תקציר סביר כרך כ"ח חוברת 7

על"ע 9/86 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד עו"ד גדעון רגב

*ערעור על אי הרחקת עו"ד לצמיתות מהלשכה(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין וחלימה נגד דעתו החולקת של השופט ברק).

א. המשיב הגיש מטעם המתלונן שתי תובענות אזרחיות. בעקבות פניותיו החוזרות ונשנות של המתלונן, לבירור הוצאות הטיפול בתיק, מסר הנאשם למתלונן שני מסמכים המתיימרים להיות פסקי דין שניתנו בתובענות. טפסי פסקי הדין לא נשאו חותמת של ביהמ"ש והנאשם עצמו חתם עליהם את חתימתו במקום שהיה מיועד לחתימת הרשם. במסמכים אלה לא נעשה כל שימוש. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב והשית עליו השעייה לתקופה של חמש שנים וכן הטיל עליו הוצאות, ביה"ד הארצי דחה ברוב דעות את ערעור הועד המחוזי כאשר דעת המיעוט היתה שיש להרחיק את המשיב לצמיתות מן הלשכה. ערעורו של הועד המחוזי נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין וחלימה בפסק דין מפי השופט לוין כנגד דעתו החולקת של השופט ברק.
ב. פרקליטת הועד המחוזי טענה כי אחת דינו של הנאשם להיות מוצא משורות לשכת עורכי הדין לצמיתות. אכן אין ספק שהעבירות שבהן הורשע המשיב הן חמורות באופיין ובנסיבותיהן ואילו החליטו הערכאות דלמטה על הוצאת הנאשם לצמיתות מן הלשכה ספק אם היה מקום להתערב בדבר. השופט ש. לוין ציין כי התלבט בשאלה אם נוכח חומרת המעשה והרשעותיו הקודמות של הנאשם, שכבר הושעה בעבר פעמיים מן הלשכה, אין זה מן הראוי להחמיר בדינו. בהיסוס רב הגיע למסקנה שבענין שבשיקול דעת עסקינן ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בשיקול דעת זה. הוא הדגיש שעל הנאשם הוטלו גם עונשי השעייה בתיקים אחרים לתקופה של שנה והתקופה האמורה מצטברת לעונש ההשעייה של חמש שנים. לפיכך סבר שיש לדחות את הערעור. השופט חלימה הצטרף אף הוא, בהיסוס רב, לפסק הדין של השופט לוין.
ג. השופט ברק בדעת מיעוט סבר כי יש לקבל את הערעור ולהוציא את המשיב מהלשכה. אמנם אין מתערבים בשיקול דעתם של בתי דין משמעתיים באשר לעונש המוטל על ידם, אך זאת כאשר העונש תואם את מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו הוא נוטה לחומרה או לקולא. לעומת זאת יתערב ביהמ"ש העליון בעונש שהוטל על ידי ביה"ד המשמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה הראויה. האחריות העליונה לגיבושה של מדיניות ענישה ראויה, במסגרת העקרונות שקבע המחוקק, מוטלת על ביהמ"ש העליון. במקרה דנן חרג ביה"ד המשמעתי ממדיניות הענישה הראויה. עורך דין המזייף פסק דין עושה מעשה כה חמור, אשר העונש הראוי לו, בעיקרו של דבר, הוא הוצאה מן הלשכה. אמנם תמיד יש מקום להתחשב בשיקולים המיוחדים לכל מקרה ומקרה אך שיקולים כאלה אינם מצויים כאן. עורך דין המסוגל לזייף פסקי דין של בתי משפט מגלה פגם כה חמור באישיותו ובערכיו עד שמקומו לא יכירנו בקהל עורכי הדין.
ד. ביה"ד המשמעתי הארצי התלבט אף הוא באשר לעונש, אך סבר כי על ערכאת הערעור להעביר במבחן את שיקולי ביה"ד דלמטה, אם היו אלה שיקולים נכונים ונשקלו כל הדברים שהיה צריך לשקול ולא הובאו בחשבון שיקולים מופרכים. תפקידו של ביה"ד לערעורים מוגבל לכך ועליו לקיים את הכרעת ביה"ד קמא בלי לשקול מחדש אם העונש הראוי צריך היה להיות יותר חמור. לדעת השופט ברק אין בגישה זו משום מיצוי מלוא התפקיד של ערכאת הערעור. על ערכאת הערעור לבדוק לא רק אם הערכאה דלמטה שקלה שיקולים נכונים וכו' אלא להמשיך ולשאול אם המשקל שניתן לשיקולים השונים הוא ראוי. כאשר ערכאת הערעור סבורה כי המשקל שניתן אינו ראוי כי אז עליה להתערב בהחלטות הערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עו"ד פרפורי למערער, עו"ד א. סולומון למשיב. 11.11.86).

בג"צ 44/86 - ענף האיטליזים של מחוז ירושלים ואח' נגד מועצת הרבנות הראשית לירושלים ואח'

*מתן הכשרים לאטליזים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עתירה זו עניינה מתן היתרי כשרות לאיטליזים בירושלים. כיום מותנה מתן ההכשר בכך שהאיטליזים מקיימים את שחיטת הבקר בבית המטבחיים בירושלים ואין מתירים להם לרכוש את הבשר המשווק מבית המטבחיים מרבק. לענין זה יש שוני בין בעלי האיטליזים הפרטיים לבין רשתות השיווק הענפות, כגון גורמי שיווק המזון הקואופרטיביים הכלל ארציים. אלו האחרונים מבצעים את שחיטת הבקר בבית המטבחיים של מרבק באמצעות שוחטים ירושלמיים ולמרות שהם מבצעים את השחיטה מחוץ לירושלים לא נגרע מאומה מן ההכשר שהוענק להם. טענת העותרים היא כי מבחינה כלכלית הם יוצאים נפסדים מכך שהם חייבים לשחוט בירושלים, הם מתלוננים על הקשיים בבית המטבחיים בירושלים הגורמים להתייקרות הבשר הנשחט שם. כנגד זה אומרים המשיבים כי בירושלים מקפידים במיוחד על אי הכרה בשחיטת חוץ, כפי המנהגים והחומרות שנהגו וקיבלו מדור דור בירושלים בשחיטה ובניקור. אשר לשחיטה במרבק עבור רשתות השיווק הגדולות אומרים המשיבים כי ההסדר מעוגן בכך שהרשתות מבצעות שחיטה במרבק עבור הרשת כולה ולא לירושלים דווקא ואין לפסול מבחינה הלכתית הקצאת בשר מן השחיטה הכללית המבוצעת עבור הרשתות, המופנית לאחר מכן לחנויות שלהן בירושלים. העתירה נדחתה.
ב. טענת המשיבים היא כי עמדתם מוכתבת על ידי עקרונות הלכתיים השוללים שחיטת חוץ. בהקשר זה טענו כי יש לקבל את חוות הדעת של המשיבים בגדר סוף פסוק אשר אין מהרהרים אחריו, ומשהשמיעו תגובתם כי ענין שבהלכה הוא היסוד והמניע להחלטתם, יש לקבל את דבריהם שהרי הם שהופקדו על פי דין על כל ענין שבהלכה. גישה זו אין לקבל. אילו נתקבלה היתה נחסמת בכך הדרך בפני כל בדיקה עניינית של המחלוקת על ידי בג"צ מן העת שהוענקה להחלטת המשיבים הגושפנקא של דבר הלכה. המקרים בהם יחלוק בג"צ על ענין שבהלכה יהיו נדירים אך יחד עם זאת אין לשלול את סמכות בג"צ להכריע גם כאשר הטענה היא שמדובר בענין שבהלכה. יש וענין שבהלכה אינו לובש לבוש חד משמעי ומונוליטי, יש דברים אשר להם הרבה פנים ויכולות להיות לגביהם גישות שונות.
ג. השאלה היא אם הצליחו העותרים לערער את גירסת המשיבים כי דבר הלכה הוא שאין מתירים שחיטת חוץ והתשובה לכך היא שלילית. השאלה היא מה דין ההכרעה ההלכתית, אשר עליה בלבד סבה העתירה, ואשר על כך לא הובאה על ידי העותרים כל גירסה שיש בה כדי לערער תשובת המשיבים מבחינת יסודותיה או מניעיה. אשר לשחיטה עבור רשתות השיווק הגדולות - ניתן לקבל את הסבר המשיבים כאמור לעיל, ועיקרו של דבר, מתגובת המשיבים עולה שמבחינתם ניתן היה לאמץ גישה דומה לגבי העותרים לו התארגנו בהתאם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דפנה לם לעותרים, עו"ד יעקב וינרוט למשיבים. 9.10.86).

