תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 1

ע.א. 389/85 - אריה מרכוס נגד היועץ המשפטי לממשלה

*קיום צוואה(הערעור נתקבל).

א. בני הזוג מרדכי וחיינה גרשוביץ גרו בערוב ימיהם בבית אבות בית רחל. המערער היה אחד הבעלים של בית האבות. חיינה גרשוביץ נפטרה באוקטובר 1981 וכשלושה שבועות לאחר מכן נפטר גם מרדכי גרשוביץ בעלה. השניים לא השאירו יורשים. בני הזוג השאירו צוואות שבהן מצווה כל אחד מהם את כל רכושו לבן זוגו ובמידה ובן זוגו לאיהיה עוד בחיים בעת פטירת המצווה מצווים הם את הרכוש למערער. לאחר שנפטר הבעל, שירש את רכושה של האשה עפ"י צוואתה, הגיש המערער בקשה לאשר את שתי הצוואות וב"כ היועץ המשפטי התנגד לקיומן משני טעמים: כי הצוואות נעשו מחמת השפעה בלתי הוגנת ועל כן הן פסולות מכוח האמור בסעיף 30 לחוק הירושה שלפיו הוראת צוואה שנעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת בטלה; המבקש (המערער) לקח חלק בעריכת הצוואות ועל כן בטלות הן מכוח סעיף 35 לחוק הקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח חלק בעריכתה בטלה. ביהמ"ש קיבל את טענות ב"כ היועץ המשפטי בציינו שהעובדות המצטברות שהוכחו בביהמ"ש מצביעות על חשד סביר כי המערער או מישהו מטעמו היה זה שהניע את המנוחים לכתיבת צוואותיהם והוא אף לקח חלק בעריכת הצוואות. ביהמ"ש קבע כי אף שלגבי צוואה שאינה פגומה מבחינת צורתה עולה ההנחה הלכאורית שהיא צוואה חוקית, הרי יש חריג לכלל זה אשר חל בנסיבות המקרה שלפנינו, כשקיימת תלות יסודית ומקיפה של אדם בזולתו ואז חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת לשכמו של המבקש לקיים את הצוואה. לדעת ביהמ"ש היתה קיימת תלות יסודית של בני הזוג במערער והלה לא הצליח לסתור את ההנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ולכן אין לקיים את הצוואה. הערעור נתקבל.
ב. אף שהמטרה התחיקתית העומדת מאחורי סעיפים 30 ו- 35 דומה הרי הטכניקה שננקטה בהם שונה. עפ"י סעיף 30 יש להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת והנטל הוא על הטוען להשפעה בלתי הוגנת. סעיף 35 שונה שכן אין הוא דורש את ההוכחה של השפעה בלתי הוגנת אלא מגולם בו הרעיון כי כל יוזמה של מי שנהנה מהצוואה ולוקח חלק בעריכתה מעלה חשד של גניבת דעתו של המצווה. המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה ולכן אף אם יוכיח הנהנה כי לא השפיע על המצווה לא יהיה בכך כדי להועיל לו. בשל התוצאה הקשה הזו של סעיף 35 נפסק כי יש לפרשו על דרך הצמצום.
ג. השאלה הניצבת כאן היא אם אכן הופעלה כאן השפעה בלתי הוגנת כמשמעותו לפי סעיף 30 בחוק. לענין זה יש להביא בחשבון כי מסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר קיום השפעה בלתי הוגנת לא נבעה מראיות כלשהן שהיה בהן כדי להצביע על מערכת יחסים שביטאה את ההשפעה. המסקנה שאותה הסיק ביהמ"ש נבעה ממכלול הנסיבות, בעיקר מן העובדה שהיתה תלות בין המנוחים בשל עצם השהייה במוסד בו הם חיו לבין המערער. דא עקא, מסקנה זו, שהנטל להוכיחה נמצא על מי שהעלה את הטענה, אינה מעוגנת בראיות. עפ"י הראיות היתה תקופה ארוכה למדי שבה האשה שבה לאיתנה ואם כי התגוררה במחלקה הסיעודית היתה גם יוצאת מבית האבות למרחקים לא גדולים. עורך הדין שערך את הצוואה היה מוכר היטב בבית האבות, משרדו היה קרוב לבית האבות וביקר בו לעתים קרובות בשל כך שעסק בהכנת תעודות אישור חיים כדי לקבל פיצויים מגרמניה. הבעל התגורר במחלקה בה שהו דיירי בית האבות העצמאיים והיה יוצא מבית האבות באופן חופשי עד לתקופה קצרה מאוד לפני פטירתו. בתקופה בה נערכה הצוואה היה יוצא מן הבית וגם היה נע באופן חופשי במקום. אין לומר שהיתה תלות בין המנוחים לבין המערער. אין גם לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי ההוראות
לעו"ד לעריכת הצוואה ניתנו ע"י מנהל המוסד. לא היו ראיות לכך ועורך הדין לא זכר מי ביקש ממנה לערוך את הצוואה. ביהמ"ש הסיק מנסיבות שונות כי מנהל המוסד (המערער) הוא ששוחח עם המנוחים והוא שנתן את ההוראות לעורך הדין לערוך את הצוואה אך הנסיבות שביהמ"ש הסתמך עליהן אין בהן כדי להצביע על כך שמנהל המוסד (המערער) נתן את ההוראות כאמור. לפיכך יש לקיים את הצוואות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. נוה למערער, עו"ד מ.קליבץ למשיב. 18.2.87).

ע.א. 535/84 - ממן - מסופי מטען וניטול בע"מ נגד פיליפ גייבל רייט ואח'

*אחריות ממ"ן - מסופי מטען לאבדן טובין שנמסרו למשלוח(הערעור נדחה).

א. המשיבה השניה (להלן דומקס) מסרה למערערת ארבעה ארגזים המכילים מטילי זהב לזיקוק לשם יצואם לגרמניה באמצעות חברת תעופה. המטען נעלם עוד בטרם יצא את מחסני המערערת. המבטחים, חתמי לוידס שהמשיב הראשון מייצגם, שלמו לדומקס את נזקה ותבעו את ממ"ן בתביעת סוברוגציה. דומקס הצטרפה לתביעה כתובעת תוך הצהרה כי מה שיפסק לטובתה תעביר למבטחים. ממ"ן היא חברה ממשלתית לתפעול מסוף בנמל התעופה בן גוריון על מכלול שרותיו, כולל פריקה, שילוח, טעינה ופריקה של מטוסים. מחסני ממ"ן הם מחסני מכס לפי פקודת המכס. שיגור מטענים וקבלתם דרך נמל תעופה בן גוריון יכול להתבצע אך ורק באמצעות ממ"ן. את המטען למערערת מסר שליח של דומקס, אחד בשם פרנקל, כשהוא מלווה במסמכים. פרנקל פנה במקום לראש הצוות של ממ"ן ואמר לו שהארגזים מכילים חומר יקר ערך וראש הצוות קבע שהמטען יאוחסן במחסן ב' ורשם זאת על טופס האחסון. חשיבותה של קביעה זו היא בכך שבעוד שבמחסן הכללי רבו הגניבות הרי לא ארעה כל גניבה במחסן ב' שבו היתה השמירה מעולה יותר. למחרת יום מסירת המטען נראה המטען, לאחרונה, במחסן הכללי מבלי שהועבר למחסן ב' והוא נעלם לפני שהועלה למטוס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ממ"ן התרשלה בכך שלא טיפלה במטען בזהירות הראויה, דחה את הטענה כי דומקס התרשלה וחייב את המערערת להחזיר למבטחים את אשר שלמו לדומקס. הערעור נדחה.
ב. הטענה הראשונה היא שהמבטחים לא היו חייבים על פי הפוליסה לשלם לדומקס משום שדומקס התרשלה עד כדי אי אכפתיות ולחילופין כי חבותם של המבטחים היתה מוגבלת על פי הפוליסה לסכום של 250,000 דולר ולפיכך יש לראותם כמתנדבים לגבי הסכום ששילמו או לחלופין לחלק שמעל ל- 250,000 דולר ואין להם עילה לתבוע את ממ"ן לפי סעיף 17 של חוק הביטוח העותומני. לפי הטענה גם לדומקס אין עילה נגד ממ"ן מאחר וקיבלה את נזקה מאת המבטחים. אין לקבל טענה זו. אין צורך להכנס לשאלת פרשנות סעיף 17 של חוק הביטוח העותומני ודי בכך שאין מאומה מהבחינה העובדתית בטענה שהמבטחים לא היו חייבים על פי הפוליסה. הקביעה שממ"ן היא שהתרשלה ודומקס לא התרשלה מבוססת כהלכה ובכל הנוגע לתקרת הבטוח הרי הוראות הפוליסה המגבילות את סכום החבות אינן חלות כשהמטען מובל בתוך מבנה וכאן הוא נעלם כשהוא היה בתוך מבנה. אין חשיבות לטענה כי ממ"ן הוא שומר חינם ולא שומר בשכר ואף לא בטענה כי אחסנת המטען היתה הטפל ולא העיקר שבתפקידיה. זאת נוכח הקביעה שממ"ן התרשלה וגם שומר חינם שהתרשל חייב על פי חוק השומרים. בצדק נדחתה גם הטענה שממ"ן זכאית להנות מהגבלת האחריות שבאמנת ורשה כפי שאומצה בחוק התובלה האוירית, שכן שירותיה של ממ"ן נכפו על חברות התעופה ללא שניתנה להן אפשרות הבחירה החפשית באמצעות מי למסור את המטענים המובלים על ידן.
ג. אשר לטענת הרשלנות המיוחסת לדומקס בכך שהסתירה מממ"ן את תכנם האמיתי של הארגזים שתוארו בשטר המטען ובטופס האחסון כ"חומר לזקוק" ואילו ידעה ממ"ן את תוכן הארגזים היתה דואגת לטפל בם ביתר זהירות - במסמכי המכס שאליהם צורף
חשבון הספק תואר המטען במדוייק כזהב לזיקוק וגם ערכו המלא של המטען נרשם שם. מסמך זה הוצג בפני ממ"ן. יתירה מכך, פרנקל הצהיר בפני ראש הצוות של ממ"ן כי המטען הוא יקר ערך. אין כל רשלנות בכך שדומקס לא תיארה בשטר המטען את החומר כזהב לזיקוק שכן בשל מכת הגניבות בנמל התעופה בן גוריון בחרה דומקס לא למשוך אתתשומת לבם של גנבים פוטנציאליים. אין גם חשיבות לטענת ממ"ן שפרנקל בחר במחסן ב' ולא ראש הצוות. די בכך שראש הצוות הורה על איחסון במחסן ב' ורשם זאת על טופס האחסון ועל אף הוראה זו לא הגיעו הארגזים למחסן ב'.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. ליןלמערערת, עו"ד י. אלקס למשיבים. 10.2.87).

