ע.א. 85/83 - פרופ' אברהם בניאל נגד תמ"י מכון למחקר ופתוח
*תקפותו של הסכם.* סדר דין בתביעה למתן חשבונות (הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הוא כימאי בכיר שמונה בראשית שנת 1951 לראש המעבדה למחקר של חברת מחצבי ישראל", שהיא חברה ממשלתית. במסגרת עבודתו נטל חלק פעיל בפיתוח שורה של אמצאות, חלקן בעצמו וחלקן בשיתוף עם מדענים אחרים. בשנת 1963 הוציא מנכ"ל מחצבי ישראל מכתב אל החוקרים בחברה בנושא האמצאות. (להלן: המכתב). המנכ"ל כותב כי על מנת לעודד את העובדים להגיע לידי אמצאות החליטה ההנהלה לשתף את הממציאים ברווחים הנובעים מהמצאותיהם. בהמשך מתבקש כל אחד ממקבלי המכתב להביע הסכמתו, על ידי חתימה בשולי המכתב. מכתב זה הפך למעשה להסכם בין מחצבי ישראל לבין החוקרים לענין האמצאות. המכתב כולל תנאים רבים ובכללם כי הממציא יקבל %20 "מן ההכנסה הנקיה ומן הרווח הנקי" שהחברה תקבל מהעברת האמצאה. לאחר מכן הפכו מעבדות המחקר לחברה עצמאית (להלן: תמ"י). מיד לאחר הקמתה של תמ"י נתמנה בה המערער כמנכ"ל. במעבר לתמ"י כתב שר החקלאות מכתב למנהלים בדבר הבטחת זכויות העובדים ובכלל זה שתובטחנה הזכויות הקיימות של העובדים. לאחר מכן הוכן ע"י היועץ המשפטי של תמ"י, לפי הנחיות המערער, הסכם אמצאות חדש שהיה מיועד להחליף את המכתב מימי מחצבי ישראל. בהסכם זה הוכנסו מספר תנאים שהם שונים מאלה שהיו קבועים במכתב ועליו חתם המערער בצדו האחד בשם תמ"י כמנכ"ל ובצדו השני בשמו הוא כצד האחר להסכם. בהסכם זה ניתנו הטבות רבות לממציאים לעומת המכתב אם כי מאידך נקבע כי מתוך 2004 מהרווחים שמקבלים החוקרים מרווחי המצאה יופקדו %4 בקרן לצורך מתן מענקים לחוקרים זוטרים שהמציאו אמצאות קטנות ובלתי ריוחיות שהן בעלות חשיבות לתהליך הפיתוח בכללותו. בשנת 1973 פרש המערער מהחברה ובשנת 1975 הגיש את תביעתו לחשבונות בגין הרווחים שהשיגה תמ"י מההמצאות שלו וכן לחיובה של תמ"י בתשלום הסכומים המגיעים לו עפ"י חשבונות אלה. לאחר משפט ארוך ומייגע הגיע השופט לכתיבת פסק הדין רק בראשית 1983 ושני הצדדים חשו עצמם מקופחים בפסק הדין ושניהם ערערו. המערער בערעור העיקרי ותמ"י בערעור שכנגד. הערעור של המערער נתקבל בחלקו.
ב. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות היתה אם ההסכם מחייב את הצדדים או שהמכתב עדיין מחייב את הצדדים. ביהמ"ש קיבל בענין זה את עמדתה של תמ"י וקבע כי ההסכם מעולם לא הגיע לכלל מעמד של הסכם מחייב משום שמעולם לא אושר ע"י מועצת המנהלים של תמ"י. עוד קבע השופט כי המכתב שהיווה הסכם מחייב בתקופת היותו של המערער עובד במחצבי ישראל נשאר בתוקפו ומחייב גם את הצדדים כאן וזאת מכח הוראות השר במכתב שכתב לחברה עם הקמתה ומכח התנהגות הצדדים. הערעור לענין זה נדחה. תמ"י טוענת כי אמנם צדק השופט כאשר פסל את "ההסכם" אך לא צדק כשקבע כי המכתב מחייב גם את הצדדים דנא ומשמש בסיס לחישובים. לטענת תמ"י התנערו הצדדים מהוראות המכתב ע"י התנהגותם ובמשך שנים לא פעלו כלל על פיו. אין ממש בטעון זה. צדק השופט בקבעו שהנהלת תמ"י ראתה כמחייב את מכתבו של השר כי תובטחנה זכויות עובדי המעבדות בחברה החדשה, קיבלה ואימצה לעצמה את אמצאות המערער ולא הודיעה לאיש שהיא אינה מוכנה לקבל את אמצאות מחצבי ישראל, אלא אימצה אותן והשתמשה בהן מבלי להגיב כלל.
ג. שאלה אחרת היתה מה המשמעות של הקביעה כי הממציא יקבל %20 "מן ההכנסה הנקייה ומן הרווח הנקי". ניסוח זה אינו ברור משום ש"הכנסה נקייה" ו"רווח נקי" אינםהיינו הך. המערער טען שהפירוש הנכון הוא כי לצורך קביעת "הרווח הנקי" יש לנכות מכלל ההכנסות את ההוצאות הישירות בלבד ואילו תמ"י טענה כי כדי להגיע לתוצאה נכונה של רווח נקי יש לנכות גם את הוצאות המחקר והפיתוח שהביאו להוצאה הרצויה
של אמצאה רווחית. בהיות הנוסח עצמו בלתי ברור ראה השופט צורך לבדוק מה היתה הכוונה האמיתית של הצדדים להסכם. לאחר ששקל ובדק את הענין הגיע למסקנה כי הצדק עם תמ"י בנושא זה ואין לקבל את טענת המערער שהמסקנה הנ"ל אינה מבוססת על ראיות שהיו בפני השופט.
ד. למרות שהשופט קבע כי ההסכם אינו תקף וכי הצדדים המשיכו לפעול עפ"י המכתב הגיע למסקנה כי הרווחים שצריך המערער לקבל הם %16 ולא %200 וכי יש לנכות את %4 מכלל האמצאות כפי שהסכימו הצדדים בהסכם. השופט סבר כי למרות שההסכם אינו תקף הרי קיבל המערער תמורה לויתורו בכך שהיה שיפור הרגשתם של החוקרים מן השורה שהיו אלה שהזינו את אמצאותיו. קביעה זו של השופט אין לקבלה. הפחתת חלקו של המערער מ- %20 ל- %16 איננה דבר העומד בפני עצמו. היא מהווה חלק ממערכת שלמה חדשה של יחסים בין תמ"י והחוקרים, מערכת שלפיה נהנים החוקרים מהטבות שלא היו להם קודם ומאידך זוכים באחוז מופחת של תמלוגים. מערכת זו בשלמותה היתה נוהגת ומחייבת לו קיבל ההסכם תוקף מחייב. מאחר שלא קיבל תוקף, לא ניתן לתלוש ממנו חלק ולהצביע עליו כמחייב את אחד הצדדים בנפרד ובמנותק מיתר חלקי ההסכם.
ה. את פסה"ד פתח השופט במלים "זוהי תביעה למתן חשבונות..." ועל פני מרבית דפי פסק הדין דן השופט בשאלה אם אכן חייבת תמ"י לתת חשבונות ואם כן כיצד יש לחשבם. הוא השיב על שאלה זו בחיוב ואף קבע הנחיות כיצד לחשב את החשבונות המגיע עבור האמצאות השונות. לאחר שהחליט כך ניגש השופט למתן הסעדים ובענין זה הורה לתמ"י להמציא למערער תצהירים המאמתים את החשבונות, תשלום עפ"י החשבון, חשבונות נגדיים, קיזוזים ותצהיר דיווח במקרה שתוכר זכותו של התובע באמצאות מסויימות. בכך סיים ביהמ"ש את פסק הדין שלו מבלי שהוא יטפל בחשבונות שיוגשו. בכך טעה ביהמ"ש. כשמדובר בסדרי דין בתביעות למתן חשבונות הרי בשלב הראשון מתבררת השאלה אם קיימת חובה להגיש חשבונות. משנתן ביהמ"ש החלטה המחייבת מתן חשבונות מתחיל השלב של ברור החשבונות, ואחרי הבירור יוציא ביהמ"ש פסק דין המחייב את הנתבע בסכום שבו הוא חייב לפי החשבונות. זו הדרך שעל ביהמ"ש ללכת. בענייננו פסק הדין פגום לא רק מהצד הדיוני. מה שחשוב הרבה יותר הוא שהתוצאה המתקבלת מפסק הדין היא שבסופו של דבר נתון עתה המערער לשבט או לחסד בידי המשיבה. נשללה ממנו זכותו לבדוק את החשבונות ולהשיג עליהם. אין מנוס מהחזרת התיק לביהמ"ש כדי שידון בדרך המקובלת בתביעות אשר כאלה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד יוסף ישורון למערער, עו"ד י. גילתלמשיבה. 16.10.86).
