ע.פ. 666/86 - סוכנות בר"ש בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*העלמות מס ע"י חברה ומנהליה(הערעור נדחה).
א. המערערת הראשונה היא חברה שעסקה בהובלת קמח ובמכירת קמח למאפיות, המערער השני היה מנהלה הפעיל של המערערת והמערער השלישי היה שותף של המערערת בעסקיה הנ"ל וגם פעל כפקיד אחראי וראשי של המערערת. המערערת פעלה באמצעות המערערים ואנשים. נוספים שעבדו בתאגידים אחרים אשר אתם ניהלה המערערת עסקים ברכישת ובמכירת קמח ששימש באפיית פיתות הם הואשמו בהעלמת הכנסות ולפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי השמיטה המערערת בשנת המס 1977 הכנסה נקיה של 140,000 ל"י, היא לא רשמה במערכת חשבונותיה תקבולים שנבעו ממכירת קמח לשותפות בשם "המאפיה המכנית לפיתות" (להלן: המאפיה) וזאת מתוך מרמה ותחבולה, לא הוציאה חשבוניות על הסכום הנ"ל ולא ערכה רישום וזאת בכוונה ובזדון להתחמק מתשלום מס. כן יוחס למערערת אי רישום סכומים של מליון וחצי ל"י בשנת המס 1978 וסכום של 700,000 לירות לגבי שנת המס 1979. המערערת הורשעה בעבירות של השמטת הכנסה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים והמערערים הורשעו באותם מעשים על יסוד מעמדם במערערת הראשונה. ביהמ"ש גזר לכל אחד משלושת המערערים תשלום קנס של 600 ש"ח ולמערערים השני והשלישי מאסר של שנתיים שמתוכן חצי שנה לריצוי בפועל. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי תמך את ממצאיו בעדויותיהם של שני עדי מדינה, מנהלי חשבונות במאפיה, שסיפרו על מכירת הקמח והרישומים המוסתרים והמסווים. הסניגור תוקף את האמון שנתן ביהמ"ש בדברי העדים בציינו שהמערערת כלל לא עסקה במסחר בקמח אלא בהובלתו. העדויות של השניים נסתייעו ברישומים שנתגלו במאפיה ואלה הובהרו ונתפרשו לפי תוכנם וסימניהם ע"י שני העדים והצביעו על כך שהרישומים משקפים את העיסקאות שנערכו בין המערערים לבין המאפיה. אמנם הרישומים לא נקטו לשון מפורשת אך שני העדים תיארו את פרטי העיסקאות ואת מהותן וביהמ"ש האמין לעדויותיהם. אין כאן נסיבות שבהן נזקק ביהמ"ש לצורך קביעת ממצאיו להסקת מסקנה מראיות נסיבתיות העולות מתוך פרשנות מסמכים, שהרי ביהמ"ש נשען על עדויות של שני העדים שתיארו את העיסקאות, והרישומים לא היו אלא כלי עזר מסייע שעל יסודו יכול היה ביהמ"ש לקבל הערכה בדבר היקף העיסקאות, מועדיהן וכיוצא בכך.
ג. הסניגורים הלינו על כך שעד מסויים, רחמים כהן, הופיע ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום ולא נקרא ע"י התביעה להעיד. לטענתם, בשל הופעת העד ברשימת עדי התביעה נמנע מהם לקיים אתו קשר ודו שיח לפני העדתו ובשל טעם זה וויתרו בכלל על הזכות לחקור את העד מטעמם, גם אחרי שהתביעה הודיעה כי היא מוותרת על הזמנתו של העד. אין פגם בדרך פעולתה של התביעה. כהן היה בין השותפים למאפיה והועמד לדין, ועם תום משפטו ניתן היה להעידו, אך אז החליטה התביעה שלא תצמח לה תועלת מהופעתו והודיעה על הוויתור עליו כעד תביעה. בנסיבות אלה חל האמור בסעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי, שאם לא קרא התובע לעד שצויין כעד תביעה והנאשם קרא לעד להעיד, רשאי ביהמ"ש להרשות לנאשם לחקור את העד בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד. היה בכך במידה רבה כדי להשוות את מצבה של הסניגוריה לזה בו היתה נמצאת לו היה העד מוזמן כעד מטעם התביעה והיה נחקר תחילה בחקירה ראשית ע"י התובע. אין לקבל את טענת המערערת שהיתה מובילה של קמח בלבד ולא מוכרת של קמח שכן עובדה זו אינה מתיישבת עם עדויות העדים והמסמכים שהוצגו בפני ביהמ"ש.
ד. אשר להרשעת שני המערערים בעבירות שבוצעו ע"י החברה - סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה קובע כי חברה שעברה עבירה "יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף, מנהל חשבונות או פקיד אחראי... אם לא הוכיח...
שהעבירה נעברה שלא בידיעתו; שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה". במקרה שלפנינו אין צורך לדון בשאלה מה משמעותו והיקפו של סעיף 224 הנ"ל. ההוראה האמורה מעבירה את הנטל וקובעת כי משנעברה עבירה רואים נושא תפקידים כנ"ל כמי שאחראי למעשיו ומחדליו של חבר בני האדם אלא אם הנאשם הוכיח אחת משתי האפשרויות האמורות סעיף זה יוצר הנחה לכאורית בדבר אחריותם הפלילית של נושאי תפקידים גם כאשר אין ראיה כלשהי על מעורבותם הפעילה. אולם כאשר ישנן ראיות ישירות בדבר מעורבותו של פלוני במעשיו של חבר בני האדם, ניתן לבחון את אחריותו עפ"י אמת המידה הקבועה בסעיף 26 לחוק העונשין ואין כלל צורך להיזקק לאמור בסעיף 224 הנ"ל. הוא מה שאירע כאן.
ה. אשר לעונש - אין לומר שהוא חמור מדי. הסניגורים מצביעים על משך הזמן הרב בו נתמשכו ההליכים המשפטיים, ואם כי יש להצטער על כך הרי אין להתעלם מכך שהיתה דרושה כאן חקירה מסובכת למדי והמדינה גם חיכתה במשך חלק מן הזמן לסיומם של הליכים שהתקיימו נגד המאפיה ונגד אלה שנשאו באחריות למעשיה ואשר הודו בעבירות שעברו במסגרתה. המערערים לא הודו בעבירות שיוחסו להם ועל כן צריך היה לנהל משפט ארוך ובכך יש לראות אחת מן הסיבות לאיחור היחסי בתום הדיונים. על רקע זה אין לראות במעבר הזמן כשלעצמו עילה להתערבות במידת העונש. לגופו של ענין, העונש אינו חמור בהתחשב בחומרת המעשים. הקנס הוא מזערי ותקופת המאסר איננה ארוכה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר, עוה"ד א. רוטמן וי. יולוסלמערערים עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 8.2.87).
ע.פ. 740+767/85 - שלום צ'רלי אלקיים ומיכאל כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד(ערעורו של אלקיים נדחה וערעורו של כהן נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר בהסכמה לביהמ"ש המחוזי לשמיעת עדות נוספת).
