בג"צ 868/86 - מרדכי טרודלר ואח' נגד ראש המועצה המקומית רמת השרון ומשטרת ישראל
*רשיון למכירת תות שדה בחלקות הסמוכות לכביש הרצליה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים מגדלים תות שדה בחלקות המצויות סמוך לכביש בדרך הרצליה, בעונת הפרי הם מוכרים את תוצרתם בחלקותיהם ועל כך עיקר פרנסתם מזה שנים רבות. מספר שנים ניתנו בידי העותרים רשיונות תקופתיים לממכר הפרי במקום ולשנת הפרי האחרונה נדחו בקשותיהם לרשיון. הדחייה נעוצה בהתנגדות המשטרה, הגורסת כי יש בפעילות עסקית אשר כזאת במקום משום מפגע תעבורתי בטיחותי חמור. זאת משום שקהל היעד של העותרים הוא ציבור הנהגים הנוסעים בדרך והאטת הרכב טרם עצירה, הירידה מהדרך או החניה עליה וההשתלבות חזרה בתנועה טומנות בחובן, בעורק תחבורה ראשי, סיכון תעבורתי והפרעה לתנועה. לגורמי סיכון אלה מצטברים גורמי סיכון נוספים כגון קירבה לצומת או קירבה לתחנת אוטובוס. הוצא צו על תנאי שהוגבל לשתי שאלות משפטיות בלבד: אם מדובר בעסק של רוכלות שבו מותנה הרשיון באישור מוקדם של המשטרה או שמא מדובר בעסק של ירקות או פירות - מקום למכירתם, עסק שבו אין צורך לאישור מוקדם של המשטרה למתן רשיון; אם מוסמכת המשטרה לשקול שיקולים הנוגעים לבטיחות התעבורה לעניין מתן אישורה המוקדם בהנחה שמדובר ברוכלות. העתירה נדחתה.
ב. ההגדרה רוכלות בצו הקובע היא "מכירה ... של טובין ברחוב... או במגרש שהוא בבעלות פרטית, שלא בבנין של קבע". מקום העסק מצוי לכל הדעות במגרש שהוא בבעלות פרטית והשאלה היתה אם נתמלא התנאי כי העסק מצוי "שלא בבנין של קבע" או שמא מדובר בבנין של קבע ואז אין העותרים עוסקים ברוכלות אלא מקיימים עסק של ירקות ופירות. באשר לכך התשובה היא שאכן לא מדובר בבנין של קבע ועל כן נכנסים העסקים של העותרים למסגרת של רוכלות. מרובר בסככות פתוחות עם גג של פח, או אזבסט גלי הנתמך בעמודי מתכת או עץ עם דוכן, הבנויות טלאים טלאים. הסככות, ברובן, נשענות מאחור על מחסנים לכלי עבודה או חומרי הדברה המצויים בחלקות. סככה אף היא "בניין" כהגדרתו בחוק התכנון והבניה אך השאלה היא אם היא "בנין של קבע" ולכך התשובה היא שלילית. קביעותו של בנין לא הוגדרה בחוק או בצו ולא ניתנהלה משמעות משפטית מיוחדת מעבר למובנה הלשוני הרגיל. לפיכך יש לפרש את הביטוי לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני אדם. העולה מכך כי "בנין של קבע" הוא בנייןששלובים בו יסודות של זמן ומהוה. רוצה לומר, שמלכתחילה לא הוקם כבנין ארעי לפרקזמן בלבד, ובנייתו אינה ניתנת לסתירה במעשה של מה בכך. אין אורך הזמן שהמבנה עומד מעיד על קביעות הבניין אלא צריך שיהיה מלכתחילה בנין של קבע. כך שגם אם בנו העותרים את סככותיהם כדי שישמשו אותם דרך קבע, ואכן עומדות הסככות כבר שנים לא מעטות, עדיין לא ניתן לראות בסככות הנדונות בנין של קבע עפ"י המבחן של זמן ומהות כאמור.
ג. במשפט שהוגש נגד העותרים בבימ"ש השלום על ניהול עסק רוכלות ללא רשיון קבע בימ"ש השלום כי אין מדובר ברוכלות אלא במבנה של קבע ולטענת העותרים אין להרשות לרשויות השלטון המוסמכות להתנער מקביעת בימ"ש השלום. טענה זו אין לקבל. אכן, מיטיבה היתה התביעה לעשות אילו ערערה על פרשנותו של בימ"ש השלום אם סברה כי פרשנות זו איננה נכונה, אך אין לראות את הדרך כחסומה בפני המשיב לתקוף את הפרשנות בפני בג"צ. הכרעת בג"צ בדבר הפרשנות הנכונה לדבר חקיקה לא רק שאינה נמנעת אף אם נפלה על כך הכרעה פרשנית "סופית" בהליך אחר ובעניין אחר, אלא שאין לראות כל פסול מצד הרשות כשהיא מביאה את השגותיה לפרשנות שניתנה בערכאה נמוכה, אפילו בהליך שהתקיים בינה ובין אותו אזרח, לבחינתו של בג"צ.
ד. נותרה לדיון השאלה אם מוסמכת המשטרה לשקול שיקולים שנוגעים לבטיחות התעבורה והתשובה לכך היא חיובית. אכן מדובר בזכות יסוד לחופש העיסוק ולפיכך כל ספק פרשני מן הדין שיתפרש לכוון שמירתה של זכות היסוד ולא לצמצומה, וכן מן הראוי כי הפרשנות לא תהא גורפת וכוללנית עד שתכרסם בזכות היסוד של חופש העיסוק אלא אם תכלית החקיקה לתפוש את המרובה. תכלית כזאת מתבקשת בענייננו בהבחנה שמבחין החוק בין "שלום הציבור" ובין "סדר ציבורי". עפ"י הבחנה זו פגיעה בשלומו של הציבור עולה בחומרתה על הפגיעה בסדר הציבורי והיא נבדלת ממנה בכך שכרוכה בה פגיעה פיזית לגוף או לרכוש. כיוון שלא רק בהפרעה לזרימה שוטפת של התנועה מדובר, כי אם בבטיחות התעבורה ובמפגע תעבורתי העלול לסכן את המשתמשים בדרך, הרי שמניעת סכנה כזאת מהציבור כמוה כמניעת כל סוג סכנות אחר שיש בו לפגוע בבטחון הנפש והרכוש ומאחר שהשמירה בכגון דא הופקדה בידי המשטרה הרי שתפקיד זה הוטל עליה גם לצורך הסעיפים הנדונים מבלי שמניעת הסכנה הנשקפת ממפגע תעבורתי תוצא מכלל סמכותה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רנאטו יאראק לעותרים,עוה"ד י. גל אור ומנחם מזוז למשיבים. 23.3.87).
ע.א. 591/83 - ברוריה בנדל ואח' נגד נאות אביב בע"מ ואח'
*פירוש חוזה בענין הצמדת מקומות חניה ותוספות בניה בבנין רב קומות(הערעור נדחה).
א. המערערים רכשו מאת המשיבה דירות במגדל רב קומות בתל אביב שנרשם בפנקס הבתים המשותפים. מרתפי הבניין משמשים, בין השאר, חניון עבור הקומות המיועדות למסחר וכן עבור הדיירים שבבנין. החניה בחניון הינה בתשלום פרט לדיירי הבנין. הדיירים ביקשו כי בחניון יוקצה לכל אחד מהם מקום חנייה, יוצמד לדירתם ושהם יוכלו לגדרו ולסגרו, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים זכאים לרישום זיקת הנאה לחניות רכב להכנס לחניון, למעבר ולגישה לכל חלק מהרכוש המשותף. עם זאת דחה ביהמ"ש את בקשת המערערים כי יוקצו להם מקומות חניה וכן דחה בקשות אחרות של המערערים הנוגעות לתוספות בנייה שהמשיבים מבקשים לבנות. המערערים טוענים בערעורם כי הזכות בחנייה ע"י רישום זכות הנאה פחותה מזו שמגיעה להם עפ"י החוזים, כי משמעות פסק הדין מתן גושפנקא לתוספת קומות ותוספת זו נוגדת את המוסכם, וכן כי פסק הדין אישר שהמשיבים ישתמשו במקומות החנייה לצרכי עסק וכל זאת בניגוד לחוק ולמוסכם. הערעור נדחה.