ע.א. 16/85 - משה עזרא נגד דוד ועקנין ואח'

אחריות לתאונה.הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. באוקטובר 1974 נפגע המערער ע"י מלגזה בעת שחצה את חצר המפעל של המשיבה השניה (תבורי ביח"ר למשקאות) שאצלה עבד כשכיר. במלגזה נהג המשיב שאף הוא עובד של המשיבה. כתוצאה מן התאונה נפגע המערער בידו הימנית, באגן הירכיים ובעמוד השדרה והיה מאושפז תקופה מסויימת, לאחר מכן קיבל טפולים שונים וחזר לעבודתו בפברואר 1975. כחצי שנה לאמר מכן נתקף המערער בעוורון פתאומי. הוא יצא לחופשת מחלה שלאחריה לא שב עוד לעבודתו. הוא קיבל טיפולים, הן פסיכולוגיים והן אצל רופא עיניים ולבסוף חזרה הראייה לעין אחת ועוורון נוצר בעין אחת. הרופא האורטופד שמינה ביהמ"ש קבע למערער נכות צמיתה של %20 בגין הפגיעה האורטופדית ועל כך אין מחלוקת. הצדדים חלוקים בשאלת הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, שבין עוורונו של המערער בעינו השמאלית ובין התאונה.
ב. המערער מודה כי עוורונו לא נגרם ישירות מהפגיעה בגופו, אך הוא מייחס את הנזק בעין לתאונה בכך שמנהל המפעל של המשיבה התייחס אליו בצורה עויינת ומשפילה לאחר ששב לעבודתו וכתוצאה מהמתח הנפשי נוצר העוורון. המערער נתמך בחוות דעת של פסיכיאטר שלפיה העוורון נובע מ"טראומה אקוטית מבחינה פסיכולוגית לאחר התאונה" שנובעת מיחסו של המעביד כלפיו. מאידך העיד רופא עיניים שנתמנה ע"י ביהמ"ש כי חוסר הראיה בעין נובע מתופעה הקרויה "עין עצלה" ואין עוורונה של עין זו קשור לתאונה.
ג. ביהמ"ש קבע כי המשיב אחראי ברשלנותו לתאונה, וגם המערער תרם ברשלנותו לתאונה. המערער, שהיה אחראי לחצר המפעל, ידע כי מלגזות עובדות בחצר וכן ידע כי הסחורה העומדת על המלגזה חוסמת את שדה הראיה של הנהג ואעפ"כ לא נתן דעתו למתרחש בשטח. לפיכך העמיד ביהמ"ש את אשמו התורם של המערער על %30. אשר לעוורון קבע ביהמ"ש כי אמנם יחסו של מנהל המפעל גרם למערער מתח נפשי רב אך מתח זה לא הוא סיבת העוורון. בקביעתו סמך על חוות דעתו של רופא העיניים. לחיזוק קביעתו ציין ביהמ"ש גם הסתייגויות שונות של הפסיכולוג. ביהמ"ש הוסיף כי גם אם היה מקבל את דעתו של הפסיכיאטר לא היה מגיע למסקנה כי התאונה גרמה לעוורון בעינו של התובע. לדעת ביהמ"ש התנהגות המנהל שגרמה לעוורון מהווה גורם זר מתערב בין התאונה לבין העוורון כאשר התנהגות זו איננה כשלעצמה עוולה שבגינה ניתן לתבוע את המעביד בנזיקין.
ד. בסיכום פסק ביהמ"ש כי על המשיבים לפצות את המערער בשל הנכות האורטופדית ב- %20 משכרו המשוערך מהיום בו הפסיק לקבל שכר מלא באפריל 1976 ועד הגיעו לגיל 65, לסכום זה הוסיף פיצויים עבור כאב וסבל בסך של מליון וחצי שקל ישן. מהסכום שיתקבל לאחר הפחתת האשם התורם הורה ביהמ"ש לנכות את מלוא תשלומי המוסד לביטוח לאומי בעד הפגיעה בעבודה, את מלוא קצבת הנכות הכללית
שקיבל התובע בגין העוורון, וכן את מחצית קיצבת הנכות הכללית שיקבל התובע עד שיגיע לגיל 65. ביהמ"ש הסביר כי הורה לנכות מחצית קיצבת הנכות הכללית העתידה באשר לדעתו טובים סיכויי המערער לחזור ולראות באופן מלא או חלקי ובמקרה כזה תבוטל או תופחת בעתיד הנכות הכללית. אשר להוצאות ושכר טרחת עו"ד נפסק כי המערער זכאי להם בשעור של %15 מהסכום שישאר לאחר ההפחתה של קצבאות המוסד. דא עקא כי הסכום הכולל של הגימלאות מהמוסד לביטוח לאומי שיש להפחיתו עולה על הסכום שנפסק לזכות המערער ולפיכך אין המערער זכאי ולו גם להחזר הוצאותיו ולשכר טרחת עורך דין.
ה. המוסד לביטוח לאומי קבע שאין קשר בין העוורון לבין התאונה וקבע למערער נכות של %100 לצמיתות בשל הליקוי בראיה ובשל ליקוי נפשי ועבורה הוא מקבל קיצבת נכות כללית. התוצאה של קביעת המוסד כי אין קשר בין הליקויים האמורים לבין הפגיעה בעבודה היא שהמערער זכאי הן למענק בגין התאונה בעבודה והן לקיצבה בגין הנכות הכללית. המערער תוקף את קביעת ביהמ"ש שגרם ברשלנותו לתאונה, את הקביעה כי עוורונו לא נגרם כתוצאה מהמתח הנפשי בו היה שרוי לאחר שחזר לעבודה וכן את בסיס החישובים של סכומי הפיצויים. מאידך מערערים המשיבים על כי מלוא האחריות לתאונה לא הוטלה על שכמו של המערער וכן טוענים הם נגד זיכוי המערער בפיצוי עבור נכותו האורטופדית שעה שעוורונו הוא שמנע ממנו לעבוד. לטענתם, נכות חדשה זו שאין המשיבים אחראים לה בלעה את הנכות הקודמת ואין היא באה לביטוי בהפסד ההשתכרות. