ע.פ. 400+457/84 - מדינת ישראל נגד שרה אנג'ל - שמעיה אנג'ל נגד מדינת ישראל (הערעורים נדחו).
*הרשעה ברצח וזיכוי מרצחא. ביום 27.3.81 נעצרה צעירה בשם חגית ולדמן בנמל התעופה בן גוריון כשברשותה ק"ג הרואין שהביאה מתורכיה כבלדרית. חגית הסכימה לשתף פעולה עם המשטרה ובהדרכת המשטרה התקשרה טלפונית עם המנוח מישל נחמיאס שהיה שותף לקשר של יבוא הסם. הלה לא נפל בפח והכחיש באותה שיחה כל היכרות עם חגית. מישל הזהיר מיד אחדים מן השותפים להברחת הסם וביניהם את שמעיה ושרה אנג'ל ואחד ישראל ישורון (להלן: ישורון). בפגישה שהתקיימה עוד באותו ערב בין השותפים הנ"ל ומעורביםנוספים, הוחלט שעל מישל להסתתר ומיד לאחר מכן דאג שמעיה להביאו אל חבר שלו בשם פישבוים. הלה מילא את הוראותיו של שמעיה ללא עוררין ומצא עבור מישל מקום מחבוא. כן החליטו השותפים כי על המנוחה שולמית שלי להסתתר שכן גם היא היתה קשורה לעיסקת היבוא וחגית ולדמן ידעה על כך ויכלה להביא למעצרה על ידי המשטרה. למחרת היום עצרה המשטרה את שמעיה, את שרה ואת ישורון כחשודים בשותפות בהברחה האמורה. שרה שוחררה ביום 29.3.81 ממעצרה ולטענת התביעה שידלה אחד המכונה "מנדו" ואחד שושן לרצוח את שולמית כדי שלא תחשוף את ידיעותיה על חברי הרשת. התביעה גם טוענת כי שרה ניסתה לשכנע אנשים נוספים לרצוח את שולמית. שולמית אכן נרצחה ביום 2.4.81 ולפי גירסת התביעה הוסעה שולמית באותו לילה ע"י מנדו ושושן במכונית ובדרך נורתה על ידי שושן והשניים הטמינו את גופתה. שמעיה וישורון שוחררו ביום 6.4.81 ממעצרם ולטענת התביעה סיכמו עוד באותו יום שמעיה, שרה, שושן ומנדו לרצוח את מישל כדי למנוע ממנו את האפשרות לחשוף את שותפיו אם ייתפס. על פי גירסת התביעה הרגו שמעיה ושושן בלילה של ה- 9.4.81 את מישל ביריות במקום המסתור שלו וטמנו את גופתו. מנדו הופיע במשפט כעד מדינה ואילו שושן הואשם אף הוא ברצח אך נרצח בבית הסוהר לאחר סיום פרשת התביעה ולפני שמסר עדותו מעל דוכן העדים. בביהמ"ש המחוזי הואשם שמעיה בעבירת רצח בכך שיחד עם אחרים רצח את מישל נחמיאס, ושרה הואשמה בכך ששידלה אחרים לרצוח את שולמית וכן לרצוח את מישל ובשל כך עברה שתי עבירות רצח. שמעיה הורשע בעבירות המיוחסות לו ונדון למאסר עולם ואילו שרה זוכתה מחמת הספק. הערעורים של שמעיה על הרשעתו ושל המדינה על זכויה של שרה נדחו.
ב. הסניגור העלה טענה פרוצדורלית כי התביעה העלימה ממנו בתחילת המשפט חומר ראיות חשוב ומשמעותי והדבר קיפח את הנאשמים ושיבש את קו הגנתם. אכן, חומר מסויים לא הובא בפני הסניגוריה ורק לאחר פניה לבג"צ גילתה התביעה את החומר לסניגור, אך הלה החליט שלא להשתמש בחומר למרות שעדיין לא נסתיימה פרשת הראיות. התביעה שגתה בהתייחסותה השלילית לדרישת הסניגוריה לגלות לה את כל חומר החקירה. בהחליטה מה החומר הרלבנטי לגבי משפט מסוים הצריך להכלל ב"חומר החקירה" שיועמד לעיון הסניגוריה על פי החוק, חייבת התביעה להדריך עצמה על פי כללי השכל הישר וההגיון הבריא, והצורך לנהוג בהגינות כלפי ההגנה. במקרה שלפנינו היתה נודעת לחלק מהחומר האמור חשיבות מיוחדת ועל כן צריך היה להביאו בפני הסניגור כבר בתחילת המשפט. עם זאת יש לבדוק באם נגרם לנאשמים עיוות דין עקב אי גילוי הראיות והתשובה לכך היא שלילית. התביעה העמידה את כל החומר לרשות הסניגוריה לאחר הפניה לבג"צ ולפני שהסתיימה שמיעת העדויות במשפט והסניגור החליט שלא להיזקק לראיות אלה ושלא להגישן לביהמ"ש. לא הובהר איזו מהראיות יכולה היתה להביא תועלת ובנסיבות אלה לא נגרם נזק בשל הפגם הפרוצדוראלי. ג. אשר לביסוס הראייתי להרשעת שמעיה - הובאו ראיות מספיקות לבסס את הרשעה. עד המדינה מנדו תיאר בפרוטרוט איך תוכנן ובוצע הרצח של מישל כאשר
שמעיה לוקח חלק פעיל בכל שלב, עד המדינה ישורון העיד על דבר ההתייעצויות לרצח בהן לקח שמעיה חלק וכן מסר עד זה פרטים על מעורבותו של שמעיה ביבוא הסמים ובכך חיזק את ההוכחות בדבר המניע שהיה לשמעיה לביצוע הרצח. אמנם אין חובה על התביעה להוכיח מה היה המניע אך כאשר עולה בידי התביעה להוכיח קיומו של המניע יש בכך כדי לחזק את משקלן של יתר הראיות המפלילות. כן היו עדויות של עדים נוספים. אמנם יש להתייחס בזהירות מרובה ביותר אל העדים הנ"ל שכולם שייכים לעולם הפשיעה או לחוגים הקרובים לעולם זה, אך ביהמ"ש בדק בדיקה יסודית את חומר הראיות והגיע למסקנה בדבר אשמת שמעיה ברצח ובכך אין להתערב.
ד. אשר לזכויה של שרה - היו 4 עדויות נפרדות של עדים שסיפרו כי שרה אמרה שיש לחסל את שולמית ואת מישל, אך ביהמ"ש המחוזי לא סמך על דבריהם של עדים שאין להם תימוכין בעדויות מהימנות נוספות ואף הדגיש כי לגבי אף אחת מארבע השיחות הנידונות אינו קיים עד שמיעה נוסף התומך בקיום אותה שיחה. אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. הוכח ששרה שיקרה בעדותה בנושא מעורבתה בעסקי הסמים. נכון ששקרי הנאשם עשויים לשמש תמיכה ואף ראיה מסייעת לעדויות התביעה, אך במה דברים אמורים - כשאין הסבר סביר לשקרים זולת זה המצביע על אשמת הנאשם. אין ליחס משקל כה רב לאותם שקרים כאשר אלה משתלבים באופן סביר גם בגירסה שאינה מפלילה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. לעניננו הכחשתה הכוזבת של שרה בדבר השתייכותה לרשת של סוחרי ומפיצי הסמים יכלה לנבוע משיקולים טבעיים וסבירים מצדה.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. יפתח לאנגל, עו"ד ד. גורנילמדינה. 4.9.86).
