בג"צ 844/86 - איתי דותן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חידוש חקירה פלילית לאחר שהוחלט לסגור את התיק(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. נגד העותר התנהלה חקירה משפטית והוחלט שלא להגיש כתב אישום נגדו. לאחר מכן החליטה התביעה להגיש כתב אישום. טענת העותר היא כי סמכות לחזור מן ההחלטה שלא להגיש כתב אישום עומדת לרשויות התביעה הכללית רק במקרה בו הוגש ערר כדין לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי ע"י המתלונן. גירסת המדינה היא כי אי הגשת ערר אין בה כדי לגרוע מכוחה של התביעה לשקול מחדש את החלטתה לסגור את התיק, לשנותה ולהחליט על הגשת כתב אישום. גירסת המדינה נתקבלה והעתירה נדחתה.
ב. אין הוראה בחוק שלפיה מותנית החלטת תובע בענין הגשת כתב אישום, בעקבות החלטה קודמת על סגירת התיק, בכך שהוגש ערר או בתוצאותיו. הטיפול והדיון של התובע בתיק חקירה שנסגר בעבר אינו מותנה בכך שהוגש ערר וגם אם לא ניתן להגיש ערר נשארות בידי התובע כל הסמכויות שהוענקו לו בחוק לגבי הגשת אישומים. אין גם כל חובה שבדין לשמוע את הנאשם לפני שמתבטלת ההחלטה בדבר סגירת התיק. מי שמבקש כי הליך משפטי לא יקויים רשאי לפנות ליועץ המשפטי בבקשה לעיכוב הליכים אך אין לו מעמד כאשר נדונה השאלה אם יש לצבור ענין בקיום ההליכים. החוק אינו מחייב להודיע לחשוד על פתיחת חקירה נגדו, אך ניהול החקירה כשלעצמה מביא את הענין לידיעת הנוגע בדבר. עם סיום החקירה מורה החוק להודיע על סגירת התיק, אם יוחלט כך, למתלונן, אך אין חובה מקבילה לגבי מי שהתלוננו נגדו.
ג. האם פירוש הדבר כי אדם שלגביו התנהלה חקירה לא יידע לעולם אם התיק סגור או לאו, וכי גם אם יקבל הודעה על סגירת התיק לא יהיה לעולם בטוח כי בכך נסתיים הענין - המענה לשאלה זו נשלט על ידי העקרון אשר לפיו רשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותן, הכל ברוח האמור בסעיף 15 לחוק הפרשנות, ובלבד שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של ענין. כאשר מדובר בהחלטה שאין נושאה הליך פלילי וכשמדובר באזרח ללא עוול בכפו, אין ליישם את הסמכות לשינוי החלטה אלא בנסיבות מיוחדות, אולם, סייג כאמור בדבר קיומן של נסיבות מיוחדות, אינו סביר במקום בו מדובר בביצועה של עבירה ובפתיחת הליכים בקשר אליה. כל זאת בקשר לאותה רשות החוזרת ושוקלת את הענין ומשנה דעתה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר במסגרת ההירארכית של התביעה הכללית אשר בראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה ואשר בה רשאי דרג ממונה להעביר תחת שבט הביקורת את החלטתו של דרג נמוך יותר, כחלק מחובתו המשפטית ובמסגרת יעודיה ותפקידיה הטבועים של התביעה הכללית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. הוסיפה השופטת נתניהו.עו"ד ראובן גבע לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים. 10.6.87).
ע.פ. 124/87 - סגן עיזאת נאפסו נגד התובע הצבאי הראשי
*ביטול הרשעה לאחר שהוברר כי הודאות הנאשם הושגו ע"י אנשי השב"כ בדרכים פסולות(הערעור נתקבל בעיקרו).
א. המערער, קצין צה"ל בדרגת סגן, הורשע בבית הדין הצבאי המיוחד בבגידה ובריגול חמור כאשר אישומים אלה התייחסו למסירת ידיעות על צה"ל לאוייב, היינו לתושב לבנון בשם פלמוני אשר היה במועד הרלבנטי, בשנת 1979, מפקד בכיר בארגון אל פתח. כן הורשע בשני אישומים שעניינם עזרה לאויב וסיוע לאויב במלחמה וזאת בקשר להפגשתו של תושב אחר של דרום לבנון עם פלמוני מתוך מגמה שהנ"ל יבצע משימות של העברת אמצעי לחימה לישראל. לבסוף הורשע בשמונה פרטי אישום שעניינם בגידה וסיוע לאויב במלחמה המתייחסים מבחינת עובדותיהם להעברת תיקים עם אמצעי לחימה לפי בקשת פלמוני הנ"ל מלבנון לישראל. בית הדין המיוחד גזר למערער 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, גירוש מהצבא ושלילת הדרגה הצבאית. ערעורו של המערער לבית הדין הצבאי לערעורים נדחה. המערער קיבל רשות לערער לביהמ"ש העליון עפ"י
הוראות סעיף 440 ט' לחוק השיפוט הצבאי שנתקבל בכנסת ימים מספר לפני מתן פסק הדין בביה"ד לערעורים. טענותיו של המערער בהודעת הערעור היו בעיקרן כי ביה"ד הרשיעו על יסוד הודאותיו בכתב שנמסרו לחוקרי השב"כ ולטענתו ההודאות לא היו קבילות והאמור בהן לא היה בגדר אמת. לדברי המערער ננקטו לגביו מעשי אלימות שונים וכן הושמעו כלפיו איומים. בית הדין המיוחד לא קיבל את הטענות הנ"ל של המערער שהוכחשו על ידי חוקריו בעדויותיהם. הערעור נתקבל בעיקרו.
ב. עם הפתח הדיון בפני ביהמ"ש העליון הודיע הפרקליט הצבאי הראשי כי לקראת שמיעתו של הערעור נערכה בדיקה של טענות המערער ונתגלו ראיות ועובדות חדשות שלפיהן יש אמת במרבית טענותיו של המערער בקשר ללחצים שהופעלו עליו בענין הודאותיו ואשר פגעו ברצונו הטוב והחפשי. בעקבות הממצאים הנ"ל הגיע הפרקליט הצבאי הראשי, באישור היועץ המשפטי לממשלה, להסדר מוסכם עם המערער שלפיו תסכים התביעה לביטול פסק הדין של ביה"ד הצבאי ומאידך יודה המערער בעבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון בטחון המדינה לפי סעיף 73 רישא של חוק השיפוט הצבאי. פרטי עבירה זו הם שהמערער בהיותו חייל בתפקיד קצין תפקידים מיוחדים בדרום לבנון, בשנת 1979, סייר בתוקף תפקידו במשותף עם כוחות הנוצרים בכפר שובא בדרום לבנון ובאחת הפעמים נתבקש על ידי מודיע אלמוני לסור לביתו ולפגוש שם אדם הקשור לפת"ח ומוכן למסור לשלטונות צה"ל מידע חשוב. המערער הלך עם אלמוני לביתו ושם פגש בפלמוני שהציג עצמו כמי שקשור עם המחבלים ויכול למסור מידע אודות פעילותם בגזרה המזרחית שבאיזור דרום לבנון. סוכם שייפגשו בהמשך בבית של אלמוני. בפגישה השניה, כעבור חודשיים, סיפר פלמוני למערער כי הוא מפקד בכיר בפת"ח ופגישתם הקודמת צולמה בחשאי. פלמוני תבע מהמערער לשתף עמו פעולה ולהעביר לו מידע אודות פעילות צה"ל בגזרה. אם לא יסכים לעשות כן, איים פלמוני, יציג את התמונות שברשותו למודיעין הישראלי. לאחר חילופי דברים קם המערער ועזב את המקום. המערער לא דיווח לאיש על מפגשים אלה. על יסוד ההסכם החליט ביהמ"ש העליון לבטל את ההרשעה ואת העונש של בית הדין הצבאי ולהרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 73 הנ"ל.