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ו. לא יכול להיות ספק בדבר אחריות המשיבים לתאונה. המשיב הראשון נהג, כפי שהיה מקובל במפעל, כששדה הראיה מוסתר ע"י הסחורה שהעמיס על המלגזה ולא ראה את המערער וגם לא צפר לו. מאידך היה המערער מודע כאחראי לעבודות המלגזנים לשיטת עבודתם הלקוייה ואעפ"כ לא שם לב לסביבתו בעת שהלך בחצר ולא הבחין במלגזה המתקרבת. בנסיבות אלה הרימו המשיבים את נטל הראיה לקיומו של אשם תורם מצד המערער. אשר לאופן חלוקת האחריות - אין בידי השופט אמצעי מדוייק לקביעה אבסולוטית של שיעור החלוקה בכל מקרה ספציפי. בחינת אשמו התורם של ניזק יכול שתעשה לפי מבחן האדם הסביר, שהוא מבחן חיצוני שעל פיו נקבע אם אדם סביר היה נזהר יותר מן התובע, ויכול שתעשה לפי מבחן קונקרטי של "מידת האשמה" דהיינו בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד, מבחינת האשמה המוסרית מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי. ככל שמדובר בתאונה שארעה לעובד בעבודתו נוטה הכף ליישומו של המבחן השני כשנקודת המוצא היא כי ראש לכל עומדת חובתו של המעביד להגן על העובד מפני סיכונים צפויים ולנקוט באמצעים הולמים שיימנעו סיכונים כאלה. מאחר שבענייננו היה המערער עובד ותיק שהיה מודע לסדרי העבודה ולשיטות העבודה שומה היה עליו לתת דעתו לנעשה בחצר ואין שיטת העבודה המסוכנת שנקטה בה המשיבה פוטרת אותו מאחריות. חלוקת האחריות שקבע ביהמ"ש אכן משקפת את מידת רשלנותם של הצדדים.
ז. אשר לטענת המערער בענין הקשר הסיבתי העובדתי שבין הפגיעה בעין לבין עצם קרות התאונה - לפני ביהמ"ש עמדו שתי חוות דעת של מומחים על סיבת הפגיעה בעין. אחת של רופא העיניים שהיתה החלטית ואשר לפיה מדובר ב"עין עצלה" ואין כל קשר בין הליקוי בראייה לבין התאונה, ומאידך עמדה חוות דעתו של הפסיכיאטר שהסכים כי אילו בנוסף לחוות הדעת של רופא עיניים היתה חוות דעת של עוד רופא עיניים שלא מדובר בליקוי ראייה שהוא ענין נפשי אלא בליקוי הקשור לעין היה הוא מסכים עם חוות דעת זו. מכאן שהפסיכיאטר לא שלל את ממצאו של רופא העיניים וחוות דעתו לא היתה
החלטית. למסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש הגיעו גם הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. כוון שנדחתה טענת המערער כי היחס אליו אחרי התאונה גרם לעוורונו, ממילא אין עוד צורך להזקק לשאלה אם קיים קשר סיבתי משפטי בין התאונה לנזק בעלן, אם היתה קבלת דעתו של הפסיכיאטר בדבר סיבת העוורון. למעלה מן הצורך ניתן להוסיף כי גם בהנחה שיחסו המשפיל של המעביד כלפי המערער נבע מכך שהמערער נפגע בתאונה ולא מסיבה אחרת, גם אז לא היה מקום לאמץ את תביעת המערער עפ"י כל אחד מן המבחנים לקביעת "הסיבה המכרעת" לנזק כפי שהותוו בפסיקה.
ח. אשר לשעור נזקו של המערער עקב פגיעתו האורטופדית - טוענים המשיבים כי משנתברר כי המערער פרש מהעבודה לא בשל נכות זו, ואובדן כושר השתכרותו המוחלט נובע מנכות שאין לה קשר לתאונה אין הם חבים לו כל סכום שהוא עבור הפסדו בגין הפגיעה האורטופדית. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו תוך הנמקה כי "אפילו לא התעוור התובע הוא זכאי לפיצויים על נכותו האורטופדית שכן זו היתה במוקדם או במאוחר משפיעה על כושר השתכרותו". טענת המשיבים נכונה. הדעת נותנת שאם חלה המערער לאחר התאונה וללא קשר אליה, ומחלתו היא שגרמה לו שיאבד לחלוטין את כושר השתכרותו, כי אז לא בא עוד הנזק הראשון בכושר ההשתכרות לידי ביטוי מיום המחלה. נכותו עקב המחלה שהיתה באה עליו בכל מקרה, היא זו ששללה ממנו את כושר השתכרותו. אולם, אם מבקשים המשיבים להשתחרר מחבות שהם חבים בה לפצות את המערער בגין הפגיעה שנגרמה עקב התאונה, עליהם הנטל להוכיח את מידת "הפטור" כפונקציה מאורך התקופה בה לא יהא המערער מסוגל לעבודה מחמת מומו החדש. הם מבקשים "להוציא" מהמערער את שמגיע % כתוצאה מהתאונה ועליהם הראיה. הם לא הוכיחו כי העוורון אינו בר חלוף וכי המערער לא יחזור על כן בעתיד לעבודה. לא הובאה ראייה של מומחה רפואי המאפשרת להעריך את התקופה בה יהיו המשיבים משוחררים מחבותם. במצב דברים זה לא הרימו המשיבים את הנטל המוטל עליהם, להוכיח את שעור הפיחות מהתשלום שהם חבים למערער בגין התאונה, אך יש לשחרר אותם מתשלום עד למועד מתן פסק הדין שכן עד אז המערער לא היה בכושר עבודה בגין ההתעוורות.
ט. אין המערער צודק בערעורו לגבי הפיצוי עבור כאב וסבל המגיע באוקטובר 1986 לכדי 6,000 ש"ח. בטענה אחת צודק המערער, זו הנוגעת לניכוי קצבת הנכות הכללית שקיבל ומחציתה של קצבה זו בעתיד. אכן, מהפיצויים להם זכאי ניזוק כלפי מזיק יש להפחית את התגמולים אשר הניזוק קיבל ויקבל מאת המוסד לביטוח לאומי, אך קצבת הנכות הכללית משולמת למערער לא עקב אירוע התאונה וללא קשר אליה. במצב זה אין המוסד לביטוח לאומי רוכש מהמערער זכות סוברוגציה בעקבות תשלום קצבה זו ואין לנכותה מהפיצויים המגיעים עקב התאונה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יגאל רענן למערער, עו"ד י. סחר למשיבים. 12.3.87).

ע.א. 573/84 - שיכון עובדים בע"מ נגד דבורה מלובנציק ואח'