בג"צ 27+129/86 - רן לוברטובסקי ואילן לוי נגד ביה"ד הצבאי לערעורים
*אמינותה של בדיקת שתן להרשעה בשימוש בסמים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים הועמדו לדין בבי"ד צבאי מחוזי בעבירה של שימוש בסמים. להוכחת העבירה הביאה התביעה תוצאות בדיקות של דגימות שתן, שנתן כל עותר מרצונו, אשר ערכה המעבדה הצבאית. תוצאות הבדיקות חיוביות, היינו נמצאו עקבות חשיש ומכאן עולה כי היה חשיש בגופם בכמות ממשית. על פי תוצאות בדיקה זו הורשעו העותרים. על כך ערערו בביה"ד הצבאי לערעורים שישב בהרכב של חמשה שופטים ודחה את הערעור. ביה"ד פסק: תוצאות הבדיקה המעבדתית הן ראיה שדי בה כדי להוכיח את העובדה שכל אחד מן העותרים צרך חשיש שחדר לגופו; ניתן ואפשר להסיק מהעובדה האמורה, בהעדר נסיבות שיש בהן כדי לסתור עובדה זו או להעלות ספק לגביה, שצריכת הסם היתה מודעת, היינו שהוכחה גם המחשבה הפלילית הנדרשת. העתירה נגד קביעה זו נדחתה.
ב. ביה"ד עמד במפורט על מהותה, טיבה ואמינותה של הבדיקה האמורה, שהיא פרי שילובן של שתי שיטות בדיקה ידועות ומקובלות בתחום המדעי הרלבנטי, כאשר הבדיקה מובילה לאמינות בשיעור של %99.8 עד 10004. בשיעור אמינות זה של הבדיקה בדבר קיום החשיש בגוף העותרים הודו הסניגור וב"כ העותרים בבג"צ, אלא שלטענתם כדי שבדיקה זו תתקבל כראיה בהליך שיפוטי, ובמיוחד פלילי, לא די במידת אמינות גבוהה, אלא יש צורך תחילה ב"תקופת הרצה" מסויימת עד שהקהילה המדעית הבינלאומית תענה אחריה אמן ובתקופת הרצה זו לא די בבדיקה כראיה יחידה ודרושה הוכחה נוספת. טענה זו אינה מקובלת. כאמור, אמינות הבדיקה גבוהה ביותר, כמעט %100, ויש בה איפוא משום הוכחה חזקה ביותר לקיומו של החשיש בגופו של האדם הנבדק. ניתן לבסס
את המעשה הפלילי שנעשה על הבדיקה האמורה ללא צורך ב"תקופת הרצה" או הוכחה נוספת מסויימת.
ג. טוען ב"כ העותרים כי גם אם הוכחה הימצאות הסם בגופם של העותרים הרי לא הוכחה קיומה של מחשבה פלילית שהעותרים אכן השתמשו במודע בסמים. גם טענה זו יש לדחות. ביה"ד פסק שבהעדר אינדיקציה לסתור בחומר הראיות, מותר להסיק, על פי נסיון החיים הכללי, כי החומר חדר לגופו בידיעתו של אותו אדם, אלא אם הוא הוכיח אחרת, או הצביע על נסיבות העלולות לעורר ספק סביר לטובתו. הסקת מסקנה זו מעוגנת בדיני הראיות שבהליכים פליליים המקובלים במערכת המשפט שלנו. ביה"ד הבהיר כי מדובר במסקנה לכאורית בדבר קיום יסוד המודעות ומשלא היה בידי הנאשם לעורר ספק בדבר וגירסתו לא זכתה לאמון קמה הראיה ונתגבשה לעדות מכרעת מספקת לצורך הרשעה בפלילים. עצם המצאות החשיש בגוף החייל מאפשרת, אך אינה מחייבת, הסקת מסקנה בדבר צריכה מודעת של הסם המסוכן וכל בית דין יחליט על פי הנסיבות שהוכחו במקרה הקונקרטי אם יש או אין בסיס בטוח בכל מקרה ומקרה להסקת מסקנה כאמור.
ד. השאלה אם טעה ביה"ד בהסקת המסקנה הקונקרטית בנסיבות מקרה זה או אחר אינה עניין לבירור בפני בג"צ, שהרי אין בג"צ יושב כבית משפט של ערעור על החלטת ביה"ד הצבאי לערעורים. למעלה מן הצורך יש לציין כי המסקנה שאליה הגיעו בתי הדין הצבאיים במקרה דנן בדבר קיומה של מחשבה פלילית, שהעותרים השתמשו במודע בסמים, עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר.
(בפני השופטים: אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. רובין לעותרים, עו"ד ר. יאראקלמשיב. 1.9.86).
ע.פ. 877/84 - מרדכי גאלי נגד מדינת ישראל
*מידת הכח הדרושה בחטיפת טובין כדי להרשיע בעבירת שוד(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער ואמר עמו הועמדו לדין בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ושוד וכן בעבירת סחיטה ובכל הנוגע למערער הורשע בכל העבירות. ביהמ"ש גזר למערער שש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי בעבירת השוד ושנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי בעבירת הקשר בקבעו כי שנתיים אלה יהיו חופפות את המאסר בפועל שנגזר בגין השוד ועוד גזר שנה אחת מצטברת ושנה אחת חופפת בגין עבירת הסחיטה. הערעור מתייחס לעבירות השוד והקשר. באשר להרשעה בעבירת השוד נדחה הערעור ובאשר לעבירת הקשר נתקבל.
ב. באחד הימים יצא מנהל עבודה במלטשת יהלומים (להלן: המתלונן) לחצר המלטשה כשהוא מחזיק בידו קופסת עץ שהכילה יהלומים ששווים כחצי מליון דולר. המערער היה בחצר ועשה עצמו כאילו יוצא ממנה ולפתע פנה לאחור, ניגש למתלונן ובאופן פתאומי חטף הימנו את הקופסא על יהלומיה. המתלונן ועוד אחד עמו החלו לרדוף אחר החוטף וכאשר היה קרוב מאד לתפוס את המערער חסמה את דרכו מכונית, הנהוגה על ידי הנאשם השני שבכתב האישום, דבר שאיפשר למערער להמלט ולהעלם ומיד לאחר מכן נעלמה גם המכונית החוסמת.
ג. הטענה הראשונה היא באשר לזיהויו של המערער כמי שביצע את החטיפה. ביהמ"ש קבע שהמערער זוהה בוודאות מספקת וקביעתו מבוססת על הודעות שניתנו במשטרה על ידי עדת ראייה בשם סילוונה. זו גם העידה בביהמ"ש אך השופט העדיף את הודעותיה במשטרה מכח סעיף ס1א' לפקודת הראיות. עדותה בביהמ"ש היתה מקוטעת בשל הפחד והאימה ששררו בעיר נתניה בכל הקשור לארועים נשוא הערעור ומתוך אותה סיבה עצמה חלפה כשנה מיום ביצוע השוד עד שנודע למשטרה כי סילוונה היתה עדת ראייה
למה שאירע. במצב דברים זה נהג ביהמ"ש כדין בהעדיפו את הודעותיה של סילוונה לפי סעיף 10א'. הסניגור טען גם לפגם שנפל במסדר זיהוי תמונות שערכה המשטרה שכן הסניגור לא הוזמן להיות נוכח במסדר. המשטרה החליטה לערוך מסדר זיהוי תמונות לאחר שהמערער סרב לעמוד במסדר זיהוי חי והסניגור עמד באריכות על הפגם שבאי הזמנתו למסדר שכן הלכה פסוקה היא שעריכת מסדר זיהוי שלא בנוכחות הסניגור יש בה כדי להפחית ממשקלו הראייתי. ביהמ"ש היה ער לפגם שנפל במסדר הזיהוי בציינו כי הפחד הגדול שבו שרויים היו בני משפחתה של העדה הביא לסרובה להשתתף במסדר זיהוי בו יטול חלק עורך דינו של המערער, מחשש כי הלה יגלה את אזנו של המערער ובכך יחשוף את סילוונה לצרות צרורות. בנסיבות אלה עמדה בפני המשטרה האפשרות לקיים מסדר זיהוי פגום או שלא לקיימו כלל ובדין העדיפה לקיים מסדר הזיהוי במתכונת שנוהל. סילוונה הכירה את המערער וההיכרות ביניהם היתה הדדית. במצב דברים זה אין צורך לבצע מסדר זיהוי ועריכתו לא באה אלא כחיזוק נוסף לזיהוי המערער ע"י סילוונה עפ"י היכרותם האישית סיוע נוסף לזיהוי המערער מצא השופט בדין בסירובו של המערער לעמוד למסדר זיהוי חי והנימוק שנתן לכך היה כי תמונתו פורסמה לפני כן בעיתונים אך לא הובאו כל ראיות להוכחת טענה זו.