ג. ביהמ"ש העליון עמד על החומרה שבמעשי אנשי השב"כ אשר חרגו מהמותר בעת החקירה והוסיפו חטא על פשע בהעידם בבית הדין הצבאי על חקירתו של המערער כאשר שיקרו בהכחישם את טענותיו בקשר לשיטות החקירה. ביהמ"ש התייחס לכך שחוקרי השב"כ אינם משאירים תרשומות על מהלך החקירה וקבע כי יש לדאוג לכך שחקירות השב"כ יתנהלו עפ"י אותם כללים החלים על המשטרה וחקירותיה. אשר לעונש ההולם את המעשים בהם הודה המערער ציין ביהמ"ש כי המעשים הם חמורים שכן מדובר בפעולה בשטח בו פעלו בעת ההיא גם כוחות של מחבלים, ומשקיבל המערער הזמנה לפגוש אדם הקשור למחבלים ומוכן למסור מידע חייב היה לדווח על המעשה. חובה זו נדרשת לשם קיום פעולה תקינה של המסגרת הצבאית ונובעת מטעמים שבבטחון שהרי מן הראוי לבדוק מיהו האדם המתקשר מיוזמתו עם כוחות צה"ל. בלעדי דיווח או בדיקה כאמור יכול המערער או מאן דהוא אחר שיפעל עמו או במקומו ליפול למלכודת אשר המחבלים יטמנו ולסכן חיי אדם ובטחון המדינה. מול המשמעות של המעשים והמחדלים החמורים של המערער עומד לזכותו עברו הצבאי החיובי וכן יש לשקול לקולא שהמערער כלוא שבע וחצי שנים בשל הרשעה בעבירה שחומרתה מפליגה ועתה נתברר כי הרשעתו היתה נטולת בסיס משפטי. בכל הנסיבות הוחלט שעונש המאסר יעמוד על 24 חודשים וכן יורד המערער לדרגת רב סמל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד אריה קמר, צבי הדר, משה קמר ויוסף קמר למערער, תא"ל עו"ד אמנון נבו ואל"מ אורי שהם למשיב. 24.5.87).
בג"צ 400/87 - הרב מאיר כהנא חבר כנסת נגד שלמה הלל יושב ראש הכנסת
*דרישה מח"כ שיצהיר מחדש אמונים לאחר שסייג את הצהרת האמונים הראשונה שלו בכנסת(העתירה נדחתה).
א. העותר נקרא בישיבה הראשונה של הכנסת ה- 11, ביום 13.8.84, להצהיר אמונים כמצוות חוק יסוד הכנסת וזקן חברי הכנסת קרא את דברי ההצהרה האומרת "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". בעוד חברי הכנסת השיבו כלשון החוק "מתחייב אני" הוסיף העותר לאחר המלים הנ"ל את הפסוק מתהילים "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד". התעוררה במקום שאלה אם ההצהרה היא כדין ואם לאו, ויו"ר הישיבה, לאחר לבטים, החליט לאשר ההצהרה. היועץ המשפטי דאז של הממשלה קבע כי מלכתחילה אין להוסיף תוספות, אך בדיעבד אין לראות בתוספת הסתייגות מההתחייבות לשמור אמונים, ולכן אין לדרוש מהעותר להצהיר מחדש אמונים לכנסת. בינתיים הגיש העותר, ביום 13.1.87, הצהרה בשבועה בפני בימ"ש בארה"ב בה טען כי בתוספת הפסוק האמור להצהרת האמונים בכנסת התכוון "להכניס שינוי בשבועת הכנסת כדי להטעים כי אחריותי העליונה היא לחוקי השם". משנתגלתה ליו"ר הכנסת כוונת העותר ביקש חוות דעתו של היועץ המשפטי דהיום והלה הבהיר כי לנוכח גילוי כוונת ההתנאה בהצהרה בשבועה בארה"ב שוב אין מנוס מהצהרה מחדש של העותר והפעם תוך דבקות בנוסח החוק ואם העותר לא יעשה כן יש לראותו כמי שלא הצהיר אמונים לכנסת. יו"ר הכנסת פעל בהתאם והזמין את העותר להצהיר מחדש. בשלב זה הגיש העותר את העתירה דנא נגד יו"ר הכנסת שלא ידרוש הצהרה מחדש מהעותר. לפני מועד הדיון בעתירה נענה העותר להזמנת יו"ר הכנסת, שוב קרא את הצהרת האמונים ושוב הוסיף את הפסוק הנ"ל מתהילים. כיון שכך דרש יו"ר הכנסת מהעותר לשוב ולהצהיר הצהרה ללא כל תוספת. השאלה בעתירה הינה אם ניתן לדרוש מחבר כנסת שהצהרתו נתקבלה בזמנו ככשרה לחזור ולהצהיר. העתירה נדחתה.
המשנה לנשיא גב' בן פורת:
ב. אילו ראוי היה העותר שבג"ץ יכנס לדיון בגוף השאלה אם ניתן להזמינו לחזור ולהצהיר יתכן שהיה מקום להוציא צו על תנאי. אולם אין העותר ראוי להושטת סעד ע"י בג"ץ ויש לדחות עתירתו על הסף. הוספת הפסוק מתהילים תוך כוונה נסתרת להעמיד את דין התורה מעל לחוקי המדינה הוא מעשה פסול ואף נגוע באי יושר שאינו הולם התנהגותו של נבחר העם. יש בכך כדי לשלול מן העותר את הזכות לצפות שבג"ץ יכנס לעובי הקורה של השאלות לגופן. המשנה לנשיא הבהירה כי ח"כ חייב נאמנות לחוקי הכנסת, לא רק כל עוד הם עולים בקנה אחד עם דין התורה אלא גם כאשר קיימת סתירה בין השניים. אכן, זכותו של חבר כנסת דתי, ואולי אף חובתו היא, לעשות כמיטב יכלתו כדי שיובאו חוקים התואמים את אמונתו, אך אין בין זכות זו לבין חובת נאמנותו לחוקים כפי שנתקבלו ולא כלום. אגב, לכאורה דרישת יו"ר הכנסת שהעותר יתן תשובה ככתוב בחוק סבירה היא ומותר היה לו לאמץ לעצמו את עמדתם, האחידה בענין זה, של שני היועצים המשפטיים לממשלה. זה המצב, בין אם יש לפרש את החוק כאוסר כל תוספת למלים "מתחייב אני" ובין אם אין בחוק איסור במשתמע, שאז זהו שיקול פנים פרלמנטרי ואין על בג"ץ להתערב במעשה הרשות המחוקקת.
השופט אלון:ג. קיימת סתירה בין דברי העותר בישראל שברגע שגמר את המלים "מתחייב אני" השלים את הצהרת האמונים וכל מה שהוסיף לאחר מכן אין בו כדי לפגום בהצהרת האמונים, ובין התאור העובדתי כפי שנתן בתצהיר בשבועה בביהמ"ש בארה"ב. התיאור העובדתי המוטעה, ובמיוחד כשהוא נעשה בהצהרה בשבועה בבימ"ש, לוקה בחוסר נקיון כפיים חמור. חוסר נקיון כפיים זה נוגע ללב לבה של עתירת העותר שכל כולה נסובה על טיבה של הצהרת האמונים בכנסת. העותר לא יבוא בשערי בג"ץ לבקש סעד מן הצדק כאשר הוא ועתירתו לוקים בחוסר נקיון כפיים. כלל זה נכון הוא לגבי כל עותר וקל והומר לענין העותר שהוא נבחר הצבור ומשרתו.