*חיוב שיכון עובדים לפצות רוכשי דירות פגומות שיוכלו לקנות דירות אחרות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערת בנתה בשכונת יד אליהו בית דירות כאשר קבלן הדירה היתה חברת סולל בונה. הבנין נבנה בשנים 1966- 1965 ורוכשי דירות בבנין הנדון וכן חברת סולל בונה הם המשיבים. מיד לאחר שהדיירים נכנסו לדירות נוצרו פגמים בבנין בשל כך שהבית נבנה על יסודות רעועים. הקירות נסדקו, בלוקים נפלו, שיישים נפלו, מערכות הצנורות התכופפו וכל עבודות השיפוצים שנעשו במשך השנים לא הועילו. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהבנין אינו ראוי למגורים וחייב את המערערת לשלם לכל אחד מהדיירים סכום של 95,000 דולר וכן מחצית הוצאות הדיירים לשיפורים שבוצעו בדירות.
המערערת הגישה הודעת צד ג' נגד סולל בונה בטענה כי סולל בונה שבנתה את הבנין היתה צריכה להיות ערה לכך שהיסודות רעועים אך ביהמ"ש קבע שהמערערת נתנה את ההוראה עד איזה עומק לחפור יסודות כאשר ידעה את מצב הקרקע במקום ולכן אין לה כל עילת תביעה נגד סולל בונה. המשיבים ערערו בערעור שכנגד על הסכום שנפסק להם ותבעו סכום גבוה יותר. הערעורים נדחו.
ב. מבחינת הממצאים העובדתיים עולה כי לא ניתן להמשיך ולגור בבית במצבו. אין לשלול את המסקנה בדבר קיומו של סיכון במגורים בבית האמור ובדבר התמשכותם והתפשטותם של הפגמים המהותיים ובכך שדירות במצבן כמתואר בפסק הדין לא היו בגדר תמורה שהובטחה בהסכם הרכישה בין המערערת לבין המשיבים כאשר רכשו את דירתם מידי המערערת. ביהמ"ש היה רשאי להסיק מכך את המסקנה בדבר זכותם של המשיבים לפיצוי כדי לאפשר להם מעבר לדירה אחרת דומה באזור דומה. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערערת ידעה את בעיות הקרקע במקום ואת השפעתן על היסודות וכי היו צריכים להעמיק את היסודות מספר מטרים נוסף על אלה שהעמיקו אותם. מכאן גם שאין ממש בהודעת צד ג'.
ג. אשר לטענה כי מאחר והליקויים בדירות נתגלו כבר בשלב מוקדם לאחר הבניה יכלו המשיבים להודיע לפני עת רבה על כך שהם מבטלים את הרכישה ומשנתאחר הענין ועברו שנים מאז אין עוד מקום לפצות את המשיבים כפי שביהמ"ש הורה - אין מדובר באירוע חד פעמי אלא בתהליך שנתמשך על פני שנים. המערערת ביקשה לנסות ולתקן את הליקויים שנתגלו, וכאשר המשיבים התגוררו בדירות ומי שנושא באחריות לבנייה הבטיח לתקן את הניתן לתקון, אין לבוא בטרוניה עם המשיבים שלא מיהרו לבטל את העיסקה, אלא תלו תקווה בהבטחותיו של הגורם האחראי לבנייה וציפו לכך שלא יצטרכו להטלטל מדירה לדירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גבריאל קלינג למערערת, עו"ד משה גוטסמן למשיבים, עו"ד שמואל ברוז לסולל בונה. 18.3.7).

ע.א. 109/84 - מנחם ורבר ואח' נגד אורדן תעשיות בע"מ ואח'

דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה.מחיקת תביעה מחוסר עילה(הערעור נתקבל).

א. המערער הוא מהנדס. החל בשנת 1967 תכנן תרנים טלסקופיים עבור המשיבה השלישית (מדינת ישראל), והמערערת (חברת ממור בע"מ) יצרה אותם עבורה. בשנת 1975 הפקיד המערער את התכניות בידי המדינה שביקשה אותן בטענה שהן דרושות לצרכי הזמנת חלפים מהמערערת. לטענת המערערים, הופקדו התכניות בנאמנות לשמושה הבלעדי של המדינה לצרכי משרד הבטחון, תוך שמירת סודיות מקצועית ומסחרית ורק כל עוד המערערת תספק לה את התרנים. המדינה לא היתה רשאית למסור את התכניות או העתקים מהן לאחרים, אך היא מסרה העתקים למשיבה הראשונה אשר מצדה מסרה אותם למשיבה השניה שממנה הזמינה יצור תרנים על פי אותן תכניות. על סמך מערכת עובדות זו טענו המערערים בכתב התביעה כי המדינה הפרה את ההסכם שבינה לבין המערערים שלא להעביר לכל גורם שהוא את התכניות והתרנים; כי התובעים הם בעלי הזכויות במדגמים והתכניות של התרנים ועל פיהדין אסור לכל אדם להשתמש בהן; כי הנתבעים בשמושם בתוכניות ללא כל זכות עושים עושר ולא במשפט. לפיכך נתבקש ביהמ"ש לצוות על המשיבות להמנע מלייצר את התרנים ולפסוק למערערים פצוי בגין הנזקים שנגרמו להם.
ב. התביעה מעלה איפוא שלש עילות: הפרת הסכם; עשיית עושר ולא במשפט; הפרת זכות יוצרים. בדיון בביהמ"ש המחוזי נקבעה ישיבה לקדם משפט ובאותה ישיבה סבר ביהמ"ש כי התביעה אינה מגלה עילה ולכן ביקש למחוק את התביעה. ב"כ המערערים
ביקש לדחות את הישיבה כדי שיוכל לתקן את התביעה וביהמ"ש סרב לדחייה בנימוק שהמערערים לא הגישו בקשה לתיקון במשך כל התקופה מאז הוגשה התביעה בסוף 1981 ועד ליום הדיון בינואר 1984. הוא אמנם הודיע לביהמ"ש בישיבת קדם משפט הנדונה כי ברצונו לתקן את התביעה, אך לא הגיש בקשה למרות שביהמ"ש היה מוכן לקבל בקשה כזו באותה ישיבה. יתירה מזו, אף לא היה באפשרות ב"כ המערערים לפרט בישיבה מה התיקון המבוקש על ידו, אלא ביקש דחייה בנימוק שהוא זקוק לזמן. הערעור על אי מתן רשות לתקן את כתב התביעה נדחה ואולם לגופו של עניין נתקבל הערעור ונקבע כי התביעה מגלה עילה.
ג. ב"כ המערערים טוען שביהמ"ש המחוזי טעה כשמחק את התביעה מיזמתו מבלי שנתבקש לכך ע"י הנתבעים אך בטענה זו אין מאומה. סמכות המחיקה ע"י ביהמ"ש אינה מותנית ביזמת בעלי הדין. שיקול הדעת הוא של ביהמ"ש הרשאי להחליט מיזמתו, ואפילו בניגוד לעמדת הנתבעים, כי יש למחוק את התביעה. אין מאומה גם בטענה שלא מן הראוי היה למחוק את התביעה מבלי לאפשר תיקונה. אכן ביהמ"ש לא ינקוט בצעד קיצוני של מחיקת תביעה שאינה מגלה עילה אם ניתן להצילה ע"י תיקון, אך המערער לא הגיש בקשה לתיקון וגם ביום קדם המשפט לא אמר מה הוא מבקש לתקן. חמור מזו, גם בכתב הערעור וגם בסיכומים של המערערים לא נאמר כלל מה התיקון שהיה ברצונו של ב"כ המערערים לבקש ובמה יכול היה תיקון זה להציל את התביעה, אם אמנם אינה מגלה עילה.
ד. לא נותר אלא לבחון אם התביעה כמות שהיא אכן אינה מגלה עילת תביעה. בחינה זו יש לעשותה לאור הכלל כי אין מוחקים תביעה בשל חוסר עילה, אלא אם ברור על פניה, אף בהנחה שכל האמור בה אכן יוכח, כי דינה לכשלון. כל עוד קיים סיכוי על פי כתבי הטענות, ולו אף קלוש, כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק אותה. בענייננו קיימות שלוש עילות בכתב התביעה שמתוכן התייחס השופט רק לאחת וביחס אליה טעה במסקנתו. אחת משלשת העילות היא הפרת זכות יוצרים ורק זו זכתה להתייחסות בפסק הדין. ביהמ"ש ציין כי בכתב התביעה נטען שהתובעים הם בעלי הזכויות במדגמים ותכניות של התרנים ולדעת ביהמ"ש מדובר בזכויות מכח חוק הפטנטים והמדגמים ואין אצל רשם הפטנטים כל רישום של זכויות כאלה. אכן, ניסוחו של הסעיף אינו ברור כי בתביעה מדובר ב"זכויות במדגמים" ולמערערים אין זכות למדגם והם אינם טוענים עוד לזכות כזאת. הם טוענים לזכות יוצרים בתוכניות. טענה כזו לא נטענה אמנם בצורה ברורה, אך יש לה אחיזה בביטוי "זכויות בתכניות" וכן יש לה אחיזה בטענות שבסעיפים אחרים שבכתב התביעה. ניתן, אם כי בדוחק, לפרש את התביעה כמכילה טענה שהמערער תכנן תכניות שלשני המערערים יש בהן זכות יוצרים וכי זכות זו הופרה. תכניות הן אכן יצירה היכולה להיות נושא לזכות יוצרים. טענות ההגנה השונות שהועלו ע"י המשיבות צריכות להתברר במשפט עצמו ואין לחרוץ את דין התביעה לכשלון על פיהן בשלב טרומי זה בטרם התבררו העובדות הצריכות לשמש להן יסוד.
ה. לענין העילה החוזית - הטענה היא שמדובר בהפרת חוזה ע"י המדינה. ההפרה הנטענת היא מסירת העתקי התוכנית ע"י המדינה למשיבות האחרות. אין טענה שההסכם נעשה בכתב. להיפך, נטען שהוא נעשה בע"פ ואין מקום לטענת המדינה כי המערערים לא קיימו אחרי מצוות תקנות סדר הדין האזרחי באי צרוף מסמך מהותי במשפט. אם מתכוונת המדינה בטענה זו לכך שמקור העילה החוזית יכול להמצא רק במסמך מסויים שהמדינה הגישה, הרי אי קיום אחרי הוראת התקנה אינו מחייב דווקא את הסנקציה הקיצונית של מחיקת התביעה כאשר המעוות תוקן והמסמך נמצא כבר בפני ביהמ"ש אחרי שהוגש ע"י המדינה. ביהמ"ש קבע באמירה סתמית שכתב התביעה אינו מגלה עילה חוזית אך למעשה הענין כולו טעון לבון עובדתי כך שאין לפסוק סופית כבר בשלב זה כי עילה זו חסרת יסוד.