ב. לענין זכות החנייה - המשיבה התחייבה בחוזי המכר של הדירות ובתיאור הטכני לחנייה: "זכות חנייה לרכב אחד לכל דירה". ביהמ"ש המחוזי סבר כי הדרך הנאותה לרשום את זכות החנייה היא ע"י רישום זיקת הנאה לטובתו של הקונה ובכך אין להתערב. אכן, במידה שמדובר בזכות החנייה קנו המערערים זכות חפצית אובליגטורית שניתנת לרישום ויש לרושמה. השאלה היא מה הדרך לקיום חובת הרישום. בהסכם נעדרת קביעה ברורה באשר ליישום רישומה של הזכות וזהו פגם המחייב פתרון אשר יתאים לנסיבות. הפתרון שמציעים המערערים אינו תואם את לשונו ורוחו של החוזה ולא הוכח שלכך התכוונו הצדדים. אין לומר שהתניות בחוזה מחייבות הצמדת מקום חנייה מסויים לכל אחת מהדירות שבמגדל. המרתפים והחניונים הוצאו במפורש בחוזים ממסגרת הרכוש המשותף של הבנין ובכך קיימו המשיבים את מצוות המחוקק הדורש לציין במפורש את החלק שמוציאים מהרכוש המשותף. המערערים אינם יכולים להשעין את הזכות המבוקשת על בעלותם בבית המשותף מתוך הנחה שהמרתפים והחניונים מהוים חלק מהרכוש המשותף. על כן זיקת הנאה היא הדרך הטובה ביותר לקיים את מה שהוסכם בחוזה.
ג. אשר לטענה בענין כניסה לבנין שהופרדה - המשיבה הצליחה להוכיח כי אולם הכניסה השייך למגדל המגורים הופרד פיזית לפני איכלוסו של הבניין. ההפרדה באה כדי למנוע מהאנשים העולים לגלריה שמעל אולם הכניסה את המעבר דרך הכניסה למגדל המגורים. בנתונים אלה אין להתעלם מהאמור בחוזה שלפיו רשאית המשיבה להצמיד חלקים וכאמור המצב כבר היה כך בעת שאוכלס הבניין וכל מי שראה את העובדות בשטח לא יכול היה להיות בספק באשר לכוונה העומדת מאחורי העובדות. המערערים ידעו את המצב לאשורו בזמן שרכשו את הדירות ורכשו אותן כמות שהן ובכך השלימו עם הוצאת השטח שמדובר בו מכלל הרכוש המשותף.
ד. אשר להשגה המתייחסת לשטח שבנתה המשיבה מעל 60 הדירות המיועדות למגורים - אין לקבל את הטענה כי על פי המוסכם חייב היה המגדל להיות מיועד אך ורק למגורים וכן אין לקבל את הטענה כי הקומות שהוספו מעל 15 הקומות נבנו בניגוד לתכנית בניין מאושרת. המשיבה שריינה לעצמה בחוזה את הזכות להוסיף מבנים על אלה שנבנו בינתיים וכן שמרה לעצמה את הזכות להוציא חלקים מהרכוש המשותף שיישארו בבעלותה. המערערים טענו גם נגד השימוש בחנות לצרכי עסק אך המערערים ויתרו בענין זה הן מכח הסכמי הרכישה, הן על פי יפויי הכח שעליהם חתמו והן על פי התנהגותם. הויתור הזה הוא בעל תוקף ואין למערערים להלין אלא על עצמם שהסכימו לתנייה ברוח זו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד מ. שויג וח. הירשמן למערערים, עוה"ד א. סוכובולסקי וה. אייזן למשיבים. 11.1.87).
ע.פ. 611/85 - משה חחיחאשוילי ואהרן קוסאשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד ע"פ "זיהוי ספונטאני"(ערעורו של משה נדחה פה אחד וערעורו של אהרן נתקבל ברוב דעות).
א. באחד הערבים, סמוך ל- 3 לפנות בוקר, הגיע המתלונן לביתו בבאר שבע ובחדר המדרגות הותקף ע"י שני אנשים רעולי פנים שאקדחים בידיהם. הם אילצו את המתלונן לעלות לדירתו כדי שיפתח להם כספת שהיתה לו בדירה וכשנכנסו לדירה איימו בנשק על אשתו של המתלונן. בנם של המתלוננים הצליח להגיע לסכין שהיתה מונחת במגירה והתנפל על אחד השודדים ודקר אותו. גם המתלוננת תפסה אז פסלון והכתה בראשו של השודד. במהלך המריבה ירה השודד שנדקר בבן ופצעו. אותו זמן נטלו השודד השני והמתלונן חלק במאבק שהתחולל בדירה. בסופו של דבר נמלטו השודדים. המשטרה הוזעקה והמתלונן לקח את הבן לביה"ח. בשעה 3 וחצי בקירוב הגיע לביה"ח קצין המשטרה יפרח. כשעמד במזדרון ודיבר עם המתלונן הבחין יפרח במונית שהגיעה וממנה ירדו שני המערערים. יפרח הבחין כי המערער הראשון פצוע וכיוון שחשד שהשניים ביצעו את השוד ניגש אל אהרן לאחר שהמערער הראשון (משה) הוכנס לחדר המיון לטיפול. לאמר השיחה של יפרח עם אהרן זיהה המתלונן את אהרן כאחד החשודים. אין חולקין כי המסכה נקרעה מעל השודד שנפצע אך היו גרסאות שונות באשר לשאלה אם המסכה הורדה גם מהשודד השני. ביהמ"ש המחוזי קבע בסופו של דבר כי המסכה הוסרה גם מהשודד השני. הוא הרשיע את שני הנאשמים בשוד בנסיבות מחמירות, בחבלה בכוונה מחמירה, בהחזקת נשק שלא כדין וכו' וגזר את דינו של משה ל- 9 שנים מאסר ושל אהרן ל- 7 שנים מאסר.
ב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המתלונן, המתלוננת והבן דיברו ביניהם על השוד שארע בביתם ואין ספק כי חלק מעדויותיהם ניתן מתוך שכנוע עצמי ששני הנאשמים הם ששדדו אותם. מאידך קבע השופט שהעדים לא תיאמו ביניהם את תוכן עדויותיהם וכי ניתן לסמוך עליהם. ביהמ"ש גם קיבל את הזיהוי שזיהה המתלונן את אהרן במזדרון
ביה"ח וציין כי אלמלא זיהוי זה לא היתה אפשרות להרשיע את שני המערערים, שכן כל הראיות האחרות בהצטברותן, לולא ראיה ישירה זו, אין בהן כדי להביא למסקנה שהוכחה אשמת הנאשמים. באשר למשה סבר ביהמ"ש שיש ראיות נסיבתיות שבהצטברותן מוכיחות כי הוא היה שותפו של אהרן בשוד. זאת בהתחשב בכך ששני המערערים הגיעו בצוותא לביה"ח, שמשה נמצא פצוע זמן קצר לאחר השוד בחברתו של אהרן וכן שתיאורו של השודד שנפצע כפי שהעידו העדים מתאים לתיאורו של משה, וכן נמצאה מסכה דוגמת זו שחבש השודד שנפצע בדירה של נהג המונית ומשה הודה שהוא עשה את המסכה מתוך שעמום, וכן הסברו של משה למעשיו בליל השוד ונסיבות פציעתו אינו אמין. ערעורו של משה נדחה כאשר הרשעתו אושרה שלא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי ואילו ערעורו של אהרן נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג ומלץ, בפסק דין על פי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט לוין.
