ע.א. 402/85 - רחל מרקוביץ ואח' נגד עירית ראשון לציון
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(הערעור נדחה).
א. המערערות היו בעלים של חלקת קרקע חקלאית משנת 1968. משך הזמן התעורר צורך להרחיב תחומו של בית ספר המצוי בקירבת החלקה ובפברואר 1981 פורסמה תוכנית בנין עיר חדשה ששינתה את יעוד החלקה משטח חקלאי לאיזור בנייני ציבור וקבעה כי השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו. בעקבות זאת פורסמה הודעה על הפקעת המקרקעין. המערערת הגישה תביעת פיצויים נגד המשיבה ובפני ביהמ"ש המחוזי היו חוות דעת של שני שמאים לגבי שווי המקרקעין כשעמדות שני השמאים אינן מתיישבות זו עם זו. ביהמ"ש החליט על מינוי שמאי מטעמו וקבע כי לצרכי קביעת ערך החלקה יש להתייחס למעמדה התכנוני של החלקה לפני שפורסמה התוכנית שמכחה ובעקבותיה בוצעה הרכישה, היינו יש להעריך את החלקה כשטח חקלאי ולא כשטח לבנייה לצרכי צבור. לבסוף קבע את הסכום שעל המשיבה לשלם למערערות. הערעור נדחה.
ב. הטענה הראשונה של המערערות הינה כי לא צריך היה להתייחס לחלקות כאל קרקע חקלאית, אלא שעל ביהמ"ש היה להביא בחשבון שבעקבות התוכנית ניתן עתה לבנות במקום בית ספר ובנייתו איננה נושא המסור אך ורק בידי הרשויות הציבוריות, שהרי יש גם בתי ספר פרטיים ויתכן ובעקבות שינוי היעוד יכלו המערערות להקים בית ספר פרטי. לפיכך, לטענתן, צריך היה לשום את המקרקעין כקרקע המיועדת לבנייה של בית ספר. טענה זו אין לקבל. אין זה מתקבל על הדעת כי מעמדם החדש של מקרקעין, הבא בעקבות תכנית וכתוצאה ממנה ואשר לאורה הופכת החלקה המיועדת להפקעה לשטח המיועד לצורכי צבור, ישמש נקודת מוצא לקביעת הפגיעה בה נפגעת הקרקע לצורכי הערכת הפיצויים. בהערכת הפיצויים יש להתעלם מן הערכים החדשים שהוקנו למקרקעין על ידי ההפקעה או כתוצאה ממנה.
ג. טענת הערעור השניה מתייחסת לקביעת ביהמ"ש באשר לשיעור הפיצויים. טענת המערערות היא כי ביהמ"ש היה רשאי להסתמך על דברי השמאי שמונה על ידיו רק באותן נקודות שבהן היתה מחלוקת בין בעלי הדין, בעוד שביהמ"ש אימץ גישה אחרת והסתמך על חוות דעתו של השמאי שמונה מטעמו על כל חלקיה ולא ראה לשוב אל חלקים או נקודות ספציפיות בחוות הדעת של השמאים של בעלי הדין. גם טענה זו יש לדחות. משמונה מומחה מטעם ביהמ"ש, הרי ביהמ"ש הוא המחליט אלו מסקנות יש להסיק מחוות דעתו של המומחה ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש כי ביהמ"ש יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות דעתו של השמאי שמונה על ידיו. ביהמ"ש רשאי להסתמך על כל חלק הכלול בחוות הדעת של המומחה שמינה ושהיתה מקובלת עליו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק יחיאל למערערות,עו"ד אברהם בר למשיבה. 21.1.87).
ע.א. 530/84 - יערות אילן ואח' נגד חסון ראובן בע"מ ואח'
*זכרון דברים" כחוזה מחייב והפרתו(הערעור נדחה).
א. בין המערערים (הקונים) לבין המשיבה נחתם מסמך הנושא כותרת "זכרון דברים" ובו צויין כי "מוסכם על שני הצדדים שדירה מס' 14 נקנתה במחיר 850,000 שקל בתוספת מע"מ. תנאי תשלום - %75 מערך הדירה בתוספת מע"מ ישולם לא יאוחר מ- 1.7.81. יתרת התשלומים תסוכם בין שני הצדדים בתחילת העבודה". להלן צויין בזכרון הדברים כי הרכישה תבוצע למעשה מאת חברת אלרם וכן כי במעמד חתימת זכרוןהדברים ישלמו המערערים למשיבה סכום של 15,000 שקל כדי להבטיח את קניית הדירה וכנגד תשלום זה יתן מנהל המשיבה שיק נגדי על אותו סכום עד להשלמת
הסידורים הטכניים עם חברת אלרם. להלן נאמר בזכרון הדברים "אין הקונה יכול לחזור בו אלא אם יוותר על הסך 15,000 שקל ששילם...". בו ביום מכרו המערערים את דירתם ואת מכוניתם כדי לממן את הרכישה והציעו תשלום %75 מהמחיר במועד הנקוב בזכרון הדברים" מנהל המשיבה (להלן: המשיב) דחה את המערערים באמרו שעדיין לא ניתן לחתום על הסכם עם חברת אלרם. באמצע אוגוסט הודיע המשיב למערער כי ההסכם מוכן לחתימה אך דרש תוספת מחיר. המערערים סירבו לשלם תוספת מחיר, רכשו דירה אחרת והגישו תביעה לפיצויים נגד המשיבים בגין הפרת זכרון הדברים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נעשה חוזה מחייב בין המערערים למשיבה וכי המשיב פעל כמנהלה, דחה את הטענה כי החוזה הופר ע"י המשיבה ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. השופט בחן את השאלה אם המסמך יצר חוזה מחייב בין הצדדים או הווה רק שלב במו"מ לקראת הסכם סופי לאור שני מבחנים שהתגבשו בפסיקה - מבחן כוונת הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם ומבחן ההסכמה בגוף המסמך על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקא. מסקנתו היתה כי המסמך עונה על שני המבחנים והוא מהווה חוזה מקשר שעל פיו המשיבה התחייבה לגרום לכך שחברת אלרם תמכור למשיבים את דירה מס' 14 בתנאים המפורטים בזכרון הדברים. בכל הנוגע לכוונת הצדדים מבוססת המסקנה היטב גם על נוסח המסמך וגם על התנהגות הצדדים בסמוך לחתימתו. המסמך מכיל סנקציה למקרה של חרטה מצד הקונים, השיקים על סך 15,000 שקל החליפו ידיים והמשיב מסר למערער מפרט של הדירה ותכניות. המערערים מכרו בו ביום את דירתם ואת מכוניתם והציעו את התשלום של %75 מהמחיר. המשיבה כלל לא העלתה טענה כי לא ראתה בזכרון הדברים מסמך מחייב והמסקנה הזו לא הועמדה במחלוקת בערעור.
ג. באשר לתנאים המהותיים והחיוניים קבע השופט כי אלה כלולים בזכרון הדברים אם כי הוא ראה קושי בהוראה בדבר תשלום יתרת המחיר האומרת כי "יתרת התשלומים תסוכם בין שני הצדדים בתחילת העבודה". אמנם על פי ההלכה הפסוקה, מקום שמבחן הכוונה מתקיים, אין חובה שהתנאים המהותיים והחיוניים יפורשו בזכרון הדברים עצמו ודי שניתן להשלימם באופן נורמטיבי מתוך הוראות החוק אלא אם משתמעת כוונה אחרת. ברם, כאשר הצדדים קובעים בזכרון הדברים כי על התנאים בדבר הוראה שהיא מהותית וחיונית יגיעו להסכמה במועד מאוחר יותר, משתמעת מכך כוונה אחרת, שלא הוראות נורמטיביות יתנו את הפתרון לנושא שהם עצמם טרם הסכימו עליו, אלא הסכמתם הם, במועד מאוחר יותר היא שתקבע. על אף זאת הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה, הדחוקה, שניתן להשלים את החסר בזכרון הדברים על ידי החלת התנאים שחברת אלרם התנתה בחוזי המכירה של הבתים באותו שלב בניה בבחינת נוהג הקיים בין הצדדים או תנאי מכללא. מסקנה 1 אינה יכולה לעמוד שכן אילו היה זה רצונם של הצדדים יכלו לקבוע בזכרון הדברים את התנאים של אלרם שכבר היו ידועים אותה עת. התנאים בדבר יתרת התשלומים חשיבות רבה נודעת להם, על אף שמדובר רק ב- %25 מהמחיר המוסכם. בתקופת אינפלציה גבוהה יש למועדי התשלום ותנאיו השלכה על ערכה הריאלי של התמורה. לו בשאלה זו היתה תלויה התוצאה היה דין התביעה, וכן גם הערעור, להדחות ברם, הטענה שזכרון הדברים אינו כולל פרט מהותי ועל כן אינו מחייב אינה מתיישבת עם עמדתה העקבית של המשיבה כי היתה נכונה ומוכנה לקיים את זכרון הדברים ככתבו וכלשונו פרט לכך שהיא דרשה את ההצמדה.