ו. אשר לעילה של עשיית קשר ולא במשפט - יש יסוד לטענת המשיבות כי עילה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם העילה החוזית. היא גם אינה יכולה להתקיים בד בבד עם עילה עפ"י חוק זכויות יוצרים. ברם לעילה של עשיית קשר ולא במשפט יש מקום, לכאורה, כעילה חלופית לשתי העילות האחרות. טוענות המשיבות כי עילה זו אינה קיימת כאן משום שאין פגיעה בזכות קניינית של המערערים. אם כוונתן לכך שלפי המסמך שצורף לא נותרו למערערים כל זכויות לגבי השימוש בתוכניות הרי ענין זה טעון לבון עובדתי, ואם הכוונה לכך שללא פגיעה קניינית לא קיימת עילה כזו, הרי הדבר אינו נעלה מספק. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי.
ז. באשר להוצאות - ב"כ המשיבה הראשונה טען כי מאחר והמשיבה לא ביקשה את מחיקת התביעה ואף לא התנגדה לתיקונה אין לחייבה בהוצאות הערעור. אכן, היה בכך שיקול לפטרה מהוצאות אלמלא התנגדה לקבלת הערעור. משהערעור התקבל חרף טענות ההתנגדות שלה חייבת גם היא בהוצאות כיתר המשיבות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מיכאל כספי למערערים, עו"ד דן יקיר למשיבה הראשונה, עו"ד עזרא קסירר למשיבה השניה, עו"ד גב' נעמי ליבנה למדינת ישראל. 10.3.87).

ע.א. 425/86 - פרוספר ואיילה פחימה נגד עליזה כהן ואח'

*עיקול מקרקעין כאשר אלה נמכרו וטרם נרשמו ע"ש הקונה (הערעור נדחה).

הטענה היחידה שהעלה ב"כ המערערים (הקונים) נגד הטלת עיקול על המקרקעין הנדונים לטובת הערבים (המשיבים) היא שבינתיים הפכו הקונים לחוכרים (במקום המוכרים) ואין לעקל את רכושם של הקונים כחובם של המוכרים. הערעור נדחה. כל עוד לא נרשמה עסקה במקרקעין על שם הקונה, ובאין הערת אזהרה מטעם הקונים, יכול נושה לקבל עיקול להבטחת סילוק חובו מאת המוכרים. בענייננו, משנתגלה שבטעות אישרה חברת שיכון ופיתוח שניתן לחתום עם הקונים על חוזה חכירה (אישור שהיה צריך להיות כפוף לסילוק המשכנתא שרבצה על הנכס) וכי בטעות - עקב מכתב זה - נחתם חוזה חכירה עם הקונים, עוכבו הליכי העברת הזכויות לפי הסכם היסוד ע"ש הקונים והזכויות בדירה נותרו רשומות ע"ש המוכרים עד היום. לאור אי ביצוע רישום ההעברה מותר לבצע את העיקול כפי שהוחלט בתובענה שבין הערבים לבין המוכרים. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לפצל בין הזכויות "שנותרו" למוכרים על פי חוזה המכר עם הקונים, שאותן ניתן לעקל לדעת ביהמ"ש המחוזי, לבין הזכויות על פי חוזה החכירה שנחתם עם הקונים עקב הטעות דלעיל, ואשר אותן, לדעת ביהמ"ש המחוזי, אין לעקל. לפי החוזה כלל לא נותרו למוכרים כל זכויות. ברם, העיקול מוטל כפי שנקבע בתביעה בין הערבים למוכרים על כל זכויות החכירה של המוכרים שעודן עומדות בעינן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ד. לייבוביץ למערערים, עו"ד מ. כהן למשיבים. 8.3.87).

ע.א. 423/86 - פייבל אורי קוטלג' נגד בלהה קוטלג'

*סמכות דיון בהחזקת ילדים כאשר הוגשה תביעה קודמת לבי"ד רבני והתעוררה שאלה אם התביעה עדיין קיימת (הערעור נתקבל).

בתחילת 1984 הגישה המשיבה (להלן: האשה) לביה"ד הרבני תביעת גירושין נגד המערער (להלן: הבעל). ביה"ד הרבני דן בתביעה ופסק לאמור "אין מקום לחייב את הבעל במתן גט, כי אם אדרבה מן הראוי שהאשה תעשה לפחות נסיון לשלום בית ואשר לבעיות שביניהם עליהם לפנות לייעוץ נישואין". לאחר מספר חודשים פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות והחזקת הילדים. הבעל פנה לאחר מכן לביה"ד הרבני בתביעה לשלום בית והחזקת הילדים בציינו כי ביה"ד ציווה על האשה לעשות לשלום בית ומשלא עשתה כן ומכיוון שתביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת מתבקש ביה"ד לפסוק בתביעתו שלו. בהפתח הדיון טענה האשה לחוסר סמכות ביה"ד הרבני בתביעה להחזקת הילדים. לטענתה, תביעתה שלה לגירושין נסתיימה וכל שנותר
הוא תביעתה האחרת בפני ביהמ"ש המחוזי למזונות והחזקה ועל כן אין ביה"ד הרבני מוסמך לדון בתביעת ההחזקה. ביה"ד הרבני פסק כי ימשיך לדון בתביעת הבעל ועל כך הגישה האשה ערעור לביה"ד הרבני הגבוה. לפני שניתן פסה"ד של ביה"ד הרבני הגבוה פסק ביהמ"ש המחוזי כי הוא מוסמך לדון בתביעת ההחזקה ועל החלטה זו הוגש הערעור. לאחר שניתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי נפסק הדין ע"י ביה"ד הרבני הגבוה בערעור האשה. בפסק דין זה נפסק כי תיק הגירושין אינו סגור. ביה"ד הרבני הגבוה מציין כי בהחלטת ביה"ד הרבני האיזורי נשוא הערעור ניתן לראות שאם כי כתבו שאין לחייב את הבעל במתן גט הרי הפנו את הצדדים ליועץ לענייני נישואין ומכאן שלא חתכו את בעיית הגירושין סופית אלא השאירו אפשרויות נוספות. אם כך הרי שתיק הגירושין איננו סגור ויש לביה"ד הרבני סמכות לדון בתביעת הבעל להחזקת הילדים. המחלוקת בביהמ"ש העליון הינה אם תביעת הגירושין שהגישה האשה עדיין קיימת או שמא אין היא קיימת עוד. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נתקבל.
השאלה אם פסה"ד שניתן בתביעת הגירושין של האשה "סגר" וסיים את התיק אינה פשוטה כלל ועיקר. פסה"ד משתמע לשתי פנים ועל כן החלטת ביהמ"ש המחוזי שפרש את הפסק כסוגר את התיק היה לה על מה שתסמוך. דא עקא, שבינתיים הבהיר ביה"ד הרבני הגבוה את חוסר הבהירות, פרש את הפסק וקבע כי תיק הגירושין עדיין פתוח. אילו פסק דין זה היה לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי אף הוא היה פוסק שהתיק פתוח. כיוון שכך, התוצאה אינה צריכה להיות שונה כאשר מדובר בביהמ"ש העליון בדיון בערעור לאמר שפסק הדין של ביה"ד הרבני הגבוה הוגש בהסכמה. שאלה היא על פי אלו אמות מידה יש לקבוע אם תיק הגרושין פתוח הוא או סגור, אך אין צורך להכריע בשאלה זו שכן אפילו לפי אמות המידה "האזרחיות" השאלה אינה נקייה מספקות ומשהובהר הדבר ע"י ביה"ד הרבני הגבוה בהחלטה סופית, שלא הותקפה בבג"צ, כי אז המכלול הכולל של המצב המשפטי הוא שהתיק עדיין פתוח. לפיכך דין הערעור להתקבל ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין תביעת ההחזקה מתבטל.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד מ. קטן למערער, עו"ד גב' ש. רוקח למשיבה. 9.3.87).