בג"צ 570/85 - מור פירות השרון בע"מ ואח' נגד מועצת הפירות ואח'

*סרוב לאשר אריזת אבוקדו ליצוא בבית אריזה שנועד לאריזת אפרסמון(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת מתפעלת בית אריזה והעותרים האחרים עוסקים בגידול מטעי אבוקדו ובעלי מניות בעותרת. המשיבה (מועצת הפירות) הינה רשות סטטוטורית שהוקמה מכח חוק מועצת הפירות (ייצוא ושיווק). במאי 1984 פנתה העותרת למינהל ההשקעות לחקלאות וביקשה שהמינהל יאשר לה, לפי חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות, הקמת בית אריזה לאפרסמון לצרכי ייצוא. מועצת הפירות המליצה לפני המינהל לקבל את
הבקשה והיא אושרה בתנאי שהאפרסמון לייצוא יעמוד על נפח של 1500 טונות לעונה. עקב האישור הוענק למפעלה של העותרת מעמד של מפעל מאושר ומעמד זה זיכה אותה בכל ההטבות הכלכליות המתבקשות מהענקתו. בית האריזה הושלם באוקטובר 1984 ובעונה הבאה ארזה העותרת כ-500 טונות אפרסמון בבית האריזה. עונת האפרסמון מוגבלת לשלשה חודשים בשנה. עובדה זו היתה ידועה לעותרת עוד לפני שבית האריזה שלה זכה במעמד של מפעל מאושר. כיון שעונת האפרסמון מוגבלת לחודשים מועטים רצתה העותרת לנצל את בית האריזה לצורך אריזת אבוקדו לייצוא. מועצת הפירות סירבה לאשר לעותרת אריזת אבוקדו לייצוא וכן סירבה לספק לעותרת חומרי אריזה ותעודות משלוח לאבוקדו ועתירת העותרת נדחתה.
ב. ההשגה הראשונה של העותרים היתה כי מועצת הפירות אינה מוסמכת למנוע מהעותרת את מבוקשה, אך בטענה זו אין העותרים צודקים. על פי החוק והכללים שפרסמו לפיו מוסמכת המשיבה לקבוע דרכי הייצוא ואריזה לייצוא, ומאידך למנוע מהעותרת את אריזת האבוקדו לייצוא. אשר לשאלה עם טעתה הועדה בשיקוליה - התשובה היא שלילית. אין דופי בנימוק המשיבים כי ענף האפרסמון הוא ענף צעיר ומועצת הפירות שמה לה למטרה להגיע לייבול אפרסמון לצורך ייצוא בנפח של עד 30,000 טונות. לתכלית זו נדרשה מועצת הפירות לפתרונות חדשניים ובמדיניות זו טמונה הסיבה להענות המהירה לבקשת העותרת שבית האריזה שלה יקבל מעמד של מפעל מאושר. האישור הוענק כאמור תוך התחייבות מצד העותרת לארוז אפרסמון בנפח של 1500 טונות לשנה כש- %40 מכמות זו יופנו לייצוא והעותרת לא הגיעה לתפוקה של הכמות הנזכרת. לא מן הנמנע כי בעונה הבאה תהיה הזדקקות גדולה באזור שבו נמצא בית האריזה לאפשרויות של אריזת אפרסמון לייצוא. עונת אפרסמון חופפת את עונת האבוקדו והתרת אריזת אבוקדו בבית האריזה, ולו גם לגבי חלק מהעונה, יוצרת קשיים טכניים שאין להתעלם מהם ואין לזלזל בהם.
ג. הנימוק השני של ועדת הערר שדנה בנושא התייחס לרגישותו של האפרסמון. כיום מאוחדים כל הגורמים המקצועיים כי רצוי להפריד ככל האפשר בין מערכי האריזה של האפרסמון לבין אלה של פירות אחרים, משום שהאפרסמון רגיש במיוחד לפגיעות פיזיות וכן לנוכחות פירות אחרים, שיש בהם משום הפרשת חומר שעלול להזיק לפרי. טעמיה של ועדת העררים היו ענייניים ומבוססים על דברי אנשי מקצוע. העותרת קיבלה את האישור למפעל מאושר תוך יישומה של מטרה ספציפית שבה מעוניינת המדינה ולמענה היתה המדינה מוכנה להוציא אלפי דולרים ובלבד שיימצא פתרון שיקדם את הענף. המשימה לא הושלמה ולא יתכן שהתוצאה היוותה הפתעה לעותרת אשר מראש ידעה את כל הנתונים הרלבנטיים הנוגעים לנושא והסכימה להירתם למשימה אשר יתרונות כלכליים היו לצדה. אשר לטענה כי החלטת מועצת הפירות פוגעת בחופש העיסוק של העותרת ומטעם זה יש לבטלה - לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלוח יד שיבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות אינה מסוייגת מטעם החוק. מקצוע או אומנות שהמחוקק עשה סייגים או הגביל הגבלות בצורת תנאים מוקדמים לתופסים בהם, אין אדם רשאי לעסוק בהם, אלא אם כן קיים את התנאים המוקדמים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. שגב לעותרים, עוה"ד ש. פלס ופוגלמן למשיבים. 16.10.86).

ע.א. 350/84 - עזרא סמי פרץ נגד מרים מנדלסון ואח'

*תקפות חוזה ופיצול סעדים(הערעור נדחה).

