ע.א. 125/86 - דן סימונוב נגד נטלי סימונוב ואח'
*מזונות(הערעור נדחה).
א. האב חוייב לשלם לשני ילדיו הקטנים, שני המשיבים הראשונים, מזונות חודשיים של 600 ש"ח מיום 1.1.86, דמי טיפול של 300 ש"ח לחודש וכן הורה ביהמ"ש שאם הילדים ייאלצו לפנות את דירת בני המשפחה יחוייב האב בתשלום דמי שכירות בסכום נוסף של 500 ש"ח לחודש. כל הסכומים הוצמדו. המערער טוען שמן הראוי כי אשתו, המשיבה השלישית, שתביעתה למזונות נדחתה, תחוייב בהחזרת מזונות זמניים ששולמו לה. כן הוא מלין על כך שחוייב בתשלום דמי טיפול, שסכום המזונות גבוה מדי וכי היה צריך לחייב את המשיבה השלישית בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. הערעור נדחה.
ב. בנו של המערער, המשיב השני, הגיע לגיל 18 ביום 2.8.86 וממועד זה תמה חובת האב לזונו וכל דיון בתשלומי העבר אינו אלא תאורטי. אף אם יש מקום לקבלת טענה זו או אחרת בענין חישוב מזונותיו לא יהיה מקום לחייב את הבן בהחזרת התשלומים שקיבל, שהרי מה ששולם נצרך ומכל מקום אין הצדקה להטלת חיוב להחזיר כספים ששולמו למחיית הנוגעים בדבר במשך תקופה ארוכה. אשר לדמי הטיפול - עם הגיעו של הבן לגיל 18 יש להפחית את דמי הטיפול לכדי 150 ש"ח לחודש וסכום זה אינו מצדיק הפחתה נוספת. דמי הטיפול הם בגדר מזונות הקטין ולא של אמו המטפלת בו ועל כן אין קשר בין אי זכאותה של האם למזונות לבין חיוב בדמי טיפול. אין גם מקום לקבל את הטענה כי לגבי בת בגיל 14 אין לשלם דמי טיפול. בת גדלה אצל אמה וזקוקה לטיפולה ולסיועה היומיומי ומכאן החיוב הנובע מכך.
ג. אשר לקביעת שעור המזונות - הדרך הנכונה והרצויה היא שייקבעו ממצאים מדוייקים באשר להכנסת החייב במזונות וצרכי הזכאים ואלה מצאו ביטוי מפורש בפסק הדין, ואין מקום להתערבות של ערכאת הערעור. יש להבין מדברי ביהמ"ש שהנתונים הנ"ל הם ששימשו אותו בהכרעתו. ניתן להסיק בעקיפין למה כוונו מסקנות ביהמ"ש. ענין החיוב הנוסף בהוצאות המדור הוא עתה תאורטי גרידא שהרי המשיבים ממשיכים להתגורר בדירת בני הזוג. אשר לתשלומי העבר במסגרת המזונות הזמניים - ענין זה נשקל על ידי ביהמ"ש ואין מקום שערכאת הערעור תתערב בנושא זה. הוא הדין בענין הוצאות ושכר טרחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דורון רפואה למערער, עו"דיעקב כהן למשיבים. 7.9.86).
ע.א. 409/84 - מדינת ישראל ואח' נגד עוה"ד שגב ופהטה שוב
*פגמים בפעולות שמאי שנתמנה ע"י ביהמ"ש ופסילתו(הערעור נתקבל).
א. המערערים מחזיקים בקרקע חקלאית שבבעלות המשיבים ובין הצדדים שנויה במחלוקת השאלה מה הם דמי השימוש הראויים שעל המערערים לשלם למשיבים. בהליכים שהתקיימו החליט ביהמ"ש למנות שמאי. בהחלטה מנובמבר 1982 קבעה הנשיא התורן של ביהמ"ש המחוזי כי "המעריך ישמע את הצדדים לגבי טענותיהם בנושא ההערכה. כמובן שאם השאלה תהא שאלה של הכרעה בין טיעונים, הרי ההכרעה תועבר לביהמ"ש, אולם המעריך יהא מוסמך להעריך בין לפי הטיעון האחד ובין לפי הטיעון השני... שיטת ההערכה היא עניינו של המעריך, אולם אם הצדדים יטענו לפניו לגבי עובדות מסויימות... הרי בשאלה זו יחליט המעריך לפי שני הטיעונים וביהמ"ש הוא שיכריע בסופו של דבר בנושא אם יש או אין לקחת עובדות אלו בחשבון". על פני הדברים נראה שאין כאן ענין בחוות דעת של שמאי במובן הרגיל של ביטוי זה, אף אין כאן אך ורק מינוי של מומחה מטעם ביהמ"ש שנתבקש לחוות דעתו בנושא מסויים כאיש המקצוע. ההחלטה הרחיבה את תפקידיו והגבירה את חובותיו של השמאי, חייבה אותו
לשמוע את הצדדים וטענותיהם, לשקול את הנתונים העובדתיים שמגישים הצדדים ולקבוע את שיטת ההערכה הנראית נאותה וראויה לאחר שיכריע בין הטיעונים השונים. הצדדים הופיעו וחזרו והופיעו לפני השמאי וכל אחד מהם שטח את ראיותיו ואת טענותיו.
ב. כעבור כששה חודשים הגיש השמאי לביהמ"ש את חוות דעתו. זו אינה מתייחסת כלל לתפקיד שהוטל על השמאי על פי החלטת ביהמ"ש והיא מתעלמת כליל מטענות הצדדים. אין במסמך כל חוות דעת לגבי הדרך או השיטה שעל פיה יש להעריך את דמי השימוש הראויים אלא יש בחוות דעת, שהיא סתמית וכללית, הצגת "שתי אפשרויות: א. דמי שימוש ראויים לפי שוויה של הקרקע. ב. דמי שימוש ראויים לפי שימוש חקלאי בלבד". אין מלה וחצי מלה לגבי השיטה הראויה שיש ללכת בה, לדעתו, בתיק זה וממילא אין כל הסבר או הנמקה להעדפת שיטה זו או שיטה אחרת. שני הצדדים מאוחדים בדעה שהשמאי לא מילא אחר המוטל עליו וכי חוות הדעת לא קידמה אותם ולו במעט. זו היתה גם דעתו של השופט שאליו הועבר התיק להמשך הדיון. ברם, לפני שביהמ"ש דן בחוות הדעת פנה ב"כ המשיבים ישירות לשמאי והפנה את תשומת לבו כי "כנראה מחמת שגגה לא פירטת איזה משתי שיטות ההערכה הינך קובע כשיטת תשלום דמי השימוש במקרה דנן". בתוך חמישה ימים השיב השמאי וכתב לביהמ"ש כי נתבקש על ידי בא כח המשיבים להשלים את חוות דעתו ולפיכך הוא מודיע כי יש ללכת על פי האפשרות הראשונה שהזכיר בחוות הדעת, היינו יש לקבוע דמי שימוש ראויים על פי שוויה של הקרקע ולא על פי השימוש החקלאי הנעשה בה. ביהמ"ש המחוזי הלך בדרך זו ואימץ את שתי חוות הדעת ומכאן כי על המערערים לשלם סכומי עתק עבור השימוש, למרות שהקרקע היא קרקע חקלאית. הערעור נתקבל.