ג. השופט גולדברג העלה ספק אם מתוך חומר הראיות ניתן להסיק שהמסכה הוסרה גם מעל פניו של השודד שלא נפצע אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי מכיון שזה ממצא עובדתי של ביהמ"ש המחוזי אין הוא מתערב בו. אעפ"כ סבר שאין לסמוך על הזיהוי שזיהה המתלונן את אהרן במזדרון של ביה"ח. לדעת השופט גולדברג הזיהוי הספונטני של המתלונן בביה"ח אינו עומד במבחן הביקורת. השופט המחוזי קבע שהמתלונן אינו חסר פניות בכל הנוגע למערערים, כי חלק מעדויות המתלונן ובני ביתו ניתן מתוך שכנוע עצמי ששני הנאשמים הם ששדדו אותם, ובהיות העדות נגועה בשכנוע עצמי ובשיקול זר ממילא נפגם גם משקלו של הזיהוי. ברם, אפילו היה על הזיהוי חותם של אמת סובייקטיבית הרי עד שיוכל ביהמ"ש, על ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיביוע צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד לא טעה, לא מתוך היסח הדעת, לא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת הכרתיות. דברים אלה יפים במיוחד בזיהוי ספונטני כשעל ביהמ"ש ליתן דעתו לנסיבות בלתי מבוקרות בהן זוהה הנאשם שמא היה בהן כדי לגרור את העד לזיהוי מתוך שהוא מושפע מנסיבות אלה ומתרגמן למסקנה בלתי מודעת בדבר זהותו של הנאשם.
ד. בענייננו, המתלונן לא אמר ליפרח בשיחתו בביה"ח כי השודד שמפניו הוריד את המסכה מוכר לו, המתלונן גם עמד ליד יפרח כששני המערערים נכנסו לביה"ח ולא אמר לו דבר לגביהם או לגבי אחד מהם על אף שראה אותם בכניסתם ועקב אחריהם. הוא גם ראה את רס"ר יפרח ניגש לאהרן ושואל אותו איפה מצא את הפצוע ולמרות זאת לא זיהה את אהרן. רק בשלב זה, כשלדברי המתלונן הסתובב אהרן, הוא אמר ליפרח "זה האיש תעצור אותו". יש רגליים לחשש כי זיהוי כזה לא בא אלא כמסקנה שהסיק המתלונן מצרופן של הנסיבות ולאחר ששמע מפי רס"ר יפרח כי הוא עוצר את המערער אהרן. אכן אין ספק שאהרן שיקר בכל הנוגע לנסיבות שהביאו אותו להתלוות למשה אל ביה"ח, אולם אין בכך כדי לחזק את הזיהוי. יודגש כי אין כל ראיה בדבר היות המערערים בצוותא בליל השוד מלבד נסיעתם המשותפת לביה"ח.
ה. המסקנה כי הזיהוי של אהרן כמי שהשתתף בשוד אינו בטוח, אין בה כדי להביא לזיכויו של משה, שכן לגביו קיימת מערכת עובדות נסיבתיות המביאות למסקנה שהוא היה השודד שנפצע במהלך השוד. המערער הראשון בא פצוע לביה"ח כחצי שעה אחרי השוד, הבן פצע את השודד בסכינו בשני צדי הצלעות ומעל המצח וכן נחבל השודד בראשו מהפסלון מידיה של המתלוננת ופגיעות אלה תואמות את מקום הפגיעות שנמצאו במשה. נוסף לכך כתמי הדם שנמצאו במסכה של השודד הפצוע תואמים למקומות הפגיעה בראשו של המערער משה ובנוסף לענייננו יש לציין כי כובע גרב שעשה משה והשאירו בביתו של נהג המונית דומה לכובע הגרב שנמצא בבית המתלוננים, וכיוצא באלה נסיבות המביאות למסקנה כי משה אכן היה זה שביצע את השוד.
ו. השופט ד. לוין בדעת מיעוט סבר שיש לדחות את הערעור גם ביחס למערער אהרן. הזיהוי שזיהה המתלונן את אהרן אמנם אינו החלטי וספונטני במידה מספקת ואין לראות בו תשתית ראויה למסקנה מרשיעה נגד אהרן, אך זיהוי זה ככל שמשקלו ירוד אינו בטל וחסר משמעות לחלוטין, ויכול הוא להצטרף כראייה משלימה לראיות בסיסיות אחרות אם אמנם הן מצויות. כאשר בוצעה עבירה על ידי שני אנשים, עצם ביצוע העבירה הוכח, אחד מהשניים זוהה בודאות כמבצע העבירה, מצויות ראיות כי בכל המועדים הרלבנטיים לביצוע העבירה היו השניים יחדיו, במצב כזה הזיהוי של האחד המוכיח את השתתפותו של זה במעשה העבירה, בתוספת העובדה שהשניים היו יחדיו בכל אותם מועדים, תספיק להרשעתו של השני. מצב דברים זה מתקיים בענייננו. הוכח שבמעשה השוד השתתפו שניים, הוכח כי משה הוא אחד ממבצעי השוד והוכח כי שעה לא ארוכה לאחר מעשה השוד הביא אהרן את משה לביה"ח כדי שינתן לו טיפול רפואי. כל הסברי אהרן לשאלה איך וכיצד פגש במשה ועל מה ולמה הגיע לביה"ח נתגלו כשקרים בעליל. מכאן שאין מענה בפיו של אהרן שיש בו כדי לשלול את המסקנה המסתברת שאהרן היה בצוותא חדא עם משה לא רק בדרך לביה"ח אלא גם בשעת ביצוע השוד.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה.5.2.87).
ע.א. 578/83 - חסונה נימר ואח' נגד זכריה אהרון ואח'
*אחריות בנזיקין בטענת רשלנות וניתוק הקשר הסיבתי(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב השלישי (להלן: אלירז) היה בספטמבר 1976 (לפני כניסתו לתוקף של החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) חייל בצה"ל. הוא החנה רכב צבאי במגרש חניה של קולנוע בראשון לציון מבלי שנעל את דלתות הרכב. המשיב השני (להלן: יחיא) חייל בשירות סדיר שנפקד מיחידתו, יחד עם אחר, גנבו את הרכב ונסעו בו לכוון ניצנים. בדרכם חזרה עלו כטרמפיסטים שני חיילים, המשיב הראשון (להלן: זכריה) וחברתו. הרכב התנגש במשאיתו של המערער הראשון, החיילת נהרגה וזכריה נפצע קשה. זכריה תבע בנזיקין את יחיא, את נהג המשאית (חסונה), את חברת הביטוח של המשאית, את אלירז ומדינת ישראל. חסונה מצדו שלח הודעת צד ג' ליחיא, למדינת ישראל ולאלירז. ביהמ"ש המחוזי פסק שיחיא אחראי לגרימת התאונה כדי %75 ואילו %25 הנותרים נובעים מרשלנותו של חסונה. התובענה והודעת צד ג' נגד אלירז והמדינה נדחה. נקבע שאלירז לא התרשל וגם לא הפר חובה חקוקה במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין. יחד עם זאת נאמר בפסק הדין שגם אם הפר אלירז חובה חקוקה בכך שלא נעל את דלת הרכב, עומדים לו תנאיו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין באשר "ניתק" הקשר הסיבתי בין הפרה זו לבין התאונה. ערעורו של חסונה מתמקד בשאלת חבותו של אלירז ואחריות המדינה למעשיו. הערעור נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש כי אלירז לא התרשל. הוא אמנם לא נעל את דלתות הרכב בעת החנייתו אך הוציא את המפתחות ועל ידי עצם הוצאתם ננעל ההגה. לפיכך נאלצו הגנבים לפרוץ את מנעול ההגה ולשם התנעת הרכב חיברו כבל מהמצבר לסליל ההצתה. מכאן שאף שהדלתות לא היו נעולות לא ניתן היה, ללא פריצת מנעול ההגה והחיבור כמתואר, להתניע את הרכב ולנסוע בו. נהג סביר לא חייב היה לצפות שפעולות כאלה או דומות עתידות להתבצע ועל כן אין לומר כי אלירז התרשל.
ג. אשר לענין הפרת חובה חקוקה, הטענה היא שאלירז הפר הוראת פקודת מטכ"ל המחייבת כי בכל מקרה של החניית כלי רכב צבאי במשך מילוי תפקיד ינקטו כל האמצעים אשר יבטיחו בטיחות הרכב ושלמותו. סעיף 63 לפקודת הנזיקין מונה, לפי ההלכה הפסוקה, חמישה יסודות מצטברים: חובה המוטלת על המזיק מכוח החיקוק; החיקוק נועד לטובת הניזוק; המזיק הפר חובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק;
הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק. אף בהנחה שיסודות אלה קיימים בענייננו, וספק אם כך הוא, עומד לאלירז להגנתו סעיף 64(2) כקביעת ביהמ"ש המחוזי. אין ספק שאין קשר נסיבתי עובדתי בין אי נעילת הדלתות כאשר ההגה נעול לבין התאונה, אולם גם אם קיים קשר סיבתי עובדתי כזה, גם אז התנהגות הגנבים היוותה מעשה ש"ניתק" את הקשר הסיבתי משפטי בין אי נעילת הדלתות לבין התאונה.
