ע.א. 711/84 - בנק דיסקונט נגד אברהם פישמן ואח'
*התנגדות בנק לבצע עיקול על נכסי חייב בגובה שכר עבודה הפטור מעיקול(הערעור נתקבל).
א. המשיב נקט בהליכי הוצל"פ נגד פלוני ובמסגרת זו ביקש המשיב כי יוטל עיקול על כספי פלוני המצויים בחשבונו בסניף בנק דיסקונט בנתניה. בקשת המשיב נענתה בחיוב וממשרדי הוצל"פ נשלחה לבנק הודעה בהתאם לסעיף 45 לחוק לעקל לטובת המשיב משכורת וכספים של פלוני עד סכום שננקב בהודעה. המערער אישר את קבלת ההודעה והשיב כי בכפוף לחוק הגנת השכר אין בחשבונו של פלוני כספים הניתנים להעברה בהתאם לצו. המשיב פנה לראש ההוצל"פ וביקש ממנו להורות למערער להעביר ללשכת ההוצל"פ את כספי החייב וזאת בהסתמך על סעיף 47 לחוק ההוצל"פ. שוב נשלמה למערער הודעה בהתאם ולדרישה אחרונה זו השיב המערער כי אין בידו כספים של החייב. המשיב חזר ופנה לראש ההוצל"פ והפעם בהתאם לסעיף 48 של חוק ההוצל"פ ובקשתו היתה לחייב את המערער בתשלום סכום החוב. הבקשה נדונה בפני ראש ההוצל"פ שהתייחס גם לבקשת המערער למחוק את ההליך. ראש ההוצל"פ החליט כי: הנושא הוכרע קודם לכן על ידי הרשם שדן בענין וחייב את המערער להעביר להוצל"פ את כספי החייב; לגופו של ענין דחה ראש ההוצל"פ את עמדת המערער שאין עליו להעביר את כספי החייב למשרד ההוצל"פ.
ב. המערער הסתמך על סעיף 50(א) הקובע אילו נכסים אין מעקלים בידי צד שלישי ובכללם סעיף 50(א)(3) "כספים המגיעים לחייב שאינו עובד בשכר כדי סכום שכר העבודה הפטור מעיקול". ראש ההוצל"פ דחה את טענת המערער וקבע כי "כל עוד החייב אינו עובדו של צד ג' אין אותו צד ג' יכול לטעון כל טענה המבוססת על חוק הגנתהשכר" ולכן אי העברת הכספים היתה ללא הצדק סביר ועל המערער לשלם למשיב את הסכום הפסוק. הבנק הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשם ושוב הסתמך על סעיף 50(א)(3) אך השופט המחוזי לא דן בטענה לגופה שכן היה סבור כי "ההחלטה נשוא הערעור מהווה שלב שני. בשלב הראשון ניתנה החלטה... הדוחה את טענות המערער ומחייבת אותו להעביר את סכום העיקול ללשכת ההוצל"פ. על החלטה זו לא הוגש ערעור והיום הערעור הוא על החלטה שנייה החוזרת בעיקריה על ההחלטה הראשונה. משלא הוגש ערעור על ההחלטה הראשונה הפכה לחלוטה ותקיפת ההחלטה השנייה שוב בעצם מהווה דרך לתקיפה עקיפה על ההחלטה הראשונה וזאת אין להתיר". הערעור נתקבל.
ג. לענין דחיית הערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי מבלי לדון לגופו של ענין - לא הרי ההחלטה של ראש ההוצל"פ שדן בענין לראשונה, עפ"י בקשה לפי סעיף 47 לחוק ההוצל"פ, כהרי ההחלטה השניה של ראש ההוצל"פ (ע"י רשם אחר) שעניינה דרישה לחייב את צד ג' בתשלום סכום החוב במקום החייב עצמו מכח סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. ההחלטה של הרשם הראשון חייבה אופרטיבית את המערער לממש את צו העיקול ולהעביר את כספי החייב להוצל"פ ואילו ההחלטה של הרשם השני היא כבר לא בגדר הוראה מנהלית אלא פסק דין שיפוטי המחייב את צד ג' בתשלום סכום החוב. החלטה זו דינה כדין פסק דין של בימ"ש שלום וקיימת זכות ערעור על החלטה כזו לביהמ"ש המחוזי.
ד. לגופו של ענין - חוק ההוצאה לפועל נועד להעמיד לרשות הציבור מנגנון שיכול לממש את פסקי הדין שניתנו לטובת הזכאי נגד מי שמחויב בדין. מאידך ביקש המחוקק שלא לגרום לכך שבהפעלת מנגנון הגבייה יהפוך החייב לחסר כל ונטל על החברה. מכאן מספר הוראות שבסיסן הרעיוני הוא סוציאלי במהותו. ביהמ"ש הבא לפרש הוראות חוק יתן אמנם את הדעת ללשון החוק ומשמעותו הפשוטה ככל שנוסחו ברור, אולם תמיד ישווה השופט נגד עיניו גם את תכליתו של החוק והמטרה אותה ביקש להשיג המחוקק בנסחו את הנורמות הנאותות והכללים המחייבים. אם בודקים את תכלית החוק דנא
המסקנה היא שסעיף 50(א)(3) בא לתת הגנה לאיש שאינו שכיר שלא יעקלו כספיו במסגרת אותו סכום שהוא זורק לו למחייתו כפי שחוק הגנת השכר מגן על שכרו של עובד בשכר שאין לעקל עד גובה של סכום מסויים. המסקנה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ומגשימה את תכלית החוק והיא תואמת את דברי ההסבר אשר הושמעו כאשר הובא החוק לאישור בכנסת. במלאכת הפרשנות הנאותה ניתן להתייחס לדברי מביא החוק ולנוסח הצעת החוק עובר לדיון וזאת כדי לעמוד על ההיסטוריה החקיקתית של החוק וכוונת המחוקק הנלמדת ממנת המסקנה היא שדין אחד לעובד בשכר שנכס משלו (שכרו) אין לעקלו מכח סעיף 50(א)(1) ועובד עצמאי שכספים מסויימים המגיעים לו מצד שלישי לא יעוקלו מכח סעיף 50(א)(3).
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט ד. לוין והוסיף עליו השופט בך שציין כי אכן סעיף 50(א)(3) אינו מוגבל למקבלי שכר עבודה בלבד ויש להחילו על כל חייב בין שהוא עצמאי ובין שהוא שכיר. אולם פירוש זה מעלה אי אלה קשיים, שכן עפ"י פירוש זה כאשר לחייב כזה יהיו חשבונות רבים בבנקים רבים יצטרך כל בנק לעכב ולא להעביר להוצל"פ סכום בגובה השכר המינימלי שהחוק משאיר בידי החייב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. עו"ד ש. טמיר למערער, עו"ד א. פישמן למשיב, עו"ד גב'פליאה אלבק למדינת ישראל. 5.2.87).
ע.א. 502/84 - קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נגד אברהם הורוביץ ואח'
*חיוב קרנית בפיצוים בגין תאונת דרכים ושיעור החיוב(הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. המערער הוא עובד של רשות הנמלים שהועסק בטעינת מוטות ברזל על גבי משאיות. באחד הימים עמד על גרור של משאית והגרור הוטען ע"י מנוף. תוך כדי הטענת מוטות הברזל ע"י המנוף נפגע המערער. תחילה תבע את מעבידתו אך התביעה נדחתה על הסף באשר ביהמ"ש סבר כי המערער נפגע "בתאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המערער הגיש תביעה חדשה, והפעם כנגד קרנית. זו גרסה כי נהג המשאית בעת התאונה היה אחד המבוטח אצל הסנה וכתב התביעה תוקן בהתאם ואף הסנה והנהג נעשו נתבעים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לדעת מי היה הנהג של המשאית, שכן באותו יום עמדו במקום שש משאיות ואין יודעים על איזה משאית אירעה התאונה, ולפיכך קבע כי האחריות מוטלת על קרנית. זאת עפ"י סעיף 12 לחוק הפיצויים הקובע כי הקרן תפצה נפגע כאשר "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". משקבע ביהמ"ש את אחריות קרנית לתאונה חייב אותה בתשלום פיצויים ובכלל זה בגין הפסד שכר, וכן חייב את קרנית בתשלום %25 מסכום הפיצויים עפ"י הוראות סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי. הערעור באשר לאחריות קרנית ולפיצויים בגין הפסד שכר נדחה פה אחד ואילו הערעור באשר לתשלום %25 מסכום הפיצויים עפ"י סעיף 152 (ג) נדחה ברוב דעות השופטים ברק ווינוגרד, בפסק דין מפי השופט ברק, כנגד דעתו החולקת של השופט לוין.