ד. כיון שיש לדחות את עתירת העותר על הסף, אין צורך להתייחס לענין טיבה של הצהרה הלוקה בפגם של פיו ולבו אינם שוים, וכן לא לשאלה אם היה מקום לדרוש מהעותר לחזור ולהצהיר כאשר ההצהרה בשעתו נתקבלה כתקפה. באשר לשאלה של יחסי חוק והלכה שעלתה מתוך העתירה של העותר, הרי שאלה זו הינה חלק ממכלול נרחב של יחסי דת ומדינה, נושא שהוא מכבשון עולמה של המדינה היהודית. העובדה שהעותר עטף את התנהגותו וכרך את עתירתו בשאלה כה נכבדה ועקרונית עדיין אינה אומרת שאכן יש קשר בינה לבין נושא העתירה דנא. זה קרוב ל-40 שנה שחברי כנסת הנמנים על כל זרמי היהדות שומרת תורה ומצוות, ומהם חסידים ואנשי מעשה, רבנים והוגי דעות, מצהירים אמונים, ואיש מכל אלה לא העלה על דעתו ולא ביקש מעולם לשנות מנוסח הצהרת האמונים. כולם הצהירו והתחייבו כאמור וכנדרש בחוק ושלמים היו עם עצמם ותורתם.
השופט וינוגרד:
ה. יש לדחות את העתירה על הסף מן הנימוק שלפני הדיון בעתירה הוזמן העותר למשיב שהסביר לו את השתלשלות העניינים והעותר הסכים להצהיר מחדש את הצהרת האמונים אך שוב הוסיף את הפסוק האמור. כיון שכך אין העותר יכול להסתמך על ההצהרה הראשונה שנקבעה בשעתו ככשרה. העותר לא סייג את היענותו לקריאת המשיב לחזור ולהצהיר אמונים ויש לראות את העותר כמי שקיבל את עמדת המשיב שעליו לחזור ולהצהיר אמונים לכנסת. על כן אין צורך לדון בשאלה אם תוקפה של הצהרת האמונים הראשונה עדיין קיים ועומד. כיון שלבג"ץ שיקול דעת להעניק סעד מן הצדק הרי בנסיבות הענין אין מקום להתערבות בג"ץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. עוה"ד ג. הולצר וב. אליאסף לעותר, היועץהמשפטי לממשלה יוסף חריש ועו"ד מ. מזוז למשיב. 29.6.87).
ע.א. 657/84 - מזכירות ועדת הביקורת של ההסתדרות ואח' נגד לוציאן טאובמן
*פסילת החלטת ועדת הבקורת של ההסתדרות בגין חריגה מסמכות(הערעור נדחה).
א. המשיב הוא מזכיר מחוז תל אביב של הסתדרות האקדמאים במדעי החברה, שהיא חלק מההסתדרות הכללית, ונבחר לתפקידו ב- 1971 על ידי מועצת המחוז בבחירות אישיות. כן הינו עמית בקרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח שממומנת מכספים המופרשים מהעובדים ומהמעסיקים. בסוף 1982 עלה חשד נגד המשיב כי בשנת 1974 רימה את קרן ההשתלמות וקיבל ממנה כספים לנסיעת השתלמות בחו"ל בלא שיצא מן הארץ. יו"ר ועדת הבקורת פעל לפי סעיף 2 לכללים בדבר סדרי עבודה ודיון של ועדת הבקורת ומינה ועדת שלשה. סעיף 21(א) קובע את סמכויות ועדת הבקורת שהן "פיקוח חברתי על פעולתם של כל מוסדות ההסתדרות... שליחיה או נציגיה, מבחינת טוהר המידות...". ועדת השלושה הגיעה למסקנה שאינה יכולה לקבוע אם המשיב נסע לחו"ל באותה שנה או לא, אך מצאה פגם בהתנהגותו בכך שביקש את כספי קרן ההשתלמות באוקטובר 74 בעוד שנסיעתו בוצעה חודשיים לפני כן. הועדה החליטה כי המשיב יחדל לכהן כעובד נבחר, ולא יכהן קדנציה אחת כעובד נבחר של ההסתדרות.
ב. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וטען כי לועדת הבקורת לא היתה סמכות להגיע למסקנה שאליה הגיעה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי בסעיף 21 הנ"ל מדובר ב"פיקוח" ובהסתמכו על מילון אבן שושן כי "פיקוח" פירושו "השגחה, שימת עין ובקורת על דרכי הביצוע של עניינים מסויימים", קבע השופט כי הסמכות של הועדה היא לקבוע נורמות התנהגות שהפרתן תצדיק אמצעים משמעתיים בפני משפט החברים. והואיל ומסקנותיה של ועדת השלושה נשאו אופי עונשי, סבר השופט כי היא פעלה בחוסר סמכות ומתוך חריגה מהסמכויות שהוענקו לועדת הבקורת על פי סעיף 21(א) של החוקה. השופט אף
דחה את הטענה כי המשיב מנוע מלתקוף את מסקנות הועדה משום שהופיע והתדיין בפניה. הואיל ומדובר בחוסר סמכות עניינית אין הסכמת המשיב יכולה להקנות לועדה סמכות שאין לה. לפיכך קבע השופט כי החלטת הועדה שהוקמה על ידי ועדת הבקורת בטלה. הערעור נדחה.
ג. תנאי להפעלת סמכויות שפיטה על ידי טריבונל הוא, שאלה הוענקו לו בדין. מקור אחר לסמכות שיפוטית יכול להיות הסכם. לטריבונלים שהוקמו מכוח הסכם בין החברים אין יותר סמכויות ממה שהעניקו להם חבריהם במסגרת ההסכם או התקנון. יש לייחס לחוקה הנדונה בענייננו פירוש דווקני ומצומצם. השופט סבר בצדק ש"פיקוח" אינו "בירור" משפטי או מעין משפטי. מה שועדת הבקורת, על ידי ועדת השלשה שלה, התיימרה לעשות, זוהי פעולה שיפוטית לכל דבר הכוללת שמיעת ראיות והוצאת מסקנות עונשיות הנובעות מהמימצאים. בין פעולה זו לבין "פיקוח" רב המרחק. לפיכך בדין נקבע שלועדה לא הוענקו הסמכויות שהיא התיימרה ליטול לעצמה בעניין זה.
ד. אשר לשאלה אם המשיב בנוכחותו בדיוני ועדת השלשה ובערעור על מסקנותיה הביע את הסכמתו לסמכויות אלה - אין הסכמה יכולה להקנות סמכות שאיננה. גוף שפועל ללא סמכות, פעולתו היא אפס ואין איש יכול להקנות לו על ידי נוכחותו סמכות שאיננה.
(בפני השופטים: ברק, בר, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ע. קלמרו למערערות, עוה"ד א. זכרוני וד. חנין למשיב. 14.6.87).
ע.פ. 603+665/86 - מחמד אחמד ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלושת המערערים הורשעו על פי הודאתם במעשה אינוס בצוותא וביהמ"ש המחוזי גזר להם שש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים הגיעו לחוף הים שם התמקמו לשינת לילה שתי תיירות מבריטניה שהיו מלוות בחבר שלהן. כל אחת נתונה בשק שינה. שניים מהמערערים הוציאו בכח את שתי התיירות משקי השינה ואילו אחד המערערים הצמיד סכין לצווארו של החבר ומנע בעדו לבוא לעזרתן. כל אחת משתי התיירות נאנסה פעמיים כאשר המערערים התחלפו ביניהם בשמירה על החבר. מדובר במעשה חמור שבוצע בתיירות שנמצאו במקום ציבורי. הסניגורים הביאו את הנסיבות האישיות של המערערים אולם אין בכך כדי להפחית מהעונש. המעשה הוא מחפיר ואין זה אלא שמתוך התחשבות בנסיבות האישיות נגזר עונש קל כפי שנגזר. היה זה מעשה אכזרי לבוא על תיירות חסרות מגן וישע ולהשתמש בסכין כדי להקל על ביצוע המזימה.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. עוה"ד יוסף אלרון, מחמד מעדי ויוסף פניאל למערערים, עו"דגב' י. ליבוביץ למשיבה. 1.7.87).
