תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 13

ב.ש. 261/87 - דניאל ש. הופר, עו"ד נגד החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ

*דחיית בקשה להארכת מועד להפקיד ערבון(ערעור על החלטת הרשם בענין הארכת מועד להפקדת ערבון - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וקיבל הודעה על קביעת ערבון עפ"י האמור בתקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי. ההודעה נחתמה ע"י המזכיר הראשי של ביהמ"ש העליון. התקופה להפקדת ערבון נקבעה בהודעה ל- 30 יום. רק כעבור 55 יום ביקש המערער להפקיד את הערבון ומשלא קובל הערבון הגיש לרשם בקשה להארכת המועד. הרשם דחה את הבקשה והורה כי הערעור יידחה עקב אי הפקדת ערבון. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי אין התקנות מקנות למזכיר ראשי של ביהמ"ש או לסגנו סמכות לפעול כשלוחו של הרשם בעניינים שתקנה 430 דנה בהם ולדעתו צריך היה הרשם לקבוע את הערבון והמועד להפקדתו. אין ממש בטענה זו. תקנה 430 קובעת כי פעולה לפי תקנה 428, היינו קביעת סכום הערבון והמועד להפקדתו, יכול שיעשה המזכיר הראשי של ביהמ"ש או סגנו, כך שהסמכות לקבוע ערבון אינה בידי הרשם אלא גם בידי המזכיר הראשי. הלה אינו שלוחו של הרשם לצורך הפעלת סמכויות שבתקנה 428 אלא פועל מכח הסמכויות שהוקנו לו לפי תקנה 430. לפיכך קביעת ערבון ומועד להפקדתו שנעשו על ידי המזכיר הראשי מחייבים באותה מידה בה מחייבת החלטת הרשם.
ג. לגופו של ענין תולה המערער את האיחור בהפקדת הערבון בטיפול בלתי נכון ע"י הבנק שאליו פנה בנושא זה, ולדבריו לא היה צריך לראות פגם בפעולות שלו ולתארם כאילו ישב בחיבוק ידים ולא פעל להפקדת הערבון. ברם, החובה להבטיח הפקדת הערבון בתוך המועד היא של בעל הדין ולא של הבנק, ואין בתקלות שאירעו במוסד הבנקאי כדי להוסיף או כדי לגרוע לצורך ענייננו. המערער מלין גם על כך שביהמ"ש שם דגש, באופן מופרז ושלא במקומו, על קיום כללים פרוצדורליים ומקפיד יתר על המידה על קיום מועדים. בנושא זה יש להדגיש כי לא ניתן יהיה לקיים פעולת בתי המשפט אם לא יכובדו המועדים הקצובים הנקבעים לפי החוק או לפי התקנות או מכוחם. המגמה להנהיג גמישות יתר כפי שדורש המערער אינה משרתת טובתם של בעלי הדין, כי בעל הדין המחפש דרך לדחיית מועדים פוגע בחלק אחר מציבור המתדיינים, יהיו אלו הצדדים האחרים באותו תיק או מתדיינים אחרים בתיקים אחרים שעניינם מושפע בעקיפין מן ההפעלה של המערכת השיפוטית וקיום המועדים שבה. אכן, הזמן שנקצב לפעולה פלונית צריך להיות סביר כדי שבעל הדין יוכל לקיים את הדרישות המוצגות לו בתוך פרק הזמן האמור. אולם אם ניתנת לבעל הדין אפשרות להמציא ערבון תוך 30 יום, אין מקום למסקנה כי זה מעל ליכולתו של מתדיין סביר, אלא היפוכו של דבר.

(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד רן גיסמר למשיבה. 16.6.87).

ע.א. 370/84 - מתתיהו צוקרמן נגד עמיחי סולל

ראיות נוספות בערעור. פירוש חוזה וחיוב בריבית לפיו(הערעור נדחה).