ב. באשר לשאלת אחריותה של קרנית היינו, אם התקיים כאן התנאי כי "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע" - עפ"י הראיות הוטענו באותו יום שש משאיות, חמשה מבית ששת הנהגים העידו במשפט וקרנית עשתה כל מאמץ לקבוע מי מבין הששה הוא הנהג שעל משאיתו אירעה התאונה. עפ"י חומר הראיות קבע ביהמ"ש שאין ידוע באיזו משאית אירעה התאונה ומכח מסקנה זו, כאשר האחראי לפיצויים אינו ידוע, מוטלת האחריות על קרנית. אמנם לקרנית ידוע כי אחד מששת הנהגים אחראי לתאונה אך זהותו אינה ידועה ואין בידו של הנתבע לתבוע פיצויים מאת המבטח. אין לדרוש מהנפגע, לשם הטלת האחריות על קרנית, כי יקדים ויתבע כל אחד מששת הנהגים, ורק אם תביעתו תכשל, יוכל לפנות בתביעה כנגד קרנית. דרישה כזו נוגדת את מגמת החוק שהיא להכיר ככל הניתן בשלב מוקדם יותר בזכאותו של הנפגע.
ג. אשר לשיעור הפיצויים - טוענת קרנית כי לא היה מקום לפסוק למערער פיצוי בגין הפסד השתכרות שכן המשיך לעבוד ברשות הנמלים ויכול היה להתמיד בעבודה זו לולא פרש מרצונו. טענה זו אין בה ממש שכן ביהמ"ש קבע כי בעקבות התאונה לא יכול היה המערער להמשיך בעבודות סבלות והוצרך לעסוק בעבודות נקיון. כושר השתכרותו נפגם בשל הנזק במרפק וביהמ"ש ערך חשבון זהיר מאד של הפסד ההשתכרות ואין להתערב בכך.
ד. הועלתה טענה נגד פסיקת פיצוי בשיעור %25 מסכום הפיצויים, עפ"י הוראות סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי. לעניין זה צויין כי בכתב התביעה לא באה דרישה לתשלום זה והדעות חלוקות גם בשאלה אם נתמלאו דרישות סעיף 152(ג) לחוק הביטוח, שכן המערער לא הודיע למוסד על הגשת תביעתו. סעיף זה קובע כי "הגיש הזכאי לגימלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 150(א), והזכאי לגימלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגימלה זכאי לפחות ל- %25 מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה קביעה". סעיף 152(ד) לחוק קובע כי "ההודעה האמורה... תשלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחר בתביעות המוסד והזכאי לגימלה". אין כל דרישה כי ייאמר בפרשת התביעה כי התובע מבקש להפעיל את הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח, ועל כן גם אם לא נכללה תביעה כזו בכתב התביעה אין הדבר מונע את חיוב המערער בתשלום הסכום הנ"ל. לעומת זאת נקבע בחוק כי הזכאי לגימלה צריך להודיע למוסד על הגשת תביעתו וכי ההודעה תשלח בדואר רשום תוך זמן סביר. בעניין שלפנינו לא נשלחה הודעה ע"י הזכאי למוסד לביטוח לאומי, אך המוסד היה מודע לתביעה ועובדי המוסד העידו בביהמ"ש המחוזי בקשר לסכומי הגימלה המשולמים למערער ועל פי עדותם נעשו חישוביו של ביהמ"ש. השאלה שהתעוררה היתה אם יש בעובדה זו כדי לקיים את דרישת החוק.
ה. השופט ברק בדעת הרוב השיב על השאלה הנ"ל בחיוב. לדעתו, מטרת ההוראה היא לגרום לכך שהמוסד לביטוח לאומי יהא מודע לכך שהתביעה הוגשה כדי שיוכל למצות את זכויותיו על פי החוק ומטרה זו מושגת אם לאחר הגשת התביעה מודע המוסד לביטוח לאומי הלכה למעשה שהוגשה תביעה. אין לראות בדרך הקבועה בסעיף 152(ד) דרך יחידה לביצוע הנטל המוטל על הנפגע אם כי זו הדרך הטובה ביותר. מטרת הוראת סעיף 152(ד) היא להבטיח את המידע הדרוש לביטוח הלאומי ואם מידע זה מגיע, הלכה למעשה, בדרך אחרת, התמלאה דרישת החוק. לקביעה זו הצטרף השופט וינוגרד.
לעומת זאת סבר השופט ד. לוין כי המשיב לא יצא ידי חובת סעיף 152 הנ"ל ולפיכך אין לחייב את קרנית בתשלום %25 הנדונים. תכלית ההוראות בסעיף 152 ברורות, דהיינו, אם נפגע אדם בתאונה והוא זכאי לגימלה מהמוסד ולפיצוי מצד שלישי, והמוסד עצמו זכאי לתבוע את הפוגע בגין סכומי הגימלה שנתחייב, יהיה הפוגע חייב בתשלום מלוא הפיצוי למוסד ולנפגע גם יחד, היינו %75 למוסד ו- %25 לנפגע. מטרת ההודעה היא שתינתן למוסד שהות מספקת לשקול ולהחליט אם להגיש תביעה ואם להצטרף לתביעתו של הניזוק כדי שהתביעות תתבררנה ביחד. אין מדובר בסעיף 152 על מידע שהגיע למוסד באקראי, אלא על הודעה למוסד תוך זמן סביר בדואר רשום. גם אם ניתן להיות ליברלי מבחינת הדרישה כי ההודעה תשוגר בדואר רשום דווקא, כשמוכח כי ההודעה נמסרה בפועל במשרדי המוסד, עדיין לא ניתן לוותר על משלוח הודעה בכלל. בענייננו הגיעה הידיעה על דבר התביעה לידיעת עובד במוסד הביטוח לאומי כעבור שנתיים מיום הגשת התביעה וזאת כאשר תיק הגימלה הוזמן לביהמ"ש ועובד סניף המוסד בבאר שבע הוזמן למסור עדות. אין לראות בעצם משלוח הודעה כזו לאותם פקידים ידיעת המוסד על דבר הגשת התביעה וטיבה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, וינוגרד. עו"ד יקותיאלי למערער, עו"ד מאור למשיבים. 26.2.87).
ע.א. 37/85 - הנס ברבלק ואח' נגד אברהם שביט ואח'
*המצאת פרוטקולים של אסיפות כלליות של חברה לבעלי המניות(הערעור נדחה).
א. החברות המערערות (המערערות 7,8) חוייבו להמציא למשיבים העתקי פרוטוקולים של האסיפות הכלליות, ולגבי האסיפות בהן לא נערכו פרוטוקולים נצטוו להמציא תצהיר על כך שפרוטוקול לא נערך. המשיבים הם בעלי מניות בחברות ותבעו להורות לחברות באמצעות המנהלים להעביר אליהם את העתקי הפרוטוקולים כאמור של האסיפות הכלליות. נתעורר ויכוח עובדתי בנוגע לשאלה אם בכלל מצויים פרוטוקולים כאלה ברשות החברות, אך ביהמ"ש לא הכריע בשאלה זו שכן המבקשים הסכימו להסתפק בתצהיר המבקשים שלא היו פרוטוקולים לגבי אסיפות בהן לא נרשם פרוטוקול. ביהמ"ש הורה על הגשת תצהיר ופרוטוקולים למשיבים כאמור בקבעו כי זכותו של בעל מניות לעיין בפרוטוקולים עפ"י סעיף 120 לתיק החברות היא זכות החלטית, היינו הוראה שלא ניתן להתנות עליה. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים טען כי סעיף 120 לפקודה הוא בעל אופי דיספוזיטיבי וכן טען שהנוהג הקיים בחברות המערערות מאז הווסדן היה שלא לרשום פרוטוקולים וכי בכך נוצרה התנאה על הסעיף אשר שללה את המשך תחולתו של הסעיף. טענה זו יש לדחות שכן סעיף 120 הנ"ל הוא סעיף קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו. ממילא אין יסוד לטענה שהפרתו היא הנוהג בחברות המערערות מיום היווסדן. אשר לטענת המערערים כי דרישת המשיבים לעיין בפרוטוקולים נועדה רק לשם הטרדה משום שהמשיבים לא טענו שנשללה מהם זכות כלשהי שהגיעה להם מכוח החלטה כלשהי של האסיפה הכללית - לא היה על המשיבים להצביע על זכות שלהם שהיעדר פרוטוקולים מונע את מימושה. הזכות שלהם היא עצם זכאותם לעיין בפרוטוקול וזכות זו הופרה על ידי המערערים. די בכך כדי להעניק למשיבים את הסעד שאותו הם תובעים.
