תקציר סביר כרך כ"ח חוברת 9

ע.א. 52/85 - מועדון צלילה הים התיכון בע"מ נגד מדינת ישראל

*תביעה ע"פ חוק פיצוי למפוני סיני(הערעור נדחה).

א. המערערת ניהלה מועדון צלילה באזור אופירה, השכירה ציוד צלילה וקיימה הפלגות לאתרי צלילה באזור. ועדת הזכאות פסקה למערערת פיצויים .לפי סעיפים שונים בחוק לפיצוי מפוני סיני. הערר שהופנה לועדת הערר התייחס לענין המוניטין שלא הוכר וועדת הערר התייחסה בהחלטתה בפרוטרוט למשמעותו של המונח "מוניטין" ולמהות הזכויות הכספיות המוקנות למפוני סיני לפי סעיפים שונים בחוק הנ"ל. מסקנתה של הועדה היתה, בין היתר, כי אדם התובע פיצוי בשל הפסד מוניטין חייב להוכיח שהיו לו מוניטין ולאמר מכן עליו להוכיח כי היה לו הפסד, מלא או חלקי, של המוניטין. הועדה ציינה כי המועדון על ציודו נמכר למצרים והיא הסיקה מכך כי המוניטין האישיים של בעל המועדון לא הלכו לאיבוד ולא הפסיד אותם. ועדת הערר דחתה גם טענה שהתייחסה לחוקיות פעולתו ותפקידו של יו"ר ועדת הזכאות אשר כיהן גם כממונה על פינוי סיני. הערעור נדחה.
ב. המושג "הפסד מוניטין" מוסבר בחוק ומוגדר בו. המערערת העלתה טענות רבות ככל שהדבר מתייחס למושג הפסד מוניטין, דרך החישוב, חובת ההוכחה וכדומה. ברם, יש לבחון את משמעותו של המונח מוניטין בהקשר להגדרתו המושגית כפי שהיא חלה על מערכת הנתונים המשפטית הקונקרטית, שהרי יש והגדרה פלונית הומרה בהגדרה פלמונית, המיוחדת לענין והגדרה מיוחדת לצורך חוק נתון, היא שחלה בכל שלבי יישומו.ההגדרה שבחוק, בענייננו, היא שהנחתה את ועדת הזכאות והיא שמנחה את ערכאות הערעור. הועדה התייחסה כדין להגדרה, החליטה על יסוד ההגדרה והמצב העובדתי ובכך אין להתערב. אין גם לחלוק על החלטת הועדה כי נטל ההוכחה מונח על המערערת להוכיח את הפסד המוניטין כמוגדר בחוק.
ג. בענין הראיות עלתה גם מחלוקת באשר לאופן פעולתה של ועדת הערר ולסמכויותיה. טענת המערערת היתה כי ועדת הערר אינה צריכה לדון על יסוד הראיות שהובאו בפני ועדת הזכאות אלא עליה להתחיל את הדיון בנושא מראשיתו והיא חייבת לקבל ראיות ולשמוע את הנושא מחדש כאילו היתה ערכאה המופקדת על איסוף הראיות. המערערת מסתמכת על סעיף 21 לחוק שלפיו לועדת הערר יהיו כל הסמכויות הנתונות מכוח הוראות החוק לועדת הזכאות, ומאחר והערר נסב על החלטתה של ועדת הזכאות הרי כל סמכות שישנה לועדת הזכאות מסורה גם בידי ועדת הערר. טענה זו יש לדחות מה שביקש המחוקק לקבוע הוא כי לערכאת הערעור מוקנות כל הסמכויות אשר מסורות לגוף שעליו עוררים. זוהי קביעה משפטית ידועה ושיגרתית החלה ביחסים בין בית משפטקמא לבין בית משפט שלערעור. משהובא ענין בפני בימ"ש שלערעור מוסמך הוא להחליט כל החלטה שהיתה מסורה לסמכות מערכאה אשר עליה מערערים והנשוא כולו, כפי שנפרש בפני הערכאה הראשונה, נפרש גם בפני ערכאת הערעור, וזאת גם אם בעלי הדין ביקשו להעלות לדיון בפני ערכאת הערעור סוגיה מסויימת בלבד. אולם מכאן אין ללמוד כי ערכאת הערעור מתחילה את איסוף הראיות, את שקילת המהימנות ואת קביעת הממצאים מראשיתם של דברים. בימ"ש שלערעור יכול במקרים מסויימים, יוצאי דופן, להורות על שמיעת ראיות, והוא הדין בועדת הערר, אך מכאן אין להסיק כאילו הבאת הראיות מתחילה מראשיתה בפני ועדת הערר.
ד. טענה אחרת בפי המערערת כי לא היה מקום למנות כיו"ר ועדת הזכאות את מי שהיה ממונה על פינוי סיני כי יש בכך כדי ליצור ניגוד אינטרסים. אין צורך להכריע בכך בשלב זה שכן לא הובאו נתונים בקשר לכך. לכאורה לא היתה נגיעה בין שני הנושאים כי קביעת הפיצויים לא יכולה היתה להשפיע על ההסדרים המינהליים של הפינוי. יתכן שמבחינת מראית הדברים היה מקום ליצור הפרדה, אך משמונה יו"ר ועדת
הזכאות והמערערת הופיעה בפניו וטענה את טענותיה אין בסיס לטענה בדבר העדר תוקף משפטי להחלטות ועדת הזכאות. הבדיקה היא עניינית מהותית ומאחר ואין קשר בין סכום הפיצוי או הזכות לפיצוי לבין שאלת הביצוע של הפינוי, אין לראות במה נגרע חלקה של המערערת עקב התמנותו של מי שהיה מופקד על ביצועו של הפינוי כיו"ר ועדת הזכאות. המערערת העלתה טענות נוספות הנוגעות לסדרי דין, רישום פרוטוקול וכיוצא באלה טענות פרוצדורליות אך גם באלה יש ליישם את הכלל המנחה את ערכאת הערעור בדונו בנושאים פליליים או אזרחיים, כי אין נפנים אל תקלות פרוצדורליות או מינהליות שהתעוררו בערכאה אשר עליה נסב הערעור, אלא אם כן היה בכך כדי לגרום לעיוות דין בצורה כלשהי.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד אליהו מירון ויעקב א.קנטור למערערת, עוה"ד יהושע באום ויעקב כהןלמשיבה. 16.11.86).

ע.פ. 924+952/85 - בני מור ויהודה חמו נגד מדינת ישראל

*הרשעת שוטרים בתקיפת המתלונן וקולת העונש(ערעור וערעור שכנגד על פסק דין וגזר דין ביהמ"ש המחוזי - ערעור המערערים נדחה וערעור המשיבה על פסה"ד ועל גזה"ד נתקבל).

