברית ועורך הדין שערך אותה העיד שהכיר את המנוחה עוד בשנת 1974 וכי הוא ערך את שתי הצוואות הקודמות וצוואה זו. הפנייה אליו בסוף 1979 היתה מצד מר רפופורט הנ"ל שביקש עריכת צוואה חדשה המשנה את החלוקה בין הנהנים ואת הוספתה של נהנית שלישית. המנוחה הגיעה למשרדו של עורך הדין ושם חתמה על המסמך ועורך הדין ומר רפופורט חתמו כעדים. ביהמ"ש לא קיבל את הטענה כי המנוחה לא שלטה בעברית. לענין מצבה המנטלי של המנוחה בעת שערכה צוואה זו קבע ביהמ"ש כי לפי הראיות ידעה המנוחה על מה היא חותמת. ביהמ"ש דחה גם את הטענה כי נפלה פסלות במעמדו של עוה"ד כעד מאחר וקיבל יפוי כח כללי מאת אלכס ליברמן הנ"ל ובין היתר יפוי כח מיוחד כדי לקבל מהמנוחה מגרשים. ביהמ"ש לא קיבל את הטענה כי עורך הדין היה שלוחו של נהנה ומאחר ושלוחו של אדם כמותו לא יכול היה להיות עד לצוואה מאחר שהוא נהנה עפ"י הצוואה. ביהמ"ש סבר שאין לראות את עוה"ד כשליחו של ליברמן בהקשר המשפטי והעובדתי שבפנינו.
ד. אשר למצבה השכלי של המנוחה בעת עריכת המסמך של הרב מלאכי - היו ראיות ברורות של רופאים שבדקו את המנוחה ומאידך היתה חוות הדעת של רופא שדיבר על אפשרות של היווצרות הפסקות בהעדר הצלילות ואולם אין לדעת אם ניתן ליישם חוות דעת זו לנסיבות המקרה. חוות הדעת נערכה מבלי שהמומחה פגש אי פעם בחולה ועל כן
לא ניתן לקבוע אם במועד הרלבנטי חלה למעשה אחת מן ההפסקות הללו אשר תיתכן באופן תיאורטי. מכלול הנתונים הנ"ל יכול לשמש יסוד סביר להחלטתו של ביהמ"ש שלא לקיים מסמך זה כצוואה ואין להתערב בהחלטה זו. כמו כן יש לאמץ גישת ביהמ"ש המחוזי לגבי הצוואה שנחתמה בנובמבר 1979. אין לגלות פגם בחתימת עורך הדין כעד מחמת היותו בעל יפוי כח מאחד הנהנים. עורך הדין לא היה שלוחו של מר ליברמן בכל הזמן הקשור לעריכת הצוואה. הוא היה שלוחו לענין אחר שלא היה קשור לצוואה אך השליחות היתה בתחום מוגדר והיא אינה הופכת את השלוח לבעל מעמד של שלוח בכל נושא ובכל ענין. שליחותו בתחום מוגדר אינה מתרחבת ומתפרשת מעצמה על כל מערכת היחסים בין השולח לשלוח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד רון נעים ומיכאל כספילמערער,עו"ד וילהלם פרוינד למשיבה. 25.1.87).
ע.א. 535/85 - בין יאיר שרל נגד בין יאיר רחל ואח'
*סמכות לדון בענייני מזונות.
ערעור על החלטה שכבר הוכרעה בערעור לאחר מתן רשות(התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי בעקבות התפתחויות שלאחר מתן פסק הדין).
א. המערער חוייב בתשלום מדור ומזונות למשיבים, אשתו (להלן: המשיבה) ושני ילדיו הקטינים. בינתיים התגרשו בני הזוג ולמעשה נותר הערעור באשר לחיוב הנוגע לילדים בלבד. הערעור מופנה הן כנגד סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בנושא מזונותיה של המשיבה, מהטעם שהמערער ביקש עוד קודם לכן לכרוך את נושא המזונות בתביעתו לגירושין אותה הגיש לביה"ד הרבני, והן כנגד גובה הסכומים עבור המדור והמזונות שנפסקו לטובת כל המשיבים. בהתחשב בכך שבני הזוג התגרשו והשאלה בידי מי נמצאים היום הילדים, הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בנושא.