ע.א. 427/82 - השתיל ואח' נגד אגן יצרני כימיקלים בע"מ ואח'
*חיוב בנזיקין עקב מכירת חומר הדברה מזיק. *הוכחת סכום הנזק(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו והערעור שכנגד נדחה).
א. המערערת הינה שותפות שהקימה משתלת אם שבה גודלו שתילי ציפורן לשם הספקתם לבעלי חממות לגידול פרחים. בחודש יוני 1979 רכשו המערערים כמות של 4 ק"ג חומר לריסוס שתילים הידוע בשמו "מנבגן 80" (להלן: החומר) המיוצר ע"י המשיבה. החומר נקנה בשקיות של ק"ג אחד כל שקית. טענת המערערים היתה כי למרות שהשתמשו בחומר לפי המינון הרשום על השקית גרם הריסוס לפגיעה קשה בשתילים. סכום התביעה עמד על 4,5 מליון לירות כערכם בחודש יולי 1979. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיים קשר סיבתי בין החומר שקנו המערערים לבין הפגיעה בשתילים, אך בדונו בגובה הנזק לא קיבל ביהמ"ש את המספרים שהוגשו ע"י המערערים וקבע כאומדנה שנפגעו 250 אלף שתילים ולפי זה פסק למערערים 35,000 שקלים כערכם ביום 1.8.79 בגין נזק ישיר. חלק אחר בתביעה הנוגע לנזק בלתי ישיר נדחה. המערערת הגישה ערעור על הסכומים שנפסקו ועל נזק הפגיעה הבלתי ישירה שלא נתקבל ואילו המשיבה הגישה
ערעור על עצם הטלת האחריות בקשר לתוצאות הריסוס עליה. הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו.
ב. בערעור שכנגד טוענת המשיבה כי המערערים לא הרימו את נטל הראיה הרובץ עליהם. ביהמ"ש קבע כי המערערים נהגו לרסס את השתילים בחומר של החברה וכן קבע כי ביום 13.6.79 קנו המערערים 4 ק"ג מחומר זה. עובדת הקנייה הוכחה כדין. מעדותו של אחד המערערים עולה כי לאחר הריסוס בחומר התחילה להופיע צריבה בשתילים וכי צריבה כזו לא היתה בהם קודם לכן. ביהמ"ש קבע שהמערערים לא השתמשו בחומר אחר לריסוס השתילים. מקובל על כולם כי החומר כשלעצמו אינו מזיק אך כשמערבבים אותו בחומר אחר נהפך הוא לחומר מזיק ומכל שכן אם החומר האחר הוא עצמו מזיק. מומחה שהעיד אמר כי קיימת אפשרות סבירה כי בחומר שקנו המערערים היה מלבד המנבגן 80 גם חומר זר שערבובו גרם לצריבה. אפשרות הערבוב של החומר בחומר זר איננה רק תיאורטית. אפשרות זאת עולה מתוך חוות דעת של מומחה, ואחד העדים אף שמע מפי אחד הבעלים של המשיבה כי את החומר מערבבים במערבלים ויתכן שבתוך אחד המערבלים נותר חומר קוטל עשבים. גם שיטת אריזת החומר שלפיה פעלה המשיבה מגבירה את הסיכון. הוכח כי החומר מועבר למפעל אחר כדי לארוז אותו במנות קטנות של קילוגרם אחד. מעדותו של אחד העדים עולה שגם במפעל בו מחלקים את החומר למנות קטנות קיימת אפשרות מוחשית שהחומר יתערבב עם חומר אחר. כאשר הוכחו כל הנתונים הנ"ל, יש בהם תשתית ראיית חזקה המתיישבת עם גירסת המערערים כי סיבת הצריבה נעוצה בחומר עצמו. היה באפשרותה של המשיבה להראות לביהמ"ש כי נקטה אמצעי זהירות נאותים כדי שאפשרות ערבוב החומר לא תתרחש וכזאת לא עשתה המשיבה ובצדק הוטלה האחריות במלואה על שכמה.
ג. אשר לגובה הנזק - ביהמ"ש דן בנושא הנזק בשני מישורים: פיצוי עבור מספר השתילים שניזוקו; פיצויים בגין התקופה שלאחר העונה שבה אירעה ההתרחשות נשוא הדיון. ביהמ"ש לא היה מוכן לסמוך על עדויות המערער וחוו"ד השמאי ולפיכך העריך בעצמו את מידת הנזק תוך התחשבות בנתונים שהוכחו לפניו. ב"כ המערערים כתב אל המשיבה וציין כי נגרם למערערים נזק של כ- 1,400,000 שתילים, בחוו"ד הדעת של השמאי מדובר על 1,300,000 שתילים בתוספת %10 וכן העידו מומחים על מספרים גבוהים. כל אלה לא היו אלא בגדר מספרים "על הנייר" ואילו השופט חיפש בין הראיות שהובאו לפניו הוכחות לשיעור הנזק האמיתי והממשי, חיפש ולא מצא. עפ"י אומד דעתו קבע ביהמ"ש כי נזק המערערים עולה לשיעור המתאים לאבדן של 250,000 שתילים בלבד ובדרך זו הגיע לפיצוי של 35,000 שקלים. המערערים קופחו דווקא במקום שהכוונה היתה לבוא לעזרתם. ההלכה האומרת שיש לפצות את הניזוק אפילו לא הוכיח את שיעור נזקו בצורה מדוייקת, נועדה להושיט סעד לניזוק במקרה כזה בדרך של אומדנא. גם עפ"י שיטה זו יש לנסות ולהתאמץ להגיע למספר השתילים שניזוקו פחות או יותר. המספר של 250,000 אלף נקבע ללא כל בסיס בחומר הראיות. אכן, יכול ויהיו מקרים בהם לא יהיה מנוס אלא לקבוע, בדרך של אומדנא, מספר כלשהו ללא הסתמכות על עובדות כלשהן, אך במה דברים אמורים כאשר אין לעגן את האומדנא ולבססה על החומר הנמצא בתיק. בענייננו לא זה המקרה. בראיות דובר על ההיקף הרחב של הנזקים ובין היתר הזכירו המערערים 400,000 שתילים שניזוקו. לגבי המספר של 400,000 שתילים לא נחקרו המערערים בחקירה נגדית ועל כן לא היתה מניעה כי ביהמ"ש יבסס את ממצאיו על הראיות שדיברו על 400,000 שתילים. לפיכך יש להגדיל את גובה הפיצויים ולהעמידם על 56,000 שקלים.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, בן דרור. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. שאנן למערערים, עו"ד דעואללמשיבה. 26.10.86) .
ע.א. 465/84 - גאזי טרביה נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
*טענה לשחרור מאחרית בפוליסת ביטוח עקב "רשלנות רבתי" בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
א. המערער היה בעלים של טרקטור שביטח אותו, ביטוח כל הסיכונים, אצל המשיבה. בפוליסה היה סעיף האומר כי המבטחת לא תהיה חייבת לשלם פיצויים עבור אובדן או נזק הנגרמים או הנובעים מ"רשלנות רבתי" של המבוטח או של אדם אחר שהמבוטח אחראי לפעולתו או למחדלו". באחד הימים נהג בטרקטור אחמד טרביה, דודו של מערער, בעל רשיון נהיגה. המערער הסכים לנסיעה זו. אחמד נסע לביקור באחד הבתים של כפר סמוך ובדרך פגש את אחיו של המערער ג'מאל טרביה (להלן: ג'מאל). הלה היה אז בן 16 או 17 שנים והיה עמו חבר. אחמד ביקש מג'מאל להשאר ליד הטרקטור שחנה ליד הבית כדי "לשים לב לטרקטור, שאחרים וילדים לא יפגעו בו". בקרבת הטרקטור היו ג'מאל וכן חברו. לאחר כמה דקות, כשאחמד שהה בפנים הבית, ארעה תאונה שבה נפצע ג'מאל והטרקטור ניזוק באופן מוחלט. מתברר כי אחמד השאיר את המפתח במנעול ההתנעה וג'מאל נהג בטרקטור שלא כדין, ללא רשיון ואף הורשע על כך במשפט פלילי. חברת הביטוח טענה כי היא פטורה מתשלום באשר הנזק לטרקטור נגרם בשל "רשלנות רבתי" של המערער או של אחר שהשתמש בטרקטור ואשר המערער היה אחראי לפעולתו או למחדלו. על יסוד זאת דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה והערעור על כך נתקבל.