א. בהליך שנפתח על דרך של המרצת פתיחה עתר המערער להצהרה כי הסכם שבו התחייבה המשיבה למכור לו מקרקעין הינו בתוקף וכי המשיבה הפרה את ההסכם. מאידך ביקשה המשיבה הצהרה כי החוזה בטל. המערער הגיש גם בקשה להתיר לו לפצל
סעדים כדי שיוכל לתבוע בנפרד פיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם ע"י המשיבה. כנימוק להצדקת פיצול הסעדים טען כי עד שלב התביעה טרם נתגבשו הנזקים משום שהנכס טרם נמסר לחזקתו. תוך בירור התביעות הודיע המערער כי הוא מסתפק בפיצוי המוסכם והקבוע מראש בגוף ההסכם ומוותר על תביעת פיצויים ממשיים. ביהמ"ש כתב החלטה כי הוא דוחה את הדיון וכי בישיבה הבאה תידון "בעיקר השאלה של פיצול הסעדים... באותו מועד יוגש פירוט מדוייק של הנזק הנטען, נזק שבגינו נתבקשה הבקשה לפיצול הסעדים". ב"כ המערער הסכים באותו שלב עם המשיבה כי אין צידוק וסיבה לדחיית הדיון, שכן שוב אין צורך להוכיח את הנזק משויתר המערער על תביעת פיצויים ממשיים, ושני בעלי הדין הסכימו כי ינתן פסק דין באותו יום. ביהמ"ש דחה את תביעת המשיבה להצהיר על בטלות החוזה ומאידך נעתר לתביעת המערער וקבע כי ההסכם הינו בתוקף. את הבקשה לפיצול הסעדים דחה משום שהנימוק היחידי לצידוק הפיצול ששיעור הנזק טרם נתגבש, שוב אין לו משמעות כאשר המערער הודיע שהוא מסתפק בפיצוי הקבוע בחוזה. ברם אותו פיצוי לא תבע בתביעה זו. בכך נשמטה לדעת ביהמ"ש הקרקע מתחת לבקשת הפיצול. כן זיכה השופט את המערער בהוצאות בתיקים המאוחדים בסכום מסויים. בערעור מלין המערער על כך שביהמ"ש לא כלל בפסק הדין את ההצהרות שהמערער לא הפר את ההסכם וכי המשיבה הפרה אותו וכן שלא ניתנה רשות לפיצול סעדים, וכן כי ההוצאות שנפסקו מועטות הערעור נדחה.
ב. אשר לאי הכללת ההצהרות בפסק הדין - הקביעה שההסכם בתוקף כוללת בתוכה את העובדה שנתבקשה בהצהרות ואלה כבר מיותרות. אשר לפיצול סעדים - רק כאשר קיימות נסיבות מיוחדות שאינן מאפשרות לתבוע את כל הסעדים בתביעה אחת ירשה ביהמ"ש לפצל סעדים ולהטריד בעל דין יותר מפעם אחת באותו ענין. ניתן היה להבין את בקשת הפיצול כל עוד טען המערער כי הנזק הממשי שהוא מבקש טרם נתגבש. ברם, כשביהמ"ש החליט לדחות את הדיון כדי לאפשר למערער להביא פירוט של הנזק היה זה המערער שביקש לוותר על כך ובלבד שהדיון יסתיים באותו מעמד. הוא לא ביקש לתקן את תביעתו ולתבוע בה את הפיצוי הקבוע והמוסכם בחוזה. על כן אין הוא יכול להלין כיום שביהמ"ש לא מצא צידוק לפיצול הסעדים. לא היה כל נימוק מדוע לא תבעהמערער את הפיצוי המוסכם בגוף התביעה או מדוע לא ביקש לתקנה כדי לתבוע בה את הפיצוי כפי שהוסכם עליו בגוף החוזה.
ג. אשר להשגה בענין ההוצאות שנפסקו למערער - אכן בתי המשפט מודרכים לענין פסיקת הוצאות בכללים הקבועים ע"י לשכת עורכי הדין ואולם מלבד ערך התביעה מתחשב ביהמ"ש במהות ההליך, צורת ניהולו, העבודה שהיה על עורך הדין להשקיע וכדומה שיקולים. אין דומה תביעה שהתנהלה במשך ישיבות מרובות ועדים רבים העידו בה וגם העבודה המשפטית שהושקעה היתה מרובה, לתביעות כגון אלה בהן מדובר כאן שהתבררו על דרך של המרצות פתיחה שאוחדו, הדיון כולו היה קצרצר והתנהל בעיקר עפ"י התצהירים וכל כולו לא נזקק ליותר מאשר שני עמודי פרטיכל. ביהמ"ש שלערעור רק לעתים נדירות מתערב בשיעור פסיקת הוצאות וזאת רק כאשר מה שנפסק אינו עומד בשום יחס למה שראוי היה לפסוק. זאת אין לומר במקרה הנוכחי.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, מלץ. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גרוסמן למערער, עו"ד דויטש למשיבים. 21.10.86).

ע.א. 411/85 - יצחק היימן נגד צבי מוריץ

*הארכת מועד להפקדת ערבות והקטנת ערבון (בקשה להארכת מועד ולהקטנת ערבון - הבקשה להארכת מועד נתקבלה ולהקטנת ערבון נדחתה).

המערער צריך היה להפקיד ערבון בסך 5,000 ש"ח עפ"י הודעה שנמסרה לו בערעור שהגיש. המועד האחרון להפקדת הערבון היה 30.9.86 וביום 16.10.86 הגיש
המערער בקשה להקטנת סכום הערבון שנקבע וכן ביקש להאריך לו את המועד. הבקשה להארכת המועד נתקבלה ולהקטנת הערבון לא נתקבלה.
בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון אין צורך בטעם מיוחד, אף יש להשתיתה על טעם סביר שיש בו כדי להצדיק את האיחור. נטען כי ב"כ המערער היה בשירות מילואים אך לא הובאו נתונים באיזו תקופה נמצא במילואים. שירות במילואים אינו מהווה עילה אוטומטית לדחיית מועד ובכל מקרה יש להראות כיצד שירות המילואים מנע מעורך הדין לפעול במועד. מאידך, מסתבר שהמערער חולה במחלה קשה ובשלב מסויים היה חשש שמדובר במחלה מדבקת. היה מאושפז במשך חודש ימים בבית חולים ובשאר הזמן קיבל טיפול מרפאתי מחוץ לבית החולים ואושפז שוב. סמוך לפני אשפוזו החליף המערער דירה ובתקופת האשפוז והטיפול, כנראה בשל החשש של מחלה מדבקת, התגורר בדירת אביו ולא בדירה אליה עבר. בנתונים אלה אין פלא שלא עלה בידי ב"כ המערער ליצור עמו קשר ולהודיע לו על הצורך להפקיד ערבון. אכן היה מוטל על המערער להודיע לב"כ על שינוי כתובתו אך בנסיבות הענין אין לבוא עמו חשבון על שנמנע מלעשות כן. מיד כשנוצר ביניהם הקשר נערכה פנייה לביהמ"ש ונימוק זה מהווה טעם סביר המצדיק הארכת המועד. אשר לבקשה להקטנת סכום הערבון - המערער חוייב בפסק הדין לשלם למשיב סכום השווה ל- 100,000 דולר בצירוף רבית והערעור נסב על חיוב זה כולו. המזכיר הראשי קבע כי על המערער לערוב להוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח ובהתחשב בשווי הכספי של הערעור ובסכומים שביהמ"ש עשוי לפסוק שכר טרחה והוצאות אם הערעור יידחה הרי הסכום הוא סביר בהחלט.

(בפני: הרשם צור. עוה"ד י. שטרית ומ. שורר למערער, עו"ד בלום למשיב. 12.11.86).

ע.א. 611/84 - אסתר וזוליקה כהן גדול נגד אברהם ויהודית כהן אדיב ואח'

*תום לב ברכישת מקרקעין שנמכרו לפני כן לאחרים (הערעור נתקבל).

השאלה הקובעת בערעור זה היא שאלת תום לבם של המשיבים בעת רשום הנכס על שמם בלשכת המקרקעין. בהלכה פסוקה ארוכת שנים ועקבית נקבע כי תום הלב לענין סעיף 9 לחוק המקרקעין פירושו אי ידיעה על קיומו של קונה קודם וזכות קודמת אחרת במקרקעין. בעלי הדין אינם חולקים שגם חשד דיו כדי לפגום בתום לבו של הקונה המאוחר ולאור הסכמה זו אין צורך להעמיק בסוגיה ולפסוק בה במסגרת הסכסוך הנדון. נטל הראיה שלא ידעו על הזכות הקודמת רובצת לפתחם של המשיבים. הראיות בשאלה דלעיל אינן מספיק ברורות. המשיב אמנם העיד שלא ידע על עצם קיומן של המערערות עד שנפתחו ההליכים בתיק הנדון, אולם יתכן, כאפשרות גרידא, כנובע מעדותו של עורך דינו דאז, כי עורך הדין כן ידע על העסקה הקודמת. לא ברור מעדותו אם ידע על העיסקה לפני הרישום או אחרי הרישום. בכל הנסיבות הוסכם כי התיק יוחזר לבימ"ש השלום כדי לברר את שאלת תום הלב תוך מתן הזדמנות חוזרת לחקור את עורך הדין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דא. קליבנסקי למערערות, עו"ד ש. ליפשיץ למשיבים 3.11.86).

ב.ש. 874/86 - רשות החינוך המקומית מושירפה נגד ברמן מדלג' קבלני בנין

*דחיית אגרה ופטור מערבון (בקשה לדחיית תשלום אגרה ופטור מערבון - ניתנה ארכה לתשלום האגרה ונדחתה בקשה לפטור מערבון).