א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר ע"י המשיב נגד המערער להשבת 250 אלף דולר על פי חוזה הלוואה מיום 20.10.82. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן בה אמר כי בנו בנה בית והתובע (המשיב) הביע רצון לקנות את הבית מבנו לפני שהושלמה הבניה ו"על מנת להבטיח שאף אחד מהצדדים לא ייסוג מההסכמה הנ"ל סוכם שמר עמיחי סולל יתן לח"מ הלוואה של 250,000 דולר (בשקלים)... קיבלתי את מכתבו של.. המודיע על ביטול ההסכם בינינו... מאותו מועד בו הושלמה בניית הבית... חדלה ההלוואה לשאת אופי של הלוואה והפכה להיות תשלום על חשבון הבית כאמור בסעיף 8 לחוזה ההלוואה. לכן כל הוראות הסכם ההלוואה הדנות בהחזר ההלוואה פוקעות מאליהן". ביהמ"ש המחוזי לא נתן למערער רשות להתגונן וחייב אותו בתשלום קרן ההלוואה וריבית של %11 כפי שהוסכם בחוזה. ביהמ"ש המחוזי נתן למערער רשות
להתגונן בנושא הפיצויים המוסכמים ואילו בנושא ההשבה חייב את המערער בהשבת הקרן וריבית. החיוב בריבית הוא נושא הערעור. בינתיים ניתן פס"ד בענין הפיצויים ונקבע בו כי החוזה בין הצדדים היה חוזה למראית עין. את החוזה הזה ביקש המערער להגיש כראיה נוספת לביהמ"ש העליון. הבקשה להגשת ראיה נוספת נדחתה וכן נדחה הערעור.
ב. אין בעלי הדין רשאים להביא ראיות נוספות בערעור אלא ברשות ביהמ"ש שלערעור, וזה לא ירשה הבאתן אלא אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת ויפרש את הטעמים לכך. במקרה דנן הראיה הנוספת אין בה כדי לסייע לדיון, שהרי לא היתה טענה בערכאה הראשונה ואין בערעור טענה בדבר חוזה שנכרת למראית עין. לפיכך אין מקום להיענות לבקשה להגשת ראיה נוספת. ב"כ המערער בסיכומיו סמך את טיעוניו על חוזה למראית עין ויצא מנקודת הנחה שמעולם לא נכרת חוזה תקף בין בעלי הדין, אולם נקודת המוצא של הדיון היא שהיה חוזה הלוואה תקף בין הצדדים שבוטל ע"י המשיב, ועל כן אין צורך לדון בשאלות הנוגעות לחוזה שנכרת למראית עין.
ג. החוזה שנחתם בין הצדדים קבע כי המשיב נותן הלוואה למערער בסכום של 250,000 דולר בשקלים לפי שער הדולר וכי המערער מתחייב להחזיר את ההלוואה בשקלים לפי שער הדולר עד ששה חודשים מיום חתימת ההסכם כשההלוואה נושאת ריבית של %11. המערער תוקף את חיובו בריבית במספר טענות: דיני ההשבה שמכוחם חוייב להחזיר את הכסף אינם כוללים בתוכם, באופן אוטומטי, פסיקת ריבית כשם שאינם מחייבים הצמדה לדולר; ביהמ"ש לא לקח בחשבון כי עובדת ביטול החוזה ע"י המשיב כללה בתוכה ביטול כל סעיפי החוזה לרבות הסעיף הדן ב- %11 ריבית; כי פסיקת ריבית כוללת בתוכה קביעה כאילו המערער הוא שהפר את החוזה בין הצדדים ולא זה השלב לדון בשאלה זו; לחילופין, צריך היה ביהמ"ש לשמוע טענות בקשר לשיעור הריבית ההולם בנסיבות המקרה, במיוחד בשים לב לעובדה כי בהיות הסכום המוחזר צמוד במילואו לשער הדולר מהווה הדבר השבה מלאה של כספי המשיב.
ד. הוראת ההשבה מקורה בסעיף 9 לחוק החוזים הקובע כי משבוטל החוזה חייב כל צד להחזיר לצד השני מה שקיבל על פי החוזה. חוזה שבוטל אינו מתבטל למפרע ואין פירושו עקירת החוזה מהמציאות המשפטית שבין הצדדים. אם נקבע בחוזה הסדר בענין השבת הכספים נוהגים על פיו. כאשר קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום אין לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. מכאן שצדק ביהמ"ש כשפסק את מה שקבעו בעלי הדין היינו שהקרן תוחזר בערכים דולריים וריבית בשעור של %11. אין לומר כי פסיקת הריבית יש בה קביעה שהמערער הוא שהפר את החוזה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד מיכאל כספילמערער, עו"ד א. ארז למשיב 8.6.87).