א. בשעת לילה מאוחרת עצרה חוליית שוטרים בעפולה שני צעירים משוטטים שעוררו חשד אצל השוטרים. החוליה היתה מורכבת משני המערערים ושוטר נוסף. אחד משני הצעירים שנתפסו היה המתלונן שבכליו נמצא מברג. המערערים הואשמו בכך כי לאחר שהמתלונן הובא לתחנת המשטרה היכוהו מכות אכזריות וגרמו לו נזק כה חמור באשכיו עד כי היה צורך לאשפזו ולנתחו. בכתב האישום יוחסו לשוטרים עבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות וכן לחץ של עובד צבור לפי סעיף 277 לחוק העונשין. סעיף זה אומר כי ניתן להרשיע אדם בעבירה על פיו אם התביעה תוכיח את אלה: שהנאשם הינו עובד ציבור; כי השתמש נגד אדם באלימות כי מטרת השימוש באלימות היתה לסחוט ממנו הודיה בעבירה או מידע בדבר עבירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש וזאת לאחר שנתן אמון מלא בעדותו של המתלונן, אך זיכה את המערערים מעבירה עפ"י סעיף 277 באומרו "אין בנמצא בראיות כל עובדות מבוססות המצדיקות למעשה אישומים אלה". ביהמ"ש גזר למערערים שלושה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. השוטרים טוענים כי לא בדין הורשעו ולחילופין כי העונש שהוטל עליהם חמור מדי ואילו התביעה טוענת שזיכויים של השוטרים מעבירה עפ"י סעיף 277 לא היה כדין וכן טוענת התביעה כי העונש שהוטל קל מדי ומן הדין שיוחמר. ב"כ התביעה הדגיש כי אין התביעה דורשת החמרה בעונש בגין ההרשעה הנוספת המבוקשת על ידה לענין סעיף 277 אלא שההחמרה בעונש מתבקשת גם ללא אותה הרשעה נוספת. ערעורם של המערערים נדחה וערעורה של המדינה הן ביחס לזיכוי האמור והן ביחס למידת העונש נתקבל.
ב. אשר לערעור השוטרים - הסניגור תוקף את מידת האמון שנתן השופט במתלונן ובגירסתו וטוען כי היו בעדות המתלונן הרבה תמיהות וסתירות ולא היתה לגירסתו תמיכה של ממש ממקורות אחרים. אין ממש בטעונים אלה. השופט שקל היטב את עדות המתלונן, היה ער לכל הסתירות ואי הדיוקים שהיו בעדותו וקבע כי עדותו מהימנה עליו. עדותו של המתלונן אף נתמכה באופן ניכר בעדויות אחרות. הטענה היחידה שתשובת ב"כ המדינה נתבקשה היתה בעובדה כי כאשר הובא המתלונן לשופט המעצרים לא התלונן כלל על המכות שהוכה או על כאבים. אשר לכך נתקבל ההסבר שנתן המתלונן כאשר עמד על דוכן העדים באמרו "הייתי עוד מהפחד מה שעשו לי אז ולכן לא סיפרתי לשופט על המכות". הסבר זה מניח את הדעת וזאת בעיקר על רקע העובדה הבלתי מעורערת כי המתלונן אכן נפגע קשות באשכיו.

ג. המדינה בערעורה מתייחסת לזיכוי המערערים מעבירה לפי סעיף 277 וצודקת המדינה בערעורה. עדותו של המתלונן היתה אמינה על השופט והיתה זו עדות מפורטת ביותר על פרשת המכות שהוכה במשך שעה ארוכה ע"י השוטרים. בעדות זו לכל אורכה שזורה הכוונה הברורה של השוטרים לסחוט ממנו הודיה בעבירות התפרצות שיוחסו לו. כיון שברור שהנאשמים היו עובדי הציבור וביהמ"ש קבע כי השתמשו נגד המתלונן באלימות, ומכיון שעדותו של המתלונן שהיתה אמינה כללה עדות מפורטת על כך שניסו לסחוט ממנו הודיה, הרי שנתמלאו כל הפריטים הנדרשים לפי סעיף 277. טוען הסניגור שאין להרשיע בעבירה לפי סעיף 277, במקום שזו נבלעת וכלולה בהרשעה שבסעיפים החמורים יותר, 380 ו- 382 לחוק העונשין של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, ובסעיף 277 מדובר במניע לביצוע העבירה לפי הסעיפים החמורים יותר. אין הדבר כך. בסעיף 380 מדובר בחבלה של ממש בעוד שבסעיף 277 מדובר באלימות סתם. בסעיף 382 מדובר באלימות המחמירה של נוכחות "שניים או יותר" ואלמנט זה איננו קיים בעבירה לפי סעיף 277. אלה שתי עבירות נפרדות אם כי יש להן רכיבים משותפים. במובן אחד נבלעת העבירה של סעיף 277 בעבירות האחרות והמדובר הוא בענין העונש. לענין זה הסכים מראש נציג המדינה שבהוספת ההרשעה לא יהא נימוק להחמרה בעונש.
ד. אשר לעונש - בפני השופט הובאו עדויות אופי ופורטו נסיבות מקילות בעלות משקל, הודגש עברם הנקי ושרותם המסור והטוב של המערערים וכן העובדה שנקטעה הקריירה המשטרתית שלהם והזמן הרב שעבר למן הארוע ועד לפסק הדין. מאידך הודגשה החומרה שבמעשים, שהתבטאה באכזריות שהפגינו השניים נגד בחור צעיר ללא עבר פלילי שלא התנגד כלל ואף היה כבול באזיקים, וכל חטאו היה בכך שהסברו על המברג שנמצא בכליו לא סיפק את השוטרים ובכך שסרב למסור הודאות בעבירות שהשוטרים ציפו ממנו. התוצאה שהצריכה אשפוז ונתוח מכאיב מוסיפה על החומרה. מעל לכל אלה העובדה שמדובר בשוטרים, שהתנהגותם האלימה יש בה גם גורם של שימוש לרעה בסמכות שהחוק העניק להם וכן הכתמת שמה של משטרת ישראל. העונש שהוטל ע"י ביהמ"ש דלמטה כל כך קל על רקע נסיבות המקרה עד כדי הצדקת התערבות בימ"ש שלערעור. לפיכך הוחלט להחמיר בעונשם של המשיבים אך לא למצות אתם את הדין כאשר מדובר בערעור. ביהמ"ש העלה את מאסרם משלושה חדשים מאסר בפועל לחמשה חדשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד י.כהן למשיבה. 20.11.86).