ג. עוד טוענים המערערים כי הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי לא עמדה בחובת ההנמקה הראויה. גם טענה זו יש לדחות. הנמקת השופט היתה קצרה אך מספקת. השופט קבע כי "זכותם של המבקשים לקבל את הפרוטוקולים מעוגנת בצורה ברורה בסעיף ..120. זכות זו.. הינה זכות החלטית ואין כל יסוד בטענות ב"כ המשיבים החולק על זכותם של המבקשים". הנמקה זו עונה לטענות ההגנה ועולה כדי הנמקה מספקת. אין כל צורך בפירוט יתר שאינו מוסיף דבר.
ד. טענה נוספת בפי המערערים שביהמ"ש המחוזי צריך היה למחוק את התובענות בנוגע לדירקטורים שכן לא נטען בתצהיר המשיבים כאילו מי מהדירקטורים התיר את הפרת סעיף 120 כנדרש בסעיף הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי אמנם לא מחק את התביעות נגד הדירקטורים אך בפסק דינו הורה לחברות ולא לדירקטורים לפעול. על כך טוענים המערערים כי סעד כאמור, היינו הוראה להורות לחברות, לא נתבקש ע"י המשיבים ועל כן לא היה ביהמ"ש יכול לתתו. אין לקבל טענה זו. בידי ביהמ"ש מרווח סמכויות מספיק כדי להיענות למבוקש (תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי).
ה. טענות אחרות של המערערים נוגעות לענין פסיקת הוצאות, היינו כי ביהמ"ש לא פסק הוצאות לטובת הדירקטורים למרות שלא חייבם לעשות פעולה כלשהי וכי פסק הוצאות לחובת החברות למרות שהמשיבות לא ביקשו זאת. אין לקבל טענות אלה. הכלל הוא שעניין ההוצאות מסור לשיקול דעת ביהמ"ש הדן במשפט וביהמ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בדרך כלל בשיקול דעת זה אלא במקרים קיצוניים ונדירים. אין זה המקרה שלפנינו. אשר לטענה שנפסקו הוצאות נגד החברות בלא שהדבר נתבקש - אין חובה לכלול בקשת הוצאות בכתב התביעה שכן פסיקת ההוצאות היא סעד כללי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דניאל ש. הופר למערער, עו"ד צבי פירון למשיבים. 18.3.87).
ע.א. 650/84 - צבי ושרה שטרן נגד שמואל זיונץ
*פירוש ערבות והפעלת שטר משכנתא(הערעור נדחה).
א. המערערים שטרן ואינדיג ניהלו שותפות של יצור תכשיטים ובשנת 1981 החל העסק להתנהל במסגרת חברה בע"מ. המשיב טיפל בענייני החשבונות והכספים של החברה וגם השיג עבורה מימון שלא היה בידי המערערים להשיג. להבטחת ערבויות והתחייבויות (להלן: בטוחות) שהמשיב נתן, מישכנו לו שטרן ואינדיג את דירות המגורים שלהם בשטרי משכנתא. החברה הסתבכה בחובות והמשיב ביקש לממש את המשכנתאות. המערערים טענו כי המשכנתאות אינן חלות על אותן בטוחות שבגינן ביקש המשיב לממש את המשכנתאות. לטענת המערערים נועדו המשכנתאות להבטיח את המשיב נגד הבטוחות שנתן בגין התחייבויות החברה בעבר, לפני חתימת שטרי המשכנתא, אך לא בגין העתיד. לגירסתם, האשראי שהחברה קיבלה כנגד הבטוחות שניתנו ע"י המשיב כבר סולק והחובות הם כאלה שנוצרו לאחר שנחתמו המשכנתאות. המערערים הסתמכו על סעיפים של שטרי המשכנתא בם מדובר בלשון עבר "הממשכנים ממשכנים את הדירה..." בגין הערבויות או בטחונות שנתן (המשיב) לבנקים או לספקים... אם ימומשו הערבויות או הבטחונות ש(המשיב) מסר לבנקים או לספקים..." וכו'. טענת המערערים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בעוד בני הזוג אינדיג הגיעו לפשרה עם המשיב ערערו המערערים על החלטת ביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה.
ב. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי היה כי התיבה "נתן" אינה מצביעה באופן חד משמעי על זמן עבר. הוא הדין באשר למלה "מסר". השופט סבר כי הפרשנות הפנימית העולה מהסעיף הרלוונטי באשר לשאלה אם מדובר בלשון עבר או בלשון עתיד אינה חד משמעית ועל כן החליט לפרש את אומד דעתם של הצדדים מתוך הנסיבות. השופט התיר על כן ראיות בעל פה חרף התנגדות המערערים שטענו כי אין להביא ראיות לסתור את הדברים הכתובים בלשון עבר בשטר המשכנתא. אין לקבל את דעת השופט כי הפרשנות הפנימית של החוזה ניתנת להתפרש הן כלשון עבר והן כלשון עתיד. לפי פרשנותו הפנימית של הסעיף נכונה טענת המערערים שמדובר בלשון עבר. מתעוררת השאלה אם אעפ"כ רשאי ביהמ"ש לבחון את אומד הדעת של הצדדים עפ"י פרשנות חיצונית בהתייחס לכלל נסיבות המקרה שאין להן זכר בשטר המשכנתא ובשאלה זו התמקדו טענות באי כח הצדדים.
ג. ניתן להשאיר את השאלה ללא הכרעה שכן אין נזקקים כאן לפרשנות חיצונית. די בפרשנות הפנימית של שטר המשכנתא כולו כדי להגיע לתוצאה שהמשכנתא לא הוגבלה לבטוחות המשיב בגין התחייבות החברה שכבר היו קיימות בעת חתימת המשכנתא ומאז כבר סולקו. בעת חתימת שטר המשכנתא כבר נתן המשיב שלושה בטחונות לבנקים אשר אחד מהם, שנחתם ע"י שטרן, אינדיג והמשיב, קובע כי "החתומים מטה ערבים עבור קיום כל התשלומים וההתחייבויות מאיזה מין וסוג שהוא שהתחייב או יתחייב בם בעתיד לבוא (החברה)... כלפי הבנק על כל סניפיו". נאמר עוד שהשעבוד ניתן כבטחון למתן אשראים ושרותים בנקאים אחרים "מדי פעם בפעם" בכל סניפיו של הבנק. מכאן שאף כי שטר המשכנתא מדבר על בטוחות שהמשיב "נתן", בלשון עבר, הרי שהבטוחות שניתנו על ידו בעבר אינן מצטמצמות לאשראי שהחברה כבר היתה חבה בעבר, אלא הן פרושות גם על אשראי שיתקבל בעתיד, לאחר חתימת שטר המשכנתא. חובות אלה של החברה מכוסים ע"י שטר המשכנתא לא מפני שסעיפי שטר המשכנתא חלים גם על בטוחות שהמשיב יתן בעתיד, אלא מפני שהבטוחות שהוא כבר נתן בעבר מכסות גם כספים שינתנו לחברה בעתיד ע"י הבנק או איזה מסניפיו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. דנציגר למערערים,עו"ד א. קרת למשיב. 18.2.87).
