בג"צ 731/86 - מיקרו דף נגד חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'
*כפיפותה של חברת החשמל לסמכות בג"צ בסכסוך אזרחי(העתירה נדחתה).
א. חברת החשמל נזקקה לציוד משרדי שנועד לאחסון נתוני יומן חשבונות וצרכנים והחליטה לרכוש את הציוד כדי שלא תזדקק עוד לשירותים מבחוץ, שהיתה מקבלת לפני כן מהעותרת. לאחר בדיקות ומו"מ עם גורמים שונים, ובכללם העותרת, החליטה חברת החשמל לרכוש את הציוד מהמשיבה מס' 2 (להלן: המשיבה). לטענת העותרת מוטלת על חברת החשמל חובה לערוך מכרז וכן טוענת העותרת כי המו"מ שערכה עמה חברת החשמל היה למראית עין בלבד, וכי החלטת החברה נתקבלה מתוך חוסר סבירות, בלא שנערכו הבדיקות שהיה צריך לערכן בהתחשב בממדיה הגדולים של ההשקעה. העותרת פנתה לבג"צ והשאלה שהתעוררה היתה אם מוסמך בג"צ לדון בחוקיות המו"מ של חברת החשמל לקראת כריתת החוזה. המשיבים טענו כי חברת חשמל אינה מחוייבת, עפ"י כלליה שלה, לערוך בנסיבות הענין מכרז וכן כי את המו"מ עם העותרת היא ניהלה בתום לב. לטענת החברה נתקבלה החלטתה למסור את ההזמנה למשיבה כדין ולאחר שנערכו מלוא הבדיקות הראויות. בנוסף לזאת טוענת החברה כי הסמכות לדון בנשוא העתירה היא לא לבג"צ, כי ענין לנו בסוגייה אזרחית רגילה אשר צריכה להידון בביהמ"ש המחוזיעפ"י כללי המשפט האזרחי. העתירה נדחתה.
ב. חברת החשמל היא חברה בע"מ שקיבלה ב- 1926 זכיון מהנציב העליון והוא מעוגן בפקודת זכיונות החשמל. חברת החשמל היא חברה ממשלתית והוראות חוק החברות הממשלתיות חלות עליה. סמכותו של בג"צ נקבעה בסעיף 15 לחוק יסוד השפיטה וגבולות הסמכות הקבועים בהוראות אלה, אינן ברורות ומדוייקות. מקום שגוף ממלא תפקיד ציבורי עפ"י דין, מוסמך בג"צ לדון בעתירה התוקפת את החלטת אותו גוף ועל כן מסמכותו לדון בעתירות המכוונות כנגד חברת החשמל, ושעניינן ביצוע סמכויותיה השלטוניות כפי שאלו הוענקו לה בדבר חקיקה. לענין זה אין נפקא מינה שהחברה מאוגדת כחברת מניות עפ"י פקודת החברות. כאשר הדין מעניק לאדם או לתאגיד מתחומי המשפט הפרטי תפקיד ציבורי, כי אז הביקורת השיפוטית הישירה על ביצוע אותו תפקיד נתונה לבג"צ.
ג. מקום שגוף ציבורי או פרטי בין שהוקם ע"י חוק מיוחד ובין שהוקם עפ"י דבר חקיקהכללי מבצע פעולות אזרחיות, או מסחריות - סמכות השיפוט בדבר תקיפה ישירה של פעולות אלה היא לביהמ"ש האזרחי הרגיל. על כן הפרת חוזה ע"י המדינה או ביצוע עוולה על ידה אינה נדונה בבג"צ אלא בביהמ"ש האזרחי. אגב הכרעה בסכסוך האזרחי, ולצורך אותו ענין בלבד, עשוי ביהמ"ש האזרחי להכריע גם בתוקפה של פעולה שלטונית. האבחנה האמורה בין סכסוך שעניינו סמכות "שלטונית" לבין סכסוך שעניינו סמכות "פרטית" אינה חדה וחלקה. מצויים שטחים שבו אותו מעשה עצמו יש בו גם מזה וגם מזה. סמכותו של בג"צ היא סמכות המקפלת בתוכה שיקול דעת ועל כן אפילו נופל הענין לגדר סמכותו של בג"צ עשוי הוא שלא להפעיל את סמכותו ולהפנות את הצדדים לביהמ"ש האזרחי אם אינו רואה צורך ליתן סעד למען הצדק. מאידך, בג"צ יפעיל סמכותו גם לענין פונקציה "פרטית" אם הוא סבור כי הפעולה הפרטית אינה אלא "הסוואה" או שיש עניין מיוחד בכך שבג"צ ידון בדבר.
ד. בענייננו קיימים שיקולים סותרים, כאשר חלקם מצדדים בסמכותו של בג"צ לאור דמיונה של חברת החשמל למדינה ולתאגידים סטטוטוריים, וחלקם מצדדים בסמכותו של בימ"ש אזרחי לאור דמיונה של חברת החשמל לחברה ממשלתית רגילה. עניין לנו איפוא בשאלה בה יש לבג"צ שיקול דעת. האיזון הראוי של שיקולי המדיניות מצביע בכיוון סמכותם של בתי המשפט האזרחיים בענין זה. זאת בהתחשב בכך שמבחינה פונקציונלית השאלה בדבר כריתת חוזה היא שאלה אזרחית; בשלב הטרום חוזי מעורבות
לא פעם שאלות של מו"מ לכריתת חוזה, התרשלות בנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט, והמקום הראוי לבחינתו של מכלול שאלות אלה הוא בביהמ"ש האזרחי שיש לו הכלים הדיוניים לבחינתן של שאלות. אמנם הדיון בבג"צ מהיר יותר אך אין צידוק ענייני למתן זכות עדיפות דווקא לשאלות הקשורות בשלב הטרום חוזי על פני הקשת הרחבה של שאלות חוזיות ואחרות בהן מעורבת חברת החשמל.
ה. אשר לשאלת הדין לפיו ידון ביהמ"ש המחוזי - אין מניעה לכך שביהמ"ש האזרחי ידון בנושא עפ"י המשפט המינהלי כפי שדן בו בג"צ. זאת מבחינת המדיניות הכללית. אשר למקרה הספציפי - נראה שצריך להחיל על הנושא את המערכת האזרחית הרגילה המחילה מגוון של הוראות על השלב הטרום חוזי. על כן יחולו על שלב זה, בין השאר, דיני הנזיקין, דיני התעשרות שלא כדין ודיני תום הלב בכריתת חוזה. אשר לשאלה אם בצד כללי המשפט האזרחי יש מקום להטיל על חברת החשמל, בפעולותיה בתחום המשפט הפרטי, נורמות של המשפט הציבורי, באופן שאם קיימת סתירה בין השתיים, יד המשפט הציבורי תהיה על העליונה - השאלה אינה פשוטה. מחד גיסא ניתן לומר כי כשם שעל פעילותם הפרטית של המדינה, הרשויות המקומיות והתאגידים הסטטוטוריים, חלה מערכת של משפט פרטי וציבורי כך גם הדין לענין חברת החשמל. מאידך ניתן לומר כי חברת החשמל אינה שונה מכל חברה ממשלתית אחרת. ברם יהא דינן של החברות הממשלתיות אשר יהא, ואין צורך להכריע בזה בעתירה דנא, מעמדה של חברת החשמל שונה ממעמד חברה ממשלתית רגילה, שכן הצטברו בה מספר תכונות המשוות אותה לענין הדין החל על פעולותיה לתאגידים הסטטוטוריים. תכונות אלה הן בעיקר קיומן של סמכויות שלטוניות, הענקת זיכיון בלעדי והשליטה על אמצעי יצור חיוני.
ו. כיון שבענייננו אין מדובר בסמכויות שלטוניות של חברת החשמל אלא בפעולה עיסקית רגילה הרי הסמכות לדון בסכסוך הוא בידי ביהמ"ש האזרחי. בדונו בנושא יבחן ביהמ"ש את הסוגייה עפ"י שתי אמות מידה: זו הקבועה במשפט האזרחי וזו החלה במשפט המינהלי על המו"מ הטרום חוזי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק, הוסיפו השופטים לוין וגולדברג. עוה"דמ. שקד וגב' ש. רפאלי לעותר, עו"ד מ. שריה לחברת החשמל, עו"ד א. הלפן למשיבים האחרים. 12.4.87).