רע"א 108/87 - אליעזר וצפורה בק נגד תל עדשים מושב עובדים בע"מ
*רשות ערעור על החלטת ביניים (הבקשה נדחתה).
הואיל והחלטת ביהמ"ש קמא למחוק את הבקשה למינוי מומחה מסתיימת במלים המותירות למבקשים "זכות להגיש בקשה מחדש לפי הנסיבות" אין לראות בשאלה העומדת במרכז הבקשה דחיפות העשויה להצדיק הענקת רשות ערעור ולפיכך יש לדחות את הבקשה. כרגיל יש להניח לערכאה הדיונית לנהל את המשפט באורח עצמאי ללא התערבות. אפילו במקרים בהם נוטה הערכאה העליונה לדעה שההחלטה מוטעית, עדיין אין בכך בהכרח כדי לשמש יסוד למתן רשות ערעור. רשות כזאת נועדה לפתור בעיות שפתרונן המיידי או התכוף מתבקש מטעמי יעילות וצדק במדה הדוחה מפניה את הכלל דלעיל. אם ניתן יהיה במקרה נתון לתקן את הטעות על תוצאותיה, כגון ע"י חיוב בהוצאות, במסגרת של השגה על פסק הדין לכשינתן, רשות ערעור אינה ניתנת. אם לא כן ינוהל המשפט מבחינת החלטות הביניים ע"י שתי ערכאות
במקביל ועל כל החלטת ביניים שאינה נראית לאחד הצדדים יפנה לערכאה הערעורית בבקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אהוד שטמר למבקשים. 21.6.87).
רע"א 117/87 - נזיה פרחאת נגד ששון אברהמי
*השגה על ביטול פס"ד שניתן בהעדר הגנה (הבקשה נדחתה).
המשיב אחר בהגשת כתב הגנה והמבקש נטל פסק דין בהעדר הגנה. לאחר מכן ביקש המשיב ביטול פסק הדין וביהמ"ש סבר כי מכיון שעל טופס ההזמנה לדין לא צויין עד מתי יש להגיש כתב הגנה הרי שאין הגבלת זמן להגשת כתב הגנה ולפיכך לא יכול היה המבקש לקבל את פסק הדין. ביהמ"ש ביטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. למעשה אחר המשיב בהגשת כתב הגנה אעפ"י שבהזמנה לא צויין עד מתי עליו לעשות כן. (תקנה 49 לתקנות סדר הדין האזרחי). מבחינה זו טעה השופט כאשר סבר שאין הגבלת זמן להגשת כתב הגנה בנסיבות האמורות. אולם, לגוף הענין, לאור השתלשלות הדברים כגון השתתפות בדיון לסעד זמני, אי ידיעת המשיב שלא היה מיוצג שבהעדר ציון תאריך בטופס ההזמנה חלה עליו בכל זאת הגבלת זמן, ובעיקר, נוכח סבירות הגנתו של המשיב היה מקום להיענות לבקשתו ולבטל את פסק הדין שניתן בהעדר ההגנה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זכי כמאל למבקש. 21.6.87).
ע.פ. 711/86 - אבנר אברהם מויאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פגיעה בשופט במהלך משפט) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
לאחר שהוקרא גזר דין נגד המערער בעבירת סמים השליך לעבר השופטת ספר קריאה והספר פגע בראשה של השופטת בגין מעשה זה הורשע המערער בתקיפת עובד ציבור ונדון ל- 12 חודשים מאסר שהצטברו לכל מאסר אחר שריצה המערער אותה שעה. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הסביר כי חש עצמו מקופח בשל כך שנגזר לו עונש חמור על עבירת הסמים ולכן ביצע את המעשה. אולם אין דבר היכול להפחית מן החומרה היתירה של ביצוע מעשה אלימות נגד ביהמ"ש, נגד אלה המכהנים בו או נגד אלה המופיעים בפניו. אם לגל הפשיעה גם יתלוו מעשי הפחדה ואלימות נגד ביהמ"ש, יהיה בכך כדי לפגוע בצורה חמורה לא רק בביהמ"ש אלא בציבור בכללותו, הנשען למען בטחונו על קיומם של הליכים משפטיים על ידי רשויות המשוחררות ממורא ואיום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 28.6.87) .
ע.פ. 718/86 - מרדכי אנדרי קרייף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוס קטינה ובמעשה מגונה בכפייה כלפי הקטינה. המדובר במספר מעשי עבירה חוזרים כלפי אותה קטינה בשעות לילה כאשר הקטינה עברה בשביל בעפולה בדרכה אל בית אחותה. המערער נדון לשש שנים מאסר בפועל וביהמ"ש הורה כי חצי שנה מתוך תקופת המאסר תהיה חופפת למאסר של שנה שנגזר לו על פי תיק אחר עקב תקיפה ומעשה מגונה בכפייה. כך שביחד על המערער לרצות 6 וחצי שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. לאור נסיבות ההרשעה דנא, ההרשעה הקודמת במעשה דומה ורשימת ההרשעות הקודמות הארוכה בעבירות אלימות, ניתן להסיק שהמערער מהווה סיכון לציבור. בבסיבות אלה אין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ריאד קודסי למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 28.6.87).
רע"א 188/87 - נתן צור נגד שולמית צור ואח'
*מזונות (הבקשה נדחתה).
אם טעה ביהמ"ש דלמטה בגובה הכנסתו החודשית של המבקש, יכול המבקש להפנות תשומת לבו של ביהמ"ש לטעות והסמכות בידיו לתקן החלטת ביניים אם ימצא לכך ביסוס מתאים. אין זה ממין השאלות המתבררות בביהמ"ש העליון בדרך של ערעור ברשות. אשר להחלטה שעל בני הזוג להתחלף ברכב בו משתמש כל אחד מהם, אין בפרטיכל הדיונים טענה של חוסר סמכות המועלית, כנראה לראשונה, בבקשה לרשות ערעור. כרגיל אין לבסס בקשה לרשות ערעור על טענה משפטית שהמבקש לא טען אותה קודם כל בערכאה הדיונית.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זהר אופק למבקש. 15.7.87).
רע"א 130/87 - משה בן כהן נגד גבריאל גולדשטיין ואח'
*התניית ביטול פס"ד שניתן עקב אי התייצבות הנתבע בהפקדת סכום כסף בביהמ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער, שהוא נתבע בתביעה שהגישו נגדו המשיבים, הגיש כתב הגנה אשר לדברי ביהמ"ש המחוזי מכיל "הגנה הראויה לברור ויש לעמת אותה נגד ראיות התובעים...". במועד שנקבע לעריכת קדם משפט לא הופיע המערער ועל כן ניתן פסק דין המקבל את התביעה. המערער ביקש, בהמרצה שהגיש, לבטל את פסק הדין, בהסבירו שמועד הדיון נשכח ממנו וזו הסיבה לאי התייצבותו. ביהמ"ש המחוזי ציין, בצדק, כי הסבר כזה מצביע על התייחסות בלתי ראויה, להליכי ביהמ"ש. אולם, בהעדיפו את המהות על פני שיקולו זה, נענה ביהמ"ש לבקשה וביטל את פסק הדין בתנאי שהמבקש יפקיד בקופת ביהמ"ש 15,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. על תנאי זה סב הערעור דנא והערעור נתקבל. הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית נועדה למקרה בו הגנתו של הנתבע דחוקה או כמעט חסרת סיכוי ולא כהענשה על אי התייצבות. אכן, משבזבז המערער את זמנו של ביהמ"ש וגרם נזק לתובעים עקב אי הופעתו, ראוי הוא שיחייבוהו בהוצאות מתאימות, אך לא הרי אלה כהרי התנאי בו עסקינן.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ח. סומך למבקש, עו"ד דורון רז למשיבים. 24.7.87).