ד. אשר להרשעה בעבירת קשר הרי לא הובאה ראיה כלשהי, אם ישירה ואם נסיבתית, לקיומו של קשר בין המערער לבין אדם אחר, לשם ביצוע חטיפת התיק עם היהלומים. אף אם היו מצויות ראיות לענין שותפות של אחרים בביצוע החטיפה, עדיין לא היה בכך כדי לבסס הרשעה בעבירת קשר, שכן שותפות בביצוע עבירה כשלעצמה אינה מצביעה בהכרח על קיומו של הסכם קודם בין השותפים להשיג את המטרה. התובעת ביקשה לשכנע כי הראיה בדבר מציאותה של מכונית שחסמה את המתלונן ברדיפתו אחרי המערער די בה כדי לבסס הרשעה בעבירת הקשר ואולם החסימה אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שהחוסם היה שותף לעבירה שביצע המערער ובוודאי שאין להסיק ממנה קיומו של הסכם שיצר עבירת קשר שקדם לאירוע החטיפה. לפיכך יש לקבל את הערעור לענין הקשר.
ה. הערעור העיקרי נוגע לשאלה אם ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת שוד או שמא רק בעבירת גניבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מעדותו של המתלונן עולה ברורות שבוצע שוד "והיהלומים נלקחו ממנו בחוזק יד ולכן אין לקבל גירסת הסניגוריה לפיה בגנבו היהלומים...". בענין חטיפת הקופסה העיד המתלונן כי "אני יצאתי מן המלטשה... באותו הרגע שיצאתי אני ראיתי בן אדם... שאני לא הכרתי אותו... עשה עצמו שהוא הולך... הוא פנה לאחור, ובצורה פתאומית תפס את הקופסה מידי וברח... החטיפה היתה באופן פתאומי, הייתי מופתע מאד... הבן אדם לקח את הקופסא מידי בחוזקה וברח". לעניין השאלה המשפטית אם ניתן לראות במצב עובדתי זה גניבה או חטיפה סקר השופט אלון את הפסיקה הקיימת בישראל, באנגליה ובארה"ב בכל הנוגע לכח שצריך להפעיל כדי לבצע עבירת שוד וכן עמד על ההבחנה שבין הסעיף המקורי של עבירת השוד (סעיף 287 לפקודת החוק הפלילי) ובין הסעיף בנוסח החדש (סעיף 402 לחוק העונשין) בציינו כי בסעיף המקורי מדובר על אלימות של ממש ואילו לפי הנוסח חדש די באלימות סתם. לדעת השופט אלון ניתן לסטות מן ההלכות שנפסקו עד כה באשר למידת האלימות הדרושה ודי בעצם החטיפה כדי לראות במעשה ביצוע עבירה של שוד. תיאור האלימות כ"אלימות" בסעיף 402 לעומת הנדרש בסעיף 287 של "אלימות ממשית" מצדיק את השינוי מן ההלכה הקבועה עד כה. לדעת השופט אלון, כאשר קיימת סתירה בין הנוסח המקורי כפי שהיה בפקודה לבין הנוסח החדש גובר כוחו של הנוסח החדש.
ו. לענין עבירת הקשר, תוקפו של הנוסח החדש לעומת הנוסח הקודם, והשאלה אם יש צורך לשנות את ההלכה באשר למידת הכוח שצריך להפעיל כדי לבצע את עבירת השוד,
הוסיף, בפסק דין קצר, השופט ד. לוין, כשהוא מסתייג מקביעות שונות של השופט אלון, אך גם הוא הגיע למסקנה כי עבירת הקשר לא בוצעה וכי במקרה הנוכחי די במידת הכח שהופעלה כדי לקבוע שהיתה זו היתה עבירת שוד וזאת גם מבלי לשנות מן ההלכה הקיימת. השופט ברק הסכים עם השופט אלון לענין עבירת הקשר ומטעמו של השופט אלון, ובאשר לענין השוד סבור השופט ברק כי יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם יש מקום לנקוט מבחן חדש בעניין זה. זאת משום שגם על פי הפסיקה הקיימת מתקיים בעניין שלפנינו היסוד של "אלימות ממשית". לאור מסקנה זו שוב אין צורך לבחון את השאלה מה כוחו של נוסח חדש לסטות מנוסח ישן, אך יחד עם זאת ציין כי נוסח חדש אינו זכאי לסטות מנוסח ישן אך בידו הכוח לעשות כן ואם הנוסח החדש נוקט לשון שאינה מכסה את הנוסח הישן יש ליתן תוקף לנוסח החדש, שכן זו מצוות המחוקק.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין עו"ד בן שחר למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה) .
ע.א. 147/86 - ל. גליקמן בע"מ נגד משה רבהון
*הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב(בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים בכתב - הבקשה נדחתה).
א. ביום 6.6.86 הורה הנשיא על הגשת סיכומים בכתב וקצב למערערת עשרה ימים להגשת סיכומיה. בתוך המועד האמור הגישה המערערת בקשה להארכת המועד עד לאחר החלטה בבקשה אחרת שהגישה והוחלט להאריך את המועד. משהוחלט בבקשה האחרת נשלחה למשרד ב"כ המערערת הודעה על הצורך בהגשת הסיכומים בתוך עשרה ימים ואישור המסירה בתיק ביהמ"ש נושא חתימת קבלה מיום 4.7.86. סיכומי המערערת הוגשו לביהמ"ש ביום 3.9.86 ולא קובלו מן הטעם שחלף המועד להגשתם. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
ב. נטען מטעם המבקשת כי החלטת ביהמ"ש נמסרה לפקיד משרד עורכי הדין ביום ו' 4.7.86 בצהריים, אך הגיעה למשרד רק ביום א' 6.7.86. לפי התאריך המאוחר כילכלו ב"כ המערערת צעדיהם. לפי תאריך זה המועד האחרון להגשת סיכומים הוא 16.7.86 ובמועד זה החלה פגרת בתי המשפט. כיון שתקופת הפגרה אינה מובאת בחשבון הרי המועד האחרון להגשת הסיכומים חל ביום 1.9.86. לטענת ב"כ המערער טעה בחישוב ימי הפגרה וסבר שהוא רשאי להגיש את סיכום טענותיו עד יום 3.9.86.