ג. טעה ביהמ"ש כשסבר כי בעקבות חוות הדעת שוב אין לו דבר לעשותו. אין ביהמ"ש יכול להתפרק מהתפקיד החייב להיות שמור לו עצמו בכל הנוגע לבקורתו על חוות דעת של עד מומחה. בענייננו שמרה ההחלטה של הנשיא התורן שמירה מלאה על סמכות ביהמ"ש להכריע בשאלות שבמחלוקת. ברם, אין מנוס מביטול חוות הדעת של השמאי ופסילתו מלכהן בתפקיד זה בגין הפניה הישירה של ב"כ המשיבים לשמאי, לאחר שזה נתן את חוות דעתו, על מנת שישלים אותה והענותו של השמאי לפניה ישירה זו. ביהמ"ש מתח ביקורת הן על מעשיו והתנהגותו של השמאי והן על צעדו של בא כח המשיבים שראה היתר לעצמו לפנות ישירות במכתב לשמאי. מכתב זה הוא שגרם לשמאי לעשות דבר שאין לעשותו כאשר הגיש חוות דעת נוספת. השמאי צריך היה להחזיר את המכתב לשולחו ואסור היה לו לפעול על פי בקשה של צד אחד לדיון ללא ידיעת הצד האחר. זאת ועוד, השמאי סיים תפקידו בתיק על ידי הגשת חוות הדעת הראשונה לביהמ"ש וספק אם מוסמך היה להגיש חוות דעת נוספת. התשובה לשאלה אם מוסמך מומחה, שמאי או חוקר להגיש חוות דעת נוספת תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה, לאמור, אם נתמנה על פי הסכם שבין הצדדים כי אז יש לבדוק מה תוכן ההסכם והוראותיו, והוא הדין לגבי מינוי שמאי על ידי ביהמ"ש אף כאן יש לעיין בהחלטה ולראות לצורך מה נתמנה ומה אומרות ההוראות הכלולות בהחלטת ביהמ"ש. מומחה שסיים מלאכתו על ידי הגשת חוות דעתו בהתאם להסכם או להחלטת ביהמ"ש מוטב לו שלא יתן כל חוות דעת נוספת או אחרת בין מיוזמתו ובין על פי עידודו של צד למשפט. במקרה של ספק ראוי לו שיבקש הוראות מביהמ"ש ולפעול על פיהן. בכל הנסיבות יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שימנה שמאי אחר במקום השמאי והשני יפעל על פי החלטת הנשיא התורן בהחלטה הראשונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עו"ד א. סוכובולסקי למערערים, עוה"ד מ. שוב, י. שגב וא. אורנשטיין למשיבים. 30.9.86).
ע.פ. 378/86 ואח' - מדינת ישראל נגד יוסף דראושה ואח'
*מידת העונש (סחר בנשק)(ערעור וערעור שכנגד על מידת העונש - ערעור המדינה נתקבל והערעור הנגדי של דראושה נדחה).
א. המשיב הראשון, דראושה, נהג במשך שמונה שנים באורח קבע לסחור בנשק, להחזיקו ולשאתו שלא כדין, היו מקרים בהם פנה לקונים והציע להם לקנות נשק והיו מקרים בהם פנו אנשים אליו שישיג עבורם נשק וזאת לאחר ששמו כסוחר נשק עשה לו מוניטין. הוא הודה כי סחר ב- 45 כלי נשק וכן בתחמושת לכלי נשק אלה. בתמורה שולמו והועברו לידיו אלפי דולרים. בשל כל אלה נגזר דינו לשלש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי, הופעל מאסר על תנאי של 10 חודשים בחופף וכן נדון לתשלום קנס של 3,000 ש"ח. בקשר לכך ערערה המדינה על קולת העונש והמשיב ערער על חומרתו. המשיב השני, עלי מחמוד (להלן: עלי) קנה 4 כלי נשק מדראושה בשלוש הזדמנויות שונות כשמדובר ברובה גליל ואם- 16 ואקדח וחלק מהנשק נמכר לאחר מכן על ידי עלי לאחרים. הוא הורשע ודינו נגזר ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 2,000 שקל חדש. עלי ריצה את תקופת המאסר בפועל, שוחרר מכלאו וחזר אל משפחתו ואל עבודתו. באשר לגזר הדין הזה מערערת המדינה על קולתו. המשיב השלישי וג'יה מחאמיד (להלן: וג'יה) נמנה אף הוא עם קוני הנשק. הוא רכש מדראושה שלשה רובים אם- 16 בשתי הזדמנויות אך לא מכר הלאה את נשקו. הוא נדון לשנתיים מאסר שמתוכן רק שלשה חודשים לריצוי בפועל וכן הוטל עליו קנס של 1,000 ש"ח. גם באשר אליו מערערת המדינה על קולת העונש. ביהמ"ש המחוזי שגזר את הדין היה מודע לחומרת העבירות ואף ציין בפסקי הדין שמדובר במקרים חמורים, כי אדם הסוחר בנשק בלתי חוקי מבלי לדעת לאיזו מטרה הוא מוכר את הנשק חייב להניח שכלי בשק זה או אחר עלול ליפול לידי אנשים שיבצעו בנשק זה עבירות פליליות. אף על פי כן גזר את העונשים כפי שגזר והערעורים על קולת העונש נתקבלו. ביהמ"ש העליון החמיר בעונשי המאסר של שני המשיבים הראשונים ובקנס הכספי של המשיב השלישי.
ב. ככל שמדובר בדראושה, הרי הוא ביצע את המעשים החמורים והנפשעים לאורך זמן למען בצע כסף, כלי הנשק שעסק בהם ידועים לכל בר בי רב ככלי נשק הנמצאים בשמוש צה"ל ובחלקם גם מיוצרים על ידי מערכת הבטחון. הוא לא גילה רגישות מה ייעשה בנשק ולידי מי יגיע הנשק. כל שנאמר לזכותו של דראושה כי הודה בעובדות ושיתף פעולה עם חוקריו ועל ידי כך הסגיר את רוב הסוחרים בפרשה והביא גם לחשיפתם ולגילויים של מרבית כלי הנשק יש לו משקל שולי במערך השיקולים כולו. הוא הדין בתאור מצבו המשפחתי ונכותו. על כן צודקת המדינה שהעונש מופלג לקולא. ראוי היה שכל שש שנות המאסר שנגזרו למערער יהיו לרצוי בפועל וגם אז זהו עונש מתון ביותר בהתחשב בחומרת העבירות. ברם, ביהמ"ש העליון בדרגת הערעור קבע לו ככלל שלא למצות את הדין עם מי שהוחלט להחמיר בדינו, ולפיכך העמיד את עונשו של דראושה על שש שנים מאסר שמתוכן חמש שנים תהיינה לריצוי בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן יופעל המאסר על תנאי של 10 חודשים במצטבר ולא בחופף.
ג. באשר לערעור על גזר הדין של עלי - גם עונשו מופלג לקולא. הוא סחר בכלי נשק מסוכנים קנה וגם מכר והשופט דחה את טענתו שהחזיק את הנשק להגנה עצמית. אם בכל זאת הקל בדינו של עלי הרי זאת משום שהנחה עצמו בגזרי דין אחרים שיצאו מתחת ידו בקשר לנאשמים אחרים שעברו עבירות דומות שגם להם גזר עונשים במידה הדומה לעונש זה. הוא החליט לעשות כן על פי עקרון אחידות הענישה. יצויין כי נגד גזרי הדין "המנחים" ההם הוגש ערעור מטעם המדינה והערעור התקבל ועונשם של אותם נאשמים הוחמר במידה ניכרת. עלי כבר ריצה את העונש כפי שנגזר עליו בדרגה הראשונה ואם יוחמר עונש המאסר יהיה עליו לחזור אל הכלא, דבר שביהמ"ש העליון נמנע בדרך כלל
מלעשות. ברם, במקרה דנן, ככל שמדובר בעלי, יחטא ביהמ"ש למדיניות הענישה הנאותה ולמשמעות הצריכה להשתמע ממנה אם יושאר העונש כפי שנגזר. עם זאת, בהתחשב בגורם זה, ובכך שאין ממצים את הדין כשמחמירים בדינו של נאשם, יהיה דינו של עלי שלש וחצי שנים מאסר שמתוכן שנה וחצי מאסר לריצוי בפועל ויתרת התקופה על תנאי.