ע.א. 404/84 - יחזקאל סעתי נגד פרחה סעתי ואח'
*ביטול יפוי כח בלתי חוזר למימוש מתנת מקרקעין(הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופטת נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. ביום 30.1.73 חתמה המשיבה, אמו של המערער, על "יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר" ומינתה, בין היתר את אחיו של המערער לייצג אותה בכל הנוגע לדירה הרשומה על שמה וכן "לחתום ולהעביר את כל זכויותיה בדירה הנ"ל על שם יחזקאל סעתי..." (המערער). נאמר ביפוי הכח כי הוא "בלתי חוזר" היות וזכויותיו של הנהנה הנ"ל תלויות בו. זכויות הנהנה הובהרו בהקדמה ליפוי הכח בו נאמר "הואיל ובני יחזקאל סעתי, מטפל בי זמן רב טפול מסור ונאמן... והואיל ובתמורה למסירותו של בני יחזקאל הנ"ל נותנת לו את הדירה הנ"ל במתנה וללא תמורה כלשהי". במשך שנים לא ניסה המערער להביא להפעלת סמכויותיו עפ"י יפוי הכח עד קיץ 1981 בו ביקש לרשום הערת אזהרה לטובתו בהסתמך על יפוי הכח. אז התברר לו כי כבר חודשים מספר קודם לכן נרשמה הערת אזהרה מטעם המשיבה בדבר בטול יפוי הכח. סמיכות שני המועדים הללו נבע מסכסוך משפחתי שנתגלע בין המערער לבין אחיו ואחיותיו. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש פסק דין הצהרתי כי יפוי הכח תקף ואינו ניתן לביטול והזכויות שהוקנו באמצעותו אינן בבחינת מתנה או התחייבות למתן מתנה, ולחילופין, בהנחה כי הזכויות הן בבחינת מתנה, ביקש להצהיר כי המשיבה מנועה מלחזור בה מנתינתה וכן להורות על סעדים נלוים אחרים. גירסת המשיבה בתצהיר ההגנה שלה היא כי חתימתה על יפוי הכח הושגה
תוך הטעייה ומרמה ביחס לתכנו, היא היתה אלמנה זקנה שאינה יודעת קרוא וכתוב והמערער אמר לה כי יפוי הכח דרוש לו כדי שיוכל לטפל בענייניה, וכי לא נתנה לו ולא התכוונה לתת לו את הדירה במתנה. גירסה זו זכתה לאמונו הבלתי מסוייג של ביהמ"ש המחוזי ולפיכך דחה את בקשת המערער. הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופטת נתניהו, נגד דעתו החולקת של השופט בך, כאשר המשנה לנשיא והשופטת נתניהו דוחים כל אחת את הערעור מנימוקים אחרים.
השופטת נתניהו:
ב. אין זה דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בשאלת מהימנותם של עדים שהערכאה הראשונה התרשמה מעדותם, אך כשזו נותנת נימוקים להעדפת הראיות על ידה נפתחת הדרך לבקורתה של ערכאת הערעור על נימוקים אלה. בענייננו, הנימוקים שניתנו לאמוץ גרסת המשיבה אינם עומדים במבחן. יתירה מכך, ביהמ"ש טעה כאשר לא ייחס כל משקל לאשורו של הנוטריון הציבורי על יפוי הכח כי המשיבה חתמה בפניו מרצון ומתוך הודאה בתכנו של יפוי הכח, וכן טעה ביהמ"ש כאשר סבר כי על המערער הנטל להוכיח כי המשיבה ידעה על מה היא חותמת. חזקה היא, בהעדר ראיה סותרת, שנוטריון ציבורי קיים את חובתו עפ"י החוק להיות בטוח ברצון החופשי של הצדדים. המסמך גם מהווה תעודה ציבורית כהגדרתה בפקודת הראיות ולפי סעיף 34 של הפקודה חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי "תעודה ציבורית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם כך נערכה". אין כאן שאלה של מלתה של המשיבה כנגד מלתו של המערער, ואין די לכן בהעדפת עדותה על עדות המערער. על המשיבה להרים את הנטל של סתירת האמור באישורו של נוטריון. טעותו של השופט היתה שהתעלם מאישורו של הנוטריון והטיל על המערער את הנטל להוכיח שהמשיבה ידעה והבינה על מה היא חותמת. מכאן שהמשיבה לא הצליחה לסתור את החזקה העולה מאישורו של נוטריון ויפוי הכח ניתן תוך רצייה והבנה. אעפ"כ דין הערעור להדחות.
ג. כדי שיפוי הכח יהיה בלתי הדיר לא די שיאמר בו שאינו ניתן לבטול. צריך שתחול עליו הוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות, כלומר שהשליחות נעשתה להבטחת זכותו של אחר והזכות תלויה בבצוע נושא השליחות. יפוי הכח אינו יוצר את הזכות. הוא רק מכשיר לבצועה. אם העיסקה המקנה את הזכות אינה תקפה אין זכות לנהנה ואין מניעה לבטל את יפוי הכח. שתי שאלות דורשות התייחסות בענייננו: האם מדובר בהקניה ללא תמורה, שאחרת אין זו מתנה אלא עיסקה בתמורה שעל בטולה לא חל חוק המתנה; אם מדובר במתנה - האם נגמרה המתנה בהקניה או האם לפנינו רק התחייבות לתת מתנה שהנותן רשאי לחזור בו ממנה בנסיבות המתוארות בסעיף 5 של חוק המתנה. ביפוי הכח נאמר "הואיל ובתמורה למסירות בני..." וכו' אך מכך אין עולה המסקנה כי מדובר בעיסקה בתמורה. בהמשך מיידי נאמר גם "נותנת לו את הדירה הנ"ל במתנה וללא תמורה כל שהיא". אשר לשאלה השניה יש לומר כי המתנה לא נגמרה בהקניית הבעלות וכי המשיבה רשאית היתה לחזור בה ממנה. לפי סעיף 6 לחוק "הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת... מסמך לידו המזכה אותו לקבלו... והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". הדין האחר בענייננו הוא חוק המקרקעין. מתנה היא עיסקה במקרקעין, ולפי סעיף 7 של חוק המקרקעין "עיסקה במקרקעין טעונה רשום; העיסקה נגמרת ברשום... עיסקה שלא נגמרה ברשום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה". התוצאה היא שהבעלות בדבר מתנה שהיא נכס מקרקעין אינה עוברת אלא על ידי רשום וכיוון שלא נרשמה המתנה הרי מדובר בהתחייבות לתת מתנה.
ד. לענין התחייבות כזו חלות הוראות סעיף 5 לחוק המתנה כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם וויתר בכתב על רשות זו". המערער לא הוכיח כי שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות וכמו כן
נותן המתנה לא וויתר על רשותו לחזור בו מהמתנה. עצם מתן יפוי הכח אינו מהווה וויתור כזה: וויתור על הזכות לחזור מהמתנה יכול להעשות במסמך המכיל את יפוי הכח או את המתנה או במסמך נפרד, וכן הוויתור אינו חייב להיות מפורש ודי שיעלה מהכתב בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. היותו של יפוי הכח בלתי חוזר אין משמעותו וויתור על הזכות לחזור מהמתנה כאשר זכות זו נתונה בדין. לפיכך יש לדחות את הערעור מן הטעם שהמשיבה היתה רשאית לבטל את המתנה והיא אכן ביטלה אותה.