ב. השאלה שביהמ"ש הציב לעצמו היתה, אם הוכחה רשלנות רבתי. המהות של המונח רשלנות רבתי בהקשר של ביטוח רכב נדון אצלנו יחסית אך מעט. רשלנות רבתי היא אם מתגלים בה שני מרכיבים מצטברים, האחד אובייקטיבי והשני סובייקטיבי. המרכיב האובייקטיבי, שהוא מרכיב פיזי, ביטויו בכך שהמבוטח סוטה באופן ניכר ממה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או כאשר סטייתו הניכרת מתבטאת באי עשיית מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות. המרכיב הסובייקטיבי ביטויו ביסוד נפשי של פזיזות או אי כפתיות, היינו כאשר המבוטח חוזה באפשרות קרובה, אם כי לא וודאית, כי התנהגותו תגרום לנזק. הסכנה לחיים או לבריאות בה מדובר כאן צריכה להיות בגדר ענין שהמבוטח ער לו אותה שעה. בענייננו, מדובר בתנאי מסייג המשולב בפוליסה ואשר מצמצם את האחריות לכלל הסיכונים. ההכללה של התניה בחוזה הביטוח אין בה כדי לשנות את הכלל הראייתי שלפיו יוצא המבוטח ידי חובת ההוכחה אם הביא ראיה שיש בה כדי להוכיח כי נגרם לו נזק, והנטל להוכיח את קיומה של רשלנות רבתי הפוטרת מן האחריות הביטוחית רובצת על חברת הביטוח.
ג. לשם הסקת מסקנה בדבר קיומה או העדרה של רשלנות רבתי יש להתייחס אל עובדות המקרה. מדובר באדם שנהג בטרקטור כדין וברשות בעליו ושהחנה את כלי הרכב ליד בית במסגרת נסיעה מקובלת שאין בה כשלעצמה מאומה. בפגשו את אחיו של בעל הטרקטור, נער בן 17-16 ביקש ממנו לשמור על כלי הרכב בעת החניה וגם הסביר לשומר המיועד כי ישים לב כדי שאחרים וילדים לא יפגעו בטרקטור. בעצם הפקדתו של הנער אין לראות מעשה רשלנות כדי סטיה ניכרת מאמת המידה של הזהירות המקובלת. נער בן 17- 16 איננו ילד חסר אחריות שהרי הוא כבר קרוב לגיל בו יהיה רשאי לקבל בעצמו רשיון נהיגה בטרקטור. נכון כי הרשלנות ביטויה בהשארת המפתחות ברכב, ובתנאי הארץ זו אכן סטיה ניכרת ממה שאדם סביר היה עושה בנסיבות דומות. מקובל הוא כי אדם נוטל עמו את מפתחות הרכב כשהוא יוצא מתוכו, כי נטילת רכב ללא רשות היא בין המעשים התדירים במציאות שלנו. אולם אין לגלות כאן אלמנט של חוסר איכפתיות כלפי הסיכונים האפשריים. אין לייחס למבוטח עירנות לכך שאחיו של בעל הטרקטור עלול לפגוע בחייו או בבריאותו כאשר הפקידו למעשה על השמירה כדי למנוע זאת. אירע כאן מקרה של היסח הדעת ושל חוסר תשומת לב רגעית עקב יציאה לזמן קצר
מתוך הטרקטור וכאשר השומר המיועד מעל באמון שניתן בו והשתמש לרעה בהזדמנות שנקרתה בדרכו כאשר הופקד לשמור על כלי הרכב. אין לגלות כאן מצב נפשי של פזיזות או אי איכפתיות ועל כן יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אפרים מגיד למערער, עו"ד יורם רייס למשיבה. 6.10.86).
ע.פ. 201/86 - משה בדש נגד מדינת ישראל
*קשר לזיוף דולרים. *המשך הקשר למרות הנתקות הנאשם מהקשר חומרת העונש(הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה).
א. בדצמבר 1981 הציע המערער לאחר יאיר פרידמן (להלן: יאיר) להדפיס דולרים מזוייפים עבורו. יאיר הוא גרפיקאי במקצועו ואחד מחבריו, בועז בורוכוב (להלן: בועז), הוא בעל בית דפוס, ויאיר שביצע עבודות דפוס אצל בועז החליט לשתפו בסוד הקשר האמור. בסוף שנת 1982 קשרו השלשה קשר לזייף דולרים וניגשו לביצוע המשימה. הודפסו דולרים באיכות ירודה. באוגוסט 1983 רכש המערער עבור בועז מכונת צילום מיוחדת בשווי 13,000 דולר וגם קנה ומסר לבועז ניירות מיוחדים לביצוע ההדפסה: המערער גם מימן בניית חדר מיוחד בבית הדפוס של בועז בו מוקמה המכונה שנרכשה. לגירסת התביעה זייפו המערער ושותפיו כמליון דולרים שמהם הפיצו כ-3,000. כתב האישום ייחס למערער גם עבירה נוספת של החזקת כ-4,450 דולרים ללא היתר. בסיומו של הדיון הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ונדון ל-40 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על עדותו של בועז, חיזוק לחלק מהעובדות בעדותו של השותף לעבירה יאיר, וחזוק נוסף עד לכדי ראשיתה של הודאה בדו"ח עמות בין המערער ויאיר ובראיות נוספות. השופט ראה רצף מוכח החל במזימת הקשר הראשונית ועד לביצוע מעשה הזיוף והפצת הדולרים המזוייפים וקבע שהמערער היה מעורב במעשי העבירה לכל אורך הדרך. הלכה פסוקה היא שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות אך היא תעשה כן אם יתברר שהשופט שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות או שקבע ממצאיו שלא על פי העובדות המוכחות. כן תימנע דרגת הערעור מלהתערב בקביעות השופט באשר למהימנות העדים. כאן הצליח הסניגור להראות כי במספר עניינים טעה השופט בקריאת הדברים שנרשמו מפי עדים ובציטוטם השגוי בהכרעת הדין וכן ייחס השופט למערער דברים שיצאו מפי אחרים, וכתוצאה מכך, סובר הסניגור, הוסקו מסקנות מחשידות כלפי המערער. מבדיקת חומר הראיות עולה כי אין להתערב באשר לאמינות העדים המרכזיים, כי גירסתו של בועז ראוייה לאימון וכי עדותו של המערער היא חמקנית, מגומגמת ונסתרת מיניה וביה. יחד עם זאת, אין לראות את הפרשה המתוארת בכתב האישום כסיפור אחיד ומתמשך שראשיתו בקשר האמור והמשכו בזיוף הדולרים בפועל והפצתם. הפרשה מתחלקת למעשה לשני שלבים: השלב הראשון הוא קשירת הקשר והייצור הכושל של דולרים מזוייפים בתחילת הדרך, בשלב זה היו מעורבים יחדיו במעשה העבירת בועז,יאיר, והמערער; השלב השני הוא ייצור דולרים מזוייפים מאיכות טובה והפצתם. בשלב זה יאיר אינו מעורב עוד במעשה וישנם לבועז שני שותפים אחרים, נונה וזוקע. לענין השלב הראשון אושרה ההרשעה ולענין השלב השני נתקבל הערעור.