ד. כאמור לא יצאה העסקה לפועל באשר התשלום של %75 נדחה בחודש וחצי לפי דרישת המשיבה וכשבאו המערערים לשלם את התשלום דרשה המשיבה תוספת. על טיבה של התוספת חלוקות הדעות. המשיב גרס כי המשיבה היתה נכונה ומוכנה לקיים את זכרון הדברים וכל שדרשה היתה תוספת הצמדה לפי כל בסיס שיבחרו המערערים בין יום 1.7.81 לבין 15.8.81. לטענת המשיבה היתה דרישה זו צודקת והתשלום היה מונע
קיפוח המשיבה ולא גורם קיפוח למערערים שהסכום נשאר בידם ויכלו להשקיעו כדי להבטיח את ערכו ולמעשה אף השקיעו את הכספים שהיו בידיהם פרט לחלק אחד. לעומת זאת טענו המערערים כי המשיב דרש תוספת למחיר מעבר להצמדה. בשאלה עובדתית זו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה לא דרשה תוספת למחיר אלא תוספת הצמדה. בכך אין להתערב.
ה. על השאלה מי הפר את זכרון הדברים השיב השופט כי המערערים הם המפרים. הוא לא התעלם מהקושי שבזכרון הדברים, שנכרת בתקופת אינפלציה גבוהה, לא הותנה על הצמדה וכי מדובר בתקופה שהחוזה היה עדיין בתוקף ואז אין ביהמ"ש מתערב להכתיב לצדדים תנאים שהם עצמם לא התנו ביניהם, ועל כן לכאורה הפרו המשיבים את זכרון הדברים בדרשם תוספת הצמדה. על קושי זה ביקש ביהמ"ש להתגבר על ידי פירוש שנתן לזכרון הדברים, בין כמכיל תנאי מכללא ובין לפי אומד דעת הצדדים, כי כל עוד לא שולם הכסף תחול הצמדה. באשר לכך אומרת השופטת נתניהו כי זו פרשנות דחוקה בנסיבות המקרה ולו נדרשה להחליט בשאלה זו בערעור נוטה היתה לדחות פרשנות זו כאילו הוסכם על הצמדה. ברם, השאלה לא הועמדה כלל על ידי המערערים להכרעה בערעור. ערעורם סב רק על השאלה העובדתית אם דרישת המשיבים היתה להצמדה או למחיר חדש גבוה יותר ובקביעת הערכאה הראשונה שקיבלה את גירסת המשיבה אין להתערב. משלא באה טענה אחרת מפי המערערים בשאלת ההפרה הנטענת על ידם אין צורך להחליט בשאלה שאינה נקיה מקשיים אם לא היתה זו המשיבה שהפרה את החוזה בדרישת תוספת ההצמדה.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופטת נתניהו והוסיפה המשנה לנשיא גב' בן פורת. המשנה לנשיא ציינה כי המחלוקת היתה רק בשאלה אם הדרישה היתה לתוספת מחיר או הצמדה בלבד ומכאן שהשאלה כלום היתה מתקבלת הטענה שאסור היה למשיבה לדרוש הפרשי הצמדה הפכה תיאורטית גרידא. עם זאת העירה, בדרך אגב, בניגוד להשקפת השופטת נתניהו, כי מותר היה למשיבה לבוא בדרישה לתוספת הצמדה. החלטה זו מבוססת על כלל הוראות זכרון הדברים וכשם שסביר להניח שהסיכום לגבי %25 הנותרים הושאר פתוח לא רק לגבי גובה התשלומים אלא גם, בתקופת אינפלציה, לקביעת הצמדה בהתאם, כך אין לראות מדוע יהנו המערערים מהאיחור בסילוק החלק הארי של המחיר במשך חודש וחצי. לא צוין בזכרון הדברים כי הסכום של %15 יהיה צמוד והדבר מוסבר בכך שמדובר היה כי ישולם סמוך לתהליך החתימה על זכרון הדברים. לעצם השאלה אם זכרון הדברים מחייב היו למשנה לנשיא ספקות, הטענה שזכרון הדברים לא הקים קשר חוזי מחייב לא הועלתה, אך אגב אורחא הביעה המשנה לנשיא הסכמתה לדעת השופטת נתניהו שאי הסכמה כיצד תסולק היתרה מעמידה את תוקפו של זכרון הדברים בספק רב, שהרי יתכן שלא היו מגיעים לכלל הסכמה בנקודה זו מבלי שניתן היה לומר שזו הפרה מצד זה או אחר. כל עוד נשארת שאלה חשובה פתוחה, מבלי שניתן לספק לה תשובה בעזרת הוראות שבדין, אין לומר שהמשא ומתן כבר תם ונשלם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. בןשהם למערערים, עו"ד א. גנור למשיבים. 27.1.87).
ע.א. 414/83 - שלום מכנס נגד אברהם קרייזמן
*פירוש חוזה וביטולו עקב הפרה(הערעור נדחה).
א. המערער השכיר למשיב משרד בבורסת היהלומים ברמת גן לתקופה של שנתיים בדמי שכירות של 600 דולר לחודש. הוסכם כי "המשכיר מתחייב לשלם ולעשות כל הנדרש ממנו לצורך ודבור המשרד למערכת הבקרה של הבניין". השכירות החלה בתאריך 9.11.80 והמערער שילם את דמי השכירות עד ליום 8.5.81 ומני אז חדל מלשלם דמי שכירות וכן הוצאות הקשורות באחזקת המשרד והשירותים. זאת משום שהמשרד לא
חובר למערכת האזעקה. המערער שלח למשיב מכתב ביום 8.7.81 בו דרש לקיים את המוסכם ולהתמיד בתשלומים. על מכתב זה הגיב המשיב במכתב מיום 6.9.81 כי הוא מבטל את החוזה. המערער הגיש תביעה לתשלום דמי השכירות עבור תקופת השכירות החוזית ותביעתו נדחתה פרט לתשלום עבור מספר חודשים. ביהמ"ש ראה בהפרת התנייה בדבר חיבור המשרד למערכת האזעקה משום "הפרה יסודית" והצדיק את תגובת המשיב שביטל את החוזה בשל אי קיום התנייה. הערעור נדחה.
ב. מבחינה עובדתית אין מחלוקת שהמשרד הושכר כאמור ולא חובר למערכת האזעקה. אין להתייחס בזלזול למצב עובדתי זה כאשר מדובר ביהלומן. המשיב העיד שבמצב זה מוגבלות פעולותיו של יהלומן עד 20,000 דולר בלבד, שכן עד לסכום זה מבטחות חברות הביטוח את היהלומן שמשרדו אינו מחובר למערכת האזעקה. במקרה דנן נאלץ המשיב להפקיד את סחורתו המבוטחת בבנק אחר שבו היתה כספת מחוברת לאזעקה. המערער הודה שהיה עליו להודיע לאנשי הבטחון בבניין על הנקודה המתאימה במשרד לעניין חיבורו למערכת האזעקה וכן הודה שהמשיב לא הרפה ממנו ופנה אליו מספר פעמים וביקש שיעמוד בהתחייבותו בנושא החיבור. ביהמ"ש התייחס כאמור למחדלו של המערער כאל הפרה יסודית של החוזה והשאלה היא אם אמנם מדובר בהפרה יסודית. הצדדים לא קבעו במסגרת חוזה השכירות אם הפרה מהסוג הנזכר תיחשב להפרה יסודית או לא. ההבחנה שמבחין החוק בין הפרה יסודית להפרה סתם רלוונטית לעניין ברירת ביטול החוזה וכן לעניין הפרוצדורה שלפיה יש לפעול לצורך הביטול. במקרה של הפרה יסודית ניתן לבטל באופן מיידי את החוזה ובהפרה סתם יש לתת למפר ארכה.