ד. אשר לוג'יה - היו ראיות כי לוג'יה היה יסוד לחשוש שיתנכלו לחייו ולחיי בני משפחתו, בשל אשמה שיוחסה לבנו כי ביצע עבירת מין בבת למשפחה אחרת ופגע בכבודה של אותה משפחה. הוא ביקש רשיון נשיאת נשק להגנה עצמית ורק כשבקשתו סורבה השיג את הנשק לצורך הגנתו בדרכים פסולות ובדרך המהווה עבירה. כמו כן הנשק נשמר ברשותו ולא העבירו לאחרים. חרף זאת גזר הדין של שלשה חודשים מאסר בפועל, אפילו בנסיבות המיוחדות, אין בו כדי להרתיע והוא עלול ליצור אשלייה בלבם של אחרים כי הסיכון במעשים כאלה אינו חמור. אם בכל זאת הוחלט שלא לשנות מעונש המאסר הרי זה משום שמשיב זה השלים את ריצוי עונשו והחזרתו לכלא לא תהיה מוצדקת בנסיבות המקרה ובהתחשב במיוחד בנסיבות האישיות והמשפחתיות שלו. לפיכך, לא יוחמר עונש המאסר אך עונש הקנס יוחמר ויועמד על 3,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' י. ליבוביץ למערערת, עו"דדראושה לדראושה, עו"ד אבו יאסר לעלי, עו"ד מסאווה לוג'יה. 18.9.86).
ע.פ. 745/85 - ויליאם נקש נגד מדינת ישראל
*הכרזה על מבוקש כבר הסגרה(ערעור על הכרזת המערער כבר הסגרה - הערעור נדחה).
א. ממשלת צרפת ביקשה את הסגרת המערער הנמצא בישראל כדי שתוכל להעמידו לדין באשמת רצח. מהמסמכים שהועברו לישראל ע"י שלטונות צרפת עולה לכאורה כי המערער, יחד עם שנים אחרים, תכננו לתקוף אחד עבדאללה חקר בעיר בזנסון שבצרפת על רקע סכסוך בין בעלי מועדוני לילה בעיר. השלשה נסעו מפריז, ברכבו של המערער, לבזנסון, ושם רצחו את חקר. ב"כ המערער טען כי המעשה הנדון בוצע על רקע של התנכלויות ליהודים, בעלי מועדוני לילה בעיר בזנסון, מצד קבוצת ערבים, ומטרת הפעולה היתה ללמד קבוצת ערבים זו לקח. כיון שכך מדובר ב"עבירה בעלת אופי מדיני" במובן סעיף 2(2) לחוק ההסגרה ועל כן אין המערער בר הסגרה; מכל מקום ובשל אותן עובדות היה זה מקרה בו "יסודות העבירה מושתתים על שיקולים מדיניים, גזעיים או דתיים" במובן סעיף 4 לאמנת ההסגרה בין ישראל וצרפת וגם מסיבה זו אין להסגיר את המערער; ב"כ המערער פרט את נסיבותיו האישיות הקשות של המערער לרבות מצבו המשפחתי וטען כי גם מסיבה זו אין להסגיר את המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא בר הסגרה והערעור נדחה.
ב. באשר לשאלה אם העבירה היא בעלת אופי מדיני לפי סעיף 2(2), לחוק טען ב"כ המדינה כי השאלה איננה ענין לביהמ"ש לענות בה אלא לשר המשפטים, וכי על ביהמ"ש להכריע אם המבוקש הוא בר הסגרה אם לאו ושר המשפטים יחליט אם העבירה היא בעלת אופי מדיני. בצדק דחה ביהמ"ש המחוזי טענה זו. ביהמ"ש הוא שצריך להכריע אם מדובר בעבירה בעלת אופן מדיני ואם לאו. יחד עם זאת צדק ביהמ"ש בקבלו את טענת ב"כ המדינה לגופו של ענין כי אין מדובר כאן בעבירה בעלת אופי מדיני. אף אילו שוכנע ביהמ"ש שמעשה הרצח בוצע על רקע סכסוכים אלימים בין קבוצות של ערבים ויהודים בצרפת, אין בכך כדי לשוות לעבירה "אופי מדיני" במובן סעיף 2(2) לחוק.
ג. באשר לתחולת סעיף 4 לאמנת ההסגרה - סעיף זה אומר כי "לא יוסגר אדם אם... (ש)יסודות העבירה או המניעים לבקשת ההסגרה מושתתים על שיקולים מדיניים, גזעיים או דתיים...". טענת הסניגור היא שהסייג הכלול בסעיף 4 רחב יותר מההוראה
הכלולה בסעיף 2(2) לחוק בדבר איסור הסגרה בשל עבירה "בעלת אופי מדיני". לטענתו אפילו אם העבירה הנדונה איננה בעלת אופי מדיני עדיין יכול ביהמ"ש לקבוע שיסודות העבירה מושתתים על שיקולים מדיניים. לדעת ב"כ המערער "יסודות העבירה" בהקשר זה - קרי מניעיו של הנאשם. ביהמ"ש העליון קבע שגם בענין זה על ביהמ"ש לקבוע אם המקרה נכנס לגדר סעיף 4 אם לאו ולא שר המשפטים, ברם, לגופו של ענין אין המקרה נכנס למסגרת סעיף 4. כשמדובר על "יסודות העבירה" אין הכוונה למניעיו של הנאשם אלא ליסודות העבירה עצמה על פי סוגה, על פי מהותה ועל פי האלמנטים המרכיבים אותה. ברור שעבירת רצח רגילה אינה נכנסת לקטגוריה זו.
ד. אשר לנסיבות האישיות של המערער - שיקולים ונימוקים השייכים למישור הנסיבות האישיות, המשפחתיות והאחרות, של המערער, אינם בתחום סמכותו של ביהמ"ש כאשר הוא בא להכריע בשאלה אם המבוקש הוא בר הסגרה. רק שר המשפטים יוכל לקחת עובדות וגורמים אלה בחשבון כאשר יהיה עליו להחליט בדבר הסגרת המבוקש הלכה למעשה, לאחר שביהמ"ש יכריז על המבוקש סופית כי הינו בר הסגרה.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ר. רוס למערער, עו"ד מרווין חנקין למשיבה. 9.9.86).
ע.א. 244/84 - דב רביב נגד מנהל מס ערך מוסף
*שומה לפי מיטב השפיטה במס ערך מוסף(הערעור נתקבל בחלקו).
א. למערער חנות לבגדי גברות בבת ים ולפי דו"חות שהגיש למנהל מע"מ מוסף הסתכם הרווח הגולמי בעסקו בשנת המס 1977-1976 ב- %36 מן העלות, בשנת המס 1978-1977 ב- %26 מן העלות, בשנת המס 1979-1978 ב- %37 ובשנת המס 1980-1979 ב- %15 מן העלות. המשיב בדק את מערכת החשבונות של המערער, השווה בין המחיר בו קנה מוצרים שונים לבין מחיר המכירה על ידו ב- 64 עסקאות שנעשו בשנת המס 1980-1979 והבדיקה העלתה כי הרווח הממוצע עלה על %49 מן העלות. כיון שכך החליט המשיב, על פי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, לראות את דו"חות המערער כבלתי נכונים ושם את המס המגיע ממנו לפי מיטב שפיטתו. את "המס המגיע" בכל אמת מן השנים הנ"ל קבע המשיב תוך שהוא מעמיד את אחוז הרווח של המערער על %45 מעלות הקניה. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי ונימוקו העיקרי שהוא מנהל בחנות ספרי חשבונות "מלאים ונכונים... ולא היתה כל סיבה או יסוד לפסילת דו"חותיו של העסק", כל עוד לא נפסלו ספרי החשבונות מחמת פגם שנמצא בהם. ביהמ"ש דחה את הערעור בקבעו שתוצאות מדגם של 64 עסקאות אינן עולות בקנה אחד עם התוצאה העסקית הנובעת ממערכת הספרים, ובנסיבות אלה עבר הנטל על המערער להפריך את התוצאה האמורה ואת זאת הוא לא עשה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 66 לחוק מס ערך מוסף קובע כי "חייב במס ינהל פנקסים ורשומות בצורה ובדרך שקבע שר האוצר...". אין בניהול פנקסי חשבונות כשלעצמו כדי לשמש ערובה לחייב במס כנגד הפעלת סעיף 77 לחוק, כל אימת שלדעת המשיב הדו"ח התקופתי "איננו מלא או איננו נכון או שאיננו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות כפי שנקבע". בסעיף 83(ד) לחוק נקבע כי בערעור על החלטת המשיב בהשגה "חובת הראיה על המערער, אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". מכאן אתה למד כי אם נתמך הדו"ח בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין, על המשיב נטל ההוכחה כי נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 77 שהצדיקוהו לעשות שימוש "כמיטב השפיטה" וכי שומתו סבירה היא. בענייננו אין ספק שהמשיב הרים את הנטל האמור ככל שהדבר נוגע לשנת המס 1980- 1979, זאת כשהוכיח כי הדו"ח שהגיש המערער לאותה שנה לא היה נכון וכשקבע את אחוז הרווח הסביר על פי המדגם של 64 עסקות שונות.