ג. באשר לשלב הראשון - היו ראיות מספיקות לכך כי בשנת 1983 היה המערער שותף לקשר יחד עם בועז ויאיר כאמור. ברם, באשר לשלב השני אין בעדותו של בועז כדי לבסס את שותפותו של המערער בהדפסת הדולרים והחזקתם ואין ללמוד מעדות זו כי המערער עדיין היה שותף לקשר. בועז אמר במפורש כי לאחר הכשלונות הראשוניים בהדפסת הדולרים פרש המערער מן הקשר ואין בעדותו של בועז דבר על חידוש הקשר
בינו לבין המערער. חיזוק לגירסת בועז ביקשה התביעה למצוא בעדותם של זוקע ונונה. העובדים במפעלו של המערער בפיקנטי. שני אלה הם דמויות שמעורבותם בפשיעה רבה וארוכה. שניהם יצרו קשר עם בועז, קיבלו מידיו והפיצו דולרים מזוייפים בסכומים נכבדים. שניהם היו חמקניים בחקירתם ועדים שעפ"י הדברים שהשמיעו ועפ"י הופעתם על דוכן העדים לא נמצאו אמינים כלל ועיקר. ככל שמדובר בנונה - עדותו בדין נדחתה ונפסלה. נונה נחקר במשטרה בפרשה הנדונה ובהודעותיו הפליל את המערער. בעדותו בביהמ"ש סירב להשיב לשאלות הסניגור עד שנדון לשלושים ימי מאסר בשל בזיון ביהמ"ש. אעפ"כ כן התמיד בסרובו להשיב לשאלות בחקירה הנגדית. לפיכך קבע השופט כי אין ליתן אמון בעדותו. קיומה של החקירה הנגדית מהווה תנאי בל יעבור לקבלת אמרותיו של העד כאמרות קבילות בביהמ"ש, ומכיוון שלא הוכח כי אמצעי פסול הניע את העד להמנע ממתן עדות יש להתעלם כליל מעדותו בביהמ"ש ומאימרותיו במשטרה שאותן אין לקבל בהעדר חקירה נגדית. ככל שמדובר בזוקע אומר השופט שיש להתייחס בזהירות מירבית לאמרותיו של עד זה "באשר קדמה לאמרות אלה תקופה של חודש ימים שזוקע שיתף פעולה עם חוקריו מבלי שהועלה דבר על הכתב בקשר לנאשם... ניתן להבין את מחדליו של סנ"צ תליו באשר הוא היה מהלך על חבל דק - הרי לא היו בידיו כל ראיות בשלב הזה כנגד הנאשם". יחד עם זאת אין ביהמ"ש מוכן להאמין לעד זוקע המעיד דבר והפוכו. אך באשר להודעה שמסר במשטרה ראה השופט יתד ופינה לקביעת מעורבותו של המערער בפרשת הדולרים המזוייפים בשלב המאוחר. התייחסותו של השופט לזוקע אין לקבלה. הנוהג שסנ"צ תליו נקט במקרה דנן פסול הוא בתכלית, נוגד את המדיניות שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בדבר החובה המוטלת על חוקרי המשטרה להעלות על הכתב בדרך נאותה את הדברים הנאמרים על ידי נחקרים בתהליך חקירתם, משקלן של הודעות שנגבו בעקבות תהליך פסול שכזה, קשה לבנות עליהן הרבה. הא ראיה, עד אשר התחיל תליו באותה חקירה עלומה שבמסגרתה ניתנו והובטחו לזוקע טובות הנאה, הוא לא הפליל את המערער וכתום תקופה זו נשמעת מפיו גירסה שונה ומרשיעה יותר. כאשר מדובר בהתפתחות כזו, וכאשר זוקע נמצא ע"י השופט מפוקפק ולא אמין, אין לייחס כל משקל לדברים שנאמרו מפיו בהודעה במשטרה ואין לבנות עליהם דבר.
ד. התביעה לא הוכיחה במידה ראויה כי המערער היה מעורב בזיוף והפצת הדולרים בשלב השני והשאלה היא אם חרף מסקנה זו, באשר למצב העובדתי, ניתן להרשיע את המערער בזיוף הדולרים והפצתם בשלב השני על יסוד הקשר הפלילי הראשוני שסלל את הדרך לתהליך מתמשך ומתפתח. ביהמ"ש המחוזי השיב בחיוב לכך. להשקפתו די כי היה המשך וכי ההפצה נעשתה ע"י בועז ואחרים, שהרי אלה הם בבחינת סוכניהם של הקושרים היוזמים מבראשית. גישה זו אין לקבלה. אכן הקשר הפלילי הוא עבירה העומדת בפני עצמה והקשר מתמשך, מתפתח ומתקיים משעה שנוצר, והתפתחויות חריגות מאוחרות יותר לא מבטלות את עצם הקשר. השתתפותם המודעת של כל אחד מהקושרים בבצוע מעשה העבירה אינה נדרשת בהכרח כדי שתתקיים אחריות. אולם, כאשר הקושרים האחרים אינם רק פאסיבים ואדישים למה שינבע ויתפתח מהקשר, אלא נוקטים יוזמה בעוד מועד ומבטלים במפורש וחד משמעית את הקשר, כי אז מאותו שלב נותק הקשר ואין עוד הקושרים שהתנתקו אחראים בפלילים למעשיו של הקושר הממשיך ומבצע עבירה. אין לראות אדם קשור בטבורו של קשר פלילי לעולמי עד, גם לאחר שהחליט לסגת מאותו קשר. בענייננו ניתק המערער עצמו מהקשר מבעוד זמן, בצורה ברורה, החלטית וחד משמעית.
אשר לעונש - אומנם זוכה המערער מזיוף הדולרים והפצתם בשלב השני, אעפ"כ אין להפחית מן העונש שהושת עליו. המערער היה מעורב בקשר הראשוני ההתחלתי ברעיון,
ביוזמה, ברכישת הציוד ובעידוד הראשוני. השלב השני הוא פועל יוצא של יוזמה וקשר אלה ועל כן אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ויינרוט ואלוני למערער, עו"ד ליה לב און למשיבה. 30.10.86).
ב.ש. 838/86 - רשות הנמלים בישראל נגד צים... בע"מ
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת בביהמ"ש המחוזי בחיפה. המבקשת טוענת שיש להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע באשר, לטענתה, יש להקפיד, מבחינה עקרונית, על הגשת התביעה בביהמ"ש המחוזי אשר הנמל שבו אירע הארוע, נשוא התביעה, נמצא בתחומו מבחינה גאוגרפית ומבחינת סמכות השיפוט. הבקשה נדחתה. אין לקבוע הגבלות וסייגים מעבר לאלו שנקבעו בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי. משהוגשה התביעה בחיפה והיא בתחום סמכותו של ביהמ"ש בחיפה אין להעביר את הדיון רק בשל כך שביהמ"ש בבאר שבע קרוב יותר לנמל שבו אירע האירוע.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמעון צ'רטוב למבקשת, עו"ד גב' ארנה לין למשיבה. 22.10.86).
ב.ש. 820/86 - בוריס נפתלייב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה,מרמה והצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות של סחיטה באיומים, מרמה והדחה בחקירה, בדין יסודה. יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים ולעורר הרשעות קודמות בעבירות של תקיפה ואיומים. נוסף לכך, לאחר החלטת המעצר, יצא העורר לחופשה קצרה ולא חזר למעצרו במשך תקופה של שלשה חדשים וכן לא התייצב לדיון במשפטו שהיה קבוע באותה תקופה. אלמלא כן, היה הדיון במשפטו מסתיים זה מכבר.
(בפני: השופטת נתניהו. העורר לעצמו, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה. 9.10.86).