ג. התנייה שבה מדובר קשורה בביצועו של החוזה ולא נקבע בחוזה זמן קצוב לביצוע החיבור למערכת האזעקה. במקרה כזה צריך "זמן סביר" לביצוע התנייה. הזמן הסביר לביצוע אינו מונח סטטי, ונקבע על פי מה שנראה בעיני הצדדים באופן מודע כהערכה סבירה בעת חתימת החוזה. סבירות הזמן עשוייה להשתנות עקב התפתחויות המתרחשות לאחר חתימת החוזה ועקב התנהגותם של הצדדים. בענייננו עברה תקופה ארוכה מאז השכירות ועד הודעת הביטול ומשך חודשים רבים אלה לא ביצע המערער את המוטל עליו ובכך עבר את הזמן הסביר לביצוע התחייבותו.
ד. לשאלה אם מדובר בהפרה יסודית אם לאו - העובדה שלא נקבע מועד קצוב לביצוע ההתנייה וכן התנהגות המשיב שנתן למערער ארכה אחר ארכה לביצוע ההתחייבות עד שעברה תקופה המכסה ששית מכלל תקופת השכירות, יכולות להתיישב עם ההנחה שהצדדים התייחסו להפרת התנייה כאל הפרה לא יסודית. ברם, בין אם מדובר בהפרה יסודית ובין אם מדובר בהפרה לא יסודית חייב היה המשיב בשני המקרים לשלוח הודעת ביטול למפר תוך זמן סביר ממועד סיום הארכה ואת זאת הוא עשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מכנס למערער, עו"ד קצף למשיב. 19.1.87).
ע.א. 102/83 - ל.ג.ל כרמיאל בע"מ ואח' נגד בנק לאומי בע"מ סניף כרמיאל
*סמכות בימ"ש מחוזי. *דחיית בקשה לרשות להתגונן(הערעור נדחה).
א. בדצמבר 1979 פתח הבנק למערערת הראשונה (להלן: החברה) חשבון חוזר דביטורי. מאז פתיחת החשבון נתן הבנק לחברה הלוואות ואשראי במשיכת יתר. לפי תנאי החשבון רשאי הבנק בכל עת לדרוש מן החברה את סילוק יתרת החוב בחשבון והחברה חייבת לסלק את הסכום תוך 7 ימים מיום הדרישה. עם פתיחת החשבון לא היו המערערים, בני הזוג ברטל, (להלן: המערערים) ערבים לחובה של החברה כי הם רכשו את מניות החברה רק ב- 1981. עם פתיחת החשבון חתמו בעלי המניות דאז של החברה על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום להבטחת התשלומים לבנק. כאשר המערערים
יחד עם אחרים רכשו את המניות חתמו הם על כתב הערבות ביולי 1981. ביולי 1982 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה ונגד מספר ערבים ובכללם המערערים. המערערים ביקשו רשות להתגונן וביהמ"ש דחה את בקשתם ונתן פסק דין לטובת הבנק. הערעור נדחה.
ב. טענתם הראשונה של המערערים הינה כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן בעת קיום הדיון ובעת מתן פסק הדין היתה התביעה בסמכותו הבלעדית של בימ"ש השלום. טענה זו יש לדחות. התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי כדין שכן בתאריך הגשתה היה הסכום בתחום סמכותו. בספטמבר 1982, לפני מתן פסק הדין, הוגדלה סמכותו העניינית של בימ"ש השלום, ואולם עובדה זו לא שללה את הסמכות מביהמ"ש המחוזי. הרחבת הסמכות של בימ"ש השלום פורסמה בצו בתי המשפט ולא נקבעה באותו צו כל הוראה המאפשרת העברת התובענה מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום. מכאן שביהמ"ש קמא נהג כשורה בהחליטו לדון בתביעה לגופא. על פי סעיף 28(ג) לחוק בתי המשפט ניתן להעביר תביעה מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום כאשר הוגשה כדין לביהמ"ש המחוזי, רק אם פרוצדורה זו לא נקבעה במפורש בצו המרחיב את סמכות השיפוט של בימ"ש השלום ובצו נשוא הדיון לא נקבעה פרוצדורה של העברת הדיון.
ג. לגופם של דברים טוענים המערערים כי ביהמ"ש נכנס לפרטי הגנתם, התיימר לקבוע את אמינות תצהירו ועדותו של המערער, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה שבשלב בו נדונה בקשה לרשות להתגונן אין ביהמ"ש נכנס לברור הטענות העובדתיות והמשפטיות ודי בכך שהמבקש הראה כי בפיו הגנה אפשרית. אכן, זו הלכה פסוקה, ואולם אם הנתבע בהחקרו על תצהירו משמיט בעצמו את היסוד לעובדה שהוא טוען לה, רשאי השופט לקבוע שהגנתו אין בה ממש ולא לתת לו רשות להתגונן. בענייננו, העלה המערער מספר טענות עובדתיות שחזר בו מהן בעת חקירתו. עוד הוא טען כי תנאי החשבון וכתב הערבות הם חוזים אחידים והם מכילים תנאים מגבילים שמקפחים את המבקשים ונוגדים את טובת הציבור. לענין זה צדק ביהמ"ש בדחותו את הטענה ונימוקיו נכונים הם. מדובר בטענה שהיה צורך לפרטה ולהצביע על הוראות שקיפחו את המבקשים אך הם לא מילאו חובה זו. לא הראו שתוכן התנאי בלתי רצוי מבחינה מוסרית או סוציאלית וכן שהתנאי הותנה במסגרת של חוזה שהצד לו נמצא מקופח ולא היה חופשי להתנגד לו. זאת ועוד, ביהמ"ש קבע שתנאי החשבון וכתב הערבות נחתמו במסגרת עיסקאות כלכליות מובהקות ובשכאלה נטיית ביהמ"ש להתערב היא קטנה.
ד. טענה נוספת בפי המערערים כי כתב הערבות ניתן לגבי חשבון שהחברה פתחה בסניף רמת אביב של הבנק ולא ביחס לחשבון שבסניף כרמיאל אשר בו הצטבר החוב נשוא התביעה. טענה זו לא הועלתה בבקשה לרשות להתגונן ובתצהירו של המערער ומכיוון שבאה באיחור רב קבע השופט שאין לדון בטענה. אין צורך להכריע בשאלה אם היה על השופט להתיר את תיקון הבקשה שכן יש לדחות את הטענה לגופה והשופט התייחס למעשה לטענה גופה ודחה אותה. תנאי כתב הערבות קובעים כי החותמים ערבים כלפי בנק לאומי לישראל לסילוק הסכומים שיגיעו מאת החברה וסעיף אחר קובע כי "המונח 'בנק' - אף כל אחד מסניפיו או משרדיו בין בישראל ובין מחוץ לישראל...". מכאן כי הערבות חלה על חשבון החברה בכל סניף וכולל בסניף כרמיאל. כמו כן יש לדחות את טענות המערערים שלא ידעו כלל על חובה של החברה לסניף בכרמיאל וכי הבנק נהג בחוסר תום לב בכך שלא מסר למערערים על דבר קיומו של חוב החברה בסניף זה. מתוך המסמכים עולה כי המערערים ידעו על החשבון בסניף כרמיאל.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט בך, והמשנה לנשיא גב' בן פורת העירה כי כאשר תביעה מוגשת לבימ"ש שאינו בעל סמכות לדון בה, נתפס אותו בימ"ש לסמכות אם בינתיים,
אחרי הגשת התביעה אך לפני תום הדיון בה, הוענקה לו סמכות, בכך שתוקן הסכום שניתן להגיש לאותו בימ"ש. הטעם לכך הוא שהוראה הנוגעת לסמכות הינה דיונית ותופסת מיד. אולם, אם מלכתחילה הוגשה תובענה לביהמ"ש המוסמך באותה עת, כמו במקרה שלפנינו, הרי שאותו בימ"ש נתפס לסמכות להכריע בסכסוך ומשהחל במלאכה עליו גם המשימה לסיימה. יש צורך בהוראה מפורשת בדין המתירה העברה מבימ"ש כזה לבימ"ש אחר ואין צורך בהוראה שלפיה יכול אותו בימ"ש להמשיך ולדון בנושא כאשר בעת הגשת התביעה היתה לו הסמכות לכך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד י. סקרבניק למערערים, עו"ד י. רבינוביץ למשיבה. 25.1.87).