בש"א 25/87 - יצחק ורדי נגד חנן שפרונג
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי נדון ערעור שהגישו המשיבים על פסק דין של המפקח על רישום מקרקעין כאשר המבקש ואחיו היו משיבים לערעור. במהלך הערעור היו מיוצגים ע"י עו"ד ופסק הדין ניתן ביום 25.2.87 במעמד באי כח בעלי הדין לרבות עורך דינם של המבקש ואחיו. המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי היה ביום 27.3.87. ביום 27.4.87 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ואליה צירף בקשת רשות ערעור. בהליך זה אין המבקש מיוצג ע"י עו"ד ובנימוקיו הוא מסביר כי במשך שנים הוא מצוי במצב רפואי קשה ולדבריו עותק מפסק הדין הגיע לידיו רק במחצית חודש מארס 1987 ומצבו הרפואי מנע ממנו לטפל בהכנת הערעור. לתצהיר צורף אישור רפואי. המבקש לא נחקר על תצהירו. המשיבים טוענים שהמבקש היה מיוצג גם לאחר תום הדיון בביהמ"ש המחוזי וכן הם טוענים שהיה מסוגל לטפל בענייניו לאחר מתן פסק הדין. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
המבקש היה מיוצג בערעור בביהמ"ש המחוזי ולאחר תום הדיון אף התנהלו חילופי מכתבים בין ב"כ דאז לבין ב"כ המשיבים בעניין תשלום הוצאות שכ"ט. מרוץ הזמן להגשת בקשת רשות ערעור חל מיום שימוע פסק הדין והעובדה שעותק מאושר מפסק הדין הגיע לידי המבקש רק חודש לאחר מתן פסק הדין אינה רלבנטית לעניין. אולם נתונים אלה אינם סותרים את טענתו שאין הוא מיוצג בביהמ"ש בהליך זה. סביר להניח שעורכי הדין שטיפלו בערעור בביהמ"ש המחוזי ימשיכו ויתכתבו עם הצד שכנגד בעניין
184 .תקציר פסקי דין כרך כ"ט- 12
ההוצאות שנפסקו אך מכאן אין ללמוד שהמבקש היה מיוצג גם לצורך פנייה לביהמ"ש העליון. מאידך, אין לייחס משקל לכך שאינו מיוצג שכן בכל מקרה חלים עליו הכללים וההוראות כמו על בעל דין מיוצג. הנימוק המרכזי והיחידי לבקשה להארכת מועד נעוץ במצבו הבריאותי של המבקש. הלכה היא שמחלת בעל דין המונעת ממנו לטפל בענייניו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. בעניין זה קיים תצהירו של המבקש שבמשך 30 שנה הוא סובל קשות מסיבוכים בדרכי הנשימה ומאז ראשית פברואר 1987 הוא במצב רפואי קשה, מרבית הזמן באפיסת כוחות ורתוק לביתו. התצהיר נתמך באישור של רופאו של המבקש שבו נאמר כי מחלותיו גורמות לתופעות לוואי שונות ובמועדים של החמרה קטנה כמעט לאפס יכלתו של המבקש לכל מאמץ שהוא, גופני, רוחני או עצבי. הרופא מאשר כי בתחילת חודש פברואר חלה המבקש בשפעת והגיע לאפיסת כוחות וגם ביום מתן האישור, ב- 8.4.87, טרם חזר לאיתנו. המבקש אינו מיוצג ועול הכנת הערעור היה מוטל על כתפיו. לא הרי המאמץ הפיסי והנפשי הדרוש להכנת ערעור כהרי המאמץ הכרוך בכתיבת מכתב שנכתב על ידו בעניין הוצאות. לפיכך יש לקבוע שבתקופה הקובעת לא היה המבקש מסוגל להגיש את הבקשה לרשות ערעור מפאת מחלתו ומטעם זה יש לקבל את בקשתו להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' מרקוזה למשיב. 8.7.87).
בש"א 100/87 - חרש אשדוד בע"מ ואח' נגד ואן דאן פול חברה הולנדית
*עיכוב ביצוע פס"ד עד להכרעה בערעור (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
המשיבה תבעה את המבקשים לדין על הפרת פטנט לייצור מערכות מנוף שרשרת וכסעד נתבקש צו מניעה האוסר על המבקשים לייצר ולשווק את המערכת וכן פיצויים בגין הפרה זו. המבקשים התגוננו בשלשה ראשים עיקריים וביהמ"ש המחוזי בחן בהרחבה את טענות ההגנה העובדתיות והמשפטיות ודחה אותן אחת לאחת. כתוצאה מכך ציווה ביהמ"ש על המבקשים להימנע מלייצר ולשווק את המוצר הנדון, וכן חייב את המבקשים למסור דו"ח מאומת על ההיקף הכספי של המערכות שיצרו ומכרו בתקופה שבין הגשת התביעה לבין מסירת הדו"ח שיהווה בסיס לדיון בשיעור הפיצויים. במעמד פסק הדין עיכב ביהמ"ש את ביצועו למשך 45 ימים וכעת מונחת בקשה לעכב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור שהוגש בינתיים. הבקשה נדחתה.
תקנה 466 לתקנות סדר הדין מורה כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, אך תקנה 428 מסמיכה את ביהמ"ש לעכב את הביצוע והעילה העיקרית העשויה להניע את ביהמ"ש לעכב את הביצוע הינה שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין יהיה זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו. המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים. במסגרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע אין אפשרות לבחון ביסודיות את הטענות שמעלה כל צד בערעור. יש לעתים כי נימוקי הערעור מופרכים מעיקרם ואז דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע מתבקשת מעצמה ומאידך כאשר מתגלית שגיאה יסודית על פני הפסק עד כי קיימת סבירות גבוהה שדין הערעור להתקבל תגדל הנטייה לעכב את הביצוע. גם בלי לבחון ביסודיות את ההשגות המועלות נגד פסק הדין דנא בכתב הערעור, המעט שניתן לומר הוא שאין ב"כ המבקשים צודק. ביהמ"ש דלמטה דן בכל טענות ההגנה בהרחבה וביסודיות ואין לגלות לכאורה פגם בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות שאליהן הגיע ביהמ"ש המחוזי. אשר לקשיים העסקיים אשר לטענת המבקשים יגרמו להם - בנידון זה כף המאזניים נוטה כל כולה לטובת המשיבה. זה מספר שנים שהמבקשים מפרים את הפטנט, מייצרים ומשווקים את התוצרת תוך פגיעה בעיסקה של המשיבה. הצו האוסר עליהם להמשיך בהפרת הפטנט לא בא על המבקשים בפתאומיות וכבר חלפו כשנתיים וחצי מאז הוגשה
התביעה והסעד לצו מניעה בנסיבות המקרה היה צפוי. אם יידחה ביצוע פסק הדין ימשיכו המבקשים לעשות רווחים מהפרת הפטנט של הזולת והמשיבה תמשיך לסבול נזקים מההתחרות של המבקשים על אף זכייתה בדין. אין מדובר כאן בגרימת נזק למבקשים שאין לתקנו, אלא להיפך מנזק כזה דווקא המשיבה עשוייה לסבול אם יעוכב ביצוע פסה"ד.
(בפני: השופט בייסקי. 27.7.87).