ב. למעשה הוגשו ע"י המערער שני ערעורים בענין הנדון. תחילה הגיש בקשה לרשות ערעור כאשר ביהמ"ש המחוזי החליט שהוא מוסמך לדון בענין מזונות המשיבה. הרשות לערער ניתנה והוגש בנושא זה ערעור לביהמ"ש העליון. ביני לביני, באוגוסט 1985, בעוד הערעור הקודם תלוי ועומד, פסק ביהמ"ש המחוזי בנושא המדור והמזונות לגופו של ענין ועל פסק דין זה הוגש הערעור דנא שבו חוזר המערער על טענותיו לענין הסמכות ומוסיף לכך נימוקים נגד פסק הדין בנושאים המהותיים. בינואר 1986 ניתן על ידי ביהמ"ש העליון פסק הדין בערעור הקודם לענין הסמכות והוחלט לדחות את הערעור של המערער, באשר אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי כריכת נושא מזונות המשיבה בתביעת הגירושין שהוגשה לביה"ד לא נעשתה בכנות. אעפ"כ חזר ב"כ המערער בסיכומיו בכתב בערעור דנן והעלה את נושא סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון במזונות המשיבה. ב"כ המערער סבר שהוא רשאי לעשות כן והסתמך בענין זה על המ' 645/79 (פד"י לה (3) 437) שם נקבע כי משנדחתה רשות ערעור ניתן להעלות את הנושא בעת שמוגש ערעור על פסק הדין. ברם, במקרה שלפנינו לא נדחתה הבקשה למתן רשות לערער אלא שהיא נתקבלה, הוגש ערעור בהתאם, וביהמ"ש העליון נתן פסק דין בערעור זה. כאשר נדחית בקשה למתן רשות לערעור על החלטת ביניים כי אז יוכל המערער לנסות ולהעלות אותו נושא מחדש בערעור המוגש על ידו נגד פסק הדין הסופי. אולם כאשר הרשות לערער ניתנה וביהמ"ש לערעורים דן בערעור בנושא החלטת הביניים, ודוחה אותו לגופו של ענין, אזי ההחלטה בנדון חייבת להיות בדרך כלל סוף פסוק (אלא במקרים חריגים, כגון הסכמת הצדדים בדבר שינוי ההחלטה הקודמת). מכל מקום בנסיבות הענין דנא אין הצדקה לדון בעילת ערעור זו מחדש.
ג. זאת ועוד, בינתיים התגרשו בני הזוג וכתוצאה מכך שאלת המזונות למשיבה איננה יותר אקטואלית, ורק סוגיית המזונות לילדים עשויה עוד לעמוד לדיון. מאחר וטענת חוסר הסמכות התייחסה רק לנושא מזונות המשיבה, הרי שגם בשל התפתחות זו אין הערעור בנקודה זו ראוי יותר להיות נדון.
ד. אשר לגובה מזונות שני הילדים - משהתמוטטו היחסים התקינים בין בני הזוג עזבה המשיבה את הבית, ואילו המערער, על דעת עצמו, השכיר את דירת המגורים של המשפחה ועבר לגור בבית הוריו. מצוקת הדיור בבית הורי המשיבה גרמה לכך שהילדים הוחזקו בהסכמה בידי המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכנסת המערער, אם כי אינה משתקפת בתלוש משכורתו, מגיעה לכדי 1400 דולר לחודש והוא חייב לשלם למשיבה סכום השווה ל- 260 דולר לחודש למחייתה, 350 דולר לחודש דמי שכירות עבור דירת מגורים ו- 130 דולר בתור מחצית דמי החזקת משק הבית. עוד קבע ביהמ"ש כי משיוחזרו הילדים לחזקת המשיבה, יוסיף המערער סכום בשווי של 130 דולר נוספים עבור החזקת הבית וכן מזונות לילדים בשווי של 130 דולר לחודש עבור כל אחד מהם. כאמור חלו בינתיים שינויים שצריכים להשפיע על ההסדר שנקבע. בני הזוג התגרשו ובהסכם הגירושין ביניהם נחתם גם הסכם ממון עפ"י חוק יחסי ממון בין בני הזוג. תוכן ההסכם לא הובא לידיעת ביהמ"ש העליון. על אף התפתחויות אלה עומד המערער על ערעורו וזאת במקום שיפנה מחדש לביהמ"ש המחוזי ויבקש לדון עתה במזונות לנוכח השינויים שחלו במצב.