ע.פ. 171/86 - יוסף כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

א. המערער תבע מאחד יעקב ביטון (להלן: המתלונן) חוב כספי ובאותו זמן נדרש המתלונן לשלם חוב כספי גם לאחד פדידה שעסק בסחר סמים בשירותו של אחד מאיר אוחנה. משנודע למערער כי פדידה עומד לבקר אצל המתלונן לדרוש את כספו, הוא נתלווה אליו לחנותו של המתלונן תוך תקווה שצלו של אוחנה, הידוע כאלים, ישכנע אותו לשלם גם לו את חובו. בהזדמנות זו איימו פדידה והמערער על המתלונן כי יישחט באותו לילה אם לא ישלם את הכספים. ביקור הפחדה נוסף נערך בחנותו של המתלונן יום לפני האירוע נשוא כתב האישום, כאשר ארבעה או חמישה אנשים בראשות אוחנה איימו על בני משפחתו של המתלונן כי יישחטו את המתלונן אם לא ישלם את הכספים. לבסוף הוברר למערער ולפדידה כי דברי איום בלבד לא ישיגו מהמתלונן את הכספים המבוקשים וכי את נושא הגביה יש להעביר לדרג גבוה יותר, דהיינו של אוחנה האלים וחבריו. פדידה איתר את כתובת מגוריו של המתלונן, בעזרת המערער, וביום הארוע טלפן פדידה מביתו של המערער לאוחנה ומסר לו את כתובתו של המתלונן. כעבור דקות
אחדות הגיע אוחנה במכונית לבית המערער בלווית שניים אחרים וכאן הצטרפו אליהם המערער ופדידה וכל החמישה נסעו לבית המתלונן. המערער עלה למתלונן והודיע לו כי אוחנה ממתין לו ומשהגיעו למכונית דרש אוחנה מהמתלונן להכנס למכוניתו. המתלונן סירב והשלשה ניסו לאלצו לעשות כן. משהמשיך בהתנגדותו דקרו אוחנה חמש דקירות באולר קפיצית, המתלונן החל בבריחה כשדולקים אחריו אוחנה ואחד משני האנשים שהביא עמו. על פי הממצאים העובדתיים הנ"ל הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי המערער הפך צד לקשר לביצוע התקיפה. ביהמ"ש הסתמך על דברי פדידה שאמר בעדותו כי כאשר יצאו החמישה במכונית לבית המתלונן היה ברור שאין משא ומתן והולכים לפתור את זה בדרך אחרת, וכי דובר בנסיעה שהולכים לפגוע במתלונן אם כילא דובר באיזו דרך והמחליט היה אוחנה שהוא היה הבוס. על יסוד אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע ובגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה ודן את המערער לשנתיים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר תשעה חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. היתה הידברות בדבר נסיעת החמישה למתלונן במטרה ברורה לפגוע בו לאחר שאיומי המערער ופדידה לא הספיקו לקבלת הכספים. עבירת הקשר נשלמת ברגע שהסכימו הקושרים לבצע את המטרה הבלתי כשרה, גם אם טרם נעשה דבר למימוש המטרה. יתר על כן, משנוצר הקשר הפלילי, הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של האחרים, כך שכל מעשה שביצעו בזמן קיום הקשר ולשם קידומו נחשב למעשה של החברים לתכנית המשותפת ואפילו בוצע המעשה בהיעדרם של אלה ובלי ידיעתם מראש. אין חשיבות לכך שצורת הפגיעה ופרטיה לא סוכמו בין החמישה לכתחילה והושארו להחלטתו של אוחנה כשאחרים, והמערער בתוכם, לא רק מסכימים לדרך מימוש הפגיעה כפי שיעלה ברצונו של אוחנה ומבלי לערער עליה, אלא מצטרפים לקידום ולהגשמת מטרת הקשר. מכיוון שמבחינה משפטית טהורה עבירת הקשר עומדת בפני עצמה ונשלמת עם ההסכמה בין הקושרים, שוב אין היא עוברת מהעולם רק משום שהעבירה אינה מתבצעת בפועל, ואילו כאשר בעקבות כתוצאה מהקשר מבוצעת העבירה נשוא הקשר בפועל, אין שום מניעה להאשים ולהרשיע בשתי העבירות גם יחד, אלא שביהמ"ש לא יטיל עונש נפרד על כל אחת מהעבירות אלא יגזור עונש אחד על הפרשה כולה.
ג. אשר להיותו של המערער אחראי לעבירה של גרימת חבלה חמורה אף שהוא עצמו לא דקר את המתלונן וגם לא רדף אחריו בעת מנוסתו - כדי לקבוע אחריותו הפלילית של מסייע על התביעה להוכיח ארבעה אלה: (א) כי המסייע והעבריין העיקרי זממו לפעול ביחד להשגת מטרה בלתי חוקית (ב). תוך ביצוע המטרה המשותפת מבצע העבריין העיקרי מעשה עבירה; (ג) שהיא תוצאה מסתברת מהרדיפה אחרי המטרה המשותפת; (ד) המסייע נוכח בשעת עשיית העבירה. בענייננו המסייע והעבריין העיקרי זממו לפעול ביחד להשגת המטרה, תוך ביצוע מטרה משותפת ביצע העבריין העיקרי את מעשה העבירה והמסייע נכח בשעת עשיית העבירה. ביחס לתנאי ג' טען הסניגור כי הדקירות שדקר אוחנה לא היו תוצאה מסתברת מהמטרה המשותפת ולא היה על המערער לצפות שעבירה זו עלולה להתבצע שכן לא הוכח שהמערער ידע כי אוחנה נושא עמו אולר קפיצי בו הוא מתכוון לעשות שימוש. לעניין זה, המבחן הוא אם המסייע היה חייב הגיונית לצפות שעלולה להתבצע אותה עבירה ולא אם המסייע צפה הלכה למעשה את האפשרות שתצמח תוצאה כזאת. בענייננו, המערער ופדידה כבר איימו קודם על המתלונן כי "יישחט" אם לא יישלם את הכספים ומשנוכחו שאין האיומים מביאים את התוצאות המבוקשות הם הזעיקו את האלים שבחבורה, את אוחנה, בכוונה ברורה לפגוע במתלונן כשמצטרפים לכך לא פחות מחמישה אנשים. אין צורך להכביר מלים כי
בנסיבות אלה הדקירות היו לא רק בתחום הציפיות הסבירה אלא שהיו המטרה הוודאית המוצהרת. כמו כן הלכה פסוקה היא כי שותף לקשר אחראי לכל מה שאחד משותפיו עשוי לעשות לקידום המטרה המשותפת ולכל מה שנובע, ולו גם אינצידנטלית מן הביצוע כאחת האפשרויות הטבעיות.
ד. לאותה תוצאה מגיעים גם תוך התבססות על סעיף 26 לחוק העונשין. אכן, הנוכחות כשלעצמה במקום העבירה אין בה כדי לעשות את האדם למסייע, אך לא כן משהוכח כי הנוכחות לא היתה מקרית, אלא משולבת בתרומה כלשהי לקידום מעשה העבירה, או היתה משולבת במחשבה הפלילית לקדם בעצם הנוכחות במקום את המעשה, או לחזק את ידי העושים, או להקל עליהם בדרך אחרת לבצע את המעשה. כאן, נוכחות המערער לא היתה תמימה ומקרית, היתה משולבת במטרה הפלילית כשהמערער הוא זה אשר קורא למתלונן להתייצב לפני אוחנה והמטרה היא לפגוע בו ולהכריחו בדרך זו לשלם את הכספים שנדרש לשלם.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. בקרמן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.11.86).

ע.א. 60/82 - אגד... בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*פיצוי נזיקין בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. ביולי 1967 התנגש אוטובוס של אגד עם רכב משטרתי וכתוצאה מכך נפגע השוטר מרכוס שישב ברכב המשטרתי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נהג הרכב המשטרתי נושא בשעור %75 מן האחריות ונהג אגד ב-%25. ביוני 1971 שוחרר מרכוס מהשירות במשטרה עקב התאונה ובשנת 1981, כשנה לאחר שהיה אמור ממילא לצאת לגמלאות, נפטר מרכוס בשל התאונה. מרכוס בחייו, ואלמנתו לאחר מותו, קיבלו מהמדינה תשלומים עפ"י חוק שירות המדינה (גמלאות) וכן עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום). המדינה תבעה מאגד והמבטחת (המערערים) שיפוי בגין התשלומים ששולמו על ידה למרכוס ולאלמנתו. ביהמ"ש המחוזי חישב ומצא כי סה"כ הפיצויים המגיעים למרכוס בשל התאונה הוא 800,000 שקל, כסכום שהמדינה שילמה ותשלם בעתיד עפ"י חוק הגמלאות וחוק הנכים, והוטל על המערערים חובת שיפוי בשעור של עשרים וחמישה אחוז מסכום הפיצויים, היינו כ- 200,000 שקל. שני הצדדים הגישו ערעור והוא מסתכם עתה בשתי שאלות המערערים מערערים על כך כי השיפוי כולל גם את התשלומים שהמדינה משלמת עבור התקופה שמרכוס בין כה וכה היה צריך לצאת לגימלאות, ואילו המדינה מערערת על כך כי המערערים לא חוייבו בהפרשי הצמדה וריבית. שני הערעורים נתקבלו.
ב. זכות השיפוי של המדינה כלפי הצד השלישי היא בגין הגימלה ששילמה או שהיא עתידה לשלמה כאמור בחוק והשאלה היא אם זכות זו עניינה כל הגימלה ששולמה או שתשולם בעתיד כטענת המדינה, או שמא מוגבלת זכות השיפוי לאותה גימלה ששולמה עקב התאונה כטענת המערערים. לולא התאונה היה מרכוס יוצא לגימלאות בינואר 1980, עם הגיעו לגיל 55, וזכות השיפוי של המדינה חלה אך בגין כספי הגימלה ששולמו או שעתידים לשלמם עקב התאונה. אין זכות השיפוי חלה בגין גימלה שהיתה משתלמת ממילא. כיוון שביהמ"ש המחוזי פסק שהמדינה זכאית לשיפוי גם בגין הגימלאות שלאחר ינואר 1980 הרי כדי תשלום זה דין ערעור המערערים להתקבל.
ג. באשר להפרשי ההצמדה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי המדינה זכאית לשיפוי בסכום פלוני ולא קבע כי הסכום יוחזר כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית. לענין זה יש לקבל
את ערעורה של המדינה. הן מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה והן מכוח עקרונות משפט כלליים, מן הראוי הוא שהשיפוי יעשה בערכים ריאליים וכי המפצה ישלם ריבית על הסכומים להם זכאי התובע. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שבו יערכו החישובים באשר לשני הערעורים שנתקבלו.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט ברק. עו"ד ארז לבנון למערערים עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבים. 1.12.86).

ע.א. 410/82 - קומט ד' טננבוים בע"מ נגד פקיד שומה תל אביב

*הכרה בהוצאה לצרכי מס(הערעור נדחה).

