תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 10

ע.א. 42/84 - אריה גרינברג ואח' נגד פקיד שומה רחובות

*גובה שומת מס הכנסה לפי מיטב השפיטה בעקבות
פסילת ספרים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערערים הינם אחים המנהלים במשותף קונדיטוריה ברחובות. לגבי שנת המס 1979 הצהיר כל אחד מהם על הכנסה של 23,000 שקל. פקיד שומה פסל את ספרי המערערים בשל אי רישום תקבול והוציא שומה לפי "מיטב השפיטה" לפיה היתה הכנסת כל מערער מן העסק הנ"ל 60,000 שקל באותה שנה. המערערים ערערו על השומה וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בחלקו והעמיד את שומת המערערים על 44,000 שקל כל אחד. ביהמ"ש ציין כי אינו מסכים עם עמדתו של אף אחד משני הצדדים. גם המערער וגם המשיב לא סיפקו לו אמת מידה לפיה ניתן לקבוע שומה שתהיה קרובה לאמת. לבסוף ביסס ביהמ"ש את החלטתו על חשבונות החשמל של הקונדיטוריה בהשוואה לחשבונות חשמל של קונדיטוריות אחרות ורמת ההכנסות של הללו עפ"י השומות שנערכו להן. ביהמ"ש ציין כי אין בקביעה זו חישוב מדוייק כלשהו אלא שהוא קובע כי שומתו של המשיב והצהרת המערער אינן יכולות להשאר על כנן והשוואת הכנסת המערערים עם זו שנתקבלה על דעת המשיב במקרים אחרים היא הניחוש הטוב ביותר. הערעור הנגדי נתקבל.
ב. אין המערערים חולקים על החלטת פקיד שומה שאין לקבל את ספרי החשבונות שלהם כנכונים וכמשקפים את מצב הכנסתם כהוויתו. מכאן נובע כי חובת הראיה ששומתו של פקיד השומה עפ"י מיטב שפיטתו הינה מופרזת היתה מוטלת על המערערים. נטל ראיה זה הינו כבד ולמעשה חובה היתה על המערערים להראות כי הערכת פקיד השומה היתה שרירותית או מופרכת מעיקרה. כאשר פקיד השומה פועל לפי מיטב השפיטה לא נשאר לשופט אלא לאשר את השומה, בלתי אם יעלה בידי הנישום להוקיעה כשרירותית או כמופרכת מעיקרה או כבנויה על הנחות של עובדות או משפט המוטעות ביסודן. ביהמ"ש לא היה רשאי להמיר את שיקול דעתו של פקיד השומה בשיקול דעתו הוא, ובמיוחד כאשר גם הערכתו שלו מבוססת למעשה על "ניחוש" כאמור בפסק הדין. בהעדר ספרים תקינים רשאי היה פקיד השומה להשתמש ב"מיטב שפיטתו", ואין עליו החובה להוכיח ששומתו מדוייקת לחלוטין. כאשר פקיד השומה מוסיף על ההכנסה המוצהרת, לפי מיטב השפיטה, מן הדין כי שעור התוספת יהא סביר ולא יהא מופרז, אבל אין הכרח שגם לגבי שיעור זה יהיה בידו חומר ראייתי נפרד ונוסף. היסוד הראייתי המצדיק את עצם הוספת התוספת, מטבע ברייתו מחייב קביעת התוספת בשיעור כלשהו.
ג. בענייננו הצליח פקיד השומה להראות, לכאורה, כי קבע את שומתו בצורה סבירה. לביסוס השומה העיד מפקח מטעם פקיד השומה שערך ביקורת בקונדיטוריה של המערערים והתרשם כי תנועת הקונים בעסק ערה מאד. כמו כן נוכח לדעת כי מוכרים במקום גם משקאות קלים שאינם נרשמים כלל בספרים. הוא לקח בחשבון את צריכת כל החומרים במקום וערך השוואה בין קונדיטוריה זו לבין קונדיטוריות אחרות מאותו סוג ועל סמך כל אלה הגיע אל הערכתו. השופט דלמטה התעלם מתאור זה של דרך פעולת המשיב, תוך שסבר, כנראה, בטעות, כי חובה היתה על פקיד השומה להצדיק את שומתו על ידי תחשיבים מפורטים ומדוייקים. ביהמ"ש ביסס את הכרעתו על רווחים של קונדיטוריות שונות לעומת כמות החשמל שצרכו ואולם לא הוכח כלל ועיקר כי ניתן לקבוע מכנה משותף בין צריכת החשמל לבין גובה ההכנסות. תצרוכת החשמל אינה יכולה להיות מודד בקביעת הכנסה וזאת בין היתר מהטעם שיש שוני בתצרוכת החשמל בין תנור בעל הספק גבוה לבין תנור בעל הספק נמוך וכדומה. מכאן שהמערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ועל ביהמ"ש לקיים את השומה שאינה נראית על פניה שרירותית ובלתי סבירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטת - השופט בך. עו"ד ח. לוינגרלמערערים, עו"ד עוזי חסון למשיב. 14.5.87).

ע.א. 329/84 - פקיד שומה נתניה נגד עו"ד דוד עציון

*פסילת ספרי עורך דין עקב אי רישום תקבול(הערעור נדחה).

א. המשיב ייצג לקוח תושב חוץ בעיסקת רכישת דירה והחוזה נערך ונחתם ביום 4.3.82 במשרדו של עורך דין אחר שייצג את המוכר. ביום 11.3.82 נערכה בקורת של מס הכנסה במשרדו של המשיב. על שלחנו נמצא עותק מהחוזה והוא נתבקש להבהיר את ענין שכרו. הוא מסר כי הלקוח שילם לו 2,700 פרנקים שוויצריים כאשר סכום זה כולל גם את שכרו וגם את מחצית מס הבולים לחוזה. הוא לא ידע מה יהיה הסכום המדוייק של הביול שכן זה אמור היה להיקבע לפי השער ביום הביול וביצוע הביול היה מוטל על ב"כ המערער. על כן, המשיב לא רשם את השיק בספריו והמתין לקבל מעמיתו את הסכום המדוייק של הביול על מנת שיוכל לחשב את החלוקה בין שכר הטרחה וההוצאות וכן להמיר את הכסף למטבע ישראלי בבנק ולרשום את הסכום בספריו. הוא ציין כי את השיק קיבל רק יומיים לפני הביקורת. פקיד שומה פסל את ספריו של המשיב בשל אי רישום התקבול כשבבקורת לא היה כל ממצא שלילי אחר כלפי המשיב. ביהמ"ש האמין למשיב וקבע כי יש לראות בעובדות שתוארו סיבה מספקת אשר לפי סעיף 145ב' לפקודת מס הכנסה צריכה היתה לשכנע את פקיד השומה שאין לפסול את ספרי המשיב. הערעור נדחה.
ב. צודקת ב"כ המדינה שהמבחן לסיבה מספקת הוא המבחן האובייקטיבי, דהיינו התנהגותו של הנישום הסביר. תום לבו של הנישום, טעות בתום לב, רשלנות, הזנחה ברישום, אי ידיעת החוק וכיוצא באלה כשלעצמם אינם מהווים "סיבה מספקת". השופט סבר כי טעות אנושית של המשיב מהווה סיבה מספקת והוא לא בחן את העובדות באמת המידה האובייקטיבית כאמור. אעפ"כ יש לדחות את הערעור ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. את המבחן האובייקטיבי של הנישום הסביר יש לבחון על בסיס הנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. בענייננו השאלה היא מה היה עושה עורך דין סביר בנסיבות הנדונות. לנסיבות הנ"ל מתווספות הנסיבות הבאות: היתה זו פעם ראשונה ויחידה שהמשיב קיבל מטבע זר כשכר טרחה; התקבול היה צריך להירשם בספרים במטבע ישראלי כשהוא מחולק לשכר ולהוצאות בסעיפים נפרדים. במערכת עובדות כזו התנהגות המשיב עולה בקנה אחד עם התנהגותו של עורך דין סביר בנסיבות דומות, והיא עונה גם על המבחן האובייקטיבי. על כן יש לאשר את מסקנות ביהמ"ש המחוזי אם כי לא על פי הנמקותיו.
ג. יש להוסיף לכך כי ההודעה של פקיד השומה, שהיתה נשוא ערעורו של המשיב בביהמ"ש המחוזי, נשלחה על גבי טופס מודפס ומוכן מראש בו נרשמו המלים "אי רישום תקבולים" ותו לא. הטופס יועד לשימוש לשלשה סעיפי חוק שונים והוא נותן תחושה לא נוחה כאילו פקיד השומה לא שקל כלל אם בנסיבות הנדונות היתה סיבה מספקת לפי אמות המידה האובייקטיביות, שלא לפסול את הספרים של המשיב. אכן, המגמה של המחוקק בהוראות הפקודה אינה רק מניעת השתמטות מכוונת מתשלום מס, אלא מטרתה היא ליצור מסגרת אירגונית שתמנע שיכחה, הזנחה ורשלנות. אך כאשר קבע המחוקק שפקיד השומה ישקול אם היתה "סיבה מספקת" הוא התכוון שפקיד השומה אכן יבחן כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. המבחן האובייקטיבי כאמור איננו תלוש מהעובדות ואין לנתק את עובדת אי הרישום במקרה הספציפי מכל יתר העובדות הקשורות לענין. יש להניח שאילו שקל פקיד השומה ענין זה לגופו היה מלכתחילה נמנע מלפסול את הספרים, כשם שניתן להניח שאילולא רצתה המדינה להבטיח שלא ייפגע העקרון של "המבחן האובייקטיבי" לא היתה מערערת כלל. משהונח המבחן האובייקטיבי על מכונו, יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד גב' א. אפעל גבאי למערער, המשיב לעצמו. 8.6.87).