המבקשת היא רשות חינוך מקומית עצמאית שהוקמה מכוח החוק לטפל בענייני הכפר מושירפה שבו אין רשות מקומית מוניציפלית. המבקשת ניזונה מתקציבי משרד החינוך והגשת הערעור נעשתה על דעת וביוזמת משרד החינוך. לענין תשלום האגרה הודיע ב"כ המבקשת כי ניתן לשלמה תוך 75 יום בשל הקשיים המינהליים הכרוכים בהשגת הכסף ממשרד החינוך ולפיכך נדחה תשלום האגרה ל- 75 יום. אשר להפקדת ערבון - ב"כ המבקשת הודיע שאם המשיבה תזכה בערעורה יקציב
משרד החינוך את הכספים שבהם תחוייב המבקשת לרבות ההוצאות. ברם, הודעה זו אינה מספקת למילוי דרישת התקנות להפקדת ערבון. לפיכך הוחלט שעל המבקשת לערוב להוצאות המשיבה ע"י הפקדת סכום הערבון או ערבות בנקאית ואולם המבקשת תוכל להציע המרת ערבות זו בהתחייבות מוסמכת לכיסוי סכום ההוצאות מטעם משרד החינוך והצעה כזו אם תוגש תשקל לגופה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד א. כהן למבקשת, עו"ד א. איזמן למשיבה. 19.11.86).

ב.ש. 855/86 - לוי יפת נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

המבקש הוא אביו של האסיר נתן לוי אשר הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של התפרצות למחנות צה"ל, גניבת נשק ומסירתו לערבים ונדון לשש שנים מאסר בפועל. בערעור לביהמ"ש העליון הוחלט להחמיר בענשו ולהעמיד את המאסר בפועל על תשע וחצי שנים בנוסף למאסר על תנאי. פסק הדין בביהמ"ש העליון ניתן ביום 18.9.86 וביום 16.10.86 הגיש המבקש בקשה להאריך לו את המועד ל- 50 יום כדי שיוכל לבדוק אם ניתן להגיש בקשה לדיון חוזר או לערער בפני חמישה שופטים. המבקש טוען כי המשפחה לא ידעה על קיום הדיון המשפטי בביהמ"ש העליון והוא מסביר שהבן עשה מה שעשה עקב קשיים כלכליים. הבן טוען שלא ניתנה לו הודעה מוקדמת על הערעור ולא היה סיפק בידו לשוחח עם סניגורו הממונה. הבקשה נדחתה.
עם מתן פסק הדין בביהמ"ש העליון הסתיים ההליך ולא ניתן לדון בו מחדש או לשקול שנית את הנסיבות. קיימת אפשרות להגיש עתירה לדיון נוסף אך זאת יש לעשות תוך 15 יום. בנימוקי הבקשה להארכת המועד אין אף טעם המצדיק הענות לבקשה עפ"י ההלכות הקבועות בפסיקה, לא כל שכן אין בה טעם מיוחד כנדרש בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף. הבן הגיש את הערעור בעצמו ומונה לו סניגור מטעם ביהמ"ש והלה עשה כמיטב יכולתו בנסיבות הענין. גם אם לא ידע המבקש על קיום הדיון לא נפגם הדיון בשל כך. לטענה בדבר הרקע הכלכלי למעשי הבן אין משקל לעניין הארכת המועד ומכל מקום עניין זה מצא ביטוי בפסקי הדין הקודמים.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד א. חסון למשיבה. 12.11.86).

ב.ש. 843/86 - ברכה רחל ויוסף נגד קלרין דירות בע"מ בפירוק ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).

קלרין דירות בע"מ התמוטטה והשאירה דירות רבות באמצע הבניה. ננקטה יוזמה לפתרון הבעיות שנוצרו ובסופו של דבר הושג הסדר שהיו שותפים לו מפרק החברה הקבלנית, כונס הנכסים הרשמי וכן 122 מתוך 140 רוכשי דירות. המבקשים נמנים על מיעוט הרוכשים שלא הצטרפו להסדר. ההסדר אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי שאישר אותו. אחד מסעיפי ההסדר קובע כי רוכש שלא הצטרף להסדר, תוכל הערת האזהרה שנרשמה לטובתו להימחק וזכויותיו הנובעות מחוזה הרכישה המקורי תהיינה ניתנות למכירה לאחרים. המבקשים הגישו ערעור על אישור ההסדר והם ביקשו עיכוב ביצוע ההחלטה ככל שהיא נוגעת למחיקת הערת האזהרה ומכירת הדירה. הבקשה נתקבלה.
אין לומר שטענות המבקשים בערעור משוללות לגמרי כל יסוד ומן הראוי שתשמענה ע"י ביהמ"ש העליון. טוענים המשיבים כי דין הערעור להדחות משום שההליך הנכון כאן היה צריך להיות בקשת רשות ערעור וכן טוענים הם כי עפ"י הוראות החוק אין למבקשים מעמד משום שאינם נושים או משתתפים. כל אלה טענות טובות הן ובוודאי תטענה בבוא העת, אך אין בהן כדי לשלול מהמבקשים את יומם בביהמ"ש. כמו כן, מאזן הנוחיות נוטה לטובת המבקשים שאם תמכרנה זכויותיהם ימצאו עצמם לפני שוקת ריקה. והעיקר,
נקבע תאריך קרוב לשמיעת הערעור עצמו כך שהדחיה אינה לתקופה ארוכה ואם היא גורמת עכוב לא יהיה העכוב ממושך. עם זאת עשוי להגרם נזק למשיבים ולפיכך הותנתה הדחייה במתן ערבות של 15,000 שקל להבטחת נזקי המשיבה.

(בפני: השופט מלץ. 10.11.86).

ב.ש. 892/86 - וילי מיכלסקו נגד מדינת ישראל

*עיכוב יציאה מהארץ (בקשה לביטול עיכוב יציאה מהארץ - הבקשה נתקבלה תוך תנאי של המצאת ערבות בנקאית גבוהה).

העורר הוא תושב חוץ ומואשם בשלש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אם יימצא אשם קיימת אפשרות שיגזר לו עונש מאסר בפועל. הנימוק היחידי למעצרו כפי שנתבקש ע"י התביעה היה החשש שלא יתייצב לדין. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את העורר בערבות של 20,000 ש"ח והורה על עכוב יציאתו מן הארץ. על הסכום הנ"ל ניתנה ערבות בנקאית. הערר הוא על ההחלטה לעכב את יציאת העורר מן הארץ. נטען כי לעורר עסקים בחו"ל וכן רכוש ניכר ואם לא יורשה לעזוב את הארץ יגרם לו נזק כלכלי עצום. בקשתו לביטול עיכוב היציאה נתקבלה.
ניתן להבטיח את התייצבות העורר למשפט מבלי לעכבו כאן. די במתן ערבות בטוחה, בנקאית, בסכום גבוה למדי שירתיעו מפני אי התייצבות הסכום צריך להיות כזה שתוצאת הפקעת הערבות, אם לא יתייצב, תהיה חמורה לגביו יותר מרצוי עונש מאסר שהוא עלול להיות צפוי לו. ככל שאמצעיו רבים יותר ומצבו הכלכלי טוב יותר, כך צריך סכום הערבות להיות גבוה יותר. בהתחשב בנסיבות הוחלט כי המבקש יורשה לצאת את הארץ בתנאי שבמקום 20,000 ש"ח תופקד ערבות בנקאית על סך 300,000 ש"ח שתופקע אם לא יתייצב למשפטו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 13.11.86).

בר"ע 624/86 - יהושוע זילברמן נגד אברהם ספיר

*תום עיכוב יציאה מהארץ לאחר שנה ממתן הצו (הבקשה נדחתה).