המשנה לנשיא גב' בן פורת:
ה. דין הערעור להדחות אך לא מהטעמים שהעלתה השופטת נתניהו. כרגיל צריך לראות ביפוי כח בלתי חוזר הנחתם בפני נוטריון ציבורי ויתור מצד הנותן על זכות החזרה ממתנה בלתי מותנית אמנם יפוי הכח אינו אלא מכשיר לביצוע עיסקה ואם הזכות אותה הוא בא להבטיח אבדה או בוטלה כדין, מתרוקן הוא ממילא מתוכנו אפילו הוכתר כבלתי חוזר, אולם להבדיל מעסקה מסחרית, עם התחייבויות הצופות בחלקן פני העתיד, לא נותר למקבל של מתנה בלתי מותנית דבר לעשותו כדי לשכלל את זכותו לקבלם. מכאן שהיותו של יפוי הכוח לגבי מתנה בלתי מותנית "בלתי חוזר" מצביע כרגיל על וויתור מצד הנותן על הרשות שמעניק לו החוק לחזור בו מן המתנה כל עוד לא שינה המקבל את מצבו לרעה. יתכנו נסיבות יוצאות דופן, או הוראה בגוף יפוי הכוח הבלתי חוזר, שיובילו למסקנה שאין בו משום וויתור, אולם כרגיל פירושו של יפוי כוח כזה הוא וויתור כאמור. בענייננו אין ביפוי הכח דבר הסותר מסקנה זו.
ו. אעפ"כ דין הערעור להדחות מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. טענתה של האם כי נפלה קרבן למצג שווא או מרמה מצד בנה כאילו היא חותמת על יפוי כח כללי זכתה באימונו של ביהמ"ש ובכגון דא אין להתערב. יש רגליים לדעה שדי במצג שווא בתום לב כעילה לביטולה של מתנה. אכן, חובתו של הנוטריון להסביר את תוכנו של המסמך ולוודא שהחתימה עליו מתבצעת תוך הבנת הכתוב ומרצון חופשי וברור שהנוטריון עומד בחזקתו שקיים חובתו זו נאמנה, אך אין זו חזקה חלוטה. לדברי האם הבינה על יסוד הסבריו של המערער כי מדובר ביפוי כוח כללי לטפל בנכסיה ודברים אלה נמצאו מהימנים על ביהמ"ש. יתכן שיחסי האמון בינה לבין בנה גרמו שכלל לא האזינה לדברי הנוטריוןהציבורי שהרי סברה שכבר היא יודעת אל נכון על מה היא מתבקשת לחתום.
ז. השופט בך בדעת מיעוט סבר שיש לקבל את הערעור. מצד אחד קיבל את דעתה של השופטת נתניהו כי טעה ביהמ"ש בקבלו את גירסת המשיבה שלא ידעה את תוכנו ולא הבינה את פשרו של יפוי הכח שנחתם על ידה. מאידך, קיבל את גישתה של המשנה לנשיא כי יש לראות ביפוי הכח משום וויתור מטעם המשיבה על זכותה לחזור בה מהמתנה נשוא הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. עו"ד י. ננר למערער, עו"ד צ. מזור ולמשיבה. 7.5.87).
ע.א. 580+626/82 - אינשורס קורפוריישן נגד מדינת ישראל ואח'
*גובה סכומי האחריות של הדאר למשלוח שאבד(ערעור וערעור נגדי של אל על - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בספטמבר 1978 נשלחו יהלומים לבלגיה באמצעות סניף הדואר ברמת גן היהלומים לא הגיעו לתעודתם. המבטחות, המערערות, פיצו את הבעלים ומבקשות עתה להפרע מאת הנתבעות מכח סוברוגציה. מאחר ולא ידוע היכן אבדו היהלומים תבעו המבטחות הן את משרד התקשורת, הן את רשות שדות התעופה והן את אל על שבמטוסה נשלח הדואר. בטרם החל הדיון לגופו ביקשו שלש הנתבעות לדחות את התביעה על הסף מנימוקים שונים. המדינה אינה מכחישה כי מחובתה לפצות את הבעלים (ועתה את המבטחות) אך לטענתה מוגבלת אחריותה בתיקרת הסכום שנקבעה בנושא זה על ידי
אמנת הדואר הבין לאומית שהיתה בתוקף במועד הקובע. סכום זה הוא אפסי. המבטחות טוענות כי אף אמנת דואר עולמית לא חלה על המקרה הנדון והן תובעות מהנתבעות פיצוי בגובה ערכם המלא של היהלומים שאבדו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף כנגד המדינה ורשות שדות התעופה ומאידך דחה את בקשת אל על לדחות את התביעה על הסף. ערעור של המבטחות על דחיית תביעתן נגד המדינה ורשות שדות התעופה נדחה ואילו ערעורה של אל על נתקבל ואף נגדה נדחתה התובענה על הסף.
ב. על פי סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) אחראית המדינה עקרונית בנזיקין על רשלנות אך אותו חוק קובע סייג לאחריות לאמור "האמור בחוק זה אינו פוגע בכל הוראה שבחיקוק מן החיקוקים המנויים להלן... השוללת את אחריות המדינה... פקודת בתי הדואר...". פקודת בתי הדואר קובעת כי "המדינה אחראית לדבר דואר - למעט חבילה - בהגבלות ובתנאים שפורשו... באמנת הדואר העולמית שהיא בתוקף אותה שעה". טענת המבטחות היא שאין תוקף לאמנה בין לאומית במישור הלאומי כל עוד לא אומצה על ידי המחוקק המקומי ומאחר שמדינת ישראל לא אימצה, בדרך של חקיקה, את אמנות הדואר אין ליישם הוראותיהן של האמנות במשפט המתנהל בארץ. עקרונית צודקות המערערות בכך ואולם במקרה הנוכחי צודקת המדינה כי המחוקק רשאי לאמץ מראש אמנות בין לאומיות עתידיות כפי שעשה בפקודת הדואר ומשקבע בפקודת הדואר כי אחריות המדינה תהיה "...בהגבלות ובתנאים שפורשו... באמנת הדואר העולמית..." משמע שיש לראות בכך משום אינקורפורציה של האמנה הנוגעת בדבר מראש לתוך החוק הישראלי. לפיכך בדין נדחתה טענה זו.
ג. טענה אחרת של המערערות היא כי לא היתה אמנת דואר בינלאומית כלשהי בתוקף בישראל בעת האירוע נשוא ערעורים אלה. בשנת 1964 התקבלה אמנת וינה בה נקבע כי השולח פריטים בדואר רשום זכאי בפיצויים בשיעור 25 פרנק לכל פריט שהוא למעשה כיום תשלום אפסי. אמנת וינה אושררה על ידי ממשלת ישראל, דבר האישרור פורסם בילקוט הפרסומים והאמנה עצמה פורסמה בכתבי אמנה. בשנת 1974 התקיימה ועידת לוזאן ובה תוקנו כל כתבי האיגוד כולל החוקה ואמנת הדואר העולמי. המדינה אישררה את החוקה ואישרה את כל כתבי ועידת לוזאן, אך האישרור לא פורסם ברשומות. המבטחות טענו כי אמנת לוזאן ביטלה את אמנת וינה וממילא כבר לא היתה אמנת וינה בתוקף ביום הקובע, ומאידך אמנת לוזאן אינה תקפה במשפט הפנימי בישראל שכן היא לא פורסמה ברשומות. הנתבעות טענו כי אין חלה חובת פרסום ברשומות על אמנות. לחלופין טענו הנתבעות כי אם ייקבע שאמנת לוזאן היתה טעונה פרסום ובשל העדר פרסום אין לה תוקף בתוך ישראל, אזי יש להסיק מכך כי אמנת וינה עדיין בתוקף בישראל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המבטחות כי אמנת לוזאן לא נכנסה לתוקף בישראל בשל העדר פרסומה ברשומות ומאידך אימץ ביהמ"ש את הטענה כי אמנת וינה שפורסמה כדין עדין היתה בתוקף במועד האירוע.