ע.פ. 314/86 - אורי ויסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשים מגונים ומידת העונש(ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער שימש כמפקד שרותי הכבאות ברשות הכבאות "חולון - בת ים אזור" וכן שימש מאז שנת 1969 כמפקד תחנת כיבוי אש בחולון. הוא ביצע בפיקודיו, שעבדו ככבאים בתחנת חולון, מעשים מגונים במשך שנים רבות, החל בשנת 1975 ועד 1983. המעשים בוצעו בגופם של חמשה מפיקודיו. ביהמ"ש ציין כי המעשים כפי שתוארו ע"י המתלוננים היו מזעזעים וגזר למערער 24 חודשים מאסר שמתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן נקנס בקנס של 300 ש"ח. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. לענין ההרשעה טען הסניגור שביהמ"ש טעה כאשר נתן אמון בדברי המתלוננים וכי כל עדותם של המתלוננים אינה אלא עלילת דברים. זאת למד הסניגור מסתירות בדברי המתלוננים וכן מתוך כך שכבשו עדותם במשך תקופה ארוכה ושלא התלוננו נגד המערער. טענה חילופית בפי הסניגור כי גם אם נעשו המעשים המגונים על ידי המערער הרי אלו נעשו בהסכמת המתלוננים וממילא אין כאן עבירה של מעשה מגונה בכפיה וטענה חילופית נוספת שגם אם המתלוננים לא הסכימו למעשים הרי לא נתנו למערער להיות מודע לחוסר הסכמתם. אין ממש בטענות נגד ההרשעה. השופט עמד במפורש על עדויות המתלוננים והמערער והגיע למסקנה שיש לתת אמון בדברי המתלוננים ואף הסביר על שום מה אין טענת העלילה של המערער מקובלת עליו. אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאי ביהמ"ש ששמע את העדים והתרשם מדבריהם.
ג. ביהמ"ש גם הסביר היטב את הגורמים שגרמו לכבישת עדותם של המתלוננים במשך תקופה ארוכה - והיא המרות היתירה שבה היו מצויים המתלוננים שהיו נתונים לפיקודו של המערער והנימוקים שהביאו לשבור את שתיקתם. על כן אין במשך הזמן הארוך של שתיקת המתלוננים כדי לפגום בעדותם מטעם עדות כבושה. אשר לטענה החלופית שהדברים נעשו בהסכמת המתלוננים - אין המערער יכול לטעון בטענה חילופית שהמתלוננים הסכימו למעשים שעשה, שהרי טענה זו סותרת מבחינה עובדתית את טענתו הראשונה והעיקרית שהמעשים המגונים כלל לא נעשו. אין אדם יכול להסכים למעשים שכלל לא נעשו עמו. ברם, אין צורך להתייחס להלכה זו שכן ביהמ"ש קבע כי המערער הפעיל כח פיסי ממש כדי שיוכל לבצע את זממו במתלוננים ואילו המתלוננים התנגדו לו ואפילו ניהלו עמו מאבקים בנסיון למנוע בעדו לבצע את מעשיו. מכאן שהנאשם היה מודע שהמתלוננים מתנגדים למעשיו וכי הוא מבצע בהם מעשים מגונים על כרחם ואין שחר לטענת הסניגור שהמתלוננים הסכימו למעשיו. אמנם לגבי חלק אחר של המעשים המגונים נכנעו לעתים המתלוננים אך הסכמה מאולצת זו באה בעטיים של יחסי השררה של המערער כלפיהם ופחדם לאבד את מטה לחמם וממילא אין גם לומר שהמערער חשב שהמתלוננים מסכימים למעשיו.
ד. אשר למידת העונש - הסניגור ציין לקולא את גילו של המערער שהוא למעלה מבן 50, פעולותיו בשירות הציבור, הבושה הגדולה שהעטה על עצמו ועל משפחתו וכן אפשרות שיקומו של המערער. מאידך עמדה התובעת על החומרה הרבה של המעשים. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי החומרה המופרזת של המעשים, מידת ההשפלה ובזיון אנוש הנלווים להם, ומשך הזמן וריבוי המעשים שבוצעו, כל אלה מטים את הכף להחמרה בעונשו של המערער. במעשים אלה היה משום ניצול מיני חולני של אדם בעל שררה הכופה על בן מינו הנתון למרותו מעשים שיש בהם, בנוסף לניצול המיני הברוטלי, משום השפלת האדם באשר הוא אדם, והמעשים המגונים מלווים היו בהתעללות סדיסטית ומשפילה. המעשים השאירו צלקות וטראומות קשות לא רק בקרבנות של המערער אלא גם בנשותיהם ובני משפחתם. לכך מתווספת העובדה החמורה שהמערער היה ממונה ואחראי על המתלוננים והם היו נתונים לחסדו בחששם שמא יקופח מטה לחמם. שיקום עבריין שיקול נכבד הוא, אבל במקרה שלפנינו גוברת על שיקול זה החובה להביע את סלידתו ושאט נפשו של ביהמ"ש ממעשים נפשעים כאלה ולהזהיר עבריינים בכוח מפני אימת הדין הצפוי להם על מעשיהם. תופעות ניצול מיני בכפיה עולים מדי פעם בפעם ואינם נדירים בחברתנו וביהמ"ש מצווה לשים בראש מטרות הענישה את עקירתן של תופעות חמורות ובזויות אלה, על ידי הטלת עונשי מאסר משמעותיים וממושכים. ברם, מכיון שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את מידת הדין עם הנאשם לא ישית ביהמ"ש במקרה דנן את מלוא העונש שהיה ראוי למערער. על כן הוחלט כי מתוך 24 חודשי המאסר שהושתו על המערער יהיו 12 חודשים בפועל ו- 12 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. רון למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 9.2.87).
בג"צ 13+58/86 - עאדל אחמד שאהוי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'
*עתירה בענין "איחוד משפחות" ביו"ש (התנגדות לצו על תנאי - הצוים בוטלו).
העתירות עניינן איחוד משפחות כאשר העותרים מלינים על דחיית בקשותיהם להתיר להם להביא לאזור הממשל הצבאי שבו הם מתגוררים בן זוג שאינו תושב האיזור כדי שיתגורר שם מגורי קבע. העתירות נדחו. באשר לנסיבות המיוחדות של המקרים הרי שאלת איחוד המשפחות נדונה בבג"צ במספר לא מועט של החלטות ואין המקרים האלה שונים מהם. ברם, הועלתה טענה חדשה בעתירות דנא שביטוייה בשתי חוות דעת בכתב שהוגשו ע"י העותרים ואשר עניינן טעמים המעוגנים בכללי המשפט הבינלאומי הפומבי החלים לדעת העותרים על הסוגיה שבפנינו, אך טרם הועלו בעבר ואשר לאורם הסרוב להתיר שהייתן באיזור של נשים תושבות חוץ שנישאו לתושבי האזור נוגד את כללי המשפט האמורים. חוות דעת אחת מתייחסת לשאלת היישום של אמות המידה הקיימות של המשפט הבינלאומי הפומבי למקרים של הפרדה בין בני זוג נשואים כתוצאה מהחלטות מינהליות של רשויות ישראליות בשטחים המוחזקים. חוות הדעת השניה מציינת כי בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי מוקנית לכל אדם הזכות לחופש התנועה ולחופש תושבות בתוך גבולותיה של כל מדינה והזכות לעזוב את המדינה ולשוב לארצו.