בין בעלי הדין מתנהלים הליכים משפטיים בענייני כספים וניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב לפי בקשתו של המבקש (התובע). לפי האמור בהחלטה תוקף העיכוב הוא לשנה. אחרי חלוף השנה ביקש המבקש לחדש את צו עיכוב היציאה באשר ההליכים טרם נסתיימו. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על כך, ביהמ"ש הפנה לתקנה 382(1) לתקנות סדר הדין האזרחי אשר לפיה צו עיכוב יציאה פוקע בתום המועד שנקבע בו או בתום שנה מיום נתינתו הכל לפי המוקדם. ביהמ"ש או הרשם רשאים להאריך את עיכוב היציאה ובקשה לחידוש תוקפו של צו עיכוב צריכה להיות מוגשת כבקשה בדרך המרצה. לבקשה כזו יש להוסיף תצהיר אם הבקשה מסתמכת על טענות עובדתיות כלשהן. הערכאות דלמטה סברו כי אי צרופו של תצהיר לאימות העובדות מונע שקילתה של הבקשה על יסוד נתונים עובדתיים מספיקים והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הגבלת התוקף של צו העיכוב, כאמור בתקנה 382, היא פרי המגמה שאין להטיל הגבלה על חרות התנועה של בעל דין ללא קציבת תחומים וזמנים. לפיכך נקבע שצו עיכוב ייתם בתום שנה מיום נתינתו. יכולות להיות נסיבות בהן מוצדק חידוש תוקף צו העיכוב ויתכן אף והנימוקים המשמשים לחידוש תוקפו של צו עיכוב זהים או דומים לאלה ששימשו בעת מתן הצו הראשון מעיקרו. אולם, הדבר מחייב בכל מקרה שיקול ענייני מחדש, ועל כן יש להציג מחדש את העובדות כמצבן לפני הבאת הענין לחידוש. מאחר וכאן לא הוגש תצהיר לא יכול היה הרשם בביהמ"ש להגיע בנסיבותיו של הענין למסקנות השונות מאלה אשר אליהן הגיע.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ע. אמגור למבקש, עו"ד י. שטיינמן למשיב. 30.10.86).

ב.ש. 857/86 - זכי בן נחום נחום נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של ייבוא וסחר בהרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. בירור משפטו כבר החל ואפשר ששמיעת הראיות תסתיים תוך חודש. הסניגורית אינה חולקת על כך כי עבירות הסמים מצדיקות מעצר עד תום ההליכים והיא גם אינה חולקת על כך שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר, בהודעת שותפו לעבירות, אך טענתה היא שאין סיוע לעדות זו. אמנם ניתנו החלטות ע"י ביהמ"ש שבשלב זה אין דנים בשאלת הסיוע והסניגורית הבהירה שאינה חולקת על הנאמר בהלכה כי לא זה השלב לבחינת שאלת הסיוע, אך לדבריה ניתן לאבחן את המקרה דנא ולהראות שאין כל סיכוי שיימצא סיוע לעדות עד המדינה גם במהלך המשפט ובשלב סיומו. הערר נדחה. אין זה ברור כבר עתה שסיוע לא נמצא ולא ימצא. קיימת שיחה שהוקלטה בין עד המדינה לבין אחד בשם חליבה שבו מייחס חליבה לעורר מעורבות בעבירות המיוחסות לו. מקריאת התמליל עולה אמנם ספק אם דברי חליבה אינם מפי השמועה אך גם דבר זה יתברר במהלך המשפט.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' לידסקי לעורר, עו"ד זוסמן למשיבה. 3.10.86).

ב.ש. 915/86 - דוד אורבי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (איום על עד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

יומיים לאחר ששוחרר העורר בערובה בהקשר לאישום של סחיטה באיומים, הוא בא לביתו של אחד העדים שמסר הודעה במשטרה בקשר לאותו אישום ואיים על העד. בגין העבירה השנייה, המייחסת לעורר איומים והטרדת עד, ציווה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר הוא איש אלים, כפי שעולה מגליון הרשעותיו הקודמות, ועצם העובדה שרק יומיים לאחר ששוחרר בערובה איים על עד כי יחזור בו מעדותו, מלמדת כי קיימת בעורר נטייה לשבש הליכי משפט ובנסיבות כאלה מוצדק היה לצוות על מעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רוזנבוים לעורר, עו"ד י.כהן למשיבה. 7.11.86).

ב.ש. 931/86 - יוסף תאטיב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק וסמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של החזקת אקדח וחשיש בכמות של 63 גרם וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו נדחה. הסניגורית טוענת כי הנשק נועד להגנה עצמית וכי הסם הוחזק ע"י העורר לצריכה עצמית בלבד. דא עקא, שבשלב זה אין זו גירסתו של העורר, אשר טען בעת החקירה המשטרתית, כי הן הנשק והן הסם אינם שייכים לו. בהתחשב במהות העבירה, עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעות בשל עבירות מגוונות ובעובדה שתלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי לתקופה של שנה, אין להתערב בהחלטת המעצר.

(בפני: השופט בך. עו"ד דרמן לעורר, עו"ד גב' אפעל גבאי למשיבה. 10.11.86).

ב.ש. 950/86 - הלנה סמירנוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה על רקע רומנטי) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררת הואשמה בגרימת חבלה לידידה, כנראה על רקע רומנטי, וכאשר היא היתה תחת השפעת אלכוהול. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העוררת עד תום ההליכים בנימוק של חומרת העבירה וחשש לשלומו של המתלונן. הערר נתקבל. המתלונן סיפר שמאן דהוא צלצל אליו להטרידו כי ישנה תלונתו, אך לא ניתן לזקוף זאת לעוררת. אכן, יש ורק חומרת העבירה תצדיק מעצר עד תום ההליכים והדבר וודאי יהיה נכון אם מצטרף לכך חשש לשלום המתלונן. אולם, מדובר בצעירה בת 22 שאין לה הרשעות קודמות וזו הסתבכותה הראשונה עם החוק על
רקע רומנטי. הסניגורית הסכימה לכך כי העוררת תעתיק את מגוריה וכן כי יאסר עליה להתקרב למקום מגורי המתלונן. על יסוד הנ"ל הוחלט לשחרר את העוררת בערובה ובתנאי כי יאסר עליה לבוא במגע כלשהו עם המתלונן ועליה יהא להעתיק מגוריה למרחק של 25 ק"מ מבת-ים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' א. ברתור לעוררת, עו"ד גב' ערד למשיבה. 19.11.86).

ב.ש. 934/86 - ראמז חליל בונדוס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת נכות בתאונת פגע וברח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בגרימת מוות ברשלנות כאשר בעת נהיגה פגע בשני הולכי רגל וגרם למותם. העורר הפקיר את השניים על הכביש ועוד הגיש הודעה כוזבת למשטרה, כי רכבו נגנב ובכך התכוון לשבש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי ציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. כל אחת מהעבירות בהן הואשם העורר היא חמורה בנפרד, אך בעיקר יש להדגיש את ההפקרה על הכביש של אנשים שנפגעו. טענת הסניגור היא כי אין צפויה סכנה מהעורר מאחר ורשיון הנהיגה ניטל ממנו. לטענה זו אין משמעות מאחר והעורר עשה לא מעט על מנת לשבש הליכי משפט בהודעתו הכוזבת כי הרכב נגנב ממנו אף שהוא עצמו הובילו ליפו וזנח אותו שם. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש בצוותו על מעצר העורר.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד נביל איברהים לעורר. 18.11.86).

בר"ע 602/86 - חמוד עאיד מחמוד נגד מדינת ישראל

*חילוט מטבע חוץ (הבקשה נדחתה).

המבקש נעצר כשבכיסו 500 דולר וטענתו היתה כי רכש את הכסף מידי חלפן בג'נין תמורת שקלים. הוא דחה הצעה לשלם כופר ונפתחו נגדו הליכים משפטיים. המבקש נדון למאסר על תנאי לאחר שהורשע בעבירה של החזקת מטבע חוץ וביהמ"ש הורה על חילוט הכסף. הבקשה לרשות ערעור נוסף מתייחסת לענין חילוט הכסף בלבד. הבקשה נדחתה. החזקת מטבע חוץ בידי תושב ישראל טעונה היתר. היתר כללי שפורסם קובע כי מותר לתושב ישראל שלא להציע לסוחר מוסמך מטבע חוץ שבהחזקתו או בשליטתו, בין היתר, אם המזומנים אינם עולים על 500 דולר והוא קנה את מטבע החוץ מסוחר מוסמך או שקיבלו כדין מתושב חוץ. במקרה שלפנינו אמנם אין מדובר על סכום העולה על 500 דולר אך לא נתקיים התנאי הנוגע לחוקיות השגתו של הכסף. ביהמ"ש שהרשיע את המבקש לא ציווה שהמטבע לא יחולט וביהמ"ש המחוזי שדן בערעור של המבקש לא ראה להתערב בענין. בנסיבות אלה אין הצדקה למתן רשות לערעור נוסף אך ורק כדי שענין הצו הנ"ל ידון בשלישית.