ד. בעניין זה דחה ביהמ"ש העליון את ערעור המבטחות אך לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון קבע כי לא ייתכן שבמשפט הבינלאומי של ישראל תחול אמנת לוזאן ואילו במשפט הישראלי הפנימי תחול אמנת וינה. מאידך לא קיבל ביהמ"ש העליון את גישת ביהמ"ש המחוזי כי אמנות טעונות פרסום ברשומות וקבע שאין לראות באמנה תקנה בת פועל תחיקתי הטעונה פרסום ברשומות וממילא חלה אמנת לוזאן על המקרה הנוכחי. בענין זה סקר ביהמ"ש העליון, מפי השופט בך, את הפסיקה השונה הנוגעת להוראה או תקנה בת פועל תחיקתי ואימתי טעונה הוראה או תקנה כזו פרסום ברשומות כדי לקבל תוקף. ביהמ"ש עמד גם על הדרכים האחרות שבהן נקט הדואר כדי לפרסם את האמנות המתקבלות המאושרות על ידי ישראל, פרסומים המביאים את דבר האמנות לידיעת הקהל הרחב. אין גם לקבל את טענת המבטחות שמדובר כאן ב"חבילה"
שההגבלה לפי פקודת הדואר אינה חלה עליה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי מדובר כאן ב"צרור" שעליה חלה ההגבלה של אמנת הדואר.
ה. המבטחות טוענות כי אפילו התביעה נגד המדינה דינה להדחות הרי אין לדחות על הסף את התביעה נגד רשות שדות התעופה שכן אין להחיל את ההגנות על פי אמנות הדואר גם על גוף זה טענה זו בדין נדחתה. אין פקודת הדואר מבדילה בין רשות זו או אחרת של המדינה, אלא מדברת בלשון כוללת על המדינה. אין זה גם רצוי להבחין בין רשויות שונות של המדינה בנושא זה. פירוש המבחין בין הרשויות אינו עומד במבחן ההגיון שכן מה הואילו אמנות הדואר אם ייקבע כי הן מגינות על המדינה רק כאשר המשלוח נמצא בידי רשות אחת, מינהל הדואר, ואילו משעובר דבר הדואר לידי זרוע אחרת תישא המדינה במלוא האחריות לפיכך יש לדחות את הערעור הן בכל הנוגע למשרד התקשורת והן באשר לרשות שדות התעופה.
ו. אשר לערעורם של אל על - אין לקבל את טענת אל על כי לצורך הנושא דנא היא מהווה "פקיד דואר" במובן פקודת הדואר ועל כן אין אחריותה עולה על זו של המדינה. ברם, יש לקבל את טענת אל על כי היא היתה ביחס ליהלומים הנדונים במעמד של "שומר משנה" כאשר מינהל הדואר היה השומר הראשי, ואין שומר המשנה יכול להיות אחראי כלפי הבעלים במידה העולה על אחריותו של השומר הראשי. לפי סעיף 7 לחוק השומרים "שומר שמסר את הנכס לשומר משנה רואים את מעשיו ומחדליו של שומר המשנה כמעשיו ומחדליו של השומר, ושומר המשנה אחראי גם כלפי בעלי הנכס באותה מידה שהוא אחראי כלפי השומר". מסעיף 7 הנ"ל עולה ברורות כי אל על (שומר המשנה) אחראית כלפי המשגרים (בענייננו המבטחות) באותה מידה שהיא אחראית כלפי הדואר- המדינה (השומר). אחריות אל על כלפי הדואר אינה יכולה לעלות על שווי הנזק שנגרם לדואר. כיוון שלדואר נגרם הנזק רק בגובה האמור באמנת הדואר הרי ששומר המשנה אחראי כלפי השומר הראשי עד לגובה אותו נזק שנגרם לשומר הראשי. כיון שכך אין אל על אחראית לסכום הגבוה יותר מאשר הסכום שניתן לחייב את משרד התקשורת.
(בפני השופטים: ברק, ש לוין, בך. החלטה - השופט בך, הוסיפו השופטים לוין וברק. עו"ד מ. זליגמן ושות' למבטחות, עו"ד מ. רובינשטיין למדינת ישראל, עו"ד י. וינדר לאל על. 17.5.87).
ע.א. 76/84 (56/84) - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) ואח'
*פירוש פוליסת ביטוח לענין נהיגת ברכב "ברשותו" של בעל הרכב(הערעור נתקבל).
א. ביוני 1981 מסרו שניים מהמשיבים (להלן: בעלי הרכב) למשיב גובריל (להלן הרפד) את רכבם כדי להחליף בו את הריפוד במרפדיה שבחברון. כשלשה שבועות לאחר מכן, בעוד המכונית אצלו, נסע הרפד ברכב ביחד עם אחיו ומשפחתו לחתונה ביריחו. אירעה תאונה, הרכב התהפך ואחיו של הרפד ושני ילדיו של האח נהרגו. בביהמ"ש המחוזי הוגשו מספר תביעות ובכלל זה נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) כמי שביטח את הרכב ונגד קרנית למקרה שהביטוח לא תופס. קרנית הגישה הודעת צד ג' כנגד הרפד. מקובל על הצדדים כי התאונה שאירעה היא "תאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן חוק הפיצויים). עיקר המחלוקת בין הצדדים, פרט לשיעור הפיצויים, הוא בשאלה אם נהיגתו של הרפד מבוטחת בהפול בעלת פוליסת הביטוח וחובת הפיצוי מוטלת על הפול, וממילא אין מוטלת כל אחריות על קרנית אם התשובה היא בשלילה כי אז מכח הוראת החוק תחול חובת הפיצוי על קרנית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כשהשאירו בעלי הרכב את רכבם אצל הרפד הם הירשו לו להשתמש ברכב. אולם "הרשות שניתנה לרפד... היתה מצומצמת באופיה ומוגבלת לנסיעה ברדיוס קטן מאד מהמרפדיה של הרפד, והוגבלה להכנסת הרכב מהמרפדיה והוצאתו הימנה, כפי שמחייבים זאת דרכי העבודה". השופט קבע כי הנסיעה ליריחו
ביום התאונה היתה על דעתו של הרפד בלבד שחפץ לנצל את המכונית כדי להסיע את משפחתו לחתונה. בכך דחה ביהמ"ש את גירסת הרפד כי ביקש לרכוש את המכונית מבעליה והנסיעה ליריחו היתה על דעת הבעלים כדי לבחון את טיבה של המכונית.
ב. על רקע תשתית עובדתית זו בחן ביהמ"ש את השאלה המשפטית אם פוליסת הביטוח שהוציא הפול מכסה תאונה זו. עפ"י הפוליסה משתרע הביטוח על בעל הפוליסה וכן על "כל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו". ביהמ"ש ניתח לשון זו והציג שלש גישות אפשריות לפירושה. האחת, הגישה הליברלית, לפיה די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב כדי שכל נהיגה בו, גם זו החורגת מהרשות, תחשב לנהיגה "ברשותו" של בעל הפוליסה; השניה, הגישה המחמירה, לפיה, רק נהיגה שעובר לתאונה היתה ברשותו של בעל הרכב תחשב כנהיגה ברשותו; השלישית, גישת ביניים, לפיה, נהיגה היא ברשות אם עובר לתאונה הנהיגה היתה ברשותו של בעל הרכב, או שהסטיה מהרשות אינה מהותית מבין שלש גישות אלה, בחר ביהמ"ש המחוזי את הגישה השלישית ועל פיה קבע כי הנסיעה של הרפד לא היתה "ברשותו" של בעל הרכב. אכן, רשות ראשונית לנהוג ברכב היתה לו לרפד, אך בנהיגתו סטה סטיייה מהותית וקיצונית מהרשות שניתנה לו. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי הפול אינו נושא באחריות לתאונה והאחריות תוטל על קרנית. לאחר מכן בחן ביהמ"ש את אחריותם של הנתבעים מכוח הודעת צד ג', דחה את הודעת צד ג' וקבע את שעור הפיצויים. על פסק הדין הוגשו ערעורים ובכלל זה ערעורה של קרנית בו היא מלינה על הטלת אחריות עליה וכן ערעור של הנפגעים על שעור הפיצויים. הוחלט לפצל את הדיון בערעור ולדון תחילה במערכת היחסים שבין קרנית לבין הפולי לענין זה נתקבל הערעור.