א. המערערת היא חברת מעטים ואברהם טננבוים (להלן טננבוים) הוא מנהל ובעל שליטה בחברה יחד עם אחדים מבני משפחתו. ביום 30.8.76 נפצע טננבוים בכף ידו בעת שעבד ליד מכונה של המערערת. כארבעה חודשים לאחר מכן הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי: המוסד הכיר תחילה בנכות זמנית של %60 ולאחר מכן העמיד את נכותו הצמיתה של טננבוים על %50 ולפי נכות זו משלם לו המוסד קצבת נכות. ימים ספורים לאחר הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי התכנסה "אסיפה כללית שנתית מיוחדת" של המערערת לדון בתביעת טננבוים לתשלום פיצויים. התביעה הוגשה במסמך התובע פיצוי על "נזק גופני, סבל ובושת, תלות באחרים... ואובדן הכנסות שנגרמו ויגרמו בעתיד... הפיצוי הנדרש שניים וחצי מליון לירות". האסיפה הכללית קבעה כי הואיל ונכותו של טננבוים היא %60 יש לאשר לו רק מיליון וחצי לירות כפיצוי סופי ומוחלט. מלבד זאת תישא החברה בכל ההוצאות למטרות רפואיות הקשורות בפציעה. לא פורש במסמכים עפ"י איזה חישוב ננקבו הסכומים. לימים שלמה המערערת לטננבוים 183,000 לירות לכיסוי הוצאות ריפוי בארה"ב, כך שהצטבר סכום של 1,683,000 לירות שהמערערת ביקשה לנכות מהכנסתה כהוצאה שהוצאה ליצור הכנסה. המשיב לא הכיר בהוצאה זו ועל כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי אמנם ההנאה שנעשתה ע"י המערערת היא הוצאה הכרוכה בייצור ההכנסה וכן קבע כי אין מדובר בעיסקה מלאכותית. עם זאת דחה את ערעורה של המערערת מן הטעם כי הסכום ניתן להפרע עפ"י חוזה ביטוח ולפיכך חלות הוראות סעיף 32(5) לפקודת מס הכנסה על פיהן אין להכיר בהוצאה. הערעור נדחה.
ב. המערערת היתה מבוטחת ובפוליסה כיסוי לכל תאונה של עובד של המערערת וכולל מנהלים בעלי שליטה ומניות בחברה. אין חולקין שטננבוים כלול באלה וטענת המשיב היתה שחלות כאן הוראות סעיף 32(5) לפקודת מס הכנסה האומר כי "בבירור הכנסתו החייבת של אדם לא יותרו ניכויים בשל... כל הפסד או הוצאה הניתן להיפרע על פי ביטוח או חוזה שיפויים". מאחר שהתאונה היתה מן הארועים המכוסים על פי הפוליסה, צריכה היתה המערערת להראות מדוע לא חלות כאן הוראות סעיף 32(5). כדי לעמוד במשימה זו טענה המערערת כי חברת הביטוח סרבה להכיר בתביעה מן הטעם שהתאונה ארעה כתוצאה ממחדל רשלני של טננבוים עצמו. טענה זו, שהיא טענה עובדתית, נדחתה ע"י השופט. חומר הראיות הראה גישה תמוהה של המערערת ומהחומר עולה שהמערערת לא עשתה למעשה כל פעולה, חוץ מאשר כתיבת מכתב, כדי להשיג מחברת הביטוח תשלום עפ"י הפוליסה. המערערת נכשלה בנסיונה להראות כי היה יסוד להנחתה שחברת הביטוח מסרבת להכיר בתביעתה או כי אין לתביעה כל סיכוי.
ג. השופט ציין כי עדיין קיימת אפשרות שלא יעלה בידי המערערת לגבות את הפיצוי מאת חברת הביטוח ורק אז, אם וכאשר יתברר להנחת דעת פקיד השומה כי אכן אין תקוה לגבות את הפיצוי מאת חברת הביטוח, תהיה המערערת רשאית לנכות את הסכום ששילמה כפיצוי. השופט הבהיר כי גם אז עדיין אין זאת אומרת כי כל הסכום ששולם
ניתן יהיה לניכוי ויהיה צורך להראות כי סכום הניכוי אינו עולה על הדרוש במקרה הנוכחי. השופט אף הוסיף כי נראה לו כי הסכום גבוה מדי ואולם דברי השופט באשר לסכום, אם הוא עולה על הדרוש או לא, נאמרו דרך אגב. אם וכאשר חברת הביטוח תדחה את תביעת המערערת והמערערת תבוא אז לנכות את הסכום ששילמה יעמוד לדיון גם ענין הסכום שניתן לנכות והצדדים לא יהיו קשורים בדברים שנאמרו ע"י ביהמ"ש המחוזי במקרה דנן באשר לגובה הסכום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ז. הנדלרלמערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 16.12.86).

ע.פ. 798+806/85 - מצליח כחלון וישראל רובינשטיין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש(ערעורו של כחלון על הרשעתו וחומרת העונש נדחה וערעורו של רובינשטיין על חומרת העונש נתקבל).

א. המערערים הואשמו בעבירה של רצח והורשעו בעבירה של הריגה. ביהמ"ש דן את כחלון ל- 14 שנות מאסר ואת רובינשטיין ל- 11 שנות מאסר. כחלון מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ורובינשטיין על חומרת העונש. ערעורו של כחלון נדחה וערעורו של רובינשטיין נתקבל והמאסר הועמד על 9 שנים.
ב. השאלה המרכזית שעמדה לדיון היתה מי מהמערערים הוא שירה במנוח וגרם למותו לאמר שכל אחד מהם ניער עצמו מהמעשה וגולל אותו על חברו. המקרה ארע כתוצאה מסכסוך בין רובינשטיין לבין אחת בשם עזרי שהיתה חברתו של המנוח. שבועיים לפני האירוע הכירה את רובינשטיין והתחברה אליו, הוציאה ממנו בטענות שווא סכום כסף וזנחה אותו. המערערים וחברתם נסעו להפגש עם עזרי ונפגשו עמה ביחד עם המנוח. כתוצאה מדין ודברים נורה המנוח בארבעה כדורים. ביהמ"ש לא הרשיע את המערערים ברצח, מחמת ספק שקינן בלבו אם אכן רצה כחלון במות המנוח כשירה לעברו. זאת על אף שמן הבחינה האובייקטיבית הוכיחה התביעה כי כחלון ירה ארבע יריות לעבר הקרבן בגבו מטווח קצר ואדם המשתמש בנשק בנסיבות כאלה מתכוון לתוצאות מעשיו. ביהמ"ש סבר כי כחלון הוא שירה ובהתחשב בראיות שהיו לפניו יכול היה להגיע למסקנה זו.
ג. אשר לעונש - אין ממש בערעורו של כחלון. אכן הוא זוכה מעבירת רצח בשל ספק בענין כוונת הקטילה כאמור, אך אין לשכוח כי בלי טעם ותכלית קיפח כחלון חיי אדם, תוך שימוש בנשק חם ויריית ארבעה כדורים לעבר קרבנו. הגבול הדק שבין רצח להריגה בנסיבות אלה מחייב ענישה הולמת. אשר לערעורו של רובינשטיין - ב"כ הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי הגיעו לעסקת טעון ולפיה הם מבקשים מביהמ"ש לקבל את הערעור ולהשית על מערער זה 7.5 שנים מאסר. ב"כ התביעה הסבירה את עמדת המדינה בכך כי ביהמ"ש לא הביא בחשבון נימוקיו לקולא כי לא רובינשטיין הוא שיזם את יציאתו של כחלון מהמכונית בה ישב, ואלמלא קריאתה של בחורה שנסעה עמם לכחלון ותגובתו בירי על המנוח לא היתה התקרית מסתיימת כפי שהסתיימה. אכן, חלקו של רובינשטיין קטן מחלקו של כחלון אך אין להתעלם מכך כי רובינשטיין הכשיר את הקרקע למעשהו של כחלון, הוא שצייד את כחלון באקדח כדי לקדם פניה של תקרית אפשרית, וזאת למרות שהכיר את כחלון כ"אלים ופסיכופט". בנסיבות אלה אין מקום לגזור על רובינשטיין עונש שהוא עפ"י עסקת הטעון כמחצית עונשו של כחלון, כשאין בכך לבטא את "חלוקת האחריות" ביניהם למותו של המנוח, אם כי יש להקל עם רובינשטיין במידת מה. לפיכך הועמד עונשו על תשע שנות מאסר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד משה אלוני לכחלון, עו"ד ציון אמיר לרובינשטיין, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 20.11.86).