(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' מרית ישראלי למשיבה. 5.11.86).

בג"צ 454/86 - מוסא תמימי נגד מפקד צבאי של הגדה המערבית

*איטום דירת מחבל (העתירה נדחתה).

בנו של העותר, נידאל, נעצר על ידי כוחות הבטחון והואשם בביצוע עבירות חמורות. בין היתר עולה מהודעות שנגבו מנידאל כי גייס חוליית אנשים להתארגנות שמטרתה פיגועים חבלניים ועויינים, הטמין מוקשים בדרכים המובילות לנקודות ישוב, הדריך את חבריו כיצד להטמין מוקשים, הורה לאחרים להכין בקבוקי תבערה ולזרקם על מכוניות ישראליות, הניח שני מוקשים בפתח בית הקברות היהודי בחברון ותכנן לשכור רכב, להסיע חייל ישראלי בטרמפ ולרצחו. העותר חושש שהמשיב יצווה על החרמת ביתו ואטימתו או הריסתו. הסעד המבוקש בעתירה הוא להמנע מלהרוס או לאטום את הבית. ב"כ העותר טוען שיש להעתר לעתירה מהטעמים הבאים: נידאל לא היה תושב בבנין הנדון בתקופה הרלבנטית; אפילו היה תושב בבית אביו (העותר) לא די בכך שכן יש להראות כי הבית שימש אותו לצורך המטרות הפסולות; מכל מקום אין זה מן
ההכרח שינקט צעד חריף ומרחיק לכת של אטימת הבית. מאידך סובר המשיב כי בשל חומרת מעשיו של נידאל יש מקום להחרמת ביתו של העותר ולאטימתו, ואכן בכוונתו להורות כן ככל שמדובר בקומה הראשונה של הבנין בו מתגורר העותר. דבר לא ייעשה לגבי הקומה השניה בה מתגוררים שני בנים של העותר ובני משפחותיהם. העתירה נדחתה.
נידאל היה תושב בבית העותר. אמנם בעת לימודיו היה מתאכסן בפנימיה של ביה"ס, אך כל אימת שלא היה בביה"ס היה זה ביתו של נידאל ולא היתה לו כתובת מגורים אחרת. זאת ועוד, כאשר נעצר התגורר נידאל אצל העותר ואחד הפיגועים החמורים שמדובר בהם היה בקרבת הבית ששם נהג נידאל להמצא כשלא היה בפנימיה. תקנה 119 היא תקנה רחבה מאוד ועשיית שימוש בה כלפי תושב של מבנה אינה מצומצמת למקרים שבהם המבנה משמש לפעילות בלתי חוקית אם ראוי למשיב שיעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, הרי המקרה דנן הוא מקרה מובהק שבו ההחלטה לנקוט באמצעי האמור יש בה מן הסבירות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד עסלי לעותר, עו"ד גב' הקר למשיב. 6.10.86).

ע.א. 736/84 - ליברובסקי ובניו חברה לבנין בע"מ ואח' נגד רבקה ומנחם גוטנר

*פירוש הסכם (הערעור נתקבל).

המערערים מכרו למשיבים דירה. בסעיף 6(ד) להסכם נקבע כי הקונים מתחייבים לשלם את: "(1) אגרות המקרקעין... (2) חלקם היחסי בהוצאות חיבור הבית לרשתות מים וחשמל. (3) הוצאות יחסיות בגין סלילת כביש, מדרכה, ביוב... (4) חלקם היחסי... בכל המסים, אגרות, הארנונות והיטלים אחרים, לרבות... מס ערך מוסף אשר יוטלו... לאחר חתימת הסכם זה... (5) חלקם היחסי בהוצאות רישום הבית כבית משותף... (6) כל המסים העירוניים והממשלתיים...". החוזה נערך ביוני 1976 ובו התחייבו המערערים להקים עבור המשיבים, בין היתר, חדרון על גג הבניין הגובל עם דירתם של המשיבים. התחייבות זו נכללה בנספח לחוזה של מכירת הדירה ובנספח הותנתה הבניה הנוספת בקבלת היתר בניה. בניית החדרון בוצעה ללא רשיון אך לאחר הבנייה הוענק הרשיון והקבלנים חוייבו במס השבחה. התעוררה מחלוקת מי צריך לשאת במס ההשבחה. המערערים תבעו מהמשיבים לשלם את מס ההשבחה בהסתמך על מה שנקבע בסעיף 6(ד)(4) דלעיל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כוונת הצדדים בסעיף 6(ד)(4) היא למסים או להיטלים אשר "הטלתם תיחקק לאחר חתימת ההסכם", ואילו מס השבחה היוו קיים לפני מועד חתימת החוזה. הערעור נתקבל.
סעיף 6(ד) לחוזה התייחס לתשלומים לסוגיהם שהמשיבים התחייבו לכסותם. את הפיסקה 6(ד)(4) יש לקרוא על פי הקשרה ובמסגרת יתר ההוראות שהוזכרו. כאשר מאזכרים את אגרות המקרקעין, הוצאות חיבור למים והוצאות סלילת כביש, ובעקבות זאת מתייחסים גם לחלק היחסי בכל המסים וההיטלים "האחרים" אשר יוטלו לאחר חתימת ההסכם, אין בהכרח מקום למסקנה שהמדובר במס חדש שלא היה קיים לפני כן ואשר הוטל רק אחרי חתימת החוזה. הטלת מסים יכולה גם לנבוע מדבר חקיקה קיים. המדובר כאן בכך שהטלת המס או ההיטל תעשה לאחר חתימת החוזה, אך מכאן אין ללמוד שגם דבר החקיקה שעל יסודו מוטל המס או ההיטל צריך להיווצר אחרי חתימת החוזה דווקא. קריאת הפיסקה הנדונה בחוזה תוך זיקתה ליתר הפסקאות היא שמבטאת את אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. כפי שמדובר ביתר הפסקאות על חיובים הנובעים מחוק קיים כך גם כאן וכל שהפיסקה באה להוסיף הוא מעין הוראת מאסף הבאה להקיף מסים והיטלים שלא אוזכרו במפורש בשמם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ראובן בילט למערערים, עו"ד יוסף גניסלב למשיבים. 6.10.86).

ע.פ. 412/85 - גבריאל חננשוילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ביבוא כ- 190 גרם הירואין והחזקת 8,500 דולר והוצאתם מהארץ ונדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. עבירת יבוא של הירואין, ובכמות כה גדולה, הלא מן העבירות החמורות שבספר העונשין ומאסר בפועל של ארבע וחצי שנים הוא עונש קל. אכן, זו עבירתו הראשונה של המערער, אבל הוא אחראי להפצת אלפים רבים של חיצי מוות בתוך כלל האזרחים במדינה ומעשה זה צריך ויבוא על עונשו הראוי.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה.8.10.86).

ע.פ. 293/86 - דוד עמר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפת מפקחי מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני פקחי מס הכנסה באו לעסקו של המערער כדי לערוך ביקורת ספרים ומשהחלו לרשום דו"ח על ממצאיהם תקף אותם המערער במכות ונגיחות ראש וגרם להם חבלות של ממש. ביהמ"ש גזר למערער חודשיים מאסר בפועל, ששה חדשים מאסר על תנאי, קנס של 2000 ש"ח ופיצוי בסכום של 750 ש"ח לכל אחד משני הפקחים. הערעור הוא על עונש המאסר בפועל והוא נדחה. תקיפתם של עובדי צבור הממלאים תפקידם היא עבירה חמורה ביותר והעונשים שהושתו ע"י ביהמ"ש קלים ביותר. התנהגות ברוטלית של תקיפת עובדי צבור, ללא כל פרובוקציה מצדם, ראויה לעונש משמעותי וחמור ממה שהוטל. אמנם המערער הוא אזרח טוב ומועיל בחברתו וניתן להניח שימשיך להיות טוב ומועיל אבל במעשיו האמורים מעד המערער מעידה קשה, וכל אזרח, ללא הבדל מעמד או עמדה, חייב לבוא על עונשו, למען ידעו עובדי הצבור כי החוק מגן עליהם.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד פרץ למערער, עו"ד רות רבין למשיבה. 8.10.86).