ד. הערעור הנגדי של המדינה סב על אי חיובו של חסונה בהוצאות המדינה. טענתה היא שמן הדין היה לחייב גם אותו בהוצאות ולא רק את זכריה, מאחר שחסונה שלח הודעה צד ג' נגד המדינה וזו נדחתה. אין לקבל ערעור זה. משחוייב התובע לשאת בהוצאות המדינה אין הצדקה לדון בערעור על אי חיובו בהוצאות של שולח ההודעה, כאשר המדינה היתה ממילא אחד הנתבעים. רק לעתים רחוקות יתערב ביהמ"ש העליון בפסיקת הוצאות וזאת כאשר נפלו בהחלטת הערכאה הראשונה פגם או טעות יסודיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דחיים זליכוב למערערים, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבים. 19.3.87).
ע.א. 557/82 - מדינת ישראל נגד נחום שמעון והרצל אביטן
*אחריות בנזיקין בטענת רשלנות וניתוק הקשר הסיבתי(הערעור נתקבל).
א. במאי 1971 היה החייל הרצל אביטן חבוש בתנאי כלא פתוח במחנה צבאי בעוון נפקדות. במסגרת שירותו הסדיר עבד כנהג על רכב צבאי והיה בעל רשיון נהיגה. כאשר נותרו לו ימים ספורים לסיום תקופת העונש הצליח לחמוק מעיני השומרים, הערים על הש.ג. הניצב בשער (להלן: השוער), ומבלי שהציג, כנדרש על פי ההוראות, "כרטיס עבודה", יצא מהמחנה תוך נהיגה ברכב קרבי (להלן: המשאית). אביטן ידע שקיים איסור להכנס עם המשאית בהיותה רכב קרבי, אל תוך העיר. הוא נהג במשאית עד לביתו ולאחר מכן נסע למרכז השכונה, שם עלו למשאית אחיו וכמה נערים ובהם המשיב נחום שמעון שהיה אז כבן חמש עשרה וחצי. הם נסעו לקולנוע ובדרך, עקב נהיגתו הרשלנית של אביטן, התהפכה המשאית והמשיב נפגע. הלה תבע בנזיקין את אביטן ומדינת ישראל וביהמ"ש קיבל את התביעה הן נגד אביטן - ועל כך אין ערעור - והן נגד המדינה.
ב. טענות המשיב נגד המדינה היו שתיים: האחת, אחריות שילוחית לנהיגתו הרשלנית של אביטן, אך עילה זו נדחתה מיניה וביה שכן הוכח למעלה מכל ספק כי אביטן גנב את המכונית ונסיעתו היתה בניגוד להוראות, לא בתפקיד, ולא לכל מטרה אחרת בשביל צה"ל. כטענה חילופית נשען המשיב על אחריותה השילוחית של המדינה למעשיו או למחדליו של השוער, אשר לטענת המשיב לא נקט באמצעים כדי למנוע את נהיגתו והסתלקותו של אביטן במשאית. ביהמ"ש קבע כי השוער אכן התרשל וכי היה עליו לחזות מראש שכתוצאה מרשלנותו עלול אביטן לגרום נזק לאחרים, כולל המשיב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר במכונית שהיא כלי מסוכן, כי מכונית כזו טעונה פיקוח שלא תבוא לידיים בלתי מיומנות מאחר ואין בה מפתח, במגרש החניה עצמו אין פיקוח די הצורך ותפקידו של השוער בשער להשגיח שלא יקרו תקלות וכו'. אמנם, אלמלא הערים אביטן על השומר היה הלה עוצר אותו אך גם בכך אין די לשחרורו של השוער מרשלנות שכן הוא חייב לבדוק שמי שיוצא במכונית צבאית כזו יוצא בתפקיד. על יסוד שיקולים אלה מסקנת ביהמ"ש היתה כי השוער התרשל בתפקידו בכך שלא דרש את כרטיס העבודה.
ג. אשר לשאלה מה היה על השוער לחזות מראש, והקשר הסיבתי בין רשלנות השוער לבין ארוע התאונה - ביהמ"ש הציב לעצמו את המבחן הנכון שהוא "מה היה בעל האשם הראשון (קרי, השוער) חייב לחזות מראש במידת הסבירות שעה שביצע את המעשה או המחדל שבו טמון אשמו". כן היה השופט ער לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין שלפיו לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". אך מסקנת ביהמ"ש היה שהשוער (בעל האשם הראשון) צריך היה לחזות מראש,
כאשר ביצע את המעשה הרשלני כי "אם יש סכנה שהמכונית תגיע לידיים בלתי מיומנות בנהיגת המכונית יש לצפות לסיכון של גרימת נזק על ידי שימוש בה". מכאן מסקנת ביהמ"ש שאין במקרה זה לראות באשמו של אביטן את הסיבה המכרעת לנזק במובן סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, שכן נשמר בנסיבות המקרה הקשר בין רשלנות השוער לבין התאונה בה נפגע המשיב. הערעור נתקבל.
ד. אין ספק שאסור היה לשוער להרשות יציאה ברכב צבאי מתוך המחנה מבלי שהוצג בפניו כרטיס עבודה המהווה היתר מטעם הממונים. אפילו ידע השוער שאביטן הוא נהג במסגרת שירותו הצבאי וכי יש בידו רשיון נהיגה, ואפילו ראה אותו עובד במהלך שירותו במחנה על המשאית המסויימת הזאת, אסור היה לו לתת בו אמון ללא הצגת המסמך. אין יודעים מה היו דרכי ההערמה שבהן נקט אביטן, אך אף בהנחה שהן היו כאלה שיכלו להפיל ברשתו אדם סביר, אין בכך כדי לנקות את השוער מאשם ההפרה של הוראות הממונים עליו. תפקידו לא העניק לו שימוש בשיקול דעת, אלא התמצה בפעילות מיניסטריאלית גרידא, היינו להרשות יציאה רק למי שמציג כרטיט עבודה או היתר מיוחד. אולם אין ללמוד מהפרת ההוראות כשהיא לעצמה על קיומה של התרשלות במובן דיני הנזיקין. אין אנו יודעים באלו דרכי מרמה או הטעייה השתמש אביטן ואם אדם סביר לא היה עשוי ליפול ברשתן. נטל הראיה לקיומה של התרשלות הוא על התובע. משלא הורם הרי כבר מסיבה זו היה דין התביעה להידחות, שכן אחריות ישירה של המדינה, להבדיל מאחריות שילוחית למעשהו הרשלני של השוער, כלל לא נטענה בכתב התביעה.