ע.א. 643/85 - ליאת לב ואח' נגד יהונתן לב
*מזונות(הערעור נדחה).
א. המערערים 1 ו- 2 הגישו נגד אביהם, המשיב, תביעת מזונות ואליהם הצטרפה בגין אותו חיוב גרושתו של המשיב, היא המערערת השלישית (המערערת). במרץ 1983 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי ובו נקבע כי המערערים לא צייתו לפס"ד תקף של ביה"ד הרבני הקובע שהם יהיו בחזקת אביהם או במוסד ולפיכך דינם הוא דין מרדנים ואין המשיב חב אלא בהשלמת מחסורם במידה שאמם אינה מסוגלת לזונם במלוא הדרוש להם. המשיב חוייב בתשלום סכום מסויים למזונות כשהסכום צמוד. ביהמ"ש העליון קיבל בשעתו את ערעור המערערים על פסה"ד והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בתביעה להחזקת הילדים שהמערערת הגישה ונתעלמה מהשופט וכדי לבחון מה המשמעות שיש לייחס לעובדה שהמערערת הוכרזה כפושטת רגל. הדיון הוחזר לשופט אחר ובפסק דינו קבע כי אין ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בתובענת ההחזקה בילדים וכי פסק ההחזקה של ביה"ד הרבני שהילדים יהיו בידי האב עומד על כנו. לגופו של ענין חזר ופסק כי דין המערערים דין מרדנים, ובאשר ליכולת המערערת בחן את מידתה וחזר על החיוב שבפסק דינו של ביהמ"ש בגילגולו הקודם של הדיון. המערערים 1 ו- 2 בגרו בינתיים וטענותיהם סבו אך למזונות העבר. הערעור נדחה.
ב. הטענה העיקרית של המערערים היתה ששגה ביהמ"ש בקבעו שאין הוא מוסמך לדון בתביעה להחזקת הילדים וכן לגופו של ענין אין דינם כדין מרדנים משום שהמשיב גרשם מביתו. יש לדחות את הטענה. ענין החזקת הילדים נכרך בתביעת הגירושין לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים ולפיכך הסמכות היתה בידי ביה"ד. נוסף לכך, בהסכם הגירושין התיימרו בני הזוג לפעול גם בשם הקטינים בתנאי שביה"ד ידון בדבר לטובת הילדים וביה"ד אכן נתן דעתו על טובת הילדים כאשר אישר את הצהרת בני הזוג לגבי הסמכות. כיון שכך הרי שביה"ד הרבני הוא לבדו מוסמך לדון בעניין ההחזקה. היוצא מכך שגם טענת המערערים לגופה שאין הם מרדנים אינה פתוחה לפניהם בביהמ"ש המחוזי שכן בערעור הקודם בביהמ"ש העליון נקבע כי אם אכן הסמכות לדון בתביעה להחזקת הקטינים נתונה לביה"ד הרבני הרי שהמסקנה בדבר מרדנות הקטינים נכונה היא. על כן, בנושא המרדנות כבר הכריע ביהמ"ש העליון סופית ואין המערערים רשאים לפתוח את הפרשה שנית בגלגולה הנוסף של הפרשה.
ג. אשר לשיעור המזונות - באו ראיות לפני ביהמ"ש על עסקות בסכומי עתק שעשתה המערערת ושהותירו בידיה סכומים ניכרים וטובין בשווי רב שהגיעו אליה כתוצאה ממעשי מרמה וזאת על אף היותה של המערערת פושטת רגל. פושט רגל אינו הופך פסול דין ועסקאות שעשה והשלים לפני התערבות הנאמן תופסות. על כל פנים, בפועל קבלו המערערים את כל צרכיהם.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. 25.2.87).
ע.א. 308/81 - מזיאנה כהן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן ואח'
*בקשה לביטול הפקעת מקרקעין(הערעור נדחה).
א. חלקה פלונית נמצאת בשטח שיפוטה של הועדה המקומית ברמת גן. האזור היה, על פי תכנית המתאר המקורית, מיועד למגורים, וב- 1953 אושרה תכנית מתאר מתקנת ששינתה ייעוד חלק משטח האזור, שכלל את החלקה של המערערים, מאזור מגורים לאיזור המיועד להפקעה כמגרשים ציבוריים. בתאריך הרלבנטי היתה החלקה רשומה בשמו של מורישם של המערערים, אך כיון שהמנוח היה תושב תוניס שהיא ארץ אויב, קיבל האפוטרופוס הכללי לידו את ניהול החלקה. ב- 1956 נתנה הרשות המקומית היתר ל"משכן המלאכה ע"ש קריניצי" להקים בחלקה בניין שיכיל אולם ובמה, מזנון וחדרי
משרדים. כל זאת עוד בטרם נסתיימו הליכי ההפקעה הקבועים בחוק. רק ב-1970 התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעה על רכישת החלקה. הבעלים של החלקה הגיעו ארצה ב- 1956 ונפטר אותה שנה. ב- 1960 פנו היורשים לרשות המקומית ודרשו החזרת החזקה, ב- 1963 הגישו המערערים תובענה לבימ"ש השלום לסילוק ידם של המשיבים מהחלקה, הדיון נדחה מפעם לפעם וב- 1964 נמחקה התובענה מחוסר הופעה מטעם היורשים.
ב. המערערים פנו לבג"צ ב- 1980 אך עתירתם נדחתה ובג"צ ציין כי החלקה הוקנתה לעיריה ולעותרים סעד בהגשת תביעת בעלות בביהמ"ש המחוזי ואז יוכלו להעלות בגדר סמכותו הנגררת של ביהמ"ש המחוזי גם את הטענות שביקשו לעורר בבג"צ נגד כשרות ההפקעה. המערערים אכן פנו לביהמ"ש המחוזי ועתרו שביהמ"ש יצהיר כי ההפקעה בטלה מדעיקרא ויש להחזיר את הבעלות בחלקה לשמם של המערערים ולשלם להם דמי שימוש ראויים. הדיון בביהמ"ש התנהל בשני שלבים. בשלב הראשון דן ביהמ"ש בשאלת בטלות ההפקעה ונתן פסק דין שבו דחה את טענת בטלות ההפקעה. על אותו פסק דין הוגש הערעור דנא. בשלב השני דן ביהמ"ש בנושא הפיצויים ונתן פסק דין לאחר שכבר הוגש הערעור הנוכחי. באשר לשיעור הפיצויים לא הוגש ערעור. בעניין ההפקעה טוענים המערערים כי הועדה המקומית לא הפעילה את שיקול דעתה בעת שהחליטה לבצע את ההפקעה, כי הועדה פעלה עפ"י מניע זר, כי החלקה לא היתה דרושה לצרכי ציבור, כי הועדה לא עמדה בתנאי התכנית המתקנת, טענת שיהוי וכן העלו כטענה חילופית במסגרת הטענות את נושא הפיצויים. הערעור נדחה.
ג. בענין שיקול הדעת - כאשר הועדה החליטה לבצע את ההפקעה בקרקע שנועדה להפקעה במסגרת תוכנית מאושרת, פעלה הועדה מכח סמכותה הנגזרת מהוראות התכנית. קודם שנתאשרה התכנית, בענייננו התכנית המתקנת, נשקלו נתוניה על ידי הרשות המוסמכות וכן נשקלו ההתנגדויות ורק לאחר מכן קיבלה התכנית את אישורה הסופי. אין החוק מחייב את הועדה המקומית לשוב ולשקול מחדש, מדי פעם, כאשר היא מבצעת את התכנית המאושרת או התכנית המתקנת, כאשר איש מהנוגעים בדבר לא התנגד להפקעה במועד המתאים בעת אישור התכנית. לפיכך הטענה שהחמיצו המערערים ושלא נטענה בשעתה כנגד התכנית עצמה, אין הם יכולים להעלות עתה דרך הדלת האחורית.