ג. ברם, אין ראיה כל שהיא כי גם הדו"חות ליתר השנים נגועים באי נכונות וכי יש להחיל את אחוז הרווח שנקבע לשנת המס האחרונה גם על שנות המס האחרות. ב"כ המשיב ציין בערעור כי "בנוסף למדגם ולתויות היצרן הסתמך המשיב על התחשיב המקובל בענף בו עוסק המערער". דא עקא שב"כ המשיב בביהמ"ש המחוזי ציין בסיכומיו כי השומה לא התבססה על התחשיב וביהמ"ש גם לא סמך את ממצאיו ומסקנותיו על תחשיב. אפילו היה המשיב מסתמך על תחשיב לשנת המס 1980- 1979, אין ראיה כי ממצאו של תחשיב זה יפה לכל שנות המס הרלבנטיות לערעור זה. לפיכך אין צורך לדון בשאלה מה משקל יש לתת לתחשיב כשאין חנויות דומות באותה עיר. כיוון שהמסקנה המתבקשת לשנת המס לאחרונה אינה נוגעת אלא לשנת מס זו בלבד, ואין ראיה שיש בה להצדיק הטלת דופי בפנקסי החשבונות של המערער ליתר השנים, נתקבל הערעור ככל שהוא נוגע לשנות המס האחרות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ג. עמיר למערער,עו"ד עוזי חסון למשיב. 14.9.86).
ע.א. 643+657/83 - שמעון דומב נגד פנינה דומב
*ביטול הסכם בין בני זוג בדבר מכירת חלקו של הבעל לאשה עקב מרמה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1972 ולהם שני ילדים. הבעל עזב את דירת המגורים שהיתה בבעלות משותפת של בני הזוג ומאז אפריל 1978 לא שב אליה עוד. ביום 3.10.79 נחתם בין בעלי הדין הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ובו נקבע כי הדירה תמכר מיד לאחר מתן הגט והתמורה תחולק בשיעור של %60 לאשה ו- %40 לבעל. נקבע עוד כי אם שני הצדדים ירצו לרכוש את הדירה תמכר הדירה למרבה במחיר. באפריל 1980 ערכו הצדדים תוספת להסכם ונקבע בו שאם לא יצליחו שני הצדדים למכור את הדירה עד 31.12.80 הרי הם ממנים את עו"ד מטרי כנאמן שיטפל במכירת הדירה. הגט ניתן ביוני 1980 ואז החלו הצדדים לנקוט באמצעים למכור את הדירה. הם לא הצליחו למכור את הדירה עד ליום 31.12.80 וביום 2.1.81 נחתם בין הבעל לבין האשה הסכם שלפיו מכר הבעל את זכויותיו בדירה לאשה. חישוב מחיר הדירה נעשה לפי שווי של 100 אלף דולר והבעל קיבל מהאשה 40 אלף דולר בשקלים.
ב. ימים ספורים לאחר מעשה גילה הבעל שהאשה מכרה את הדירה לקונה זר (בני הזוג יקותיאל) במחיר של 135 אלף דולר וכבר ביום 21.1.81, שלשה ימים לאחר שהדירה נרשמה על שם האשה בלשכת רישום המקרקעין, נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת יקותיאל. הבעל חש עצמו מרומה, הודיע לאשה שהיא נהגה שלא בתום לב ובדרך מקובלת ורימתה אותו ולפיכך הוא מבטל את הסכם המכר. הבעל הגיש תובענה נגד האשה למתן פסק דין המצהיר על ביטול החוזה, אך בסופו של דבר הסתפק בתביעה חילופית לקבל %40 מ- 35 אלף דולר, היינו מההפרש שבין הסכום שהוערכה הדירה לבין הסכום שקיבלה האשה עבור הדירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן הפרה האשה את חובתה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב, וכי החוזה בין האשה לבין יקותיאל נחתם עוד לפני שנחתם ההסכם בינה לבין בעלה. באשר לפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע קבע השופט שעקרונית מקובל עליו שעל האשה לשלם לבעל %40 מההפרש שבין 135 אלף דולר ל- 100 אלף דולר, אלא שיש להפחית משיעור זה סכום של 5,000 דולר בשקלים אותם שילמה האשה מעבר למה שהגיע לבעל תמורת חלקו וסכום נוסף של 5,000 דולר בשקלים שהבעל היה מוכן לוותר לאשה כדי שתוכל לרכוש את חלקו בדירה. ערעורה של האשה נדחה וערעורו של הבעל נתקבל.
ג. השופט ביסס את חיוב האשה כלפי הבעל על סעיף 12 לחוק החוזים. פרקליטו של הבעל ביקש, לחילופין, לבסס את החיוב על סעיף 39 לחוק, בין השאר על יסוד טענה
שהאשה הפרה את התחייבותה בהסכם הגירושין והעלימה מן הבעל דבר עריכת העסקה עם יקותיאל. ניתן להגיע לתוצאה הנ"ל בדרך פשוטה יותר. כשנחתם ההסכם בין האשה ליקותיאל עדיין היו זכויות הקניין בחלק מן הדירה רשומות על שם הבעל. אילו הצליחה האשה למכור את חלקו של הבעל בדירה לאחרים שלא על דעתו אין ספק שהבעל יכול היה להפרע ממנה כדי חלקו בתמורת המכירה. התוצאה אינה משתנה במקרה שלפנינו. בתוספת להסכם הגירושין התחייבו הצדדים למכור את הדירה ביחד או באמצעות עורך דין מטרי ובהתקשרותה הנפרדת עם הזוג יקותיאל הפרה האשה התחייבות זו וכשהעבירה גם את חלקו של הבעל לזוג יקותיאל היא חייבה עצמה כלפי הבעל בהשבת חלקו בתמורת המכירה. המחסום היחידי שהאשה יכלה להעלות נגד בעלה הוא הסכם המכר שלפיו קנתה מבעלה את חלקו בסכום של 40,000 דולר אך בנסיבות הענין רשאי היה הבעל לבטל את ההסכם כפי שעשה. לפיכך יש לדחות את ערעור האשה.
ד. אשר לערעורו של הבעל באשר לנכויים של 5,000 דולר ועוד 5,000 דולר - לא היה מקום לניכויי סכומים כלשהם מסכום הפיצויים. האשה לא טענה ששילמה לבעלה מעבר לחלקו בדירה והנכוי שנערך על ידי השופט ביוזמתו נערך. גם לא היה מקום לתפוס את הבעל באימרתו במהלך המשא ומתן עם האשה, שהוא מוכן למכור את הדירה לאשתו במחיר הנופל בך 5,000 דולר ממה שמוכן לשלם קונה פוטנציאלי.
(בפני השופטים: ש.לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד אליהו א. צוק למערער, עו"דש. טויסטר למשיבה. 16.9.86).