ג. אין להתערב בתשתית העובדתית שנקבעה ע"י הערכאה הראשונה, היינו קביעת ביהמ"ש שבעלי הרכב לא נתנו רשות לרפד לנהוג ברכב עד ליריחו כדי לבחון את הרכב ואולם יש לקבל את הערעור באשר לגישה המשפטית של ביהמ"ש המחוזי. אם בעל הרכב הרשה נהיגה ברכב לפלוני, ואירעה תאונה במהלך נהיגתו של פלוני באותו רכב, כי אז הנהיגה היא "ברשותו" של פלוני גם אם התאונה אירעה תוך סטייה ממשית מתחומי הרשות שניתנה. ביהמ"ש העליון התבסס לענין זה על פסק דינו בע.א. 214/81 מדינת ישראל נגד פחימה (פד"י ל"ט(4) 821) בו נקבע כי רואים עובד מדינה כמי ש"מניח" לפלוני לנהוג ברכב ממשלתי, אם אותו עובד מדינה מרשה לפלוני לנהוג במכונית בתחום מסויים ופלוני סוטה מאותו תחום סטייה מהותית. באותה הלכה פירש ביהמ"ש העליון את הביטויים "יניח" ו"מניח" בפקודת הביטוח וקבע כי החבות בגין תאונת דרכים שאירעה לאחר סטייה כאמור מוטלת על המדינה כמבטחת ולא על קרנית בהתחשב במסקנה זו קבע ביהמ"ש העליון כי מבין שלש הגישות נראית הגישה הראשונה (הליברלית) כגישה הראויה.
ד. אכן, בפרשת פחימה עסק ביהמ"ש בפרוש הוראת חוק, ואילו בערעור דנא ענין לנו בפרשנותה של פוליסת ביטוח ולא הרי זה כהרי זה. עם זאת, משמנתחים את השיקולים השונים שעמדו ביסוד ההחלטה בפרשת פחימה המסקנה היא כי שיקולים אלה טובים הם ויפים גם כשמדובר בפוליסת ביטוח. "גישת הביניים" שביהמ"ש המחוזי ביקש לאמצה מעוררת קושי שקשה להתגבר עליו. אם היו מאמצים בענייננו את "גישת הביניים" השאלה היתה מה היה הדין אם התאונה היתה בתוך חברון ולא בדרך ליריחו? האם היתה חשיבות בכלל שהתאונה אירעה בדרך אל המרפדיה וממנה? היש חשיבות לאן רצה הנהג לנסוע? שאלות אלה ואחרות יוצרות חוסר ודאות וחוסר בטחון. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולקבוע כי האחראית לתאונה היא הפול וזאת על יסוד הגישה הליברלית מבין שלש הגישות האמורות
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד ליפא ליאור לקרנית, עו"ד שלמהלוי להפול 28.5.87).
ע.א. 32/84 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד ישראל קרמר ובנו
*פירוש סעיף פטור בפוליסת ביטוח(הערעור נדחה).
א. חברת אשטרום ביצעה פרוייקט בניה בירושלים והמשיב (להלן: קרמר) שימש אצל אשטרום קבלן משנה לעבודות חשמל. קרמר התחייב לבטח את ציודו ובהסכם בין השניים נאמר כי "על הקבלן (קרמר) לבטח על חשבונו... את החומרים, ציוד ידוע לקבלן שהחברה לא תשלם כל תביעה בגין... גניבה...". להלן נאמר כי "באתר קיימת שמירה של החברה (אשטרום), אך אין החברה אחראית לכל נזק גניבה או מבלה שעלול להיגרם לקבלן בתקופת עבודתו באתר. לחברה יש ביטוח והנזקים באם יהיו כפי שישולמו על ידי חברת ביטוח יועבר בשלמותו לקבלן המשנה". אי לכך ביטח עצמו קרמר אצל המערערת כנגד כל הסיכונים. בפוליסה שבין קרמר לבין המערערת קיים סעיף האומר "...החברה תהא פטורה מאחריות לנזק... הנובעים מכניסה בלתי חוקית לאתר העבודה אם לא גרם המבוטח לכך ששומרים, המועסקים אצלו בשכר, בשמירה בלבד, ישמרו על אתר העבודה באורח רצוף ובנוכחות מתמדת בעת שאין עבודות בנייה מתבצעות באתר העבודה...". באתר העבודה היו שני שומרים ואלה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, "שמרו אך ורק על הבנין בו ביצע התובע (קרמר) את עבודתו באתר הבניה, ובתוך כך על מחסן שנמצא באותו בנין... יתירה מזו, אין ספק שגם בנוסף לשמירה זו... היתה גם שמירה ניידת על האתר המורחב". למשיב אירע נזק והוא תבע את המערערת. זו טענה כי היא פטורה מתשלום הנזק וביססה טענותיה על שניים: השומרים לא קיבלו את שכרם מהמשיב - המבוטח - אלא מאשטרום; השומרים לא עסקו בשמירה בלבד אלא הם היו גם עובדים של אשטרום. לדעת המערערת הפר המבוטח בשניים אלה את תניית הפטור שבפוליסה ועל כן אין חברת הביטוח חבה בגין הנזק שנגרם למבוטח. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת והערעור נדחה.
ב. סעיף פטור בפוליסות יש לפרש פירוש סביר. לענין הדרישה בפוליסה שהמבוטח יגרום לכך "ששומרים, המועסקים אצלו בשכר, ישמרו על האתר", הרי מטרתה, כפי שהגדירה המערערת בסיכומיה, היא "...להפחית במידת האפשר את הסיכון שהיא נוטלת על עצמה...". מנוסחו של הסעיף יש ללמוד כי המערערת ביקשה לגרום לכך שעל הציוד המבוטח "שמרו שומרים מיוחדים בשכר, כך שיעמידו בראש מעייניהם את השמירה ולא יעשו זאת כלאחר יד. בענייננו, היו שני שומרים שקיבלו שכר ואין נפקא מינה מי הוא משלם שכרם. די בכך שמאן דהוא התחייב בפני המבוטח לשלם את שכרם של השומרים. זאת ועוד, השומרים שמרו על האתר של המבוטח בלבד, וזאת בנוסף לשומרים שסיירו בשטח כולו. הסכם הביטוח דיבר על כך שהשומרים יהיו מועסקים בשמירה בלבד. סביר כי הכוונה לכך שבעת השמירה יעסקו השומרים בשמירה בלבד ולא יעסקו במקביל אותה שעה בעיסוקים אחרים. העובדה שהשומרים עבדו בשעות אחרות כפועלים אצל אשטרום אינה רלוונטית לתנייה זו שבפוליסה.
ג. המערערת העלתה טענה חילופית והיא ש"המשיב ויתר על טענת שבוב שהיתה לחברת הביטוח עפ"י הפוליסה או עפ"י דין, ובכך הפר תנאי עיקרי מתנאי הפוליסה". זאת לומדת החברה מסעיף בהסכם בין אשטרום לבין קרמר האומר כי "ידוע לקבלן שהחברה (אשטרום) לא תשלם כל תביעה בגין... גניבה...". גם טענה זו אין לקבל. דוקטרינת השבוב פירושה שאם מבוטח זכאי לתשלום פיצוי על נזקו, הן מהמבטח והן מצד ג', הרי הוא מחזיק בפיצוי נוסף זה כנאמן עבור המבטח, כך שהוא לא יזכה בפיצוי הגבוה מנזקו. כאשר המבוטח אינו תובע את הצד השלישי, חברת הביטוח רשאית להכנס לנעליו ולתבעו בשמו. עולה מכאן שחברת הביטוח חייבת לשפות את המבוטח בשל הנזק שנגרם לו ושעליו היה מבוטח. היא יכולה לחזור לצד ג' רק אם צד ג' חייב בשיפוי של המבוטח. במקרה שלנו - צד ג' לא חייב בשיפויו של המבוטח בשל הנזק שנגרם לו, וזאת
עפ"י ההסכם שבין צד ג' למבוטח. המבטחת לא ביררה שאלה זו בעת שביטחה את המשיב ואף לא התנתה את הביטוח באי התקשרות המבוטח בתנייה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ח. קהן וי. אשכנזי למערערת, עו"ד י. בן אריה למשיב. 20.5.87).