ד. טוענים המערערים כי בעת אישור התכנית היה הבעלים הרשום תושב ארץ אויב, ואולם המערערים היו אז מיוצגים ע"י האפוטרופוס הכללי, ואילו היה לאפוטרופוס מה לומר בקשר לתכנית היה מתייצב בפני הועדה ומשמיע כל טרונייה שבפיו נגד התכנית. יתירה מזו, המערערים הגיעו ארצה בשנת 1957 וכבר בשנת 1960 החלו לטפל בנושא החלקה ומני אז חלפו שנים רבות מבלי שנקטו בצעד בעל משמעות בקשר עם הזכויות שהם נאחזים בהן היום. על כן יש לדחות טענה זו. טענה אחרת בפי המערערים כי חלפו 17 שנה מאז אישור התוכנית המתקנת ומאז השתנו הנסיבות. בענין זה יצויין שוב כי בשנת 1960 הוחל במו"מ מייגע בין המערערים לבין הרשות המפקיעה כדי להגיע לפתרון שישביע את רצונם של המערערים אך המאמצים לא הועילו.
ה. אין לקבל את הטענה כי לועדה המקומית היה מניע זר וכי ביצוע ההפקעה בא כדי לחפות על המשגה של תפיסת החזקה בחלקה בשנת 1956 שלא כחוק לפני שבוצעה ההפקעה. ההחלטה לבצע את ההפקעה נתקבלה ע"י הועדה המקומית במסגרת התוכנית המתקנת והחלקה היתה עפ"י התוכנית מיועדת להפקעה. אין לראות בעובדה שנעשה משגה ושתוקן בדיעבד משום מניע זר שיחייב את פסילת ביצועה של ההפקעה. אשר לטענה שלא היה צורך בהפקעה לצרכי צבור - עפ"י הביטוי של צרכי צבור והגדרתו נכנס הבנין שנבנה למסגרת בניין ציבורי במובן תקנותיה של התכנית. אשר לטענה כי
היתה חריגה מתנאי התוכנית - עקרונית לא נראה שמדובר בחריגה מהתכנית המתקנת וגם אם היתה חריגה מסויימת הרי אין לפסול את ההפקעה בשל פגם בשמוש שנעשה בקרקע לאמר ההפקעה כאשר רובו של השטח שהופקע כבר נבנה. אשר לטענה של שיהוי מפרסום התכנית המתקנת ועד להפקעה - אין לומר כי היה ביטוי להזנחה באשר ליישום ההפקעה. תוך שלוש שנים בלבד מיום שנכנסה התוכנית המתקנת לתקפה כבר נתפסה חזקה בחלקה והחל השימוש בה ומשמעות הדבר שאין לפנינו מקרה של יעוד לעתיד לבוא שלא יצא מהכוח אל הפועל.
ו. נותרה ההשגה הנוגעת לשיעור הפיצויים ואולם בשאלה זו אין ביהמ"ש שלערעור יכול לנקוט עמדה, שכן הערעור הוגש לפני שניתנה ההחלטה בענין הפיצויים ובאשר להחלטה בדבר הפיצויים לא הוגש ערעור בכלל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד שגב למערערים, עוה"ד ש. נאור ובן דוד למשיבים. 5.2.87).
ע.א. 542/83 - יורשי סלבדור סעיד אל קטן ואח' נגד אבנר אזולאי ואח'
*תביעת פינוי(הערעור נדחה).
א. המערערים הגישו תביעת פינוי נגד המשיב בגין דירה בת שלושה חדרים בנחלת שבעה בירושלים. עילת התביעה היא שהמשיב מחזיק בדירה ללא זכות חוקית ונטען גם כי המשיב מסר את המושכר בשכירות לשמושה של המשיבה השניה אך ענין זה ירד מן הפרק כשהמשיבה השניה עזבה את המושכר. מנגד טען המשיב שהוא דייר מוגן. בימ"ש השלום דחה את תביעת הפינוי, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בנימוק שהמשיב הוכיח זכות חוקית להחזיק בדירה בשרשרת חוזים המובילה אחורנית עד שנת 1938. כן קבע ביהמ"ש כי לא הוכחו נתונים שמכניסים את המקרה לגדרו של סעיף 19(ב) לחוק הגנת הדייר האוסר על העברת המושכר ע"י דייר מוגן גם אם הדבר מותר עפ"י החוזה. הערעור נדחה.
ב. השגתם הראשונה של המערערים היא כי המשיב לא העלה בכתב הגנתו את ענין השרשרת החוזית שהכריעה את הכף לטובתו. טענה זו אינה נכונה. בכתב ההגנה הועלתה הטענה שזכות המשיב במושכר מבוססת על זכות חוזית ומשעשה כן היה רשאי להוכיח טענתו זו. אם סברו המערערים שמדובר בטענה כוללנית היו יכולים לבקש פרטים נוספים להבהרתה וזאת לא עשו. לפיכך לא יכול היה ביהמ"ש לשלול מהמשיב את זכותו להוכיח את הטענה שהוא מחזיק בדירה מכוח זכות חוזית.
ג. אשר לטענת המערערים כי לא הוכחה זכות חוזית - הוגשו חוזים וביהמ"ש סבר כי החתימות אוטנטיות. עפ"י חוזים אלה הושכר המושכר מלכתחילה ע"י הבעלים עם זכות לשוכר להעביר את השכירות לאחר, כאשר הסעיף בחוזה השכירות האוסר על העברת המושכר לאמר נמחק ובמקומו בה הסעיף המתיר העברת השכירות. כך הועברה השכירות מאחד לשני עד להעברתה למשיב. נותרת הטענה כי לפי סעיף 19(ב) לחוק הגנת הדייר חלים הסעיפים שבחוזה המקורי גם בעת הדיירות המוגנת, חוץ מסעיף המתיר העברת השכירות, וכאשר חוזה השכירות מתיר את העברת השכירות אין להעבירה אלא בהסכמת בעל הבית. טענה זו נכונה היא אלא שבמקרה דנן קיים מסמך המראה כי עד לאחר העברת השכירות למשיב נעשה הדבר בהסכמת הבעלים. לפיכך גם טענה זו נופלת.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ש. ברקוביץ למערערים, עו"ד ע. פלדמן למשיב. 15.2.87).
ע.א. 258/85 - מנייביץ אליהו נגד מרים שילה ואח'
*תביעה עפ"י "הסכם קומבינציה" לבניית דירות תמורת מקרקעין (הערעור נדחה).
בין המערערים (המקוריים) שבמקומם בה המערער, לבין המשיבים נחתם הסכם קומבינציה שלפיו אמורים היו המערערים לבנות בנין בן שמונה דירות על
מגרש של המשיבים, כאשר ארבע דירות יהיו למערערים וארבע למשיבים. הוסכם כי המערערים לא יהיו רשאים למכור את הדירות שלהם "לפני תחילת הריצוף בבנין כולו". המערערים פנו לביהמ"ש וביקשו צו המתיר להם למכור את הדירות שיוחדו להם ולרשום הערות אזהרה לטובת הקונים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והנימוק העיקרי היה כי הבקשה הוגשה קודם זמנה, שכן טרם החל הריצוף בבניין כולו כנאמר בהסכם. הערעור נדחה. בין אם יפורש הסעיף הנ"ל בהסכם לפי לשונו ובין אם יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, לא היו המערערים רשאים למכור דירות בבניין לפי שהוחל בפעולת הריצוף ממש. המערערים טענו כי בנו חלקים מהבנין קודם שהגיע השלב המוסכם לבנייתם ומטעם זה אין לייחס לנושא הריצוף חשיבות מכרעת, ואולם גם אם נכונה טענתם שנבנו חלקים קודם המועד, אין הוכחה כי המשיבים הסכימו להפוך את סדרי הבנייה ואת השלבים שנקבעו בהסכם שמסדיר את היחסים ביניהם. אין גם לקבל את טענת המערערים כי האשם להפסקת עבודת הבנייה ואי התחלת הריצוף היה במשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. בלום למערער, עו"ד ע. דיבון למשיבים. 23.2.87).
