ב.ש. 839/86 - נאות מרינה בת-ים בע"מ ואח' נגד הבנק הבנלאומי הראשון
*עיכוב ביצוע פס"ד של מכירת מלון ע"י כונס נכסים. * קבלת תצהירים נוספים בתביעה בסדר דק מקוצר(בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
א. נגד המבקשים ניתן פס"ד בסדר דין מקוצר שעל פיו חוייבו לשלם לבנק סכום של 1,830,000 ש"ח הכולל קרן וריבית עד יום 10.10.85, בתוספת ריבית בשעור של %15 לחודש מאותו תאריך ועד לפרעון. המבקשת הראשונה חוייבה בפסק הדין כחייבת העיקרית ויתר המבקשים כערבים לה. פסק דין זה (להלן: פסה"ד הכספי) ניתן ביום 21.5.86, לאחר שהשופט דחה את בקשת המבקשים להגיש תצהירים נוספים לתצהיר שצורף לבקשתם לרשות להתגונן, ולאחר שהחליט לא להרשות להם להתגונן על סמך בקשתם שנתמכה רק בתצהירו של גולדפרב, סגן המנהל של המבקשת. על פס"ד זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון. ביום 27.5.85 נתן ביהמ"ש המחוזי, בתביעה אזרחית אחרת, צו, לבקשת הבנק, האוכף, בין היתר שעבוד לגבי כל זכויותיה של המבקשת במלון נאות מרינה בבת-ים. ב"כ הבנק מונה לכונס נכסים עם סמכויות רחבות וביניהן סמכות להחזיק ולנהל את המלון ואף למכירתו. (להלן: צו הכינוס). על צו זה הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש העליון. הבקשה הנדונה כאן היא בקשה לעכב ביצוע הפעולות הנוגעות למכירת המלון בצו הכינוס. הבקשה נתקבלה.
ב. העילה העיקרית לעיכוב ביצוע פס"ד הכפוף לערעור היא מניעת שינוי במצב הקיים כאשר קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו. זו הסיבה שבתי המשפט נוהגים להעתר לבקשות עיכוב ביצוע של צוי פינוי כמעט כדבר שבשיגרה. אם קיים חשש כזה די בדרך כלל בסיכוי כלשהו למערער לזכות בערעורו. נגד זאת יש לשקול את תוצאות העיכוב על הזוכה ואם העיכוב לא יגרום לו נזק שאינו ניתן לתיקון באם הערעור יידחהופסק הדין ישאר על כנו. אין ספק כי אם ימכר המלון לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. על כן די למבקשים שיראו סיכוי כלשהוא לזכות בערעור ולוא אף קלוש. כדי שהמבקשת תזכה בערעור על צו הכינוס די בכך שתזכה בערעור על פסק הדין הכספי. מצב החשבון שבין הבנק למבקשת נקבע לאור הוראות ההסכם הדביטורי שביניהם ואם יתברר שיש סיכוי למבקשים לזכות בטענתם בערעור על פסה"ד הכספי כי לא מגיע לבנק חוב מהמבקשת, ואם בנסיבות יהיה זה מוצדק לעכב ביצועו של פס"ד זה, יגרור הדבר גם עיכוב ביצוע של הליכי המכירה על פי צו הכינוס. שני אלה תלויים זה בזה וההחלטה צריכה להנתן על פי השיקולים הרלבנטיים לגבי שניהם.
ג מבחינת סיכוייהם של המבקשים בערעור על פסה"ד הכספי אין די בבחינת השאלה אם צדק השופט כשסירב לתת רשות להתגונן בתביעה. אכן, בבקשה לרשות להתגונן כמות שהיא, כשהיא נתמכת בתצהיר האחד של גולדפרב, לא יצאו המבקשים ידי חובתם להכנס לפרטי טענתם כי החוב לבנק סולק וכי הסכום שהבנק תובע נובע מחיובי ריבית בשיעור העולה על השיעור המוסכם. השאלה שיש לבחון היא כפולה: האם יש סיכוי לטענת הערעור כנגד דחיית הבקשה להגשת התצהירים הנוספים; האם יש למבקשים סיכוי לקבל רשות להתגונן באם התצהירים הנוספים יתקבלו. המבקשים ביקשו להגיש שני תצהירים. האחד של מר חיים שיף, המבקש החמישי, שעל פי התצהיר השתתף במו"מ עם הבנק בדבר תנאי ההלוואה ולגירסתו הוסכם על שיעור ריבית השונה מזה שהבנק חייב את המבקשת, והתצהיר השני הוא של שני רו"ח שעשו ניתוח ובדיקה של הנתונים הממוחשבים של הבנק וערכו מתוכם חישובי הריבית הכלולים בחיובים.
ד. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצירוף שני התצהירים מכמה נימוקים והם: מתן רשות להגשת התצהירים יש לשקול רק כאשר האמור בתצהיר שהגשתו מבוקשת בא להבהיר פרט קטן החסר בתצהיר המקורי; כל העובדות היו ידועות למבקשים ולא היתה מניעה להעלות את טענותיהם בתצהיר המקורי; אין לאפשר הגשת תצהירים נוספים של אנשים שלא הגישו את התצהיר המקורי ובמיוחד לא של אנשים זרים להליכים; שיף הודה
בחקירתו שהעובדות אינן בידיעתו האישית אלא בידיעת אנשי הכספים שלו. השופט הוסיף שקיימת הגבלה כמעט מוחלטת על הגשת תצהיר נוסף בתביעה לבקשה להתגונן. אין לקבל את הנימוקים הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי. בקשה להגשת תצהירים נוספים צריכה להשקל לגופה לאור כל הנסיבות. בין היתר תשקלנה גם השאלות מה הסיבה שניתנה להגשת התצהירים באיחור והאם יש באמור בם כדי לבסס לכאורה את טענת ההגנה של המבקש. ככל שהשיקול השני יגבר כך תמעט חשיבותו של השיקול הראשון. כמו כן יש לשקול אם ראוי להענות לבקשה לצורך עשיית צדק בין הצדדים ובאם לא יגרם בכך עיוות דין למשיב ושיקולים אחרים כיוצא באלה. אין מקום לגישה הגורפת השוללת מניה וביה קבלה באיחור של תצהיר משלשת נימוקיו הראשונים של השופט מבלי לשקול את השיקולים הרלבנטיים לגופם. אין זה גם מדוייק, ככל שנוגע הדבר לנימוק הרביעי, ששיף הודה שהעובדות אינן בידיעתו. שיף אמר את הדברים ככל שהם מתייחסים להנהלת הספרים ולמצב החשבונות, אך לא על כך התצהיר שביקש להגיש אלא על השאלה מה היה שיעור הריבית שהוסכם בינו לבין מנהלי הבנק בפגישה שהוא אישית השתתף בה. באשר לתצהיר של שני רוה"ח - הם אמנם אינם צד להליכים אך הם מסוגלים יותר מבעלי הדין להצהיר על העובדות הכלולות בתצהיר. יש בזה שיקול לקבלת תצהיר של מי שאינו בעל דין ותוכן תצהיר זה רלוונטי לגירסת ההגנה.
ה. מן הראוי היה גם לשקול את צורת ניסוח התביעה שהקשתה על המבקשים להעלות גירסת הגנה מפורטת תוך הזמן הקצוב להגשת בקשתם לרשות להתגונן. בתביעה נקוב סכום החיוב הסופי המגיע, ללא פירוט נפרד של קרן וריבית וללא כל ציון מה שיעור הריבית שלפיו נערכו החישובים. צורפו רק אישורים הקובעים את סכום היתרה הסופית ותו לא. כבר בתצהירו של גולדפרב הסביר המצהיר את הקושי להתייחס לתביעת הבנק בשל האופן שבו נוסחה והוגשה. היה בכך קושי אובייקטיבי שגם לו יש מקום במסגרת השיקולים הרלבנטיים לבחינת השאלה אם היה צידוק לאיחור בהגשת התצהירים. מכל אלה עולה שערעור המבקשים על הסירוב לקבל את התצהירים איננו משולל יסוד.