הנשיא שמגר, בפסק דין מקיף, סוקר את האמנות הבינלאומיות השונות הנוגעות לענין, הצהרת האו"ם, וכו' ומגיע למסקנה שאין הנדון דומה לראיה וכי בעלי חוות הדעת לא התייחסו למצבים הקונקרטיים הנוגעים לנסיבות הכלליות ולעובדות המתייחסות לארועים בשטחים, איחוד המשפחות, גישת המשיבים לבקשות וכיוצא באלה עניינים. בסופו של דבר הגיע הנשיא לכלל מסקנה כי לפי יסודות המשפט הבינלאומי והאמנות השונות אין יסוד לעתירת העותרים להתיר להם איחוד משפחות ולפיכך נדחו העתירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' פליציה לנגר לעותרים, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 11.1.87).
ע.פ. 735/86 - מוחמד אבו אלהיגא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער דקר את המתלונן שלוש דקירות והורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש כשלעצמו אינו חמור מדי ולא היה מקום להתערב בו אלמלא חברו יחדיו כמה נסיבות שבחלקן צריך היה לתת להן משקל רב מכפי שניתן להן ע"י ביהמ"ש דלמטה או שלא היו לפני השופט. נערכה סולחה בין משפחות המערער והמתלונן; יחסי ידידות חזרו לשכון בין המערער לבין המתלונן; בעקבות תקרית קודמת שבין המערער למתלונן נפגע המערער פגיעה שהותירה בו רישומים של ממש; המערער עבר נסיונות קשים, מעבר למקובל, בגדר שלושים וששה ימי המעצר שבהם שהה בבית המעצר; הוגשה חוות דעת מעודכנת של שירות המבחן הממליצה על העמדת המערער בפיקוח שירות המבחן. בנסיבות המיוחדות שנוצרו הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על שלושה חודשים מאסר בפועל מיום תחילת המאסר ו- 21 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט לוין. עו"ד גרטנר למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 29.1.87).
ע.א. 440/83 - כרמלה חורי נגד חנה פדיל חורי
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד ודחייה).
הערעור בתיק זה הוגש ביולי 1983. בשל טעות הועבר התיק לגניזה וב"כ המערער סבר כי הערעור תלוי ועומד. באוגוסט 1986 נתבררה הטעות והתיק הוחזר לרשימת המשפטים. נשלחה למערערת הודעה על קביעת ערבון ונקצבו 30 יום להפקדת הערבון. ההודעה נמסרה במשרד ב"כ המערערת ביום 28.10.86 והערבון לא הופקד בתוך המועד שנקבע. רק כחלוף 70 ימים פנה ב"כ המערערת וביקש להפקיד את הערבון. הערבון לא קובל והתיק נקבע לדחייה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. בדיון בדחיית הערעור ביקש ב"כ המערערת להאריך את המועד והסתמך על האמור בפנייתו לקבלת הערבון ואף הגיש תצהיר התומך באותה פנייה. ב"כ המשיב טען שיש להתעלם מבקשה זו להארכת המועד שכן הוגשה שלא בדרך הנכונה. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
בקשה להארכת מועד יש להגיש בדרך הקבועה לכך, יש לציין מהו הסעד המבוקש, לפרט את נימוקי הבקשה ולתמוך אותה בתצהיר. כל זאת לא נעשה כאן ולפיכך אין לומר כי מונחת לפני ביהמ"ש בקשה מסודרת להארכת המועד. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אולם, גם לגופו של ענין אין הצדקה להארכת המועד. כאשר נמסרה ההודעה על קביעת ערבון למשרד ב"כ המערערת שהה הלה בחו"ל, ולדבריו, עם שובו לארץ ימים ספורים לאחר מכן לא ראה את ההודעה במשרד. רק כעבור חודש, משפנה לביהמ"ש לברר מה עלה בגורל בקשתו להחזיר את התיק לרשימת המשפטים, נמסר לו כי הערעור נקבע לדחייה בשל אי הפקדת ערבון. אז פנה למערערת לגייס את הכסף ובשל מצבה הכלכלי הקשה לא עלה בידיה לגייס את הכסף אלא בתחילת חודש ינואר. נסיבות אלה אינן מצדיקות הארכת המועד. הטענה כי ההודעה לא הגיעה לידיו לא הוסברה ולא פורטה ומכל מקום טענה זו נוגעת לסדרי העבודה במשרד עורך הדין ואין היא מעניינו של ביהמ"ש. גם הטענה בדבר הקשיים הכלכליים של המערערת לא פורטה כדבעי, לא הוגש תצהיר בענין זה ומכל מקום מצב כלכלי של בעל דין יכול להוות נימוק לבקשה לפטור מערבון אך אין הוא נימוק לבקשה להארכת מועד. כך שגם מטעמים אלה יש לדחות את הבקשה להארכת המועד. כיון שכך המצב הוא שהמערערת לא הפקידה ערבון ולפיכך דין הערעור להדחות.
(בפני: הרשם צור, עו"ד עסאקלה למערערת, עו"ד סלימאן למשיב. 10.3.87).
ע.א. 286/85 - מרים מזרחי נגד יעקב מזרחי
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה תביעתה של האשה למזונות, לרבות למדור, וניתן תוקף להסדר שנקבע עוד בספטמבר 1982 במסגרת החלטה בדבר פסיקת מזונות זמניים. באותו הסדר נקבע כי הבעל ישתתף בהוצאות מדור של האשה בסכום של 500 שקלים ישנים צמוד למדד יוקר המחיה והבעל חוייב לשלם את דמי המדור מעודכנים כאשר העדכון יעשה מדי חודש. הערעור נדחה. מדובר בבני זוג אשר להם בנים בגירים, האשה עזבה את דירת בני המשפחה בשנת 1979 ואינה גרה עוד עם בעלה. ביהמ"ש התייחס להסכמי גירושין שנערכו בין בני הזוג, האחד משנת 1979 והשני משנת 1981 כשבהסכם האחרון הסכימו בני הזוג להיפרד סופית וקבעו ביניהם את חלוקת הרכוש וכן שהמשיב ישלם כאמור 500 שקל ישן כשהשתתפות בשכר הדירה עבור דירה חילופית שעל האשה היה לשכור. ביהמ"ש המחוזי השתית את מסקנותיו על ההסכם בין בני הזוג אותו ראה כמחייב. לענין זה העובדה שההסכם לא אושר בשעתו בביהמ"ש אין בו כדי לגרוע מן המהות המחייבת של ההסכם ככל שהדבר נוגע ליחסים בין בני הזוג, ומה גם שהיה בו ביטוי לחלוקת הרכוש בין שני המתדיינים. אין עילה לסטות מן ההסדר שנקבע בין בני הזוג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מזל ברזילי ושמואל סעדיה למערערת, עו"ד גב' פנינה קויפמן למשיב. 30.3.87).
ע.א. 402/86 - שמואל גרמן נגד צפורה גרמן ואח'
*מזונות (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
המערער הוא קצין בדרגת סגן אלוף בשירות קבע בצה"ל. תחילה שירת ביחידת שדה ושכרו היה גבוה יותר משיעורו הנוכחי ב- %20. באמצע שנת 1985 עבר לתפקיד מטה ושכרו הופחת. המערער והמשיבה נישאו בשנת 1973 ולהם שני ילדים (המשיבים 2 ו-3) קטינים. בשנת 1984 התקשר המערער לאשה אחרת ועזב את ביתו. המשיבה וילדיה מתגוררים בבית ביבנה ועל הבית רובצת משכנתא שהמערער משלם אותה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות המשיבות בסכום של 900 ש"ח לחודש כששיעור המזונות צמוד למדד יוקר המחייה מאפריל 1986 ומעודכן מדי חודשיים. ביהמ"ש הורה כי בסכום המזונות יכלל תשלום המשכנתא על הבית של בני המשפחה, היינו הוכחה בדבר תשלום שעור משעורי המשכנתא ע"י המערער תפחית את סכום המזונות בהתאם. מאחר וסכום המשכנתא עמד בעת פסק הדין על 350 ש"ח הועמד סכום המזונות למעשה על 550 שקלים. ביהמ"ש היה ער לכך כי סכום המזונות אינו מספיק לצרכי המשיבות אך יצא מתוך הנחה כי האשה תשתכר ע"י עבודתה עד לסביבות 350 שקל לחודש ועל כן יספיק הסכום הכולל לכיסוי צרכי הזכאיות במזונות. הערעור והערעור שכנגד נדחו.