ב.ש. 587/86 - סח'ל בשארה נגד סוריה אבו עטא ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיבים הם יורשיה של המנוחה שנפטרה. בביהמ"ש המחוזי בנצרת הגיש המבקש במארס 1986 המרצת פתיחה להכריז כי מחצית נכס מקרקעין מסויים אינה נכללת בגדר עזבון המנוחה וכי צו הירושה שניתן על ירושתה אינו חל על נכס זה. ביום 23.5.86 נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין הדוחה את הבקשה על הסף. המועד להגשת הערעור הסתיים ביום 7.7.86 וב"כ המבקש ביקש להגיש את הערעור ביום 9.7.86 אך הערעור לא קובל מחמת האחור. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
אחת הטענות של ב"כ המבקשת היתה כי בתקופה שלפני הגשת הערעור נוהל בין הצדדים מו"מ והגשת ערעור במהלכו היתה עלולה לשבשו. אין לקבל טענה זו. הלכה פסוקה היא שמו"מ לפשרה בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור אינו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. טענה אחרת בפי ב"כ המבקש כי טעה בחישוב הימים וסבר בטעות כי בחודש מאי 30 ימים ולפי זה כלכל צעדיו. גם באשר לכך הרי הלכה פסוקה היא שטעות בחישוב הימים, ולו אף יום אחד, המביאה לאיחור בהגשת ערעור, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד ואף לא טעם סביר בנסיבות בהן ניתן להסתפק בטעם שכזה. אין גם לקבל את הטענה של חשיבות הענין, היינו שביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף ולא דן בעיצומו של ענין. ראשית, משיבות הענין אינה מוכרת כלל כעילה עצמאית להארכת המועד, ושנית - התביעה נדחתה אמנם על הסף אך מנימוקים כבדי משקל שאינם טכניים גרידא.

(בפני: הרשם צור. עו"ד קופטי למבקש, עו"ד אברהים למשיבים 9.10.86).

בר"ע 547/86 - ויטמד בע"מ נגד אביק בע"מ

*רישום פטנט (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה בקשה לרישום פטנט לגבי המצאה שעניינה תכשירים נגד חיידקים. המבקשת התנגדה לרישום הפטנט. בבקשה שבה נכלל פירוט הפטנט נטען כי לתכשירים יש פעילות סינרגיסטית והם מיועדים לשימוש נגד זיהומים חיידקיים אצל בני אדם ובעלי חיים לרבות עופות. ההתנגדות שהוגשה ע"י המבקשת סמכה על הטענות כי אין בהמצאה חידוש, אין בה התקדמות המצאתית, היא לוקהבחוסר פירוט וכו'. הרשם קיבל את התנגדות המבקשת מן הטעם שאין התקדמות המצאתית באמצעי אשר לגביו הועלתה ההתנגדות. בהחלטתו ציין הרשם כי בפטנטים סינרגיסטיים, בדומה לפטנט בחירה, נטל ההוכחה שהפעילות הסינרגיסטית מתקיימת מוטל על המבקש. פעילות זו יש להוכיח בפירוט, לפני קיבול הבקשה, בדומה לפטנט בחירה, בשל האופי המיוחד של ההמצאה, ואין להביא הוכחות בצורת תצהיר במסגרת הליך המתקיים לאחר קיבול הבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה בקבעו כי מה שנדרש ממי שמבקש רישום ההמצאה הוא התיאור של ההמצאה ולא הוכחת פעילותה. לדעת ביהמ"ש המחוזי לא היו ראיות שעל יסודן יכול היה לקבוע כי ההמצאה היתה מובנת מאליה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לדחות את המסקנה של ביהמ"ש כי מדובר מבחינת סיווג הנושא בפטנט קומבינציה. כמו כן נתקיימו כאן דרישות סעיף 12 לחוק הפטנטים. בעת הגשת הבקשה לרישום הפטנט אין חובה לכלול בפירוט המוגש גם פירוט הוכחות לפעילות המובטחת והנדרש, גם לפי גירסת המבקשת, הוא הוכחתה של התקדמות המצאתית. לאור הוראות החוק די בהצגה מילולית של ההתקדמות ההמצאתית ואין חובה של הוכחה כמשמעותו של מושג זה לפי דיני הראיות.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד ש. פלד וט. מנור למבקשת, עוה"ד צ. קליר ור. לוטי וי. הס עורך פטנטים למשיבה. 6.10.86).

ע.פ. 860/85 - משה דידי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סחיטה (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בסחיטה באיומים וערעורו על הרשעתו נתקבלה. העדות עליה נשענת ההרשעה אין בה כדי למלא אחר התנאים להרשעה לפי סעיף 428(א) לחוק העונשין כנוסחו בעת ביצוע העבירה, וספק אם התוצאה היתה משתנה גם לאחר שינוי הנוסח. השוני בדין מתבטא בכך שבזמן ביצוע המעשה צריך היה האיום לצורך סחיטה למצוא ביטוי דווקא בדיבור פה ולא בהתנהגות מה שאין כן לאחר השינוי. העד אמר כי "אחרי זמן לא רב שעבדתי עם מבט התחילו להיות כמה עיכובים של מבט בתשלומים... ואני שאלתי את דידי (המערער) 'מה קורה פה אני צריך לשלם לפועלים' אז דידי אמר שיש בעיות וצריך להתרוצץ... אם אתה רוצה שיהיה בסדר, ושלא תצטרך להתרוצץ ולנסוע לשדרות או לחולון, אז צריך לתת... (לדידי) סכום מסויים... הוא קבע הסכום שמכל צ'יק שאקבל אתן לו %5. כעבור כמה זמן, נראה לי שלא משתלם לי... ואיזה זמן לא נתתי לו, אז התחילו בעיות עם הצ'יקים, למשל אמר לי שזה שצריך לחתום על צ'יק נמצא בחו"ל... ואחר כך ראיתי שאין לי שום ברירה וכשאמרתי לדידי שאני מוכן לשלם הלאה, פתאום צצו הצ'יקים". מטרתו של העד היתה לקבל את המגיע לו ללא עיכובים ועל רקע זה יש להבין את חילופי הדברים שבמהלכם אמר המערער, שעבד במבט, את הכלול בציטוט דלעיל מדברים אלה עולה שהמערער הבטיח למנוע מהעד את הצורך "להתרוצץ" בתנאי שהלה יסכים לתת לו בתמורה %5 מכל תשלום. הא ותו לא. העובדה שעם הפסקת התשלומים החלו שוב עיכובים אין בה כדי להקנות לדברים דלעיל פירוש הכולל איום.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ע. חסון למשיבה. 14.10.86).

ע.פ. 202/86 - שמריהו מרדכי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה משוטר ונהיגה במהירות) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

שוטר לתפקידים מיוחדים במועצת פרי הדר ושני פקחים שהיו עמו הבחינו במערער כשהוא נוהג ברכבו וחשדו שהוא מעביר פרי הדר שלא כחוק הם עצרוהו וביקשוהו כי יתלווה עם רכבו אליהם, המערער סרב והחל לנסוע במהירות גבוהה כשהשוטר שעלה לרכב נמצא בו ובהמשך הדרך הצליח השוטר לעצור את הרכב. המערער שוב הצליח לברוח מהמקום כשהוא נוהג במהירות מופרזת ובזיגזגים ומסכן את כלי הרכב שנסעו בכביש. הוא נדון למאסר על תנאי של ששה חודשים וקנס כספי ושלילת רשיון למשך 12 חודש. הערעור מופנה לענין שלילת הרשיון בלבד ולענין זה נתקבל הערעור.
ביהמ"ש ציין את הרשעותיו הקודמות של המערער ומאידך את ההתפתחות החיובית שחלה אצלו וכי הוא עתה חרוץ ומצליח בעבודתו, נשוי והקים משפחה וניכרת יציבות בפרנסתו. לכן לא נגזר עליו מאסר בפועל. אכן, העונש שנגזר ובכלל זה פסילת הרשיון אינו חמור ולמעשה לא היה מקום להתערב בו, שכן במעשיו סיכן המערער סיכון של ממש את המשתמשים בכביש. דא עקא, השארת הפסילה לתקופה של 12 חודש תחייב את המערער לעבור מבחן נהיגה חדש בתום הפסילה והדבר יעכב את החזרת הרשיון לתקופה נוספת. עובדה זו תפגע בשיקומו של המערער ועל כן ניתן לקבל את המלצת שירות המבחן ולהקל במקצת בעונש באופן שתקופת הפסילה תעמוד על 10 חודשים בלבד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. ילין למערער, עו"ד ע. חסון למשיבה. 14.10.66).