ע.פ. 78/87 - הלנה סמירנוב נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (גרימת חבלה חמורה) (הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בגרימת חבלה חמורה למתלונן כאשר דקרה אותו בסכין בבטנו וביהמ"ש המחוזי גזר לה שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בפני ביהמ"ש היה מונח תסקיר שירות המבחן המפרט את מצבה האישי העגום של המערערת והמליץ על העמדתה בפיקוח השירות למשך שנתיים. השופט לא התעלם מהתסקיר אך סבר כי התופעה של אלימות המלווה בשמוש בסכינים נפוצה, ועל כן, מבחינת ההיבט הציבורי, אין לפטור את המערערת ללא עונש מוחשי שיהיה בו כדי להרתיע. הסניגורית חזרה והפנתה בערעור את תשומת הלב לנסיבות המקרה ולעובדות המפורטות בתסקיר שירות המבחן ועתירתה היתה לקבל את המלצת שירות המבחן ולהעמיד את המערערת במבחן. נציגת שירות המבחן הבהירה כי המערערת היא נערה אומללה שלא מצאה את דרכה בחיים ובין היתר התדרדרה למעשה העבירה האמור בהיותה במצוקה נפשית ובמצב של שכרות. כיום מתגבשות תכניות טיפוליות שיש בהן, כדי להושיע את המערערת. לשירות המבחן תחושה כי מצויים במערערת כוחות להתמודד עם המצב ולהשתלב בתכניות המוצעות לה. לפיכך הציעה נציגת שירות המבחן להעמיד את המערער במבחן טהור. אפשרות אחרת שהומלצה היתה לדחות את שמיעת הערעור לחצי שנה ולחזור ולדון בעניין לאחר שייעשה נסיון לשקם את המערערת. התובעת מאידך סברה כי גזר הדין הולם את הנסיבות בהתחשב במציאות העגומה שאנו עדים לה, כאשר מתרבים המקרים בהם נפגעים אזרחים שלוים ותמימים מאלימותם של נושאי סכינים. על כן היא ביקשה לדחות את המלצת שירות המבחן. עם זאת הבהירה שאם בכל זאת יהיה ביהמ"ש סבור כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ראוי שהמערערת תעמוד בפיקוח שירות המבחן, מוטב שהליך זה יוכרע כבר עתה והמבחן יהיה מלא וטהור. גישה זו עדיפה בעיני התובעת על דחיית הדין ופיקוח ביניים עד לשלב הבא. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי המערערת במצבה ובנסיבות המיוחדות של המקרה עלולה להפגע ללא תקנה אם תשלח לכלא. אילו סבר ביהמ"ש העליון כי אין למערערת תקנה והסיכוי שתשוקם קלוש כי אז היה תומך בגזר הדין ובהנמקה שביסודה. ברם גם התרשמות ביהמ"ש היא כי יש תקווה לעתידה של המערערת ותשוב שתינתן לה הזדמנות להוכיח עצמה כשאין היא נתונה למגבלות הכלא. לפיכך בוטל גזר הדין על כל חלקיו והמערערת הועמדה בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנתיים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' ברתור למערערת, עו"ד גב'רחל סוכר למשיבה. 9.2.87).
ע.א. 591/85 - אדוארד בינשטוק נגד מיכאלה בינשטוק ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות שני ילדיו הקטינים בסך 350 ש"ח כאשר בסכום זה כלולים 100 ש"ח לחודש כהשתתפות בדמי השכירות, היינו תשלום עבור מדור. החיוב צמוד ליוני 1985. טענת המערער היא שביהמ"ש לא התחשב באי יכולתו למצוא עבודה, קבע את הצרכים ההכרחיים המינימליים של הילדים ולא התחשב בכך שהם זכאים למזונות רק בגובה הצרכים ההכרחיים בלבד. כן מופנה הערעור נגד אי חיובה של האשה בנשיאה בחלק מן המזונות של הילדים. תביעת המזונות הוגשה ע"י אשת המערער וילדיו והמערער טען כי אינו חייב במזונות האשה שעזבה את הדירה. ביהמ"ש המחוזי לא ראה צורך להחליט בשאלה זו שכן סבר כי האשה משתכרת דייה למזונותיה. על כן חייב את המערער במזונות הילדים בלבד ובאשר לשכר הדירה החליט כי חלק מסכום המזונות יוקדש לשכר דירה כי הילדים גרים בדירה יחד עם אמם ומן הראוי שצרכי המדור של הילדים יכוסו גם על ידי האב. ביהמ"ש ציין עוד כי המערער אמנם אינו עובד אך יכול לעשות מאמץ לקבל עבודה ולהתפרנס. אשר להשתתפות האם בפרנסת הילדים קבע ביהמ"ש כי האשה צריכה לפרנס את עצמה והסכום המינימלי שהיא צריכה לעצמה הוא כשיעור השתכרותה. את חלקה של האשה בדמי המזונות של הילדים ביטא ביהמ"ש בכך שלא חייב את המערער בדמי טיפול אשר גם אותם הוא יכול לכלול בשעור המזונות. הערעור נדחה. ביהמ"ש שלערעור איננו בגדר ערכאה היושבת לדין כאילו מעיקרא ובוחנת מחדש את שיעור המזונות. לא הובא כל טעם מספיק כדי לשלול את שיקולי ביהמ"ש המחוזי. לפיכך אין להתערב במסקנותיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה ליפשיץ למערער, עו"ד א. אלרום למשיבים. 29.3.87).
ע.א. 403/84 - אבנר וברכה מוסהפור נגד עירית חולון ואח'
*מחיקת תביעה מחוסר עילה (הערעור נדחה).
המערערים רכשו דירה ולימים נתברר כי כנגד המוכרים ניתן פסק דין פלילי בו נצטוו להרוס מבנה שנבנה ללא היתר. בגין זאת הגישו המערערים תביעה כנגד המוכרים ואחרים לרבות נגד עירית חולון לה יוחסה אחריות בנזיקין. עפ"י בקשת העיריה מחק ביהמ"ש המחוזי את התביעה כנגד העיריה והערעור נדחה. בנסיבות הענין אין מוטלת חובת זהירות על העיריה כלפי המערערים. הריסת המבנה לא הוטלה על העיריה ואין כל בסיס לחייבה בנסיבות הענין לרשום הערת אזהרה. כמו כן אין כל בסיס לאחריות העיריה בגין היפר חובה שבחוק, שכן החוק, עפ"י פירושו, לא בא להגן על האינטרסים של המערערים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד רפאל נחשון למערערים, עו"ד צבי טויסטר למשיבה. 22.3.87).
ע.א. 122/84 - יוסף ושרה הרנוף נגד דוד גואטה
*ביטול הסכם מכירת דירה (הערעור נדחה).
בין המערערים לבין המשיבים נחתם הסכם הנוגע למכירת דירת המערערים למשיבים ובמהלך הדברים נמסרה הדירה למשיבים. המערערים לא עמדו בהתחייבותם לרשום את זכויות המכירה בדירה על שם המשיבים ובעקבות זאת ביטלו המשיבים את ההסכם. הם קיבלו פסק דין הצהרתי המכריז על תוקף ביטול ההסכם ועל חיוב המערערים להדיב להם את הכספים ששילמו. הערעור נדחה. בצדק נקבע כי המערערים לא עמדו בהתחייבותם לרשום במועד את הזכויות בדירה ע"ש המשיבים והפרתם זו היא הפרה המזכה את המשיבים לבטל את ההסכם וכי הם עשו כן כדין.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. מרקוס למערערים, עו"ד לירז למשיבים. 19.3.87).
ע.א. 173/86 - סיג סחר בע"מ ואח' נגד מפעל הפיס ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון ודחייה עקב אי הפקדת ערבון).