ג. המועד להגשת סיכומים בכתב נקבע ע"י ביהמ"ש ולהארכתו די בטעם סביר. ברם, גם כשאין צורך בטעם מיוחד לא יאריך ביהמ"ש את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם יש צידוק לכך. בענייננו, הטעון הראשון נסב על ענין מועד הגעת החלטת ביהמ"ש לידי ב"כ המערערת. סדרי עבודה תקינים מחייבים הבאת ההחלטה למשרד בו ביום או רישומה במשרד בהתאם לתאריך קבלתה בדואר. הבאת החלטה למשרד רק ביום ראשון ורישומה במשרד בתאריך זה היא תקלה, אך בנסיבות הענין ניתן היה לראות בה תקלה טכנית הנובעת מטעות אנוש שאינה מגעת לכלל רשלנות או הזנחה. שונים הם פני הדברים באשר לטיעון הנוגע לאיחור מיום 1.9.86 ליום 3.9.86. טעות של בעל דין בחישוב אינה מהווה צידוק להארכת המועד ולו גם בנסיבות בהן נחוץ טעם סביר בלבד. אכן, לטענת ב"כ המערערת קיימים מצבים בהם יש צורך לגלות גמישות בהוראות פרוצדורה, אך לא זה המקרה לכך. אשר לטענה כי בענין הארכת מועד להגשת סיכומים יש לגלות מידה מיוחדת של גמישות, שכן התקנות עצמן קובעות מנגנון גמיש המסמיך את ביהמ"ש להמשיך בהליך למרות הפגם שבאי הגשת הסיכומים - הכללים להארכת מועדים קבועים ומגובשים ואין כל תימוכין לכך שבסוג עניינים מסויים יש לנהוג בדרך שונה מן האחר. מתקין התקנות מסמיך את ביהמ"ש לדון בערעור חרף אי הגשת הסיכומים, אך אין בכך כדי ללמד לענין אמות המידה המקובלות להארכת המועדים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד צ. פלדמן למערערת, עו"ד מ. וקסמן למשיב. 6.10.86).
בג"צ 647/86 - מחמד דמידה נגד המפקד הצבאי לחבל עזה
*אי מתן חנינה ע"י מפקד חבל עזה (העתירה נדחתה).
העותר נדון על עבירות בטחוניות ונגזרו לו 5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי החל ביום 19.9.85. העתירה מכוונת להורות למשיב להפעיל סמכות חנינה המוקנית לו ויחון את העותר מפאת מצב בריאותו. העתירה נדחתה. כבר בעת מתן גזר הדין היה העותר חולה במחלת לב וגם העבירות בהן הורשע בוצעו במצב בריאות זה. העותר נמצא בכלא איילון שבו גם בית חולים פנימי והוא קרוב למחלקה הקרדיאלית בבית החולים אסף הרופא ומהודעת המשיב עולה שהעותר מקבל טיפול רפואי שהוא זקוק לו הן בתוך בית המאסר והן בבית החולים אסף הרופא במקרה הצורך. חוות הדעת הרפואית גורסת שכל הטיפול שהעותר נזקק לו הוא מקבל במסגרת ריצוי המאסר. אפשר להניח שבתנאי חופש שמחוץ למסגרת בית הסוהר תהא הרגשתו של העותר טובה יותר, אולי גם יוכל לפנות לרופאים לפי בחירתו, אך לא זאת השאלה שעל המשיב לשקול. השאלה היא אם במסגרת בית הסוהר יש תנאים המאפשרים טיפול נאות בעותר ואם בפועל מוגש לו טיפול כזה והתשובה היא חיובית. הטענה כי מצב בריאותו של העותר לא נלקח בחשבון כאשר נגזר לו העונש אינה מדוייקת וגם לא לעניין: אינה מדוייקת, משום שיש התייחסות מפורשת לכך בגוף גזר הדין; ולא לענין, משום שלא מדובר כאן בערעור על שעור העונש שנקצב בגוף גזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי,גב' נתניהו, מלץ. עו"ד גב' פ. לנגר לעותר, עו"ד גב' י. גנסין למשיב. 28.9.86).
ע.פ. 966/85 - דוד יוסף רוזנפלד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון לששים חודשי מאסר, מתוכם 39 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, בעקבות הרשעתו בעבירות סמים, התפרצויות, גניבות והחזקת נשק. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער אמנם איננו בעל הרשעות קודמות, אולם מספרן הרב של העבירות שעבר הפעם ואופיין של עבירות אלה, ובעיקר עבירות של מסחר בסם וגידולו ושל החזקת נשק, מביאים למסקנה שאין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד טנאי למערער, עו"ד גב' יסכה לייבוביץ למשיבה. 22.9.86).
ע.פ. 894/85 - חאדר עיאדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון לעשר שנים מאסר בעקבות הרשעתו בעבירה של הריגה ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער היה היוזם של קטטה וחלה הפסקה במהלך המריבה כאשר עזב המערער את מקום ההתגוששות מששב לאחר מכן נתחדשה המריבה ובוצעו שתי העבירות הנ"ל. במעשים אלה קופחו חיי אדם, ובוצעה עבירה נוספת המבטאת אלימות העונש שנגזר הוא עונש חמור אך בשל תוצאות המעשה אין לומר כי העונש מצדיק התערבות בימ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' תמי אולמן למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 28.9.86).
ע.פ. 956/85 - יצחק פרנקו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשעת בוקר פרץ המערער לדירתה של פלונית בכוונה לגנוב, נכנס לחדר שבו ישנה האשה ומשהבחין שהיא עומדת להתעורר החל לחנוק אותה ולאחר מכן נטל בקבוק בושם שמצא סמוך למטתה וחבט עם הבקבוק בראשה. כתוצאה מכל אלה איבדה האשה את הכרתה ונגרמו לה חבלות בראשה ובגרונה. ביהמ"ש השית על המערער מאסר בפועל של חמש שנים והערעור על חומרת העונש
נדחה. המערער טען כי הוא מתחרט על המעשים שעשה, העלה את המצב הקשה בביתו כשאביו מת בהיותו בן שש, כי אין לו כל הרשעות קודמות וכי הוא שוהה בכלא ובהשפעת אסירים אחרים היה לבעל תשובה, עובד כל יום משבע בבוקר עד הצהרים כמסגר ולאחר מכן יושב ולומד תורה ומוסר מדי יום ביומו. כל העובדות, פרט למפנה שחל באורח חייו בבית הכלא, היו בפני ביהמ"ש המחוזי והוא נתן דעתו עליהן ואין נימוק כלשהו להתערב בעונש המאסר. תקופה של חמש שנות מאסר היא אכן תקופה לא קצרה אבל העבירות והמעשים שבהם הורשע המערער חמורים הם מאוד במהותם ובנסיבותיהם. העובדה היחידה שיכולה היתה להצדיק התערבות בעונש לקולא היא השינוי שחל באורח חייו של המערער בבית הכלא כאמור. אף על פי כן, לאמר שקילת הנסיבות, המסקנה היא שאין להתערב במידת העונש. נכון שלמערער אין הרשעות קודמות והוא מצטער על מה שעולל באותה שעת בוקר אך הוא עצמו צריך להיות ער לכך, ואולי דוקא משום השינוי שחל באורח מחשבתו וחייו, שמעשים כגון אלה צריך שיבואו על עונשם. אי אפשר שביהמ"ש העליון יקל בעונש שהושת בגין מעשים כגון אלה.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 14.9.86).
ע.פ. 969/85 - דני אלון נגד מדינת ישראל
*חומדת העונש (התפרצות והדחה בחקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בשתי התפרצויות לבתי דירות וגניבת רכוש וכן בעבירה של הדחה בחקירה ובעבירה של בריחה ממשמר חוקי ונדון לשנתיים מאסר וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין לומר שהעונש חמור בהתחשב בחומרת העבירות ועברו הפלילי העשיר של המערער. דא עקא, כי מתסקיר שרות המבחן עולה שהמאסר הנוכחי הביא את המערער לחשבון נפש ולתהליך חשיבתי חדש. תהליך זה מצדיק לדעת שירות המבחן התערבות טיפולית שתחזק את התפנית שחלה במערער ומכאן ההמלצה להפחית מתקופת המאסר ולהעמיד את המערער במבחן. כדי לחזק את ידיו של המערער הוחלט להפחית במידת מה מן העונש. לפיכך הוחלט שמחצית המאסר על תנאי שהופעל, דהיינו ששה חודשים, תהיה מצטברת והיתרה תהיה חופפת וכן יועמד המערער, בהסכמתו, במבחן למשך שנה וחצי לאחר שחרורו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד.לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד רומנוב למשיבה. 9.9.86).