ה. ב"כ המשיבה המציא לביהמ"ש העליון העתק מפרוטוקול הדיון של ביהמ"ש המחוזי המתייחס להסכם הממון בין הצדדים וברישא של הפרוטוקול מופיע הרישום "הצדדים: מסכימים כי במעמד קבלת הגט יחתום הבעל על הודעה לביטול הערעור לביהמ"ש העליון ללא צו להוצאות". ב"כ המשיבה ביקש כי משהגירושין יצאו אל הפועל תכובד ההתחייבות הנ"ל ויבוטל הערעור. ב"כ המערער סרב לבטל את הערעור בטענה כי ההצהרה ניתנה לפרוטוקול ע"י ב"כ המשיבים שלא על דעתו ומתוך היסח דעתו. טענה זו קשה לקבלה במיוחד בהתחשב בעובדה כי הטוען זאת הינו עורך דין ושלא הגיש כל בקשה לשינוי או לתיקון הפרוטוקול. ברם, אין צורך להתעמק במשמעות התחייבות זאת שכן גם לגופם של דברים אין בנימוקי הערעור משום עילה להתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי הן בדבר גובה הכנסות המערער והן בדבר המזונות שעליו לשלם לילדיו. הסכומים שנפסקו לילדים אינם מוגזמים. עם זאת אין מנוס מהחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי שיתן צו נוסף בענין המזונות לאחר ברור מקום המצאותם הנוכחי של הילדים ובהתחשב בעובדה שבני הזוג התגרשו בינתיים. ביהמ"ש יהא רשאי לקבל כל ראיה נוספת להבהרת המצב העדכני של כל הנוגעים בדבר. עד למתן החלטה זו יישאר פסק הדין נשוא הערעור בתוקפו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד א. שגיא למערער, עו"ד י. טלמור למשיבים 19.1.87).
בר"ע 41/87 - אחמד דרויש נסאסרה ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*עיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נדחתה).
אין כל טעות בשיקול ביהמ"ש שהחליט כי אין לעכב את ביצועו של פס"ד לסילוק יד שניתן נגד המבקשים, פרט למבנים המשמשים למגוריהם של המבקשים שלגביהם הסכים המשיב לעכב את ביצוע פסה"ד, משנותרו המבנים בידי המבקשים עד לתום הדיון בערעור הושגה המטרה המונחת ביסוד העקרון לפיו מעכבים ביצועו של פס"ד לפינוי, או לסילוק יד, כמעט כדבר שבשגרה. אמת, גם עצי זית העלולים להיעקר מהשטח הנרחב הסובב את המבנים אינם ניתנים להחזרה בעין, אולם אין דינם כדין דירת מגורים. לגביהם מותר לשקול ביתר קלות אם צודק הוא בנסיבות המקרה הנתון שהביצוע יעוכב. צדק השופט כאשר העריך שסיכויי הערעור לגוף פסה"ד שואפים לאפס.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יוסף ברד למבקשים. 18.2.87).
ע.א. 231/85 - אברהם עינצ'י נגד מדינת ישראל
*פיצוי מפוני סיני (הערעור נתקבל).
העובדה שהמערער טען לזכויות ביחסיו המשפטיים עם משרד השיכון וכי הלין על כך שתביעתו לזכויות נוספות איננה באה לידי ביטוי בפיצויים אשר הוחלט עליהם לפי חוק פיצוי מפוני סיני, לא היה בה, כשלעצמה, כדי למנוע סיומו של הדיון בעניינו של המערער. הגורמים המופקדים על ההחלטה בענין הפיצויים יכלו לדון בעניינו על פי המצב כפי שהיה קיים בעת שהענין נתעורר תוך השארת השאלה אם המערער יהיה זכאי לתוספת תשלום אם יזכה בתביעתו נגד משרד השיכון, כנושא שיידון בעת שיהיה רלבנטי ואם יהיה רלבנטי, היינו אם אכן יזכה המערער בתביעתו. כמו כן, אין לומר כי בנסיבות העובדתיות שבפנינו ניתן היה לראות במערער את מי שלא הגיש תביעה לפיצוי. יש לאבחן לענין סעיף 61(ב) בין מי שהגיש תביעה וביקש להשהות את הדיון בה כדי שיוכל להעלות תביעות נוספות לבין מי שלא הגיש תביעה כלל. לפיכך נתקבל הערעור והענין הוחזר לועדת הזכאות כדי שתדון בזכויות שנתגבשו מבלי להשהות את הדיון עד להכרעה שיפוטית אפשרית בתביעות הנוספות של המערער.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד ירון סהר ואריה ז'רז'בסקי למערער, עו"ד יהושע באום למשיבה. 18.1.87).