א. ביום 14.6.84, יום לפני תאריך השוד נשוא הערעור, נגנבה מכונית ב.מ.וו. לבנה. למחרת בשעת בוקר חנתה מכונית זו בעיר רמלה, בה בוצע השוד כאשר מנועה עובד. ישבו בתוכה שלושה אנשים. עמידת המכונית נראתה חשודה בעיני העד בן דוד וכאשר שמע בשעות הצהריים על השוד קשר את המעשה עם המכונית ולאחר מכן השתתף במסדר זיהוי והצביע בבטחון על המכונית הנ"ל. בצהרי היום צעד המתלונן ברחוב. כשהוא נושא עמו תיק שהכיל תכשיטי זהב במשקל כ-4 ק"ג. הוא הרגיש שרכב נוסע בעקבותיו ולפתע שמע חריקת גלגלים ולאחריה חש בחבטה מאחור שגרמה לנפילתו ובסיכומו של דבר נלקח ממנו התיק ובו תכשיטי הזהב והוא אף נדקר ע"י השודדים. המכונית שנגנבה ואשר באמצעותה בוצע השוד נמצאה בשעות אחה"צ של אותו יום בפרדס סמוך למושב ניר צבי ולא הרחק מהמכונית נמצא התיק של המתלונן כשהוא ריק מכל תכולה. הכיוון בו נמצא התיק מוביל בהמשכו לברווזיה המצויה כ- 400 מטר מהמקום בו נמצאה המכוניה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בביצוע השוד וגזר לכל אחד מהם שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור של אלקיים נדחה ואילו הערעור של כהן נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמוע עדות נוספת.
ב. אשר לצ'רלי אלקיים - העדות המרכזית שעליה נשענת ההרשעה היא זו של נער בשם אלולו שעבד אותו זמן בברווזיה. המשטרה הגיעה אליו על יסוד ידיעה מודיעינית ותחילה סרב למסור הודעה ונראה נפחד. לאחר מסדר זיהוי תמונות שנגמר בלא כלום חזר החוקר והציג את תמונת צ'רלי לאלולו תוך שאלה אם הוא מכיר את האיש ותשובתו היתה שהוא מכירו כי הוא שכן שלו. לאחר שיחת שכנוע הסכים אלולו להעיד ואז מסר כי ביום הקובע בצהריים ראה שלושה בחורים יוצאים מהפרדס, מבין השלישה הכיר את
צ'רלי שהיה שכנו כשלוש שנים והסביר מדוע לא היה מוכן לזהות את תמונתו של צ'רלי בכך שפחד ממנו. בעדותו בביהמ"ש אמר כי אחד משלושת הבחורים שיצאו מהפרדס היה אחד ששמו צ'רלי אך אין זה המערער. יחד עם זאת אישר שהיה לו רק שכן אחד ששמו צ'רלי. לפיכך יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי המערער הוא אותו צ'רלי שהיה שכן של אלולו וכי אותו ראה אלולו. כמו כן צדק ביהמ"ש כי הימצאותו של צ'רלי בחברת שני בחורים נוספים בפרדס שבו נתגלתה המכונית וזאת פחות משעה לאחר אירוע השוד מהווה ראיה מחשידה "הזועקת להסבר". העובדות הנ"ל וכן העובדה שהמערער החזיק בידו חולצה מגולגלת שכנראה הכילה משהו והעובדה שמספר הבחורים שיצאו מהפרדס תואם את מספר היושבים במכונית שמתוכה בוצע השוד, חברו יחדיו למסכת עובדתית המטילה חשד כבד ביותר על המערער. הוא הכחיש את עצם הימצאותו בסביבה אותו יום, אך טענתו "במקום אחר הייתי" נמצאה כוזבת ואף הופרכה מפי אמו ואשתו. מכאן שמדובר באליבי שהופרך, היינו בשקר פוזיטיבי מצד המערער, ולא בהסבר גרידא שלא נמצא אמין. די בכוחן המצטבר של הראיות הנסיבתיות דלעיל כדי להביא להרשעתו של צ'רלי.
ג. בגין מעשה השוד נדון צ'רלי כאמור לשבע שנים מאסר בפועל עם סיום מאסר אחר שריצה אותה עת. צ'רלי ביקש לערער גם על עונשים שהוטלו עליו בתיקים נוספים. בתיק אחד הורשע בהתפרצות לבית מגורים וגניבה וכן בבריחה ממשמורת חוקית ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של שנתיים מאסר על תנאי ובתיק אחר הואשם בקשירת קשר לבצע עוון ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה וחצי כשמחצית השנה מצטברת. לטענת הסניגור העונש הכולל בתיקים אלה רב מדי ויש מקום להפחיתו. טענה זו נדחתה. מעשה השוד היה חמור ואלים וגם העבירות בתיקים האחרים היו חמורים. למערער עבר פלילי כבד והעובדה שהוא מרצה גם עונש אחר היתה לנגד עיני ביהמ"ש ואין לומר שטעה שלא חפף את העונש לעונש שהמערער מרצה במסגרת ההרשעות האחרות.
ד. אשר להרשעתו של כהן - ההרשעה מושתתת על הודאה מפיו בביצוע העבירות כאשר הופיע בפני ועדת השחרורים לענין הפקעת רשיונו להתהלך חופשי בגין מאסר אחר. פרוטוקול הדיונים הוגש לביהמ"ש והותרה השמעת עדותו של רושם הפרוטוקול. בצדק קבע ביהמ"ש כי סמכותו להתיר הגשת הראיה מכח סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי נתונה לו רק אם קבלת הראיה תמנע עוות דין העלול להגרם ע"י אי קבלתה, בין לאינטרס הציבור ובין לנאשם העומד לדין. בעת שהחליט ביהמ"ש להתיר הגשת הראיה שקל גם את העובדה שכהן לא העיד במשפט וכי יתכן שלראיה החדשה עשויה להיות השפעה על החלטתו לבחור בשתיקה. בנסיבות אלה הירשה ביהמ"ש למערער לעלות על דוכן העדים כדי לסתור את הראיה שהוגשה אחרי סיכומי התביעה וכן להביא ראיות מטעמו לאותה מטרה. בד בבד צומצמה חקירתו הנגדית לשאלות הנוגעות לראיה החדשה בלבד. אין פסול בשיקולי ביהמ"ש במסקנתו. לפי מהלך הדיון הנקוט בועדה מקריאים לאסיר את האישומים שבגינם מתבקשת הפקעת רשיונו ושואלים אותו מה תגובתו ודבריו נרשמים בפרוטוקול. כאן נרשם "האסיר: נכון שאני הפרתי את תנאי הרשיון, נכון שכל העבירות שנאמרו - ביצעתי. ברגע זה אני נמצא בחזקת זכאי. אני מסכים שהרשיון יופקע וארצה את מאסר הפקעת הרשיון לאחר שאורשע בדין ואם אזוכה ההפקעה תתבטל." השאלה היתה אם הנאמר בפרוטוקול משקף את מה שנאמר ולענין זה העיד רשם הפרוטוקול. טוען הסניגור כי יש סתירה בין ההודאה לבין חזקת הזכאות המוזכרת בדברי כהן בפני הועדה, אך סתירה זו לאו סתירה היא. לאור הודאתו לא היתה לכהן סיבה להתנגד שהרשיון יופקע ויחד עם זאת הוסיף שאם במשפט המתנהל נגדו לא תוכח
אשמתו ויזוכה תתבטל ההפקעה. יתכן שהמערער לא העלה על דעתו אותה עת שהדברים הנאמרים לפני הועדה עשויים לשמש ראיה נגדו במשפטו. טענה אחרת שהועלתה בפי הסניגור היתה שהמערער ביקש להזמין כעדים את חברי ועדת השחרורים ובקשתו נדחתה, אך לבקשה כזאת ולהחלטה כזאת אין זכר בפרוטקול הדיונים. מכל מקום, כדי לתת למערער הזדמנות להעיד את חברי הועדה, הסכימה הפרקליטות כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לשם שמיעת עדים אלה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע את חברי הועדה ויחליט מחדש אם לאשר את פסה"ד או לשנותו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דיפתח לאלקיים עו"ד גיורא זילברשטיין לכהן, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 9.2.87).
ע.פ. 13+20/86 - מנשה אגבבא ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד(הערעור נדחה).