ה. אולם גם בהנחה שהיתה התרשלות, במובן של חריגה מסטנדרט של התנהגות סבירה, נותרת השאלה מה צריך היה השוער לחזות מראש לפי מבחן האדם הסביר. רכב ממונע ובפרט רכב קרבי הינו דבר מסוכן ויש לנקוט בצעדי זהירות מתאימים לבל יגיע לידיים בלתי מיומנות ויסכן את שלום הציבור. המתרשל בנקיטת אמצעי זהירות מתאימים וגורם לכך שרכב כזה יגיע לאדם שאינו מיומן נוטל על עצמו אחריות לכל נזק שנגרם אשר מבחינת סוג הנזק היה עליו לחזות מראש את הסתברות התרחשותו. נותרת לבדיקה ההלכה הנוגעת ל"גורם המתערב הזר", היינו החריג לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. לענין הצפיות מראש אין בעובדה כשלעצמה, שהנזק נגרם במישרין על ידי מעשה רצוני של אדם אחר, כדי לפטור את המערערת מאחריות. לצורך בחינת האשם של המערערת לא רואים את המעשה הרצוני של אחר כסיבה מכרעת לנזק, אלא אם המעשה הרצוני האמור לא היה בגדר הצפיות. את מבחן הצפיות יש לבדוק בנסיבותיו של כל מקרה נתון אם כי הותוו כמה עקרונות בדרך ליישמו. כך למשל נוטים לראות ברשלנותו של הגורם המתערב את הסיבה המכרעת לאירוע אם פעולתו בוצעה למתכוון או בלא איכפתיות או בדרגת רשלנות גבוהה. כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהווה את אחת החוליות בין התרשלות הנתבע לבין הנזק שסבל התובע, כי אז ייעדם הכלל של התערבות הגורם הזר יתבטא בהמנעות מהטלת אחריות על הנתבע לאותו נזק. כדי לסטות מכלל זה לא די בכך שאדם סביר היה חוזה התערבות זו כאפשרות גרידא, שהפעולה הרצונית של המתערב תגרום לנזק מסוג הנזק שאירע בפועל, אלא דרוש לפחות שזה יהיה אירוע שהסתברות התרחשותו היתה ממשית בענייננו, גם אם היתה רשלנות מצד השוער, הרי אביטן ידע שהוא מנצל את אי ידיעת השוער כדי לגנוב רכב קרבי, הוא ידע שאסור להכניס רכב זה אל תוך העיר, גם אחרי שהגיע לביתו בשלום חזר לנהוג במשאית תוך נטילת טרמפיסטים עמו, כולל התובע. בהיותו נהג של רכב צבאי הוא אמור היה להבין שרכב קרבי דורש מיומנות נוספת. מכל אלו הוא התעלם. די בכך כדי לקבוע כי התנהגותו הבוטה של אביטן בעת שהסיע את התובע היוותה לא "רשלנות סתם" אלא "רשלנות בדרגה גבוהה" אשר לפי ההלכה די בה כדי לראות במעשה שלו את "הסיבה
המכרעת" לתאונה. יתירה מזו, גם אם נתעלם מהעובדה שמדובר ברשלנות בדרגה גבוהה אין לייחס את גרימת התאונה לשוער. המעשים שעשה אביטן מהווים מעשה שאדם סביר אינו חייב לצפותו מראש. זהו מעשה רחוק ומנותק לגמרי מהתרשלותו של השוער שאיפשרה יציאתו של אביטן מתוך המחנה. זאת ועוד במקרה של הימלטות בדרך כלל אין ליחס לנתבע הרשלן, שלא מנע אותה, חזות מראש ואחריות מעבר לנזק שיגרום הנמלט תוך כדי בריחתו.
ו. פסה"ד ניתן מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת. השופט לוין הסכים לדעתה שדין הערעור להתקבל גם משום שלא הוכחה רשלנות השוער וגם משום שלא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות, אם היתה כזו, לבין האירוע נשוא התביעה.
ז. השופט ברק הסכים לתוצאה מן הטעם שלא הוכח שהשוער התרשל. כיון שכך סבר שאין צורך לנקוט עמדה בשאלה אם התקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין התרשלות השוער, אילו היתה רשלנות כזו, לבין נזקם של הנפגעים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דגב' אילנה ראב למערערת, עו"ד וינברג את וינברג למשיב. 10.3.87). ע.א. 557/85 - טיטה זרוק נגד ישראל גרוס ואח'
*חלוקת האחריות בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת תבעה נזקיה בגין פגיעה שנגרמה לה תאונה שאירעה בנובמבר 1974 בשעת צהרים כאשר חצתה את הכביש. המכונית שגרמה לתאונה היתה נהוגה בידי המשיב. ביהמ"ש קבע כי המערערת נושאת באשם תורם כדי %90 ובהתאם לכך נערך חישוב הנזיקין. ביהמ"ש הגיע למסקנה זו בקבעו כי "המערערת חזרה לפתע על עקבותיה וירדה לכביש.. ". הערעור מתייחס לתביעת המערערת כי מלוא האחריות תוטל על הנהג. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערערת הספיקה לחצות מסלול אחד של הכביש, המורכב משני מסלולים נפרדים, והחלה בחצייתו של המסלול השני. במקום הלה מעבר חציה המיועד להולכי רגל אך המערערת חצתה את המסלול השני במרמק של כ- 2 מטרים ממנו. אז התקרב אליה המשיב כשהוא אמור להמשיך בנסיעתו בחלק המסלול שנחצה כבר על ידי המערערת. זו חזרה לאחור ונפגעה על ידי צדה הימני של המכונית. המבחן החל בחלוקת הרשלנות התורמת מבוסס על מבחן האשמה, היינו שעל ביהמ"ש לשקול מבחינה מוסרית את ההתנהגויות הרשלניות זו לעומת זו בבואו לחלק את האחריות. בענייננו קבע ביהמ"ש כאמור כי המערערת חזרה לפתע "וירדה לכביש" אך על פי הפרוטוקול מתברר כי התאונה אירעה בתחום הנתיב האמצעי של המסלול, לאמור, עוד קודם שהספיקה המערערת לגמור את חצייתו של אותו מסלול. וחשוב מזה, בעדות של אחד מעדי ההגנה נאמר כי "האשה הגיעה למסלול השני האיטה קצת חזרה צעד אחד אחורה כאילו נמלכה בדעתה לחזור אבל לא הספיקה ונפגעה". משמעות הדברים כי בהתכוונו להמשיך בנסיעתו היה המשיב במרחק שאינו עולה על צעד אחד בקירוב מאחורי המערערת שאלמלא כן לא היתה נפגעת על ידי נסיגה של צעד אחד בלבד כדברי העד. מהירות נסיעתו של המשיב היה באותו מועד כ- 45 קמ"ש.
ג. כשחולפת מכונית במהירות של 45 קמ"ש במרחק צעד אחד מהולך רגל עלול הדבר לבלבלו ולגרום לו שיגיב בצורה לא מאוזנת. מכאן שהמשיב יצר את המצב המסוכן. למרות ששדה הראיה שלו היה פתוח וראה את המערערת במרחק די מספיק הוא נסע כך שהתקרב אליה כאמור. בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיקוליה של הערכאה דלמטה באשר לקביעת אחוזי הרשלנות. אולם הנתונים שהוכחו כאן אינם מצדיקים את חלוקת האחריות כפי שנקבעה. היה על המשיב לצפות כי בנוסעו במהירות הנ"ל, על אף היותה מהירות מותרת, בסמוך מאוד למערערת, עלולה נסיעתו לבלבל את המערערת.
המשיב לא נהג בהתאם ומכאן מחדל המצדיק התערבות בחלוקת האחריות כפי שנקבעה. לפיכך הוחלט להעמיד את אחריותו של המשיב על %35 ותרומת הרשלנות של המערערת על %65 בלבד.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד יוסף שמשי למערערת, עו"ד גב' רונית שאולי למשיבים. 17.3.87).
ב.ש. 89/87 - אליהו פרג' נגד עו"ד מיקו מנחם ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והיא הוגשה כחלוף 58 ימים מאז שניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי. נתעוררה שאלה אם מדובר ב"החלטה" או ב"פסק דין" ושאלה זו אינה נקיה מספקות. ההבדל הוא שאם מדובר ב"החלטה" האיחור הוא של 26 ימים ואם מדובר ב"פסק דין" האיחור הוא של 11 ימים אך גם בהנחה שמדובר בפסק דין והאיחור הוא רק 11 ימים דין הבקשה להדחות.
הבקשה להארכת מועד הוגשה כאמור באיחור של 11 יום כשהנימוק הוא מחלתו של המבקש. לפי התצהיר התומך בבקשה חלה המבקש בתוך התקופה להגשת הערעור ולא הספיק להכין ולהגיש את הערעור. המבקש צירף תעודות שלפיהן חלה בין 30.12.86 לבין 12.1.87 במשך 9 ימים וטענת בא כוחו היא כי אם חלה בעל דין בתוך התקופה להגשת ערעור יש להאריך את המועד לפרק הזמן בו נפל למשכב. הלכה היא שמחלת בעל דין המונעת ממנו לפעול במועד מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אך לשם כך דרושים שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: עובדת קיומה של המחלה; השפעת המחלה על תפקידו של בעל הדין ויכולתו לפנות לביהמ"ש. הרכיב השני הוא המכריע ויש לפרטו ולהוכיחו כדבעי. רק אם יוכח שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד. בענייננו, מחלת המבקש ארעה במהלך השבועות האחרונים לתקופה להגשת הערעור ואין כל הסבר מה מנע ממנו לפעול בשלושים הימים שקדמו לכך. כמו כן לא הובאה כל ראיה כי מחלת המבקש מנעה ממנו לפעול להגשת ערעור בימים בהם היה חולה. עצם קיומה של תעודת מחלה אינו מהווה ראיה לדבר זה. צריך היה להראות כי המחלה היתה כה קשה עד שנמנע מבעל הדין לפנות לבא כוחו וליתן לו הוראות להגיש ערעור. אין תימוכין לטענת ב"כ המבקש כי מחלת בעל דין בתור שכזו מהווה עילה אוטומטית להארכת המועד לפרק הזמן בו נפל למשכב. בנוסף לכך, גם אם תתקבל גישת המבקש, הרי הוא חלה משך תשעה ימים והאיחור בפנייה לביהמ"ש הוא של 11 ימים ואין הסבר לאיחור זה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד זלצמן למבקש, עו"ד קליבץ לכונס הנכסים הרשמי. 6.3.87).