ב.ש. 824/86 - גבריאל אדרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מואשם, יחד עם אחר, בעבירות סמים הנוגעות ל- 50 גרם הירואין. העדות היחידה הקושרת את העורר לעסקות הסמים של הנאשם האחר, היא עדות של אחד שמעון שטרית. עד זה הוא עבריין מועד בעל הרשעות קודמות רבות, אשר בקשר לעניין אחר לחלוטין עשה הסכם עם המשטרה ובמסגרת הסכם זה מסר לה מידע על עניינים רבים לרבות עניין זה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
משקוראים את הודעת שטרית עולה ברורות כי השתתפותו בעסקה היתה השתתפות של ממש, בצד הכספי של העסקה, ומכאן שהוא שותף לעבירה על כל המשתמע מכך. התובעת מודה כי אין בידי התביעה חומר ראיות נגד העורר פרט להודעה של שטרית. באשר לשאלה מניין יימצא הסיוע הנדרש לעדות של שותף לדבר עבירה השיבה התובעת תשובה כפולה: שאלת הסיוע אינה מתעוררת כלל בשלב המעצר; קיימת אפשרות שיימצא סיוע מתוך עדות העורר עצמו במשפט ואם יימנע מלהעיד ייתכן שיימצא סיוע בעצם שתיקתו. שתי התשובות אין לקבלן. כאשר מדובר במשפט פלילי ועל פי הדין אין להרשיע את הנאשם ללא ראיית סיוע, הרי העדר ראיה כזו מצביע, לכאורה, על סיכוי רב לזיכוי של הנאשם ואז אין לעצרו עד תום ההליכים. כרגע חומר הראיות שבידי התביעה איננו מספיק להרשעה. אמנם קיים סיכוי שכאשר יעמוד העורר על דוכן העדים ויעיד, אם יעיד, יוכל התובע להוציא מפיו בחקירה נגדית משהו שיוכל לשמעו סיוע, כשם שקיימת אפשרות שהעורר לא יעיד וביהמ"ש יראה בשתיקתו סיוע, אך סיכויים אלה אין בהם כדי להצדיק את החזקת העורר במעצר עד למשפטו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד גב' מרים ישראלי למשיבה. 8.10.86).
ב.ש. 840/86 - ג'מיל טאנדר וחאלד בסול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר של ג'מיל נתקבל ושל חאלד נדחה).
שני העוררים הם קרובי משפחה תושבי כפר ריינה שבגליל. שני לבנונים פנו לג'מיל והציעו לו שיקח עמו דגם של הירואין שנמצא ברשותם למכירה וינסה למצוא קונים. הוא הסכים, לקח עמו את הדגם וניסה למצוא קונים בכפרו. הוא לא הצליח בכך ובינתיים קרתה תקלה שבעטיה נרטב ההרואין ויצא מכלל שימוש. זמן מה לאחר מכן חזרו הלבנונים והופיעו בכפר ושוב הציעו לג'מיל לרכוש את ההירואין אך הוא סירב. באותו מעמד היה נוכח גם חאלד. כשבועיים לאחר מכן נעשתה עסקה בין הלבנונים לבין חאלד שבמסגרתה ייבאו 100 גרם הירואין, כמות שניתן להפיק ממנה אלפי מנות סם לצריכה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים. לגבי חאלד אין יותר מחלוקת שהיקף העסקה, כמות החומר ומהות הראיות מצדיקות את החזקתו במעצר עד תום ההליכים והערר נדחה. שונה המצב לגבי ג'מיל, עררו נתקבל והוא שוחרר בערבות. באשר לג'מיל מדובר בשני שלבים. בשלב הראשון מדובר בהבאת דגם ההירואין לכפר ובהסכמת העורר לנסות למצוא קונים. התובעת מסכימה כי אילו היה מדובר רק בעובדות אלה ניתן היה לשקול באהדה את שחרורו עד המשפט. המחלוקת לגבי ג'מיל היא בשאלה אם ההיכרות שעשה עורר זה בין הלבנונים ובין העורר השני, היה בה משום מעשה תיווך. מתוך עיון בהודעות שמסרו העדים השונים עולה שלא ייקל על התביעה להוכיח שהיה כאן מעשה תיווך. בנושא זה הסיכויים נוטים לצד הסניגוריה. לפיכך יש לשחרר עורר זה בערבות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד חאלד לעוררים, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 20.10.86).
ב.ש. 869/86 - פורטל יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשתי עבירות סמים: האחת היא החזקת 85 גרם חשיש, אישום שבו הודה העורר למעשה אך טען שהוא צורך חשיש מזה שנים והחזיק בחומר לשימושו העצמי, והאישום השני מתייחס לתאריך בלתי ידוע בשנת 1984 שבו מכר העורר לחברו "אצבע" של חשיש ובקשר לכך האישום הוא בסחר בסמים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
קיימים ספקות רציניים לגבי יכולתה של התביעה להוכיח את האישום השני שארע, כפי שנטען, בתאריך בלתי ידוע לפני כ- 3- 2 שנים ובו המתלונן ייחס את האשמה לאדם שהזכירו בשם מבלי שהצביע עליו במסדר זיהוי ואין כלל בטחון שהמדובר בנאשם זה; המתלונן ייחס בעדותו שיטה מעשי סחר לנאשם אחר ששוחרר בערבות ולא ביקשו את מעצרו כלל עד תום ההליכים; הכמות איננה כמות כה גדולה עד כדי שתהפוך את העבירה לעבירה חמורה במיוחד; עברו של העורר איננו מכביד במיוחד ואין בו כל הרשעה בענייני סמים; לעורר מקום עבודה והוא נשוי ואב לתינוקת הסובלת ממחלה רצינית; בעת הדיון הראו לשופט חומר מודיעיני המתייחס לעורר והתובעת הודתה שלא היה זה מן הראוי כי החומר יובא לידיעת השופט וכי הדבר נעשה מתוך טעות. המידע שמדובר בו חסר ערך ראייתי אך יש בו כדי להשפיע על שופט שעה שהוא בא להחליט החלטה כגון זו. בהתחשב במשקל המצטבר של כל הנימוקים יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד רביבו לעורר, עו"ד גב' נ. ישראלי למשיבה. 30.10.86).
ב.ש. 895/86 - מדינת ישראל נגד אילן אנקורי
*שחרור בערובה (זיוף דולרים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בקשירת קשר וזיוף דולרים. המשיב הוא בעל בית דפוס שהעמיד את הדפוס לרשות חבורה מתוחכמת שמטרתה היתה
להדפיס דולרים של ארה"ב. תפקידו של המשיב היה להדפיס את השטרות על פי גלופות מוכנות שהובאו אליו ועל גליונות נייר צבועים ומוכנים שאף הם הובאו אליו. המשיב הודה בחקירה במשטרה במעשים המיוחסים לו אך סיפר שנעתר ללחץ חברי החבורה רק אחרי זמן ממושך שבו עמד בסירובו להיות מעורב בפרשה זו. למשיב אין הרשעות קודמות. ביהמ"ש המחוזי סרב לעצור את המשיב עד תום ההליכים וציווה לשחרורו בערבות. הערר נדחה. כאשר אין סכנה נשקפת מהנאשם ואין חשש שישבש הליכי משפט או יברח הרי חומרת העבירה כשלעצמה אין בה כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים אלא בעבירות ספציפיות חמורות במיוחד והעבירות הנדונות כאן אינן נמנות על אלה. בתנאי המקרה דנן, מעצר עד תום ההליכים הוא בבחינת מקדמה על חשבון העונש העתידי ולכך אין להסכים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' נחליאלי למבקשת, עו"ד בנר למשיב. 31.10.86).
בר"ע 493/86 - מנהל מס ערך מוסף נגד חאתם חלבי
*הוספת תנאי להסדר כהודעה על ביטול ההסדר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
משניתנה לכל צד אפשרות להודיע על ביטול הסדר שקיבל תוקף של פס"ד רשאי היה המבקש להשתמש ברשות זו. הוא לא הודיע מפורשות על ביטול ההסדר אלא הודיע שההסדר מקובל עליו בתנאי המפורט בהודעתו ובד בבד גם ביקש לקבוע מועד לדיון בפרטי ההסדר. משמע שהמבקש לא ראה בפסק הדין סוף פסוק, אם כי עדיין היה מוכן, בכפוף לתנאי, להגיע להסדר סופי. מעצם הבקשה לקבוע מועד והתנאת ההסדר בתנאי האמור בהודעה ניתן לעמוד על רצונו של המבקש לבטל את פסה"ד. השופט דחה את הבקשה לקביעת מועד לדון בפרטי ההסדר ונימק זאת סתמית בקיומו של פס"ד ולאחר מכן הוגשה בקשה נוספת לקביעת מועד לדיון וגם הפעם נדחתה הבקשה אך הפעם הבהיר השופט כי הוספת התנאי איננה בהכרח אקויולנטית להודעה על ביטול. בכך טעה השופט. הוספת תנאי להסדר קיים, כמוהו כדחיית ההסדר והצעת הסדר שונה תחתיו. יחד עם הבקשה לקבוע מועד כאמור זו איפוא הודעת. ביטול. ההבהרה שניתנה בהחלטה המאוחרת היא מהותית, שכן עצם קיומו של פסה"ד עדיין לא היה לכאורה סוף פסוק, וההנמקה מדוע לדעת השופט יש לראותו כמחייב ניתנה רק בהזדמנות השניה. לפיכך החל המירוץ להגשת בקשה לרשות ערעור רק ממועד ההחלטה השניה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' אורית אפעל-גבאי למבקש, עו"ד זכי כמאל למשיב. 27.10.86).