ע.א. 680/85 - קרוביארסקי אורנה נגד יהודה בלוה ואח'
*הסתמכות על חוות דעת רפואית בתביעת פיצויים (הערעור נתקבל).
בגדר תובענה של המערערת נגד המשיבים בגין תאונה הוגשו מטעם בעלי הדין שתי תעודות רפואיות בתחום הפסיכיאטרי. האחת, מטעם המערערת, קבעה למערערת נכות בשיעור %20, והשניה, מטעם המשיבים, קבעה שלא נגרמה למערערת כל נכות. בגדר ישיבת קדם משפט מינה ביהמ"ש מומחה רפואי מטעמו ובהחלטת המינוי נקבע כי המינוי הוא בהסכמת בעלי הדין וכי חוות דעתו של המומחה "תהיה עדות רפואית יחידה במשפט". המומחה נתן חוות דעת בה קבע את נכות המערערת בשיעור של %20, ביהמ"ש שמע ראיות ועם סיומן החליט שלא יוכל לתת פס"ד מבלי שישמע את המומחה. ביהמ"ש הורה לדחות את הדיון ולהזמין את המומחה לישיבה הנדחית, המומחה לא הופיע וביהמ"ש לא עשה דבר בענין זה אלא נתן פס"ד לאחר שמיעת סיכומי בעלי הדין. בפסק דינו מצא ביהמ"ש שקיים פער מהותי בין עדות המערערת לבין חוות דעתו של המומחה והתרשמותו של ביהמ"ש מעדות המערערת היתה שהשפעתה של התאונה על כושר עבודתה היה מזערי. ביהמ"ש הוסיף כי אילו היתה בפניו רק חוות הדעת של המומחה הרפואי שמונה, הקובעת שנוצרה אצל המערערת הפרעה פסיכיאטרית, היה מהסס מלהעדיף את התרשמותו מעדות המערערת על פני חוות הדעת "אך ישנה בתיק, גם אם לא כמוצג, חוות דעתו של (מומחה המשיבים) ולדעתו לא השפיעה התאונה על מצבה הנפשי של התובעת. עצם קיומה של חוות דעת זו מקל עלי להעריך את התרשמותי מעדותה של התובעת על חוות דעתו של המומחה". בנסיבות אלה פסק ביהמ"ש, בין היתר, בעד אבדן ההכנסה בעבר ובעתיד סכום גלובלי של 7,500 ש"ח. הערעור נתקבל.
השופט נתפס לשתי טעויות: כשגמר בדעתו שלא יוכל לתת פסק דין ללא שמיעת המומחה צריך היה להימנע מליתן פסק דין ללא שמיעת המומחה; נוכח החלטת המינוי לא היה מקום להיזקק עוד לחוות דעת של מומחה המשיבים; אם כבר נזקק ביהמ"ש לחוות הדעת של מומחה המשיבים צריך היה להיזקק גם לחוות דעת של מומחה המערערת. הפגמים הנ"ל יורדים לשורש הענין. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמומחה המוסכם יחקר או שיתמנה מומחה רפואי אחר תחתיו ולאחר מכן ינתן פסק דין חדש.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. אנבר למערערת, עו"ד חיים זליכוב למשיבים. 22.1.87).
בג"צ 770/86 - מונירה אחמד עלי נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש
*אטימת בתי מחבלים (העתירה נדחתה).
בן המשפחה של העותרת הורשע ברצח תייר והמשיב ביקש לאטום את הבית בו התגורר העותר. עתירת העותרת, אמו של הנאשם, נדחתה. אין להתערב בהחלטת המשיב. סמכות פורמלית קיימת בידו ואין בסיס להתערבות בשיקול דעתו, שכן היחס הראוי בין חומרת המעשה של בן המשפחה לבין האמצעים שננקטו נשמר. נטען כי הנאשם התגורר בבית נפרד ועל כן יש לאטום רק אותו בית. אך מסתבר שהנאשם התגורר בגפו בקומה נפרדת. בנסיבות אלו, ענין לנו באותו בית, ובהתחשב בנסיבות אין להתערב בהחלטת המשיב הסבור כי אטימת קומת הבית של הנאשם בלבד לא תשרת את המטרה ההרתעתית.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד בולוס לעותרת, עו"ד גב' ת. הקר למשיב. 5.2.87).
ע.א. 430/85 - סהר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד סיטי...
*המצאת כתב בי-דין לחו"ל כ"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור (הערעור נדחה).