בש"פ 126/87 - ציון חכם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בשלשה אישומים המתייחסים למכירת הירואין במשקל קטן מאד לסוכן משטרה סמוי, כל פעם תמורת 80 ש"ח. ביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הסנגורית העלתה טענות שונות בענין זיהוי העורר, אך טענות אלה ראויות להתברר בעת הדיון במשפט ואילו בשלב זה אין בהן כדי ליטול ממידת הראיה לכאורה הדרושה לצורך מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
צו המעצר ניתן ביום 1.6.87 ובערר שהתקיים נאמר ע"י ב"כ בעלי הדין כי ביום 7.7.87 תתקיים הקראת כתב האישום. לפיכך נדחה מתן ההחלטה בערר עד לאחר ההקראה אך עתה מתברר כי תאריך השמיעה נקבע ליום 1.12.87. פירושו של דבר שהעורר יהיה עצור ששה חדשים תמימים עד לתחילת בירור משפטו ולכך יש להוסיף למעלה מחודש ימים שהעורר היה עצור עד למתן ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים. מדובר בבירור משפטי שבו רוב העדויות הן טכניות פרט לשאלת הזיהוי ויש להניח שהדיון המשפטי כולו יסתיים תוך זמן קצר. אין להשלים עם כך שנאשם יהא נתון במעצר למעלה משבעה חדשים כשהוא בחזקת חף מפשע וכאשר ניתן לקיים את משפטו ולסיימו תוך זמן קצר. אכן קיים עומס על המערכת המשפטית אך דבר זה עצמו מחייב להקטין ככל האפשר את המקרים של מעצר ממושך בטרם משפט והמקרה שלנו הוא דוגמה קלסית לכך. לולא היה מדובר בסם מסוג הירואין היה מקום להורות לשחרר את העורר בערבות מתאימה על אתר. ברם, כשמדובר בהירואין שהוא סם קטלני גם כאשר כמותו היא מיזערית, ומאחר שבתי המשפט נמצאים עתה בפגרה, הוחלט, לאחר לבטים לא מעטים, לא להורות על שחרור העורר ממעצרו. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לקבוע את בירור המשפט לא יאוחר מיום 15.9.87 ואם שמיעת המשפט לא תתחיל עד לתאריך זה יהיה העורר רשאי לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר בגלל שינוי נסיבות.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' סוזי שלו לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 21.7.87).
בש"פ 179/87 - מקסים דלייה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחר בסמים וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. צודקת ב"כ התביעה שחומר הראיות שבתיק די בו כדי לבסס לכאורה את האישומים נגד העורר. טענותיה של הסניגורית באשר למשקל עדותו של הסוכן ומהימנותו מסורות לשופט שישמע את המשפט עצמו. מלבד עדות הסוכן ישנה הקלטה שלפיה, לכאורה, נטל העורר חלק כשותף בעיסקת רכישת הסם. ביהמ"ש העליון הדגיש לא פעם את החומרה שיש לייחס לסוחרי הירואין, חומרה שיש בה כדי להצדיק, במקרה מתאים, מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד גב' גרשוני לעורר, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 21.7.87).
בש"פ 180/87 - יעקב שטרית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קבלת רכוש שהושג בעבירה) וערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשלוש עבירות של קבלת רכוש הידוע שהושג בעוון, שני מקרים של קבלת נכס בידיעה שהושג בפשע ושני
אישומים של החזקת סמים לצריכה עצמית ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בנימוק שהעורר מהווה סכנה לציבור ואין לאפשר לו להלך חופשי. הסניגור טוען שאין זו מדיניות בתי המשפט לנהוג כך לגבי עבירות מהסוג המיוחס לעורר. כן טען שבאותו כתב אישום יוחסו אותן עבירות ועבירות נוספות לנאשם אחר והלה שוחרר בערובה ואין צידוק להפלות בין שני נאשמים העומדים לדין באותו ענין. הערר נדחה.
נכון הוא כי בעבירות שאין עמן חומרה יתירה אין נוהגים לצוות על מעצר עד תום ההליכים, ואולם יתכנו מקרים שאף בהם יימצא צידוק לנהוג אחרת. מדובר בעבירות שהפכו מכת מדינה, ובעיקר כאשר עולה מהראיות שהנאשם עוסק בכך בצורה מתמשכת ומהווה סכנה לצבור. בענייננו, העורר הינו עבריין שבמשך 20 שנה צבר עשרות רבות של הרשעות בעיקר בענייני פריצות וגניבות וכן בעבירות אחרות. העבירות המיוחסות לעורר בוצעו סמוך מאוד לשחרורו מבית הסוהר, לאחר שריצה מאסר שנגזר לו, ותלויות נגדו שתי תקופות של מאסר על תנאי לשלוש וחצי שנים שביהמ"ש יצטרך להפעיל אם העורר יורשע בעבירות המיוחסות לו. בנסיבות כאלה העורר מהווה סכנה לצבור. מבחינת האמור בכתב האישום אין חלקו של העורר במעשים שולי, גם אם הוא עצמו לא השתתף בפריצות, כאשר הוא משמש כתובת לנקוז רכוש גנוב שהושג בעוון ובפשע. גם בטענת אפלייה אין ממש. הנאשם האחר הינו בעל עבר נקי ומכאן הסברה שמעידתו היא חד פעמית ומפאת גילו, 23 שנה, אין לראותו בקנה מידה דומה לזה של העורר, ואין להתעלם גם מהאשום האחר של החזקת סם מסוכן ע"י העורר בלבד, הגם שהיה מיועד לצריכה עצמית.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שטיימן לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 16.7.87).
בש"פ 181/87 - זכריה רצאבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים ומעשי בריונות וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העבירות הנדונות אף אם אינן מלוות באלימות פיזית הן עבירות המכות שורש בחברתנו. הן מקור ואתחלתא לנורמות פסולות שהשתלטו על חיינו, בשטחים שונים, ומן הדין שבתי המשפט יתנו דעתם לעקרם מן השורש במידה שהדבר נתון בידיהם. בריונות המלווה באיומים על ידי אדם הידוע כאדם אלים המנצל את כוחו זה כלפי נער צעיר - ראויה להתייחסות מתאימה של ביהמ"ש. החשש של השפעה על עדותו של המתלונן, אם העורר ישוחרר, הוא גורם בר חשיבות בשיקולי ביהמ"ש דווקא בעניין זה והחשש לכך הוא ממשי במקרה דנן לאור המעשים המיוחסים לעורר ועברו.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד יגאל יצחק הלוי לעורר, עו"ד גב' כהנא למשיבה. 27.7.87).
ע.פ. 86+8/87/755 - אל נסאסרה סלימאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קנה רובה גליל ומכר אותו לאדם אשר העבירו לחברי ארגון עויין והם השתמשו בו לביצוע מעשה חבלה. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 8 חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, לא הוכח שהמערער ידע כי הנשק יגיע לידי אויב אך שומה היה עליו להעלות על דעתו אפשרות סבירה זו. למערער גם עבירה קודמת מסוג זה ואז הושת עליו עונש קל - ארבעה חודשי מאסר בפועל - אשר לא הרתיעו מלחזור ולעבור את העבירה דנן. עונש מאסר של ארבע שנים בפועל על עבירה כגון זו אין בה חומרה כלשהי גם אם מביאים בחשבון את הנסיבות האישיות המקילות.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, וינוגרד. עו"ד מנחם קרן למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 18.6.87)
ע.א. 440/85 - יבולים ש. שרון בע"מ נגד אברהם נחמיאס
*נזקים בגין הפרת הסכם להספקת סחורה (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת, בין היתר, בסחר בפירות ובשיווק חקלאי ובחוזה שבינה לבין המשיב מיום 1.3.83 התחייבה לספק למשיב 50 טון בצל. מחיר הבצל שנקבע בין הצדדים היה קבוע, דהיינו 26 שקל לקילו, והמשיב הפקיד בידי המערערת 5 שיקים ע"ס כולל של 1,300,000 שקל שבהם הוסמכה המערערת למלא את תאריך הפרעון לפי מועד האספקה. המערערת טוענת כי מחיר הבצל היה משתנה לפי קביעת מועצת הירקות ומתן ההמחאות איננו מעיד על התמורה שסוכמה. המערערת סיפקה למשיב 6 טון בצל וגבתה את אחד השיקים לפי מחיר של 26 שקל לקילו, זאת ביום 4.3.83, ואת יתרת הכמות היא לא סיפקה. ביום 14.3.83 הודיע המשיב למערערת על ביטול החוזה עקב אי קבלת יתרת 44 טון בצל, והגיש תביעה נגד המערערת על נזקיו לתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי האמין לדבריו הנתמכים על ידי הנתונים האובייקטיביים כפי שנפרשו בפני ביהמ"ש ולא האמין לעדי המערערת על תנאי החוזה ועל נסיבות הביטול. ביהמ"ש ציין כי המערערת החליטה לא לעמוד בהתחייבותה להספקת הבצל מאחר וחלה עלייה מהותית במחיר השוק של הבצל. ביהמ"ש קבע עוד כי הודעת הביטול של המשיב היתה כדין. לדעתו הצדדים לא קבעו את הדרך שבה יבוטל החוזה והמשיב היה רשאי, לפי הוראות סעיף 21(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), להודיע למערערת במכתב רעדם על ביטול החוזה. בעניין גובה הפיצוי הסתמך ביהמ"ש על הוראות סעיף 11(א) לחוק הנ"ל הקובע כי אם "הופר חיוב לספק... נכס... ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס... לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה". בענין שיעורו של ההפרש קבע ביהמ"ש כי הוכח בפניו שביום 14.3.83 מחיר בצל היה 45 שקל לקילו ולפיכך חייב את המערערת לשלם למשיב את ההפרשים במחיר. הערעור נדחה.