ו. שאלה אחרת היא אם היה בכוחם של התצהירים, אילו התקבלו, להצדיק מתן רשות להתגונן. הנימוקים שבעטיים נדחתה הבקשה לרשות להתגונן היתה כי המבקשים לא נכנסו לפירוט טענתם כי החוב נפרע; השופט הסיק ממסמכים שונים שהוצגו לגולדפרב בחקירתו הנגדית שהמבקשת קיבלה מהבנק אשראי נוסף מעבר לזה שבו הודה גולדפרבולאחר המועד שבו לדבריו נפרע החוב. אשר לנימוק הראשון - שונה היה המצב אילו התקבלו תצהירו של שיף בדבר שיעור הריבית המוסכם ותצהירם של רוה"ח המכיל חישובים מפורטים המראים שהחוב כשהוא מחושב לפי שיעור ריבית זה סולק. אשר לעניין החקירה הנגדית של גולדפרב - נימוק זה הוא כבד משקל אך בשלב זה עדיין לא מכריע.
ז. כאמור התביעה לוותה רק באישורי הבנק האומרים שזו היתרה המגיעה. לטענת הבנק אישורים אלה מהווים הוכחה חותכת ואין אחריהם ולא כלום, כי תנאי הוא בהסכם הדביטורי שבין הצדדים כי "חשבונות הבנק כרשום בספריו" יחשבו לנכונים וישמשו כראיה מכרעת לכל פרטיהם, כולל סכום החוב. ברם, ספרי הבנק לא הוגשו וגם לא הוגש העתק מהרישומים הכלולים בם. הוגשו אישורים בהם מאשר הבנק רק את השורה התחתונה, את יתרת החוב, ואישורים אלה אינם "חשבונות הבנק כרשום בספריו" במובן ההסכם הדביטורי ואין הם ראיה חותכת שאינה ניתנת לסתירה. המסקנה העולה מכל האמור היא שהמבקשים הצליחו לעמוד בשתי דרישות חיוניות להצדקת העיכוב והן - נזק שלא ניתן לתיקון אם ימכר המלון, וכן סיכוי, ולו גם קלוש, כי יזכו בערעורם ותנתןרשות להתגונן לגופו של ענין כנגד פסה"ד הכספי. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע המכירה תוך התנאת תנאים מסויימים ובכללם תשלום מליון דולר לבנק כהצעת
המבקשים ובלבד שהבנק יאפשר למבקשים לממש לקראת גיוס הסכום הזה את הבטחונות הנזילים שבידי הבנק, וכן תשלם המבקשת לבנק בתקופת הביניים מדי חודש בחודשו ריבית בשיעור מסויים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד א. שפאר למבקשת, עו"ד י. מולאור למשיב. 29.10,86).
ע.א. 347/84 - ברטה צימט נגד רונן בנימין
*פסילת צוואה(הערעור נתקבל).
א. ביום 4.4.82 נפטרה בביה"ח המנוחה הנציה ציממר (להלן: המנוחה) כשהיא כבת 100 שנה. זמן מה לאחר פטירתה הגיש המשיב, שהוא אחד משני נכדיה, בקשה לביהמ"ש לאישור צוואת המנוחה. הצוואה ההיא נערכה ביום 17 לאוגוסט 1978 במעמד שני עדים: עו"ד יעקובי וגב' הלנה פרידמן שהיא שכנתה של המנוחה. על פי תנאי הצוואה משאירה המנוחה את כל רכושה לשני נכדיה, המשיב ואחיו שלא היה צד בהליכים המשפטיים. העובדה הבולטת בצוואה היא עובדת נישולה המוחלט של המערערת, בתה של המנוחה, שהיא אמם של הנכדים הנהנים על פי הצוואה. הבת הגישה התנגדות לאישור הצוואה בטענה כי הדירה הרשומה על שם המנוחה, הרכוש העיקרי שהורישה המנוחה בצוואה לנכדיה, היא למעשה דירתה היא (של המערערת) אלא שהיא רשמה את הדירה על שם אמה מפחד עיקולים על הדירה על ידי הבעל שעמו היא מסוכסכת. במשפט שניהלו ביניהם האשה ובעלה ייצגו את הבעל עוה"ד קניאל ויעקובי. המנוחה היתה כאמור ישישה וחולה ועד שלשה ימים לפני עריכת הצוואה היתה מאושפזת בביה"ח. העידו מספר רופאים במטרה להראות שהמנוחה היתה במצב בריאותי ירוד כל כך שהיה בכך כדי להשפיע על צלילות דעתה. בין ה- 14 ל- 17 באוגוסט 1978 (תאריך הצוואה) פנה המשיב לעו"ד יעקובי ובקשו להכין צוואה עבור סבתו (המנוחה) לפי נתונים שהנכד מסר ולפי נתונים אלה המשיב ואחיו הינם היורשים היחידים. המשיב אף סיפר לעוה"ד כי סבתו הינה בבריאות שלמה ובדעה צלולה. עו"ד יעקובי ערך צוואה על פי נתונים אלה וביום 17.8.78 בא אצל המנוחה להחתימה. במקום היו המצווה, נכדה (המשיב) והשכנה הלנה פרידמן שהוכנסה על ידי המשיב כדי להיות עדה. בשלב מסויים אף היה במקום חתנה של המצווה (בעלה של המערערת). בסיומו של אותו מעמד חתמה המנוחה על הצוואה. ביהמ"ש המחוזי החליט לקיים את הצוואה והערעור על כך נתקבל.
ב. אחת הטענות של המערערת היתה שהמנוחה היתה במצב בריאות כה ירוד שלא היתה כשרה לחשוב בצלילות דעת ולהחליט החלטות כה חשובות כמו בשאלה מה יעשה ברכושה. על מצבה הבריאותי הירוד תעיד העובדה כי היתה מאושפזת עד שלשה ימים לפני כתיבת הצוואה. ברם, חומר הראיות בנושא זה לא סיפק את ביהמ"ש והשופט אמר שאינו יכול להסיק שביום חתימת הצוואה לקתה המנוחה בחוסר צלילות דעת ושלא הבינה את תוכן הצוואה. זוהי קביעה עובדתית מובהקת ובכך אין להתערב בה.
ג. טענה נוספת בפי המערערת שבמעמד עריכת הצוואה היו שורה של פגמים שיש בהם כדי לפסול אותה. מחומר הראיות אכן עולה שהיו פגמים כאלה שמשקלם המצטבר די בהם כדי לפסול את הצוואה. פגמים אלה הם כדלהלן: 1. העדה הלנה פרידמן העידה שבמעמד החתימה הצהירה המנוחה בפניה כי "היא רוצה להשאיר את הבית לנכד... אמרה שהיא אוהבת את הנכד שלה...". דא עקא, שהצוואה אינה משאירה את הבית לנכד אלא לשני נכדים. על פני הדברים המצב הוא שהמנוחה הצהירה סמוך לפני החתימה על רצונה שיירש אותה נכד אחד ובצוואה נאמר שיורשיה הם שני נכדים, כך שהצוואה איננה נותנת ביטוי לרצונה האמיתי של המצווה, כפי שבא לידי ביטוי מפורש דקות לפני החתימה.
2. פגם נוסף הוא בכך שהמנוחה לא הצהירה בפני העדים שזו צוואתה, בניגוד להוראת סעיף 20 לחוק הירושה. הדברים כתובים אמנם בסיפא של הצוואה, אך מעדויות העדים
עולה בבירור שהדברים לא נאמרו על ידי המצווה במעמד החתימה. בתי המשפט עמדו לא אחת על החשיבות של מילוי מדוייק של ההוראות הפורמליות שבסעיף 20 לחוק הירושה, שכן יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד ויש בכך כדי להבטיח כי המצווה יתן דעתו למעשיו וכי צוואתו תשקף את גמירות דעתו.
3. פגם נוסף קשור בבעיית הלשון. המנוחה לא שלטה בעברית והיה צורך שהצוואה תתורגם. עו"ד יעקובי העיד כי השליטה של המנוחה בעברית לא היתה מושלמת וכי הוא, העד, דובר אידיש וגם המנוחה דיברה אידיש. העד סיפר כי קרא לפני המנוחה את הצוואה בעברית ותרגמה לאידיש אך לא את הביטויים המשפטיים. הגב' פרידמן כלל לא התייחסה בעדותה לתרגום כלשהוא. בצוואה עצמה לא ציין עו"ד יעקובי את העובדה כי הצוואה תורגמה למצווה טרם חתימה. כשמדובר בצוואה בפני רשות על פי הוראות סעיף 22, קיימת הוראת חוק המחייבת לאשר את דבר התרגום על פני הצוואה. אין דרישה מפורשת כזאת בצוואה בפני עדים, אך אין ספק שאף ללא הוראת חוק כזו, העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה לפני החתימה, יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם.