בעבר נפסק שהחלטה המבטלת צו המתיר המצאת כתב בית דין אל מחוץ לתחום השיפוט היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון נטילת רשות. המערערות, המשיגות על ההחלטה על דרך הגשת ערעור ללא נטילת רשות, טוענות שההלכות האמורות אינן מתיישבות עם הכלל שכל החלטה המסיימת את הדיון בתיק היא פסק דין. ברם, עם ביטול צו ההמצאה לא חדלה המשיבה להיות בעל דין והתובענה לדיון תלויה ועומדת. הדרך להביא את התובענה לקיצה היא לפי תקנות 154 או 501(ב) וגם לפי תקנה 156. בהיות ההחלטה נשוא הערעור החלטת ביניים, גם אין לכאורה מניעה שהמערערות תעתורנה שוב להמצאה מחוץ לתחום על יסוד תצהיר המצדיק את הדבר.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד פ.ג. נשיץ למערערות, עו"ד ע. אטיאס למשיבה. 8.2.87).
ע.א. 43/85 - ג'ורג' קסיס, קטין באמצעות הוריו נגד ראפת דבסי ואח'
*חיוב בהוצאות כאשר מבטלים תביעה (הערעור נדחה).
המערער, קטין, הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעת נזיקין, הוגש כתב הגנה והתקיימו 4 ישיבות של ביהמ"ש. בישיבה הרביעית ביקש ב"כ המערער להפסיק את התובענה וביהמ"ש נעתר לבקשה וחייב את המערער בהוצאות בסך מליון שקל ישן. הערעור נדחה. בעל דין המטריד את יריבו צריך להיות מוכן לכך שכאשר תביעתו נדחית או מופסקת יהיה עליו לשלם ליריבו הוצאות ממשיות ומקובלות. הסכום שנפסק אינו מוגזם ואין להתערב בהחלטה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, וינוגרד. עו"ד ע. פאנוס למערער, עו"ד יצחק מנדה למשיבים. 10.2.87).
ע.א. 42/85 - אליהו שרר נגד ציון חברה לביטוח בע"מ
*הערכת שווי הנזק בפריצה לצורך תשלום דמי ביטוח (הערעור נתקבל).
תכולת דירתו של המערער היתה מבוטחת אצל המשיבה. הדירה נפרצה ונגנבו מתוכה מטלטלין חשמליים ואחרים אשר פורטו ברשימה מפורטת בכתב התביעה. המשיבה חוייבה לשפות את המערער ובבוא ביהמ"ש להעריך את שווי הנזק עמד בפני העדר ראיות מספיקות המאפשרות לשום את הנזק עפ"י ממצאים בדוקים. הונחה לפני ביהמ"ש הערכה של שמאי, שהתייחסה רק לפריטים חשמליים ואלקטרוניים, אך ללא פירוט של סוג וטיב האביזרים וכדומה. ביהמ"ש לא נזקק להערכה זו. מלכד זאת הוגשה רשימה של הפריטים שנגנבו ושווים הוערך על ידי אשת המערער על דרך של אומדן, כשהסכום הכולל של הנזק הסתכם לפי אומדן זה בכ-21,000 דולר. המערער עצמו העיד וגם הוא לא נקט סכומים מדוייקים לגבי ערך כל פריט שנגנב, אך נקט בסכום כולל גבוה יותר מזה שנקטה אשתו. בפסק הדין נאמר "במצב זה, ומאחר שהאמנתי לתובע לגבי עצם האובדן, אך נראה לי שהוא קצת הפריז בשומה שערך - נראה לי סביר להעריך את הנזק פחות או יותר כפי שהעריכה אותו בסמוך למועד
הפריצה אשת המבוטח. לפי הערכה זו מוכנה אני לקבל כי ערך כל הנזק מסתכם בכ- 10,000 דולר...", ואמנם ביהמ"ש פסק לתובע סכום של 10,000 דולר בשקלים. הערעור נתקבל.
כאשר פיצוי הנזק נקבע על דרך של אומדן, בהעדר ראיות מהימנות, אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בכך. ברם במקרה דנן עולה מהקטע המצוטט כי האומדן שנקטה אשת המערער הינו "פחות או יותר" תואם את המציאות ומתקבל על דעת ביהמ"ש. גם במקרה כזה לא היה ביהמ"ש מחוייב לפסוק במדוייק את הסכום שנקבע ע"י אשת המערער, אך בפסקו לטובת המערער 10,000 דולר התרחק ביהמ"ש הרחק מעבר לאותו סכום אשר גם בעיניו נראה "פחות או יותר" תואם את הנזק הממשי. פסיקת סכום שהוא אף פחות מהמחצית ממה שנראה כהערכה קרובה למציאות מצדיקה את התערבות ביהמ"ש שלערעור. בנסיבות הענין הוחלט להעמיד את החיוב של המשיבה על 15,000 דולר בשקלים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, וינוגרד. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. דגן למערער, עו"ד ד. ויסגלס למשיבה. 10.2.87).