א. בסמוך לחצות לילה פרצו ארבעה רעולי פנים לצריפו של המתלונן סלח מורד בכפר ג'ת כשהלה ובני משפחתו צפו בטלויזיה. אחד מהארבעה הלם בראשו של המתלונן באקדח ופצעו ואחרים החזיקו באשתו ובבנותיו וגם הן נפגעו. אחד מהשודדים דרש מהמתלונן כי ימסור את הכספים שקיבל ממכירת כבשים ואף ידע לקרוא למתלונן בכינויו "אבו אל עיין". המתלונן טען כי לא מכר כבשים ואין עמו כסף והשודדים דרשו זהב ותוך כדי כך ערכו חיפוש ונטלו עמם מספר פריטים. ארבעת המערערים הורשעו בהתפרצות ושוד ואחד מהם גם בהחזקת נשק. המערער אגבבא נדון לחמש שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי וקנס כספי של מליון שקל ישן וכן חוייב לפצות את המתלוננים בסך 750,000 שקל; המערער שמעון עמר נדון לחמש שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי וקנס ופיצוי כאמור; המערער יורם כהן נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ולפיצוי המתלוננים בסך 250 ש"ח; המערער פנחס גואטה נדון לארבע שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי, וקנס ופיצוי כמו שני המערערים הראשונים. התשתית העובדתית העיקרית שעל פיה נקבעו ממצאי ביהמ"ש מבוססת על עדותו של אחד אטדגי, שהוענק לו מעמד של עד מדינה, שמצא עצמו חשוד במעשה לאחר שרכבו נראה במקום הפשע. לכך נתווספה שורה של ראיות אחרות שבהן ראה ביהמ"ש המחוזי סיוע כנדרש עפ"י פקודת הראיות. הערעור נדחה.
ב. כבר בעדותו במשטרה מסר אטדגי לא רק את זהות המערערים כמשתתפים עמו בשוד, אלא גם פרטים מרובים על תנועותיהם והכנותיהם של כל החמישה מהרגע שאגבבא הציע להם לבצע את השוד. הם כפרו שהשתתפו בשוד ובהודעותיהם במשטרה לא העלו טענות אליבי ספציפיות וכל אחד מהם סיפר על תנועותיו ביום המעשה, ואילו לגבי שעת ביצוע המעשה יכלו רק לומר כי כל אחד היה בביתו ובמשפחתו. טענות אלה לא היו אמינות על ביהמ"ש וזאת לנוכח השתלבות פרטי התיאורים שנתן אטדגי עם ראיות אחרות המצביעות על השתתפות הארבעה באותו שוד.
ג. הסניגורים טענו נגד אמינותו של אטדגי והם מונים בו את כל הפסולים האפשריים החייבים להביא למסקנה שיש לדחות את גירסתו. אטדגי הינו בעל עבר פלילי, מעורער בנפשו שניסה להתאבד או לביים התאבדות, את גירסתו בדבר זהות המערערים כמשתתפים בשוד מסר רק לאחר שהובטחה לו חסינות וגם אז הצניע את חלקו במעשה השוד עצמו כעומד על המשמר מבחוץ; בעדותו בביהמ"ש היו אי דיוקים וסתירות לעומת הודעתו במשטרה; אטדגי העיד שהשתתפו בשוד חמישה אנשים ואילך בדיקות שנערכו ע"י גשש של המשטרה גילך עקבות של ארבעה אנשים בלבד. לטענת הסניגורים, בהתחשב באישיותו ואופיו של אטדגי לא היה מקום לבסס על עדותו ממצא נגד המערערים כמשתתפים בשוד. אכן, ביהמ"ש חייב לנהוג זהירות מיוחדת בבואו לבחון עדותו של עד מדינה. זו חובה מושרשת היטב אף במקרים שבהם עדות עד המדינה היא
עקבית משלב החקירה ועד הגירסה בביהמ"ש, ואין מתגלות סתירות, שינויי עמדה ואי דיוקים. קל וחומר מתחייבת זהירות יתירה כאשר מתגלות סתירות או שינויי גירסה. בחינה קפדנית זו מתחייבת עוד בטרם תר ביהמ"ש אחרי עדות מסייעת הנדרשת על פי החוש אולם גם כשמתגלים ליקויים מסויימים בעדותו של עד מדינה, אין ביהמ"ש מנוע מלקבל את הגירסה הסופית של עד כזה כאשר הבחינה הכוללת של העדות והנסיבות מביאות את השופט לידי הכרה שלעניין גופו ניתן לסמוך על העדות במקרה דנן אין הליקויים שהעלו הסניגורים באטדגי חורגים במיוחד לעומת עדויות הבאות לעתים לפני בתי המשפט ע"י עדי מדינה. לרוב נגוע עד מדינה בעבר פלילי ובכל זאת לא פסל המחוקק עד כזה. אין גם כל רבותא בכך כי אטדגי גילה את גירסתו המלאה וזהות המשתתפים בשוד רק לאחר שנחתם עמו הסכם החסינות, כשם שאין זה תמוה שלא הבליט במיוחד את תפקידו במהלך השוד. העיקר הוא שהשופט נהג עפ"י כללי הזהירות כשבא לבחון את מלוא עדותו של אטדגי והאמון שניתן לייחס לה. לאחר שהשופט היה מודע לכל ההיבטים בקשר לאישיותו של אטדגי, התרשם חיובית מעדותו על אף הפגמים או הסתירות, אין למצוא בטיעוני הסניגורים דבר שיצדיק התערבות בימ"ש שלערעור באימון שנתן ביהמ"ש בעדות זו ומותר היה לקבוע על פיה שהמערערים השתתפו בפריצה ובשוד וכי גואטה נשא עמו אקדח בו פצע את המתלונן.
ד. אשר לראיות הסיוע - השופט היה מודע לכך כי כללית צריך הסיוע להיבדק לגבי כל אחד מנאשמים משותפים בנפרד, אך סבר כי זה המצב כאשר כל אחד מהנאשמים מעורר סוג הגנה אחר, ואילו כאשר לכל הנאשמים הגנה אחידה, כמו במקרה שלנו בו כל המערערים כפרו בהשתתפותם בפריצה ובשוד אגב טענת אליבי והצגת אטדגי כשקרן וכאשר קיימים יחסים די הדוקים בין כל הנאשמים, יש בסיוע לסיפורו של אטדגי לגבי אחד הנאשמים להוות סיוע לגבי האחרים. בנידון זה נתפס השופט לכלל טעות. אינו דומה המקרה דנן למקרה שעליו סמך ביהמ"ש, שבו לא חלקו על כך כי כל הנאשמים היו ביחד במקום בו בוצע מעשה מגונה בכוח במתלוננת והמחלוקת היתה אם מצוייה עדות מסייעת לעדותה של המתלוננת לעצם ביצוע המעשה והשימוש בכוח. כאשר נמצאה עדות מסייעת לביצוע המעשה ולשימוש בכוח ממילא היה הסיוע טוב לגבי כל אחד מהנאשמים. לא כן בענייננו כאשר כל המערערים התכחשו לעצם ההשתתפות במעשים וטענתם היתה כי העד טופל עליהם אשמת שוא. דרישת הסיוע מטרתה לא רק להוסיף נדבך לאמון בעדותו של עד מדינה ובחינת אמיתותה, אלא לסלק חשש פן מי שהשתתף במעשה מערב אדם או אנשים חפים מפשע במקום השותפים האמיתיים. דווקא במקרה של התכחשות טוטלית של הנאשמים דרוש כי העדות המסייעת תהא ספציפית לגבי כל נאשם, הגם שאין מניעה כי ראייה מסייעת מסויימת תתייחס ליותר מאשר לנאשם אחד, או אפילו לכולם, כגון שבסמוך לשעת המעשה או במקום העבירה נראו כל המשתתפים בצוותא או כדומה נסיבות העשויות לקשור את המשתתפים עם המעשה מבחינת הזמן או המקום או בנקודה מהותית אחרת.