4. המנוחה היתה כבדת שמיעה ועולה מחומר הראיות שעו"ד יעקובי לא היה מודע לעובדה זו. הוא מספר בעדותו שדיבר אל המנוחה כפי שהוא נוהג לדבר ולא בקול יוצא דופן .
5. מסתבר שתהליך החתימה של המנוחה על הצוואה היה תהליך מזורז בגלל החשש שמא תופיע המערערת בבית המנוחה בטרם החתימה. המשיב עצמו אומר על כך כי "כל מהלך קריאת הצוואה התנהל במהירות מחשש שאמא תבוא". מהקשר הדברים עולה ברורות שהמשיב הוא שהיה המזרז. עובדה זו מעוררת הרהורים בדבר חלקו ותפקידו של עו"ד יעקובי בעניין. לשאלה מדוע נתן ידו לחפזון כזה במעמד המחייב כובד ראש ורצינות מוסיפה עובדה זו משקל לספקות הקיימים לגבי השאלה אם מבטאת הצוואה את רצון המנוחה ואם ידעה בדיוק על מה היא חותמת.
ד. התמונה המתקבלת היא של צוואה שפרטיה נרשמו שלא במעמד המצווה, על סמך נתונים שלא ניתנו על ידה, ואשר נחתמה על ידי אשה ישישה במצב גופני ירוד לאחר שתורגמה לה בחופזה, לא באופן מלא, ומבלי שננקטו צעדים כלשהם כדי להתגבר על קשיי השמיעה שלה, צוואה שעל פני הדברים איננה מבטאת את רצון המנוחה כפי שביטאה אותה באזני העדה באותו מעמד. זוהי צוואה שיש סביבה מצבור גדול של תהיות וסימני שאלה. לחלק מאלה לא נתן השופט את דעתו כלל. צוואה המלווה כל כך הרבה תמיהות ושאלות שנשארו ללא מענה, לא ניתן לומר עליה בבטחה שהיא מבטאת את רצון המצווה ומטעם זה בלבד יש לקבל את הערעור ולבטל את אישור הצוואה.
ה. בנוסף לכך לוקה הצוואה בליקוי שהוא כשלעצמו די בו כדי לפסול את הצוואה או חלק ממנה. המדובר בהפרת הוראת סעיף 35 לחוק הירושה האומרת כי "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה... או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה". בהקשר זה סבר ביהמ"ש המחוזי כי המשיב לא לקח חלק בעריכת הצוואה ובכך שגה. הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" הוא ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. המבחן הוא מבחן השכל הישר. אם המצווה נפגש עם עוה"ד ומוסר לו הוראותיו ניתן לגרוס כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול הדעת העצמאי של עוה"ד והקשר שנוצר בינו ובין המצווה יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עוה"ד, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה. בענייננו הפגישה של המצווה עם עוה"ד לא היתה בה כל התחלה חדשה בנוגע לעריכת הצוואה. הצוואה היתה מוכנה מראש על פי הנחיות המשיב בשפה שאיננה מובנת למנוחה, תורגמה לה בחיפזון ומבלי
להבטיח שבמגבלות השמיעה שלה היא שומעת את הנאמר. ניתן לומר איפוא שהוכח ההיפך מ"התחלה חדשה". על פי הוראות סעיף 35, התוצאה של הפעילות הבלתי כשרה כנ"ל מביאה לביטול הוראת הצוואה המזכה את מי שפעל כך ובענייננו אין בה כדי לשלול את כל הצוואה. ברם, הפעלה מדוקדקת של הוראת הסעיף המבטלת את החלק מהצוואה המזכה את המשיב ומשאירה בתוקף את החלק המזכה את האח האחר מביאה לתוצאה אבסורדית שבודאי איננה נותנת ביטוי לרצונה של המנוחה, שסיפרה: כאמור, לעדה, שרצונה להוריש לנכדה המשיב את הדירה. גם מטעם זה יש לבטל את הצוואה.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט מלץ והוסיף השופט בך כי מידת ההקפדה הנדרשת מעו"ד המחתים מוריש על צוואה, לוודא שהמוריש הבין אל נכון את משמעות צוואתו ושזו מבטאת את כוונתו האמיתית, חייבת להיות מושפעת בין היתר גם מתוכן הצוואה עצמה ומהיותה על פני הדברים מפתיעה ויוצאת דופן. כאשר הצוואה היא צוואה רגילה, כגון שבני זוג מורישים אחד לשני את רכושם על פי עקרון ההוותרות בחיים, הסדר שהוא מקובל ומבטא את נסיון החיים, ונראה לעוה"ד ששני הנוגעים בדבר הבינו על מה הם חותמים, אין עליו להרבות בחקירת כל אחד מבני הזוג שמא לא הבין את פשר הצוואה. אולם כאשר תוכן הצוואה חריג, כאשר, לדוגמא, אחד מילדי המוריש אינו זוכה לחלק מהעזבון, או כאשר, כמו במקרה דנן, המנוחה מורישה את כל רכושה לנכדיה ואינה כולל את בתה בצוואתה כלל, חייב הדבר להדליק אור אדום אצל מנסח הצוואה וחובה מכופלת עליו לוודא שזו אכן היתה כוונת המורישה. כאן מסתבר שלא זאת בלבד שעוה"ד לא בירר אצל המנוחה אם היתה ערה לכך שבתה אינה זוכה לחלק בירושה, אלא שהליך ההחתמה נעשה עוד בצורה מזורזת כדי למנוע שאותה בת מקופחת תופיע ותוכל להווכח מה התרחש באותו מעמד. גורם זה מתווסף ליתר הפגמים אשר בכוחם המצטבר יש כדי להביא את פסילת הצוואה.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, מלץ. עו"ד מ. נתאי למערערת, עו"ד ל.ינקו למשיב. 28.10.86).
ד.נ. 27/86 - שמעיה אנג'ל נגד מדינת ישראל
*הבאת חלק מסויים מראיות התביעה לידיעת הסניגור באיחור (הבקשה נדחתה).
הבקשה לדיון נוסף מעוגנת בטעם מרכזי אחד והוא ענין אי הבאתו של חלק מסויים מחומר החקירה לידיעתם של העותר ושל סניגורו לפני תחילת ההליכים. ביהמ"ש העליון בעת דונו בערעור התייחס לענין זה בציינו כי יש לבדוק אם נגרם לנאשם עיוות דין עקב אי גלוי הראיות האמורות בעת הגשת כתב האישום והגיע למסקנה שלא נגרם עיוות דין כזה. ביהמ"ש הזכיר בהקשר זה את העובדה שחומר החקירה נמסר לסניגור לפני שהסתיימה שמיעת העדויות במשפט והסניגור החליט שלא להזקק לראיות אלה ולא להגישו. לפיכך דחה ביהמ"ש בערעור את כל הטענות הנוגעות לאי המצאת החומר לסניגור. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
אין להצביע על הלכה חדשה, קשה וחשובה הראויה לדיון נוסף. אין מדובר אלא ביישום של הוראת החוק הרלבנטית אל הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות והמיוחדות של המקרה הנדון. ביהמ"ש הבהיר מדוע אינו מוצא כי נגרם עיוות דין למערער ומדברי הסניגור עולה כי הוא חולק על המסקנה שלפיה לא נגרם עיוות דין. מחלוקת זו אין עניינה ההלכה אלא שאלת יישומה לנסיבות המקרה. הסניגור מבקש למעשה כי בדיון הנוסף תבחן מחדש השאלה אם נגרם עיוות דין למבקש, אך לא למטרה זו מקויימת הסמכות לאפשר דיון נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר.עו"ד דוד יפתח לעותר, עו"ד גב' דורית ביניש למשיבה. 14.10.86).