ע.פ. 945/85 - פלוני נגד מדינת ישראל

*בקשה לחזור מהודייה בביהמ"ש ביבוא הרואין(הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשורה של עבירות ובכללן יבוא הירואין מתאילנד, בשבע הזדמנויות שונות, בכמות המגיעה לכדי 15 קילוגרם. במסגרת מו"מ בין פרקליטות המחוז ובין עו"ד מקרין, שהיה סניגורו של המערער בביהמ"ש המחוזי, הוצעה עיסקת טיעון לפיה יצומצם האישום לייבוא סמים ב-7 הזדמנויות והתביעה תוותר על ציון כמויות הסם שיובאו ותטען שמדובר בכמות בלתי ידועה של הסם. עפ"י עיסקת הטיעון תודיע נציגת התביעה, במידה והמערער יודה באשמה המתוקנת, שהמדינה תסתפק בהטלת עונש של שש שנים מאסר על המערער. עפ"י העיסקה הודה המערער באישום המתוקן, אך ביהמ"ש המחוזי השית עליו שבע וחצי שנים מאסר, למרות שהתביעה הודיעה כי היא מסתפקת בעונש של שש שנים מאסר. בערעור מבקש המערער לבטל את הודאתו באשמה, שניתנה כתוצאה מעיסקת הטיעון כאמור. לטענתו, עמד באופן עקבי על היותו חף מפשע גם בשיחותיו עם עו"ד מקרין, ואם בכל זאת הסכים להודות באשמה, עשה זאת רק בשל לחץ שהופעל עליו ע"י סניגורו שהפחידו כי אם לא יקבל את עיסקת הטיעון ולא יודה באשמה, יהיה עליו לצפות להטלת עונש של כ- 15 שנים מאסר. הסניגור ביקש גם גביית ראיות בביהמ"ש העליון ובכלל זאת עדותו של עו"ד מקרין כדי לאפשר לביהמ"ש להשתכנע שאכן דבק המערער בטענתו כי הינו חף מפשע ושהודאתו לא נמסרה מרצונו החופשי. לאחר שמיעת טיעונים מוקדמים החליט ביהמ"ש העליון, בשעתו, לדחות את המשך שמיעת הערעור כדי לאפשר הגשת תצהירים מטעם המערער וכן לאפשר לב"כ המדינה להביא תצהירים שיבהירו את טיבה של עיסקת הטיעון. עתירה חילופית של המערער היתה שאם לא תבוטל ההרשעה יקל ביהמ"ש העליון בעונשו. הערעור נדחה.
ב. עיסקת הטיעון היתה חיובית ביותר מבחינת המערער, וניתן להבין בהחלט מדוע הסניגור המליץ בפני המערער שלא לדחות את העיסקה. הסתבר כי חומר הראיות שבידי התביעה מאד משכנע, נסיעותיו התכופות של המערער לתאילנד מוכחות מדרכונו והודאותיו במשטרה שגם הוקלטו ושבהן הודה ביבוא של כ- 2 ק"ג הירואין בכל אחת מהנסיעות, מכילות פרטים רבים ומדוייקים בדבר האתרים בהם גדל הפרג ומיוצר ההירואין ובדבר אופן רכישת הסמים. כמו כן נמצאה בבית המערער כמות הירואין, נמצא אצלו סכום של כ- 23,000 דולרים וכיוצא באלה עובדות המחזקות את הודאתו. בנסיבות העניין קשה לראות איך יכול היה עו"ד מקרין לעוץ למערער עצה שונה מכפי שעשה.
ג. מתצהירו שר עו"ד מקרין עולה ברורות שהמערער הבין היטב את מהות עיסקת הטיעון, שקל בכובד ראש את יתרונותיה וחסרונותיה והחליט לקבל את הצעת הפרקליטות כאשר סבר כי היא מהווה את הרע במיעוטו. עו"ד מקרין אומר בתצהירו שראה חובה לעצמו להמליץ בפני המערער לקבל את עיסקת הטיעון, אך הברירה וההחלטה הסופית היו והושארו בידי המערער בלבד. עו"ד מקרין מציין כי לא הוא ולא ביהמ"ש ולא צד ג' כלשהו לא כפה על המערער לקבל את עיסקת הטיעון ולהודות בכתב האישום המתוקן. עוד הוא אומר כי ביהמ"ש המחוזי חרג ממסגרת העונש שהוצע ע"י הצדדים עפ"י עיסקת הטיעון וזו היתה הנקודה שהובילה את המערער להגשת הערעור והתבטא בפני סניגורו דאז כי סמך על המשטרה ובגדו בו וסמך על ביהמ"ש שיקבל רק 6 שנים וגם כאן בגדו בו. דברים אלה של עו"ד מקרין מדברים בעד עצמם.
ד. הסניגור הסתמך על פס"ד השופט ח. כהן בע.פ. 532/71 (פד"י כ"ו (1) 543) כי אם "הודה הנאשם באשמה כאשר נתנו לו להבין שאם לא יודה יוטל עליו עונש חמור יותר, או יואשם בעבירות חמורות יותר או במספר עבירות גדול יותר - עלול הספק להתעורר שהוא לא הודה מרצונו הטוב והחופשי... ההודייה בטלה מחמת הספק שמא לא נעשתה
מרצון טוב וחופשי...". ביהמ"ש העליון העיר בקשר לקטע האמור כי "הפרופוזיציה כפי שהיא מנוסחת שם, הינה רחבה וכוללנית מדי". מהקטע האמור עלול להתפרש כי מספיק שמאן דהוא, לרבות הסניגור, נתן לנאשם להבין "שאם לא יודה יוטל עליו עונש חמור יותר..." כדי לעורר ספק שמא לא הודה הנאשם באשמתו מרצונו. למעשה זהו המצב בחלק ניכר מהמקרים בהם מודים נאשמים באשמתם, אם לא ברובם. לרוב מסביר הסניגור לנאשם כי בדרך זו יסתיים המשפט קרוב לוודאי בהטלת עונש מתון יותר, בין שהשיקול מבוסס על העובדה שבתי המשפט נוהגים להתייחס להודאה באשמה בתור נסיבה מקילה, ובין שהמטרה היא למנוע השמעת חלק מהפרטים המפלילים ומחמירים מפי עדי התביעה, ובין שהדבר נעשה כדי לזכות בטובת ההנאה הכלולה בעיסקת הטיעון. כאשר נערכות עיסקות טיעון מובן מאליו שהסניגור יסביר לנאשם שאם לא יודה יואשם ביותר עבירות או בעבירות חמורות יותר. מעצם העובדה שמדובר ב"עיסקה" ברור לנאשם שהוא יפיק טובת הנאה מהודאתו. אין לומר כי די בכך שעובדות אלה מובהרות לנאשם כדי לאפשר לו לחזור בו מהודאתו.
ה. מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה שבמקרה דנן, עשוי לפתוח פתח לתופעה בלתי רצויה, כאשר הנאשם שהודה באשמה לאחר שהוסבר לו על ידי סניגורו כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל - ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו - יבקש לבטל את הודאתו מהטעם שהיא לא נמסרה "מרצון טוב וחופשי" ויתבע ברור משפטו לגופו של ענין. עם זאת אין לקבוע בנושא זה כללים נוקשים. עשוי להתעורר מקרה בו מתרשם ביהמ"ש לערעורים, על סמך כל הנסיבות, שאכן קיים חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו האמיתי ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו, ואז ייטה ביהמ"ש להעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו. חשש כזה אינו מתעורר במקרה שלפנינו כאשר מהותו ומשקלו של חומר הראיות המצוי בידי התביעה שוללים לכאורה אפשרות כזו, ואין זה גם מתקבל על הדעת שהנאשם המאמין שהוא חף מפשע יסכים בעיסקת טיעון לקבל על עצמו מאסר לתקופה של שש שנים. מכאן שהודאת המערער נעשתה מרצונו הטוב והחופשי ואין לבטל את הודאתו.
ו. אשר למידת העונש - הסניגור טוען שהטלת עונש של 7 וחצי שנות מאסר מראה שביהמ"ש המחוזי הושפע למעשה מהנוסח המקורי של כתב האישום שבו היה מדובר בכמות עצומה של 15 קילוגרם הירואין. ברם, כאשר אדם מודה בכך שב- 7 הזדמנויות ייבא הירואין מתאילנד, ברור כי אף אם התביעה אינה מסוגלת לציין את הכמות המדוייקת של הסם וטוענת רק שהמדובר ב"כמות בלתי ידועה", מטבע הדברים אין זה מתקבל על הדעת שהיבוא מתייחס לכמות מיזערית או קטנה. אדם אינו מייבא באופן שיטתי סם כזה מתאילנד לישראל בכמויות מבוטלות ונסיון החיים והשכל הישר מלמדים אחרת. אין ספק שביהמ"ש היה מטיל על המערער עונש חמור בהרבה אילך הורשע ביבוא כמות גדולה ומוגדרת של 15 קילוגרם. עם זאת לא יכול היה ביהמ"ש להשלים עם העונש הקל של 6 שנים שהוצע בעיסקת הטיעון ואין להתערב בנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי. מספר התיקים של יבוא סמים קשים המובאים בפני ביהמ"ש העליון לאחרונה מתרבה בצורה מחרידה, ובתי המשפט מצווים לתרום את תרומתם במלחמה נגד נגע זה המסב נזק הרסני.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 17.5.87).