ע.פ. 26/86 - שמואל ניסן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית מעשים מגונים בגופה של קטינה בת 9 ובבעילת אותה קטינה כשנה לאחר מכן ובמשך תקופה של כשלוש שנים. הוא נדון לחמש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק שהעונש רציני ומכאיב עבור המערער ובמיוחד עבור משפחתו אך העבירה היא בעלת חומרה מירבית. הילדה נמצאת עד היום בטיפול פסיכולוגי- פסיכיאטרי ובהתחשב בגיל הרך של הקטינה בעת ביצוע הבעילה הראשונה צרמה טענת המערער כי המעשים נעשו ביוזמת הילדה. המערער היה באמצע שנות הארבעים של חייו וביצע את המעשים לא תוך חולשה רגעית אלא באופן שיטתי במשך שנים. כמו כן עברו של המערער איננו נקי אם כי לא בעבירות מסוג זה. לפיכך, אפילו אם העונש שהוטל יש בו החמרה מסויימת עם המערער, אין לומר שיש בגזר הדין הפרזה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד ד. לוין למערער, עו"ד ש. וסרקרוג למשיבה. 7.9.86).
ע.פ. 35/86 - יצחק בנזימן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה לזנות ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הדיח צעירה, לאחר שרכש את אמונה ואהבתה, למעשי זנות וחי על רווחיה במשך תקופה של כ- 10 שנים. בד בבד איים עליה ובאמצעות האיומים קיבל את אתנן זנותה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות זנות וסחיטה וגזר לו חמשה עשר חודשים מאסר בפועל ו- 1,500 ש"ח קנס. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשיו של המערער חייבו להשית עליו עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה ארוכה וכל שנגזר הוא העונש שצויין לעיל ואין על כך ערעור מטעם המדינה. חרף זאת מבקש הסניגור להקל בדינו של המערער על שום התפתחויות שהתרחשו לאחר ששוחרר ממעצר שהיה נתון בו במהלך המשפט וגם לאחר שנגזר דינו אך ביצועו עוכב עד להכרעת הערעור. המערער נישא בינתיים, אשתו מצוייה בחודשי הריונה האחרונים, הוא שב לעבודה שהוא מתמסר לה שעות ארוכות ביממה ולפי תסקירי שרות המבחן יש תקווה לתיפקוד נורמטיבי של המערער בעתיד. לדעת הסניגור סביר להניח שהמערער יזכה בועדת השחרורים לשחרור מוקדם ואם העונש שהושת עליו יעמוד בעינו יצטרך להימצא בכלא חמישה וחצי חודשים לאחר שהיה נתון במעצר ארבעה וחצי חודשים. לדעת הסניגור רב החשש שאם יוחזר לכלא תהרס המסגרת החיובית שנוצרה. אין לקבל גישה זו של הסניגור. אם שיקומו של המערער תלוי כולו באותם חודשי מאסר בודדים שהוא צריך לחזור לכלא הרי ששיקום זה תלוי על בלימה. אין בהתנהגותו הטובה של המערער מאז שחרורו ממאסר כדי לכפר על התנהגותו הנפשעת, הוא צריך לבוא על עונשו ומה שנגזר הוא בבחינת המעט שמתחייב.
(בפני השופטים: ד.לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד שפטל למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 18.9.86).
ע.פ. 936/85 - הייתם קוטינה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע סכסוכים קודמים שבין שתי משפחות חדר המערער, שהוא בן 26, באישון לילה לבית אשת דודו והיא בת 53 ואנס אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שבע שנים מאסר בפועל כששופט המיעוט סבר כי יש להחמיר עוד יותר בדינו. הערעור נדחה. זה מעשה שפל וברוטלי שחברה תרבותית צריכה להגיב עליו בחומרה. הרוב בבית המשפט נטה חסד למערער בהשיתו עליו את העונש הנ"ל ולא עונש יותר חמור כפי שהוצע על ידי שופט המיעוט. הדבר החמור הנוסף שבמעשה המערער הוא שמטרתו לא היתה סיפוק תאווה מינית כאשר "יצרו תוקפו" כי אם הרצון להשפיל ולבזות את האשה הנאנסת, בצורה שקשה לתאר חמורה הימנה.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון, עו"ד חבש למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 15.9.86).
ע.פ. 934/85 - מוסא רפת תוואשי נגד מדינת ישראל
*אומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של דרישת כסף על מנת לגנבו, גניבת אופניים ואיומים ונדון לשבע שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת התובעת. העבירות חמורות במהותן ובנסיבותיהן וכן למערער עבר פלילי עשיר וקופה של שרצים תלויה מאחוריו. אולם בהתחשב בנסיבות המקרה, הוחלט לקבל את הערעור ולגזור דינו של המערער לשלש וחצי שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים חופף ושל שנה מצטבר.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 15.9.86).
ע.פ. 845/85 - מעוז כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ביבוא כ-100 גרם הירואין שהן 4,000 מנות סם, ובסחר בסמים ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר ביבוא סם קטלני כאשר המערער שלח ארצה את הסם לפי כתובת הקיבוץ שהוא חבר בו וכשהסם ארוז בצעצועי ילדים. נכון שלהולנד נסע המערער כדי לבקר את אביו החולה, אך משהגיע לארץ התקשר המערער עם אחר ובאמצעותו הפיץ את סם המוות בין אזרחי הארץ ואף קיבל בתמורה 2,200 דולר. בשלב זה ניתק כל קשר בין מטרת הביקור אצל האב בהולנד לבין הפצת הסם בארץ. המערער, ובמיוחד משפחתו, אשתו ושלשת ילדיו, סובלים קשות מהעונש שהושת עליו, וכן המערער הוא בעל עבר נקי וזוהי מעידתו הראשונה, אבל ישנן עבירות שלגביהן יש לשים את הדגש המיוחד על אחת ממטרות הענישה, בין המטרות האחרות של שיקום וכיוצא באלה, והיא הסלידה ושאט הנפש העמוקים שהחברה מייחסת לעבירה של הפצת 4,000 חצים מורעלים בסם מוות בתוך האוכלוסיה ומעשה כגון זה צריך ויבוא על העונש הראוי לו.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד אברהם לנדשטין למערער, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה. 2.9.86).
ע.פ. 642/85 - פאוזי נאסר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת ארבעה אקדחים, ששה רימוני רסס וכדורים כשאחד האקדחים נמכר לארגוני מחתרתי בעזה וגורל שלרשת האקדחים לא הוברר. חמשה רימונים נתפסו. כן הורשע בסחר בארבעה ק"ג חשיש. הוא נדון לשבע שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הורה ביהמ"ש על חילוט מכונית מרצדס של המערער לטובת המדינה. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לענין חילוט המכונית אכן, תקופה של שבע שנות מאסר בפועל היא תקופה ארוכה וקיימות נסיבות אישיות אצל המערער שלגביהן אורך התקופה הוא בעל משמעות מסויימת, אולם עבירות נשק במציאות ימינו הן מן העבירות החמורות ביותר וסכנתן לשלום הציבור ובטחונו מרובה וקשה. גם כמות החשיש היא רבה וגדולה. שבע שנות מאסר לשני סוגי עבירות חמורות וקשות אלה אינן עונש חמור המצדיק התערבות בו. לעומת זאת אין מקום לחילוט המכונית בחומר הראיות אין דבר הקושר את המכונית לנשק ולחשיש פרט לכך שנאמר בכתב האישום, שבו הודה המערער, כי רימוני הרסס הועברו במכונית.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד עזריאל בכר למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 15.9.86).