טענת המערער היתה כי המזונות כה גבוהים עד כי לא נותר לו מספיק לצרכיו בו בזמן שטענת המערערות שכנגד היתה כי יש לו, כאיש צבא קבע, תוספות וכן הנחות וזכויות המגדילות את שכרו מעבר למה שמשתמע מתלוש משכורת בודד זה או אחר. אין לגלות משגים מהותיים במסקנות ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש בדק היטב את סכום ההכנסות של המערער וקבע את התשלום בהתאם ובכך אין להתערב, לא עפ"י טענת המערער שלא נותר לו די למחייתו ולא עפ"י טענת המשיבות שהסכום אינו מספיק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל טאוסיג למערער, עו"ד גרשון שניידר למשיבות. 22.3.87).
ע.א. 330/86 - מרדכי קלמנוביץ נגד טליה קלמנוביץ ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
עפ"י הסכם שנערך בביהמ"ש בין המערער לבין אשתו לשעבר ושתי בנותיו הקטינות נקבע סכום המזונות לקטינות בסכום מסויים שהוצמד
למדד ינואר 1982 וכן חוייב המערער עפ"י ההסכם בכיסוי %60 מהוצאות להחזקת הבית בו מתגוררות האשה והקטינות, כולל מיסים, מים, חשמל, גז, ועד הבית וטלפון. בני הזוג התגרשו בדצמבר 1984 וסכום המזונות מגיע כיום ל- 400 שקלים ולכך יש להוסיף %60 לכיסוי הוצאות הבית. שני בני הזוג עובדים וההשתכרות החודשית של שניהם מגיעה לשיעורים זהים פחות או יותר כאשר השתכרותו של המערער גבוהה במקצת והיתה בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי באפריל 1985 בסביבות 560 ש"ח. התביעות בביהמ"ש המחוזי הוגשו ע"י שני בעלי הדין. המערער ביקש הפחתת המזונות בשל שינוי נסיבות והבנות ביקשו הגדלת שיעור המזונות מאותו טעם. תביעת הקטינות נדחתה ואין על כך ערעור. באשר להפחתת המזונות ניתח ביהמ"ש המחוזי את הרקע לעריכת ההסכם ואת הנתונים האחרים שהיו בעת עריכת ההסכם והשינויים שחלו מאז ודחה גם את התביעה להפחתת המזונות. הערעור נדחה בעיקרו.
אין בטענות המערער כדי להצדיק שינוי שיעורם של המזונות כפי שנפסקו. שינוי נסיבות כשלעצמו אינו מבחן לשינוי סכום המזונות שהוסכם או שנפסק אלא אם כן מדובר בשינוי מהותי. המערער אמנם החליף מקום עבודתו לאחר עריכת ההסכם אך לא חל שינוי מהותי בהשתכרותו והוא הדין בענין האשה אשר גם היא חייבת במזונותיהן של בנותיה הקטינות מדין צדקה. על כן אין מקום להתערב בסכום המזונות הקצוב. ברם יש לשנות את הקביעה באשר לתוספת הבלתי קצובה המשקפת את חובתו של האב להבטיח במסגרת המזונות מדור לבנותיו הקטינות. החיוב של %60 מהוצאות הבית יש בו כדי להביא את המזונות לסכומים שאינם ניתנים להערכה מדוייקת מראש ולמעשה מדובר על תשלום ניכר שאין הגבלה בשיעורו. יש לעבור גם בענין זה לקביעת סכום מדוייק שיביא בחשבון את השתכרות האב, השתכרות האם וצרכי הקטינות. לפיכך יועמד סכום המזונות של הקטינות על 500 ש"ח צמוד למדד חודש ינואר 1987 באשר המזונות יעודכנו אחת לשלושה חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ינון בר שלטון למערער, עו"ד לידיה תמיר למשיבות. 2.3.87).
ע.א. 312/86 - דוד ברניקר נגד פלונית קטינה
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה היא בתו של המערער מחוץ לנישואין וביהמ"ש פסק למשיבה הוצאות של 280 דולר לחודש כשוויים בשקלים כשסכום זה מתחלק ל-130 דולר מזונות ו-150 דולר לשכירת מדור. המערער ביקש בערעור להעמיד את כל סכום המזונות על 150 ש"ח לחודש. המערער ואם המשיבה גרו יחדיו לפני לידת המשיבה 8 חדשים. המשיבה נולדה בנובמבר 1983, המערער כפר באבהותו ולאחר בדיקת רקמות שהפריכה את הכחשתו הכיר באבהותו. בחודשי הריונה האחרונים התגוררה אם המשיבה אצל בני משפחתה ומאז לא שבו המערער ואם המשיבה לגור יחד והאם שהתה במקומות שונים אצל בני משפחתה כאשר אין לה אפשרות כלכלית לשכור דירה. המערער היה גרוש בעת מגוריו עם אם המשיבה, יש לו ילד מנישואיו הקודמים, התחתן בינתיים ונולד לו ילד מנישואיו החדשים. הוא גר עתה בדירה מרווחת בת ארבעה חדרים ויש לבני המשפחה שני כלי רכב. ביהמ"ש המחוזי בדק את צרכיה של הקטינה ואת יכלתו הכספית של המערער ובהתחשב בנסיבות פסק את הסכום האמור. הערעור נדחה.
המערער טוען כי ביחסים שבינו לבין בתו הקטינה יש לפעול בהתאם להסכם שנערך במאי 1984, ואשר אף אושר בביהמ"ש. בהסכם נקבעו הסדרים כספיים שונים בקשר לחובותיו של המערער כלפי בתו ונקבע סכום מזונות ששיעורו 100 דולר לחודש בשקלים. המערער טוען כי היה על המשיבה להוכיח שחל שינוי בנסיבות מאז שנכרת ההסכם ובהיעדר שינוי בנסיבות אין לשנות את מה שהוסכם. אין לקבל טענה זו. הסכם בין ההורים אין בו כדי לחסום דרכו של קטין לתבוע מזונות מן ההורה החייב ובענייננו
ההסכם נשוא הדיון לא היה הסכם אשר הבת היתה צד לו. היה זה הסכם בין ההורים כדי להסדיר את היחסים והתביעות ביניהם ולא היה בו, על כן, לפי ההלכה המקובלת, משום יצירת מחסום מפני תביעתה של הבת מאביה. ממילא אין גם צורך שיוכח שינוי נסיבות כי לא מדובר על מזונות שנפסקו בהתדיינות קודמת בין אותם בעלי דין, אלא בפנייתה הראשונה של הבת בתביעה למזונות מאביה. אגב, מטענות המערער ניתן ללמוד מכללא שיש כאילו שוני מבחינת חובתו של אב כלפי בת שנולדה מחוץ לנישואין וכאילו יש בכך כדי להפחית מהחיוב החל עליו. טענה זו היא חסרת יסוד לחלוטין. חובתו של אב כלפי מזונות בתו נובעת מאבהותו ואין בקשרי הנישואין או בהיעדרם כדי להפחית מחובותיו כלפי בתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ציון סמוכה למערער, עו"ד מיכל ויסברוט למשיבה. 22.3.87).