אין לקבל את טענות המערערת שלא הוכח ההפרש שבין התמורה לפי ההתחייבות לבין השווי ביום ביטול החוזה, כשם שאין לקבל טענתה שתאריך ביטול החוזה איננו התאריך הקובע לצורך העניין. בענין שיעור הפיצויים צדק ביהמ"ש כשהתבסס על הוראות סעיף 11(א) לחוק החוזים הדן בפיצויים ללא הוכחת נזק, וכן רשאי היה להסתמך על סעיף 21(א) לחוק הנ"ל באשר להודעה בדבר הביטול.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל שפיצר למערערת, עו"ד י. פלק למשיב. 5.5.87).
רע"א 103/87 - אברהם זוהר נגד יוסף נעים
*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הורה על פינוי של מושכר (בסטה) שבו החזיק המבקש ודחה את הבקשה של המבקש לעכב את הביצוע עד לאחר הערעור בביהמ"ש המחוזי. גם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע עד לשמיעת הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. חששו של המבקש הוא כי אם לא יעוכב ביצוע הפינוי לא יוכל להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכה בהתדיינות. ברם, אין מדובר בבעייה משפטית, אלא בהתערבות בנושא שבשיקול דעתם של בתי המשפט דלמטה. הטעמים שעליהם סבה בקשה זו אינם בין אלה היכולים להצדיק ערעור שני ברשות. הטענה כי לגוף המחלוקת יש סיכוי להצלחת הערעור בביהמ"ש המחוזי, אין לה חשיבות לצורך ההכרעה בבקשה זו. נכון שסיכוי כלשהו להצלחת הערעור הוא תנאי לעיכוב הביצוע, אך השאלה שבפנינו היא של ערעור על אי עיכוב ביצוע. משמע, השאלה היא אם יש להתערב בהחלטת בתי המשפט שביססו החלטתם על התחייבותו של המשיב שלא לשנות את המצב באופן שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה טורבוביץ למבקש, עו"ד אברהם אורן למשיב. 17.6.87).
רע"א 156/87 - יפה זילברמן נגד פייגה גרוס
*פירוש צוואה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה הנכונה, והיא שכל חלקו של המנוח במגרש הנדון בשעת מותו (היינו מחציתו) עובר לאחותו, ושאר רכושו למבקשת שהיא אלמנתו. שונה היה אולי המצב אילו אמר בצוואתו שרבע המגרש (שהיה בבעלותו בעת עריכת הצוואה) יעבור לאחותו. שאז ניתן היה לחשוב שהרבע הנוסף שבא לו בירושה מאמו לאחר עריכת הצוואה נכלל ב"שאר" נכסיו שאותם ציווה, בצד נכסים ספציפיים, לאלמנתו. אולם כאשר המנוח לא נקב בחלק המסויים (רבע) במגרש אלא התייחס לחלקו במגרש בלשון סתמית יש מקום לקבוע, בין לפי הוראות סעיף 51(א) לחוק הירושה ובין על פי אומד הדעת בו דן סעיף 54 לאותו חוק, שהמנוח הביא בכלל חשבון שאמו עלולה ללכת לבית עולמה בחייו וכי אז קיים סיכוי רב שהוא, כמו גם אחותו, יירש רבע נוסף באותו מגרש עצמו. לאחר מות אמו, כאשר נרשם עוד רבע של המגרש על שמו, לא ראה המנוח לנכון להוסיף רבע זה בשורת הנכסים הספציפיים שהוא מוריש לאלמנתו אלא השאיר את הצוואה כמות שהיא כי "בתום ימי יעבור חלקי במגרש... לאחותי". גם בהתנהגותו זו יש כדי להצביע על כוונתו שהמגרש יהא לאחותו ולא לאלמנה, כולל הרבע שירש מאמו.
(בפני: המשנה לנשיא בן פורת. עו"ד מ. גרון למבקשת. 5.7.87).
ע.פ. 971/85 - מאיר אלמליח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קשר קשר עם ארבעה אחרים לגרום חבלה חמורה לאחד יעקב ביטון. בעקבות הקשר באו החמישה לקרבת ביתו של ביטון כאשר המערער וקושר נוסף בשם אוחנה נושאים סכין. אחד הקושרים עלה לדירתו של ביטון והזמינו לרדת וכאשר ביטון ירד לרחוב חבלו בו המערער וחבריו כאשר המערער ואוחנה דוקרים אותו מספר דקירות בסכינים שבידיהם ושאר הקושרים מונעים מביטון לברוח ואף מכים אותו. הרקע למעשה היה ככל הנראה מחלוקת בין סוחרי סמים אשר במסגרת הקשר ביניהם הועברו שטרות מטבע חוץ מזוייפים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי פרטי הרקע העברייני אינם קובעים וכי יש לדון על פי מהותו של המעשה שבוצע על ידי המערער. בהתחשב בכך גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הורה על הפעלת מאסר על תנאי של 15 חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירות שבוצעו הן חמורות ביותר. חיסול חשבונות בין עבריינים ללא התחשבות בפגיעה החמורה בנפגע, קרבן העבירה, שרק בנס ניצלו חייו, היא תופעה חמורה שיש להגיב עליה בעונשים מרתיעים. לחובת המערער רשומות הרשעות קודמות לא מעטות וביניהן שוד, סחיטה באיומים ועבירות סמים. בזמן שעבר את העבירה היה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי וגם זו נסיבה מחמירה. בנסיבות אלה העונש שנגזר אינו מופרז לחומרה. להיפך, לאור חומרת המעשה ועברו של המערער אין אלא להסיק שביהמ"ש המחוזי נהג עמו במידת הרחמים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 7.6.87).
ע.פ. 422/85 - סעדיה אלעזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נדון למאסר בפועל של שתים עשרה שנה בעקבות הרשעתו בשלשה מעשי אינוס, שניים מהם לגבי קטינות, ובמספר רב של מעשי בעילה של קטינות. הערעור הופנה נגד חלק מן ההרשעה בדין ולחילופין נגד חומרת העונש. בענין ההרשעה הוחלף במקרה אחד סעיף ההרשעה מסעיף 345 לסעיף 347(ב) ובמקרה אחד חומרה ההרשעה מעבירה של ביצוע לעבירה של נסיון לבצע עבירה של אונס לפי סעיף
345. באשר למידת העונש - נדחה הערעור. העבירה על סעיף 347(ב) נושאת עמה אותו עונש הקבוע לצדה של העבירה על סעיף 345 וגם שינוי ההרשעה לנסיון לאינוס במקרה השני אינו משנה את התמונה הכוללת הקשה ביותר המונחת ביסוד החלטת ביהמ"ש המחוזי בקשר למידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 14.6.87).