ה. בענייננו התייחס השופט ל"סיוע כללי" וכן ל"סיוע ספציפי" לגבי כל אחד מהמערערים בנפרד. הסיוע הכללי הוא בכך שאשתו של המערער גואטה, שנחקרה במשטרה, סיפרה כי במוצאי שבת (יום השוד) באו לביתה כל ארבעת המערערים וכן אטדגי ובשעה עשר בערב עזבו את הבית אך בעלה נשאר עמה בבית. את ההודעה קראה לפחות שלוש פעמים כל אימת שזומנה לעדות ומעולם לא הסתייגה לגבי מועד המפגש במוצאי שבת. זו גם היתה גירסתו של אטדגי כי ההתכנסות היתה בבית גואטה ומשם יצאו כל החמישה לביצוע השוד. בביהמ"ש היא לא חזרה בה מעצם תיאור המפגש אך שינתה את התאריך וגרסה כי הדבר היה ביום שישי ולא בשבת. לפיכך סמך ביהמ"ש על ההודעה במשטרה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות ובכך אין להתערב. ראיה חיצונית על
התכנסות כל החמישה ויציאתם בצוותא בשעה עשר, סמוך לשוד, מסייעת לעדותו של אטדגי שתיאר כך את העובדות הגם שאין זו ראיה ישירה לשוד עצמו. עדות הסיוע אינה חייבת להשתרע לכל אורכה של הגירסה בה היא מבקשת לתמוך, אלא די בכך אם היא מסייעת לה בנקודה מהותית ומרכזית ומצביעה על הקשר בין המערער לבין העבירה שאליה מתייחסת העדות הראשית הטעונה סיוע. על אף כלליותה של ראיית הסיוע בענייננו היא קושרת את כל אחד מהמערערים שיצאו ביחד לביצוע השוד ומהווה סיוע לכל אחד מהם בנפרד. לגבי שלושה מהמערערים היה גם סיוע ספציפי ולגבי מערער אחד ניתן להסתפק בסיוע הכללי האמור.
אשר לחומרת העונש - בהתחשב בנסיבות הענין אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד סולומונוב, בטיטו וגלעד למערערים. 2.2.87).
ע.פ. 446/86 - עמוס יצחקי נגד מדינת ישראל
*החזקת סמים (הערעור נתקבל).
א. המערער וחברתו עליזה בן שמעון הואשמו בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית וביהמ"ש הרשיע את שני הנאשמים באשמה שיוחסה להם. השנים התגוררו יחדיו בדירה אחת, בקומת קרקע של בית הורי המערער. באחד הערבים נערך חיפוש בדירה, בהעדרו של המערער, כאשר עליזה היתה לבד בדירה. נמצאו במקום: נייר כסף מגולגל החשוד כמכיל שרידי סם; נייר כסף החשוד ששימש לשימוש בסמים וכן ניילונים ופתילים מנייר טואלט החשודים כמכילים שרידי סם שנמצאו בפח הזבל ועוד מספר ממצאים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת הסם ונימוקיו לכך כי: הסמים נמצאו בדירת המערער על כל המשתמע מכך לענין ההנחה שהיו שם בידיעתו; הנאשמת נשמעה אומרת לאדם ששהה בדירה כשפרצו השוטרים פנימה "אל תגיד לעמוס (המערער) שנתתי לך"; בלתי אפשרי ששני בגירים המתגוררים תחת קורת גג אחת ואחד מהם משתמש דרך קבע בסמים מסוכנים - שיישאר השני נקי מכל ידיעה על המצאם של סמים בדירה; עקבותיו של שימוש בסמים ניכרו בכל אתר ואתר שבדירה; הנאשם כבש את עדותו במעמד המעצר ובהודעתו למשטרה. השופט סבר שהנטל העולה מן הנתונים הללו כבד ואין די בעדותו של הנאשם כדי להרים את הנטל או כדי לעורר ספק ביחס אליו ולפיכך הרשיעו בדין, ערעורו נתקבל.
ב. לעניין ההחזקה היוצרת אחריות בפלילים - כאשר שניים מואשמים בהחזקת סמים, יכול כל אחד מהם להחשב כמחזיק בדבר גם אם אין לו שליטה בו ובלבד שהמצאות הסם בידי האחר או בהחזקתו נעשית בידיעתו ובהסכמתו. הידיעה כשלעצמה איננה מספיקה מאחר שדרושה הן ידיעה והן הסכמה. העבירה של החזקת הסמים אינה עבירה אבסוליטית ועל כן צריך שיצטרף לאלמנט האובייקטיבי של מציאת הסם ברשותו של האדם גם האלמנט הסובייקטיבי המתבטא בידיעתו כי הסם נמצא ברשותו.
ג. לפי עדות עליזה לא היתה דעתו של המערער נוחה משימושה בסמים ולדברי המערער אף פעם לא השתמשה עליזה בסם והיא הכחישה שהיא משתמשת בסם וכשהיה מגיע הביתה תמיד היה הבית נקי ומסודר. השאלה היא אם בנסיבות הענין ניתן להסיק ידיעה או הסכמה מצד המערער. כאמור המערער לא היה בבית בעת הפשיטה המשטרתית ומה שנמצא בבית, אפילו היה המערער נוכח בבית, לא היה בו כדי להביא למסקנה כי "עקבותיו של שימוש בסמים ניכר בכל אתר ואתר שבדירה". נייר כסף שנמצא החשוד כמכיל שרידי סם ואשר רק במעבדה נקבע שיש עליו שרידי סם, וכן ניירות אחרים שנמצאו בפח הזבל, כל אלה אינם מצביעים על כך שבכל אתר ואתר שבדירה היו סמים. חובת ההוכחה שהמערער ידע על הימצאות הסם והביע הסכמתו לכך
היא על התביעה. מה שנמצא בדירה אינו בהכרח מראה על שימוש בסמים ולא הובאה כל ראיה שהממצאים האמורים היו בידיעת המערער. עליזה אכן השתמשה בסמים בהעדרו אך סביר להניח שטרם הספיקה לסלק את העקבות כי המשטרה פשטה על הדירה. אשר לאמירה של עליזה ששמעו השוטרים "אל תגיד לעמוס שנתתי לו" הרי זו יכולה לפעול לטובת המערער לא פחות מאשר נגדו, שכן יכולה להצביע על כך שעליזה השתדלה שהמערער לא ידע כי היא משתמשת בסמים. על כן לא נראית המסקנה של השופט כבלתי אפשרי שהמערער לא ידע על הימצאות סמים בדירה וגם אם ידע אין כל ראיה שהוא הסכים לכך. גם המשקל המצטבר של הגורמים שציין השופט אין בהם כדי להצביע על אשמת המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד בר חיים למערער, עו"דגב' ליבוביץ למשיבה 9.2.87).