ע.פ. 86/87 - איתן נשר נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
הסניגוריה ביקשה כי ביהמ"ש יפסול את עצמו בנימוק שביהמ"ש קבע כי השאלות הנשאלות ע"י הסניגור הן בלתי רלוונטיות. ביהמ"ש דחה את הבקשה והעיר כי טענת הסניגור יש להעלות בערעור אם יוגש. הערעור נדחה. יש לאבחן בין טענות שעניינן סדרי הדין או דיני הראיות ואשר מתייחסות לכך אם שאלה מסויימת היא רלוונטית או מותרת, אם ראיה היא קבילה, אם הודאה היא קבילה וטענות כיוצא באלה, אשר מקומן בערכאת הערעור אם וכאשר יוגש ערעור על פסק הדין, לבין טענות שעניינן משוא פנים על פי אמת המידה שנקבעה בפסיקה. בענייננו מדובר בטענות מהסוג הראשון, היינו טענות המופנות נגד היקף החקירה וההצדק הענייני של התרת השאלות ופסילת השאלות. נושאים אלה מקומם אכן בערעור ולא בבקשה לפסילת שופט.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אברהם בית הלוי למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.2.87).
ע.פ. 29/86 - שמשון מלינקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המנוח היה אדם אלים שהתעמר באשתו ובילדיו ואפילו איים לרצוח אותם. הוא היה מעורער בנפשו והטיל חיתיתו על כל סובביו. ילדיו נמלטו על נפשם ועברו לגור במקומות אחרים ורק המערער נותר לבדו עם אביו. המערער דאג לאביו וכשבוע לפני האירוע ניסה האב להתאבד והבן הצילו. באחד הלילות תקף המנוח את המערער בשנתו והפליא בו מכותיו ובעקבות זאת ירה המערער באביו 30 כדורים. המדינה האשימה את המערער בהריגה בלבד ושופטי ביהמ"ש המחוזי החליטו ברוב דעות להטיל על המערער שמונה שנים מאסר בפועל בעוד שופט המיעוט הציע להטיל עליו שש שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על שש שנים.
לכאורה ניתן לתמוה מה ראתה המדינה להאשים את המערער בהריגה בלבד, אך עיון בחומר הראיות לגבי הנסיבות יוצאות הדופן מראה עד כמה קשה להקיש על מקרה זה ממקרים אמרים. בנסיבות המקרה ניתן להבין על שום מה הואשם המערער בהריגה בלבד. המערער גם הוא לוקה בנפשו אם כי הינו אחראי למעשיו ויודע להבדיל בין טוב לרע וגם לא פעל מתוך דחף לאו בר כיבוש. לא בלי לבטים ולאחר עיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית ובנסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה הוחלט לאמץ את דעת המיעוט ולהעמיד את תקופת המאסר על שש שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 22.1.87).
ע.א. 274/84 - יעקב שפירא ושלום שוויצר נגד פקיד שומה
*סירוב פקיד שומה להכיר בהוצאה לצרכי מס (הערעור נדחה).
המערערים מנהלים מזה שנים עסק של מסחר בברזל במסגרת שותפות. בחודש מרץ 1975 קיבל המערער שפירא מאת אחיו, שהוא תושב שוויץ, הלוואה דולרית על סך 100,000 דולר. סכום זה הומר ע"י הבנק והסכום שנתקבל, 600,000 ל"י, הופקד בחשבון עו"ש על שמו של יעקב שפירא בבנק. 99,000 ל"י מתוך סכום ההלוואה הופקד אח"כ בחשבון עו"ש שנפתח על שם השותפות ביום 31.3.75. השאלה שעמדה במחלוקת בין הצדדים היתה אם הסכום של 600,000 ל"י היווה הלוואה לשותפות. השאלה התעוררה בעקבות דרישת המערערים להכיר להם הוצאה הניתנת לניכוי מהכנסת השותפות בשנת המס 1977-1976 בשל הפרשי שער הקשורים בהלוואה דולרית. פקיד השומה סבר כי לפי ספרי החשבונות של השותפות שהתחילה להתנהל ביום 1.4.75 ועפ"י המסמכים הנלווים, כגון המאזנים וכו' לא שימשה ההלוואה לשותפות, ומכל מקום לא נעשה בכספי ההלוואה שימוש ליצור הכנסת השותפות. ביהמ"ש המחוזי קיבל בעיקרו את עמדת המשיב, אך סבר כי לגבי הסכום של 99,000 ל"י מתוך ההלוואה ניתן להכיר כהלוואה לשותפות ששימשה ליצור הכנסה ולגבי סכום זה ניתן להכיר בהפרשי שער. הערעור נדחה.
מדובר למעשה בקביעה עובדתית כי ההלוואה, להוציא סכום של 99,000 ל"י, לא היתה מיועדת ולא נתקבלה בפועל ע"י השותפות, ולא שימשה ליצור ההכנסה של השותפות. ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בדרך כלל בממצאים העובדתיים הנקבעים ע"י הדרגה הראשונה, אלא אם כן קביעות עובדתיות אלה אינן מתיישבות עם הראיות או שמתגלית טעות שרשית על פני הראיות בקביעות עובדתיות אלה. המערערים סבורים כי בנסיבות המקרה מדובר למעשה בהערכה מוטעית של הראיות ושל המסקנות המתבקשות מהמסמכים שהיו לנגד עיניו של השופט. אולם, מבדיקת חומר הראיות עולה כי אין עילה להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. הטענה המרכזית של המערערים כאילו 500,000 ל"י מתוך סכום ההלוואה שימשו לפרעון הלוואות שהוגדרו כ"שחורות" - הלוואות לא גלויות שנתקבלו כביכול ע"י מתווך - לא זכתה לאמונו של ביהמ"ש. המערערים לא יכלו להציג אף מסמך שיאמת גירסה זו, לא ספרי חשבונות, לא עדות שבע"פ, מאומה לא. בכל הנסיבות אין להתערב בממצאים כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עוה"ד אברהם אלתר ואבי פישר למערערים, עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למשיב. 11.3.87).
ע.א. 40/85 - שמואלי יוספה נגד נאיף ג'פאלי
*ביצוע הסכם בניה (הערעור נדחה בעיקרו).
לפי הסכם מיולי 78 התחייב המשיב, קבלן בניה, לבצע עבודות בניה של שני קוטג'ים על מגרשן של המערערת ואחרת ובעקבות עבודות שבוצעו נתגלעו סכסוכים בין בעלי הדין. המשיב תבע את הסכומים שהגיעו לו, לטענתו, ואילו המערערת הגישה תביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערערת וחברתה חבות סולידרית לשלם למשיב סכום כולל של 22,500 שקלים ישנים בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד ינואר 1980. התביעה שכנגד נדחתה והמערערת בלבד הגישה ערעור והיא משיגה על כמה מפרטי החיוב ועל דחיית התביעה שכנגד. הערעור נדחה בעיקרו.
חלק מהערעור נסב על עניינים עובדתיים ועל פירושו של החוזה. שאלה אחת היתה מהו סכום ההנחה מהמחיר שהובטח ע"י המשיב ובענין זה אושרה מסקנת ביהמ"ש המחוזי. טענה אחרת התייחסה למס ערך מוסף. בהסכם נאמר כי "המזמין ישלם לקבלן מע"מ כדין... בכפוף למתן חשבונית מע"מ ע"י הקבלן" ונאמר כי המע"מ נכלל בסכומים הנזכרים בהסכם. השופט סבר שענין המע"מ נוגע למערכת היחסים שבין המשיב לשלטונות המס וזאת לאחר שניתח את הוראות מס ערך מוסף. לענין זה צודקת המערערת כי הקובע הוא האמור בחוזה ואין היא חייבת לשלם תשלום כלשהו אלא כנגד
הצגת חשבונית מס. אשר לתביעה שכנגד - נטען שהמשיב לא השלים עבודות ולא ביצע תיקונים שנדרש לקיימם לפי ההסכם והיה חייב לבצעם. השופט קבע שהמשיב אמנם הפר את ההסכם אך דחה פריט זה של התביעה שכנגד משום שנזקן של הנתבעות לא הוכח. במסקנה זו אין להתערב, ואולם יש להפרה תוצאות אחרות שלא הובאו בחשבון ע"י השופט. לפי סעיף בהסכם זכאי המזמין לעכב %10 מכל חשבון ותשלום זה ישולם "עם מילוי התחייבויותיו (על הקבלן) לפי הסכם זה". אכן, נזק עקב ההפרה לא הוכח אך הוכח שהעבודות והתיקונים לא הושלמו ולפיכך התביעה בגין %10 מהסכום שנקבע ע"י ביהמ"ש היא מוקדמת ויש להפחית ערעור זה מהחוב הפסוק. עיקרו של הערעור סב על ישימותו במקרה שלפנינו של סעיף להסכם שבו התחייב המשיב לשלם פיצוי של 1,000 ל"י לכל יום של איחור בהשלמת העבודות ופיצוי נוסף אחר. העבודות הושלמו בתוך המועד אבל היו עבודות נוספות שהקבלן לקח על עצמו ושלא הושלמו במועד והמחלוקת היתה על פירוש ההסכם אם גם בגין העבודות הנוספות חל הפיצוי. ביהמ"ש הגיע למסקנה שהעבודות הנוספות אינן נכללות במסגרת המועד שנקבע בהסכם ואשר לשאלה אם הושלמו עבודות אלה תוך זמן סביר אם לאו - הרי לא הובאו ראיות לכך מפי התובעת ומשלא הוכיחה כי העבודות הושלמו לאחר המועד הסביר אין היא זכאית לפיצויים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד חיים סומר למערערת, עו"דש. לוי למשיב. 10.3.87).