ע.פ. 320+344/85 - מדינת ישראל נגד נתן יפת לוי
*קולת העונש (גניבת נשק ממחסני צה"ל) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בסדרת מעשי פריצה וגניבה של נשק ממחנות צה"ל ומכירתו לאנשים מתושבי כפר כנה שהזמינו נשק כזה אצל המשיב. מדובר בגניבת 4 רובי גליל, 3 רימוני יד, 2 רובים אם- 16 ושני תת מקלעים עוזי. המשיב שירת שירות סדיר בצה"ל ולאחר מכן בשירות מילואים וכיוזם ומוביל בפרשה הנ"ל הדיח ושיתף במעשיו חיילים סדירים. ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי לחומרה הזועקת שבמעשי המערער, אך בסופו של דבר גזר דינו לחמש וחצי שנים מאסר בפועל בלבד ושנתיים מאסר על תנאי וכן הטיל על המשיב במצטבר מאסר של חצי שנה בגין עבירה נוספת שהמשיב ביקש לצרף. הערעור על קולת העונש נתקבל.
במציאות בה אנו חיים, כשתושבי המדינה חשופים לפעולות עויינות מצד ארגונים עויינים ולפשיעה אלימה של עבריינים מסוכנים מחוגי העולם התחתון, כל המוסר נשק התקפי ורב עוצמה כאמור לזרים, כאילו מסייע ומקדם את ערעור הבטחון הפנימי של מדינת ישראל ותושביה. טענת המשיב שעשה את המעשים בשל מצב חומרי קשה לאו טענת הקלה היא. העונש הראוי צריך לבטא לא רק את הסלידה מהמשיב על מעשיו, אלא שומה על העונש לעצור בתוכו עוצמת הרתעה כזו אשר מכוחה יימנעו אחרים מלהתפתות למעשים נפשעים כאלה. העונש כפי שנגזר אינו עונה על אף אחת ממטרות ענישה אלה ואינו מתיישב עם ההתייחסות של השופט עצמו למעשים. אין בהודאתו של המשיב, בחרטה שהשמיע ובעברו שהוא כמעט נקי, כדי להקהות מהחומרה של מעשיו הגובלים עם בוגדנות כלפי המדינה ואזרחיה. אילו נדרש ביהמ"ש העליון לגזור את הדין לראשונה, לא היה מהסס להכפיל ואף לשלש את העונש שנגזר למשיב בפועל. אולם, כיום שדרגת הערעור אינה ממצה את הדין עם עבריין כשהיא מחמירה בעונשו, הוחלט שהמשיב ישא תשע וחצי שנים מאסר בפועל, חצי שנה מאסר מצטבר בגין העבירה האחרת וכן שנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' רחל סוכר למערערת, עו"ד זילברשטיין למשיב. 18.9.86).
ע.פ. 869/85 - דוד ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבעה מעשי שוד וביהמ"ש גזר לו עשר שנים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - בביהמ"ש העליון חזר בו המערער מערעורו באחד המקרים והערעור נשאר באשר לשלושה מקרים בלבד. בהודאה זו הפריך המערער במו פיו טענתו שכלל לא הכיר את עד המדינה עד שנכלאו יחד באותו תא מעצר. כך גם נוספה מעין ראיה המחזקת שתי הרשעות נוספות המבוססות היטב גם בלאו הכי, עקב הדמיון בצורת ביצוע מעשי השוד שם בהשוואה למקרה בו מודה המערער. הראיות שבאו בפני ביהמ"ש עשויה לפחות בכוחם המצטבר, להוות תשתית בטוחה לאותן הרשעות אחת הראיות היא עדותו של עד המדינה אשר חרף הרשעותיו הרבות ואופיו העברייני נמצא אמין. בנוסף הונחה בפני ביהמ"ש הודאתו של המערער בכל המעשים המיוחסים לו והעובדה לבדה שההודאה לא נגבתה לאחר אזהרה אין בה כדי לגרוע מקבילותה ואפילו ממשקלה. די באלה כדי להוות בסיס בטוח להרשעה מבלי להתעכב על ראיות נוספות שהובאו.
אשר לגזר הדין - המערער שהוא יליד 1963 ולגביו העונש חמור למדי, אך הוא בא לבטא מידת עונש על מעשים שבוצעו, בחלקם כלפי קשישים, בצורה אכזרית ובצוותא חדא. זאת ועוד, המערער עמד בכפירתו ועל כן לא עומד לו השיקול לקולא הנובע מהודייה באשמה. השופט הביא בכלל שיקוליו לעונש את חרטתו הכנה של המערער, אותה הביע בעת הטיעון לעונש, לאחר הרשעתו. בהגישו את הערעור ובהחלטתו להורות רק באחד ממעשי השוד שביצע בפועל נופל למעשה שיקול זה. קיימת העובדה שהמערער מראה עתה במסגרת הכלא מוטיבציה להשתלב בלימודים ויש לעודדו בכך, אך אין כל הצדקה לבטא זאת בהפחתה מעונשו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד גב' ב. ליבנה למשיבה. 23.9.85).
ב.ש. 783/86 - יצחק עזר נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגיש בקשת רשות לערעור פלילי - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום ברחובות במספר אישומים של אי הגשת דוחו"ת למס הכנסה ונדון לקנס, למאסר בפועל של 4 חודשים ומאסר על תנאי של 4 חודשים. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 10.6.86 במעמד המבקש ועל פסה"ד ניתן לערער ברשות ובקשת הרשות יש להגיש תוך 45 יום. בענייננו תמו 45 הימים ביום 25.7.86 ואילו בקשת הרשות הוגשה ביום 9.9.86. הבקשה לא קובלה ובקשה להארכת מועד שהוגשה נדחתה.
הסניגור טוען כי סבר, בטעות שתקופת פגרת בתי המשפט אינה נכללת במניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור פלילי ובשל כך יש להענות לבקשה להארכת מועד. בשונה מסדר הדין האזרחי אין בחוק סדר הדין הפלילי הוראה מיוחדת לעניין השפעת תקופת הפגרה על מניין הימים שנקבעו בחוק. במקרה זה חל סעיף 10 לחוק הפרשנות הקובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון על פי חוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". לפי זה, בעניינים פליליים, תקופה שהמועד האחרון שבה חל בתוך תקופת הפגרה מוארכת התקופה עד לאחר הפגרה. מכאן כי המועד להגשת בקשת הרשות בענייננו הוארך עד תום תקופת הפגרה והסתיים ביום 1.9.86. האיחור הוא איפוא בן תשעה ימים והשאלה היא האם בנימוקי המבקש יש טעם המצדיק הארכת המועד. בהארכת מועדים בפלילים שיקול הדעת אינו מוגבל לטעמים מיוחדים דווקא. טעות בחוק של בעל דין או עו"ד אינה מהווה, בהליכים אזרחיים, טעם מיוחד להארכת המועד וטעות מעין זו אינה מהווה גם טעם סביר לעניין הארכת מועד בפלילים.
המועדים להגשת ערעור מעוגנים בחוק ומסגרת זו חייבת להישמר. הארכת מועדים לא נועדה להתגבר על התרשלות של בעל דין או עו"ד ומה גם שמדובר באיחור בן תשעה ימים שאינו איחור של מה בכך.
(בפני: הרשם צור. עו"ד חנניה יהושע למבקש, עו"ד רזניק למשיבה. 25.9.86).
ב.ש. 796/86 - היועץ המשפטי לממשלה נגד לנרד פרידמן
*בקשת מעצר עד תום שמיעת ערעור בהליכי הסגרה (בקשת מעצר עד לשמיעת ערעור בהליכי הסגרה - הבקשה נתקבלה חלקית).
ביהמ"ש המחוזי נתבקש להכריז על המשיב כבר הסגרה לארה"ב. ביהמ"ש דחה את הבקשה והורה על שחרורו של המשיב מהמעצר שבו היה נתון מאז שנפתח ההליך נגדו. הוגש ערעור על כך והמדינה ביקשה לבטל את צו השחרור ולצוות על מעצר המשיב עד תום הדיון בערעור. הבקשה נתקבלה חלקית.