בר"ע 500/86 - ראובן נוני נגד רותם חברה לביטוח בע"מ
*סמכות ביהמ"ש במחוז שבו יש לחברת הביטוח סוכני ביטוח (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש ביסס את טענת סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים על נוכחותם של סוכני המשיבה בעיר זו. תגובתה של המשיבה בכתב ההגנה היתה כי האמור בתביעה לעניין סמכות מקומית מהווה אמירה בעלמא אשר אינה מעניקה סמכות שיפוט לביהמ"ש בירושלים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה בעניין חוסר סמכותו והערעור על כך נתקבל. אין לראות באמירה שנאמרה בכתב ההגנה כפירה בעצם העובדה שיש למשיבה סוכנים בירושלים כי אם טענה משפטית שאין די בנוכחותם של אלה כדי להעניק סמכות שיפוט מקומית. ברור שבהעדר הכחשה רואים את הנטען בכתב התביעה כמוכח או כעובדה שאין עליה חולק. לפיכך לא היה על המבקש להוכיח דבר שכלל אינו שנוי במחלוקת, היינו שיש למשיבה סוכנות בירושלים. נותרת השאלה המשפטית אם די בנוכחות הסוכנים כדי להעניק סמכות מקומית לביהמ"ש בירושלים והתשובה לכך חיובית. הלכה פסוקה היא שמפרשים את התקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי לעניין סמכות מקומית על דרך ההרחבה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יוסף מ. גולדשטיין למבקש, עו"ד דן שפט למשיבה. 30,10.86).
בר"ע 422/86 - פזגז חברה לשיווק בע"מ נגד ארגון סוכני הגז בישראל ואח'
*טענת חוסר יריבות לגבי אחד התובעים (הבקשה נדחתה).
בשאלת היריבות דין הבקשה להידחות הואיל והמבקשת (הנתבעת בהליך העיקרי) מודה כי המשיבה השניה היא בעלת דברים שלה ודי בכך כדי להצדיק את קיומו של הדיון. אם בסופו של דבר יתברר שאין יריבות בין המבקשת לבין השניים האחרים או מי מהם, הרי לדידה התובענה תידחה. גם בהחלטה שלפיה יכול הדיוןלהתברר ביעילות על דרך המרצת פתיחה אין להתערב. זהו נושא המסור בראש וראשונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. במתן סעד הצהרתי המדיניות היא ליבראלית ואין לומר שהמקרה דנן מהווה חריג המצדיק סטיה ממדיניות זו. אין לומר שבמקרה הנדון יוצרת המרצת הפתיחה, במקום תביעה לסעד הסופי, פיצול שלא לצורך. ספק אם אין מעכבים דיון בבימ"ש כאשר ההכרעה בנושא נמסרה ל"מעין בורר", אך אין צורך לדון בנושא שכן היה מוסכם על הצדדים כי אין מעמידים הליך שיפוטי כאשר מדובר בהכרעתו של מעין בורר.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. מקובר למבקשת, עוה"ד מנוסביץ וגוטפריד למשיבים. 29.10.86).
בר"ע 427/86 - יגאל וחיה סגל ואח' נגד המינהלה עפ"י חוק פיצוי מפוני סיני ואח'
*סדרי הגשת ערובות בערר לפי חוק פיצוי מפוני סיני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערערים, מפוני סיני מהמגזר החקלאי, הגישו עררים על החלטת ועדת הזכאות בפני ועדת הערר עפ"י חוק פיצוי מפוני סיני. השאלה העומדת להכרעה היא האם צדקה ועדת הערר בקבעה כי דין העררים להידחות על יסוד סעיף 22(ב) לחוק האומר כי "הגשת ערר... תלווה במתן ערובה ... ערר כאמור שהוגש בלא ערובה - ידחה". לדעת ועדת הערר הערובות שנתלוו לעררים היו בטלות הואיל ולא קיבלו אישור מאת יו"ר הועדה, היינו שופט משופטי ביהמ"ש המחוזי בפועל או בדימוס. השופט היה ער לכך כי המערערים קיבלו את אישורו של רשם ביהמ"ש המחוזי לערובות שהובאו על ידם ואשר צורפו לערר, אך לדעתו לא הועילו ולא כלום שכן אין הרשם של ביהמ"ש המחוזי מכהן כרשם ועדת הערר. הערעור נתקבל.
אין לועדת הערר רשם משלה ואין לה מזכירות משלה והעררים מוגשים למזכירות ביהמ"ש המחוזי. ההגיון מחייב שפעולות החייבות להתבצע בצוותא חדא, הגשת הערר וצרוף הערובה, יבוצעו באותו מקום ובאותה הדרך. המנגנון המסדיר עניינים טכניים כגון הזמנות והודעות וכן ענייני ערובות בתביעות או בערעורים, היינו ביהמ"ש המחוזי, יפעל גם בעניינים המוקדמים הקשורים להגשת הערר. לפיכך די בכך שרשם ביהמ"ש המחוזי אישר את הערובה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ע. שטרן למערערים, עו"ד א. הקר למשיבים. 17.10.86).
בר"ע 499/86 - סמדר ברנר נגד דן ברנר ואח'
*שווי כספי של בקשה לסעד הצהרתי שענינו זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו (הבקשה נדחתה).
בדרך כלל, בהליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי רואים אותו כהליך ששוויו בלתי ניתן לביטוי בכסף במובן תקנה 5(א) לתקנות ביהמ"ש (אגרות). אילו בכך היה נגמר הענין היה הצדק עם המבקשת שביקשה לראות את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידה כסעד שאינו ניתן לביטוי בכסף. ברם, השופט אומר שעל המקרה חלה תקנה 4 (הערכה בכסף) ובכך הוא צודק. חלה כאן הרישא של החריג של תקנה 5(ג), היינו כי רואים בקשה לצו הצהרתי כצו שאינו ניתן לביטוי כספי, למעט "צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו" וכאן מבוקש צו כזה. בנסיבות אלה אין תחולה לתקנה 5 אלא לתקנה 4. אשר לטענה שלא מן המדה הוא שנתבע או משיב יעלו את בעיית האגרה הנאותה - הצדק אמנם עם המבקשת, אך משהועלתה הטענה והשופט התייחס עקב כך לאגרה המגיעה בפועל, אין להתעלם מן העובדות ומן הנובע מהן. כרגיל צריך השופט
מיוזמתו הוא לשקול אם האגרה כפי ששולמה תואמת את ההליך שבפניו. בנסיבות הענין, כהבעת מורת רוח מעצם העלאת הטענה על ידי המשיב, לא חוייבה המבקשת בהוצאות .
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אילן ש. שילה למבקשת. 19.10.86).
בר"ע 579/86 - שושנה לוי ואח' נגד חנן בן חורין ואח'
*תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים לאחר שהושג הסכם פשרה בהליך קודם (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגיעו בהליך קודם להסכם פשרה מלא ומפורט שכיסה כל עילה שנבעה מן התאונה בה נפגע בנם של המבקשים, אשר נפטר אחרי תקופה ארוכה של אבדן הכרה. התביעה והפשרה שבעקבותיה כיסו במפורש את כל עילותיו של הנפגע ואת כל עילותיהם של ההורים. הפשרה כהסכם צריכה להיות מכובדת על ידי אלו שהיו צדדים לה, וכל נסיון לחזרה אל אותו נושא בדרך עקיפין, היא תוצאה בלתי מותרת ובלתי רצויה וביהמ"ש לא יתן לה ידו על ידי הענקת רשות ערעור, היינו באותם מקרים המסורים לשיקול דעתו. אף לגוף הטענה, אין יסוד להנחה המשמשת כבסיס יחידי לבקשה, לפיה נולדה לעזבון עילת תביעה נפרדת וחדשה עם פטירת המנוח, למרות ששולמו פיצויים מלאים בגבולות החוק והתקנות עוד בחייו של המנוח. אין לעזבון זכויות שלא היו קיימות בחייו של הנפטר וכשנערך הסכם פשרה והוסדרו כל התביעות לא עבר מאומה אל העזבון. תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינה יוצרת עילת תביעה נוספת ועצמאית מעבר לתקנות ולזכויות שהיו לנפטר עד לפטירתו ואיננה פותחת פתח לתשלום נוסף, כאילו מתווספים, כביכול, %25 שתקנה 4 מדברת בהם על הסכום המקסימלי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נתן רון למבקשים, עו"ד גב' רבקה לוין למשיבים. 16.10.86).