ע.א. 287/86 - פייבל מלמד נגד אוה שלם

*תביעת סכומים מחשבון המנוח בטענה שניתנו לתובע במתנה (הערעור נדחה).

המערער הגיש בביהמ"ש המחוזי תובענה להצהיר שהכספים שהמנוח אהרן ארליך הפקיד בחשבון בבנק לאומי בתל אביב על שמו של ארליך הם כספים שהמערער זכאי בלעדית לבעלות עליהם. החשבון נפתח בשנת 1972. במרץ 1974 עשה המנוח יפוי כח נוטריוני לזכות המערער בו נאמר כי "בא כוחי יכול לחתום על כל שיק... על מנת לאפשר לו למשוך כספים בכל עת שירצה מחשבוני זה.. הנ"ל יכול למשוך כספים מחשבוני הנ"ל לשימושו הפרטי, ולהשתמש בכספים אלה כאוות נפשו וכראות עיניו.. ורשות להשתמש בכספים אלה נתנה לבא כוחי הנ"ל ללא כל תמורה ממנו אלא כעזרה כספית ממני...". המערער טען לזכותו בכספי החשבון בהתבססו על שתי עילות: שבשנת 1972 נתן לו המנוח מתנה בהסכם בעל פה שנעשה בין השניים; שיפוי הכח הנ"ל הוא התחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5(א) לחוק המתנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי לא [תן אמון בגירסת המערער לגבי קיום הסכם מתנה בין השניים משנת 1972 ובכך אין עילה להתערב. ברם, גם על יסוד המסמכים שהוצגו אין המערער יכול לזכות מבחינה משפטית. אין מתנה מוגמרת לפי סעיף 2 לחוק המתנה אלא בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל. כל עוד לא ניתנה למערער הזכות למשוך כספים מן החשבון לא היתה הקנייה ומכאן שעילתו הראשונה של המערער, המתבססת על נתינת מתנה בשנת 1972, דינה להיכשל. אשר לעילה המבוססת על יפוי הכח - נכון שלא
הלשון המדוייקת של המסמך נשוא התביעה היא הקובעת ואין אף צורך שהנותן ינקוט במסמך לשון "מתנה" או "התחייבות". העיקר הוא שמלשונו של המסמך עצמו יהיה ברור שהנותן מתחייב להעניק למקבל מתנה. המסמך שלפנינו אינו חד משמעי. הוא אמנם מתיישב עם מתן מתנה אך הוא גם מתיישב עם הסדרים משפטיים אחרים, כגון שהמקבל רשאי לעשות שימוש בכספים אם וכאשר הוא יזקק להם ומכאן שהמערער לא יוכל לזכות גם בעילתו השניה. לא נטען שמדובר ביפוי הכח בשליחות שזכותו של המערער תלויה בביצוע נושאה כאמור בסעיף 14 לחוק השליחות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד דן ז'בוטינסקי למערער, עו"ד ו. פרוינד למשיבה. 2.3.87).

ע.א. 233/86 - חננאל לוי נגד אסנת לוי ואח'

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שלושת ילדיו הקטינים בסכום על 300 דולר לחודש שהיו בעת פסיקת המזונות בפברואר 1986 450 ש"ח. כן חוייב בתשלום עבור מדור ילדיו 150 ש"ח לחודש ובסך הכל כ- 600 ש"ח לחודש. ביהמ"ש הורה גם כי סכום זה יתעדכן מדי חודש לפי מדד המחירים לצרכן וכן כי האם תקבל את תשלומי הקצבאות מן המוסד לביטוח לאומי. הערעור נתקבל בחלקו.
המערער עובד כטרקטוריסט שכיר והשתכר בעת הדיון בביהמ"ש, באוקטובר 1985, כ-584 שקלים נטו. האם עבדה כחדרנית במלון הילטון ושכרה היה כ-520 שקל וכן סכום של כ- 30 שקל דמי שתיה. ביהמ"ש ציין כי לאב אפשרות להשכיר בית פנוי שלו במושב שבעבר הושכר תמורת סכום שבין 120 עד 180 דולר לחודש וכן היתה לו אפשרות לקבל הכנסות מפרדס ומאדמה אחרת. המדובר בילדים הזכאים למזונות מדין צדקה ולצורך זה שווים האב והאם. ניתן לצאת מתוך הנחה כי גם האב וגם האם חייבים לתרום חלקם למזונות הילדים הקטינים ואת המדור יש לראות כחלק מן המזונות. ניתן היה להביא בחשבון שלאב השתכרות בכח כלשהי מעל להשתכרות הידועה שלו כאמור, אך שיעורה של השתכרות זו איננו מוגדר ואיננו ברור. מכל מקום צריך להשאיר בידי המערער סכום שנותן לו אפשרות לכסות את צרכי מחייתו והסכום שחוייב בו עולה על השיעור הידוע שהוא מרוויח נטו. לאור סך הכל ההכנסות של ההורים וחלוקת המשאבים שביניהם יש להשתית את קביעת שיעור המזונות על יסוד השיוויון בין ההורים תוך כדי הבאה בחשבון שהכנסת האם קטנה יותר מהכנסת האב ואין לה גם אפשרות להוסיף על הכנסתה, בכל הנסיבות יש להעמיד את סכום המזונות ליום פסה"ד בביהמ"ש העליון על סך 500 ש"ח וסכום זה כולל גם תשלום עבור המדור ויתעדכן אחת לשלשה חודשים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין צאירי למערער, עו"ד יעקב אריאב למשיבים. 11.3.87).

ע.א. 299/85 - נתן גלבמן נגד יהודה יעקובי

*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).

המשיב נפגע באוגוסט 1980 בתאונת עבודה בעבדו בשירותו של המערער. אין חולקין על חבותו של המערער בתשלום נזקי המשיב והשופט המחוזי פסק שהמערער חייב לשלם למשיב סכום של 6,000,000 שקלים ישנים בצירוף שכר טרחת עו"ד של 900,000 שקלים ישנים. סכום הפיצויים כשהוא משוערך להיום מגיע ל- 17,000 שקלים חדשים. הערעור על גובה סכום הפיצויים נתקבל.
לכתב התביעה צורפו שתי תעודות רפואיות: האחת קבעה למשיב נכות צמיתה בשיעור %20 בתחום השמיעה והאחרת קבעה לו נכות צמיתה בשיעור %30 בתחום הנפש. המערער לא הביא ראיות רפואיות. השופט שוכנע כי מסקנתם הרפואית של המומחים היתה נמהרת וכי הגזימו הגזמה רבה בהערכת נזקו של התובע. עוד שוכנע השופט כי
הכנסתו של המשיב לאחר התאונה עולה ריאלית על השתכרותו בעת הפגיעה. לענין הנזקים הרפואיים ציין השופט שהמוסד לביטוח לאומי לא קבע למשיב אחוזי נכות בכלל ונראה שהצליח לאחר התאונה להוריד את הפרופיל הרפואי שלו בטענות שווא. מסתבר כי המומחים הרפואיים בססו את מסקנותיהם על דברי המשיב אך הפרטים כפי שנמסרו להם לא היו נכונים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הפגיעות הצמיתות שנפגע התובע, אם בכלל, פחותות בהרבה ממה שתואר בחוות הדעת הרפואיות. לפי ממצאי ביהמ"ש יוצא שהמשיב לא היה מסוגל לעבוד לכל היותר חודשיים כשהמערער שילם לו שכרו של חודש אחד מתוכם. לאחר מכן החל לעבוד בעיריה ויש לו גם הכנסות נוספות. צדק המערער בטענתו כי הסכום שנפסק הוא מופרז. לא הוכח שנגרמה למשיב נכות צמיתה ולא היה מקום לפסוק למשיב סכום ניכר בעד הפסדי ההשתכרות. הסכום שנפסק גבוה עד כדי הצדקת התערבות ביהמ"ש שלערעור ויש להעמידו על מחציתו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד דוד גנור למערער, עו"ד מ. גלעד למשיב. 10.3.87).

ע.א. 75/84 - מדינת ישראל נגד סימור בע"מ

*פיצויים לפי חוק פיצוי מפוני סיני (התיק הוחזר לועדת ערר).