ע.א. 238/83 - נציגות הבית המשותף נגד משפחות מרכוס וגרשגורן

*תשלום הוצאות מעלית בבית משותף ע"י דיירי קומת קרקע (הערעור נתקבל).

א. המשיבים הם בעלי שתי דירות בקומת קרקע בבנין בן ארבע קומות שבו שמונה דירות. בכל קומה יש שתי דירות. בבית קיימת מעלית אלא שלבעלי הדירות בקומת הקרקע כניסות נפרדות לדירותיהם, ואין להם כלל קשר לחדר המדרגות שבו מותקנת המעלית. התוצאה מכך שהמעלית משרתת רק את שלוש הקומות העליונות. המפקח לפי חוק בתים משותפים קבע כי גם המשיבים חייבים להשתתף בהוצאות המעלית. ערעורם של המשיבים לביהמ"ש המחוזי נתקבל והערעור של המערערת נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון ופסה"ד של המפקח הוחזר על כנו.
ב. הבית טרם נרשם כבית משותף. הגדרת רכוש משותף המופיעה בסעיפים 52 של החוק וסעיף 1 של התקנון המצוי חוזרת גם בסעיף 77א' החל על בית זה. הרכוש המשותף כולל את כל חלקי הבית חוץ מהדירות ולרבות מתקנים שונים ובכללם מעליות. על רכוש משותף חלות הוראות סעיף 58 שלפיו בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקת הרכוש המשותף. בהסתמך על הוראות אלה החליט המפקח שהמעלית היא רכוש משותף, וכי על המשיבים להשתתף בהוצאות החזקתה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי "ראוי שהוצאות ההחזקה של רכוש משותף יוטלו וישולמו עפ"י ההבחנה של האפשרות הפיזית להשתמש באותו חלק של הרכוש המשותף... היכן ששימוש זה כלל אינו אפשרי, או כלל אינו נחוץ... אין מקום להטיל חיוב על בעל דירה בשל שמוש כזה". בסעיף 58 אין כל יסוד לאבחנה כזאת והשאלה היא אם מעלית זו שאינה מיועדת לשרת את שתי הדירות התחתונות היא בגדר רכוש משותף. בבית משותף יש רק שני סוגי רכוש - דירות או רכוש משותף. רכוש אחר אין. סעיף 55(ג) מבחין בין שני סוגי רכוש משותף - זה שניתן להצמידו לדירה פלונית בלבד, וזה שלא ניתן להצמידו כך. הרכוש המשותף שניתן להצמיד הוא "רכוש משותף לא הכרחי" ורכוש שאינו ניתן להצמיד הוא "רכוש משותף" הכרחי". ברם סעיף 55 אינו חל על בית שטרם נרשם כבית משותף. בלי להכנס לשאלה אם לצורך סעיף 55 די בכך שהמעלית מיועדת לשמש את מרבית בעלי הדירות כדי שתכלל בהגדרת "רכוש משותף", הרי בענייננו חל סעיף 77א' ולפי סעיף זה על כל פנים די בכך שהמעלית מיועדת לשמש את מרבית בעלי הדירות כדי שתכלל בהגדרה של רכוש משותף. המסקנה היא שהמעלית היא חלק מהרכוש המשותף.
ג. החוק מאפשר הוצאת חלקים מסויימים מגדר הרכוש המשותף והצמדתם לדירה מסויימת וכן מאפשר החוק קביעת שעור השתתפות בהוצאות שונה מזה הקבוע בסעיף 58. הדרך שבה מתיר החוק לעשות כן היא ע"י קביעה המורה כך בתקנות, בדרך האמורה בסעיף 62. עפ"י סעיף זה אין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, ללא הסכמת כל בעלי הדירות, אף לא להטיל על בעלי הדירות חובות או תשלומים שלא פורשו בחוק אלא בהסכמתם. בענייננו לא נקבע מאומה בתקנון לא לענין ההצמדות ולא לענין החלוקה המיוחדת של שעור ההשתתפות בהוצאות הרכוש המשותף.
ד. היתה דרך אחרת להשיג את התוצאה הרצויה למשיבים בשלב מוקדם יותר בעת שרכשו את הדירות יכולים היו אז לדרוש מהקבלן התחייבות עפ"י סעיף 6 של חוק המכר, המורה כי מי שמוכר דירה בבית המיועד להרשם כבית משותף והתקנת שבדעתו להחיל על הבית מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו ענין ובכלל זה הוצאת חלק מהרכוש המשותף ושעור ההשתתפות בהוצאות הבית המשותף ובשירותים המחוייבים בקשר אליו. שאלה היא אם התחייבות לפי סעיף זה תועיל להוציא חלק "הכרחי" מהרכוש המשותף וכנראה שהתשובה לכך היא שלילית. אולם ניתן לקבוע התחייבות לשנות משעור ההשתתפות בהוצאות והתחייבות כזו תהיה תקפה אם תענה על דרישות סעיף 6 הנ"ל. הדרישות הן כי
כל שינוי מתוכן התקנות יעשה באחת משתי דרכים: ע"י הכללתו במפרט או ע"י צרוף פרטים בנדון לחוזה. לענין זה צריכים הפרטים להיות בחוזים עם כל בעלי הדירות שכן חוזים עם חלק מבעלי הדירות אינם יכולים לחייב את בעלי הדירות האחרים. לפיכך, למרות שבענייננו התחייב הקבלן בחוזה עם המשיבים שלא יחוייבו בהוצאות המעלית אין בכוחם של אלה לחייב את בעלי הדירות האחרים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. בןארי למערערת, עו"ד ש. אבני למשיבים. 24.11.86).

ע.א. 176/83 - מישאל רדום נגד ארגון נהגים ברעננה בע"מ

*חיוב בתביעה עפ"י חשבונות באשר לביצוע עבודות(הערעור נדחה).