ער"מ 6/86 - סלומון בן עטר נגד איגוד ערים אזור באר שבע (שירותי כבאות)
*הרשעה בעבירות משמעת ומידת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי נמנע ממילוי חובתו בביצוע תפקידו במקרים רבים וביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות החליט לפטרו וביטל את זכותו לפנסיה. ביה"ד אמר כי גם אם יש לנאשם (המערער) זכויות לקבלת קיצבת פרישה הרי ביה"ד שולל זכויות אלו וגם את מענק הפרישה, כי ביה"ד סבור שאין להעמיס על קופה ציבורית תשלומים קבועים אשר ישולמו במשך עשרות שנים ללא כל תמורה וזאת כאשר נאשם סירב בהתמדה לקיים את המוטל עליו ופגע קשה במשמעת. עם זאת החליט ביה"ד להתחשב עם וותקו בעבודה ומצב בריאותו של המערער ופסק לו פיצויי פיטורין מלאים כחוק. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - לפי החומר שהיה לפני ביה"ד יכול היה להגיע לממצאיו. אשר לעונש - לאור התנהגות המערער שהיתה בגדר התחמקות והשתמטות ממילוי תפקיד ופריקת עול המשמעת לא היתה בידי ביה"ד ברירה אלא להחליט על פיטוריו. מי שאיננו נכון לקבל את מרות הממונים עליו ולקיים את תפקידו בשירות הציבורי בנאמנות, אין מקומו בתוך שורותיו של השירות הציבורי.
השאלה של שלילת זכות הפנסיה היא בעיקרה שאלה משפטית, מאחר ואין פגם בשיקולים הענייניים כפי שהוצגו ע"י ביה"ד למשמעת. השאלה היא אם לפי חוק הרשויות המקומיות (משמעת) מוסמך ביה"ד למשמעת להטיל עונש של שלילת זכות הפנסיה והתשובה לכך היא חיובית. בהוראות חוק הרשויות המקומיות (משמעת) אמנם לא כלול אמצעי המשמעת של שלילת זכות הפנסיה, אך חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות מפנה בענין פנסיה לחוק הגמלאות של עובדי המדינה, והפנייה זו המוליכה אל חוק שרות המדינה (גימלאות) מאפשרת שלילת פנסיה במקרים מסויימים והמקרה דנן הוא אחד מהם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חכמון למערער, עו"ד שמואל קדם למשיב. 19.1.87).
ב.ש. 29/87 - מרכז אתרוגי ישראל בע"מ ואח' נגד אברהם פרידמן ואח'
*העברת דיון (בקשה להעברת דיון מירושלים לתל אביב - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש העליון ציין מספר פעמים כי במצב הקיים בבתי המשפט אין הוא נוטה להעביר תיקים שהוגשו בבתי משפט אחרים אל ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב. פרקליטם של המבקשים הזכיר גם כי עלול להיות קושי בקיום הדיון בפני השופטת המחוזית בירושלים שהחלה בדיון בתיק מאחר ויש קירבה משפחתית בינה לבין אחד מן האנשים המעורבים במחלוקת המשפטית בתיק הנדון. אשר לכך, אין מניעה שהמבקשים יבקשו בביהמ"ש המחוזי את העברת הדיון לשופט אחר, אך אין באמור כאן כדי להצדיק העברת התיק לביהמ"ש בתל אביב.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רון נעים למבקשים, עו"ד בן ציון ליפשיץ למשיב. 21.1.87).
ע.פ. 599/86 - י. שפרן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה באמון ע"י עו"ד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ששימש עורך דין כ- 26 שנים הורשע במעשה גניבה על ידי מורשה בכך שמעל באמון לקוחתו ונטל כספים שקבל עבורה לאחר פטירת בעלה. לא זו בלבד אלא שלאחר שנתמנה למנהל עזבון המנוח הגיש המערער בקשה לביהמ"ש לקביעת שכרו וציין בפרשה פרטים שאינם נכונים בכל הנוגע לכסף שנתקבל על ידו וזאת כדי לטשטש את מעשה הגניבה. על כך הורשע גם בשבועת שקר ובמרמה והפרת אמונים. ביהמ"ש גזר למערער שמונה חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. בפתח הדיון הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו לעסקת טיעון שעל פיה יועמד המאסר בפועל על שלושה חדשים ובנוסף לכך יפקיד המערער את רשיון עורך הדין שלו לחמש שנים, ויסכים בדיון המשמעתי שיתנהל נגדו כי יושעה מעריכת דין לפרק זמן זה. בנמקה את עמדת המדינה עמדה התובעת על כך כי מדובר בעבירות שנעברו לפני כשבע שנים, כי הגניבה הסתכמה בסכום השווה לכ- 1000 דולר וכי הכסף הוחזר לבעליו וכן גם גילו של המערער. ב"כ המערער הדגיש כי העזבון חב למערער כספים שעלו על אלה שגנב וכי בנוסף לגילו הקשיש סובל המערער מבריאות שאינה תקינה. אכן מצדיקות הנסיבות הסובייקטיביות את עמדתם המשותפת של באי כח הצדדים, אך אין בידי ביהמ"ש לאמץ הסכם זה כשמחובתו לשוות לנגד עיניו לא רק את עניינו של המערער. עורך דין המועל באמון לקוחו ואינו סולד מהטעיית ביהמ"ש, פוגע בעקרונות מקודשים שעליהם נושתת מקצוע עריכת הדין ושבלעדיהם לא יכון מקצוע זה. הענישה הראויה להפרת האמון, על שתי שלוחותיו, היא מאסר של ממש, כדי לבטא את החומרה הרבה ולהתריע מפני תופעה שכזאת גם אם אין היא מאפיינת את ציבור עורכי הדין. הנסיבות האישיות ראוי שתלקחנה בחשבון בין מכלול השיקולים, אולם אין בהן להכריע את הכף עד שייצא המערער בעונש שאינו מבטא את גודל החומרה. בכל נסיבות הענין הוחלט להעמיד את עונש המאסר על ארבעה חודשים.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 10.2.87).
ע.פ. 315/86 - יוסף אנייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בהרדמה ע"י רופא שיניים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא רופא שיניים שטיפל בילדה איה צימרמן בת החמש. לפני הטיפול הרדים המערער את הילדה וכעבור ארבע שעות נפטרה בשנתה, בבית סבה. המערער הורשע בעבירה של גרימת מוות מתוך חוסר זהירות ונדון לששה חדשים מאסר בפועל. הסניגור העלה את החומרה היתירה שבעונש האמור למערער, שהגיע לדרגת פרופסור, ופועל רב לו בתחום רפואת השיניים וכן טען כי מאז אירע המקרה עברו למעלה משלש שנים. מאידך עמד התובע על החומרה היתירה שבנסיבות המקרה וביקש לדחות את הערעור. הערעור נדחה. אכן, זהו עונש חמור למערער במעמדו אך ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך ושקל היטב גם שקול זה. הוא החליט מה שהחליט משום שרשלנותו של המערער היתה בולטת וחמורה בנסיבותיה, בראש ובראשונה בכך שלא נקט באמצעים המקובלים לפני ששחרר את הילדה ממרפאתו לבית סבה. להתנהגות רשלנית חמורה זו כבר קדמו אצל המערער, בשנים לפני כן, מקרים בשתי ילדות שהיו בטיפולו ושאף הן נפגעו פגיעה ממשית דומה לזו שבפנינו ורק בדרך נס ניצלו ממות. כשבאים לשקול עתה את מידת העונש על רשלנות רפואית חמורה זו, אין ביהמ"ש רשאי להתעלם מנימוקים אלה, ומהתוצאה הטרגית שאירעה במקרה דנא. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד קירש למערער, עו"ד שקד למשיבה. 4.2.87).
ע.פ. 383/86 - יהודה מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפציעת המתלונן בסכין ונדון לשנה מאסר בגין עבירה זו וכן נדון לארבע שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים מאסר מצטבר בגין חבלה בכוונה מחמירה ע"י הטלת רימון יד במתלונן. גם הסניגור מודה שהעונש שהוטל בתיק זה אינו חמור יתר על המידה אך השגתו היא על כך שהיה מקום לחפוף באופן חלקי את העונש החדש עם מאסר לתקופה של ארבע שנים ומחצה שנגזרו למערער בשל עבירות סמים. הערעור על חומרת העונש נדחה. אם כי תקופת המאסר הכוללת שהוטלה על המערער היא ארוכה הרי גם העבירות בהן הורשע חמורות בהתחשב בעברו הפלילי של המערער אין סיבה להניח שביהמ"ש, לו היה דן בכל עבירותיו של המערער בצוותא חדא, היה מטיל עליו עונש קל יותר. ביהמ"ש בתיק דנא היה ער לעונש האחר ואין לומר שחרג מרמת הענישה המקובלת בעונש שהטיל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד מ. חשין למשיבה. 1.2.87).