זהו ערר על החלטת ועדת הערר לפי חוק פיצוי מפוני סיני. אין חולק שהמשיבה לא הוכיחה קיומם של התנאים המכשירים שהיו מזכים אותה לפיצוי מכוח הוראות החוק אך ועדת הערר החליטה לפסוק למשיבה פיצוי חלקי מאחר והיא רואה שמן הצדק לעשות כן, וזאת בהסתמך על סעיף 36(4) לחוק פיצוי מפוני סיני. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לועדת הערר לדיון נוסף.
חוק פיצוי מפוני סיני לא התיימר לפצות את תושבי ישראל בדרך כלל על תוצאותיו והשלכותיו הכלכליות של הפינוי, אלא הוחק כדי לאפשר מתן פיצוי לאנשים מוגדרים והם אלה שפונו מסיני עקב הסכם השלום. ועדת הערר היתה ערה לכך ולכן פעלה עפ"י סעיף 36(4) לחוק הנ"ל. אשר ליישום סעיף זה הרי בעבר לא נהג ביהמ"ש העליון להתערב במקרים בהם הופעלה הוראת החוק לפי שיקול דעת ועדת הערר. אולם, עם זאת, יש להקפיד על כך שההחלטות לא תהיינה מקריות ושרירותיות, שהרי אחרת תעלה בצדק הרגשת קיפוח מצד מי שלא זכה לפיצוי לפי סעיף זה למרות שעניינו לא היה שונה מעניינו של מי שזכה בכך. מתחייבת בחינה וראיה השוואתית של המקרים בהם הופעלה הסמכות והמקרים בהם היא סורבה. על כן יש להחזיר את התיק לועדת הערר כדי שזו תתן דעתה לשאלה אם הפעלת הסמכות במקרה דנן מתיישבת עם ההחלטות האחרות של הועדה לפי סעיף 36(4) המתייחסות לנסיבות זהות או דומות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למערערת, עו"ד שלמה שפיר למשיבה. 21.3.87).

ע.א. 494/86 - דניאל הופר נגד החברה הישראלית לביטוח אשראי

*הארכת מועד להפקדת ערבון (דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון ודחיית בקשה להארכת מועד).

בעקבות הגשת ערעור בתיק זה נשלחה למערער הודעה על קביעת ערבון ונקצבו לו 30 ימים. כחלוף 85 ימים פנה המבקש לביהמ"ש וביקש להפקיד את הערבון אך הערבון לא קובל ומכאן הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה והערעור נדחה עקב אי הפקדת ערבון. בבקשתו העלה המערער טענה משפטית בעלת אופי מקדמי. לפי הטענה, ההודעה על קביעת הערבון נקבעה ע"י המזכיר הראשי והוא איננו בגדר "בית משפט" במשמעות מונח זה בתקנות. ביהמ"ש מוסמך לקבוע מועדים אך לא פקידיו ומשום כך המועד שנקבע אינו מחייב. טענה זו אין לקבל. החובה המוטלת על המערער לערוב להוצאות המשיב קבועה בתקנות, כאשר אחת התקנות מסמיכה את הרשם לקבוע את סכום הערבון ואת המועד להפקדתו, ותקנה אחרת מורה כי פעולות אלה יכול שיעשה המזכיר הראשי או סגנו.
מכאן שהמזכיר הראשי מוסמך לקבוע עפ"י התקנות הן את גובה הערבון והן את המועד להפקדתו, ומועד הנקבע ע"י המזכיר הראשי מחייב כמו כל מועד הנקבע עפ"י החלטת ביהמ"ש.
לעצם הענין, טוען המערער כי עם קבלת ההודעה על קביעת הערבון פנה לבנק וביקש להכין לו ערבות בנקאית אך בשל תקלה בבנק לא הוכנה הערבות. בשל עומס עבודה ושירות מילואים לא השגיח המערער כי הערבות לא הגיעה מהבנק וכשהתברר לו הדבר פעל לקבלתה ושלח אותה למזכירות ביהמ"ש. לא אחת נאמר ונפסק שמועדים הנקבעים ע"י ביהמ"ש מחייבים והארכת מועד אינה נעשית כדבר שבשיגרה גם בנסיבות בהן אין צורך בטעם מיוחד. האחריות להפקדת ערבון מוטלת על המערער ואם מבקש הוא להפקיד ערבות בנקאית במקום ערבון כספי עליו לפעול להשגתה בבנק. אין בעל דין יכול לפטור עצמו מן האחריות להפקדת הערבון בפנייה לבנק להכין את הערבות ובישיבה בחיבוק ידיים עד להגעת הערבות לתעודתה. בדרך זו נהג המבקש ומחדלו אינו מצדיק הארכת המועד. זאת ועוד, יש ליתן משקל גם למידת האיחור. המערער טוען שיש לבדוק בענין זה את מאזן הנזיקים של הצדדים ולפסוק בהתאם לכך אך אין תימוכין לגישה זו. בהארכת מועדים סובבים הכללים בעיקר סביב השאלה אם התקיימו נסיבות שלא היו בשליטת בעל הדין. בענייננו אין ספק כי האיחור נגרם בעטיו של המערער ובנסיבות שהיו בשליטתו. לפיכך יש לדחות את הבקשה להארכת המועד והתוצאה היא שדין הערעור להדחות מחמת אי הפקדת ערבון.

(בפני: הרשם צור. המערער לעצמו, עו"ד ר. גיסמר למשיבה, 4.3.87).

ע.א. 803/85 - ראמו ברזילאי נגד שושנה ועוז ברזילאי

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער חוייב במזונות המשיבים, אשתו וילדם הקטין. הערעור מופנה נגד עצם החיוב במזונות ונגד שיעור המזונות. הערעור נדחה. הטענה הראשונה עניינה מערכת החישובים שהביאה את ביהמ"ש המחוזי למסקנתו ובענין זה אין בטענות המערער מאומה מאחר וביהמ"ש התייחס במסקנתו לנתונים העובדתיים כדין. טענה שניה התייחסה לגישתו של השופט לבעלי הדין. זו טענה שיש בה מעין טענת פסלות כלפי השופט שדן בענין וטענה כגון זו צריך היה להשמיע בשלב הדיוני המתאים ואין להעלותה בשלב הערעור בלבד. אולם, עיקרו של דבר, אין בחומר כדי לבסס טענה זו בצורה כלשהי. אם מדובר על הכרעות שיפוטיות בהחלטות ביניים או בהתייחסות של ביהמ"ש לראיות אלו או אחרות, הרי אלו נושאים שיש לבחון אותם בערכאת הערעור עפ"י אמות מידה המתייחסות לגוף ההחלטה. החלטה בניגוד לעמדתו של בעל דין אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פסילת השופט.
טענה אחרת עניינה משכנתא על הדירה שבה מתגוררת האשה עם בנה הקטין. האשה שילמה את מלוא המשכנתא וביהמ"ש בקובעו את סכום המזונות הביא בחשבון שעל הבעל לשאת, במסגרת החישוב שערך ביהמ"ש, בחלק מתשלום המשכנתא. טענת המערער היא כי איננו גר בדירה ולאשה יש מדור, שהרי זו הדירה בה היא גרה עם בנה, ועל כן אין לחייב אותו בתשלום המשכנתא כולה או מקצתה. טענה זו בטעות יסודה. הבעל חייב להבטיח מדור לאשתו. המדור בנוי, בין היתר, על כך שהאשה תשלם את התשלומים המתחייבים מן ההחזקה בדירה ואם בני הזוג נכנסו בשעתו להתחייבות לתשלום משכנתא, הרי המשך תשלום המשכנתא הוא האמצעי הנדרש להבטחת המדור. על כן רשאי היה ביהמ"ש לכלול נתון זה בין חישוביו לצורך קביעת המזונות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עזרא אושרי למערער, עו"ד שלמה שגב למשיבים. 23.2.87).

ע.א. 20/86 - סמדר ברנר נגד דן ברנר

*סמכות לדון בענייני מזונות לאחר שהוגשה תביעה לבי"ד רבני (הערעור נדחה).