ע.א. 273/85 - יורם גיל נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*התנגדות בעל מניות של חברה למינוי מפרק לחברה(הערעור נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי מינה, לבקשת המשיב ובמעמדו בלבד, מפרקים זמניים לחברה
פלונית (להלן: החברה) הרשומה בשוויץ. החברה לא הגישה בקשה לביטול מינויים של המפרקים הזמניים. בקשה לביטול ההחלטה הנ"ל הגיש המערער, שהוא בעל מניות בחברה. את בקשתו תמך המערער בתצהיר בו טען כי מנהלי החברה אינם מתנגדים לבקשת הפירוק משיקולים אישיים שאינם לטובת החברה. המערער הנמצא בחו"ל לא התייצב בדיון כדי להחקר על תצהירו, בטענה כי הוא חושש מפני המשיב שהודיע כי ינקוט בכל ההליכים המשפטיים כדי לעכב את יציאת המבקש מהארץ. בכך תהפוך שהותו בישראל למלכודת עבורו ותימנע ממנו האפשרות לנהל את עסקו בחו"ל. המשיב הגיש בקשה למחוק על הסף את בקשת המערער בנימוק שהמערער טוען כי בקשתו מוגשת בשמו ובשם החברה ואין המערער מציין מי הסמיכו להגיש את הבקשה בשם החברה ומנין נובע כוחו לפעול בשמה. כמו כן החברה לא צורפה להליך שיזם המערער, לא הומצאו לה כתבי בית-דין, ולא ניתנה לה הזדמנות להגיב לאמור בבקשה למרות שהינה צד להליכי הפירוק
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את בקשת המערער. הוא השתית את החלטתו על טעמים מהותיים ועל טעמים דיוניים, והם: לא נתקיימו התנאים להגשת תביעה נגזרת, שכן המערער "לא הראה שמנהלי החברה שולטים על כח התביעה של החברה או שהחלטתם שלא לנהל מאבק משפטי נגד בנק דיסקונט היא החלטה שלא בתום לב, ולא טעות בשיקול דעת"; המערער לא ציין בתצהירו מהם הצעדים שנקט בהם כדי למצות את האפשרויות במסגרת החברה כדי שזו תפתח בהליך; החברה לא צורפה כנתבעת להליך. אשר לטענת המערער כי זכותו, כבעל מניות בחברה, לטעון בשמו נגד מינוי מפרק זמני, סבר ביהמ"ש המחוזי כי פקודת החברות אינה מעניקה לבעל מניות זכות עמידה בשלב של טרם פירוק. סעיף 273 לפקודה, עליו סמך המערער, מתייחס, לדעת ביהמ"ש המחוזי, למצב שלאחר פירוק. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש העליון כבר פסק כי "ביהמ"ש רשאי לשקול כל ענין וענין הבא לפניו בגדר תביעה נגזרת בשם חברה עפ"י נסיבותיו ולקבוע אם טעמים של צדק מחייבים סטיה מכלל האישיות הנפרדת של תאגיד אם לא, ולשם כך אין לסווג עניינים בקטיגוריות מסויימות". אכן, בעניינו לא מבקש המערער להגיש תביעה בשם החברה אלא רוצה להתגונן בשם החברה בהליך הפירוק שפתח בו המשיב. מכאן שלא מדובר ב"תביעה נגזרת" אלא ב"הגנה נגזרת" והשאלה היא אם יש הצדקה לאבחן בין השניים. התשובה לכך היא שלילית. הצורך בהגנה נגזרת עשוי להתעורר במקרים דומים לאלה בהם מותרת תביעה נגזרת. כלומר, מנהלי חברה שאמורים להחליט אם להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגד החברה וכיצד להתגונן, מקבלים החלטה שלא בתום לב ושלא לטובת החברה בכל הנוגע לעמדת החברה בתובענה שהוגשה נגדה. אין שום סיבה שלא לאשר לבעל מניות למנוע נזק שעלול להגרם לחברה בשל החלטת המנהלים שאינה לטובת החברה. כשם שמתירים לבעל מניות, מאותו טעם ממש, להגיש תביעה נגזרת, יש לאפשר לו גם להגיש הגנה נגזרת. עקרונית יש על כן בידי ביהמ"ש לצרף את בעל המניות המבקש "להתערב" להליך שהחברה נתבעת בו. צרופו של בעל מניות כצד נתון לשיקול דעת ביהמ"ש והוא יאפשר זאת במקרים חריגים דוגמת אלה המצדיקים תביעה נגזרת. כאשר יצורף בעל מניה יהא בידו להעלות כל טענה שהחברה יכולה להעלות.
ד. מכאן לשאלה אם מוצדק, בנסיבות המקרה, לאשר למערער להתגונן בשם החברה. בקשתו נגועה בשני פגמים עיקריים: החברה לא צורפה כמשיבה לבקשה; המערער לא התייצב לחקירה על תצהירו. אשר לאי צרופה של החברה, פגם זה יכול שיתרפא באמצעות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם אי הופעתו של המערער לחקירה חורצת את גורל בקשתו. העובדה כי חברה לא ניהלה מאבק משפטי נגד פירוקה אינה מלמדת כשלעצמה כי מדובר לכאורה במחדלה של החברה. טענת ב"כ המערער היא כי
"חזקה חלוטה היא כי דירקטור הנמנע מפעולה שתסכל תביעת פירוק ובכך מסייע להמתת החברה, אינו פועל לטובתה". יתכנו מקרים בהם פירוק החברה יהיה רצוי לה. לפיכך היה על המערער להוכיח כי מוצדק לאפשר לו להגן על החברה על אף שיש בכך משום סטיה לכלל שאינו מתיר התערבות מצד בעל מניות.
ה. אשר לבקשת ב"כ המערער כי תינתן למערער רשות מיוחדת שתפטור אותו מחקירה על תצהירו או שייחקר בחו"ל - מתן "רשות מיוחדת" למצהיר שלא להתייצב לחקירה שכנגד מהווה חריג ואין היא ניתנת אלא במקרים נדירים בלבד. מה עוד שמדובר בבקשה שהיא עצמה חריגה, ולפיכך מתחייבת בה הקפדת יתר עם המבקש אותה. כיון שהמערער הוא שהתניע את "גלגלי ביהמ"ש", עליו להכבד ולהופיע לביהמ"ש שלפניו הגיש את הבקשה. הנימוק שהמערער חושש לבוא ארצה שמא תעוכב יציאתו מישראל ע"י המשיב אין בו כדי להצדיק את אי הופעתו לחקירה. כיוון שכך לא הוכיח המערער את העובדות המייתרות את מיצוי ההליכים במסגרת החברה כדי שתתנגד לפירוק ואת חוסר תום לבם של המנהלים כדי שניתן יהא להיענות לבקשתו להתגונן בשם החברה.
ו. השאלה הבאה היא אם יש למערער מעמד עצמאי כ"משתתף" להתנגד למינוי המפרקים הזמניים. לא יכול להיות ספק כי לבעל מניות בחברה שנכנסה להליכי פירוק יש עניין בהליכי הפירוק. האם האינטרס הזה מקנה לבעל מניות מעמד לטעון נגד מינויו של מפרק זמני לחברה - ב"כ המשיב טוען כי סעיף 273 שלפיו "בכל ענין הנוגע לפירוק, רשאי ביהמ"ש להתחשב במשאלות הנושים והמשתתפים ככל שיוכחו לו בראיות מספיקות" דן בסמכות ביהמ"ש לאחר מתן צו פירוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו ובכך לא צדק. בענין זה יש לקבל את עמדת ב"כ המערער בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 273. אין לשונו של סעיף 273 מצמצם את תחולתו רק לשלב שלאחר הפירוק וביהמ"ש יכול להעניק מעמד של משתתף גם לפני הפירוק. דא עקא, כי היה על המערער לסמוך בקשתו כ"משתתף" בתצהיר, ומשנפסל התצהיר כאמור, אין בקשתו יכולה לעמוד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. שביט למערער, עו"ד ר. בכר למשיב. 6.5.87).