ע.פ. 127/86 - מגדי ברח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דקירה על רקע חבלני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער החליט, לטענתו על דעת עצמו, לדקור יהודי באשר הוא יהודי, הוא בחר באדם לבוש מדי צה"ל שעסק לתומו בעריכת קניות, שלף סכין שרכש לצורך משימה זו ודקר את החייל במותניו. למרבה המזל לא היו התוצאות רציניות במקרה המסויים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 וחצי שנים מאסר בפועל ו- 3 וחצי שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. העונש הוא מתון יחסית לחומרת המעשה שבוצע על רקע גזעני לאומני, ואשר דומיו משבשים את מהלך החיים הרגיל והמקובל בחברה תרבותית. המערער הגה חרטה וטען שמשך שנה וחצי שחלפו למן המעשה ועד שנתפס התייסר ואף רצה להסגיר עצמו ואולם חרטתו הובאה כבר בחשבון ואלמלא כן היתה מידת העונש חמורה יותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. אבו עטא למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 29.12.86).
ע.פ. 620/86 - דוד גרינפלד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות הקשורות לחוק ניירות ערך (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בשורה של עבירות מרמה לפי חוק העונשין וכן בעבירות הקשורות לחוק ניירות ערך והחזקת מטבע חוץ. בעבירת החזקת מטבע חוץ הודה המערער ובאחרות הורשע לאחר בירור המשפט. בגין כל העבירות נדון המערער לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נדון לתשלום קנס של 7,500 ש"ח. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו לגבי העבירות לפי חוק העונשין בהסכמה שהושגה בין התביעה לבין הסניגוריה. המערער שימש כיועץ בחברה מוריץ את טוכלר בע"מ בה עבד כ- 10 שנים ומילא גם תפקיד של מבצע פעולותיה של חברה זו בבורסה לניירות ערך עבור החברה ועבור לקוחותיה. הוא הואשם ברישום רכישות ומכירות מספר ימים לאחר שאלה בוצעו, והרישומים נעשו ע"ש הלקוחות או על שמו הכל בהתאם לכדאיות העסקה, וכאשר העיסקה היתה כדאית רשם את המניות על שמו. טיעוני הסניגוריה היו כי העיכובים ברישום העיסקות לא היו מכוונים אלא נבעו מתקלות
טכניות וכי למערער לא צמח כל רווח מהעיכוב ברישום ולא הוכחה כלל מרמה. הסניגורים הסכימו כי ההרשעה עפ"י סעיף 423 לחוק העונשין וסעיף 52 לחוק ניירות ערך ישארו בעינם. ב"כ המדינה הסכים לבטל את ההרשעות עפ"י הסעיפים 416,415 ו- 425 לחוק העונשין, תוך הדגשה כי החשיבות העיקרית לתביעה בפרשה זו היא שיודגש כי רישומים כפי שנעשו ונקבעו במקרה דנן מהווים עבירה על פי סעיף 423. כיוון שכך נתקבל הערעור חלקית ובוטלו ההרשעות לפי הסעיפים האמורים.
אשר לעונש - הסניגור גולל את הנסיבות ששררו בחברה בעת ביצוע המעשים, עברו הנקי של המערער וכן מצבו המשפחתי וכן הובא גזר דינו של עובד אחר של החברה שהורשע בעבירה מאותו סוג ונדון לשלשה חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי. אין חולקין כי ביטול ההרשעה ב- 3 סעיפי אישום מהותיים מצדיקה הפחתת העונש שנגזר. בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט כי המאסר בפועל יועמד על שלשה חודשים ו- 21 חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד ד. גורני ור. יאראק למערער, עו"ד א. רודה למשיבה. 12.2.87).
בג"צ 72/86 - ג'אלב ג'ודי חסן זלום ואח' נגד המפקד הצבאי לאיזור יו"ש ואח'
*עריכת בדיקות ע"י הצבא בשטח "בית הדסה" בחברון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בבית הדסה בחברון מצויות כיום אחת עשרה דירות מגורים, בית כנסת, ופנימיה של ישיבה, כאשר מספר משפחות כבר נכנסו לגור בדירות ובקרוב עתידות להכנס למקום משפחות נוספות. עפ"י התכנון עתידות לגור דרך קבע בבנין כמאה משפחות. העותרים מחזיקים בחנויות הנמצאות בקומה התחתונה של בית הדסה והצבא הקים גדר לאורך המדרכה שלצד פתח חנויות העותרים. החיילים עורכים בדיקות בחפציהם ועל בגדיהם של אנשים המבקשים להכנס לחנויות. העותרים מבקשים כי בג"צ יורה למשיבים להסיר את הגדר ולהרחיק את החיילים העורכים חיפושים. לטענתם, נתבקשו לפנות את החנויות תמורת תשלום פיצויים ומשסרבו לכך נבנתה גדר והחלו החיפושים שהם לדעתם פרובוקטיביים ולא באו אלא לפגוע בלקוחות ובעותרים כדי להביא לפינוי העותרים. המשיבים ציינו כי בשים לב למספר הרב של הנפשות העתידות לאכלס את בית הדסה ולערך הסמלי שדבק בבית הדסה כמבטא את היישוב היהודי המחודש בחברון הגיעו לכלל דעה כי יש לנקוט אמצעים שיבטיחו כי לא יעשה נסיון לפגוע בדיירי בית הדסה. קיומן של החנויות כשלקוחות נכנסים אליהן באין מפריע עם חפצים וחבילות מהווה סיכון של ממש לחייהם ושלומם של דיירי בית הדסה ע"י הכנסת חומר חבלה לחנויות בנסיון למוטט את הבית על יושביו. המשיבים הגיעו למסקנה כי לא יוכלו להבטיח כיאות את שלומם של דיירי בית הדסה בלי לנקוט באמצעים שננקטו שמטרתם להקטין את הסיכון של הכנסת חומרי נפץ לחנויות ע"י מחבלים במסווה של קונים תמימים. העתירה נדחתה.
שתי שאלות עומדות ביסוד העתירה - האחת אם פעלו המשיבים מתוך שיקולים ביטחוניים ומתוך שיקולים אלה בלבד והשניה אם האמצעים שננקטו הם כדין. התשובה לשתי שאלות אלה היא חיובית. אין כל יסוד שלא לקבל את הצהרת אלוף הפיקוד כי המשיבים פעלו כאשר לנגד עיניהם עומד השיקול הבטחוני ושיקול זה בלבד וכן האמצעים שננקטו הם כדין. הסכנה הנשקפת לשוהים בבית הדסה היא גדולה ביותר ומגעת כדי סיכון חיי אדם. האמצעים שננקטו פוגעים אמנם בפרנסת העותרים, אך בעיקרו של דבר זכויותיהם נשמרות תוך שמובטח להם פיצוי על כל נזק שייגרם להם. בנסיבות אלה האמצעים שננקטו על ידי המשיב הם כדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' פ. לנגר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים 9.3.87).