אחת המערערות היא חברה ישראלית והשניה היא חברת זרה. בעקבות הגשת ערעור נדרשו המערערות להפקיד ערבון ונקבעו להן 30 ימים להפקדת הערבון. ההודעה נמסרה במאי 1986, חלפו חודשים והערבון לא הופקד ולפיכך נקבע הערעור לדחייה. אז פנו המערערות בבקשה זו להארכת המועד. בבקשה מוסבר כי המערערת השניה היא הגורם המממן את ההליכים בערעור ומאחר והיא חברה זרה, התארכו ההליכים הכרוכים בהשגת הערבות. דין הבקשה להדחות. ראשית, הבקשה לא נתמכת בתצהיר ואין כל הסבר מה גרם לקשיים בהשגת הערבות; שנית, וזה העיקר, מאז נמסרה ההודעה על קביעת ערבון ועד להגשת הבקשה להארכת המועד חלפו כשמונה וחצי חדשים. בתקופה זו לא נתנו המערערות כל הודעה לביהמ"ש, לא ביקשו הארכת מועד והתנהגו כאילו הן מזניחות את הערעור. רק משנקבע הערעור לדחייה פנו בבקשה זו. בקשה להארכת מועד יש להגיש בתוך המועד הקבוע או סמוך מייד לאחר שחלף. אחור בפנייה ובמיוחד במימדים כמו במקרה הנדון מהווה כשלעצמו טעם לדחיית הבקשה; שלישית, אחת המערערות היא חברה ישראלית והנימוק של קושי בהשגת ערבות אינו חל לגביה. ההסדרים הכספיים בין המערערות לבין עצמן אינם מעניינו של ביהמ"ש ולמעשה לא ניתן כל הסבר מדוע לא הפקידה החברה הישראלית את הערבון. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון ובהעדר ערבון נדחה הערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד דוברת למבקשים, עוה"ד ח. שפילמן ושחטר למשיבים. 6.3.87).
ע.א. 155/86 - עאיד דיאב נגד רותם חברה לבטוח בע"מ
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון ודחייה עקב אי הפקדת ערבון).
המערער נדרש להפקיד ערבון בעקבות הגשת ערעורו ונקבעו לו 30 יום להפקדת ערבון. הודעה נמסרה במשרד ב"כ ביום 17.6.86 ולפי זה המועד להפקדת הערבון תם ביום 16.7.86. במועד זה חלה כבר פגרת בתי המשפט ולפיכך נדחה המועד, עפ"י התקנות, עד ליום 1.9.86. רק ביום 5.11.86 פנה ב"כ המערער וביקש להפקיד את הערבון אך הערבון לא קובל והערעור נקבע לדחייה. המערער הגיש בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה ובעקבות כך נדחה הערעור. הנימוקים לאיחור הוסברו בכך שהמערער מתגורר בכפר בדואי והיה קושי ליצור עמו קשר, וכשנוצר עמו קשר בתחילת חודש ספטמבר היו למערער קשיים בגיוס סכום הערבון והצליח לגייס את סכום הערבון רק לקראת התאריך שבו הוגש הערבון. טענות אלה אינן מצדיקות הארכת מועד. העובדה שהמערער מתגורר בכפר בדואי אינה עושה אותו לבלתי ניתן להשגה. מאז נמסרה ההודעה על קביעת ערבון ועד תום המועד להפקדתו חלפו חדשיים ומחצה ולא ניתן כל הסבר מדוע לא ניתן היה ליצור קשר עם המערער כל אותה תקופה. גם אם היה קושי אמיתי באיתורו של המערער היה צריך ב"כ לפנות לביהמ"ש בתוך המועד הקבוע ולבקש הארכת המועד מטעם זה. גם הנימוק של קשיים בהשגת הכספים אינו יכול לעמוד למבקש. הקושי בגיוס סכום הערבון עשוי להוות יסוד לבקשה לפטור מערבון אך אין בכך כדי להוות נימוק להארכת המועד. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה להארכת מועד ובעקבות אי הפקדת ערבון נדחה הערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד צדיק נסאר למערער, עו"ד ריבק למשיבה. 10.3.87).
ב.ש. 71/87 - אברהם אדרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשי סדום) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע מעשי סדום בילד בן 11 ונעצר עד תום ההליכים, הגיש בקשה לעיון חוזר ואף זו נדחתה והערר על כך נדחה. הסניגור טוען כי העורר עצור כששה חדשים, הליכי המשפט כמעט והסתיימו
ומצב בריאותו של העורר קשה. מאידך מצביעה ב"כ המדינה על כך כי לא נתגלו נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר ולגופו של דבר המעשים המיוחסים לעורר מצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים, באשר קיימת סכנה חמורה לקטינים ממעשים שעלול העורר לעשות בהם באם יתהלך חפשי. לטענתם זה נימוק המצדיק מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. כן צויין כי בינתיים ניתן פסק דין נגד העורר בתיק אחר בו הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינים ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים על תנאי. הערר נדחה. העבירה המיוחסת לעורר היא דוגמא לסוג עבירות המצדיקות מעצר נאשם עד תום ההליכים וזאת בגלל הסכנה הנשקפת לצבור הקטינים והקטינות ממעשים חמורים לגופם ולנפשם מאנשים כגון אלה. בנסיבות המקרה שבפנינו מן הראוי היה לעצור את העורר ואין להתערב בהחלטה זו ולא בדחיית הבקשה לעיון חוזר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד באר לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיב. 3.3.87).
ב.ש. 147/87 - יחיא קודטה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים בשל אישומים בסרסרות למעשי זנות, איומים ותקיפה. הערר נדחה. יש ראיות לכאורה נגד העורר לא רק מפי המתלוננת אלא גם מפי אחותה ומפי עד נוסף. העבירות עצמן חמורות ומהותן וטבען מעוררות את החשש שהעורר, שיש לו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ותקיפה, יסכן את המתלוננת. העובדה שעליה מצביע הסניגור כי המתלוננת ביקשה לבטל את תלונתה וכי היא רוצה להנשא לעורר אינה יוצאת דופן במקרים מסוג זה. אין בה כדי להפיג את החששות וכדי להצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד רווה לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 3.3.87).
ב.ש. 211/87 - סמי ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה וחבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בסחיטה באיומים וחבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש המחוזי הורה לעצרו עד תום ההליכים בציינו כי קיים חשש שהעורר יטריד את המתלונן או עדיו. השופט הוסיף כי לאחר שהמתלונן ימסור עדותו במשפט גופו, מן הראוי יהיה לבדוק מחדש בקשה לשחרר את העורר בערובה. הערר נתקבל. אכן, לחובת העורר מספר הרשעות קודמות, בעיקר בענייני רכוש, אך כעת הוא לומד באוניברסיטה והסניגור מדגיש את העובדה כי דווקא בנסיבות אלה, כאשר העורר מתפקד כהלכה, לא מן הראוי הוא לקטוע דרכו זו עקב מעצר עד תום ההליכים. הוא אף מסכים כי בתנאי השחרור בערובה יותנה שעל העורר להמנע מלעזוב את מקום מגוריו בחיפה ובכך יימנע חשש של השפעה על עדים. בהתחשב בנסיבות אלה יש לשחרר את העורר בערובה וכן עליו להתחייב כי עד תום שמיעת עדי התביעה במשפט לא יעזוב מקום מגוריו הנוכחי בחיפה ולא יבוא במגע עם המתלונן ועדי התביעה. (בפני: השופט בייסקיי, עו"ד אלמליח לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 9.3.87).
ב.ש. 98/87 - שמעון אפריאט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת 9 גרם חשיש, שלא לצריכה עצמית, ומכירתו של הסם לפלוני תמורת 50 שקלים. העורר נעצר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. העדות העיקרית נגד העורר היא של אותו פלוני אשר תחילה הכחיש במשטרה ענין קניית הסם מהעורר וטען שאינו מכירו כלל. בהודעה שניה שמסר המשיך לשלול קשר בין הסם לעורר ורק בהמשך הודעתו השניה, בתשובת לשאלת החוקר, אמר שקנה את החשיש מהעורר. הסניגורית טענה כי הנסיבות האמורות מעלות ספק רציני בדבר אמינות הודעתו של פלוני. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש בגזרו את הדין יתן דעתו לטענה זו אך בשלב זה אין בה כדי ליטול מדברי פלוני כוחה של ראיה לכאורה
במידה הדרושה לצורך מעצרו של נאשם. אישום בעבירת סמים, כאשר מצויות ראיות לכאורה, די בו בלבד, בדרך כלל, כדי להצדיק מעצרו של הנאשם, וזאת משום הסכנה שיש לציבור מהמשך פעילות הנאשם בעסקי סמים באם יתהלך חפשי. אולם, הנסיבות המיוחדות שלפנינו מצדיקות לחרוג מן הכלל האמור. לטענה האמורה בדבר כוחה הראייתי של הודעת פלוני, טענה שאילו עמדה בפני עצמה לא היה בה כדי להכריע בדבר קבלת הערר, מצטרפות הנסיבות הבאות: מדובר בכמות לא גדולה של חשיש, העורר נשוי ואב ל-10 ילדים ויש לו מקצוע שיכול לפרנסו; הוא נמצא במעצר כשלושה וחצי חדשים וטרם נקבע מועד לבירור דינו. בהתחשב בכל אלה, ולא בלי לבטים, הוחלט לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט אלון. עו"ד שלו לעוררת, עו"ד מנדל למשיבה. 4.3.87).