א. המערער ביצע עבודות עבור מערכת הבטחון בשטחי סיני וזקוק היה לעבודות הובלה ועבודות מנוף. לצורך עבודתו הזמין המערער לביתו שני נציגים של המשיב שהוא ארגון נהגים ברעננה. הנציגים היו מנהל המשיב ניר (להלן: ניר) ומנהל העבודה מיכאל (להלן: מיכאל). היה זה באפריל 1979. באותה פגישה נקשר הסכם לפיו יבצע המשיב עבור המערער את עבודות ההובלה והמנוף וכן נקבעו תנאי העבודה. שום תרשומת לא נערכה מאותה שיחה. בחדשים מאי יוני ויולי 1979 בוצעו העבודות ע"י המשיב לשביעות רצונו של המערער. המשיב הגיש חשבונות ואלה שולמו ללא אומר ודברים ע"י המערער. לאחר תשלומם של חשבונות אלה עזב המערער את הארץ והוא נמצא מאז בחו"ל. במקביל לכך נפסקו התשלומים. לפי חשבונות של המשיב הוא ביצע עבור המערער עבודות בסכום של כ-1,700,000 ל"י ועל חשבון זה שילם לו המערער 800,000 ל"י כך שהיתרה היתה כ- 900,000 ל"י. הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר וניתנה למערער רשות להתגונן. פרט לתצהירו של המערער שהוגש בבקשה לרשות להתגונן לא העיד המערער ולא הובאו כל ראיות מטעמו פרט לעדות נציגו, אחד קורמן, שהעיד, עדות שמיעה, על מה ששמע מהמערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער וחייב את המערער לשלם את כל סכום התביעה והערעור על כך נדחה.
ב. ההסכם נקשר בשיחה בע"פ בה השתתפו ניר, מיכאל והמערער. השניים הראשונים העידו על מהות ההסכם ואילו המערער לא העיד כלל. יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי ההסכם שנקשר היה כפי שהעידו ניר ומיכאל שעדותם היתה אמינה על ביהמ"ש. אשר לטענה כי דברי ניר ומיכאל הם בבחינת עדות שמיעה משום שלא נכחו בשטח והנהגים שביצעו בפועל את העבודות לא העידו - פרקליט המערער לא התנגד להשמעת ראיות אלה והתוצאה היא שהעדות כשרה. נוסף לכך, עולה מהראיות שניר היה מדי פעם בשטח ומכאן שדבריו אינם עדות שמיעה. כמו כן, מסקנת ביהמ"ש אינה מתבססת רק על עדויות אלה. אשר לטענה כי נטל הראיה רבץ על המשיב ואילו מתוצאות פסק הדין משתמע כאילו הנטל עבר לכתפי הנתבע (המערער) - אכן, מבחינה משפטית הצדק עם ב"כ המערער ו"חזקה של תקינות" שהשופט הזכיר בפסק דינו אינה ענין לכאן, שכן החזקה פועלת כשמדובר במסמכים ציבוריים או רשמיים ואילו מסמכים פרטיים לא פועלת לגביהם שום חזקה. ברם, טעות זו אין בה כדי לשנות את המסקנה שבוצעו כל העבודות שבגינן נדרש התשלום.
ג. טענה אחרת נוגעת למה שאירע בביהמ"ש בעת הסיכומים בעל פה של פרקליט המערער. בשלב זה הציג הפרקליט טבלאות חישוב שנערכו על ידו ושנועדו להראות כי החשבונות שהגיש המשיב אינם נכונים מאחר ויש בהם תמיהות וסתירות. תוך כדי טעונו של הפרקליט הפסיק השופט את סיכומיו והפנה שאלות הבהרה אל ניר. השאלות נועדו להסביר ולהבהיר מספר תהיות ולאחר שניר השיב על השאלות המשיך הפרקליט בסיכומיו. בפסק הדין דחה השופט את הטענות הנוגעות לחשבונות שהוגשו ע"י המשיב ומנה לכך שלשה טעמים: עדי המשיב שהגישו את החשבונות לא נחקרו עליהם; באותן
נקודות שעליהן נשאל ניר באמצע סיכומי הפרקליט היו הסבריו מספיקים; לא היתה כל עדות מטעם המערער לענין הפגמים בחשבונות. טוען הפרקליט כי השופט לא היה רשאי להפנות שאלות אל ניר באמצע הסיכומים וכן שגה השופט בכך שייחס חשיבות לעובדה שעדי המשיב לא נחקרו כלל בנושא החשבונות אין לקבל טענה זו על שני היבטיה. אשר לזכותו של שופט לקרוא מחדש לעד שכבר העיד, הרי זכות זו קבועה במפורש בתקנה 166 לתקנות סדר הדין. אשר למשקל שיש לייחס להעדר חקירה נגדית - הלכה היא שרשאי ביהמ"ש ליחס משקל לעובדה שעדי צד לא נחקרו בנושא מסויים ע"י הצד האחר.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד צ. טמיר למערער, עו"ד א. שור למשיבה. 12.11.86).

ע.פ. 579/86 - היועץ המשפטי לממשלה נגד לננרד פרידמן

*הכרזה על מבוקש כבר הסגרה(הערעור נתקבל והמשיב הוכרז כבר הסגרה).

א. ממשלת ארה"ב הגישה לרשויות הישראליות בקשה להסגרת המערער שהואשם בארה"ב בעבירות מרמה וב- 122 פרטי אישום של גניבה. התביעה בניו-יורק טוענת כי המשיב, יחד עם אחרים, ביצע תוכנית של מרמה שבעקבותיה הוצא מידי כ-700 איש שונים במרמה, סכום כולל של 13 מליון דולר. התכנית התבססה על ייסוד חברות שעסקו בהחכרת מיכשור טכני שנועד להביא לחסכון באנרגיה. לפי הנטען הציעו המשיב ושותפיו למשקיעים תוכנית מימון של המכשירים שהתבטאה בחכירת המכשירים מידי החברה. עקב ההשקעה באמצעים חוסכי אנרגיה זכו המשקיעים בהטבות מס הכנסה. התביעה בניו-יורק טוענת שבמסמכים ששימשו את המשיבה בענין זה, נאמר כי ערכם הכספי של המתקנים נע בין 80,000 דולר ועד 960,000 דולר והתשלום הראשון שנדרש מהמשקיע כמקדמה היה 10,000 דולר. לפי חוות דעת מומחה הוצג הערך הכספי של המתקנים תוך הפרזה רבתי כי במקום הערכים שצויינו מדובר למעשה במתקן אשר השווי של סוגיו השונים נע בין 825 דולר ל- 4,000 דולר, היינו מדובר על הפרזה של פי 100 לערך.
ב. סעיף 9 לחוק ההסגרה קובע שניתן להכריז על אדם כבר הסגרה אם הוא נתחייב בדין על עבירת הסגרה או אם "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו". ביהמ"ש המחוזי ניתח את הראיות ומסקנתו היתה כי אין ראיות לכך שבוצע מעשה מרמה כאמור בסעיף 414 לחוק העונשין, היינו מרמה בנסיבות מחמירות. המשקיעים בדקו את ההצעה שפורסמה ע"י המשיב ונתנו את דעתם, בין היתר, גם לאזהרה שנכללה בהצעה בדבר עצם נטילת סיכון הכרוך בהשקעה. לדעת ביהמ"ש רצו המשקיעים להשיג את ההטבות במיסוי שנבעו מהשקעה מסוג זה, ואין ראיה לכך שהמשקיעים הפסידו כספים כלשהם, או כי לא נועצו עם יועצים אחרים לפני שהשקיעו כספם, ושפעלו אך ורק על יסוד המצג של המשיב וחבריו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין ראיה למעשי מרמה ע"י המשיב ומכל מקום אין ראיה למרמה בנסיבות מחמירות והרי רק מרמה בנסיבות מחמירות היא בין עבירות ההסגרה עפ"י התוספת לחוק ההסגרה. הערעור נתקבל.
ג. התנאי הקבוע בסעיף 9 הוא שיהיו ראיות מספיקות להעמדה לדין בישראל ומדובר בראיות לכאורה. אין צורך להצביע על כך שהאשמה מוכחת מעל לכל ספק סביר. ביהמ"ש המחוזי דן בהרחבה בשאלה אם הוכח כי הצגת ערכו הכספי של המתקן היתה הגורם המכריע שהניע את המשקיעים להשקעתם והשיב על כך בשלילה. אין ספק שהתביעה הכללית הכבידה על ביהמ"ש, כי כאשר מדובר בכתב אישום על טענה בדבר קיומם של למעלה ממאה משקיעים שרומו, אין הצדקה לכך שתוגש עדות אחת ויחידה של משקיע. נכון יותר היה לו התביעה היתה מביאה תצהירים של מספר משקיעים אם כי לא של כל המשקיעים. ברם, גם כך יש ראיה לכאורה לביצועה של המרמה. ההגדרה של
המונח "מרמה" כוללת שני מרכיבים: טענת עובדה שאינה אמת; טענת המרמה הביאה אדם לידי מעשה או מחדל. במקרה שלפנינו עולה המרמה מתצהירו של המשקיע וגם מתצהיר שהוגש ע"י מי שכיהן כסגן הנשיא באחת מן החברות של המשיב, ואף הוא אומר כי הצגת ערכו של המתקן היתה חסרת יסוד במציאות. אין ממש בטענה כי המשקיעים זכו עקב השקעתם בהטבות מס וזה בלבד היה מה שענין אותם עובר להחלטה על החכירה של המתקן. המשיב גם לא העיר למשקיעים, בפרוספקט, כי השלטונות עלולים שלא להכיר בערך הכספי של המתקן הואיל והוצג בצורה בלתי נכונה ומופרזת. ההטעיה בולטת במיוחד מאחר ונאמר בפרוספקט כי יתכן ויתעוררו ויכוחים עם השלטונות בקשר לערך המתקן, אך לא נאמר כי מעיקרו הוצג המתקן בערך הבלתי מציאותי של פי מאה וכמה.
ד. הפרוספקט הכיל אזהרות הנוגעות להערכה השונה של ערך המתקן וכן ציין שיש צורך להסתייע ביעוץ, אך גם אזהרות אלה אין בהן כדי לשנות מאופייה של הטענה העובדתית כפי שנכללה בפרסומים שהופצו ע"י המשיב וחבריו. מי שטוען, למשל, כי חתיכת פח המוצגת על ידו היא זהב, ביודעין שאין הדבר כן, ותובע עבורה את ערכו של זהב, אינו פטור מאחריות פלילית כאשר מסתבר שהמתכת היא פח בלבד, רק בשל כך שגם דאג לצרף להצגת הדברים על ידיו את האמירה "לך ותתייעץ גם עם מומחה". אשר לשאלה אם יש ראיות לכך שמדובר בעבירה שבוצעה בנסיבות מחמירות - מדובר בראיות לכאורה ולאור ההיקף של המרמה, העובדה כי נערך תכנון מוקדם של העבירה שהיה כרוך ביסוד חברות, בפרסום חברות בעלות תוכן כוזב ובאיסוף חוות דעת מקצועיות כביכול, די בכך, עפ"י אמות המידה המקובלות אצלנו, להכללת היסוד של נסיבות מחמירות בכתב האישום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דניס גולדמן למערער, עו"ד יהודה מוריץ למשיב. 2.11.86).