ע.א. 805/85 - ארלינג כהן נגד החברה לנאמנות של בל"ל ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המערער הגיש ערעור על פסק דין שבו הורה ביהמ"ש על פירוקה של חברת מלון אמריקנה בע"מ, חברה בשליטת
המערער. נשלחה למערער הודעה על קביעת ערבון וזו נמסרה לידו ביום 17.3.86. הוא לא הפקיד את הערבון בזמן והצדדים הוזמנו לדין בדחיית הערעור לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. במועד שנקבע לדיון הגיש המערער בקשה להארכת מועד ואליה צירף כתב ערבות בנקאית. הבקשה לא נומקה בכל נימוק שהוא ולא נתמכה בתצהיר. בטיעונו טען המערער שלא היה ער להודעה על הפקדת ערבון שנמסרה לו ורק עם קבלת ההודעה על הדיון בדחיית הערעור החל לטפל בהשגת ערבות בנקאית. הוא טוען עוד כי בערעור מתעוררת שאלה משפטית חשובה בענין העילה לבקשת פירוק כאשר קיימים חשדות פליליים כלפי בעל השליטה בחברה, ועלול להגרם לו נזק אם לא יישמע הערעור לגופו. כן טוען הוא כי כספים בחשבונות הבנק שלו עוקלו ולפיכך באפשרותו לקבל פטור מהפקדת ערבון. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
המועד שנקבע בהודעת ביהמ"ש לקביעת ערבון מחייב, ולהארכתו יש צורך בנימוק סביר. נימוק שבעל דין לא היה ער להודעה על קביעת ערבון משקף זלזול בביהמ"ש ואינו יכול להוות צידוק לאחור. יתירה מזו, בקשה להארכת מועד יש להגיש בזריזות ראויה ולא בבוקרו של יום הדיון בדחיית הערעור. לכך יש להוסיף את העובדה שהבקשה עצמה אינה מנומקת בכל נמוק שהוא ואינה נתמכת בתצהיר. גם הנמוק של חשיבות הבעיה אינו מהווה טעם להארכת המועד ולו גם בנסיבות בהן ניתן להסתפק בטעם סביר. אם סבור המערער שעלול להגרם לו נזק, צריך היה לכלכל צעדיו מבעוד מועד ולא להזניח עניינו. אשר לטעון בדבר אפשרות לבקש פטור מערבון בשל מצב כלכלי דחוק - אפשרות זו קיימת, אך המערער לא ניצל אותה ולא הגיש כל בקשה מסודרת כדבעי בעניין זה.
(בפני: הרשם צור. המערער לעצמו, עו"ד גב' ברוש למשיבה. 17.10.86).
ע.א. 633/83 - סוזן דבצ'רי נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*מועד רכישת נכס לצורך חישובי מס שבח (הערעור נדחה).
המערערת מכרה נכס מקרקעין ומנהל מס שבח חייב אותה במס שבח על יסוד ההנחה כי הנכס נרכש ביום 17.4.61, היינו אחרי תום שנת המס 1960. המועד הוא בעל חשיבות מאחר ויש לו, לאור הוראות החוק על תקוניו, השלכה על היקף החיוב במס. טענת המערערת היתה כי חלקת המקרקעין נרכשה עוד בפברואר 1961, היינו לפני סוף שנת המס 1960. דא עקא, שלא היו בפני רשויות המס ובפני ועדת הערר ראיות כלשהן לכך שנערך חוזה בר תוקף לרכישת המקרקעין במועד המוקדם יותר. היפוכו של דבר, עפ"י הראיות נערך החוזה לרכישת המקרקעין ביום 17.4.61. המערערת לא התעלמה מעובדה זו אך היא גרסה שיש לתת משקל הוכחתי לכך ששולם סכום של 500 לירות לחברה המוכרת בפברואר 1961, היינו לפני כריתת החוזה. הערעור נדחה.
החוזה שביטא את גמירת הדעת של הרוכשים ושל המוכרים נכרת ביום 17.4.61 ולא ניתן היה לייחס את התשלום של 500 לירות לעסקה קונקרטית ומוגדרת שהתייחסה למקרקעין מסויימים ומוגדרים. המערערת לא הצליחה לשכנע את ועדת הערר כי יש לראות בתשלום של 500 הלירות את התמורה למכירה שאליה מתייחס החיוב במס הנדון. השאלה המכרעת היא אם ניתן לומר כי במועד המוקדם יותר, בפברואר, נוצרה התקשרות מחייבת ועל עובדה כאמור אין ללמוד אלא על יסוד הראיות המובאות בפני הועדה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל נבט למערערת,עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 6.10.86).
ע.א. 733/84 - שרה גולדשמידט נגד יצחק גולדשמידט
*שיתוף בנכסים בין בני זוג (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי דירה בקרית אתא הרשומה ע"ש המערערת תרשם במחציתה על שם המשיב וזאת על יסוד עקרון השיתוף בנכסים. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1965 ונולדו להם 4 ילדים. ביהמ"ש תאר את
הדרך בה הגיעו בני הזוג, תוך חייהם המשותפים, לרכישתה של הדירה, והתייחס לדרך קבלת הכספים מידי בני המשפחה של כל אחד מבני הזוג. ביהמ"ש הגיע למסקנה שהנכס נרכש על יסוד שיתוף בחיי המשפחה ובמשאבים ולא ראה מקום לאמץ את התיזה המוצגת על ידי המערערת לפיה מתן כספים ע"י אבי המשיב לא יצר אלא מערכת יחסים אובליגטורית. כיון שכך הורה על רישום מחצית הדירה על שם המשיב ופסק סכום הוצאות ושכ"ט עו"ד שעל המערערת לשלם. המערערת ערערה על הקביעה בענין רישום מחצית הדירה והמשיב ערער בערעור שכנגד על גובה סכום ההוצאות. שני הערעורים נדחו.
ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן היחסים והמתחים אשר בין בני הזוג, אך ציין כי המשבר הממשי עד לדרישת הגירושין פרץ רק ב- 1980. עד לאותו זמן, ובודאי בשנים 1977-1973 כשהוקמה הדירה ובני הזוג נכנסו לגור בה, לא עלה רעיון של פירוד על לבה של האשה. אם כי חייהם התנהלו במתחים היו אלה בכל זאת חיי שיתוף עד 1980. בתקופה זו נולדו לבני הזוג ארבעה ילדים, הם ניהלו חשבונות בנק משותפים ולולא התמיכה ע"י משפחות בני הזוג משני הצדדים, ובראשם אבי הבעל, לא היו בני הזוג זוכים לדירה. לאור נתונים אלה שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין עילה להתערב במסקנותיו.
גם בערעור שכנגד אין יסוד. ביהמ"ש תיאר את מערכת היחסים הקשה בין בני הזוג, אשר בה יש למשיב חלק נכבד, ונימק את מיעוט ההוצאות שפסק. ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בשיעור ההוצאות שנפסק, ביחוד כאשר ביהמ"ש קמא מסביר את הרקע לפסיקת הוצאות, הסוטה מבחינת שיעורה לכיון זה או אחר, ואין לגלות פסול בנימוקיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבי גולדבליט למערערת, עו"ד י. ברזילי למשיב. 6.10.86).
ע.א. 290/84 - שלמה לב טוב נגד אגנס ושלום זמיר
*מנין תקופה שנקבעה להפקדת ערבות בתביעת פינוי, כאשר תוך התקופה החלה הפגרה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בימ"ש השלום נתן החלטה בענין השכרתה של דירה לאמור "אני דוחה את הבקשה לביטול צו המניעה הזמני... תנאי להמשך קיומו של הצו הנ"ל הוא שעל המשיבים להפקיד בביהמ"ש ערבות בנקאית על סך 100,000 שקל. אני מאפשר למשיבים להסדיר את הפקדת הערבות הנ"ל תוך שבעה ימים מהיום ובמידה והערבות הנ"ל לא תופקד כאמור צו המניעה יהיה בטל ומבוטל". ההחלטה ניתנה ביום 15.7.83 וביום 16.7.83 החלה הפגרה של בתי המשפט. המשיבים הגישו את הערבות ביום 25.8.83, היינו לאמר כארבעים יום. טענתם היתה כי הם פעלו במסגרת הזמן שנקצב להם, שהרי חלה על עניינם תקנה 488א' האומרת כי "תקופת פגרה של ביהמ"ש לא תובא במנין הימים שנקבעו... בידי ביהמ"ש או הרשם, אלא אם כן הורה ביהמ"ש או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת". יחד עם זאת ביקשו הארכת מועד למקרה שהם טועים בפירוש התקנה. בימ"ש השלום ולאחר מכן ביהמ"ש המחוזי קבעו כי צו המניעה בתוקף והערעור ברשות עניינו השאלה אם הוראת שופט השלום שלפיה צריכה הערבות להנתן "תוך 7 ימים" הינה בגדר "הוראה אחרת" במובן תקנה 488א' לפקודה. הערעור נדחה.