ע.פ. 468+533/86 - חוסני אבו סנינה וחסן אבו סנינה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף תכולת בקבוקי תרופות וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
המערערים שהם אחים מנהלים בית מסחר לשווק תרופות בסיטונות במזרח ירושלים. המערער הראשון הוא רוקח במיקצועו. השניים הורשעו במילוי אלפי בקבוקים, הנראים כמכילים תרופות שונות, בחומרים מזוייפים שבחלקם הייתה בהם סכנה לבריאות הציבור, ואלה שוקו על ידם במחיר מוזל, כשהם מתוארים כמיוצרים ע"י חברות תעשיה לייצור תרופות. לשם כך פיתחו פעילות ענפה של עיסוק בבקבוקים שהיו דרושים להם לביצוע מעשי הזיוף. ביהמ"ש המחוזי, שהרשיע את המערערים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף ושימוש במסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות, ועבירה לפי סעיף 60 לפקודת הרוקחים, נתן דעתו לעברם הנקי של המערערים, גילם הצעיר ופעולות חיוביות שונות שביצעו וגזר למערער הראשון, האח הבכור שהיה הרוח החיה בביצוע העבירות, שנתיים מאסר שמהן שנה אחת מאסר בפועל ולמערער השני, שנגרר אחריו, גזר ארבעה חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי וכן גזר למערערים תשלומי קנסות שונים. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל.
ההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות מוצקות ובנוסף להן מצויה הודאה מפורטת של אחד האחים שנתקבלה ע"י ביהמ"ש עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. לפיכך אין להתערב בהרשעת המערערים. אשר למידת העונש - לאחר שקילת הנסיבות עולה שהעונש שהושת על המערערים מופלג בקולתו במידה המצדיקה התערבות בימ"ש שלערעור. מעשי זיוף, שיש בהם משום סכנה בריאותית לציבור, ובמיוחד כאשר הם מבוצעים ע"י מי שמופקד על שמירת בריאות הציבור, הם מהעבירות החמורות והקשות ביותר. שהרי אין לך אדם שקונה תרופה ובודק, או מסוגל לבדוק, את טיבה ויעילותה. המערערים ניצלו מעמדם והאמון שניתן בהם, ועשו מה שעשו בצורה ובדרכים שיש לגנותם בצורה החריפה ביותר. על ביהמ"ש לנהוג בעבירות כגון אלה ביד תקיפה ובחומרה רבה. ברם, כיוון שבית משפט שלערעור אינו ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש לא ישית על המערערים את העונש הראוי להם. בהתחשב באמור הוחלט לגזור למערער הראשון שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולמערער השני שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד וייס למערערים, עו"ד פרלמן למשיבה. 5.2.87)
ע.פ. 173/86 - חסן אלסענא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הערעור נדחה).
שני כלי רכב, משאית ומכונית פרטית, עשו דרך ארוכה תוך שמירת קשר זה עם זה. בשלב מסויים, כאשר המשטרה שהיתה בעקבות המשאית שהיתה נהוגה בידי שותפו של המערער לכתב האישום, נפלה המשאית לתעלה והנהג ברח. בתוך המשאית נמצאו למעלה מאלף ק"ג חשיש. הוכח שהנוסעים בשני כלי הרכב, שלושה במספר, שינו מדי פעם את מקום ישיבתם, פעם ברכב האחד ופעם ברכב האחר. לכאורה, הנסיעה הארוכה, כשהמכונית עוקפת פעמיים את המשאית ונמצאת בקרבת מקום בעת גילוי הסם, מצביעה מבחינה הגיונית על משימה משותפת, ודורשת הסבר מפי המערער לנוכח מציאת החשיש במשאית לכאורה מותר היה להסיק מכאן קשירת קשר בין הנוסעים בשני כלי הרכב להוביל את הסם. העובדה שנמצאה כמות עצומה כל כך של חשיש באחד משני כלי הרכב והדרך הארוכה שעברו מחזקת את המסקנה לכאורה בדבר משימה משותפת. המערער ושותפו לספסל הנאשמים החליטו שלא להעיד ושתיקה זו אך מחזקת את הראיות לכאורה לקיומו של קשר. יתירה מזו, בהודעותיו הכוזבות התנער המערער מהמכונית הפרטית. תחילה טען שמכונית כזו כלל לא היתה לו וכעבור זמן הודה שרכש אותה אך טען שחזר ומכר אותה וכיוצא באלה טענות שהופרכו ומהוות שקרים פוזיטיביים שיש להם ערך ראייתי בפני עצמו. נוכח כל אלה היתה למסקנה המפלילה של ביהמ"ש המחוזי בדבר החזקה משותפת בסם על מה שתסמוך. הרשעת המערער בעבירה לפי פקודת התעבורה בוטלה בהסכמת הפרקליטות וכן הוחלט בהסכמת ב"כ המדינה לבטל את החלטת החילוט של מכונית הפרטית אשר למידת העונש - אין להתערב בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"די. חודורוב למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 12.2.87).
ע.פ. 264/86 - ג'מיל ריינה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גירושין בעל כרחה של האשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער גירש את אשתו בעל כרחה בניגוד לסעיף 181 לחוק העונשין. שני בני הזוג הם בני העדה המוסלמית ולפי דיני עדה זו גירושין על כרחה של האשה הם תקפים. המערער נדון למאסר בפועל של ששה חדשים ולשנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. הנסיבות שלפנינו מיוחדות במינן. בני הזוג נשתדכו על ידי הוריהם, כמסורת המקובלת, וכעבור חדשים ספורים הסתכסכו ודרכם נפרדה. החלה תביעת גירושין ותביעות רכושיות אחרות, ותוך כדי כך גירש המערער את האשה בעל כרחה כאמור. עפ"י פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בסכסוכים האזרחיים שבין בני הזוג היתה זו האשה שלא רצתה לחיות עם בעלה והיא אשר גרמה לסכסוכים. המערער נשא בינתיים אשה אחרת ולהם תינוקת בת ארבעה חדשים. על אף נסיבות אלה ועל אף ההנחה כי המערער נתון היה בלחצים כבדים ובתנאים קשים, אין להשלים עם העובדה שהמערער נטל את החוק לידיו ועבר עבירה חמורה ובזויה שיש בה משום השפלה גסה של כבוד האשה. בהתחשב בחומרת העבירה קבע המחוקק עונש של מאסר ארוך ומשמעותי בעבירה כגון זו וגם בנסיבות המיוחדות שבפנינו יש להטיל עונש מאסר, וזאת גם אם עשיית עבירה זו היא דבר נדיר. לפיכך אין לקבל את בקשת המערער לבטל את המאסר בכלל, אך בהתחשב בנסיבות יועמד המאסר בפועל על שלושה חדשים.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד עתאמנה למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 4.2.87).