כאשר באים להחליט אם לעצור מבוקש לצורך הסגרתו יש להתחשב הן בחומרת העבירה המיוחסת לאיש והן בהתחייבות שיש למדינת ישראל מכח אמנת ההסגרה שנחתמה בינה לבין המדינה המבקשת להבטיח את הסגרת המבוקש. אין בחוק ההסגרה הוראה מפורשת הדנה באפשרות מעצרו של מי שהערכאה הראשונה החליטה לגביו שאינו בר הסגרה. אין גם הלכה בענין הנדון ולכן אין מניעה לפנות לחוק סדר הדין הפלילי שהוא החוק הכללי בכל הנוגע לדיני הפרוצדורה הפלילית. על פי סעיף 57 לחוק, על אף ההוראה המחייבת שחרורו של מי שיצא זכאי בדינו, נתונה הסמכות לבימ"ש לערעורים לעצור אותו איש. ניתן לפעול ברוח ההוראה גם כאן שהרי דינו של המשיב כדין נאשם שזוכה בדין. נשאלת השאלה אם הוכחו נסיבות המצדיקות מעצר המשיב עד לשמיעת הערעור. קיימים סימנים לא מעטים שיכולים ללמד שבהשארת המשיב חופשי טמון סיכון ממשי לבריחתו. אשתו וילדיו של המשיב עזבו את הארץ והדירה שנקנתה עבור המשפחה נמכרה. כמו כן המשיב יצא מן העיסקה שבגללה נתבקשה הסגרתו ברכוש גדול של שלושה מליון דולר. כספים בסכומים כאלה בידי המשיב מגדילים את הסיכון שהוא ינצל את שחרורו עד לשמיעת הערעור כדי לעזוב את הארץ. עם זאת, כדי לא לגרום אי צדק למשיב יעצר המשיב ל- 15 ימים בלבד ובמשך תקופה זו יובא בפני הרכב של שלשה שופטים כדי שההרכב יחליט אם לעצרו עד תום הבירור בערעור בשאלה ההסגרה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד חינקין למבקש, עו"ד מוריץ למשיב. 29.9.86).
ע.פ. 143/86 - דוד בן שמעון אמויאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוס ונדון לארבע שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - הסניגור חזר בו מן הערעור אך המערער המשיך לטעון שהוא חף מפשע, אולם לא היתה בפיו טענה נגד הנאמר בפסה"ד לגופם של דברים ואין להתערב במסקנת ההרשעה. אשר לעונש - אין צורך לבקש תסקיר שירות המבחן שכן אפילו יהיה התסקיר חיובי ביסודו לא יהיה בכך כדי להצדיק התערבות בעונש כפי שהושת. המתלוננת הבהירה למערער שאין היא רוצה בשום מגע פיסי אתו, היא נאותה לעלות לדירתו לשתות כוס קפה רק אחרי שנחה דעתה שהוא משתף אותה, כידיד, בעבודתו. משך שעות רבות ביום האירוע היא עזרה לידו במקומות העבודה ונוכח כל אלה לא ראתה סיכון לקבלת הזמנתו. חרף מאבק חריף מצדה הוא כילה בה את זממו ואפילו התנגדותה הפיסית לא הועילה לחלצה מידיו. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד שנידשר למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 9.9.86).
ב.ש. 712/86 - אי.אל.אי. ואח' נגד יריב האפט
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת הראשונה היא חברה אמריקאית הרשומה באילינוי ארה"ב והמבקשת השניה היא חברה ישראלית. בין שתי המבקשות קיימים קשרי מסחר. המשיב הוא עובד של חברה אמריקאית הרשומה אף היא באילינוי ובמשך שנה שימש כמנהלה של המבקשת הראשונה. בביהמ"ש המחוזי בחיפה הגישו שתי המבקשות תביעת נזיקין נגד המשיב בשל מעשי מעילה ומרמה במהלך תפקידו כמנהל המבקשת הראשונה. מעמדה של המבקשת השניה כלפי המשיב נובע מהמחאת זכותה של המבקשת הראשונה אליה בשל חובו של המשיב על פי התביעה. המשיב ביקש בביהמ"ש המחוזי להעמיד את ההליכים נגדו בטענה של "פורום לא נאות", באשר הפורום הטבעי לדיון בתביעה הוא ביהמ"ש באילינוי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיב וביסס את פסק דינו על שלושה נימוקים עובדתיים: הדין החל על המקרה הוא הדין האמריקאי; נוחות הצדדים, מקום מושב המבקשת הראשונה והמשיב, העדים, המסמכים והעובדה שמהמבקשת השניה הגישה בעצמה תביעה נגד המשיב באילינוי; אזרחותו האמריקאית של המשיב. פסה"ד בביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 23.5.86 והמועד לערער עליו בזכות מסתיים ביום 7.7.86. רק ביום 22.8.86 הגישו המבקשות את הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסה"ד. הבקשה נדחתה.
טענות המבקשות הן כי התברר במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי שהמשיב העתיק את מקום מגוריו מאילינוי; לאחר שניתן פסה"ד החל מנהל המבקשת השניה לבדוק את האפשרויות להגיש תביעה באילינוי וברוריו העלו כי קיים "ספק גדול", אם ביהמ"ש באילינוי מוסמך לדון בתביעה נגד המשיב המתגורר כעת בניו יורק וכי הגשת תביעה באילינוי כרוכה בהוצאה כספית של 25-30 אלף דולר. ב"כ המבקשים טוען עוד שהחלטת ביהמ"ש המחוזי התבררה בדיעבד כמוטעית כי מדובר בפס"ד העוסק בעניין דיוני גרידא ובענין כזה ניתן לגלות מידה של גמישות וכן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מוטעה לגופו ועומד בניגוד לפס"ד של ביהמ"ש העליון שפורסם לאחרונה וחשיבות הבעיה המתעוררת מצטרפת כטעם נוסף המצדיק הארכת המועד. אין לקבל את הטענות הנ"ל. אין לומר שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי התברר - בדיעבד - כמוטעה. ביהמ"ש המחוזי דן על סמך הנתונים העובדתיים שהובאו בפניו. במהלך הדיון התבררה עובדה חדשה בדבר מקום מגוריו של המשיב בניו יורק ואם היתה לעובדה זו חשיבות היה מקום עוד בביהמ"ש המחוזי להביא נתונים עובדתיים המתייחסים אליה או לטעון טענות משפטיות לגביה. לעיצומם של דברים אין לנתונים הנוספים משקל רב. אשר לשינוי מקום מגורי המשיב - הלה מקעקע טענה זו, ואומר שהוא מכיר בסמכות ביהמ"ש באילינוי ומוכן להתדיין שם. אשר לטענה בדבר העלות הכספית - לא הובאו נתונים השוואתיים לגבי העלות הכספית של קיום המשפט בישראל, לרבות הוצאות הבאת העדים וכו'. אין גם לקבל את הטענה כי יש לגלות מידה של גמישות בהארכת מועד על פס"ד בענין שבסדרי הדין. פס"ד בעניין פרוצדורלי הוא פס"ד לכל דבר ועניין אף אם אינו מכריע את הסכסוך לגופו של עניין. אשר לטענה בדבר חשיבות הענין - טענה כי פסה"ד של ביהמ"ש אינו עולה בקנה אחד עם פס"ד של ביהמ"ש העליון טובה לערעור, אך אין בה משענת לטענה בדבר חשיבות העניין. מכל מקום, חשיבות העניין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ג. שילר למבקשת, עו"ד ד. שירן למשיב. 30.9.86).
ב.ש. 800/86 - אריה שרון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירות אינוס וסחיטה באיומים. חומר ההוכחה מלמד שהמתלוננת השקתה במשקה מרדים
ועקב כך הצליח העורר, בין השאר, לצלם אותה כשהיא בעירום בחברתו. לאחר מכן נפנף העורר בתצלום שבידו והצליח בדרך זה לסחוט מהמתלוננת סכומים שקשה לעמוד בהם. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים באישומים של אינוס וסחיטה ועררו נדחה. אמנם לעורר עבר נקי אך כאשר מצטרפות שתי העבירות הנ"ל מצטיירת תמונה שלילית ומתעורר חשש שהעורר עלול להשפיע על המתלוננת כדי שזו תשנה את עדותה לטובתו. שומה על ביהמ"ש לדאוג שהמתלוננת, קרבן המעשים, תופיע לביהמ"ש כשהיא חופשית מכל לחץ כדי למסור את האמת לאמיתה. בנסיבות אלה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד תגר לעורר, עו"ד רומנו למשיבה. 29.9.86).