בר"ע 490/86 - יונה יונה ואח' נגד דן מקמילן ואח'
*הענקת סעד ביניים של הטלת עיקול (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
שיקול הדעת אם להעניק סעד ביניים מסור לערכאה הדיונית וכך גם כאשר הסעד המבוקש הוא הטלת עקולים על נכסי הנתבע כדי להיפרע מתוכם אם התביעה תתקבל. אולם, בבוא ביהמ"ש להחליט אם יש לתביעה סיכוי שתתקבל, עליו להתייחס בעיקר לנטען בכתב התביעה, אלא אם יש בכתב ההגנה טענות המעמידות את הנטען שם בספק ניכר. בענייננו טוען התובע כי השקיע בחברה ציוד ומלאי בשווי של 3500 דולר והשופט הטיל ספק בנכונות הטענה והעדיף את טענת הנתבע כי התובע רק נתן הלוואה שהוחזרה ובסכום קטן הרבה יותר. לפיכך דחה את הבקשה להטיל צו עיקול. הערעור נתקבל. ספקותיו של ביהמ"ש לא היו מבוססים וגם השיקול שהתובעים השהו את תביעתם והמשיכו ביחסי השותפות אינו מספיק כדי לקבוע שהתובענה אינה בת סיכוי. אין להתעלם מהסברם של התובעים שהדבר נבע מן הקשרים העסקיים שנמשכו בין הצדדים עד סמוך להגשת התביעה ומתוך רצונו הטוב של התובע שלא לגרום לקרע מוחלט. אם כי נטל הראיה רובץ לפתחם של התובעים אין לומר שהתובענה נעדרת סיכוי ושאינה מצדיקה הטלת עיקולים שמתוכם יוכלו התובעים להיפרע אם תביעתם אכן תתקבל.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ירון רבינוביץ' למבקשים, עו"ד נדב בלום למשיבים. 9.10.86).
ע.פ. 895/85 - מדינת ישראל נגד שחאדה שופי
*החובה להפעיל מאסר על תנאי לאחר ביצוע שתי עבירות נוספות (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות עפ"י שני אישומים. באישום אחד מייחסים למשיב קבלת 250,000 שקל במרמה בקשר עם זכרון דברים שנערך באוגוסט 84 בגין עבודה שקיבל על עצמו לבצע בראש פינה ובאישום השני מייחסים לו קבלת 55,000 שקלים, בספטמבר 84, מאדם אחר, בקרית שמונה, כדי לקנות עבורו קרמיקה. בבואו לגזור את הדין התברר לביהמ"ש שנגד המשיב תלוי ועומד
עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים. המדינה ביקשה הפעלת המאסר על תנאי בנוסף למאסר בשל העבירות החדשות, אך ביהמ"ש נמנע מכך. הוא היה מודע לכך שעל פי הדין אדם שתלוי ועומד נגדו עונש מותנה והוא מבצע יותר מעבירה נוספת אחת חובה להפעיל את התנאי, אך ביהמ"ש התגבר על מכשול זה ע"י כך שראה בשתי העבירות מעשה אחד. ביהמ"ש לא הטיל על המערער מאסר בפועל, לא הפעיל את המאסר על תנאי והסתפק בהטלת קנס של מליון שקלים או שלושה חדשי מאסר. הערעור נתקבל. חובה היה להפעיל את המאסר המותנה שכן שתי העבירות שביצע המשיב שונות ונפרדות הן. מדובר בשתי עבירות מאותו סוג שבוצעו במקומות שונים במועדים שונים וכלפי אזרחים שונים. כמו כן ראוי להטיל על המשיב בגין העבירות הנוכחיות עונש שיתן ביטוי לחומרת העבירות על רקע עברו הפלילי של המשיב. לפיכך נתקבל הערעור וביהמ"ש גזר למשיב ששה חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל את המאסר על תנאי של 12 חודשים. עם זאת ביטל ביהמ"ש את תשלום הקנס.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה, עו"ד גב' נ. בן אור למערערת, המשיב לעצמו. 15.10.86).
ע.פ. 968/85 - ראיד נאצרת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת רכב וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הצתת מכונית ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - זו התבססה על הראיה הנסיבתית של מעצר המערער בקרבת מקום לביצוע העבירה כאשר ניסה לברוח מהמקום כשהמשטרה התקרבה וראשית הודאה שהיתה כלולה בדברים אותם אמר המערער על אתר כאשר נעצר על ידי השוטר וכן עדותו של ילד בן תשע ששהה בקרבה למקום ביצוע העבירה. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על הראיות הנדונות והסבריו של המערער באשר לראיות אלה אין לקבלם. באשר לעונש המערער הורשע בינתיים בעבירות נוספות, ובכללן חמורות ביותר, ונגזרו לו חמש שנות מאסר שמתוכן שתיים חופפות את המאסר דנא. ביהמ"ש המחוזי בתיק האחר אמר כי המערער הוא פגע רע שיש להגן על הציבור מפניו ובנסיבות אלה אין מקום להקלה בדינו
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן לוין למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 30.10.86).
ע.פ. 291/86 - אחמד מנסור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בהחזקת 20 ק"ג חשיש וכן בייבוא והחזקה של 52 ק"ג חשיש ו- 148 גרם הרואין וכן בנהיגה ברכב ללא רשיון. המערער שהוא בן 21 נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן למבחן של שנה וכמו כן פסל אותו ביהמ"ש מלהחזיק רשיון נהיגה במשך שש שנים מיום מתן גזר הדין. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. העונשים האמורים מופלגים בקלותם ביחס לחומרה המופלגת של העבירות ונסיבות ביצוען. ביהמ"ש הקל בעונש משום שהמערער נגרר אחר שותפיו למעשי הפשע ומשום נסיבות אישיות שונות וכן נתן דעתו על שקום המערער ולכן קבע שנת מבחן. עצם פסילת המערער מנהיגה היא מוצדקת מאחר ומכוניתו של המערער שימשה ככלי לביצוע העבירות האמורות. ברם, פסילה זו כוללת נהיגה בכל סוגי מכוניות וגם כאלה ששימשו את המערער כמקור לפרנסתו והם טרקטורים וסוגי דחפורים למיניהם. מאחר שיש עניין, גם במקרה חמור כזה, לשקם את המערער לאחר שחרורו ממאסר, נכון הוא שלא לכלול בפסילה טרקטורים ודחפורים כדי שהמערער יוכל להתפרנס מעבודתו לאחר שחרורו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. מירון למערער, עו"ד גב' ר.רבין למשיבה. 21.10.86).
ע.א. 669/84 - אילן דן נגד מדינת ישראל
*מגורי קבע" בסיני לצורך קבלת פיצויים לפי חוק מפוני סיני (הערעור נדחה).
הוראות סעיף 29(א)(1) לחוק פיצוי מפוני סיני מעניק זכות פיצויים
למי שפונה מהאיזור עקב חוזה השלום ואשר "התגורר דרך קבע ביום הקובע וברוב ימות השנה בסמוך לו ביישוב עירוני ומרכז חייו היה באותו ישוב, להבדיל ממי שהתגורר כאמור בשל עבודתו בלבד ולא רכש זכויות בדירה באזור". המערער עבד ביום הקובע ביישוב עירוני כמשמעותו בחוק ואולם הוא לא התגורר דרך קבע באותו יישוב. הועדות קבעו כי הדירה בה התגוררה משפחתו של המערער היתה בראשון לציון, מקום שם חיו אשתו וילדו, כי לא היתה למערער דירה באופירה עד ששכר כזאת ביולי 1980 ועד לאותו זמן התגורר במחנה צבאי, היינו מגורים שהחוק הוציא במפורש ממסגרת סעיף 29. הועדות דחו את תביעת הפיצויים של המערער והערעור על כך נדחה.