ע.א. 262/84 - קרן קיימת לישראל נגד חברת בונה הארץ בע"מ
*פירוש הסכם לענין הצמדת תשלומים (הערעור נדחה).
בין הצדדים נחתם חוזה לביצוע עבודות פיתוח ע"י המשיבה עבור המערערת ונקבעו בנספחים שצורפו לחוזה דרכי תשלום. בין היתר נקבע בחוזה כי המשיבה תגיש למערערת חשבונות ביניים ותקבל את מסכום המגיע לה בכל חשבון בניכוי %15 כאשר סכום זה ישאר כדמי פקדון בידי הקרן הקיימת עד לסיום העבודה. נקבע בהסכם כי המערערת תשלם את חשבונות הביניים שיוגשו "אחרי 60 יום מיום אישור החשבון". במסמך של רשימת כמויות המחירים נאמר כי המחירים יהיו צמודים למדד הבניה... כפי שיפורסם בחודש אוקטובר 1980". בסיום העבודה הגישה המשיבה חשבון סופי ושולם לה כל הסכום שנוכה בחשבונות החלקיים, אך סכום זה שולם לה ללא צירוף הצמדה או ריבית. המשיבה תבעה את תשלום הפרשי ההצמדה על סכום הניכוי, ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והערעור נדחה. השאלה שהציג בפניו ביהמ"ש היתה אם ניתן ללמוד מתוך החוזה גופו על שערוך הסכומים הנקובים בו והשנויים במחלוקת וביהמ"ש השיב על כך בחיוב. ביהמ"ש העליון בדק את הסעיפים השונים של החוזה והגיע למסקנה שסעיף ההצמדה משליך גם על הסכום של %15 שעוכב כאמור ולפיכך דחה את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גרא קורן למערערת, עו"ד מעין חורי למשיבה. 18.2.87) .
בר"ע 32/87 - שי עינטוב נגד אופירה עינטוב
*איסור על הבעל להפגיש בנותיו הקטינות עם אשה זרה שאיתה הוא גר (הבקשה נדחתה).
בני הזוג מסוכסכים ולהם שתי בנות קטינות. על רקע הסכסוכים וההתנהגות המיוחסת למבקש בעת ביקור הקטינות אצלו, התנהגות שהתבטאה בהימצאות חברתו במחיצתו בשעת לינת לילה, ניתנה החלטה זמנית האוסרת על הבעל להפגיש את בנותיו עם אשה זרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ספק אם ההחלטה אינה גורפת מדי, שכן לעתים יש הבדל בשעות המפגש ובצורת ההתנהגות במהלכו. אולם מדובר בהחלטה זמנית כך שאפשר וצריך לקבל הבהרות בכגון דא בביהמ"ש דלמטה ולא על דרך ערעור. מטעם המשיבה צורפה לערעור חוות דעת של פסיכולוג והוכנסה לתיק ללא קבלת רשות. לפיכך הוחלט שלא להתחשב בחוות דעת זו וביהמ"ש העיר שאין לחרוג מדרך ניהול תקין של הדיון ולא לנהוג חרות לשים בפני ביהמ"ש חומר שלא הוגש כדין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אהוד ילינק למבקש, עו"ד גב' שושנה ברוידה למשיבה. 8.2.87).
בג"צ 369+553/86 - שמחה ניר נגד שר התחבורה ואח'
*תקנות לענין הוראת נהיגה (העתירה נדחתה).
העותר הוא בעל רשיון להוראת נהיגה מזה שנים ולדבריו מחזיק הוא ברכב המשמש להוראת נהיגה והרשום בתור שכזה. אין דעתו של העותר נוחה מתקנות שהותקנו, מכללים שנקבעו ומהסדרים שהונהגו בנושא הוראת הנהיגה ובחינת התלמידים המבקשים לעמוד במבחני הנהיגה ולזכות ברשיון. העותר העלה השגותיו בנושא האמור ובעתירתו לבג"צ נדונו למעשה שתיים מדרישותיו של העותר. דרישתו כי תבוטל ההוראה שלפיה הוראת נהיגה יכולה להעשות רק דרך בית ספר לנהיגה ולא ע"י מורה נהיגה שלא באמצעות בית ספר, וכן ענין קביעת התור למבחן המעשי. לטענת העותר היה קיים נוהל שלפיו כל תלמיד היה מקבל את התור למבחן מעשי ישירות מן הרשות ואילו עתה מקצים לביה"ס, לפי מספר התלמידים שעומדים לגשת למבחן המעשי, מספר מסויים של מקומות בתור למבחן. העתירה נדחתה.