בש"פ 118/87 - מדינת ישראל נגד חנניה כלפון ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיבים מתנהל הליך פלילי ותקופת השנה למעצרם, מאז הגשת כתב האישום, מתקרבת לקיצה. המדינה ביקשה הארכת המעצר בשלושה חדשים והבקשה נתקבלה. הדחייה במשפט נגרמה, בחלק ניכר, מטעמים שאין המערכת השיפוטית והתביעה יכולות לצפותה מראש, כגון מחלת השופט והעברת התיק לשופט אחר, חילופי סניגורים מטעם שני המשיבים הראשונים, וכן אי הופעת עדי הגנה פעמיים ושלוש פעמים. על אף כל אלה שומה על ביהמ"ש לקיים את הכלל כי ההליך השיפוטי עד מתן גזר הדין לא ימשך יותר משנה ורק במקרים יוצאים מהכלל תוארך התקופה ע"י שופט ביהמ"ש העליון. המקרים היוצאים מן הכלל הולכים ורבים לאחרונה וביהמ"ש העליון יקפיד שלא להאריך תקופה זו אלא במקרים קשים ויוצאים מן הכלל. בודאי שכך הדבר לענין המשיב השלישי שבעטיו לא נגרמה דחייה כל שהיא. אעפ"כ הוחלט להאריך את המעצר לשלושה חדשים. ב"כ המדינה הודיעה כי הכרעת הדין תנתן בתוך שלושה שבועות אחרי שמיעת הבקשה וגם מסיבה זו יש להעתר לבקשת ההארכה. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בשלושה חדשים או עד למתן גזר הדין.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד גלעד למשיבים. 18.6.87).
בש"פ 64/87 - שלום בנוליאל נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד משמעתי (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד של ביה"ד למשמעת - הבקשה נדחתה).
המבקש היה עובד משרד התקשורת והורשע בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות של שליחת יד בפנקסי שיקים, כרטיסי אשראי ותעודות זהות של אזרחים שונים, שהגיעו אליו בתוקף תפקידו, והוצאת כספים באמצעותם תוך זיופם. בגין מעשים אלה נדון המבקש בינואר 1986 למאסר בפועל של שנתיים ולמאסר על תנאי. בעקבות ההרשעה הועמד המבקש בפני בי"ד משמעתי של עובדי המדינה ונדון שם לפיטורין תוך שלילת זכות לגימלה, לפסילה לשרת בשירות המדינה לצמיתות ושלילת פיצויי פיטורין בשעור של %500. פסה"ד ניתן ביום 16.7.86 ולפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת) נתונה זכות ערעור עליו לביהמ"ש העליון תוך 30 יום. רק במארס 1987 הגיש המבקש "בג"צ נגד נציבות שירות המדינה ומשרד התקשורת" ובו הוא משיג על גזר הדין של ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. הליך זה אינו אלא ערעור על גזר הדין והואיל והמבקש אחר את המועד הוא נדרש להגיש נימוקים לעניין הארכת המועד. ענין זה נדון כאן והבקשה נדחתה.
בפתח הדיון טענה ב"כ המדינה כי בהעדר הוראה מתאימה בחוק שירות המדינה (משמעת) אין לביהמ"ש או לרשם סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור. טענה זו נדחתה. גם בהעדר הוראה מפורשת בחיקוק המעניק זכות ערעור לענין הארכת המועד, נתונה לרשם סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור שמקורה בסעיף 90 31) לחוק בתי המשפט. לעצם הענין יש לדחות את הבקשה להארכת המועד. הפנייה לביהמ"ש נעשתה למעלה מחצי שנה לאחר שניתן גזר הדין ובנימוקי הבקשה וכן בדברי המבקש לא הובא כל נימוק המצדיק הארכת המועד להגשת ערעור. טענתו כי מצבו הנפשי מנע ממנו להגיש ערעור במועד הופרכה.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ר. פלדמן למשיבה. 28.6.87).
ע.א. 576/86 - שפרה ברכיהו ואח' נגד דוד ברכיהו
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת, אשתו של המשיב, תבעה את המשיב למזונותיה ולמזונות ארבעת ילדיה הקטינים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בהוצאות החזקת דירת בני הזוג כאשר בגדר הוצאות אלה נכללו מסים, מים, חשמל, טלפון, גז, מסי ועד הבית, תיקונים וכיוצא באלה דברים הכרחיים. כן חוייב המשיב בהוצאות הביטוח הרפואי של הילדים ובהוצאות שכר הלימוד שלהם. בנוסף לכל אלה חוייב המשיב במזונות ארבעת ילדיו הקטינים בסכום קצוב של 550 שקל לחודש כדי לספק את הוצאות האוכל של הילדים והביגוד, ההוצאות השוטפות על ספרים, מחברות והוצאות נילוות כיוצא בכך. כמו כן קבע כי האשה תקבל לידיה את קיצבת הביטוח הלאומי. הערעור מופנה נגד שיעור החיוב במזונות ונגד מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המשיב אינו חייב במזונותיה של אשתו. הערעור נדחה.
מתוך הפרטים שהובאו בפני ביהמ"ש עולה כי הבעל משתכר 2,000 שקל ברוטו לחודש ואילו האשה משתכרת כ- 600 שקל ברוטו לחודש. האשה טענה לרמת חיים גבוהה יותר מזו שהיה הבעל מוכן להודות ולפי תצהירה דרושים לה 2,000 שקל לחודש הוצאות. ביהמ"ש ראה תביעה זו כמופרזת. אין מחלוקת על כך כי האשה איננה משתתפת בהוצאות של בני הבית ע"י שימוש בהכנסתה, אלא מכניסה את הכנסתה ואת דמי הביטוח הלאומי המגיעים לידיה כקיצבת ילדים לחשבון נפרד. לאור השתכרות האשה סבר ביהמ"ש שאין הבעל חייב לשלם את מזונותיה וכן קבע על יסוד הראיות את צרכי הילדים הקטינים. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לתצהירה של האשה ולדברים שאמרה בחקירתה ומאחר ולא נחה דעתו כי יש יסוד לטיעונים בדבר היקף ההוצאות בעבר והיקף הצרכים לעתיד לא ראה להיזקק לראיות נוספות והסיק את מסקנתו על סמך הנתונים שבפניו. בנסיבות המקרה אין ללמוד מן הטיעונים על פגמים או מסר בתיאורה של התמונה הכללית על ידי ביהמ"ש שיהיה בהם כדי להצדיק את החזרתו של הגלגל אחורה. יש לאמץ את המסקנה של ביהמ"ש המחוזי ולדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר רצאבי למערערים, עו"ד יעקב חובב למשיב. 7.6.87).
בש"פ 125/87 - נג'אח אלאטרש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לאונס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ארבעה חודשים לפני מעצרו של העורר בוצע נסיון לאונס של נערה בת 16 וחצי באזור עמק המצלבה בירושלים. ביום המקרה התלוננו שני צעירות בפני שוטר כי העורר רדף אחריהן וכאשר השוטר ניגש לתופסו נזכר בקלסתרון של החשוד באונס כפי שהורכב על יסוד התאור שמסרה הנפגעת ארבעה חודשים קודם לכן. השוטר קישר בין העורר לבין הדמות לפי הקלסתרון ולאחר שנעצר העורר נערך מסדר זיהוי ומהתלוננת בקשר לנסיון באונס זיהתה את העורר באופן כמעט ודאי כמי שידו היתה באותו מעשה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. בנוסף לזיהוי ולדמיון שבין העורר לבין הקלסתרון שהורכב ישנו חומר עדות של המתלוננת כך שבידי התביעה יותר מאשר הוכחה לכאורה שמסבכת את העורר בביצוע נסיון לאונס שהוא מעשה חמור לכל הדעות. לחומרת העבירה יש להוסיף את העובדה שעבירות מהסוג דנן רבו בתקופה האחרונה והפגיעות באלה ההולכות לתומן בדרך ציבורית חוזרות ונישנות. הדבר מחייב שביהמ"ש ישמור על שלומו של הציבור ולא יאפשר לחשודים בביצוע עבירות כאלה לחכות למשפטם בתנאי שחרור כאשר קיימות ראיות לכאורה נגדם. הסניגור העלה טענת אליבי אך מקומה וזמנה בדיון בביהמ"ש שהוא יכריע בנושא האליבי ואין הדבר יכול להעשות במסגרת הבקשה הנוכחית.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד פרח בלום לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 25.6.87).