מלות המפתח לענין זה הן "תוך 7 ימים מהיום". מנין התקופה "מהיום" אין בה כדי ללמד מאומה על אופן מנין התקופה, שהרי אין חולק כי מנין התקופה מתחיל כאן מיום מתן ההחלטה (כי יום 15.7.83 היה עדיין מחוץ לפגרה). המלים "תוך 7 ימים" אף הן אינן מכריעות בענייננו, כי בהחלטה כגון זו קובעים, לא אחת, את מנין הימים המייצג את משך הזמן אשר בתוכה תעשה הפעולה והבעיה אינה מתבטאת בכך מהו משך הזמן שנקצב לצורך ביצוע הפעולה. מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה אין לקדם את שיטת הפרשנות ולחרוץ גורלה של תביעה כמו זו שבפנינו על פי הבחנות דקיקות או על יסוד פלפול פרשני. שיטה כזו יוצרת מבוכה וחוסר וודאות אצל כל הנוגע בדבר. כל עוד
התקנה 488א' בתוקפה בצורתה הנוכחית, יש לאמץ פרשנות פשוטה וברורה. משמע, "הוראה אחרת" פירושה שביהמ"ש או הרשם מורים מפורשות כי "תקופת הפגרה תמנה במנין הימים". היינו מנוסח ההחלטה צריכה לעלות באופן ברור וגלוי הכוונה לכך שהפגרה לא תפסיק את מרוץ הזמן ואם לא הורו כאמור תחול הרישא לתקנה 488א' כפשוטה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צ. דולב למערער, עו"ד דורון רז למשיבים. 6.10.86).
ע.א. 542/86 (ב.ש. 833/86) - היועץ המשפטי לממשלה נגד יהודה ישראלי ואח'
*דחיית ערעור על הסף עקב הצורך לקבל רשות ערעור (בקשה לדחיית ערעור על הסף - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי החליט "לדחות על הסף את בקשת המערערים להזמין את השמאי כהן שפעל בתיק שבנדון כמומחה מוסכם, על מנת שייחקר על חוות דעתו שנתן...". המשיב הגיש ערעור על החלטה זו ויחד עם זאת הגיש בקשה לרשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה לגופה והערעור עדיין תלוי ועומד וב"כ המשיב (המבקש דנן) מבקש לדחות את הערעור על הסף. הבקשה נתקבלה. ההחלטה נשוא הערעור איננה מהווה פסק דין שניתן לערער עליו ברשות אלא "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור. תשובת ב"כ המשיבים (המערערים) היא שמאחר וההחלטה "חתמה את מערכת הטעונים בין הצדדים וקבעה את התוצאה הסופית" הרי היא פסק דין. בטענה זו אין ממש. יש והחלטת ביניים גוררת אחריה את התוצאה הבלתי נמנעת שגורל התביעה יחרץ לכיוון זה או אחר, אך אין בכך החלטה ההופכת היא עצמה לפסק דין. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד ז. וייל למבקש, עו"ד י. אבירםלמשיבים. 23.10.86).
ב.ש. 429/86 - מודיאנו בנימין נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
הוראת תקנה 466 לתקנות סדר הדין ברורה וכדי שינתן עיכוב ביצוע של פסק דין צריך שיראו לביהמ"ש שני דברים: האחד, שביצוע מיידי של פסק הדין יצור מצב שאין ממנו חזרה באם יתקבל הערעור והשני, סיכוי סביר לזכיה בערעור. אף אחד משני דברים אלה אינו קיים כאן. מדובר בחיוב כספי ובבנק גדול ולא יהיה כל קושי להחזרת הכספים שישולמו במידה והמבקש יזכה בערעורו. הוא הדין לענין הסיכויים בערעור. מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר כאשר הבקשה לרשות להתגונן נדחתה והסיכויים בערעור הם, בלשון המעטה, פרובלמטיים. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גולדשטיין למבקש, עו"ד מנחם עצמון למשיב. 30.10.86).
ב.ש. 551/86 - משה וחנה טיאס נגד רות טיאס
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן ביום 3.2.86 פס"ד בו חוייבו המבקשים לשלם למשיבה סכומי כסף שונים. פסה"ד הגיע לידיעת המבקשים ביום 23.4.86 שהוא ערב חג הפסח. ביום זה מתחילה פגרת בתי המשפט כך שמניין הימים להגשת הערעור מתחיל עם סיום הפגרה, ובענייננו, ביום 1.5.86. המבקשים טוענים שבין התאריכים 12.5.86 - 1.5.86 היה עורך דינם במילואים והואיל ומיד לאחר מכן חל יום העצמאות יש לחשב, לטענתם, את מניין הימים ממחרת יום העצמאות, 15.5.86, ולפי חישוב זה הבקשה להארכת מועד שהוגשה ביום 30.6.86 הוגשה בתוך המועד הקבוע. מכל מקום, טוענים הם, מהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד. הבקשה נדחתה. מרוץ הזמן להגשת הערעור התחיל ביום 1.5.86 ולפי זה המועד האחרון הוא 15.6.86. מתוך פרק זמן זה של 45 ימים היה ב"כ המבקשים רק 12 ימים
בשירות במילואים ולא הובא כל הסבר מדוע לא ניתן היה לטפל בהגשת הערעור בימים שנותרו. שירות במילואים הוא כורח המציאות, אך אינו מהווה עילה אוטומטית להארכת מועדים, כמו גם לדחיית משפטים. בכל מקרה יש להראות כיצד שירות המילואים של עוה"ד מנע מבעל הדין לפעול במועד ודבר זה לא נעשה כאן.
(בפני: הרשם צור. 22.10.86).
ב.ש. 576/86 - משה הורביץ נגד רונית הורביץ
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
נושא הבקשה, תביעת המבקש כי המשיבה, בתו, תחזיר לו דמי מזונות ששילם במשך תקופה של כשנה וחצי לאחר שהמשיבה הפרה התחייבות לבקרו מספר פעמים בחודש תמורת התחייבותולמזונות. ניתן תחילה פס"ד המקבל את התובענה של המבקש, היתה טעות בפסה"ד ופסה"ד תוקן ובסיכומו של דבר התברר מתוך פסה"ד המתוקן כי המבקש שוחרר מתשלום מזונות מיום פסה"ד אך לא זכה בהחזרת מזונות בגין העבר. על החלטת ההבהרה הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור, אך הבקשה נדחתה מן הטעם שהחלטה לקבלת תביעה היא החלטה סופית שעליה הערעור בזכות, ההבהרה אמנם באה לאחר מכן אך זו הופכת חלק בלתי נפרד מפסה"ד ולכל היותר מתחיל מרוץ הזמן להגשת ערעור ממועד ההבהרה. בעקבות החלטה זו הגיש המבקש בקשה להאריך לו את המועד להגיש ערעור בזכות על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
טעותו של בעל דין אינה מהווה טעם להארכת המועד. אין יסוד לטענת המבקש כי מקרה זה הוא חריג שכן ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לתקן את פסה"ד ורק בהחלטה בעניין הבקשה לרשות ערעור נקבע לראשונה שמדובר בהבהרה שנתן ביהמ"ש לפסק דינו ההופכת לחלק מהפסק. כאשר ביהמ"ש המחוזי נתן את ההבהרה לפסק הדין היה על המבקש לשקול צעדיו. ההחלטה אם להגיש ערעור על פסק הדין או לראות בו "החלטה אחרת" ולהגיש בקשת רשות ערעור, נתונה בידי המבקש ומשהחליט לפנות לאחד משני מסלולים אלה ולזנוח את השני, לא ינתן לו לחזור על עקביו אם מסתבר, לאחר מעשה, שטעה בבחירת המסלול. גם הטענה של חשיבות הענין נדחתה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ג. לאור למבקש, עו"ד פ. קניר למשיבה. 26.10.86).