ע.פ. 88/86 - ישראל צוקרן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עבד במשרד התקשורת החל בשנת 1975. בשנת 1984 חשפה הטלויזיה בתכנית כלבוטק אירוע בו סייע המערער לפלוני לקבל טלפון מחוץ לתור תמורת תשלום שוחד בסכום של 500 דולר. מתוך כך נחשפו פרשיות נוספות שבהן המערער ניצל את המצוקה הקיימת לקבלת טלפון לשם קבלת שוחד ואף השתמש שלא כדין בציוד של מעבידו. על כל אלה הועמדו לדין המערער ואחרים שהיו מעורבים בענין. ביהמ"ש גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן קנס של מליון ש"י. הערעור על חומרת העונש נדחה.
השופט אלון בפסק דינו ציין כי למערער אין הרשעות קודמות ועדי אופי העידו לטובתו. התעוררה השאלה הנוגעת לחקירה שנעשתה ע"י הטלויזיה לעיני כל אזרחי ישראל. הסניגור טען נגד התנהגות הטלויזיה וביקש להקל בעונשו של המערער, בראש ובראשונה בגלל הבושה, החרפה והסבל והצער שלא יתוארו שנגרמו למערער ולבני משפחתו מאז שידורה של אותה תוכנית. השופט אלון הביע דאגה חמורה על ניהול חקירה נגד חשוד בידי גוף שאינו מוסמך לכך ובידי אנשים שאינם בקיאים בדין ושאין להם ידיעה נכונה ומספקת מה הן זכויות היסוד האזרחיות. הוא מתח ביקורת על הטלויזיה באשר למעשה הנ"ל. השופט ציין כי ברור שהשידור הסב למערער, לאשתו, לילדיו ולכל משפחתו בושה וכלימה במידה כזו שיש בהם סבל שהוא כמעט קשה מנשוא. אם לא היה סבל זה מובא בחשבון, בצורה ממשית, ע"י ביהמ"ש המחוזי כשגזר את הדין לא היה ביהמ"ש העליון מהסס להתערב בעונש. ברם, השופט המחוזי כבר הדגיש בגזר דינו את כל שבעת מדורי הגיהנום שעברו על המערער ע"י חשיפת מעשיו בעת ביצועם בפני צופי הטלויזיה ובהתחשב בכך הסתפק במאסר של שנה וחצי בלבד, על אף שמדובר בעבירות
רבות וחמורות של עובד ציבור. לאחר לבטים רבים החליט השופט אלון שלא לחזור ולשקול ולהתערב במידת העונש לאחר שהדבר נעשה בצורה הראויה בביהמ"ש המחוזי.לפסק דין זה הסכים השופט בייסקי. השופט בך העיר שענין חשיפת פעולות אנטי חברתיות בעלת גוון פלילי ע"י הטלויזיה יש לה פנים לכאן ולכאן ועל כן אין מקום לקבוע עמדה בענין זה במסגרת פסק דין זה כאשר הבעיה לא לובנה כל צרכה.

(בפני השופטים: אלון,בייסקי, בך. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 8.10.86).

ע.פ. 804/85 - חיים לואיס וייל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה ומטבע חוץ) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בביצוע סדרת עבירות כלכליות ומעשי מרמה בנסיבות מחמירות במספר הזדמנויות ועבירות מטבע חוץ. העבירות בוצעו במרוצת החדשים ספטמבר 1983 עד ינואר 1984 ועניינן פדיונן המוקדם במרמה ובלא היתר של אגרות חוב של מדינת ישראל (בונדס). בתוך תקופה זו פדה המערער בישראל למעלה מ-20 אגרות שערכן הנקוב עלה על 200,000 דולר. המערער, שהוא תייר, הקים עסק מסחרי רחב ידים לפדיון האגרות בשיטות מתוחכמות ובמנגנון מסועף שהקים. הוא רתם למעשיו מוסד צדקה, בחורי ישיבה ואת בני משפחתו והדיחם לדבר עבירה. הוא הציג עצמו בשמות שונים בבנקים בארה"ב והקים גופים בעלי שמות יומרניים, התעטף בתארים אקדמיים לא לו וכדומה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן קנס של 20 מליון ש"י ותשלום הוצאות משפט של 4,000 ש"י. המערער נשוי ואב לששה ילדים וסב לנכדים, מצב בריאותו רעוע, הוא הביע חרטה וכן, טען הסניגור, הקנס שהוטל גבוה מדי ואחרים שחטאו בעבירות דומות יצאו בעונשים קלים לאין שעור. כך הביא לדוגמא אחד בשם קמינצקי שהורשע בביצוע סדרת עבירות דומה ודינו נגזר לתשלום קנס בסך עשרה מליון ש"י למרות ההיקף הנרחב של עבירותיו ולא נגזר עליו כל עונש מאסר בפועל. בענין קמינצקי הגישו ערעורים גם התביעה וגם הסניגוריה אך שניהם ביטלו את הערעורים ולדעת המערער מלמד הדבר שגם התביעה שלמה עם גזר הדין ההוא. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
התרשמות השופט היתה כי המערער הוא עבריין ערמומי ומתוחכם שבחר לו את המרמה כעיסוק ומקור לעשיית רווחים, כי לחובתו כבר נרשמה הרשעה בעבירה דומה בארה"ב וכי בהיותו עו"ד מנוסה בחו"ל ולטענתו גם רב בישראל מצפים ממנו ליושר, הגינות ותום לב. לענין מצב בריאותו של המערער, אדם שחטא כנגד החברה וביצע עבירות המצדיקות כליאתו כדי להגן על הציבור אל לו לצפות כי מצב בריאותו הרופף ישקל כנימוק מספיק לפוטרו מהמאסר. על כן, גזר הדין על פניו, הוא שקול ומדוד ולכאורה אין עילה להתערב בו. טענה אחת הראויה להתייחסות היא זו המצביעה על הפער המהותי והמשמעותי שבין העונש אשר נגזר למערער לבין העונש שנגזר לקמינצקי. מבחינת חומרת העבירות הרי שהחומרה היא פחות או יותר שווה. אם אצל קמינצקי מדובר בסכומים גבוהים יותר הרי אצל המערער מדובר בארועים רבים יתר. מאידך, קמינצקי היה בעת ביצוע העבירות בעל עבר נקי וצעיר לימים, בן 19, שנכשל בפעם הראשונה ומשנתפס לא הקשה על החקירה מבחינת גיבוש העובדות אלא כפר באשמה בטענות משפטיות. מהתנהגותו וטיעוניו ניכר היה כי הוא מצר מאד על מעשיו ומתחרט חרטה אמיתית. שונים הדברים בתכלית כאשר מדובר במערער. הוא כבר חטא במעשי מרמה בעבר, הוא אדם בוגר, שניצל את מעמדו כעו"ד וכרב לאחז את עיני של הבריות. הדרך שבה נקט היתה ערמומית ומתוחכמת פי כמה, אין חשים שהוא מתחרט באמת ובתמים על העוולות שגרם לאחרים, הוא לא הקל על הדיון והחקירה אלא הכביד ככל הניתן על מהלכו של הדיון. בשל השוני אין לדבר על אחידות הענישה אך עם זאת
התוצאה לא צריכה היתה להתבטא בפער כה רחב בין השניים מבחינת עונש המאסר. לפיכך יעמוד עונש המאסר בפועל על שנתיים במקום שלוש שנים ואילו יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד חצרוני למערער, עו"ד חסון למשיבה. 27.10.86).