ב.ש. 293/87 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד שלום הלוי

*הארכת מועד להגשת ערעור לשכת עוה"ד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לשכת עוה"ד - הבקשה נדחתה).

א. בהליכים שהתנהלו נגד המשיב החליט ביה"ד המשמעתי הארצי לדחות בקשת המבקש לגזור על המשיב הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין וביה"ד הסתפק בעונש השעייה של חמש שנים. המבקש ביקש לערער בפני ביהמ"ש העליון על פסה"ד, לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, אך אחר את מועד שלושים הימים הקבוע בסעיף. בקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. ב"כ המשיב העלה טענה מקדמית כי המועד להגשת ערעור קבוע בסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין ואין כל מקור משפטי המסמיך את ביהמ"ש או הרשם להאריך מועד זה. טענה זו יש לדחות. אכן, אין למצוא את מקור סמכותו של ביהמ"ש העליון להאריך את המועד בכלל 81 לכללי לשכת עורכי הדין הקובע כי "בכל ענין של סדרי דין שאין עליו הוראה בחוק... ינהג ביה"ד המשמעתי בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". סעיף זה דן בהליכים לפני לשכת עורכי הדין ולא בהליך לפני ביהמ"ש העליון. כמו כן, המחוקק הראשי הסמיך את שר המשפטים להתקין בתקנות סדרי דין להגשת ערעור לביהמ"ש העליון, ובסעיף 108 לחוק בתי המשפט קיימת הסמכה מיוחדת להתקנת תקנות בדבר הארכת מועדים, גם אם אלה נקבעו בחיקוק, ובסמכות זו השתמש שר המשפטים כשהתקין את תקנות סדר הדין האזרחי ובהן תקנה 528 העוסקת בהארכת מועדים. ברם, תקנות אלה חלות על עניינים אזרחיים ולא הרי עניינים אלה כהרי עניינים משמעתיים. אין גם למצוא, כטענת המבקש, סמכות טבועה לביהמ"ש להאריך מועדים. מקום
שביהמ"ש מוציא פס"ד וקוצב בו מועד לעשיית מעשה נתונה בידו סמכות טבועה להאריך את המועד שנקבע, אך אין ללמוד מכאן על סמכות להאריך מועדים כשאלה נקבעו בחיקוק. הארכת מועדים כאלה מוסמך להסדיר מחוקק המשנה בלבד ובהעדר הסמכה מפורשת אין לביהמ"ש הסמכות להאריך מועד הקבוע בחיקוק.
ג. אולם, קיים מקור המסמיך את ביהמ"ש להאריך את המועד במקרה הנדון והוא סעיף 90 לחוק בתי המשפט הדן בסמכויות הרשם. סעיף זה אומר כי "רשם רשאי לדון ולהחליט ככל שיראה לנכון... לרבות עניינים אלה:... הארכת מועד להגשת ערעור...". זוהי סמכות כללית המתייחסת להליכי ערעור והמשתרעת על כל אותם ערעורים בהם נקצב מועד להגשתם ללא שנקבעה סמכות מפורשת להארכת המועד. הוראה זו חלה על המועד להגשת ערעור על פס"ד של ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה וכן על המועד לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין. סמכות זו של הרשם אינה אלא סמכות של ביהמ"ש המופעלת על ידו. מכאן שביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעורים מוסמך, באמצעות הרשם, להאריך את המועד להגשת ערעור הקבוע בסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין.
ד. סעיף 90(3) לחוק בתי המשפט מסמיך את הרשם להאריך את המועד להגשת ערעור כאמור, אך אין הוא קובע דבר באשר לאמת המידה על פיה תופעל סמכות זו. בהעדר הוראה אחרת ניתן להפעיל סמכות זו בהתקיים נימוק סביר המצדיק הארכת מועד, ואין צורך להזקק לטעם מיוחד דווקא. אולם, בעניינים משמעתיים הקרובים באופיים להליכים פליליים, יש לנקוט גישה זהירה ומרוסנת בהפעלת הסמכות, במיוחד כשמדובר בערעור שמטרתו החמרת העונש שהוטל על הנאשם. השאלה היא איפוא אם התקיימו כאן נסיבות המצדיקות הארכת המועד על פי אמות המידה האמורות.
ה. הבקשה להארכת המועד שאליה צורפה הודעת הערעור הוגשה חמישה ימים לאחר חלוף המועד. טענת ב"כ המבקש היא שהערעור לא נשלח במועד בשל תקלה בעבודת המזכירות של המבקש. הערעור היה מוכן למשלוח מבעוד מועד, אך עוכב במזכירות כדי שניתן יהיה לצרף אליו את תיקי בתי הדין קמא וכן לצלם מוצגים בתיק. הסבר זה אין לקבל. הודעת הערעור ניתנת להגשה בלא תיקי בתי הדין וגם בלא המוצגים. עיכוב העברת פסה"ד במזכירות המבקש מהווה תקלה הרובצת לפתחו של המבקש ואין בה צידוק כלשהו להארכת המועד. אשר לטענה בדבר חשיבות העניין, היינו, שמדובר בעו"ד שהורשע במתן שוחד והעונש המשמעתי הראוי לכך הוא הרחקה לצמיתות מקהילת עורכי הדין - נימוק זה כשלעצמו אינו מהווה צידוק להארכת המועד. חשיבות העניין מוכרת כנימוק מצטבר להארכת המועד כשמדובר בעניין הכרוך בשינוי בהלכה פסוקה, או בעניין בעל חשיבות ציבורית כללית, או שיש בו אינטרס ציבורי מיוחד. בענייננו, גם אם העונש אינו הולם את נסיבות המקרה, עדיין עניין לנו במקרה פרטי שאין בו חשיבות ציבורית כה ניכרת עד כדי הצדקה להארכת המועד לאחר שחלף.
ו. טענה אחרת בפי ב"כ המבקש והיא שבאותו עניין תלוי ועומד ממילא ערעורו של המשיב על חומרת העונש ועובדה זו מהווה, אף היא, טעם להארכת המועד. אכן, הליך אחר התלוי ועומד באותו עניין מהווה, לעתים, טעם להארכת המועד, אולם, ב"כ המשיב הודיע כי אם לא יוארך המועד יסתלק אף הוא מן הערעור שהגיש ובכך נשמט הבסיס עליו נשען טיעון זה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד וייצמן למבקש, עו"ד בנימין ראובן למשיב. 1.6.87).