ב.ש. 112/87 - אלי ברנס ואת' נגד חצב מושב עובדים ואת'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הם חלק מתושבי מושב חצב ועיסוקם הוא גידול תרנגולי הודו. הם פנו לביהמ"ש המחוזי בענין חלוקת מכסות הייצור לגידול תרנגולי הודו בין חברי המושב וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בפסק דין מיום 17.12.86. המבקשים אחרו את המועד להגשת ערעור ביום אחד והגישו בקשה להארכת מועד. הבקשה מבוססת על מספר נימוקים: כי טעה בחישוב הימים בכך שחודש דצמבר נחשב על ידם כבן 30 ימים בלבד; בעקבות פסק הדין התנהל בינם לבין ועד האגודה מו"מ שעמד על סף השגת הסדר מוסכם ואז נפסלו הבחירות לועד האגודה ע"י רשם האגודות. דבר זה ארע ביום 27.1.87 ולמחרת התארגנו המבקשים ופנו לעורך דינם כדי להגיש ערעור אך בו ביום לא היה זה במשרדו; פסק הדין קובע הלכה עקרונית בעניין זכויות המבקשים ומתיישבים רבים כמותם בנוגע למכסה המשותפת של חברי האגודה וחשיבות עניין זה מצטברת כשיקול נוסף. הבקשה נתקבלה.
טעות בחישוב הימים אינה מהווה טעם המצדיק הארכת מועד. טעות כזו משקפת התרשלות ולא לכך נועדה הסמכות להאריך מועדים. גם מו"מ לפשרה אינו מהווה, בדרך כלל, טעם להארכת המועד. בעל דין אינו צריך להזניח הגשת ערעור במועד בשל מו"מ שהוא מנהל עם הצד שכנגד. שונים הם פני הדברים כשמתנהל בין הצדדים מו"מ ונסיבות העניין מצביעות על כך שיושג הסדר בין הצדדים. עניינם של המבקשים קרוב לקטגוריה זו של מקרים. התנהל מו"מ להסדר שהיה קרוב להגשמה ונפסק לפתע בגין פסילת הבחירות לועד האגודה. עובדה חדשה זו שמה לאל את ההסדר שהיה על סף השגה ונסיבות אלה הן שיקול לעניין הארכת מועד. לשיקול האמור מצטרפים שני שיקולים נוספים. האחד הוא חשיבות העניין העומד לדין, כאשר ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו פירש את החוק לעניין ייעודן וגורלן של מכסות ייצור משותפות המוחזקות בידי אגודת המושב והמבקשים חולקים על פסיקה זו. הפסיקה בעניין זה חשובה וגורלית לא רק למבקשים עצמם אלא לציבור גדול של חקלאים ולאגודות שיתופיות חקלאיות. השיקול השני הוא שמדובר באיחור קל של יום אחד בלבד. זאת ועוד, כשהתחוור למבקשים שהמו"מ נפסק בשל פסילת הבחירות הם פעלו בזריזות ראויה להשגת ייצוג משפטי ופנו לביהמ"ש בהקדם. הצטברות הנסיבות הנ"ל מתווה טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. פז למבקשים, עו"ד גב' גרסטנר למשיב. 6.3.87).
ב.ש. 219/87 - יחדיו המרכז ללימודי נהיגה בע"מ ואח' נגד ישראל אוסטרייכר
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
בנובמבר 1986 ניתן פס"ד שחייב את המבקשת, בין היתר, לספק למשיב את מלוא השרותים המסופקים לכל החברים בלא להתנות תנאים מסויימים כפי שהותנו. על פסק הדין לא הוגש ערעור. המשיב גרס כי המבקשת אינה מקיימת את ההוראה לספק לו את השרותים והוא צמצם את עתירתו לשני שרותים מוגדרים בלבד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן לא קויימו הוראות פסה"ד ועל כן קבע שאם תעמוד המבקשת במלתה ולא תספק את שני השרותים המוגדרים הנ"ל תחוייב כעבור שבעה ימים בקנס של 250 ש"ח לכל יום שבו תמשך ההפרה. המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה והיא מבקשת לעכב את ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה.
טענה אחת של המבקשת היא שפסה"ד אינו ברור שכן מדובר בו בהספקת "מלוא השרותים" והגדרה זו עשוייה להעמיד את המבקשת בסיכון להטרדה בעתירות נוספות בנושא אי הספקת שרותים בלתי מוגדרים. לטענה זו אין משמעות כאשר המשיב צמצם את בקשתו לשני שרותים מוגדרים בלבד ולא לאחרים. טענה אחרת בפי המבקשת כי תיפגע קשות אם תחוייב לשלם קנס בשיעור יומי של 250 ש"ח עד לפסה"ד שכן אין ביכולתה לעמוד בנטל זה לאורך זמן מחמת העדר משאבים. גם לטענה זו אין יסוד שכן המבקשת יכולה לקיים את פסה"ד ולספק את שני השרותים ושוב לא תעמוד בפני כל חשש של קנס.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שריקי למבקשת, עו"ד סעדון למשיב. 9.3.87).
בר"ע 100/87 - סוהיל קאדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש זוכה מעבירת תעבורה בבימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי שאליו ערערה המדינה ביטל את הזיכוי והרשיע את המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען נגד התערבות ביהמ"ש המחוזי בזיכוי שכן לטענתו היו בפני בימ"ש השלום שתי גירסאות סותרות של שני נוגעים בדבר, שני הנהגים שהיו מעורבים בתאונה, בימ"ש השלום לא יכול היה להכריע בין הגירסאות ומבחינה זו לא היה ביהמ"ש המחוזי במצב טוב יותר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מבחינת דיני הראיות אין
ביהמ"ש מנוע מלהרשיע בשל כך שיש בפניו גירסאות סותרות שהרי רשאי ביהמ"ש לבכר אמינותה של גירסה אחת על רעותה. סיועו או "דבר מה נוסף" דרושים רק בנסיבות המיוחדות הקבועות בדיני הראיות ואינן חלות כאן. אולם, עיקרו של דבר, ביהמ"ש המחוזי עיגן החלטתו על דברים שעלו מדברי המבקש, ולמד מהשוואת גירסאותיו על היעדר עקביות בקשר להסבר לקרות תאונה. ביהמ"ש ראה בסתירות אלו משום תמיכה בגירסה הנגדית של הנהג השני ובכך אין להתערב.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה יונאי למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 4.3.87).
בר"ע 112/87 - א. ארנסון בע"מ נגד דוד פסטרנק בע"מ
*פירוש פסק בורר (הבקשה נדחתה).