ע.פ. 160/85 - עבד אלוהאד עלי עוביד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר וביצוע התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ריצה עונשי מאסר של קרוב לממש שנים וכאשר שוחרר לחופשה מבית הסוהר לא שב לכלא וביצע שורה של התפרצויות וגניבות בגין העבירות החדשות נדון לשש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי כשהמאסר החדש מצטבר למאסר הקודם. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא פורץ מועד והוא מהווה סכנה לציבור וזהו מקרה מובהק לאי הטלת עונשים באופן חופף. חשוב שכל אסיר ידע כי אם הוא ינצל לרעת את חופשתו ממאסר כדי לבצע עבירות חמורות נוספות אין לו לצפות אלא לעונשי מאסר מצטברים. עם זאת נראה כי תקופת המאסר הכוללת היא ארוכה ביותר ומן הדין להקטינה במידה מסויימת לפיכך הוחלט שעונש המאסר בפועל בגין העבירות בתיק דנן יועמד על תקופה של 4 שנים במצטבר לעונשי המאסר האחרים.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד זכריה למערער, עו"ד ש. וסרקרוג למשיבה, 7.9.86).
ע.פ. 885+888/85 - עודד בנימין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט אלון).
באחד הערבים היתה קטטה בין המתלונן לבין אחיו של המערער ובה נפצע אחיו של המערער. בעקבות זאת דקר המערער את המתלונן באזור החזה ובאזור הבטן והגב וקרבן התקיפה אושפז ונזקק לניתוחים ולטיפולים דחופים כדי להציל את חייו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבע שנים מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט אלון.
בעת ביצוע העבירה היה המערער כבן 17. יש יסודות חיוביים באופיו של המערער הטעונים חיזוק וטיפוח, אך קיימת חומרה רבה במעשהו ונס הוא שהענין לא נסתיים באסון. המערער צריך היה להבין מהי המשמעות של תקיעת סכין בחזהו ובגבו של אדם כלשהו, ואין להעריך את מהות העבירה ומשמעותה רק על רקע ההתפייסות שבין המערער לבין קרבן העבירה. למרות כל אלה היה מקום לתת משקל רב לכך שמהערער עדיין בשלב בו מתגבש אופיו וניתן לתקנו וזאת בתנאי שהוא מגלה סימנים של חרטה ושל התאמה עצמית ורצון לקבל מרות. ברם, מבחינת תאור נתוני ההווה יש בו דגש על הרצוי ולא על המצוי ורושם זה מתחזק בהתמשב בעובדה שהמערער פוטר משרות בטחוןולא יגוייס לשרותי התנהגותו בבית הסוהר אינה מניחה את הדעת, בתקופת המאסר היו לו התקלויות נוספות עם אחרים ואינו יכול לרסן עצמו
פסק הדין ניתן על ידי הנשיא שמגר והצטרף אליו השופט גולדברג. לעומת זאת סבר השופט אלון כי בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער יש להקל בעונשו. המערער התיתם בהיותו בן 4 ואחיו הבכור ששימש לו ראש משפחה ודמות מחנכת היה קצין בצבא קבע ונהרג בהיות המערער בן 14. דבר זה גרם לו זעזועים קשים והותיר בו חוסר שקט נפשי. המערער ואחיו מכרו אבטיחים ומשראה המערער את אחיו הפצוע התקיף את המתלונן בסכין שבידו בצורה אלימה. בשהותו בכלא התמסר המערער ללימודיו ורק עתה מלאו לו 18 שנה וכל אלה שמלווים את המערער ומטפלים בו המליצו לבטל את תקופת מאסרו ולו במידה מסויימת כדי להוציאו מהחברה העבריינית שעמה הוא שוהה וכדי לעודדו במאמציו להמשיך בחיי אזרח תקינים והוגנים. בנסיבות אלה יש להקל עמו, ולהעמיד את המאסר על ששה עשר חודש וכן להעמיד את המערער במבחן של שנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 18.8.86) .
ע.פ. 675/85 - ראובן גרציאנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים ומידת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
לדואר המרכזי בתל אביב הגיעה חבילה מחו"ל על שם אחד זעירא וזו הועברה על ידי אנשי המכס למחלק הסמים במשטרת תל אביב. שם נמצא כי החבילה מכילה אלבום תמונות ובכריכת האלבום נתגלו שתי שקיות קוקאין. המשטרה החליפה את שתי שקיות הקוקאין בשקיות עמילן תירס, סגרו אותן והכניסו אותן לאלבום ובנוסף לכך שמו קמצוץ של קוקאין בשקית קטנה שאף היא הוכנסה לכריכת האלבום. השוטרים ריססו את האלבום ואת השקיות בחומר זוהר ולאחר מכן הוחזר האלבום לחבילה וזו הוחזרה לבית הדואר. למחרת היום הגיעו לדואר זעירא והמערער, זעירא נטל את החבילה והשניים נסעו לביתו של זעירא ברעננה. לאחר שהשניים שהו בדירה כחצי שעה פרצו השוטרים לבית ומצאו את זעירא באמבטיה ואילו המערער ישב בחדר סמוך כששקית ניילון קטנה בידו והוא ניסה לבלוע את השקית. על הספה נמצאו שתי שקיות הניילון שהכילו חומר דמוי קוקאין וכן מאזניים זעירים ומשקולות שבהן נשקל קוקאין. על ידיו של המערער נמצא חומר זוהר. המערער טען שלא ידע דבר אודות החבילה המיובאת עד שזעירא ביקש ממנו להסיעו לבית הדואר לקחת את החבילה וכן לא ידע מה
יש בתוך החבילה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת המערער שלא ידע שמדובר בסמים, אך קבע שלא הוכח כי המערער היה שותף לקשר לייבא את הסם ועל כן זיכה את המערער מאשמת ייבוא הסם והרשיעו בעבירה של החזקת כמות הסם כולה, וגזר למערער 16 חודשי מאסר בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בהחזקת הסמים נתקבל וההרשעה הוחלפה בנסיון להחזיק סמים, וכן נתקבל הערעור על מידת העונש והמאסר בפועל הועמד על תשעה חודשים.
הרשעת המערער בהחזקת הכמות השלמה של למעלה 22 גרם קוקאין אינה מבוססת. משהחליט השופט לזכות את המערער מהעבירות של קשירת קשר לייבא את הסם, ומשהוכח שהמשטרה הוציאה את הסם מהאלבום לפני שהחבילה הגיעה להחזקתם המשותפת של זעירא והמערער, הרי שנעלמה התשתית העובדתית להרשעת המערער בעבירה המושלמת של ההחזקה בסם וניתן להרשיעו בהחזקת קמצוץ הקוקאין בלבד שהיה בחדר. מאידך, יש למצוא את המערער אשם בעבירה של נסיון לעבור עבירה של החזקת כל כמות הסם שהיתה כלולה בחבילה שיובאה לישראל. לענין הרשעה בעבירה של נסיון סקר השופט בך את ההלכות השונות הנוגעות ל"נסיון לא צליח" לעבור עבירה והתייחס לסעיף 33 לחוק העונשין על סעיפי המשנה שבו, ובעיקר היחס של סעיף משנה א' לסעיף משנה ג'. בסיכומו של דבר ציין כי ניתן להרשיע את המערער בנסיון לעבור עבירה של החזקת הכמות השלמה של הסמים, אם כי למעשה כמות זו לא היתה בידו. פסק הדין ניתן מפי השופט בך והעיר הערות מספר בענין הנסיון הלא צליח השופט גולדברג.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. עו"ד גב' ע. קפלן למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 3.9.86).
ע.א. 712/84 - עמרם ארבל נגד להבי ישקר בע"מ
*פירוש הסכם לענין פדיון מניות בכורה (הערעור נדחה).