ב.ש. 164/87 - יפה אבגי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בעבירת סמים הקשורה ליבוא מאות גרם הירואין וביהמ"ש הורה על מעצרה עד תום ההליכים. הערר נדחה. כל סימני השאלה שמציג הסניגור לגבי הודעתו המפלילה של העד הקושר את העוררת לעבירה יצטרכו להבחן במשפט עצמו. אין לומר שסימני שאלה אלה ממוטטים כבר בשלב זה את גרסתו של העד או מצביעים על כך כי גרסתו כה בלתי סבירה עד כי אין סכוי שתתקבל כמהימנה. העבירה חמורה ביותר. מי שנתן ידו ליבוא כמות של מאות גרם הרואין מהווה סכנה לצבור אם יורשה להתהלך חפשי.
(בפני: השופט נתניהו. עו"ד מרוז לעוררת, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 1.3.87).
ב.ש. 213/87 - שמואל עינב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו במעורבות בעבירות של יבוא וסחר בהרואין כשמדובר בכמות גדולה. אין חולקין כי מצויות ראיות לכאורה נגד שני העוררים אך הסניגור מבקש כי יבחנו כבר בשלב הנוכחי הראיות ואם אמינות הן ובכך מתכוון הוא בעיקר לבחינת אמינות הדברים שאמר שותף אחר לאותו כתב אישום. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. בשלב הנוכחי אין על ביהמ"ש להביע עמדה לענין מהימנות גרסה אחת על פני רעותה. זה תפקיד של הערכאה שתברר את האישום לגופו. זאת ועוד, מלבד העדות הנדונה מצויות ראיות לכאורה אחרות ונוספות הקושרות את העוררים בצורה ברורה עם האישומים. טענה אחרת בפי הסניגור היא כי נאשם נוסף באותו כתב אישום שוחרר בערובה ובכך אפליה ואי שויון בין נאשמים באותו ענין. אין ממש בטענה זו. ב"כ המדינה הסכים בערכאה הראשונה לשחררו של הנאשם הנוסף בערובה מחמת דלות הראיות נגדו. מצוייה לגביו בשלב הנוכחי רק העובדה שהוא נסע במכונית בה נמצא הסם. בנסיבות כאלה, סברה הפרקליטות כי אין ראיות במידה שתצדיק מעצרו עד תום ההליכים, אם כי היה צידוק להעמידו לדין. לגופו של ענין, מדובר ביבוא וסחר בסם קשה מסוג הרואין ומחמת הסכון כי העוררים ימשיכו במעשיהם אם יורשו להלך חופשי מן הראוי כי יישארו במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד תגר לעוררים, עו"ד גב' רבין למשיבה. 9.3.87).
ב.ש. 210/87 - בנימין פינטו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה ביריות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בחבלה בכוונה מחמירה בכך שירה בחברו 5 יריות בכוונה להטיל בו מום או לגרום לו חבלה חמורה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. לפי הראיות המתין המתלונן לעורר, לפי קביעה מוקדמת ביניהם שהעורר יחזיר למתלונן חוב של מאה דולר.
המתלונן ראה מכונית מתקרבת אליו ונורו אליו יריות. בשלב הראשון לא זיהה המתלונן את העורר, אך בסופו של דבר זיהה את העורר כמי שישב במכונית וירה בו. מבלי לקבוע עתה אם די בראיות של המשטרה כדי לשכנע מעל לספק סביר כי העורר הוא היורה, די לציין שהסניגור הצביע על נקודות שונות שיתכן וביהמ"ש יתן להן משקל מתאים, ואם יעשה כן יתכן שיהא בהן כדי לערער את הבטחון שבזיהוי. העבירה היא אכן חמורה בפני עצמה והנסיבות של יריות ברחובה של עיר חמורות גם הן, אך אין לומר שבנסיבות מקרה זה ישנה הצדקה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר ובתנאי שלא ימצא בקרית מלאכי, שם אירע האירוע, עד לסיום משפטו ולא יצור קשר עם עדי התביעה.
(בפני: השופט וינוגרד. 8.3.87.).
ב.ש. 186/87 - פטריק טייב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה הקשורה בשוד מזויין שעמד להתבצע וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אין צורך להחליט אם העורר ידע על השוד העומד להתבצע באמצעות אקדח שהוא מסר בידי מבצעיו, ואם יש ראיה לכאורה על היותו שותף לשוד או בקשר לבצועו. בין שידע על השוד המתוכנן והשתתף בו ובין אם לאו, די להצדקת המעצר בכך שהוא סיפק אקדח לעבריין אדרי שהוא עבריין מוכר במקום מגוריו לוד. בנסיבות המקרה לא יתכן שהעורר לא הבין שהאקדח מיועד לשמש בידי אדרי למטרה פלילית. במצב דברים זה אין להתערב בהחלטה נשוא הערר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מקרין לעורר, עו"ד גב' ברזיל למשיבה. 5.3.87).
ב.ש. 68/87 - אילנה לב נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גזר דין מאסר (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין מאסר עד לאחר הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת נדונה לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערערה על ההרשעה ולחלופין על גזר הדין. בקשתה היא לשחררה בערבות עד לבירור ערעורה. המבקשת ביקשה לערער על מהימנות עדים ומסמכים וכן טענה שההליכים במשפטה לא התנהלו כדין ולא ניתנה לה אפשרות להשיג מסמכים עונים ולהציגם בביהמ"ש. כי היא מערערת על אורך תקופת המאסר שהושתה עליה. ב"כ המדינה ציינה כי הועמדו בפני המבקשת אפשרויות שונות כדי לאתר את המסמכים שביקשה אך היא סרבה לעשות כן. החומר שעל פיו הורשעה המערערת הינו מרובה ומשכנע לדעת התובעת, תקופת המאסר אינה חמורה ובמיוחד לרגל הרשעות קודמות של המבקשת. הבקשה נדחתה.
משהורשע אדם בדין ונגזר עונשו לא ידחה ביהמ"ש ביצוע עונש המאסר אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות, יוצאות מגדר הרגיל, המצדיקות דחייה זו. נסיבות מיוחדות כאלה קיימות במקרה של עבירה שאינה חמורה באופיה או שנגזרה תקופת מאסר קצרה וקיים חשש סביר שעד לשמיעת ערעורו ירצה הנאשם חלק ניכר מהעונש או אפילו כולו. בכך קיים קשר מהותי בין מקרה כזה לבין הנסיבות שעל פיהן יצווה ביהמ"ש על מעצרו של אדם החשוד בביצוע עבירה שהוא בחזקת זכאי ואין לעוצרו אלא בנסיבות מיוחדות שעל התביעה להוכיח. נימוק נוסף לדחיית ביצוע עונש המאסר הוא שהסיכוי שהערעור יתקבל בולט לעין מקריאת נימוקי הערעור וקריאת פסק הדין שעליו מערערים. כל הנסיבות הנ"ל אינן קיימות במקרה דנן. מדובר בעבירות מרמה חמורות ותקופת המאסר ארוכה ומשמעותית. אין גם לומר שקיים סיכוי בולט לעין, על פני הערעור, שעתיד הוא להתקבל.
(בפני: השופט אלון. המבקשת לעצמה, עו"ד גב' ליאורה ברקוביץ למשיבה. 3.3.87).