ע.פ. 140+155/86+90 - חוני מזעקי, אליהו שרעבי ואברהם חיררי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של מסחר בנשק וחומרת העונש (הערעורים נדחו).

המערערים עסקו בסחר בנשק ולחבורה הצליח לחדור סוכן משטרתי. הסוכן היה העד העיקרי והשופט נתן בו אמון מלא. הסוכן נחקר ארוכות ע"י כל הסניגורים ועדותו נתמכה בראיות נוספות ובכללן שתי הודעות שמסרו שרעבי ומזעקי למשטרה כאשר השופט האמין לעדי המשטרה כי ההודעות ניתנו מרצון טוב וחופשי. ביהמ"ש הרשיע את המערערים ודן את שרעבי לארבע שנים מאסר, מזעקי לשלוש שנים וחיררי לשש שנים. שרעבי ומזעקי ערערו על ההרשעה ועל חומרת העונש ואילו חיררי ערער על חומרת העונש. הערעורים נדחו.
באשר להרשעה - ביהמ"ש יכול היה לתת אמון בעדותו של הסוכן וכן היו ראיות מספיקות אחרות להרשעת המערערים. אשר לעונשים - ביהמ"ש מדד לכל אחד את העונש עפ"י השתתפותו ומעורבותו. בעיסקות, עבירות שונות שנעברו ע"י אחדים מהם ולא ע"י כולם וכן עברם של הנאשמים. העונשים שהוטלו אינם קלים ואולם הסחר בנשק בריש גלי הפך לאחרונה לתופעה נפוצה המחייבת תגובה של בתי המשפט ע"י החמרה בעונשים. בענייננו מדובר במגוון של כלי נשק שהוצעו, כגון אקדח, רמון, תמ"ק, משתיק קול, לבנת חבלה. כמו כן לכל המערערים עבר פלילי. בהתחשב באלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מאיר שפצירר למזעקי, עו"ד ב. וייס לשרעבי, עו"ד א. עמרה לחיררי, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 28.10.86).

ע.א. 297/83 - איתן הראל נגד דוד הוטר

דחיית תביעה כספית. פיצול התדיינות (הערעור נדחה).

המערער תבע מהמשיב כ-420,000 שקלים. התביעה התבססה על עסקה שנקשרה בין המערער לבין המשיב ואשר התייחסה לטיפולו של המערער בבניית קוטג'ים על חלקות שהגיעו לידי המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער איננו זכאי לתשלום אותו תבע בהתבסס על זכרון דברים מסויים. מאידך סבר ביהמ"ש כי יתכן והיה מקום לכך שהמערער יזכה בשכר ראוי תמורת הפעולות שביצע בעקבות ההתקשרות האמורה עם המשיב. ברם, מאחר והמערער לא כלל את התביעה לשכר ראוי בתוך מסגרת התביעה אין ביהמ"ש רואה מקום להחליט בענין מיוזמתו. ביהמ"ש הוסיף שהמערער יוכל, אם ירצה בכך, להגיש תביעה נפרדת לשכר ראוי. הערעור על דחיית התביעה נדחה.
אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. מאחר ונתקיימו התנאים המפורטים בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אין צורך להוסיף על הדברים הכלולים בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. עם זאת יש להצטער על הפיצול בהתדיינות אשר ינבע מן ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי שלא לנקוט עמדה בשאלת השכר הראוי. יש לשאוף למניעתו של כפל הדיון ולו אף באופן חלקי ואם מחלוקת פלונית נמצאת כבר בפני ביהמ"ש והוא סבור כי יתכן ויש נושא הכרוך בבעיה המרכזית אשר מן הראוי להתייחס אליו, נכון יהיה לשלב את הדיון בנושא זה, במידת האפשר ובהסכמת בעלי הדין, בהליך שלפני ביהמ"ש. ענין הכפל של הדיון בולט במקרה דנן באופן מיוחד מאחר וביהמ"ש קבע שהתובע יוכל להגיש תביעה נפרדת לשכר ראוי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. ברנבלום למערער, עו"ד יואב סלומון למשיב. 21.12.86).

ע.פ. 91/86 - ג'מאל עזאמי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער פתח שני חשבונות בבנקים שונים, קיבל פנקסי שיקים ורכש טובין כאשר בתשעה מקרים נתן שיקים שלא היה להם כיסוי. בדרך זו הוציא המערער סכומים המגיעים ל- 25,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש שנגזר למערער בולט באי אחידותו, הן למקובל בפסיקה של ביהמ"ש העליון בעבירות דומות והן בהשוואה עם העונש שנגזר לשותפו של המערער שנדון לארבע שנים מאסר בלבד. אכן, המדיניות של בתי המשפט היא להגיע, ככל שניתן, לאחידות בהטלת עונשים בעבירות דומות. אולם סוג העבירות בהן הורשע נאשם פלוני הוא רק אחד המרכיבים והשיקולים המדריכים את ביהמ"ש בבואו להטיל את העונש.משפיעים על העונש גורמים רבים, כגון היקף העבירה, חלקו של אותו עבריין בביצועה, הרשעותיו הקודמות, סיכויי שיקום וכדומה. בענייננו, היקף וחומרת המעשים אינו עומד בהשוואה עם הפסיקה שהסניגור העלה. ביהמ"ש דלמטה ציין כי חלקו של המערער במעשים גדול מזה של שותפו ומכאן האבחנה בין העונשים. בנסיבות האמורות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד מ. אברהים למערער, עו"ד גב' ש. וסרקרוג למשיבה. 1.12.86).

ע.פ. 145/86 - חאלד מזאריב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער יחד עם אחר חדרו לצריף של ישישה, איימו עליה בסכין והיכוה כדי שתמסור להם כספה. לבסוף נטלו מטבעות זהב וכסף מזומן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. המעשה הוא חמור כאשר מדובר במעשים שבוצעו נגד ישישה חסרת אונים. לא רק שהעונש אינו חמור אלא אף בולט בקולתו. אין זה אלא כי ביהמ"ש התחשב בתסקיר שירות המבחן שלפיו המערער, שהוא בן מיעוטים, התגייס לאחר ביצוע המעשה לשירות בחיל הצנחנים, סיים קורס מפקדי כתות, השתתף בקרבות בלבנון וחוות דעת שלטונות צה"ל לגביו היו חיוביות ביותר. אף תוך התחשבות בחוות הדעת של שלטונות צה"ל לא היה מקום להתערב בגזר הדין. ברם, עפ"י תסקיר שירות המבחן כשלונו של המערער השפיע עליו עמוקות ומתוך רגשי חרטה הגיע אף למחשבת התאבדות. שלטונות צה"ל מוכנים לאפשר למערער להמשיך בשירותו הצבאי למרות כשלונו וזאת לאחר שישוחרר מהכלא בעקבות הנסיון שהיה לצה"ל עם המערער והתנהגות המערער בצבא. בהתחשב בכל הנסיבות ובכך שעברו כבר ארבע שנים מאז המעשה הוחלט להקל עם המערער ולהעמיד את המאסר בפועל על 18 חדשים.

(בפני השופטים: בייסקי,גולדברג, מלץ. עו"ד ע.פלג למערער, עו"ד א. מנדל למשיבה. 20.11.86).

ע.פ. 260/86 - רושדי מסעוד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות והחזקת נשק)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער תורשע בשבעה אישומים של התפרצויות לבתי דירות וגניבת רכוש וכן הורשע בהחזקת שלושה אקדחים שגנב מהדירות. הוא נדון לשש שנים מאסר בפועל וכן הופעלו 16 חודשים מאסר על תנאי בחופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. לחובת המערער הרשעות רבות ומגוונות והעבירות הנוכחיות בוצעו כמעט בסיטונות בתקופה ששני מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו. ככל שהושמעו נימוקים אישיים ע"י הסניגור הרי אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש דלמטה כאשר ציין כי משום כך הוא קובע שעונשי המאסר שהופעלו יהיו חופפים.