ניתן פסק בוררות בין המבקשת לבין המשיבה שבו צויין כי לסכום הפסוק יש להוסיף ריבית בשיעור של %36 לחודש וכן נאמר בפסק שהסכום צמוד. המבקשת שילמה על פי הפסק, שאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי, את הסכום הפסוק בתוספת שיעורי הריבית והמשיבה פנתה להוצל"פ וביקשה לחשב את התשלום כשהוא מוצמד ולחייב את המבקשת בתשלום ההפרשים. המבקשת טענה טענת פרעתי ופרשה את פסק הבורר שצריך לשלם את הריבית ללא ההצמדה. ראש ההוצל"פ לא הסכים לקבל את פירוש המערערת בציינו שלדעתו הבורר התכוון לריבית פיגורים בתוספת להפרשי ההצמדה. לטענת המבקשת רבץ על המשיבה הנטל לשכנע את ראש ההוצל"פ בכך שפרשנותה של המבקשת לפסק הבורר אינו נכון והיא יצאה ידי חובתה בהוכחת התשלום בשיעור התואם את גירסתה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל תיזה זו בציינו כי אמנם הפסק איננו מנוסח בצורה ברורה ובהירה, אך גם אם משתמע הפסק לשתי פנים ואף אם ניתן להעלות ממנו פירוש כמוצע ע"י ב"כ המבקשת, גם אז כשלא נקטה המבקשת בפניה לבורר לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אין לקבל את פירושה לפסק הבוררות בטענת פרעתי רובץ נטל הראיה על החייב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. דברי ביהמ"ש המחוזי מקובלים הם, ויתירה מזאת, אין לראות בשאלת פרשנותו של נוסח הפסק של הבורר וביתר הטעמים שהועלו על ידי המבקשת עילה להבאת העניין בפני ערכאת ערעור שניה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר. הלפרין גולד למבקשת. 4.3.87).
בר"ע 122/87 - משה ספני נגד קרלה ספני ואח'
*כנות תביעת גירושין לענין סמכות ביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
השאלה אם תביעת גירושין הוגשה בכנות היא שאלה עובדתית וענין לערכאה הדיונית לענות בה. צדק השופט כי לא הגשת התביעה היא המקנה לגוף שיפוטי סמכות לדון בסכסוך כי אם מסירת ההזמנה לדין. אשר לסיכומיו של המבקש, תחילה לא המתין להם ביהמ"ש דלמטה, די בכך שהטעות תוקנה וכי ההחלטה ניתנה רק לאחר המועד להגשתם. לפיכך נדחתה הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ציון סמוכה למבקשת. 1.3.87).
ער"מ 1/87- יונה דקה נגד המועצה המקומית תל-מונד
*חומרת העונש (תקיפת מזכיר המועצה המקומית ע"י עובדת נקיון של המועצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת עבדה כפועלת נקיון במועצה המקומית תל מונד. ביום המקרה, בשעות אחר הצהריים, תקפה את מזכיר המועצה והכתה אותו במקל השטיפה. התקיפה בוצעה כתגובה להערותיו של המזכיר על טיב עבודתה של המערערת ועקב דרישותיו בכתב כי רמת הנקיון תשופר. לאחר שנודע למערערת כי הוגשה תלונה למשטרה היא העלילה על המזכיר כי תקף אותה על רקע מיני ולכן הגיבה בהכאתו. ביה"ד למשמעת קבע כי לא היה יסוד לטענת המערערת וראה בחומרה רבה את טענת המערערת שהופרכה לחלוטין. ביה"ד ציין כי מדובר בעלילה חמורה כלפי עובד הרשות המקומית והעובדה גם הגיעה לידיעת הציבור במקום הישוב הקטן שבו הועלתה. ביה"ד קבע כי הוא רואה בחומרה את השימוש באמצעי אלימות ע"י המערערת, הוא ציין
כי המערערת לא הביעה חרטה על מעשיה ודבקה בגירסתה גם בשלב הטיעון לעונש למרות שהוכח שהיא שיקרה בטענותיה. לפיכך פסק שיש לפסול את המערערת מעבודת לצמיתות בכלל הרשויות המקומיות בארץ. תוצאת הפסילה היא שהמערערת לא תהיה זכאית לקיצבת פרישה וגם לא למענק פרישה וכן לא פסק ביהמ"ש למערערת פיצויי פיטורין כלשהם. הערעור נגד חומרת העונש נדחה. מעשה התקיפה כשלעצמו היה חמור והרקע כפי שהתבטא בעלילת השווא היה בו כדי להחמיר את הנתונים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברוך רווה למערערת, עו"ד ש. הורוביץ למשיבה. 4.3.87).
ע.פ. 50/86 - דהוד עלי עסאלה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה סדום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1966, הורשע בעבירה של מעשה סדום בקטין בן 8. את המעשה ביצע חרף בכיותיו וצעקותיו של הילד. המערער נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נימוקים להקלה בעונש אך נימוקים אלה היו בפני ביהמ"ש שדן בענין ובהתחשב בנימוקים אלה השית על המערער עונש של מאסר ארבע שנים בלבד. חומרתה המופלגת של העבירה, גילו הרך של הקרבן הנתקף, ונסיבות המקרה של שימוש בכח ברוטלי, היה בהם כדי להביא להטלת עונש חמור ממה שהושת וחסד עשה ביהמ"ש עם המערער בהקלו עמו בהתחשב בנימוקים לקולא שהועלו. למערער גם שורה של הרשעות קודמות בעיקר עבירות נגד הרכוש.
(בפני השופטים: אלון, בך, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד ס. בדארנה למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 3.3.87).
ע.פ. 546/86 - מיכאל פראבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלשה אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. שניים מן האישומים מתייחסים לפרסום מודעות בעתונים ושכנוע אנשים להצטרף למועדון בניהולו של המערער. התברר שתוכן המודעות והמידע שמסר המערער למצטרפים למועדון היה כוזב וביהמ"ש קבע כי כבר מלכתחילה לא היתה למערער כוונה למלא אחר התחייבויותיו. בפרשה השלישית גבה המערער סכום כסף גדול מפלוני על מנת שישיג לבנו כלה אך לאחר מכן נעלמו עקבותיו של המערער והמתלונן לא קיבל לא כלה לבנו ולא את כספו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה מצטברת ומחציתה חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה. מעשיו של המערער היו ניצול מצוקתם של אנשים בודדים שסמכו על המערער, הצטרפו למועדונו והפקידו בידיו כספים. הוא הדין באשר לפרשה השלישית. למערער הרשעות קודמות ואחת מהן היא עבירת מרמה כאשר המערער התחייב במרמה לספק כתובות של נערות שעמן ניתן לקיים יחסי מין. העבירות נשוא האישום הנוכחי בוצעו כאשר נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גרלדברג. עו"ד א. ברדוגו למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 4.3.87).
ע.פ. 392/86 - סלים אחמד עבד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אכן, עשר שנות מאסר בפועל שהושתו על המערער הן עונש חמור ואף כבד, אך מדובר בהריגת אדם בנסיבות מחמירות. לולא העובדה שהיוזם לקטטה היה המנוח, שאף קרא לעברו של המערער "מניאק", היה מקום להאשים את המערער בעבירת רצח. יש להתריע ולהוקיע את תרבות הסכין שפשתה בחברתנו ושהפעם דרשה קרבן נוסף ואין העונש מופלג בחומרתו כדי שיצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, וינוגרד. עו"ד קרפ למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 2.3.87).
ע.א. 649/83 - יו"ש השקעות... בע"מ נגד עמותת שערי תקוה ועו"ד יוסף קלמר
*ביצוע הסדר בין חברת בניה לבין נושי החברה (הערעור נדחה).
המערערת מכרה למשתכנים בשערי תקוה דירות ומשהגיעה למצב שלא יכלה לבנות את הדירות נעשה ההסדר בין החברה לבין המשתכנים באמצעות ועד העמותה. עפ"י ההסדר כונן צוות הקמה לקידום הביצוע וביהמ"ש למד מכך שהחברה לא ראתה אפשרות להקים את הישוב בכוחות עצמה. סוכם כי ראש צוות הקמה יהיה עו"ד קלמר והוא יקבל סמכויות מנהל מיוחד מטעם ביהמ"ש למטרת אכיפת חוזי רכישת המגרשים ע"י המשתכנים, ובמיוחד קיום התחייבותיהם לשלם עבור עבודות הפיתוח ויתר העבודות. נקבע כי ראש הצוות יהיה כפוף לביהמ"ש ויפעל לפי הוראותיו. ההסכם האמור קיבל תוקף של פסק דין. עתה בקשו המערערים, יו"ש בע"מ והמהנדס יערי רוק, לבטל את המינוי של עו"ד קלמר בטענה כי הוא חרג מסמכותו בעסקו בביצוע במקום בנושאי בקורת ופיקוח ואילו עו"ד קלמר ביקש להורות כי מהנדס הפרוייקט יערי רוזן ימנע עצמו מפעילות הקשורה בפרוייקט ויעביר את כל החומר שבידיו לידי עו"ד קלמר. ביהמ"ש דחה את בקשת המערערים וקיבל את בקשת עו"ד קלמר והערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי שיווה נגד עיניו, בצדק, את המגמה שהיתה מונחת ביסוד כריתת החוזים בין המשתכנים לבין החברה ואת הנסיבות שהולידו את הסכם הפשרה שהיה כולו תולדה של המבוי הסתום אליו נקלעו יחסי החברה והמשתכנים. מר רוזן אכן התפטר וביקש אחר כך לחזור בו מהתפטרותו ואולם התפטרותו היתה תקפה מבחינה משפטית ולא היה כל טעם משפטי או אחר שיכול היה להניע את ביהמ"ש שלא לאמץ את המסקנה כי התפטרותו של רוזן היא תקפה. הנימוקים של המערערת בבקשתה לבטל את מנויו של עו"ד קלמר בדין נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. בינתיים מונה עו"ד קלמר ככונס נכסים ובנסיבות שנוצרו בוודאי שאין הצדקה בהתערבות ביהמ"ש העליון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. גלברד למערערים, עו"ד ד. בלום למשיבים. 25.1.87).