שר התחבורה והרשויות שהוסמכו לכך הקדישו לא מעט מחשבה לנושאים הנדונים ובחנו וגם ניסו בפועל דרכים שונות שיקדמו את השגת המטרה הרצויה של מתן הכשרה נכונה לתלמידי נהיגה ע"י אנשים אחראים המוסמכים לכך וקביעת סידורים הולמים לבחינות יכולים אנשים מבין הציבור להביע דעתם ולהציע הצעות אך המחוקק הסמיך את המשיבים לעשות את הנדרש בנושא הוראת הנהיגה. בידם הכח והסמכות להתקין תקנות ולקבוע הוראות בנושא הנדון ועליהם ליישם את הכללים הלכה למעשה בשטח. על המשיבים להפעיל את סמכותם מתוך שיקולים ענייניים, לאחר בדיקת הנושא ובחינת האופציות השונות ובכך עמדו המשיבים. באשר להוראת שר התחבורה כי לא יורה בעל רשיון להוראת נהיגה אלא במסגרת בי"ס - המשיבים הסבירו את ההוראה הזו בכך שמערכת הוראה בתחום בית ספר ניתנת יותר לפיקוח, יעילה וטובה יותר מאשר הוראה ע"י כל מורה נהיגה באופן עצמאי, ומתן אפשרות של פעילות עצמאית של מורים לנהיגה תגרום לפירוק המסגרת של בתי הספר לנהיגה ולכך עלולות להיות תוצאות חמורות בתחום הפיקוח המקצועי והמשמעתי ורמת הוראת הנהיגה. אשר להקצבת מבחנים מעשיים לתלמידים באמצעות בתי הספר בהתאם למספר התלמידים הממתינים למבחן מעשי - המשיבים אומרים כי הם ניסו שיטות שונות והגיעו למסקנה, לאור הנסיון המצטבר, כי זו הדרך הטובה ביותר. שיקוליהם של המשיבים הם תוצאה של בחינה חוזרת ונשנית של השיטות הרצויות והמציאות בשטח ואין למצוא בכך פסול או אי סבירות. אכן תיתכנה שיטות אחרות להשגת אותה מטרה אך המשיבים לא התעלמו משיטות אפשריות אלה והם עצמם ניסו דרכים שונות להשגת המטרה הרצויה במרוצת השנים. לאור האמור לעיל, הנוהלים הקיימים תקפים מבחינת תדין, סבירים הם מבחינה עניינית ואין להתערב התערבות כלשהי בענין זה. בג"צ אינו בא במקום הרשויות שהוסמכו לפעול על פי דין בענין זה או אחר, ועל אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מדובר בנושאים המצריכים ידע ומומחיות בתחום מוגדר ושהעוסקים בו ברשות המוסמכת הם בעלי הכישורים והנסיון לקבוע מדיניות כללים והוראות ליישום המדיניות הנאותה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמחה ניר לעותר, עו"ד מנחם מזוז למשיב. 27.1.87).
בג"צ 54/87 - דוד אסרף ואח' נגד פרקליט מחוז ירושלים
*מסירת חומר חקירה לנאשם (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים כי חומר חקירה מסויים שלא נמסר להם יימסר להם ולפיכך פנו לבג"צ נגד פרקליט המחוז. העתירה נדחתה. השאלה כולה צריכה להתברר בפני ביהמ"ש הדן בתיק הפלילי ולא בפני בג"צ. בענין זה לא באה כל פניה לביהמ"ש הדן בענין וממילא לא סרב לבקשה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד א. ברדוגו ור. גרשוני לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 29.1.87).
ע.א. 547/84 - קוינאמטיק (ישראל) נגד גובה המכס חיפה
*סיווג לענין קניה על מכונת כביסה המופעלת ע"י קיטור (הערעור נתקבל).