ע.פ. 286/86 - יוסף אטרגי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בשעת לילה מאוחרת בא המערער לחנות מכולת שמנהל המתלונן ברמלה. מיד לכשהגיע החל מחרף ומגדף את המתלונן ותובע החזרת סכום של 500
שקלים שלטענתו הלה חייב לו. תוך כדי כך שלף המערער סכין קצבים מושחזת, דקר את המתלונן, וכשהלה נמלט רדף אחריו כשהסכין שלופה בידו. הוא השמיע תוך כדי מרוצתו דברי איום כגון "פה אתה תמות", "פה יהיה הקבר שלך", "אני אהרוג אותך", "בא הנה אני חייב לרצוח אותך" ולאחר מכן לכשנתפס על ידי חוליית שוטרים שהזדמנה למקום אמר לאחד מהם "חבל שלא הרגתי את הבן זונה". על סמך העובדות האמורות שהוכחו סברו שופטי הרוב שהאשמה בנסיון לרצוח הוכחה. לעומת זאת סבר שופט המיעוט כי העובדות הוכחו אך כוונת הקטילה עדיין אינה מוכחת מעבר לספק ועל כן הציע להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. פה אחד נגזר דינו של המערער לשבע שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה, טוען הסניגור, כי הדקירה היתה דקירה קלה בלבד ונגרמה למעשה באקראי ולא במכוון. הרדיפה אחר המתלונן לא היתה בכוונת קטילה אלא כדי לחבול במתלונן וגם זאת בשל הסכסוך שפרץ ביניהם לפתע. לטענתו אין לקבל כעובדה מוכחת שהמערער השמיע את הדברים שצויינו לעיל והעשויים להשתמע ככוונה לקטול. אילו העובדות היו כפי שהסניגור טוען, היינו שאין ראיות מספיקות לנאמר לעיל, אז היה הצדק עם הסניגור שאין וודאות של כוונת קטילה וכי מדובר בגרימת חבלה חמורה. אולם היו בפני ביהמ"ש ראיות המאשרות את כל אחד מהממצאים העובדתיים הנ"ל, וכאשר ביהמ"ש נתן אמון בעדים שבאו לפניו אין עילה להתערב בממצאיו. אשר לדקירה - אין למעט מחומרתה, שהרי היא הופנתה לחזהו של המתלונן, חדרה די עמוקות לגופו, ולכן אפשר להסיק מאופן הדקירה כוונה לפגוע קשות במתלונן. כשמתווסף לכך המרדף וקריאות התגר המושמעות מפיו של המערער אז המסקנה היא כי הוכחה הכוונה לגרום למות המתלונן. אשר לעונש - אכן, אין להצביע על ענישה אחידה בכגון דא, אך כל ענין ראוי לו שיבחן עפ"י נסיבותיו וכך נהג ביהמ"ש גם במקרה דנן. נסיבות המקרה חמורות במיוחד, שהרי כפסע היה בין הפגיעה המכוונת לבין קטילתו של המתלונן וזאת ללא כל התגרות מצד המתלונן.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. רווה למערער, עו"ד גב' ע. ראובנילמשיבה. 3.2.87).
ע.פ. 335+354/86 - אליהו חליווה ומאיר משען נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירה של הברחת 260 גרם הירואין וביהמ"ש גזר לחליווה ממש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולמשען ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש אינו חמור יתר על המידה גם בהתחשב בחלק אותו נטלו המערערים במעשה העבירה. הסניגור טען שביהמ"ש סטה ממדיניות אחידות העונשים בהטילו על אחרים המעורבים ברשת עונשים קלים יותר, אך ביהמ"ש נימק את הפער בעונשים ובהיבט כולל העונש אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד גרין למערערים, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה. 11.1.87).
ע.פ. 377/86 - יעקב אללשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נשוי לאשה וקשר קשר של חיי אישות עם קטינה בת 14 ומנהל עמה חיי משפחה והשניים מתכוונים להתחתן. דא עקא שהאשה החוקית החיה בנפרד מהמערער, כמעט מאז נישאו, מסרבת לקבל מידו גט. כאמור מתכוון המערער לשאת את הקטינה לאשה ובינתיים אף נולדה להם בת שהם מגדלים אותה בביתם במשותף ובצוותא. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
חרף הנסיבות האמורות אין להתייחס למעשה כאל עבירה קלה או אפילו קלה יחסית. אדרבה, יש במעשה, מבחינת הקטינה והחברה גם יחד, תופעה שצריך לעוקרה מהשורש. היה על המערער להמתין עד שהקטינה תגיע לגיל בו מותר לקיים עמה יחסי אישות ולאפשר בדרך זו לקטינה לבדוק ולהבין אם זה בן הזוג שהיא רוצה בו כשותף לחיים בכלל ובמצב בו אשתו החוקית אינה מסכימה לגירושין בפרט. טוען הסניגור שנוהג הוא בחוגים מסויימים לעשות כאשר עשה המערער ואולם טענה זו אינה אלא חרב פיפיות, שכן דווקא קיומו של נוהג דורש שיוטל עונש מרתיע כדי שיזהרו להבא מחזרה על מעשים כאלה. הטענה של הסניגור כי היתה עיסקת טיעון שלפיה תסתפק פרקליטות המדינה בהטלת קנס ומאסר על תנאי לאו טענה היא. עיסקת הטיעון נשקלה על ידי ביהמ"ש והוא דחה אותה ובצדק. העונש הולם את המקרה ואף נוטה לקולא, תוך התחשבות מירבית בנסיבותיו המיוחדות של המקרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד רווה למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 12.2.87).
ע.פ. 415/86 - שלמה כהן נגד מדינת ישראל
*הפרת אמונים ע"י שוטר מכס (הערעור נדחה).
המערער, שוטר מכס, ישב עם שלושה ימאים ושתה עמם משקאות. למערער היה חשד כי הימאים מתכוונים להבריח בקבוקי בושם והציע להם שיניחו את הטובין שהתכוונו להבריח על הרציף. לאחר שהם הניחו את הבקבוקים במקום והמערער תפס אותם רשם המערער במזכר כי בהיותו בתפקיד סיורים ליד מחסן ברציף ראה חבילה שהכילה בתוכה בקבוקים. גם בטופס תפיסה רשם המערער כי הבקבוקים נתפסו על יד המחסן וכי התפיסה היתה אצל אלמונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הפרת אמונים במילוי תפקידו והערעור נדחה. טענת המערער היתה כי בנסיבות הענין, ובעיקר על יסוד השיחה שלו עם הימאים, היתה לו מחוייבות שלא לגלות מקורם של הבקבוקים שאלה הביאו לאחר השיחה. המערער סבר כי יהיה זה מסוכן מבחינתו, כמי שעובד כשוטר מכס, אם יפר אמונם של הימאים ויגלה לממונים עליו את כל הפרטים. תהיה כוונתו ומגמתו של המערער אשר תהיה, אחרי שהניע את הימאים לשים את הבקבוקים על הרציף, היה זה מחובתו לדווח לממונים עליו דיווח אמת, ולא להעלים מידיעתם את השיחה בינו לבין הימאים ואת הקשר בין השיחה לבין מציאת הבקבוקים. מכאן שצדק ביהמ"ש כי המערער לא היה בן חורין להעלים מידע מן הממונים עליו. כאיש מכס חב בחובת נאמנות לממונים עליו ורצונו לקיים הבטחתו לימאים לא יכול היה לשמש עילה כדין לעריכתו של דיווח מקוטע שאינו מתאר את ההתפתחות כהווייתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מרקוביץ למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.2.87)
ע.פ. 438/86 - יונס נסארה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד שבוצע יחד עם אחרים כשהם מצויידים באקדח וסכינים. קרבן המעשה היה עובר אורח שהחזיק בכיסו 1750 דולר ואת הסכום היה גזלו השלושה ממנו ונמלטו. מתוך שלושת הקושרים אותר והובא לדין רק המערער ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שיש להקל בעונש ולהתחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי של המערער, אך דברים אלה צויינו בגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי כגורמים להקלה בדין, והסניגור לא העלה נימוקים טובים נוספים מדוע יש להקל בדינו של המערער מעבר למה שהתחשב השופט בדרגה הראשונה בנתונים הנ"ל. העונש מתון, סביר והולם את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. עו"ד י. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיב. 3.2.87).