ע.א. 541/84 - עזבון המנוח מנשה פרשט ז"ל ואח' נגד חברת החשמל ואח'
*תביעת פצויים בהפקעת מקרקעין בטענה של רכישת זכות קנין עקב התיישנות (הערעור נדחה).
חברת החשמל הפקיעה חלקת קרקע מכח הרשאה שניתנה ע"י שר האוצר. הקרקע המופקעת היא מסוג מוואת. מאז 1935 רשומה הקרקע על שמה של מדינת ישראל. בקרקע תפסו המערערים חזקה בין השנים 1932 ו- 1935 ועם הפקעתה מבקשים הם פיצוי על אבדן זכויותיהם. לטענתם הם רכשו זכות קניין מכח התיישנות מנחילה ולחילופין הם טוענים כי רכשו אינטרס בר פיצוי מכח התיישנות דיונית. טענות אלה נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה.
בקרקע מוואת לא תפסה התיישנות מנחילה וגם התיישנות דיונית, מכח סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, לא תפסה בקרקעות מוואת. לא נותרה אלא הטענה כי עומדת למערערים התיישנות דיונית מכח חוק ההתיישנות. מבלי להכנס לשאלה אם התיישנות כזו, אפילו תוכח, מזכה את המערערים בפיצוי, די בכך שהוראה זו קובעת תקופת התיישנות של עשרים וחמש שנים ותקופה זו לא עברה. תחילתה של תקופה זו צריכה להמנות מיום חקיקתו של חוק ההתיישנות ולא למפרע. תקופת ההתיישנות החלה, איפוא, לרוץ מיום חקיקתו של חוק ההתיישנות (1958) ולא עלה בידי המערערים לצבור עשרים וחמש שנות החזקה, שכן חוק המקרקעין קבע כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לשינוי זכות במקרקעין מוסדרים. הוראה זו נכנסה לתוקפה ביום 1.1.70 ועד לתאריך זה לא נסתיימה תקופת ההתיישנות בת עשרים וחמש השנים.
(פני השופטים: ברק, ד. לוין, וינוגרד. החלטה - השופט ברק. עו"ד ראובן שנקר למערערים, עוה"דיהושע חורש ומ. שוב למשיבים. 24.2.87).
ע.א. 125/83 - דנות, חברה להשקעות בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*בקשה לניכויי "מס תשומת" במע"מ (הערעור נדחה).
מניות פי.בי. נמכרו ע"י קבוצת אייזנברג לדנות (להלן: המערערת). המכירה היתה פטורה ממע"מ ולפי המצב החוקי כאשר דנות תמכור את המניות היא גם תהיה פטורה ממע"מ. בעסקת רכישת המניות שילמה המערערת שכר טרחה לעו"ד ומתווכים ובגין שכר הטרחה ועמלות התיווך שילמה המערערת מע"מ. לעוה"ד והמתווכים. המערערת ביקשה לנכות את המס ששילמה מחיובי המע"מ לגבי עסקות אחרות שלה שאינן קשורות לעסקת המניות הנ"ל. מנהל המכס סירב לכך בנימוק שהתשומות הן לשימוש בעסקה הפטורה ממס כאמור בסעיף 41 לחוק אשר לפיו "אין לנכות מס על תשומות אלא אם הן לשימוש בעסקה החייבת במס". על כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב. ביהמ"ש נימק את פסיקתו בכך שהעסקה של רכישת המניות היתה פטורה ממס וגם מכירתן של המניות תהיה פטורה ממס והתשומות היו קשורות לעסקת המניות בלבד. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. יולוס למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 1.2.87).
ע.א. 169/84 - פקיד שומה גוש דן נגד מאיר שטיין
*חישוב תשלומי מס הכנסה על פיצויי פרישה
(הערעור נתקבל).
המשיב עבד 38 שנים בחברת אל על ופרש מעבודתו בגיל 64 ללא זכות פנסיה. עפ"י הסכם בינו ובין מעבידתו היה זכאי לפצויים בסכום של 169,000 שקלים. הסכום לא שולם לו בבת אחת אלא בשני שיעורים - השעור האחד של כ-94,000 שקל לפני יום 1.10.79 והשיעור השני של כ- 75,000 שקל לאחר 1.10.79. למשיב לא היתה כל שליטה על חלוקת הפיצויים לשיעורים כנ"ל ועל מועדי תשלומם וכל אלה נעשו עפ"י החלטת אל על בלבד. הפיצויים שהמשיב קיבל פטורים בחלקם ממס הכנסה ובחלקם חייבים. לפני יום 1.10.79 היה שיעור הפיצויים הפטור ממס הכנסה לפי תקרת פטור של 1210 שקלים לכל שנת עבודה ואילו היתרה היתה חייבת במס הכנסה. ביום 1.10.79 הועלתה התקרה ל-2500 שקלים לשנת עבודה. השאלה המתעוררת בערעור היא כיצד יש לחשב את הפטור על הפיצויים שנתקבלו במועדים שונים שבהם חלו תקרות פטור שונות. פקיד שומה קבע כי יש לנכות את הפטור כולו מסכום הפצויים עפ"י התקרה שהיתה בתוקף ביום הפרישה. (בשלב הערעור נסוגה ב"כ המערער מהגישה שראתה את יום הפרישה במועד הקובע והסכימה כי המועד הקובע לענין תיקרת הפטור לא יהיה יום הפרישה אלא יום הקבלה של השעור הראשון של הפיצויים). כיון שהפיצויים שולמו במספר שעורים טוענת ב"כ המערער כי היום הקובע הוא יום הקבלה של השעור הראשון (שיטת המיצוי) ואין משיבות לכך שהפיצויים שולמו בשיעורים ובמועדים שונים שבהם היו בתוקף תקרות פטור שונות. רק אם נותר פטור שלא נוצל או מוצה ע"י השעור הראשון, רק אז ניתן לנכות אותו חלק ממנו שלא נוצל מהשעור הבא כשהוא מעודכן לפי התקרה שבתוקף בעת תשלומו. מאחר ובענייננו השעור הראשון שנתקבל ע"י המשיב עולה על תקרת הפטור במועד קבלתו לא נותר דבר לניכוי מהשיעור השני. ביהמ"ש לא קיבל את דרך החישוב לפי "שיטת המיצוי" אלא נקט בשיטת חישוב אחרת שהיא "השיטה היחסית". לפי שיטה זו אין מנכים את מלוא הפטור מן השעור הראשון. כשהתשלום נעשה בכמה שעורים מנכים רק חלק מהפטור מכל שעור ושעור במועד קבלתו לפי היחס שבין כל שיעור לסכום הפיצוי הכולל. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי שיטת המיצוי היא השיטה שיש לנהוג בתשלום פיצויים כמו במקרה הנדון ולפיכך החזיר על כנה את שומת המערער, פרט לכך שהיום הקובע יהיה יום תשלום השעור הראשון ולא יום הפרישה. שינוי זה יש בו עניין שכן לפי החוק מעודכנים התשלומים ע"י התאמה למדד.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' מרגלית למערער, המשיב לעצמו. 10.3.87).