ע.א. 580/86 - דר' עמירם פישמן נגד שר הבריאות
*התנהגות שאינה הולמת של רופא (הערעור נדחה).
ביום 2.8.84 הובאה חולה למחלקת המיון בבית החולים רמב"ם, לאחר שטופלה ימים ספורים קודם לכן במחלקה כירורגית של אותו בית חולים. הרופא בחדר המיון התקשר למחלקה הכירורגית וביקש כי יישלח לחדר המיון רופא מהמחלקה. אותו זמן שימש המערער רופא יחיד במחלקה זו ומשלא הגיע נקרא המערער עוד מספר פעמים לחדר המיון. כל אותה עת לא עסק המערער, עפ"י ממצאי ועדה שמונתה לבירור הקובלנה, בעניינים דחופים ובלתי שיגרתיים במחלקה ואף מצא זמן לשתות קפה. רק לאחר שעה וחצי הגיע המערער לחדר המיון, בדק את החולה והורה על הטיפול בה. הועדה שנתמנתה לבדוק את הקובלנה קבעה כי התנהגותו של המערער אינה הולמת רופא וביססה את ההחלטה על כך שהוא לא בירר את מהות הפניה אליו מחדר המיון ולא טרח לגשת מיד עם הפנייה אל החולה בחדר המיון. על יסוד המלצת הועדה החליט שר הבריאות לתת למערער התראה, מכח הסמכות שהוענקה לו עפ"י סעיף 41 לפקודת הרופאים, לאחר שקבע כי המערער "התנהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה". הערעור נדחה.
טוען המערער כי עובדות המקרה אינן מהוות התנהגות שאינה הולמת רופא, שכן אין התנהגותו נושאת אופי של המטת חרפה או קלון על המקצוע ואין היא בלתי מוסרית. עוד הוא מוסיף כי אפילו התרשל במילוי תפקידו, אין רשלנות מקצועית נכנסת למסגרת סעיף 41 לפקודה, כי רק רשלנות חמורה מאפשרת לשר לנקוט באמצעים המנויים בסעיף 41 וכמקרה דנן אין חולק כי לא מדובר ברשלנות חמורה. אין צורך להגדיר כאן במדוייק מהי התנהגות שאינה הולמת כמובנה בסעיף 41 לפקודה ונסיון להגדיר בפירוט את הזיקה הדרושה בין ההתנהגות לבין מקצוע הרפואה קשה ואף לא רצוי. ברם, ניתן לומר כי התנהגות שאינה הולמת רופא היא זו שאינה תואמת את העקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בין שמדובר בכבוד המקצוע, בין שעניינם ביחסים שבין רופא וחולה וכן כללים אתיים ואחרים המעצבים ערכים ותפישות שראוי כי יחולו במקצוע הרפואה. צדק השר כי עפ"י הסטנדרטים הנאותים במקצוע הרפואה אין רופא רשאי להתעלם מקריאה אל חדר המיון בלי שיברר טיבה של העזרה אותה הוא מתבקש להגיש ובלי שיודיע כי הנסיבות, אם אכן קיימות נסיבות מצדיקות, אינן מאפשרות לו להענות לקריאה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטת - השופט גולדברג. עו"ד שרויאר למערער, עו"ד י. כהןלמשיב. 7.5.87).
ע.פ. 746/86 - מדינת ישראל נגד משה קדוש ואליהו קרסנטי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הובילו בטנדר השייך למשיב השני כשלושים ק"ג חשיש, נתפסו, הודו בעובדות והורשעו. ביהמ"ש גזר להם שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש דלמטה עמד על החומרה היתירה שבהתנהגות המשיבים, אך הוא לא תרגם עובדה זו לשפת המעשה. העונש שהוטל קל במידה מופלגת ומצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. הסחר בסמים מבוסס על חוליות שונות, שבהן הובלת הסם משמשת מוקד חשוב. מלחמה בסחר בסמים מחייבת תגובה שיפוטית הולמת כלפי כל אחת מהחוליות בפעילות הסמים העבריינית. במסגרת של תגובה זו יש להתחשב כמובן בנתוניו האישיים של כל נאשם, אך מרכז הכובד הוא האינטרס הציבורי. גם לנסיבות האישיות אין ליתן משקל ניכר בנסיבות הענין דנא. אמנם אין מדובר בהירואין אלא בחשיש, אך גם סם זה שתוצאתו לחברה, ובעיקר לצעירים שבה, קשות הן. לפיכך הוחלט להעמיד את עונשם של המשיבים על שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד רזניק למערערת, עו"ד מרוז למשיב הראשון, עו"ד זיו למשיב השני. 7.5.87).
בש"פ 115/87 - סמי מויאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע ארבע עיסקאות של מכירת הרואין לסוכן משטרתי וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אם לגבי עיסקה אחת יש מקום לחשוב שהראיות של עדי התביעה לא יספיקו להוכחת האשמה, הרי לגבי יתר העסקאות קיימת תשתית ראייתית שמתיישבת, לפחות לכאורה, עם גירסת התביעה. כאשר מדובר במספר עסקאות שמתייחסות למכירת סמים, אין ביהמ"ש מתייחס במידת החסד למבצעיהן. במקרה כזה מן הדין שהחשוד יוחזק במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' סוזי שלו לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 22.6.87).
ע.פ. 635/86 - אבנר מויאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ביבוא 185 גרם הרואין ונדון לארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים וחצי, שנה וחצי מצטברות ושנה חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה מתבססת על עדותו של אחד רוזנטל שנמצאה אמינה ואשר נמצאו לה חיזוקים מספר. הסניגור טען כי רוזנטל הוא עד מדינה ועל כן דרוש סיוע לעדותו אך טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לפיכך אין להתערב בהרשעה. אשר לעונש - המערער עבר את העבירה כאשר מאסר על תנאי בעבירת סמים תלוי ועומד נגדו והעונש שהוטל אינו חמור באופן המצדיק התערבות בו. רוזנטל שהורשע בדינו נענש ב-40 חודשי מאסר בפועל בלבד, אך יש יסודות מסויימים המבחינים בין השניים ואין להפחית מעונשו של המערער בשל טעמים של אחידות הענישה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד קידר למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 24.5.87).
ע.א. 83+517/84/778 - עיזבון המנוחה שרה סעידי ואח' נגד אהרון פור ואח'
*תיקון טעות בפס"ד (בקשה לתיקון טעות בפס"ד - הבקשה נתקבלה).
בפס"ד שניתן ביום 23.12.86', בערעור של המערערים נגד המשיבים, החליט ביהמ"ש העליון להכפיל הן את הסכום שנפסק למערערים בביהמ"ש המחוזי בפסה"ד החלקי, בגין אובדן שירותי האם בעבר, והן את הסכום שנפסק למערערים בביהמ"ש המחוזי בפסה"ד המשלים בגין אובדן שירותי האם בעתיד. דא עקא שבפועל שכ"ט עו"ד שהוכפל ע"י ביהמ"ש העליון התייחס, בהיסח הדעת, רק לשכר טרחה שנפסק בפסה"ד החלקי ותוך השמטה מקרית לא הוכפל, כפי שצריך היה להעשות, גם שכה"ט שנפסק בפסה"ד המשלים. ב"כ המערערים הגיש, תוך שבוע, למזכירות ביהמ"ש העליון בקשה לתיקון טעות בפס"ד על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט המאפשר לביהמ"ש לתקן טעות בהחלטה מנומקת, תוך 21 יום מיום נתינתו. אולם עקב תקלה במזכירות הועברה הבקשה להחלטת ביהמ"ש העליון באיחור של שלושה חדשים. ב"כ המשיבים התנגד לתיקון המבוקש כיון שחלפו 21 הימים הקבועים בסעיף 81, ולפיכך, לדעתו, אין ביהמ"ש יכול להענות לבקשת התיקון. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את בקשת התיקון.