בש"פ 113/87 - מזרחי שמשון נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע, על פי הודאתו, ב- 15 עבירות הכוללות נסיון שוד בנסיבות מחמירות, נסיון לחטיפה, הצתה, ונדון ל- 13 שנות מאסר בפועל. בתיק אחר, בעבירות דומות, הורשע גם בנו של המבקש
ונדון לשש שנים מאסר. פסה"ד נגד המבקש ניתן ביום 3.6.85 כאשר המבקש היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי. שם גם נטען שבשל מצבו הנפשי אין הוא מסוגל לעמוד לדין אך טענה זו נדחתה. חלפו שנתיים ועתה מוגשת בקשה זו להארכת המועד להגשת ערעור. בענייניו של המבקש מטפל אחיו והאח טוען כי הכין, בעצמו, הודעות ערעור על פסקי הדין שניתנו נגד המבקש ונגד בנו והגישם באמצעות ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. לטענתו, לגבי בן המבקש נפתח תיק, עניינו נדון בערעור והסתיים עוד בינואר 1986, ואילו לגבי המבקש סבר האח שהערעור תלוי עדיין ועומד. לאחרונה ערך בדיקה והתברר לו, לדבריו, שהודעת הערעור שהגיש לא הגיעה לתעודתה ולא נפתח כלל תיק ערעור. מכאן הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה.
למעשה אין זו בקשה להארכת מועד שכן לדברי האח הוא הגיש את הודעת הערעור במועד אלא שעקבותיה נעלמו. אם נכונים דבריו הרי לא אחר את המועד וזכותו של המבקש שערעורו יישמע, ואם אין נכונים הם כי אז אין בפיו כל נימוק המצדיק הארכת המועד. טענה שהליך משפטי הוגש אך נעלמו עקבותיו טעונה הוכחה, ועדות סתמית של בעל דין או בעל עניין שהגיש את ההליך אינה מספקת. עדות שכזו צריכה להתמך במקורות נוספים או בראיות נסיבתיות. כאן הגיש האח תצהיר ונחקר על תצהירו ולדבריו הערעור הוגש במזכירות ביהמ"ש המחוזי בתל אביב "בקומה השניה", את הערעור הכין בעצמו בו במקום ומאן דהוא הדפיסו. לדבריו, הערעור הודפס בעותק אחד שהוגש וקובל במזכירות, באותה דרך בה נקט כשהגיש את הערעור על פסה"ד של בנו של המבקש שלשה חודשים קודם לכן. דברי האח היו כלליים ביותר ולא מפורטים. לא נעשה נסיון לשחזר את הארוע, לא ניתנו פרטים או תאורים לגבי הפקיד שכביכול קיבל את המסמכים, האדם שהדפיס את הערעור או כל פרט אחר על הארוע. לדברי המצהיר הוא הגיש את הערעור בעותק אחד אך הערעור המיועד לביהמ"ש העליון מוגש בשלשה עותקים. אם נכון שהערעור הודפס כמו שאומר המצהיר, אין כל הסבר מדוע ההדפסה נעשתה רק בעותק אחד. אם הוגש ערעור בעותק אחד עומד הדבר בסתירה לדברי המצהיר שבעניין הנדון פעל כפי שפעל לגבי בנו של המבקש שם הוגשו לפחות שלשה העתקים. בנסיבות אלה לא הצליח המבקש להרים את נטל ההוכחה לטענה שהגיש ערעור לפני שנתיים ויש לדחות את הבקשה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' כ. חנוך למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.6.87).

ב.ש. 272/87 - צבי סמיטנסקי נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של קבלת דבר במירמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי, ונדון, לאחר הפעלת מאסר על תנאי בגין עבירה אחרת, ל- 3 שנות מאסר. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה בפסק דין מיום 14.8.86. חלפו שבעה חדשים עד שהגיש המבקש את הבקשה הנדונה להתיר לו לערער על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. כן ביקש הארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. המבקש טוען כי לא היה מיוצג בביהמ"ש דלמטה ולא ניתנה לו הזדמנות לעיין בחומר החקירה. כן הוא טוען שרק בספטמבר 1986, כאשר יצא לחופשה מבין כותלי הכלא, החל לאסוף את חומר הראיות שהיה נחוץ לו להגשת בקשה זו וטען שעד לדיון בבקשה דנא לא הומצא לו פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
השאלה המרכזית היא האם היום, כחלוף שבעה חדשים מיום מתן פסה"ד, קיימות נסיבות המצדיקות הארכת המועד להגשת ערעור. בנקודה זו לא הציג המבקש כל נימוק המצדיק הארכת המועד. המבקש מודה כי בספטמבר 1986 היה בחופשה וצילם חומר מתיק ביהמ"ש, אך לא צילם את פסה"ד מתוך התיק. הוא לא נתן הסבר מדוע לא צילם
את פסה"ד ומאידך הוא נאחז בנימוק שפסק הדין לא הומצא לו. יש לדחות נימוק זה ולקבוע שלרשות המבקש עמד תיק ביהמ"ש זמן די והותר כדי להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון בזמן או, מכל מקום, בזמן סביר לאחר שניתן פסה"ד. גם לגוף העניין אין טענות המבקש מבוססות הטענה שלא ניתן לו לעיין בחומר החקירה סותרת את האמור בפרוטוקול של בימ"ש השלום כי חומר החקירה הועמד לרשות המבקש במהלך הדיון וכי הוא הצהיר שהוא מוכן לדין. ביהמ"ש המחוזי קבע שהרשעת המבקש מבוססת בחומר הראיות ובהעדר נימוק המצדיק הארכת המועד יש לדחות את הבקשה.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.6.87).

רע"פ 29/87 - אבו שאב חסן חליל נגד מדינת ישראל

*החזרת תיק לשופט שלום לשמיעה מחדש של עד (הבקשה נדחתה).

בבימ"ש השלום הואשמו המבקש ועוד נאשם ואירעה תקלה כאשר עדותו של הנאשם האחר נשמעה בביהמ"ש בהעדרו של המבקש. לאחר מתן פסה"ד החליט ביהמ"ש המחוזי, בערעור, להחזיר את התיק לאותו שופט כדי שיתן למבקש אפשרות לחקור את הנאשם האחר ורק לאחר מכן יתן בימ"ש השלום מחדש פס"ד. הסניגור ביקש לבטל את המשפט הראשון ולא להחזיר לאותו שופט את התיק. על כך אמר ביהמ"ש המחוזי כי המערער היה לו יומו בביהמ"ש, שופט שמע את עדותו והעריך אותה, שמע את העדים ושמע גם את גירסת חברו. אילו גירסת הנאשם האחר היתה מגוללת את האשמה משכמו של זה אל הנאשם, אמר ביהמ"ש המחוזי, היה המצב שונה. אולם הנאשם האחר סיפר גירסה קרובה מאוד לגירסתו של הנאשם ולא טפל עליו שום אשמה, אלא שאליבא דטענת המערער יכול היה להוציא מפיו של הנאשם האחר דברים לטובתו והחמיץ את השעה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אין שום זכות לנאשם לבטל כליל את מה שהיה בבימ"ש השלום, את מה שהוא עצמו העיד, ואת כל אותם שלבי המשפט שקופת הציבור נשאה בהוצאה הגדולה להוכיחם. הוא גם הבהיר מדוע הוא מחזיר את התיק לאותו שופט שכבר דן בנושא בציינו שביהמ"ש דלמטה לא העדיף את עדות הנאשם האחר על עדות הנאשם והרשעת המערער לא התבססה על העדות שנשמעה בהעדרו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שופט ביהמ"ש המחוזי צדק כי התקלה שאירעה בבימ"ש השלום תתוקן כאשר דברי הנאשם הראשון ישמעו בנוכחות המבקש. אין גם כל מניעה להחזרת הדיון לבימ"ש קמא לידי אותו שופט. הוחלט ע"י ביהמ"ש המחוזי בענין מעצר המבקש עד תום ההליכים ובאשר למעצר זה הרי מאחר והמבקש היה משוחרר בערובה לפני הרשעתו ניתן לשוב ולשחררו בערבות באותם תנאים בהם שוחרר בעבר עד שביהמ"ש יכריע בעניינו. בימ"ש השלום ינהג ברוח דברים אלה כאשר המבקש ישוב אליו ויבקש שחרורו בערבות. הבקשה לרשות ערעור אינה מעשית בנסיבות הענין.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד אופק למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 30.6.87).