בתביעת מזונות של המערער נגד המשיב הועלה ענין תביעת הגירושין וכריכת המזונות בה כפי שהוגשה ע"י המשיב לביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תביעת הגירושין שהוגשה לביה"ד לפני שהוגשה תביעת המזונות של האשה בביהמ"ש היתה כנה וענין המזונות נכרך בה כדין ובכנות. הערעור נדחה. כאשר מוגשת תביעת גירושין לביה"ד הרבני ונכרך בה ענין המזונות ומאידך מוגשת תביעת מזונות בביהמ"ש המחוזי, אין בהגשת תביעת הגירושין כשלעצמה כדי למנוע את הדיון באותה סוגיה בביהמ"ש המחוזי אלא אם תביעת הגירושין כנה וענין המזונות נכרך בה כדין ובכנות. בענייננו נתקיימו היסודות הדרושים השוללים אפשרות הגשתה של תביעת מזונות מאוחרת יותר בביהמ"ש המחוזי. מדובר בסכסוך ממושך שבעבר כבר גרם לפרוד מוסכם בין בני הזוג ונסיון בני הזוג להשלים ולחיות מחדש בצוותא עלה על שירטון. משמע, כוונת הפירוד עברה כחוט השני ביחסיהם של בני הזוג במשך תקופה לא מועטה. בתביעת הגירושין לא ניתן היה אלא לראות תוצאה נגזרת ממערכת היחסים שנוצרה בין בני הזוג לאורך תקופה ממושכת. בנסיבות אלה יכול היה ביהמ"ש המחוזי להסיק כפי שהסיק, כי תביעת הגירושין היתה כנה וענין המזונות נכרך בה כדין ובכנות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן ש. שילה למערערת, עוה"ד דב י. ישראלי ורפי כריסטוף למשיב. 22.3.87).

ב.ש. 200/87 - מדינת ישראל נגד חיים פרי

*שחרור בערובה (פגיעות במתלוננת - גרושתו של הנאשם) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

נגד המשיב נפתח תיק עקב תלונה שהגישה גרושתו המתגוררת ביחד עם ילדיה בנפרד מהמשיב בעפולה. המשיב נהג לבקר אצל המתלוננת באמתלא שרצונו לראות את ילדיו וניצל ביקורים אלה על מנת להתאנות לגרושתו בדרכים שונות. בעבר הורשע כבר באינוס גרושתו, ובמקרה דנן גם נתגלו על גופה של המתלוננת חבלות. חרף האמור ציווה ביהמ"ש לשחרר את המשיב בערבות ובתנאי שלא יכנס לעיר עפולה ולא לביתה של המתלוננת כל עוד לא נסתיימו ההליכים נגדו. זאת מתוך נימוק שביהמ"ש לא היה בטוח כי החומר המונח לפניו יוכל להספיק לצורך ההרשעה. הערר נתקבל.
בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בשיקולי הערכאה הראשונה בנושא שחרורים ומעצרים, כאשר אלה עומדים באמות המידה שנקבעו בהלכות השונות. במקרה דנן, קיימת עדות המתלוננת כפי שנרשמה מפיה ע"י החוקר, קיימת תעודה רפואית באשר לפגיעות במתלוננת, ובנוסף לכל אלה מצבה הנפשי של המתלוננת כפי שנראתה בעת שהופיעה במשטרה לצורך הגשת התלונה. קשר לומד שחומר זה במצטבר אינו מלמד על תשתית ראייתית המסבכת את המשיב לכאורה במעשה העבירה. המתלוננת לא הגישה תלונה מיידית אלא לאחר שלושה ימים ועקב כך הגיע ביהמ"ש למסקנה שאין זה בטוח לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ברם, המתלוננת הסבירה את שתיקתה באותם ימים והסבר זה נשמע משכנע בשלב זה. משמעות הדבר שהמשיבה הצליחה להניח תשתית ראייתית המתיישבת עם גירסת התביעה. המשיב לא ניסה לסתור חומר זה והשאיר את הבהרת עמדתו לשלב שמיעת ההוכחות. למשיב גם הרשעות קודמות רבות. מדובר בעבריין אלים המטיל את מוראו לא רק על המתלוננת כי אם על הציבור שבא במגע עמו. כל העונשים שהוטלו על המשיב בגין המעשים בעבר לא הרתיעוהו ואין להקל ראש בפחדיה של המתלוננת מהצפוי לה ממנו. סיכומם של דברים, לא רק חומרת העבירה מצדיקה את המעצר אלא גם עברו המכביד של המשיב. המצב הזה מחייב הגנה על שלום הציבור ובמיוחד על שלומה של המתלוננת. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חלימה. 2.3.87).

מ"ח 12/85 - יהושע בן ציון נגד היועץ המשפטי לממשלה

*טענה שנתגלו ראיות חדשות לצורך משפט חוזר (בקשה לקיום משפט חוזר - הבקשה נדחתה).

המבקש, שהיה מנהל בנק ארץ ישראל בריטניה, הורשע בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות לפי חוק העונשין ולפי פקודת הבנקאות. ההרשעה היתה מבוססת על עיסקאות שעשה המבקש עם בנקים בשוויץ, כאשר העביר לשם כ- 47 מליון דולר על מנת שאלה יתנו הלוואות לחברות של קבוצת ויליאמס שהיתה גם בעלת בנק ארץ ישראל בריטניה. גירסאותיו של המבקש באשר לעיסקאות הנדונות לא התקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי וכן נדחו בערעור לביהמ"ש העליון. בעקבות תביעת מפרק הבנק נגד שני הבנקים בשוויץ, הנאמר בכתבי התביעה, הנאמר בכתבי ההגנה והפשרות שהושגו, טוען המבקש כי נתגלו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את התוצאה במשפטו. לפיכך הגיש בקשה לקיומו של משפט חוזר. הבקשה נדחתה. השופטת נתניהו בפסק דינה סקרה אחת לאחת את העובדות הנטענות ע"י המבקש כעובדות חדשות שיש בהן כדי להשפיע על תוצאת משפטו והגיעה למסקנה שבחלקן אין העובדות חדשות והיו ידועות, או היו יכולות להיות ידועות, למבקש כבר בעת הערעור במשפטו, ומכל מקום אין בעובדות אלה ובעובדות אחרות כדי לשנות מן התוצאה שבמשפט. לפיכך נדחתה הבקשה למשפט חוזר.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד י. אלון למבקש, היועץ המשפטי למשיב. 3.3.87).

בג"צ 235/86 - חברת חשמל למחוז ירושלים בע"מ נגד שר האנרגיה והתשתית וחברת החשמל לישראל בע"מ

*דרישה שחברת החשמל הישראלית תוזיל את החשמל לחברה הירושלמית

(העתירה נדחתה).

העותרת ביקשה להורות לשר האנרגיה כי יפעיל סמכותו עפ"י הוראות זכיון חברת החשמל לישראל שהוענק למשיבה השניה כדי שזו תוזיל את מחיר החשמל הנרכש ע"י העותרת בשיעור שימנע הפסדי העותרת ועל מנת להבטיח לעותרת את רווחיה עפ"י הקבוע בסעיף 31 לזכיונה המהווה נספח לפקודת החשמל (ירושלים). טענת העותרת היא כי מכח זכיונה שומה על השר לאפשר את פעילותה בדרך רווחית. העותרת קונה מהמשיבה השניה למעלה מ- %90 מהחשמל שהיא מספקת לפי תעריפים שנקבעים ע"י השר והיא אומרת שבקביעת תעריפים אלה אין המשיב מביא בחשבון את הגורמים של הפסדי זרם ברשת, תחזוקת הרשת וכו'. עוד טוענת העותרת שבקביעת התעריפים מצד השר מצר השר את צעדיה מנימוקים שאינם לענין. העתירה נדחתה.
השר מינה ועדה מקצועית של מומחים ובחוות דעתה נקבע שהתעריף שלפיו רוכשת העותרת חשמל מהמשיבה השניה מבוסס על תחשיב כלכלי נאות וצודק, וכי מחיר זה היה מותיר לעותרת מרווח מספיק לכיסוי עלויות שיווק החשמל אילו פעלה ביעילות כלכלית וטכנולוגיה סבירה. הועדה מצביעה על ההפסדים התפעוליים של העותרת הנובעים מייצור עצמאי בלתי יעיל ואיבודי אנרגיה בשיעור גבוה ביותר ובלתי נסבל. המשיב היה רשאי לאמץ את מסקנות הדו"ח של הועדה. לפיכך דין העתירה להדחות מבלי צורך לדון בשאלות המשפטיות שהתעוררו. לצורך פסק דין מוכן בג"צ להניח, מבלי לפסוק, שהיתה לעותרת עילה משפטית לפנות לבג"צ בעתירה זו.