המערערת ייבאה לישראל מכונת כביסה המופעלת ע"י קיטור ונפח המיכל שבה עולה על 200 ליטר. סייג מסויים בתעריף מס קניה מעניק פטור מתשלום מס קניה עבור מכשיר כביסה המחמם את המים באמצעות קיטור ונפח המיכל לקליטת הכביסה עולה על 200 ליטר. לא היו חולקין כי כאן מדובר במיכל העולה על 200 ליטר אך השאלה היתה אם מדובר במכשיר המחמם את המים באמצעות קיטור. המחלוקת היא על משמעות הדרישה כי מכשיר הכביסה יהא "מחמם את המים באמצעות קיטור", האם הדרישה היא שהקיטור יהא אמצעי החימום היחידי או גם אם מצוי מקור נוסף, והאם הדרישה היא שחימום המים מבראשית ייעשה רק באמצעות הקיטור או שמא מותר מבחינת הגדרת סעיף הפטור לעשות שימוש במים שחוממו ע"י מקור חיצוני אחר. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש כי הקיטור המפעיל את מכונת הכביסה הנדונה נובע ממקור חיצוני ואין הוא מיוצר ע"י מכונת הכביסה עצמה וכי מטרת הקיטור לגרום לתוספת חימום למים שהוזרמו אל תוך המכונה, ומכאן שחימום המים במכונת הכביסה אינו מושג בלעדית באמצעות הקיטור כדרישת הסייג הנ"ל. הערעור נתקבל.
דברי המומחה נתפרשו או הובנו שלא כהלכה ע"י ביהמ"ש והדין עם המערערת. כל שנדרש בסייג הנ"ל הוא כי מכשיר הכביסה יחמם את המים באמצעות קיטור ואין הגבלה באשר למידת החום של המים המוזרמים למכונת הכביסה אם הם קרים, פושרים או חמים. מחוות דעתו של המומחה עולה כי המכונה לא ניתנת להפעלה רק ע"י הזרמת מים חמים אלא שחייבת להיות מופעלת גם באמצעות הקיטור ומאידך די בקיטור המוזרם גם אם מוכנסים מים קרים. אכן הקיטור אינו מיוצר ע"י המכונה עצמה אלא מקורו חיצוני אך אין בכך כדי להשפיע על המסקנה שמדובר בחימום על ידי קיטור, שכן הבקרה, הפיקוח ומנגנון הויסות מקורם במכונה עצמה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. אדרת למערער, עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למשיב. 5.2.87).
ע.פ. 85+117/86/222 - ניסים כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שני מעשי שוד מזויין, ביחד עם אחרים, ונדון לארבע שנים מאסר בגין שוד אחד וחמש שנים מאסר בגין השוד השני כשהעונשים מצטברים. בתיק אחר הואשם המערער בעבירה של רצח אך זוכה מאישום זה והורשע בעבירה של שיבוש הליכי משפט ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל מצטבר. הסניגור הצביע על התקופה הכוללת הארוכה של המאסר שהוטלה על המערער, יליד 1962, הדגיש כי חלקו של אדם אחר, שיתכן והוא עצמו ביצע את הרצח הנדון, רב יותר מחלקו של המערער והלה יצא בעונש זהה לעונשו של המערער. כן הדגיש הסניגור כי חברים אחרים בכנופיית השודדים יצאו בעונשים קלים במידה נכרת מעונשו של המערער, וכן שהמערער נמצא בתהליך של שיקום, הוא לומד בין כתלי בית הכלא ויש לעודדו בדרך בה בחר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בשני מעשי שוד מזויין שבוצעו בשתי מלטשות יהלומים כאשר שלל השוד ניכר ומאומה לא הוחזר למתלוננים וכאשר מעשי השוד בוצעו בדרך אלימה. העונשים שהוטלו אינם חורגים מן הרמה הקובלת בכגון דא. בנסיבות הענין אין בעובדה שמשתתפים אחרים נדונו לעונשים קלים יותר כדי להועיל למערער. גם העבירה של שיבוש הליכי משפט לא בוצעה בנסיבות תמימות כפי שהמערער תאר. המערער טרח ביודעין להעלמת עקבות של מעשה רצח שנעשה במכוניתו במטרה לחלץ את הרוצח ולהסיט את כיוון החקירה מכל אפשרות של גילוי הרוצח. מעשים אלה יחד עם כל שאר הנסיבות מצדיקים את תקופת המאסר בגין עבירה זו.
(בפני השופטים: ש, לוין גב' נתניהו, וינוגרד, עו"ד סרגובי למערער, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה, 11.1.87)