ע.פ. 690/86 - חאתם דג'אני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע עפ"י הודאתו ב- 65 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות וקבלת נכסים שהושגו בעוון. המערער ביצע את העבירות הנ"ל במשך תקופה של חמש שנים, שבהן עסק בקבלת המחאות נוסעים השיקים במטבע חוץ שנגנבו מתיירים. הוא קיבל מפורצים, גנבים, ושודדים או כייסים את ההמחאות והשיקים, זייף חתימות ולאחר מכן הופצו השיקים לחלפנים בירושלים ובערים שונות ביו"ש. בגין כל אלה נגזרו למערער שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.

אין צורך להצביע על החומרה שבעבירות אלה ומה גם כאשר ביצוען נמשך כחמש שנים. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא התחשב די הצורך בעובדה כי המערער גילה אוזני המשטרה על הפרשות כולן ואיפשר לגלות עוד עבריינים. מסתבר כי גילוי אוזני המשטרה לא היה כה תמים כפי שניסה הסניגור להציג. המערער הגיע למשטרה זב דם לאחר שנתקף ע"י עבריין ותוך כדי חקירה הסתבר כי הלה תובע מהמערער כספים ומאיים עליו ובנסיבות אלה בא המערער לבקש הגנת המשטרה. אולם, העיקר הוא כי אף בהנחה שבאותו שלב אומנם הביע המערער חרטה ויזם גילוי הפרשיה כולה, הרי ביהמ"ש לקח כבר עובדה זו בחשבון וציין זאת מפורשות בגזר הדין. רק משום התחשבות זו נגזר למערער עונש קל יחסית לעומת מספר העבירות כאשר מדובר בסכום כספי המסתכם ב- 650,000 דולר בסיכום ההמחאות והשיקים שנגנבו.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד אבו גוש למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 21.5.87).

ע.פ. 290/86 - גולדשטיין דולפי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער עבד במשרד התקשורת כראש צוות תכנון רשת המופקד על הקצאת קווי טלפון. אחד סורג'ון ביקש את העתקתו של קו הטלפון ממשרדו הקודם למשרדו החדש, אך מאז 1981 ועד סוף 1983 לא נענה. הוא פנה בעזרת מכר לעובד משרד התקשורת בשם בר לב, העובד בעבודות ביצוע התקנה, וביום 11.12.83 נענתה בקשתו בחיוב והקו הועתק למשרד החדש. בר לב העיד כי פעל בענין זה תמורת הבטחה של שוחד בסך 1,000 דולר, וכן כי פנה בענין זה למערער והלה סייע לו תמורת הבטחה של שוחד בסך 100 דולר, היינו העתקת הקו אושרה ע"י המערער תמורת הבטחתו הנ"ל של בר לב. המערער הכחיש את העבירה מכל וכל וטען כי בעקבות פנייה טלפונית של סורג'ון אליו בדק בעצמו את האפשרות להעתיק את הקו ומשראה שהדבר בר ביצוע הורה על כך וכאשר פנה אליו בר לב כבר היה הדבר אחרי האישור. ביהמ"ש המחוזי האמין לדברי בר לב ולאור הוראות סעיף 296 לחוק העונשין היה די בכך, שהרי ניתן להרשיע בעבירת שוחד על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה. ביהמ"ש שהרשיע את המערער גזר לו שלושה חדשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 2,500 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
לענין ההרשעה האמין ביהמ"ש כאמור לדברי בר לב והעיון בהנמקות ביהמ"ש ובחומר שבתיק תומך במסקנה שהיה מקום לתת אמון לדברי בר לב שהשיג את העתקת הקו על ידי הבטחת תשלום למערער. כאמור היה מדובר על בקשה שהוגשה עוד בשנת 1981, אך למרות הפניות החוזרות ונשנות של סורג'ון למשרד התקשורת לא השיג את ההתקנה עד שהתערב בר לב. מאידך אין חולק על כך כי בר לב עצמו לא יכול היה להביא להתקנת הקו ומי שמוסמך היה לאשר את הקו הוא רק המערער. זה האחרון גם לא הכחיש שהוא זה שאישר את הקו. המערער לא הבהיר מה הביא לשינוי גישתו לאחר שבמשך שנתיים לא אישר את הקו ולא הביא ראיה כל שהיא כי חל שינוי אובייקטיבי בנסיבות. בכל הנסיבות אין להתערב במסקנת ההרשעה. אשר לעונש - אין מקום להתערבות בו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם אמיר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 10.5.87).

ע.פ. 825/85 - כהן יואב יהודה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של החזקת דולרים מזוייפים בסכומים ניכרים, בהפצתם ובנסיון למוכרם וכן בשלשה מקרים של קבלת נכסים שהושגו בפשע, גניבה והשגת גבול, וכן בעבירה של תיווך במכירת סמים. בגין כל אחת מהעבירות נדון לתקופות מאסר שונות שהארוכות שבהן הן של ארבע שנים
בפועל ושנתיים על תנאי וביהמ"ש קבע כי המאסרים בפועל ירוצו ע"י המערער כשהם חופפים. משמעות הדבר שעליו לרצות ארבע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור שם את הדגש על התקלויותיו המרובות של המערער עם עבריינים אחרים בין כותלי בית הסוהר, ומאחר שהוא אסיר הטעון הגנה ביקש הסניגור להקל עמו. ברם, המערער אינו פנים חדשות בעולם הפשע וכל העונשים שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעוהו. בדוחו"ת קצינת המבחן ועובדת סוציאלית שהוגשו אין גם נקודה אחת שיכולה להיזקף לזכותו של המערער. אמנם המריבות שהיו למערער עם אסירים אחרים ראויות למחשבה אך בענין זה צריכות לדון הרשויות הנוגעות בדבר. לחובתו של המערער יאמר שהוא ביצע את העבירה דנא בהיותו אסיר ברשיון וביהמ"ש כבר לקח בחשבון את העובדה שהוא עלול שלא לזכות בהפחתת השליש ממאסרו בתיק דנן. הסניגור רואה בעובדה זו משום נימוק להקלה בעונש, דא עקא, שומה על היה המערער להביא עובדה זו בחשבון לפני ביצוע העבירות והוא לא עשה זאת. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל הנסיבות שהיו בפניו לחיוב ולשלילה ולאחר איזון טובת הצבור שיש להגן עליו מפני פגיעותיו של המערער לעומת נתוניו האישיים של המערער והנסיבות האחרות לקולא הגיע לתוצאה סבירה שאין להתערב בה.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט חלימה. עו"ד בירגר למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 13.5.87).

ע.פ. 880/85 - מדינת ישראל נגד דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ

*עבירה מוחלטת של חברת דן כאשר נהג לא עצר בתחנת אוטובוס (הערעור נדחה).