ב.ש. 600/86 - ינאי שינפלד נגד כורים בע"מ
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש, מנהל בחברת פלונית, נתבע, יחד עם החברה, לתשלום שלושה שיקים שנמשכו לפקודת המשיבה. החברה לא הגישה התנגדות וניתן פסק דין נגדה ואילו המבקש התנגד לביצוע השיקים ובימ"ש השלום קיבל את התנגדותו ודחה את התביעה נגדו. ערעורה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והמבקש חוייב בתשלום השיקים. פסה"ד בביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 2.6.86, במעמד בא כוחו הקודם של המבקש. סמוך לפני מועד זה חדל בא כוחו הקודם של המבקש לייצגו והעביר את הטיפול לבא כוחו הנוכחי. הטיפול בתביעה המשפטית הנדונה כאן לא הועברה לבא כוחו הנוכחי של המבקש לפני השמעת פסק הדין מן הטעם שלא נותר בו טיפול למעט שמיעת פסק הדין. רק ביום 30.6.86 הועבר התיק לבא כוחו הנוכחי של המבקש. הלה החליט שיש מקום להגיש בקשת רשות ערעור וזו הוגשה ביום 14.7.86, שנים עשר ימים לאחר שחלף המועד הקבוע לכך בתקנות. הוגשה בקשה להארכת המועד וטענת בא כוחו של המבקש היא כי בעניין זה היה מחדל של בא כוחו הקודם של המבקש בהעברת התיק בזמן ואין לתלות את גורל הבקשה במחדל זה. לדבריו טובים סיכויי ההצלחה בערעור. כן נטען כי בבקשת הרשות לערער מתעוררת שאלה משפטית חשובה בדבר חיובו האישי של מנהל החברה שחתם בשם החברה. הבקשה נדחתה.
אין ספק כי הענין נגוע במחדלו של בא כוחו הקודם של המבקש, אך הלכה היא שהחלפת עורך דין אינה מהווה טעם להארכת מועד ותקלות ביחסים בין עורך דין ולקוחו אינם מעניינו של ביהמ"ש ואינם מהווים טעם להארכת המועד. יתירה מזאת, תיק המסמכים הגיע לידי בא כוחו הנוכחי של המבקש ביום 30.6.86, בתוך המועד הקבוע להגשת בקשה לרשות ערעור אם כי מספר ימים לפני תומו. בפרק זמן זה ניתן היה להגיש את הבקשה ומכל מקום לא היתה הצדקה לאיחור של 12 ימים. איחור זה אינו עולה בקנה אחד עם הצורך לפנות לביהמ"ש ולתקן את הטעון תיקון בזריזות הראויה. גם הנימוק של חשיבות העניין אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. יחד עם זאת יש לציין שפסה"ד נשען בעיקרו על הקביעה העובדתית שהשיקים נמשכו על ידי המבקש תוך חריגה מסמכות, כך שאין מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד נ. פליסר למבקש, עו"ד א. דבורקיס למשיבה. 22.10.86).
ב.ש. 868/86 - המועצה המקומית כפר יסיף נגד אמנה ג'רדלי
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבה היא פועלת נקיון שבמסגרת עבודתה אצל המבקשת החליקה במורד מדרגות, נפלה ונפצעה בצורה קשה למדי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשת אחראית לנזקי המשיבה בכך שלא התקינה שיטת עבודה נאותה, וכי לא היתה מצד המשיבה רשלנות תורמת כלשהי. אשר לשעור הנזק קבע כי למשיבה 25 אחוז נכות קלינית אך נכותה התפקודית גבוהה יותר שכן אין היא מסוגלת כלל לחזור לעבודתה הקודמת ואילו לעבודה אחרת כלשהי אין לה הכשרה מתאימה. על בסיס נתונים אלה ועל בסיס שכרה של המשיבה לפני התאונה חישב ביהמ"ש את הפסדי המשיבה. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד ובו היא קובלת הן על הקביעה בדבר 'אחריותה לתאונה, הן על הקביעה של העדר רשלנות תורמת והן על גובה הסכומים שנפסקו. הבקשה היא לעכב את ביצוע פסה"ד והיא מבוססת על שתי טענות מצטברות: המשיבה היא אשה חסרת אמצעים שאם תפסיד בערעור ותצטרך להחזיר סכומים שתקבל עתה לא ניתן יהיה לגבותם ממנה וכן יש למבקשת סיכוי סביר לזכות בערעור לפחות באופן חלקי. הבקשה נתקבלה חלקית.
כעקרון, הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פס"ד וכדי לעכב ביצוע צריכים להתקיים שני תנאים: סיכוי סביר להצלחה בערעור וכן כי יגרם למערער נזק שקשה לתקנו אם יזכה בערעור. שני התנאים מתקיימים כאן. מדובר באשה חסרת אמצעים ואם יבוצע פסק הדין במלואו יהיה קשה מאוד לגבות כספים בחזרה מהמשיבה אם המועצה תזכה בערעור. אשר לסיכויי הערעור - על פני הדברים נראה שיש סיכוי סביר לטענה בדבר רשלנות תורמת של המשיבה וכן לטענה נגד ביסוס הפסדי השכר על הפסד השתכרות טוטאלי. כיון שכך הוחלט לעכב ביצועו של פסק הדין כדי שליש מהסכום שנפסק.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד שחאדה למבקשת, עו"ד א. גוהר למשיבה. 30.10.86).
ב.ש. 827/86 - קרית עדה בע"מ ואח' נגד אברהם אפיק ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשים חוייבו לשלם למשיבים סכומי כסף שונים והמבקשים ביקשו לעכב את ביצוע פסה"ד. הבקשה נתקבלה בחלקה. אין כאן מקרה שלגביו יש לעכב את ביצוע פסה"ד אך לא מן הנמנע שלמבקשים טענה משפטית שאם יצליחו לשכנע על פיה עשוי הערעור להתקבל והם יצטרכו לרוץ אחרי המשיבים לקבל כספם חזרה. לפיכך, אין אמנם לעכב את ביצוע פסה"ד אך המשיב ימציא שני ערבים שיערבו לו על סך השווה בשקלים לעשרת אלפים דולר למקרה והמבקש יזכה בערעור.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד יורם בורלא למבקשים, עו"ד זוהר שוורץ למשיבים. 21.10.86).
ב.ש. 836/86 - גאזי חקק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים הקשורות ביבוא 1.1 ק"ג הירואין. הוא נעצר בהולנד ביום 20.7.85 לאחר שממשלת ישראל ביקשה את הסגרתו והליכי ההסגרה נמשכו עד ליום 12.9.81 בו הוסגר לישראל. בארץ נעצר עם הסגרתו וכתב האישום נגדו הוגש ביום 25.9.86. כך שתקופת מעצרו המצטברת בהולנד ובארץ מגיעה כבר לחמשה עשר חודש. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והסניגור מודה שיש ראיות לכאורה נגד העורר וכי במקרה רגיל היה מוצדק לצוות על מעצר כאמור נוכח חומרת העבירה, אך לטענת הסניגור אין זה מקרה רגיל. זאת משום שהעורר כבר יושב במעצר משה עשר חודשים ואילו היה עצור בישראל מן הדין היה לשחררו בתום שנה מיום הגשת כתב האישום, כפוף להארכת המעצר ע"י שופט של ביהמ"ש העליון. לטענת הסניגור קיימת לקונה בחוק סדר הדין הפלילי שלא טיפל בסיטואציה שנוצרה כאן ולא קבע מועדים לשחרור אדם שישב במעצר בחו"ל במהלך הליכי הסגרתו. לדעתו על ביהמ"ש לעשות שימוש בהוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי המורה כי "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק ינהג ביהמ"ש בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק" ולדעתו, כדי לעשות צדק יש להכיר בחירות הפרט של העורר שהוא עדיין בחזקת זכאי ולשחררו ממעצר. הערר נדחה.