ב.ש. 804/86 - יעקב עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושניים אחרים נעצרו כאשר שהו בנסיבות מחשידות בגן ציבורי בחיפה. אצל העורר נתגלו שמונה מנות הירואין בכמות כוללת של כ- 2 גרם. העורר הצהיר שהסמים הם שלו ולשניים האחרים אין נגיעה לענין. באשר לעצמו טוען הוא כי את הסם החזיק לצריכתו העצמית. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. טענת העורר שהחזיק את הסמים לצריכה עצמית איננה משכנעת שהרי הסם היה מחולק למנות היה מוטמן בגן ציבורי, והסם נתפס כשהעורר מסתודד בגן בנסיבות מחשידות עם שניים אחרים. בשל חומרת העבירה ומאחר ולעורר גם שתי הרשעות קודמות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט לוין. העורר לעצמו, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 29.9.86).
ע.פ. 36/86 - אברהם ונירה שרביט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה ובידוי ראיות וחומרת העונש (הערעור של אברהם נדחה ושל נירה על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשתי פרשיות. האחת של התפרצות וגניבה שבגינה נדון לשנה מאסר בפועל, והשניה של סחיטה ואיומים, בידוי ראיה ושיבוש מהלכי משפט שבגינה נדון לשנתיים מאסר בפועל. כן נדון לתקופות של מאסר על תנאי. המערערת, אשתו, הורשעה בעבירה של עדות שקר, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, בהשפעת בעלה, ונדונה לשלשה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 1,500 ש"ח. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של האשה על חומרת העונש נתקבל.
אשר לערעור על ההרשעה של המערער - הסניגור ניסה לתקוף כל אחת מהראיות הנסיבתיות שהביאו להרשעה ולהראות שכל אחת בפני עצמה אינה מספיקה לביסוס האשמה, ואולם המסקנה המרשיעה מתבססת על משקלן המצטבר של כל הראיות הנסיבתיות יחדיו ואלה מצביעות באופן חד וברור על אשמת המערער. הטענות שנטענו ע"י הסניגור אין מקומן בדרגת הערעור שכן אלה טענות שמטרתן לעורר ספק בלב הערכאה. בערכאת הערעור יכול המערער להישמע רק אם יראה שגיאה בסיסית בתהליך קביעת המסקנות העובדתיות ושגיאה כזו אינה קיימת כאן. העובדה שהשופט היה יכול להגיע למסקנה סבירה אחרת אין בה כדי להושיע את המערער, מה גם שאפשרות סבירה כזו אפילו לא נטענה ע"י המערער בשום שלב. לגבי ההרשעה בעבירה של סחיטה באיומים טען הסניגור שלא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה זו משום שהנסיון היה להכריח את המתלונן לעשות מעשה שאסור היה לעשותו ולדעת הסניגור ניתן לעבור עבירה של סחיטה רק אם מכריחים אדם לעשות מעשה שמותר לעשותו. אין בטענה זו ולא כלום. גם אם מנסים להכריח אדם לעשות מעשה שאסור לעשותו עוברים עבירה של סחיטה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי וצדק ביהמ"ש כשהטיל עונשים במצטבר שכן מדובר בשתי פרשיות נפרדות ושונות זו מזו בזמן ובמהות. לא כן לענין ערעורה של המערערת. אמנם העונש שהוטל על המערערת איננו חמור אך מדובר באשה שהיא אם
לתינוק ובעלת עבר נקי וכן עשתה מה שעשתה בהשפעת בעלה. לפיכך, כל המאסר שהוטל עליה יהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, מלץ. עו"ד ר. בר חיים למערערים. עו"ד ג. ליבוביץ למשיבה. 10.9.86).
בג"צ 449/86 - קשר רנט א. קאר בע"מ ואח' נגד רשות שדות התעופה ואופרן נהיגה עצמית בע"מ
*דחיית עתירה על הסף באשר העותרת לא הצטרפה לדיון בעתירה קודמת באותו ענין (התנגדות לצו מאסר על תנאי - הצו בוטל).
דינה של העתירה להדחות בלי לדון לגופו של ענין. העותרות ידעו כי דיון הנוגע במישרין לנושא עתירתן מתנהל בפני בג"צ בעתירה של אופרן נגד אלדן, אך ב"כ העותרות הודיע לב"כ המדינה כי החליט שלא להצטרף לעתירה של אופרן. יתירה מזו, במכתב הנ"ל הוסיף ב"כ העותרות כי "רשמתי לפני כי במידה ותועלה לדיון עתירתה החילופית של אופרן תופנה תשומת לב בג"צ כי זוהי עתירה העלולה לפגוע במרשותי וכי תבקש כי נוזמן לדיון". ב"כ המדינה השיב במפורש לב"כ העותרות שאין הוא מקבל על עצמו את אשר ב"כ העותרות "רשם לפניו" וכי אין מצד המדינה כל התחייבות כלפי העותרות להעלות טענה זו או אחרת בעת הדיוןבעתירה שבנדון. כן הוסיף וכתב לב"כ העותרות כי הדיון באותה עתירה נקבע ליום 5.6.86 ועל אף כל זאת החליט ב"כ העותרות לתת להליכים בעתירה הנ"ל להמשיך ולהתנהל בלעדי השתתפות העותרות. כיוון שכך אין הן יכולות היום להשמע בטענה כאילו נפגעו זכויותיהן שלא כדין, מבלי שהיתה להן הזדמנות סבירה להשמיע טענותיהן תחילה.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד רסלר לעותרות, עוה"ד ע. פוגלמן ובנאי למשיבות. 29.9.86).
ע.פ. 567/86 - מוחמד רשיד דבאח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בזיוף שטרי כסף בכך שרכש והחזיק 5,600 דולר מזוייפים ושילם תמורתם %60 מערכם. הוא נדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען לקולא כי המערער הוא אב ל- 6 ילדים, הודה באשמה והעובדה שבסופו של דבר אף הפסיד את הכסף שהשקיע לרכישת הכסף המזוייף, אך כל אלה הובאו בחשבון על ידי ביהמ"ש דלמטה ואין להתערב במידת העונש שאינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד חוראני למערער, עו"ד נ. ישראלי למשיבה. 30.9.86) .
ע.פ. 508/86 - מדינת ישראל נגד שמעון מלכה
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירה של סחר בסמים כאשר מדובר ב- 23 ק"ג חשיש. נאשמים אחרים באותו ענין הועמדו לדין בעבירות של יבוא וסחר בסמים, הורשעו בשתי העבירות ונדונו ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. המערער הועמד לדין בפני שופט אחר, זוכה מאשמת יבוא סמים והורשע אך בסחר בסמים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. השופט התרשם לחיוב מאישיותו של המשיב, מתפקודו הנאות במקום עבודתו ובמסגרת משפחתו מזה שנים רבות, התחשב במצבו המשפחתי של ואישיותו והחליט לנהוג במידת החסד עם המשיב חרף החומרה הרבה שבעבירה. השופט ידע כי שותפיו של המשיב הודו בעבירות ונדונו לעונשים חמורים יותר על ידי בית משפט אחר, עיין בגזר הדין של האחרים ובדיונים שקדמו לו וסבר שבמקרה דנן יש מקום לאבחנה מובהקת בין ההם לבין המשיב. השופט ראה מקום להקל עם המשיב גם מטעם נוסף, היינו שמוכרי הסם היו כנראה סוכנים משטרתיים שהדיחו את הקונים לקנות את הסם, אך לא זה היה הגורם החשוב והמכריע בגזירת הדין. הערעור על קולת העונש נדחה.