אפילו הוגשה בקשה לתיקון פסק דין לאחר 21 הימים הקבועים בסעיף 81, ניתן להאריך את המועד עפ"י תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה דנא מתקיימים טעמים מיוחדים כאלה בכך שהבקשה הוגשה בטרם עבר המועד של 21 יום, ורק בשל תקלה במזכירות ביהמ"ש היא לא הועברה לדיון ולהחלטה תוך המועד. כיון שהטעות היא בגדר השמטה מקרית הוחלט לתקן את פסק הדין כמבוקש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד קרמר למערער, עו"ד גדות למשיבים.13.5.87).
ע.פ. 237/87 - וליד עודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התרת קשר נשואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התרת קשר נישואין. נישואי המערער לא צלחו ועלו על שרטון. בעת התדיינות בבית הדין השרעי בחיפה, אמר הנאשם בפני הקאדי, כי הוא מגרש את אשתו בנגוד לרצונה, וזאת לאחר שהקאדי הזהירו כי הוא עובר בכך עבירה. לאור הצהרתו האמורה הוציא הקאדי למערער תעודת גירושין. המערער נדון לשלושה חודשים מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור גולל את נסיבות ביצוע העבירה וכן שהמערער נישא בינתיים והוא אב לילדה ואשתו כעת בהריון. לטענתו, ריצוי המאסר בפועל יפגע במערער. ככל שניתן היה להתחשב בנסיבות לקולא מבחינת המערער והעבירה שביצע, נעשה הדבר ע"י ביהמ"ש דלמטה. גם אם עלו נישואיו על שרטון אין הוא יכול לעשות דין לעצמו ולעקוף את ההליכים המשפטיים הקבועים בעדתו לענייני גירושין. המעשה פוגע בסדר הצבורי ואין להשלים עם כך. הטענה של חוסר ברירה כביכול אין בה ממש שכן באותו מצב נמצאת כל משפחה שחיי הנישואין בה מתדרדרים ואין להעלות על הדעת כי במקרה כזה יעשה אדם כעולה על נפשו.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. עו"ד י. אלרון למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 13.5.87).
ע.פ. 179/87 - פאיז רוחנא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף כתב ערבות ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, פקיד בנק לאומי בעוספיה, נזקק לערבות וזייף כתב ערבות שהתיימר להיות חתום ע"י מורשה החתימה בבנק על סך 100,000 דולר. הוא סילק לבעל חובו רק 60,000 דולר ובעל חובו דרש מהבנק סילוק יתרת החוב מכוח הערבות המזוייפת. המערער הורשע בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ונדון ל- 10 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש קל יחסית בהתחשב בעבירות שבהן הורשע המערער. כשעבירות מסוג זה מבוצעות ע"י עובד בנק החומרה היא מיוחדת, באשר עובד בנק נדרש למידה מוגברת של הגינות ויושר בכל פעולותיו במוסד שהצבור נותן בו אמון. כל חריגה מאמון זה פוגעת בציבור ובמוסד עצמו ומכאן החובה שלא לייחס קולא לעבירות מסוג זה. אין זאת אלא עברו הנקי של המערער וההמלצות שבאו לפני הערכאה הראשונה הם שהשפיעו על התחשבות מירבית במערער בעת גזירת הדין ואין להקל עמו עוד.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 13.5.87).
ע.פ. 61/87 - דוד ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בתווך לסחר בסם (שתי מנות הרואין) ובסחר בסם מסוכן (שלוש מנות הרואין) באמצעות שוטר מוסווה. הוא נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש הוא אכן חמור, בהתחשב בכמות הקטנה מאד שבה מדובר, אבל מאחר שמדובר בסם מסוג הרואין, שהוא מן הקשים והמסוכנים ביותר שבסמים, אין מקום להתערב בעונש. אם הוחלט בכל זאת להקל במידת מה בענשו של המערער, נעשה הדבר משום שהעבירות, על אף תוארן, לא נשאו אופי מסחרי מובהק, אלא חברתי בעיקר, של בילוי בצוותא בין המערער והשוטר המסווה. לפיכך הוחלט כי העונש יעמוד על ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בך, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד יוסף ויור למערער, עו"ד גב' רות רביןלמשיבה. 5.5.87).
ע.פ. 694/86 - האיל מגמס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלושה אנשים היו מעורבים בפרשה שעיקרה העברת 60 ק"ג חשיש מצפון הארץ לדרומו. המערער שעבד כעשר שנים במשטרה ובשירות בתי הסוהר קיבל עונש חמור מחבריו והשופט נימק זאת בכך כי מאדם שמתפקידו להשליט משמעת ניתן לצפות ביתר שאת שיהיה שומר חוק וכן כי תפקידו בפרשה היה הכבד ביותר ואף קיבל תשלום גבוה יותר מהאחרים. לגבי מידת העונש הגיעה פרקליטות המדינה לעסקת טיעון רק עם שני השותפים אך לא עם המערער. עפ"י עסקה זו, אם כי לא בלי לבטים, הטיל ביהמ"ש על השותף האחד 30 חודשים מאסר בפועל ועל השותף האחר, שחלקו תואר כמזערי, 12 חודשי מאסר בפועל (לשניהם גם מאסר על תנאי) ואילו המערער נדון ל- 42 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בנסיבות נשמר כלל אחידות העונשים. נימוקי ביהמ"ש דלמטה סבירים ועל כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד בן דור למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 17.5.87).
ע.א. 155/84 - גבעתי א. את ב. בע"מ ואח' נגד אהרון צוק
*מחלוקת באשר לכמויות העבודה שבוצעה עפ"י הסכם
(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
המערערות הן חברות קבלניות שביצעו הנחת צינור מים עבור חברת מקורות הן מסרו למשיב ביצוע של עבודות חיבור וריתוך הצנרת של קו המים. התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לכמות עבודה שביצע המשיב ומחירה והמשיב הגיש תביעה נגד המערערים לתשלום סכומים מסויימים. המערערות הגישו תביעה שכנגד להחזר הוצאות מסויימות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערות לשלם למשיב סכום של 203,000 שקלים בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.8.81 וכן חייב את המערערות בתשלום 30,000 שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד. ערעור וערעור שכנגד נדחו.
ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענות המערערות בדבר ההסכמים השונים לענין מחיר העבודה והואיל ולא הוגש מצד המשיב תחשיב המבוסס על מספר הריתוכים שביצע הסתמך השופט על תצהירו של אחד מנדיוק, ממנהלי המערערות, כדי לקבוע את הסכום שעל המערערות לשלם למשיב. מאידך, בכל הנוגע לתביעה נגדית של המערערות נגד המשיב בדבר השבת הוצאות לא סמך השופט על תצהירו של אותו מנדיוק. אין פגם בכך שהשופט קיבל את החשבון של מנדיוק בכל הנוגע לתביעה הראשית של המשיב ודחה את התצהיר בחלקו הנוגע לתביעה שכנגד. רשאי השופט לאמץ חלק אחד מתוך עדות שהובאה בפניו ולדחות חלק אחר מתוכה. יש לזכור עוד כי חלק התצהיר שנתקבל על ידי השופט כלל למעשה הודייה של המערערות במה שמגיע, לטענתן, למשיב, בעוד שהחלק שנדחה על ידו, כלל סכומים ועניינים שחובה היה על המערערות להוכיח. גם בטענות באשר לדרך החישוב וגובה התשלום אין ממש. אשר לערעור שכנגד - בעת מתן פסה"ד בפברואר 1984 עמד הסכום שנפסק, 203,000 שקלים המוצמד לאוגוסט 1981, על סכום של כ- 2,000,000 שקלים. קובל המשיב על כך ששכה"ט של 30,000 שקלים הוא פחות משני אחוז ונמוך בהרבה משכה"ט המקובל בתביעות אזרחיות. רק לעתים רחוקות יתערב ביהמ"ש העליון בענין הוצאות שכ"ט ואין העניין הנדון דוגמא נכונה למקרה בו יתערב. אמנם המשיב זכה בתביעה אך לא בסכום שתבע ולא על פי הבסיס שתבע. השופט דחה את טענתו המקורית של המשיב בדבר צורת החישוב וכן טענות נוספות שלו, וניתן להניח אם כי לא אמר זאת במפורש, שבשל כך פסק השופט הוצאות כפי שפסק.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד י. רסלר למערערות, עו"ד י.ריינפלד למשיב. 6.5.87).