ע.פ. 698/86 - סלמאן נסאסרה ומחמד אלטללקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מכירת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשנת 1981 מצא אחד אבראהים בדיר במחצבה ליד ראש העין שני רימוני יד והסתירם בביתו. בשנת 1985 מכר את הרימונים למערער מחמד והנ"ל מכר אותם למערער סלמן. מידיו של זה נמכרו לאחד בשם אבו ג'אבר, שעמד בראש חוליית מחבלים שהיתה מעורבת במעשי פשע חמורים. אחד מן הרימונים שימש לאחר מכן להתקפה על אוטובוס בשכם אך הוא לא התפוצץ ולכן נמנע נזק ממשי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המערער מחמד אמנם לא ידע על הכוונה להשתמש ברימונים למטרות להן שימש אחד מן הרימונים לאחר מכן, אך הוא ידע כי הרימון ישמש להתקפה על בני אדם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים 4 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין את ההודאה בעובדות ואת החרטה של שני המערערים ועיקר טענותיו התמקדו בהשוואה של העונש לזה שנגזר במקרים אחרים של סחר בנשק לסוגיו ובין היתר העונש שנגזר לבדיר הנ"ל. אשר למקרהו של בדיר - עולה מגזר הדין כי ביהמ"ש לא קיבל מידע מלא על הרקע העובדתי וממילא לא יכול היה לתת דעתו למשמעות הדבר ככל שהוא מתייחס לגזירת העונש. סחר בנשק מבוצע בדרך כלל ע"י אנשים שהם ערים לשימוש שנעשה בנשק. במציאות שלנו רשאי ביהמ"ש להניח כי מי שמעביר לאחר נשק ער לכך שהנשק יבוא לידי שימוש. בענייננו דובר עם המערער הראשון במפורש על פגיעה צפוייה בבדואים, אך גם לגבי המערער השני צריך היה להניח שהוא הבין מה פשר הסחר ברימוני יד. אכן, היו מקרים בהם נקט ביהמ"ש גישה מקלה יותר כפי שהיו מקרים בהם ננקטה גישה מחמירה, שהרי כל מקרה נבדק לפי נסיבותיו. מעבר לכך יש מקום למסקנה כי השימוש המתרחב בכלי נשק קטלניים גם מחייב נקיטת אמצעי ענישה מרתיעים יותר. המקרה דנן ממחיש עד כמה תורם עצם הסחר בנשק, לפעמים אף ללא ידיעתו המפורטת של הנוגע בדבר, לציודם של רוצחים בכח באמצעים קטלניים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם קרן למערערים, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 28.6.87).
ע.פ. 104/87 - דניאל זכריה ונחמיה חרירי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשר לבצע שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים קשרו קשר, יחד עם שניים נוספים, לבצע שוד מזויין של איש כמורה שעמד להגיע לירושלים מכוון יריחו במכונית הנושאת לוחית רישוי דיפלומטית ואשר בה ציפו למצוא זהב ודולרים של ארה"ב. הקושרים הצטיידו בנשק ובמדים ואף נטלו ללא רשות כלי רכב של אנשים אחרים. במועד הראשון שנקבע לביצוע לא התאפשר הדבר ואילו בפעם השניה כשיצאו לשטח נעצרו על ידי משמר של שוטרים שחשד בהם. ביהמ"ש המחוזי גזר לזכריה שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולחרירי 33 חודשים מאסר בפועל ו- 27 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביקש להקל בעונש מן הטעם שהשנים האחרים שהיו מעורבים בעבירה לא הובאו כלל לדין. אחד בשל כך ששימש כעד מדינה והשני בשל כך שעד המדינה התנה זאת כתנאי בין תנאי ההסכם בינו לבין המדינה. אין בנימוק זה עילה להתערבות במידת
העונש. המדינה חיפשה דרך לבירור העובדות וליצירת האפשרות להביא את העבריינים לדין והיא סברה שנכון לקבל את הצעת הקושר הנוסף ולהסכים עמו על הפיכתו לעד מדינה. אין ביהמ"ש נקרא לבדיקת שיקולי המדינה בנושא זה. די בכך כי ביהמ"ש יבהיר כי הסכם עם עד צריך להבדק בדרך כלל על פי הנסיבות הקיימות בעת חתימת ההסכם. בדרך כלל לא ניתן לקבוע את מידת העונש הראויה לאלה המובאים לדין על פי אמת המידה המיושמת לגבי עד המדינה שהרי הוא בכלל לא מובא לדין. אכן צודק וסביר הוא שלא יווצרו נסיבות בהן העבריין העיקרי יוצא בלא כלום ודגי הרקק נשפטים, אך במקרה שלפנינו לא התחוור כלל ועיקר שזה המצב. לגוף המקרה יש לראות את העבירה בחומרה מיוחדת ובעיקר ההכנה של נשק והנסיון להדמות לאנשי צבא. גם בחירת קרבן העבירה היתה חמורה במיוחד במשמעויותיה. בנסיבות המקרה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב קמר למערערים, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 14.6.87).
ע.פ. 131/87- מקס קבילו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הסתבך בעבירה של עסקת סמים (493 גרם קוקאין) כאשר על האפשרות לבצעה למד באקראי, בעת שהבלדר שהביא את הסם מארה"ב לא פגש בנמען המקורי של המשלוח והמערער קיבל על עצמו לעסוק בסמים. הוא הורשע, על פי הודייתו, בעשיית עסקה בסם מסוכן ובהדחה בחקירה ונדון לשנתיים מאסר בשל עבירת הסמים ושלשה חודשי מאסר בעבירת ההדחה. הערעור על חומרת העונש נדחה. כמסתבר עסק המערער בסחר שלא כדין במטבע חוץ ובטיפול בהשגת אשרות לארה"ב, ובמסגרת סוג הפעילות האחרון עבד יחד עם מי ששימש נמען מקורי לסם שהובא מארה"ב. המערער הוא כבן 40, אב לשלושה ילדים ונטול עבר פלילי. הוא לא היה מעורב בארגון היבוא של הסם. כל הנתונים הללו שוקלים לטובתו. אולם, לחומרה שוקלת נכונותו על אתר לסחור בסם מסוכן שפגיעתו רעה, דבר המשתלב בתמונה הכללית של אדם העוסק בנושאים שבגבול החוקיות או אף מעבר לו. חומרתו של העיסוק המסחרי בקוקאין היא מרובה והסיכונים לציבור הנובעים ממנו הם מפליגים. רק עונשים מרתיעים יכולים לגרום לכך שתאוות הבצע תיסוג בפני הפיתוי עקב החשש מעונשים משמעותיים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 24.6.87).
ע.פ. 240/87 - מדינת ישראל נגד אברהם אזוליס
*קולת העונש (סמים)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב הורשע בהחזקת 80 גרם קוקאין, 27 גרם חשיש ו-3,100 דולר. ביהמ"ש המחוזי ציין בהכרעת דינו כי אינו מאמין למשיב שהחזיק את הסם לצריכה עצמית. ביהמ"ש גזר למשיב שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. העונש שנגזר למשיב חורג במידה ניכרת מזה שראוי היה לגזרו. החזקת 80 גרם קוקאין שלא לצריכה עצמית היא עבירה חמורה אשר בתי המשפט נוהגים לנקוט לגביה בדרך של ענישה מרתיעה. אין סיבה המצדיקה אי התערבות ביהמ"ש העליון בעונש שנגזר פרט לכך שביהמ"ש שלערעור אינו נוהג למצות את הדין כאשר בא בפניו ערעור נגד קולת העונש. בכך יש כדי להצדיק את אי הטלתו של העונש שהיה מן הראוי להטיל מעיקרו, אך אין בכך להצדיק השארתו על כנו של העונש כפי שנגזר בביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט כי מתוך שלש שנות המאסר שנגזרו למשיב יהיו שנתיים בפועל ושנה על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב כהן למערערת, עו"ד נתן וייס למשיב. 7.6.87).