חרות הפרט היא אמנם ערך חשוב, אך היא נתונה לאיזון כנגד אינטרס הציבור המצדיק מעצרם של נאשמים עד לבירור דינם כאשר הנסיבות מורות שאם יורשו להתהלך חופשי יסכנו את שלום הציבור. אדם המייבא את סם המוות הלבן בכמות אדירה כזו מהווה סכנה לציבור. הדרך שהיתה נראית נכונה לעשיית צדק, אילו צריך היה לנהוג על פי הוראות סעיף 3 הנ"ל, היתה לאשר את ההחלטה של מעצר עד תום ההליכים. ברם, אין לומר שקיימת לקונה בחוק. העורר עצור מכח סעיף 21 לחוק אחרי הגשת כתב אישום והתקופה שניתן להחזיקו במעצר נמנית מאז הגשת כתב האישום. גם אם יקחו בחשבון את התקופה המצטברת מיום תחילת המעצר בהולנד היה זה מקרה מתאים להארכת המעצר מעבר לתקופה של שנה. הסיכוי לזיכוי העורר קלוש, העבירה היא מן החמורות וצפוי לעורר מאסר בפועל לתקופה ארוכה אם יורשע. הבלדרית שהביאה את הסם נדונה לשבע שנים וחצי מאסר. הפיתוי להמלט מאימת הדין רב ולעורר מהלכים בחו"ל וגם אמצעים כספיים שיאפשרו לו להמלט. השמירה על העורר בתנאי מעצר בית כפי שמבקשת הסניגוריה מטילה מעמסה בלתי סבירה על המשטרה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד צנג לעורר, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 16.10.86).
ב.ש. 854/86 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנסיון לבצע שוד מזויין יחד עם אחר כאשר בעת המעשה היה כבן 17. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירה כשלעצמה חמורה ומצדיקה את המעצר אך לטענת הסניגור אין לכאורה ראיות נגד העורר. לטענתו העדות היחידה היא מפי שותפו לעבירה ולעדות זו אין סיוע. טענה זו אין לקבל שכן יש מספר ראיות סיוע וביהמ"ש ישקול אם ראיות אלה מהוות סיוע. השאלה היא מה תהיה השלכת המעצר על העורר שהוא קטין. קצינת המבחן, המכירה את העורר זה קרוב לשנתיים, סבורה שהמעצר קשה על העורר והיא ממליצה לשחררו. ברם, על אף גילו הצעיר הספיק העורר להסתבך בעולם הפשע, יש לו כבר הרשעה בגין סחר בסמים וכן הואשם בפציעה בנסיבות חמורות עד למאד וכאשר שוחרר בערבות בעבירה האחרונה בוצעה העבירה הנדונה. כל אלה מעידים על היות העורר מסוכן לציבור ועל אף גילו הצעיר טובתו חייבת לסגת מפני טובת הציבור. (בפני: השופטת נתניהו. עו"ד טננבלט לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 28.10.86).
ב.ש. 889/86 - חליל בן עלי עבדאללה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הוא תושב לבנון ועוסק שם בעריכת דין. התביעה האשימה אותו בהחזקת 60 גרם "שמן חשיש" שעוצמת ריכוזו היא פי חמשה מחשיש רגיל. יחד עמו הואשמו שני נאשמים נוספים שהינם ישראלים. בכתב האישום מיוחסות לישראלים גם עבירות של שימוש בהירואין ותקיפת שוטרים. המדובר בהסעת שקית עם החשיש במכונית שהיתה נהוגה על ידי אחד דני שחרור שהוא כיום העד העיקרי נגד הנאשמים כולם. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את כל שלשת הנאשמים עד תום ההליכים. הבעיה העיקרית בה עסק השופט היתה בסיכוייה של התביעה להוכיח את ביצוע העבירה, שכן עדותו של שחרור אינה נקייה מספקות והוא שינה את טעמו מספר פעמים. השופט החליט כי בשלב זה עליו לדון בעניין מתוך הנחה ועל בסיס האפשרות כי העדות של שחרור תתקבל בסופו של דבר על דעת ביהמ"ש ולעניין זה כרך את כל שלושת הנאשמים יחדיו. עררו של העורר נתקבל.
מן הדין היה להבחין בין עניינם של השנים האחרים לבין עניינו של העורר משני טעמים: נגד האחרים עומדים שני אישומים חמורים נוספים של שימוש בהירואין ותקיפת שוטרים; בניגוד לשניים האחרים עברו של העורר נקי. לעומת זאת קיים בעניינו שיקול שאינו קיים לגבי האחרים שכן העורר, שהוא תושב לבנון עשוי, אם ישוחרר, לברוח ולא להתייצב למשפט. הסניגורית אומרת כי העורר מתגורר בנצרת וגם אשתו הצטרפה אליו והציעה להציב תנאים כאלה שיבטיחו את התייצבות העורר למשפט. נוכח העובדה שמעצר העורר מבוסס רק על העדות הפרובלמטית של שחרור והסיכויים הפרובלמטיים של התביעה להשיג הרשעה נגדו, אין להצדיק את המעצר. לפיכך, הוחלט לשחררו בערבות ובתנאים מסויימים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' ד.דרמן לעורר, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 31.10.86).
ב.ש. 881/86 - מנחם חיימוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במסגרת סכסוך ממושך בין משפחות העורר והמתלונן נטלו העורר ובנו סכינים ויחד עם אשתו של העורר הגיעו לבית המתלונן שם תקפו את המתלונן ואת אשתו. המתלונן נדקר על ידי העורר 4 פעמים במקומות שונים בגופו ואך נס הוא שתוצאות התקיפה לא היו חמורות יותר. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגור העלה שלשה נימוקים עיקריים בעררו: היה קנטור מצד המתלונן שקדם לארוע וגרם לו; לעורר עבר נקי; העורר חולה לב. נימוקים אלה הובאו בפני הערכאה הראשונה וזו לא ראתה באף אחד מהם נימוק מספיק לשחרור העורר בערובה, וזאת על רקע חומרת העבירה שמבטאת תרבות סכינים והסכנה הנשקפת מהעורר למתלונן ומשפחתו. אין פגם בשיקולי ביהמ"ש דלמטה. העבירה שהואשם בה העורר הינה גרימת חבלה חמורה למתלונן וחסד עשתה התביעה עם העורר שלא האשימה אותו בעבירה חמורה יותר. הקנטור מצד המתלונן, אם היה, ועברו הנקי של העורר, אין בהם כדי לגרוע מחומרת המעשה. אשר למחלת העורר - אין בה כדי להשפיע על שיקולי ביהמ"ש בעניינים כאלה אלא במקרים נדירים ביותר.
(בפני: השופט מלץ.31.10.86).
ב.ש. 872/86 - פריד גי'דאווי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בדקירתו של המתלונן ונדון לתשעה חודשים מאסר בפועל. גזר הדין ניתן ביום 15.7.86 והמבקש ערער על ההרשעה ועתה הוא מבקש עיכוב ביצוע גזר הדין. המבקש מרצה עתה מאסר בפועל
של 15 חודשים בשל עבירות אחרות וגזר הדין נשוא הערעור הוטל במצטבר ל- 15 חודשים אלו. הסניגור מדגיש את חשיבות עיכוב הביצוע בכך שבימים אלה ימלאו שני שליש של תקופת 15 החדשים, ואם יעוכב ביצוע גזר הדין בתיק הנוכחי יש למבקש סיכוי טוב לזכות בניכוי שליש ממאסרו, מה שאין כן אם הביצוע לא יעוכב, כי אז לא יבוא עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים. הבקשה נדחתה. כלל הוא שאין הגשת ערעור משמשת עילה לעיכוב ביצוע גזר דין אלא אם יש בפסק הדין טעות או עיוות בולטים. בענייננו, אין לשלול לחלוטין סיכוי כלשהו לערעור, אך אין לומר שיש בהכרעת הדין טעות או עיוות המצדיקים עיכוב ביצוע. בענין זה מתווסף שיקול נוסף שלא להעתר לבקשה והוא הגשתה באיחור, ימים ספורים לפני תום שני שליש מתקופת המאסר שבתיק האחר. אילו הוגשה הבקשה במועדה, בסמוך למתן גזר הדין, לפני כשלושה חודשים, יתכן ואפשר היה לשמוע את הערעור ולבררו עוד בטרם חלוף שני שליש למאסר הקודם ועניינו של המבקש היה זוכה להתיחסות מתאימה בועדת השחרור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ש. ברגר למבקש, עו"ד גב' אפעל למשיבה. 27.10.86).