נכון שהעבירה היא חמורה וכמות הסם שנתפסה היא אדירה ובנסיבות רגילות ולגבי עברייני סמים מן הראוי היה להטיל בגין מעשים אלה עונשי מאסר מוחשיים לתקופה ארוכה מזו שנגזרה במקרה דנן. אלמלא מדובר היה בנסיבות אישיות כה יוצאות דופן, בתקווה ששחרורו המוקדם של המשיב יאפשר חזרתו לעבודה ולחיים סדירים, ואלמלא החשש שהחמרה בדינו של המשיב תסכל תקווה זו, ואלמלא מדיניות ביהמ"ש העליון שלא להתערב בגזר דין כשלא ניכרת סטיה חריפה ממדיניות הענישה המקובלת, מן הראוי היה להעתר לערעור המדינה אך לא במצב כפי שהוא. לטענה כי קיימת אפלייה לא מוצדקת בין העונש שהוטל על המשיב ובין העונש שנגזר לאחרים - שלא כמשיב הורשעו האחרים גם ביבוא הסם וזו עבירה חמורה בפני עצמה וכן אין אצל האחרים מערכת כה נרחבת של נסיבות מקילות כאלה המתקיימות אצל המשיב.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מרים ישראלי למערערת, עו"ד נדשי למשיב. 30.9.86).
ע.פ. 477/86 - ראג'ח מוחמד עריידו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בעדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הדחה בעדות ונדון לששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. הערעור מופנה נגד חומרת העונש וטענת המערער היתה כי כאשר נשפט בעבר על עבירה אחרת בבימ"ש השלום ביקש צירוף כל התיקים התלויים ועומדים נגדו כאמור בסעיף 39 לחוק העונשין. הוא סבר כי גם העבירה הנדונה היתה כלולה בין העבירות שצורפו ועתה משנתברר לו שלא כך הדבר הוא מבקש כי הדבר יובא בחשבון במסגרת הדיון בשיעורו של העונש. הערעור נדחה. העבירה עליה הורשע המערער היא עבירה שלצדה קבע המחוקק מקסימום של מאסר תשע שנים ומשמעות הדבר כי בימ"ש השלום לא היה בכלל מוסמך לצרף עבירה זו לתיק הנ"ל. האמור בסעיף 39(ב) מונע צירוף עבירה זו לתיק שנדון בפני בימ"ש שלום. ביהמ"ש גם לא יכול היה לצרף עבירה שהמערער לא הודה בה ובתיק שלפנינו לא הודה המערער בעובדות והיה על התביעה להוכיח את האישום על יסוד הראיות שהביאה. לנוכח ההרשעות הקודמות של המערער אין גם מקום להקלה לגוף הענין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.9.86).
ע.פ. 425/86 - דוד אבו זמיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה אזרחית נגד המתלונן ולאחר שתביעתו נדחתה איים על המתלונן וכתוצאה מכך שילם המתלונן למערער בחודש מארס 1982 סכום של 5,000 שקלים ישנים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של סחיטה וגזר לו 4 חודשים מאסר בפועל וששה עשר חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור עמד על כך שזה מאסרו הראשון של המערער, כי למד את הלקח ולא ישוב עוד למעשי סחיטה, אולם לאור אופיה של העבירה ונסיבותיה אין להתערב במידת העונש שאינו מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ארי קדרי למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 29.9.86).
ע.פ. 138/86 - סימה טרוקלשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בשתי עבירות של יבוא הירואין וביהמ"ש גזר לה חמש שנים מאסר. הערעור הופנה נגד הרשעה באחד משני המעשים ונגד חומרת העונש והערעור נדחה. ההרשעה בעבירה שמערערים עליה התבססה על דברים שהושמעו על
ידי המערערת ועל פרשנותם הסבירה של דברים אלה וביהמ"ש גם רשאי היה לשקול בהקשר זה את מערכת הנתונים העובדתית שהצביעה על אופי המעשה של המערערת, על כוונתה ועל הנושאים עליהם רמזו דבריה. אשר למידת העונש - מדובר ביבוא סם קטלני מסוג הירואין אשר סכנה רבה צפויה למשתמשים בו. העונש שנגזר איננו חמור יתר על המידה ואינו סוטה מן המידה המקובלת לענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אסנת ברתור למערערת, עו"ד גב' יסכה לייבוביץ למשיבה. 22.9.86).
ע.פ. 44/86 - איתן זיו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות ע"י החלפת סעיף האישום ע"י ביהמ"ש
(הערעור נתקבל).
המערער הואשם בחבלה בכוונה מחמירה. לפי האמור בכתב האישום חשד פלוני במערער כי הוא מתרועע עם אשתו. באחד הערבים סמוך לחצות הגיע פלוני לביתו של המערער הנמצא בפרברי באר יעקב, ניגש אל תריס החדר בו שהתה אותו עם אשתו של פלוני עם המערער כדי לראות מה מעשיהם של השניים. משהבחין המערער בדמותו של פלוני, דרך את אקדחו וירה לעברו של פלוני מספר יריות בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, ופלוני אכן נפצע בידו הימנית מכדור שירה המערער לעברו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי רובן המכריע של העובדות המפורטות בכתב האישום לא הוכחו. ביהמ"ש ציין בהכרעת הדין את גירסת המערער שלפיה שמע את משיכת התריס והתעורר בלבו פחד פן מנסים מחבלים לפרוץ לדירתו. על גירסה זו אומר ביהמ"ש כי אין הוא מאמין כי המערער חשש ממחבלים ומוסיף ביהמ"ש כי "הנאשם חשד כי היה מי שניסה לחדור לביתו במטרה בלתי כשרה, או לפחות ניסה להטרידו... גם הנאשם בעדותו מזכיר את חששו, בין השאר משודדים מזויינים ומפורצים". המערער הוסיף וטען שירה את היריות באויר ובענין טענה זו אין קביעה ברורה ומוחלטת בהכרעת הדין וכל שנאמר בפסק הדין הוא כי עובדה היא שהמתלונן נפגע בזרועו, והפציעה משמשת עדות כי היריות נורו בגובה שניתן היה לצפות כי יפגעו באדם ואשר על כן "מעשהו של הנאשם נעשה תוך רשלנות רבתי ופזיזות, ובכך יש לראות הוכחה לכך כי פציעתו של המתלונן נעשתה שלא כדין". לאור האמור החליט ביהמ"ש בסיום הכרעת הדין שלא להרשיע את המערער בחבלה בכוונה מחמירה כי אם "על פי סמכותי לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי... הנני מחליטה להרשיע את הנאשם בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות...". הערעור נתקבל.
שני הצדדים טענו טענות מטענות שונות אך אין צורך להזקק ולדון בטענותיהם שכן דין הערעור להתקבל משום שלמערער לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן נגד העבירות שבהן הורשע. החלטת ביהמ"ש להחליף את סעיף ההרשעה הובאה לראשונה לידיעת בעלי הדין מתוך בסיום הכרעת הדין ולפני כן לא רמז ביהמ"ש בדבר כוונה זו אף ברמז כלשהו. השאלה בנסיבות המקרה היתה, לאחר שהוחלף סעיף האישום, אם אכן נהג המערער בזהירות הדרושה וירה באויר או לאו. מאחר והעובדות שבכתב האישום נשתנו באופן כה מהותי, שהרי ביהמ"ש האמין למערער שכלל לא ידע שפלוני נמצא שם, וכי חשש משודדים וגנבים, וכי הזהיר וחזר והזהיר שיורה באם לא יסתלקו, מן הראוי היה לאפשר לבעלי הדין להוכיח בצורה טובה, יעילה ומלאה מה היה כיוון היריה של המערער, וכי בנסיבות המקרה היה במעשה המערער משום מעשה פזיז ובלתי אחראי. למערער לא ניתנה הזדמנות להתגונן ולהוכיח כי לפי כוון היריה נהג באחריות ובזהירות ולפיכך יש לזכותו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' נירה לידסקי למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 21.9.86).