ע.פ. 593/86 - מיכה ימין איפרגן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בששה אישומים ובהם עבירות של סחר בסמים, החזקת סמים ונסיון לתיווך בעסקת סחר בסמים. מדובר בכמות די ניכרת של חשיש ובשני מקרים של הירואין. לנאשם עבירות קודמות אך לא משמעותיות. הוא נדון ל- 20 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי וכן חוייב בתשלום קנס של 5,000 ש"ח. הסניגור טוען כי המערער אינו עבריין, נשא אשה והוא אב וילד ומעבידיו שבעי רצון מעבודתו ומוכנים לקלטו חזרה לעבודה. המערער נמצא במאסר, כולל מעצר, מאז פברואר 1986 ובחודש אפריל, היינו בעוד חודש וחצי, בתום שני השלישים ממעצרו, יופיע בפני ועדת השחרורים. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בסדרה ארוכה למדי של עבירות שונות בסמים ושתיים מהן בסם הירואין, הוא סם המוות העונש שהוטל על המערער קל לעומת המקובל בענישת בתי המשפט וכנראה שהשופט התחשב בנסיבות המקלות. יש להתריע על עבירות הסמים שמסכנות את הצבור ואין מקום להתערב בעונש הנ"ל שאין בו משום חומרה כלשהי.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד לורט למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 18.2.87).
ע.פ. 12/87 - צבי דוד ועזרא אושר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
שני המערערים כיהנו כמנהליה של חברה שעסקה בעיסקות של בניית בתים בקבלנות. במסגרת "עיסקת קומבינציה" מכרו המערערים במירמה שלוש דירות שהיו מיועדות לבעל המגרש. ביהמ"ש המחוזי גזר לכל אחד משני המערערים תשעה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הטיל על כל אחד מהנאשמים, היינו על שני המערערים והחברה, קנס של 3,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתם. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. החברה לא ערערה. עונשי המאסר שהוטלו על המערערים אינם חמורים יתר על המידה בהתחשב בעובדה שמעשי המירמה בוצעו ביחס לשלוש דירות נפרדות ובהתחשב בעברם הפלילי של המערערים הכולל הרשעות בשל עבירות שונות לרבות עבירות מרמה. לעומת זאת ניתן לוותר למערערים על תשלום הקנסות, בהתחשב במאמצים הרציניים שנעשו ונעשים על ידם כדי לפצות את קרבנות העבירות הנדונות. הוחלט איפוא לדחות את הערעור בכל הנוגע לעונשי המאסר ואילו באשר לקנס הוחלט לבטלו.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד א. גונן למערערים, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 15.2.87).
ע.פ. 61/87 - עמוס שוקו ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נתקבל).
לא היה מקום להפעיל את סמכות ביהמ"ש העליון ולהורות על העברת התיק לשופט אחר אילו הועלו רק אותן טענות שבהן משיגים המערערים על פסילותן של אי אלו שאלות, על אי ניהול פרוטוקול כבקשתם הטענות כיוצא באלה שמקומן בשלב הערעור. במקרה דנן הצביעו המערערים על אמירות מפורשות, בתחילתם של ההליכים, מהן השתמעה נקיטת עמדה לגבי תוצאותיהם של ההליכים ונושא כאמור שונה במהותו. מן הנכון להמנע מהבעות דעה ומהערות המשתמעות כמסקנות שלא בעתן על תוצאות המשפט, היינו ממסקנות שהמקום להשמיען הוא עם תום ההליכים בלבד. מקובלים דברי בימ"ש השלום שלא גיבש דעה סופית ואינו נושא בלבו דעה קדומה, אולם כדי להסיר מן המשפט את המטען השלילי שכבר נוצר בו, מוטב יהיה כי המשכו יועבר לשופט אחר. לפיכך הומלץ בפני השופט ובפני נשיא ביהמ"ש להעביר את הדיון בתיק הנ"ל לשופט אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שלמה ליבליך למערערים, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 19.2.87).
ע.פ. 570/86 - ישעיהו מורכייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ושימוש בדרכון זר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שבע התפרצויות כמו כן ברח ממעצר שהיה נתון בו בקשר לאותן עבירות, גנב דרכון וזייפו ולאחר מכן השתמש בדרכון כדי לברוח משטח מדינת ישראל. גם בשל מעשים נוספים אלה הואשם המערער בפלילים והורשע. בגין כל העבירות נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער מבטיח לפתוח דף חדש בחייו ויש לקוות כי כוונת המערער להטיב דרכו הינה כנה. יחד עם זאת אין עילה מספקת להתערב בגזר הדין שהוא שקול בהחלט.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 15.2.87).
ע.פ. 789/85 - שלמה שמואלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות רצח כאשר האשמה מתבססת, לדעת שופטי הרוב של ביהמ"ש המחוזי, על עדותו של פלוני שבפניו הודה המערער, כשלעדות זו נמצא חיזוק למכביר, כגון הפצע בראשו של המערער, הקרע בבגדיו והדם עליהם, הסתרת הבגדים וכדומה ואילו שופט המיעוט השתית את ההרשעה על הראיות הנסיבתיות שיש בהן לדעתו כדי להרשיע את המערער. בערעור ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יצטרף לדעת שופט המיעוט בכל הנוגע לחוסר האמון בעדותו של פלוני, ומאידך לדחות את מסקנת אותו שופט שדי בראיות הנסיבתיות כדי לבסס את ההרשעה ברצח. לטענת הסניגור אין הראיות הנסיבתיות שוללות את האפשרות כי אחר רצח את המנוח. הערעור נדחה.
אין להתערב בגישת שופטי הרוב שלפיה יש לתת אמון בעדותו של העד שבפניו הודה המערער. השופטים ניתחו את העדות על כל היבטיה, היו מודעים למספר קשיים הקשורים בה וחרף זאת היו מוכנים לתת אמון בעדות זו ואין סיבה להתערב בכך. לכך יש לציין כי לעדות זו קיימים חיזוקים רבים אשר שופט המיעוט ראה בהם ראיות עצמאיות. אכן, אם קיימת תשתית ראייתית לאפשרות שמישהו אחר רצח על ביהמ"ש לבחון אפשרות זו גם אם המערער לא העלה אותה, אך לפנינו אין תשתית ראייתית לאפשרויות כאלה והריהן בגדר ספקולציה רעיונית בלבד.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 15.1.87).
ע.פ. 916/85 - שמשון מלינקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית, התפרצוית וכו') (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בבריחה ממשמורת חוקית, החזקת נשק, שמונה התפרצויות, תשעה מעשים של גניבה, גרימת נזק לרכוש, נסיון להתפרצות והצתה. את כל העבירות ביצע המערער כשיצא לחופשה מבית הסוהר ולא שב לכלא עם תום חופשתו. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל וכן הופעלו שתי תקופות מאסר על תנאי של שנים עשר חודשים כשהן חופפות ביניהן ומצטברות למאסר החדש. השופט הורה גם על החפפה חלקית של המאסר החדש עם המאסר הקודם שהמערער היה נתון בו. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער מכור לסמים ועד כה לא עבר טיפול גמילה. התעורר ספק אם במצב הנוכחי יש סיכוי כלשהו לתחילתו של תהליך שקומי. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות וקיים חשש שימשיך בדרכו עם שחרורו מהכלא. במצב זה אין מקום לקיצור תקופת המאסר ומה גם שביהמ"ש גילה התחשבות במערער כאשר הורה על החפפה חלקית של תקופות המאסר כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רובין למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.2.87).