ב.ש. 862/86 - מדינת ישראל נגד אריה מכורש
*הארכת מעצר לפי סעיף 56 (שוד ובריחה ממעצר) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 56 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשורה של עבירות חמורות ובכללן שוד מזויין, איומים, גניבה, בריחה ממעצר חוקי ועוד ויש לו גם עבר עשיר ורב גווני. במרוצת המשפט עשה המשיב כל מה שאפשר כדי לשבש את הליכי המשפט וזה כולל בריחה ממעצר חוקי, פיטורי שני סניגורים ושינוי עמדה שהתבטאה בבקשתו לחזור בו מהודאתו. לאחרונה נקט המשיב בתכסיס השהיה נוסף שהתבטא בכך שהודיע לביהמ"ש שאינו רוצה להיות נוכח באולם ויצא את האולם בעת ניהול המשפט. כל תכסיסי ההשהייה גרמו לכך ששנת המעצר הסתיימה מזמן וכבר ביום 2.5.86 נתן שופט ביהמ"ש העליון החלטה להאריך את המעצר לשלושה חודשים נוספים. השופט הדגיש כי הצורך בדחייה נבע מהתנהגות הנאשם ולא מרשלנות התביעה. כן ציין השופט כי הוא מתחשב בעובדה שרשיונו של המשיב להתהלך חופשי הופקע וממילא עליו לרצות שנות מאסר אחדות בקשר להפקעה זו. תכסיסי ההשהיה של המשיב לא נפסקו ושלושת חודשי ההארכה חלפו ושוב ביקשה המדינה הארכת המעצר ושופט ביהמ"ש העליון האריך את המעצר לשלשה חודשים נוספים. גם אלה חלפו ושוב מבקשת המדינה הארכת המעצר לשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
לטענת המשיב נגרם לו עינוי דין, ואולם את עינוי הדין הוא גרם לעצמו. בב.ש. 49/86 נמנו השיקולים ששוקל בימ"ש בבואו להחליט על הארכת מעצר מעבר לתקופת השנה ובאלה כלולים חומרת העבירות, עברו של העציר, הסכנה שלא יתייצב להמשך המשפט והסיבות שבגללן השתהה הדיון. מכל אחת מאמות מבחן אלה יש להעתר לבקשה. עם זאת יש לציין שמדובר בהארכה שלישית וקשה מאד יהיה לשכנע את ביהמ"ש לתת הארכות נוספות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' נ. ישראלי למבקשת, המשיב לעצמו. 24.10.86).
ב.ש. 863/86 - מדינת ישראל נגד יהודה אוחיון
*הארכת מעצר לפי סעיף 56 (גניבת נשק ממחסני צה"ל) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 56 - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בפריצה למחסן נשק של חיל הים וגניבת רובה ושש מחסניות טעונות כדורים. כתב האישום הוגש ביום 25.10.85 וביהמ"ש הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. נסתיימה השנה מאז המעצר והמדינה מבקשת להאריך את המעצר. העבירות המיוחסות למשיב הן מן החמורות וגם ראיות לכאורה לביצוען יש. המשיב הודה במשטרה וכן קיימות ההודעות של שותפו לעבירות. למשיב גם עבר פלילי עשיר הכולל עשרות הרשעות של התפרצויות
וגניבות וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של תשעה חודשים. כל אלה הצדיקו ללא ספק החלטה לעצרו עד תום ההליכים, אך בשלב שבו נדונה בבקשה להארכת המעצר מעבר לתקופת השנה יש לבחון לא רק את השאלה אם יש בנסיבות המקרה צידוק למעצר, אלא אם יש הצדקה, בהתחשב בסיבות לכך שהדיון טרם הסתיים, להאריך את המעצר מעבר לתקופת השנה. בענייננו נעשה טיפול כושל בהליכים אשר כתוצאה ממנו עומדים אנו על סף סיומה של השנה ועד כה העידו רק כמה עדים בחלק מישיבה. לפיכך יש לדחות את הבקשה להארכת המעצר.
ההליכים הכושלים בביהמ"ש מתבטאים בכך כי ישיבת ההקראה היתה ביום 24.12.85 ולאחר כפירה באשמה נדחה הדיון עד ליום 7.5.86 היינו כחצי שנה. הדיון באותה ישיבה לא התקיים כי המשיב לא הובא לביהמ"ש, ניתנה דחייה ליום 12.6.86 ובישיבה זו לא התקיים הדיון מפני שהנאשם ביקש למנות לו סניגור. התיק נדחה ליום 14.7.86 אך לא לשמיעה אלא לתזכורת, ומאחר שלנאשם עדיין לא היה סניגור נדחתה הישיבה ליום 9.10.86. באותו תאריך נשמעו כמה עדים וההמשך נדחה ליום 29.10.86. לא יתכן שהנאשם ישב במעצר ומשפטו יתנהל בעצלתיים תוך דחיות כה ארוכות, שנגרמו בחלקן על ידי לוח עדיפויות של ביהמ"ש בקביעת משפטים ובחלקן על ידי תקלה טכנית של אי הבאת הנאשם לדיון. חייבת להיות רגישות גבוהה יותר לחירות הפרט, גם כשמדובר בנאשם שיש נגדו ראיות לכאורה. בשלב זה הוא עדיין בחזקת זכאי. יש הצדקה לשלילת חירותו אם הוא מסכן את הציבור אך אין הצדקה להאריך את התקופה מעבר לזמן סביר הדרוש לשמיעת המשפט. על אף חומרת העבירות ועברו של המשיב המהווה סכנה לציבור, השיקול המכריע הוא כיבוד חרותו של הפרט שיעשה די כדי להביא את משפטו לסיום תוך זמן סביר, ולפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד כהן למבקשת, עו"ד ביטון למשיב. 23.10.86).
ב.ש. 879/86 - מדינת ישראל נגד דן גוסטל ויהושע פז
*הארכת מעצר לפי סעיף 56 (סמים)
(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 56 - הבקשה נתקבלה בחלקה). ארבעה נאשמים הואשמו בייבוא הירואין בכמות שלמעלה מ- 1.1 ק"ג באמצעות בלדרית שנתפסה ונדונה למאסר ממושך. בלדרית זו היא עדת התביעה העיקרית נגד המשיבים. שניים מהנאשמים הודו בינתיים באשמת קשירת קשר ליבוא הסמים ונדונו לשלש שנות מאסר ונותרו שני המשיבים. שנת המעצר נסתיימה ביום 3.8.86 ואז הוארך המעצר לשלשה חודשים. תקופת ההארכה מסתיימת ביום 3.11.86 והתביעה מבקשת הארכה נוספת של שלשה חודשים. סיכומי הצדדים עמדו להשמע יום לפני הדיון בבקשה זו אך בשל תקלה של שירות בתי הסוהר לא הובאו המשיבים לביהמ"ש ולפיכך נדחתה שמיעת הסיכומים ליום 29.10.86. סניגורו של המשיב הראשון קובל על הסחבת ועל עינויי הדין והוא מדגיש כי טובים סיכויי המשיב הראשון להיות מזוכה עקב פגמים רציניים בעדותה של העדה העיקרית. ברם, לא זאת השאלה העומדת עתה לדיון. בבקשות מעין אלה אמות המבחן הן בעיקרן אחרות ובכללן יש למנות את חומרת העבירות ואת הזמן המשוער שנותר לסיום המשפט. עפ"י שתי אמות מבחן אלה יש להעתר לבקשה אם כי לא במלואה. כמות ההירואין הנדונה בתיק זה היא כמות אדירה וממילא הופכות העבירות המיוחסות למשיבים להיות עבירות חמורות ביותר. אשר למבחן השני - המשפט עומד להסתיים עם סיכומי הצדדים תוך כמה ימים ועוד בטרם תסתיים תקופת המעצר הקודמת. יוותר רק לכתוב את פסק הדין ובשל כך אין צורך בשלשה חודשים ודי בששה שבועות. לפיכך הוארך המעצר לששה שבועות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' נ. ישראלי למבקשת, עו"ד הגלר למשיב הראשון, המשיב השני לעצמו. 24.10.86).