ע.פ. 689/85 - בדיע אבו סלמיאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער ובנו באו אל המשפחות היריבות ביום האירוע כשפניהם לשלום, אך על רקע המרירות שהצטברה בשלבים הקודמים של הסכסוך בין המשפחות הותקפו השניים על ידי הצעירים שבמשפחות היריבות במכשירים קהים, חלקם עם קצה חד. המערער הופל בשלב מסויים והנוכחים הפליאו בו מכותיהם. מתוך פחד לחייו ולחיי בנו שלף המערער אקדח בו החזיק ברשיון וירה שש יריות. כתוצאה מכך נהרגו שניים ואחד נפצע קשה. כן נפגע בזרועו בנו של המערער עצמו. ביהמ"ש קבע שהמערער איבד את עשתונותיו ולכן נהג מתוך בלבול כפי שנהג, לא היתה לו כוונת קטילה ואין להרשיעו ברצח כפי שהואשם. מאידך לא הוכחה הגנת הצורך ולפיכך הרשיע את המערער בהריגה ודן אותו ל- 12 שנים מאסר בפועל הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
קנה המידה לפי סעיף 22 לחוק העונשין אינו לגמרי סובייקטיבי. הסעיף דורש שלא יעשה יותר משהיה סביר ולכאורה הרי זה קנה מידה אובייקטיבי. מה שנדרש הוא בחינה אובייקטיבית, אם נאשם, שתקף להגנתו, נהג באופן סביר, אך זאת כשהדבר נמדד לא לפי קנה מידה של האדם הסביר סתם, אלא לפי קנה המידה של אדם הנתון במצב שבו היה הנאשם שרוי, וכאן הגורם הסובייקטיבי. אין ספק שהמערער לא נהג כפי שהיה נוהג אדם סביר במצב כזה נקבע כממצא עובדתי שכל היריות נורו רק מאקדחו של המערער, היינו שהמערער ובנו עמדו אמנם מול חבורה עויינת, אך זו לא היתה מצויידת בנשק חם. יתירה מזו, כל הנפגעים נפגעו בחלק העליון של גופם ובנסיבות אלה אפשר וצריך היה לירות תחילה יריות אזהרה ולכל היותר, לאור הפחד הסביר שיצרו המכות לכיוון רגליו של האדם שבקרבתו. רק אילו פעולות אלו לא היו מספיקות כדי להדוף את המשך ההתקפות ניתן היה להצדיק ירי נוסף. על כן דין הערעור על ההרשעה להדחות. שונה המצב לעניין מידת העונש. המערער היה מוכה וזב דם בחלקי גופו השונים, היה המום ואיבד את עשתונותיו. עקב כך חטא בחוסר פרופורציה לעומת הנדרש בהגנת הצורך, אך
הוא היה נתון במצוקה רבה והשאלה היא אם בסיטואציה בה היה נתון ראוי הוא לעונששנגזר עליו. בהתחשב בכל הנסיבות הרי העונש ההולם הוא מאסר של שמונה שנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד משגב למערער, עו"ד י. לייבוביץ למשיבה. 22.10.86).

בג"צ 638+639/86 - אבנעל בע"מ ויהושע בן נון נגד עירית רחובות ואח'

*זכייה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - העתירה נדחתה אך המשיבה חוייבה בתשלום פיצויים והוצאות לעותרים).

עניינן של העתירות מכרז לאספקת בגדי עבודה, מכנסי עבודה וחולצות עבודה ל- 456 מעובדיה וכן ואספקת פריטים נוספים בכמות קטנה יותר. העיריה לא קבעה בתנאי המכרז כי מי שמבקש לזכות בו חייב להציע אספקת מכלול הפריטים הללו ועל כן היו מציעים שהציעו סוגי פריטים מסויימים בלבד. על פי תוצאות המכרז היתה חברת אבנעל הזולה ביותר באספקת נעלי עבודה והעותר בן נון היה הזול ביותר בענין מכנסיים, אפודות, מעילי גשם ומעילי עור, ואילו המשביר היתה הזולה לגבי אספקת חולצות, חלוקים וסרבלים בלבד. ועדת המכרזים החליטה שלא לפצל את הזכיה במכרז ולמסור להמשביר את הזכיה כולה ויחד עם זאת לנהל משא ומתן עם המשביר תוך כוונה להגיע למחיר זול יותר מזה שהוצע מעיקרו. ביום 7.9.86 נחתם החוזה עם המשביר ולאחר מכן אף חולקו תלושי ביגוד לעובדים. כמסתבר עשו כשליש מן העובדים שימוש בזכותם ונטלו בגדיהם מן המשביר. צו ביניים שניתן ע"י בג"צ הגיע לעיריה אחרי שכבר נחתם ההסכם עם המשביר. העתירה נדחתה.
אין ספק שהעיריה לא נהגה על פי מה שמתחייב מתנאי המכרז. לו רצתה הצעה משולבת, היתה צריכה להודיע על כך בתנאי המכרז. הוא הדין לו רצתה בספק שמושבו ברחובות דווקא. לא היה מקום שהמציע הזול ביותר בתחום פלוני יידחה בפני מציע אחר אם הטעם לכך היה מעוגן בנימוק שלא היווה תנאי מתנאי המכרז. ברם, אין להתעלםמכך שהחלטת ועדת המכרזים מומשה עוד לפני הפניה לבג"צ ונחתם חוזה ואף סופקובגדי עבודה כאמור. בנסיבות אלה אין לבטל את ההתקשרויות החוזיות ולפיכך יש לבטלאת העתירות. ברם, בשל כך שהעיריה נהגה שלא כנאות, היא תישא בפיצויים לכל אחדמשני העותרים בסכום של 4,000 ש"ח לכל עותר וכן הוצאות משפט בסכום של 1,000ש"ח לכל עותר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד רותם וא. יליןלעותרים, עו"ד גב' נילי ברעם למשיבה. 15.10.86).

ע.פ. 551/86 - סאמי אלקארה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת תוצרת חקלאית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות של גניבתתוצרת חקלאית, שביצען בזה אחר זה תוך ימים אחדים, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל.שותפי המערער למעשי הגניבה נדונו האחד לשלש שנים והאחד לשנתיים מאסר בפועלכאשר ההבדל במידת העונש הוא שהאחרים ביצעו מספר עבירות כפול מהמערער וגםיותר חמורות באופיין, וכן פיצה המערער את קרבנותיו על כל הנזק שגרם להם והשיב אתהגזילה אשר גזל. תסקיר שירות המבחן מתאר את המערער, שיש לו עבר נקי, כאישעבודה החי במסגרת משפחתו והמליץ שלא להשית עליו מאסר בפועל וזאת בגלל חולשתוהגופנית, שמא יפול קורבן למזימותיהם של יושבי כלא אחרים. הערעור על חומרת העונשנתקבל. יש מקום להתערב במידת העונש שהושת על המערער, ביחס לעונש שהוטל עלהאחרים, בהתחשב במספר העבירות וטיבן וכן התנהגותו של המערער לאחר שנעצר,היינו פיצוי המתלוננים. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל יועמד על ששה חודשים.