המשיבה הינה בעלת רשיון קו להפעלת קו אוטובוס ואחד מתנאי הרשיון מונה את התחנות באותו קו שירות. באחד הימים סטה אוטובוס בקו השרות הנ"ל ממסלול הנסיעה וכתוצאה מכך נבצר מאחת הנוסעות לרדת באחת מן התחנות. בשל כך הואשמו המשיבה ונהג האוטובוס בבימ"ש השלום בעבירות לפי תקנה 385 לתקנות התעבורה ולפי סעיף 39(ב)(2) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים בקשר לסעיפים 2 ו- 7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוס ובמוניות). בימ"ש השלום הרשיע את הנהג בשתי העבירות ואילו את המשיבה זיכה מכל העבירות. ערעורה של המדינה לביהמ"ש המחוזי על זיכוי המשיבה נתקבל בחלקו והמשיבה הורשעה בעבירה על תקנה 385 לתקנות התעבורה אך זוכתה מעבירה לפי סעיף 39 לחוק הפיקוח בקשר לסעיף 2 ו-7 לצו הפיקוח. הרשעה בעבירה לפי תקנה 275 התבססה על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.פ. 326/84 (פד"י ל"ט (3) 65) שניתן לאחר פסה"ד בבימ"ש השלום, כך שגם ב"כ המשיבה הסכים כי יש לקבל את הערעור לגבי עבירה זו, שהיא עבירה ישירה ומוחלטת. עם זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי העבירות לפי צו הפיקוח הן עבירות של אחריות שילוחית, ולפיכך עומדת למשיבה ההגנה שבסעיף 39ב' לחוק הפיקוח. הגנה זו, דהיינו כי העבירה נעברה שלא בידיעת המשיבה וכי היא נקטה בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק הפיקוח, אכן הוכחה כפי שקבע בימ"ש השלום, ולפיכך יש להשאיר בעינו את זיכוי המשיבה מהעבירה לפי חוק הפיקוח. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון סקר את הפסיקה הנוגעת לחוקים הנדונים, את לשון התקנות השונות והגיע למסקנה כי סעיף 39ב' לחוק הפיקוח אכן מהווה הגנה למשיבה במקרה הנדון. אין הכרח לפרש את סעיף 39ב' כדן באחריות שילוחית בלבד, שכן הוראתו יפה גם כאשר האחריות מוטלת ישירות על המעביד בשל מעשה שעשה העובד. היינו, בכל מקרה, בין שהאחריות שילוחית ובין שהיא ישירה, יאשם בעבירה גם המעביד, אם לא הוכיח את הגנתו.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' נעמי ליבנה למערערת, עו"ד מרטין ורדי למשיבה. 10.5.87).

ע.א. 63/84 - מינהל מקרקעי ישראל ואח' נגד מאיר ואורה משכית *סבירות גובה דמי הסכמה שדורש המינהל (הערעור נתקבל). המערערים הם הבעלים של חלקה בשטח של כשני דונם בקרית טבעון שעליה בנוי בנין בן שני חדרים. המשיבים הם חוכרי משנה של החלקה. המשיבים פנו לועדה המקומית וביקשו לחלק את המגרש הטניס כאשר מחצית אחת תכלול את הבית הקיים ואילו על המחצית השניה ביקשו לבנות בית מגורים שישמש למגורי בנם של המשיבים ומשפחתו. וועדות בנין ערים אישרו את המבוקש ואף הוציאו היתר בניה בכפוף להסכמת המערערים. המינהל היתנה את הסכמתו בתשלום דמי היתר בשיעור של %40 מערך המגרש שיווצר ושנועד לבניה. המשיבים סרבו לשלם את הסכום וביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים אכן זקוקים לקבל את הסכמת המינהל כדי לפצל את החלקה לשנים ולבנות עליה וכן פסק כי המינהל היה זכאי להתנות את הסכמתו בתשלום כספי. עם זאת קבע כי דרישת המינהל מאת המשיבים היתה דרישה לא סבירה. הערעור נתקבל. על פי החוזה חכירה מהמינהל אסור לחוכר להכניס שינויים בנכסים המוחכרים והחוזה מסדיר את סדרי קבלת הסכמת המינהל להעברת זכויות. בענייננו מדובר בשתי פעולות נפרדות שבגינן נדרשת הסכמת המינהל: הפעולה האחת היא פיצול החלקה והמינהל רשאי להתנות הסכמתו בתשלום תמורה וזאת בלי קשר לנושא הבניה; הפעולה השניה היא בניית הבנין על החלקה החדשה ומתן זכות שימוש בו לבן ולמשפחתו. המינהל גובה %40 מהערך כדמי היתר לפיצול כאשר נערך הסכם חכירה חדש הסכום ששולם נחשב לדמי החכירה הראשוניים וכך נרשם בחוזה החדש. ביהמ"ש המחוזי לא חלק על זכות המינהל לגבות דמי הסכמה לפיצול המגרש ואף סבר שגביית סכום בשיעור של %40 אשר נזקף בסופו של דבר על חשבון דמי החכירה אינו בלתי סביר. אלא שלדעתו היות שבענייננו אין המינהל יכול לדרוש דמי חכירה נפרדים בגין החלקה המפוצלת, שכן אין היא מועברת לאחר, הרי שההסדר של גביית %40 דמי היתר אינו יכול לעמוד. לדעתו אם לא ניתן לקזז סכום זה כנגד דמי חכירה העתידיים הוא הופך להיות סכום מופרז ביותר. בכך טעה ביהמ"ש דלמטה. בענין דמי ההסכמה אין בין פיצול החלקה לבין תוספת הבניה ולא כלום. אלה שתי פעולות נפרדות שבעד כל אחת מהן בנפרד רשאי המינהל לדרוש תמורה בעד הסכמתו. המינהל זכאי לתמורה על הסכמתו לפיצול בלי קשר לבניית המבנה החדש וכאמור קבע השופט שהסכום שדרש המינהל לנושא זה אינו בלתי סביר.

(בפני השופטים: אלון, בך, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למערערים, עו"ד מנחם שכטר למשיבים. 6.5.87).

ע.פ. 568/86 - מלכה מזרחי נגד מדינת ישראל

*טענת ליקוי שכלי של נאשמת בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערת הורשעה בשתי עבירות של התפרצות וגניבה ונדונה לחמישה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה. הסניגור העלה טענה שיש ליקוי בכושרה השכלי של המערערת, כאמור בסעיף 19 לחוק העונשין. בענין זה ביקש להסתמך על חוות דעתו של ד"ר ליטמן, מנהל התחנה לבריאות הנפש במערב ירושלים. ברם, חוות הדעת האמורה אין בה כדי להועיל למערערת ואין בה כדי להוכיח את התנאים הקבועים בסעיף 19 הנ"ל. חוות הדעת איננה מצביעה על כך שהמערערת אינה מבינה את שהיא עושה או שאינה יודעת שאסור לה לנהוג כפי שנהגה ועדותה בפני ביהמ"ש מוכיחה היפוכו של דבר. ככל שניתן ללמוד מחוות הדעת מדובר באישיות שיש בה ליקויים בהתפתחות הרגשית והפרעות אישיות וכי מבחינת מנת המשכל היא בתוך גבול הנורמה אם כי בגבול התחתון שלה. אלו אינם בגדר נתונים היוצרים את היסודות שסעיף 19 הנ"ל מדבר בהם. אשר לעונש - לאור אופיין של העבירות אין לראות את העונש כמופרז.

(בפני השופטים: השופט שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם שלום למערערת, עו"ד רזניק למשיבה. 26.4.87).

ע.א. 537/84 - אברהם בן רובי ואח' נגד רגינה קורנבליט ואח'

*קיום צוואה (הערעור נדחה).