המערער כיהן כמנכ"ל המשיבה ותוך תקופת כהונתו זכה בהקצאת מניות בכורה ניתנות לפדיון שהוצאו לעובדים הבכירים של המשיבה. לפי תקנות החברה מותר היה לה לפדות את המניות בכל עת אמרי סיום העסקת העובד בחברה בשל טעם כלשהו, לרבות התפטרות פיטורים נכות או פטירה. סייג לסמכותה של החברה התייחס לכך שהמניות לא ייפדו אם מי שמחזיק בהן פרש בהסכמתה של החברה. המערער התפטר מהחברה וזו הפעילה זכותה לפדות את המניות שבידי המערער. המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה אם יש לראות במערער מי שפרש בהסכמת החברה. מחלוקת זו קמה בעקבות הסיכום של הדיונים בין נציגי החברה למערער. טענת המערער היא כי עקב הדיונים שקדמו להגשת מכתב הפרישה צריך היה להסיק מהנסיבות כי הפסקת עבודתו היתה בגדר פרישה בהסכמת החברה וטענת המשיבה היא שלא כן הדבר וכי הביטוי "פרישה בהסכמת החברה" מכוון לנסיבות שונות לחלוטין של הפסקת עבודה שלא נתקיימו במקרה דנן. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אין לראות את הנסיבות של הפסקת העבודה בגדר פרישה בהסכמת החברה ולכן דחה את בקשת המערער להכריז על בטלות פדיון המניות. הערעור נדחה.
הנשיא שמגר בפסק דינו דן בפרשנות המונח "פרישה" והגיע למסקנה כי צדקה המשיבה בעמדתה שאין לראות את הפרישה כפרישה בהסכמת החברה ולפסק דין זה הסכים השופט בך. השופט ד. לוין הסכים לדחיית הערעור והטעם העיקרי לכך שהפרישה המוסכמת בענייננו היתה מותנית במפורש בכך שחרף ההסכמה וכאחד מתנאיה ייפדו המניות כיוון שכך אין השופט לוין רואה צורך להתייחס למחלוקת בדבר פירוש המונח "פרישה".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. עוה"ד אבשלום לשם וי. שטרסלר למערער, עוה"ד אלון גלילי ונירה להב למשיבה. 1.9.86).
ע.פ. 222+267/86 - באסם אבו נגמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער וחברו טיילו עם כלב גדול ברחוב והמתלונן שעבר בקרבתם משש מהכלב וביקש שירחיקוהו. בתגובה תקפוהו השניים תקיפה פראית וחסרת רסן חרף גילו המבוגר. הם הכוהו עד שזב דם מפניו ומראשו ואף שברו אחת משיניו. ביהמ"ש המחוזי דן את השניים לששה חודשים מאסר בפועל. ערעורו של המערער נדחה. המתלונן העיד בביהמ"ש שהוא לא הכיר את תוקפיו וכי שמותיהם ידועים לו מפי עדי ראיה. אולם עדותו זו מתקשרת עם העובדה המוכחת שהנאשמים הם ולא אחרים טיילו באותו יום כמתואר ונתקלו במתלונן. עדותו של המתלונן כי השניים תקפוהו היא ברורה ומותר היה להשתית עליה את ממצאי ההרשעה. הסניגור טען כי עדות המתלונן איננה מד משמעית וכי היא מבוססת על עדות שמיעה אך אין הדבר כך. רק בעניין הזהות של התוקפים חי המתלונן מפי האחרים ואילו על העובדה ששניהם תקפוהו הוא העיד מידיעה עצמית. גם מידת העונש אינה מצדיקה התערבות בה. אין זה מקרה שניתן להסתפק בעונש של קנס בלבד והעונש של ששה חודשים מאסר סביר בהחלט בעיקר על רקע עברו הפלילי העשיר של המערער הכולל עבירות של אלימות. כיוון שהורשע היה על ביהמ"ש להפעיל מאסר על תנאי של שנתיים שהיה תלוי ועומד נגד המערער. העונשים אמנם הוטלו בחופף אך התוצאה היא שעל המערער לרצות שתי שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד טרגן למערער, עו"ד גנסין למשיבה. 18.9.86).
ע.פ. 167+306/86+122 - אריה רוזנשטוק ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שלושת המערערים הורשעו בשוד וביהמ"ש גזר למערער רוזנשטוק שלוש שנים מאסר בפועל, למערער אהרון סאקי ארבע שנים מאסר בפועל ולמערער אריה אורן ארבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל נגדו מאסר בפועל של שנה חופף. רוזנשטוק וסאקי ערערו על חומרת העונש ואורן ערער נגד ההרשעה ולחילופין נגד העונש והערעורים נדחו.
אורן טען כי התנגד לביצוע העבירה שהתבטאה בחטיפתו של תיק ובו כסף תוך הפעלת אלימות וכי נוכח במקום רק כמסתכל מן הצד ובמידה מסויימת כדי למנוע הסתבכות של גיסו, שהוא המערער רוזנשטוק. הוא גם טען כי נפלו פגמים בהליכים המשפטיים בביהמ"ש המחוזי מאחר ותחילה הודה סניגורו מטעמו בעובדות שצויינו בכתב האישום והרשעותיו הקודמות הגיעו לידיעת ביהמ"ש ועל כן צריך היה השופט לפסול את עצמו. מסתבר שתחילה הודה סניגורו של אורן בשמו, אך אח"כ ביקש לשחרר את הסניגור מהייצוג ולאחר שהחלו הטעונים לקראת העונש, ביקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו וביהמ"ש נענה לבקשה והתנהל דיון ארוך ומפורט בו ניהל המערער חקירות של עדים כולל עדי תביעה שלא הוזמנו ע"י התביעה. מי שמעיין בפרוטוקול רואה שלא נגרם כל עיוות דין למערער וטענותיו נבדקו. אין גם מקום לדון עתה בשאלה אם השופט היה צריך לפסול עצמו כי לפי חוק סדר הדין הפלילי אין להעלות טענה זו אלא בפני השופט שפסילתו מתבקשת או בערעור על אתר. משנדחתה בקשתו של המערער בדבר פסילת השופט, רשאי היה לערער, אך נמנע מלעשות כן. גם לגופו של ענין כבר נפסק לא אחת כי העובדה שלידיעת השופט מגיעים קטעי מידע על עברו של הנאשם אינה חייבת להוליך לפסילת השופט. אשר לעונשים - ביהמ"ש אבחן בין המערער רוזנשטוק שהיה לו עבר נקי לבין המערערים האחרים והטיל את העונשים כפי שהטיל ובשל חומרת המעשה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אוריאל מסר לרוזנשטוק עו"ד דוד יפתח לסאקי, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 28.9.86).
ב.ש. 751/86 - מ.ש.א.ב. מחזור שאריות אורגניות בע"מ ואח' נגד אגריקו בע"מ
*עיכוב החלטה עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי עד לערעור - הבקשה נדחתה).