השאלה שבמחלוקת הינה מה משמעות התיבה "בסמוך לו" שבסעיף 29 הנ"ל בזיקה ליום הקובע. מתוך הקשר הדברים ומטרתם עולה כי המחוקק קבע מעין מועד מבחן שבו היה על התובע להתגורר דרך קבע בישוב עירוני בסיני. אולם לא די במגורים ביום האמור בלבד אלא התנאי הוא שהתובע התגורר ברוב ימות השנה בסמוך ליום הקובע. אשר למונח "סמוך לו", הכוונה היא ראשית כל לתקופה שאינה מרוחקת מן היום הקובע, אלא קרובה לתאריך האמור. אין הכוונה לתקופה הבאה בעקבות היום הקובע אחריו, כטענת המערער, אלא לתקופה הסמוכה ליום הקובע וקודמת לו. היום הקובע בא למנוע תביעות של מי שנסתפח לתושבי האזור אחרי שנודעה החלטת הכנסת בדבר הסכמי סיני, ואם היו מצדיקים תקופה שלאחר היום הקובע היתה הדרישה מתרוקנת מתוכנה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יאיר לנדאו למערער, עוה"ד יהושע באום ויעקב כהן למשיבה. 14.10.86).
ב.ש. 721/86 - צדוק מזרחי נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לדחיית בצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות שונות ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל. הוא הגיש ערעור נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין והוא ביקש לדחות את ביצוע המאסר עד למתן פסק דין בערעור. הבקשה נתקבלה. פרקליטות המדינה נוהגת בדרך כלל להסכים לבקשות מסוג זה כאשר מדובר בעונש מאסר כה קצר, אך הפעם היא מתנגדת לבקשה וזאת בעיקר מהטעם שלאחר הכרעת הדין ביקש הנאשם לקחת בחשבון תיק נוסף, בו הוא מואשם בעבירות דומות, לצורך קביעת גזר הדין. בנסיבות אלה, ולאור העונש הקל ביותר שהוטל על המבקש, סבור ב"כ המדינה כי אין זה מן הדין לבוא לקראת המבקש. דא עקא שהמבקש רוצה לחזור בו גם מהודאתו בעבירות הנוספות הנ"ל. הוא לא היה מיוצג בבימ"ש קמא ולדבריו סבר כי לאחר הרשעתו בדין בתיק העיקרי אין מנוס ממסירת הודאה גם בעבירות הכלולות בתיק השני. עתה יבקש מביהמ"ש לערעורים לבטל את הרשעתו בכל העבירות שיוחסו לו. מבלי להביע דעה על טיב נימוקיו של המבקש בערעור, הרי דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע גזר הדין משמעה למעשה שלילת זכות הערעור שלך, כי אין להניח שהערעור יישמע בשבועות הקרובים. על כן הוחלט להעתר לבקשה ולשחרר את המבקש בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד דוד מועלם למבקש, עו"ד רומנוב למשיבה. 2.9.86).
ער"מ 4/86 - עירית תל אביב נגד רחל דיאמנט
*קולת העונש בעבירות משמעת (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבה הורשעה בעבירות משמעת בקשר לאיחורים לעבודה בתקופה שבין אפריל 85 לבין פברואר 86 וכן בקשר לאי מילוי הוראות הממונים עליה בכל הנוגע לעבודה במשרד. בעת שביה"ד דן בגזה"ד נתן דעתו לכך כי המשיבה כבר הורשעה בשנת 1982, בעבירת משמעת וגם בעת מהלך הדיון בביה"ד למשמעת לא שלטה ברוחה, התפרצה בצורה בוטה לעבר העדים וכן הפריעה
לעורך דינה לנהל את ענייניה עד שנאלץ להתפטר מייצוגה. ביה"ד ציין כי לדעתו העונש ההולם הוא פיטורין, אך למרות זאת החליט שאין לפטר עובד בשל עבירות משמעת במקרים בהם לא התרו הממונים בעובד ולא הזהירוהו בשל התנהגותו. המשיבה אמנם כבר הועמדה לדין בשנת 1982 אך לגבי התקופה מאז לא הוצגו לפני ביה"ד כל התראות או אזהרות שניתנו לה והיא אף הועלתה בדרגה. בהתחשב בכך החליט ביה"ד על פיטורי המשיבה אך קבע כי עונש הפיטורין יהיה עונש מותנה לתקופה של שש שנים. כן הטיל על המשיבה אמצעי משמעת של הפקעת משכורת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביה"ד הקל עם המשיבה במידה רבה ביותר. אכן, כאשר מדובר על עבירות משמעתיות שגרתיות, זכאי העובד לכך שיעמידו אותו באופן שוטף ומתמיד על הליקויים המתגלים בהתנהגותו, כדי שידע ויתקן דרכיו ואם אין מתרים בו ואין מכוונים אותו יתכן ולא יידע כלל שחטא. אולם, במקרה שבפנינו לא היה מקום למסקנה שהעובדת לא היתה ערה לפסול שבהתנהגותה. היא הורשעה כבר לפני זמן לא רב, ולהעמדתה הקודמת לדין קדמו התראות שונות. המשפט הקודם צריך היה לשמש אמצעי כדי להזהירה מפני התנהגותה הנלוזה. יתירה מכך, המדובר בשורה כה ארוכה של מעשי התנהגות הפוגעים במשמעת, לרבות מחלוקות וויכוחים מילוליים עם הממונים, עד כי אין עוד מקום לספק שהמשיבה היתה ערה לכך שנוצרו יחסי עבודה מעורערים הפוגעים בפעולתו התקינה של אותו חלק מן המשרד שבו היא עבדה. לפיכך, העונש ההולם את מעשיה הוא של פיטורין מיידיים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ברכה סמו למערערת, עו"ד אמיר דוידוב למשיבה. 31.10.86).
בר"ע 231/86 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד פוני רחמים
*תחולתו של סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בדבר קביעת דרגת נכות על הליכים התלויים ועומדים
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כפי שהוסף לחוק, קובע כי "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו". השאלה שהתעוררה במקרה דנן הינה אם הוראת סעיף 6(ב) הנ"ל חלה על הליכים שהיו תלויים ועומדים בביהמ"ש לפני כניסתו לתוקף של אותו תיקון אם לאו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מדובר בהוראה מהותית ולפיכך הוראות התיקון אינן חלות על תובענת הנזיקין התלוייה ועומדת והערעור נתקבל.
הוראת דין פרוצדורלית, והוראה מדיני הראיות בכלל, פועלת לכאורה מיד וחלה גם על הליכים התלויים ועומדים לפני ביהמ"ש. לא כן הוא, לכאורה, לגבי הוראה מהותיתהשאלה היא בראש ובראשונה שאלה של פרשנות והנסיון מלמד שהאבחנה האמורה מועילה במקרים רבים, אם כי לא בכל המקרים, כדי לפתור את שאלת הרטרוספקטיביות של נורמה משפטית. אכן, ייתכנו מקרים שבהם הפרשנות הנכונה של דבר חקיקה עשוייה להעלות שהוראה דיונית אינה נושאת אופי רטרוספקטיבי בעוד שהוראה מהותית חלה מיד על הליכים התלויים ועומדים, אך מקרים אלה הם נדירים יחסית ותלויים בפרשנות של דבר חקיקה קונקרטי כאשר הוא נקרא בשלמותו. במקרה דנן ברור שסעיף 6(ב) מתייחס לדרך ההוכחה של דרגת הנכות ואין בו כדי לשנות את הזכויות המהותיות של בעלי הדין. במקרה זה תחול ההוראה באופן רטרוספקטיבי ותהיה ישימה גם על הליכים התלויים ועומדים בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ש.לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. נוביק, עבדי וא. מאירוב למבקשת, עוה"ד י. נבות ור. גלוסקה למשיב. 30.10.86).