אברהם קורנבליט נפטר והותיר אחריו 4 צוואות. (להלן: צוואות - א,ב,ג,ד). לא נתבקש קיום צוואות ב' ו-ג'. אשר לצוואה א' אין חולק שזו נערכה כדין והיתה בת תוקף בשעת עריכתה והשאלה לגביה היא אם ביטולה ע"י המנוח הוכח כדבעי והינו בר תוקף. הרקע לביטול צוואה א' נעוץ בהדרדרות במצב בריאותו של המצווה שהחלה כארבע שנים לאחר עריכתה. הוא נזקק לעזרת קרוביו (רגינה קורנבליט ובעלה) ומתוך הכרת תודה להם ביקש במפגיע, בשלב מסויים, שעורך דינו מזה שנים רבות יערוך צוואה לטובתה בלבד. הלה חשש שהמנוח נתון עקב תלותו בקרוביו להשפעה בלתי הוגנת מבחינה משפטית וסרב לפעול כמבוקש. המנוח לא השלים עם כך וכתב הודעה בכתב ידו שבה נאמר כי הוא מצהיר שהוא מבטל כל צוואה וכל מסמך שחתם עליו ושערך עד אותו שעה והוא עושה כן בדעה צלולה ושזה רצונו. הוא כתב את ההודעה גם באנגלית, שפה שקרוביו האמורים אינם שולטים בה. ביהמ"ש המחוזי ראה במסמך הנ"ל ביטול הצוואה א' ואישר את הצוואה ד' והערעור על כך נדחה. ההודעה נכתבה כאמור במו ידיו של המנוח, אות וסימן ברי משקל נכבד שעשה כן ברצונו הטוב והחופשי. ההודעה גם נרשמה בשפה האנגלית שבני הזוג שלטובתם עשה את הצוואה ד' אינם שולטים בה. בנסיבות אלה אין להתערב במימצאו של ביהמ"ש שהביטול בוצע בנפש חפצה וברצון חופשי. גם לגבי כשירותו של המצווה באותה עת הובאו ראיות משכנעות ואין להתערב בממצא של ביהמ"ש קמא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יעקב מ. חצרוני למערערים, עו"ד ש. כהן ומ. בן חיים למשיבים. 15.6.87).

ב.ש. 48+49/87 - מאיר קדוש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות שונות ובכללן שוד בנסיבות מחמירות, כאשר מדובר במספר אנשים ששדדו תיק של אשה ברחוב באלימות, וזאת לאחר תכנון קודם מורכב ומדוקדק. ביום 17.2.87 החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את השודד עד תום ההליכים בציינו כי שני עבריינים אחרים באותה עבירה, שהודעתיהם במשטרה הן הראיות היחידות המסבכות לכאורה את העורר במעשה, הודו באשמה ועל כן גזר דינם לא ידחה לזמן רב. השופט הוסיף כי אם יידחה סיום משפטם של השניים מעבר ל-60 יום רשאי יהיה המשיב לפנות בבקשה לעיון מחדש בהחלטת המעצר. לאחר שעברו חודשיים פנה העורר לביהמ"ש המחוזי ושופט אחר של אותו בימ"ש השאיר על כנה את ההחלטה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העבירות האמורות בוצעו על ידי 4 אנשים. שלושה חשודים הודו במשטרה, הוגש כתב אישום נגד שנים מהם ואלה שוחררו בערובה, ואילו השלישי שוחרר אף הוא, בהסכמת התביעה, ולא הוגש כנראה כל אישום נגדו. רק העורר נשאר במעצר ולא נטען כי היה לו חלק ראשי או דומיננטי בביצוע העבירות. כאמור, הראיות היחידות נגד העורר הן הודעות שני הנאשמים האחרים, וניתן להשלים את משפטו של העורר רק אחרי סיום משפטם של השותפים לעבירות הנ"ל. משפטם של שני הנאשמים לא יסתיים במהרה שכן החליטו לחזור בהם מהודאותיהם ויהיה צורך לשמוע את המשפט נגרם בשלמותו. מתעורר גם קושי מסויים בזיהויו של העורר שכן הנאשמים הללו מדברים על אחד "מאיר קדוש" שלקחו אותו מדירתו ברמות ואילו העורר גר ככל הנראה בשכונת קטמון. יצויין עוד שהשותפים הנ"ל לא נתבקשו לזהות את העורר במסדר זיהוי. על סמך המשקל המצטבר של כל הנימוקים דלעיל, וכדי למנוע הפליית העורר לעומת החשודים האחרים, הוחלט להורות על שחרור העורר בערובה.

(בפני: השופט בך. עו"ד בר חיים לעורר,עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 11.5.87).

ע.א. 537/86 - עזבון המנוחה יונה שפירא נגד יהודה שפירא

*מזונות לאלמן מן העזבון (הערעור נדחה).

המשיב הוא האלמן של יונה שפירא ז"ל שנפטרה באפריל 1984. בני הזוג היו נשואים מאז 1978 ולגבי שניהם היו אלו נישואים שניים. המנוחה היתה בעלת רכוש רב בארץ ובדרום אפריקה. בני הזוג התגוררו בוילה בהרצליה פיתוח שעברה בינתיים לידיים אחרות והמשיב נאלץ לפנותה. המשיב הפסיק את עבודתו אחרי נישואיו ופיצויי הפיטורין שלו וכן התמורה עבור דירתו נמסרו בשעתו למנוחה. אין למשיב כיום דירה אחרת בבעלותו והוא מתגורר לסירוגין אצל ילדיו. הוא בן ששים ושש ומצב בריאותו אינו תקין. ביהמ"ש המחוזי עמד על ערכו של העזבון המסתכם בסכום של כ- 500,000 דולר, התחשב בכך שבעת שהמנוחה היתה בחיים הסתכמו הוצאות בני הזוג בשמונת אלפים דולר לחודש לערך ופסק כי העזבון ישלם למשיב מזונות בשיעור של 2,500 דולר. הערעור נדחה בעיקרו.
ביהמ"ש העליון קבע כי על יסוד כל הנתונים יכול היה ביהמ"ש להגיע להערכה סבירה שלא מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור בכפוף לשני שינויים והם: העידכון ייעשה אחת לשלשה חודשים ולא כל חודש. תיקון אחר מתייחס לקרן בשיעור שלמעלה מ- 60,000 דולר שהשאירה המנוחה למשיב. עפ"י הוראותיה צריך היה המשיב ליצור קרן ולהתפרנס מפירותיו ובלי שים לב לשאלה אם יצר את הקרן או לאו הוחלט להפחית את המזונות בשלוש מאות דולר בהתחשב בהכנסה היכולה להתקבל מן הקרן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. יוסלוביץ למערער, עו"ד ש. רכטמן למשיב. 15.6.87).

ע.פ. 550/86 - מדינת ישראל נגד דניאל ודוד לוי

*קולת העונש (סמים)

(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיבים הורשעו בסחר בהירואין בכמות של קרוב ל- 1,200 מנות שהסתכמו בכ- 105 גרם. הם הפעילו לחץ ואיומים על אנשים אחרים להפעיל תחנה לממכר סם. הם נדונו ל- 42 חודשים מאסר בפועל ו-24 חודשים מאסר על תנאי. נגד המשיב הראשון היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 24 חודשים וביהמ"ש הפעיל מאסר זה באופן ש- 12 חודשים יהיו מצטברים ו- 12 חודשים יהיו חופפים. נגד המשיב השני היו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי של 18 חודשים ושל 24 חודשים וביהמ"ש חפף את שני עונשי המאסר על תנאי והפעיל 24 חודשים במצטבר למאסר החדש. כן החלט שלא להשית על המשיבים קנס כספי. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
מדובר בסחר בהירואין בכמות עצומה ובסם שהוא מן הקשים ביותר. עבירת הסחיטה באיומים היתה חלק מן המסחר שהמשיבים ניהלו בסם. מעשים אלה מהווים פשע חמור ביותר יש בהם כדי להרעיל צבור שלם בחיצי מוות של סם ההירואין. העונש מופרז בקולתו וחורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת על מעשים כגון אלה. למשיבים גם עבירות קודמות רבות, מהן חמורות וקשות. גם חפיפת עונש המאסר על תנאי אינה נראית נכונה במקרה הנדון. הכלל הוא כי מאסר על תנאי יש להפעיל במצטבר אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות לחפפו ונסיבות כאלה אינן קיימות במקרה שבפנינו. הוא הדין באשר לאי השתתת קנס כספי שאף לגביה לא הובאו כל ממצאים בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. בסחר כה מקיף של סמים מן הראוי שעבריינים ידעו כי אין שכר לפעולתם ויושת עליהם קנס מתאים. לאחר היסוסים ולבטים לא מעטים החליט ביהמ"ש העליון לא למצות את כל מידת הדין עם המשיבים כפי שמן הראוי היה לעשות. הוחלט כי במקום עונש של 42 חודשים בגין העבירות שבתיק הנדון יושת על כל אחד מהמשיבים מאסר בפועל של שש שנים. פרט לכך יעמוד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בעינו.