בין המבקשים לבין המשיבה ואח' נחתמו הסכמים שונים ובהם סעיף בוררות שבו הבורר הוא אחד שמקום מושבו בלונדון. התעורר סכסוך בין הצדדים והוגשה תובענה לביהמ"ש המחוזי כאשר המבקשים דנא הם התובעים ואילו אגריקו ואח' הם הנתבעים. התביעה היא לחייב את הנתבעים לשלם פיצויים לתובעים בגין מעשי תרמית. תובענה אחרת הוגשה לבורר ע"י אגריקו ואח' נגד מ.ש.א.ב. ואח' בטענה של הפרת ההסכמים. במסגרת התובענה של מ.ש.א.ב. נגד אגריקו הגישה האחרונה בקשה לעכב את ההליכים בגין סעיף הבוררות. ביהמ"ש נענה לבקשת עיכוב ההליכים ובד בבד נדחתה על הסף תביעת המבקשים נגד אגריקו. הוגשו ערעורים לביהמ"ש העליון וביהמ"ש נתבקש לעכב את ביצוע פסק דין עד לבירור הערעורים. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסה"ד אך ביהמ"ש יכול לצוות על עיכוב הביצוע עד למתן ההחלטה בערעור. העילה העיקרית לעיכוב הביצוע היא שאם יזכה המערער בערעורו לאחר שפסה"ד בוצע יהא זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו. בענייננו אין חשש כזה. לענין דחיית התובענה על הסף הרי החברה תוכל לחדש את תביעתה אם ערעורה יתקבל. אשר לערעור על עיכוב ההליכים הרי ניתנה רשות ערעור רק בשאלה אם העובדה שהתובעים מייחסים לנתבעים רמאות מהווה שיקול לאי העברת הסכסוך לבוררות. ביהמ"ש התרשם כי טענות הרמאות מבוססות במידה רבה על השערות ורכילות. די בכך כדי לחרוץ את גורלה של טענת הרמאות.
(בפני: השופט חלימה. 14.9.86).
בר"ע 571/86 - עזבון המנוח ברוך וכט ז"ל ואח' נגד עזבון המנוח שמואל חסיד ז"ל ואח'
*קיום בתום לב של פס"ד של בורר (הבקשה נדחתה).
תחילתו של הענין בפסק בוררין שניתן בין הצדדים, המשכו בתובענה של המשיבים בבימ"ש השלום באשר לתשלום מסויים שעל המבקשים לשלם למשיבים רק למקרה שהמשיבים לא יעמדו בביצוע התחייבות מסויימת במועד מסויים. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיבים, ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות קיבל את תביעת המשיבים בקבעו שהמבקשים היו צריכים לפעול בתום לב ותלה את האשם באי קיום התחייבות המשיבים במועד גם במבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין עילה להבאת הענין בפני ערכאת ערעור שניה. אכן לא היתה דעה אחידה בענין דרך יישומה של חובת תום הלב בנסיבותיו של מקרה זה, אך בכך כשלעצמו אין לראות טעם להבאת הנושא להכרעת ערכאה נוספת. לא טיבה ומהותה של ההלכה תעמוד במקרה כאמור לדיון, אלא הפעלתה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ופרשנותן לכאן או לכאן של העובדות. לשם כך אין הצדקה לדיון בערכאה נוספת. אגב, מאחר והשאלה עלתה תוך כדי הדיון יש להוסיף כי אין ספק לגבי השאלה שגם בצועו של פסק בוררין חייב להעשות בתום לב וכי חובת תום הלב קמה ועומדת גם בנסיבות בהן נבחן דבר ביצועו של פסק כאמור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' יהודית קורן למבקשים,עו"ד גדעון חסיד למשיבים. 2.10.86).
ע.פ. 751/85 - אבנר יחיא מחבוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פגע, במעשי רמאות המגיעים לעשרות. ברכושם של אנשים ומשפחות והורשע בלמעלה מ- 50 אישומים. הוא נדון ל- 6 שנים מאסר בפועל וכן הופעלו במצטבר שנתיים מאסר על תנאי שהושתו עליו בשעתו בגלל כ- 50 מעשי רמאות אחרים. הערעור על חומרת העונש נדחה. במעשי רמאות
קודמים נדון המערער ל- 7 שנים מאסר בפועל וביהמ"ש העליון הקל בעונשו והעמידו על 5 שנים מאסר. זמן קצר לאחר שחרורו ברשיון חזר המערער וביצע שורה ארוכה של מעשי רמאות נשוא ערעור זה. המערער אינו יכול להתגבר על יצר הנוכלות והרמאות ששולט בו ועל ביהמ"ש להגן על הצבור ועל הקרבנות הנופלים ברשת המעשים הפליליים של המערער. החסד שעשה עמו ביהמ"ש העליון בפעם הקודמת לא היה בו כדי להועיל ושוב אין ביהמ"ש רשאי לחזור על כך.
(בפני השופטים: אלון, ד.לוין, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד י. ליבוביץ למשיב. 2.10.86).
ע.פ. 455/85 - אליהו איטח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק ממחנות צה"ל) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות למחסני נשק ומחנות של צה"ל, גניבת כלי נשק רבים ומכירתם ונדון לשבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו ביהמ"ש קנס של 10,000 ש"ח או שלוש שנים מאסר תמורתם. ערעורו של המערער הוא על הקנס בלבד והערעור נתקבל חלקית. הסניגור טוען כי בגלל גובה סכום הקנס אין כל סיכוי שהמערער ישלם את הקנס ופירושו של דבר שעל המערער נגזר לרצות עשר שנים מאסר בפועל. הסניגור אומר כי אם זוהי כוונת ביהמ"ש היה עליו לגזור עונש זה במפורש. מאידך טוענת התובעת כי מדובר בעבירות חמורות וכי עונש מאסר של 10 שנים אינו חמור כל ועיקר. אכן, מבחינת העונש הראוי על מעשי פשע נפשעים כה חמורים אין בעשר שנות מאסר משום חומרה, ואילו הושת עונש בסדר גודל כזה לא היה מקום להתערב בו. גניבת כלי נשק ממחנות צה"ל ומכירתם היא אחת העבירות השפלות והבזויות שגם עבריין מצוי אינו מסוגל, בדרך כלל, לבצע. ברם, החלטת השופט להטיל קנס בסכום גלובלי של עשרת אלפים ש"ח, כאשר ברור שאין ביכולתו של המערער לעמוד בתשלום כה גבוה, וכאשר לא ניתן הסבר כלשהוא כיצד הגיע ביהמ"ש לסכום זה, אין לקבלה. לפי הנסיבות והסכומים שנזכרו לגבי מכירת חלק מכלי הנשק נראה כי הקנס ההולם הוא סכום של 4,000 ש"ח ושנתיים מאסר תמורתם וכך יש לפסוק.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. שנפלד למערער, עו"ד י. ליבוביץ למשיבה. 2.10.86).
בג"צ 666/86 - דר' גיאד סאלם אלבדאווי נגד מפקד אזור יו"ש ואח'
*בקשה להמתקת הדין ע"י מפקד אזור יו"ש
(העתירה נדחתה).
העותר הורשע בבימ"ש צבאי ברמאללה בעבירות של חברות ופעילות בהתאגדות בלתי מותרת, השתתפות באימונים צבאיים ומגע עם ארגון עויין ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושניים וחצי מאסר על תנאי. העותר פנה אל המשיב וביקש להמתיק דינו, המשיב דחה את הבקשה וב"כ פנה פעם נוספת בטרוניה כי המשיב לא גילה את שיקוליו. על כך באה תשובת המשיב כי לאחר ששקל את הבקשה ודן בה לא מצא מקום להפעיל את סמכותו להענות לה. גם תשובה זו לא סיפקה את העותר ופנה לבג"צ. העתירה נדחתה. שיקולי המשיב התבססו על גזר הדין והנימוקים שפורטו בו, ביחס לנסיבות בצוע העבירות, חומרתן, ויתר השיקולים שעמדו בפני הערכאה השיפוטית כשגזרה את הדין. אף נסיבות אלה הן משקולי המשיב כאשר הוא בא לבחון בקשה להמתקת הדין. כאשר גזר הדין מפורט קשה לדעת מה שקולים נוספים יכול המשיב לפרט כשהוא משתכנע שאין פגם בשקולי גזר הדין ואין גם נסיבות אחרות שהובאו לידיעת המשיב המצדיקות התערבות בגזר הדין. גם אם קצרה תשובת המשיב הרי היא עניינית וברורה בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד.לוין, מלץ. עו"ד מ. קיין לעותר. 9.10.86).