בג"צ 589/86 - משה שמעון נגד יוסף ונונו ראש המועצה המקומית קרית מלאכי

*פסילת חבר מועצה מקומית עקב היותו עובד שירות התעסוקה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותר נבחר כחבר מועצת קרית מלאכי. ביום 27.7.86 שיגר ראש המועצה מכתב אל העותר שלפיו "הינך פסול מלכהן כחבר המועצה... וזאת בהתאם לסעיף 101(4) בצו המועצות המקומיות(א). תשומת לבך מופנית גם לחוק הרשויות המקומיות הגבלת הזכות להבחר תשכ"ד- 1964. הפסול נובע מהיותך עובד המדינה במשכורת בתפקיד של סמנכ"ל שרות התעסוקה האחראי על אמרכלות וכח אדם של השרות. עבודתך קשורה בענין המינהל המחוזי והשלטון המקומי וכן עלולה להיות סתירה או אי התאמה בין תפקידך הנ"ל ובין תפקידך כחבר המועצה". סעיף 101(4) לצו המועצות המקומיות קובע
כי פסולים לכהן כחברי מועצה נבחרת, בין היתר, "עובד מדינה במשכורת, שעבודתו קשורה בענייני המינהל המחוזי או השלטון המקומי, או שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה בין תפקידו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה". חוק הרשויות המקומיות המוזכר במכתב קובע כי "חבר מועצה של רשות מקומית שהיה לעובד מעובדי המדינה המפורטים בתוספת יחדל לכהן כחבר המועצה" ובין העובדים המפורטים בתוספת צויין גם "שירות התעסוקה". העותר טוען כי סעיף 101(4) לצו המועצות המקומיות אינו יכול לחול על מקרהו שכן מדובר בו ב"עובד מדינה במשכורת" ואילו הוא איננו "עובד מדינה" אלא עובד שירות התעסוקה שהוא תאגיד על פי חוק שירות התעסוקה. כן טוען הוא כי תפקידו כסגן המנכ"ל לאמרכלות בשירות התעסוקה נוגע לעניינים הפנימיים של שירות התעסוקה ואין לו קשר או נגיעה לענייני המינהל המחוזי או השלטון המקומי, בין אם בדרך כלל ובין לענין קרית מלאכי. אשר לחוק "הגבלת הזכות להיבחר" טוען העותר כי אין בהוראות החוק כדי להצדיק את פסילתו שכן "אינו נושא משרה שיש עמה סמכות לקבל לעבודה או להפנות לעבודה בתחומה של המועצה המקומית בקרית מלאכי...". העתירה נדחתה.
ב. השופט בך: אין לומר כי המשיב ביסס את החלטתו רק על הוראות סעיף 101(4) לצו המועצות המקומיות וכי הוא מנוע מלהזקק גם להוראות חוק הגבלת הזכות להיבחר. אכן, המונח "עובד מדינה" בצו המועצות המקומיות מורכב ופרובלמטי ולפיכך במידה ואפשר לבסס את החלטת המשיב על חוק הגבלת הזכות להיבחר לא יהיה צורך להתייחס לסעיף 101 הנ"ל. בבדיקת הנתונים עולה כי המשיב היה רשאי לפסול את העותר על יסוד חוק הגבלת הזכות להיבחר הכולל מפורשות עובד שירות התעסוקה ולכן אין צורך להתייחס לסעיף 101.
ג. בכדי לפסול את העותר מכהונתו על פי החוק האמור חייב היה המשיב להשתכנע שהעותר נכנס למסגרת אחד התפקידים המנויים בתוספת לחוק ובאופן ספציפי שמדובר ב"נושא משרה שיש עמה סמכות בתחום הרשות המקומית הנוגעת בדבר, לקבל לעבודה או להפנות לעבודה, בין שהסמכות מוגבלת לתחום אותה רשות מקומית בלבד ובין שאינה מוגבלת כאמור". יש ממש בטענת המשיב כי העותר אחראי על מנגנון שירות התעסוקה ועקב כך גם על עובדי לשכת התעסוקה בקרית מלאכי; כי בתור חבר במינהלת שירות התעסוקה יש לעותר פיקוח לגבי כל נושא בשירות התעסוקה, הן בתחום המינהלי והן בתחום הביצועי, לרבות מנוי עובדים; בתוקף סמכויותיו הנ"ל יש לעותר היכולת להפנות עובדים למקומות עבודה באמצעות עובדי השירות שעליהם הוא ממונה.
ד. המכנה המשותף בין כל החיקוקים הדנים בפסילת אדם כחבר במועצת עיריה או מועצה מקומית בשל היותו מכהן בתפקיד ציבורי אחר, הינו קיום סכנה של ניגוד אינטרסים בין שני תפקידיו של אותו אדם והמגמה למנוע את האפשרות שהאדם הנוגע בדבר יוכל להפיק תועלת מתפקידו האחר במסגרת המאבקים הפוליטיים והאחרים בתחום המועצה המקומית. בענייננו, אכן קיים חשש כי ניגוד אינטרסים יכול להתעורר בין שני תפקידיו של העותר וכמו כן אין לשלול את האפשרות שהעותר עשוי להפיק תועלת מבחינת השפעתו ומשקלו הסגולי בתחום המאבקים הפוליטיים והאחרים במסגרת המועצה המקומית קרית מלאכי עקב משרתו הרמה בשירות התעסוקה. אין צורך להשתכנע כי הלכה למעשה נוצר כבר ניגוד אינטרסים כאמור או הופקה על ידי העותר טובת הנאה עקב משרתו האמורה. די בכך שמבחינת הנתונים האובייקטיביים ועל סמך שיקולים המבוססים על נסיון החיים והשכל הישר עלולות תוצאות כאלה לנבוע מכהונת העותר בשני התפקידים.
ה. השופטת נתניהו: המכנה המשותף להוראות הפסלות שבחוק הנ"ל הוא המגמה למנוע העמדתו של נבחר הציבור במצב של ניגוד אינטרסים ודי שקיימת אפשרות ממשית
שיתעורר ניגור אינטרסים כדי לפסול אותו מכהונתו הנבחרת. העקרון האוסר ניגוד אינטרסים זה שואב ממקורות שונים, מכללי המינהל התקין, מדיני הנאמנות, מחובת ההגינות ותום הלב ומכללי הצדק הטבעי. למעשה, אם החלת סעיף 101(4) של הצו על המקרה היא מורכבת ופרובלמטית, כדברי השופט בך, בשל פרשנותו של המונח "עובד מדינה" כשהעותר הוא עובד של רשות התעסוקה, הרי יתעורר קושי גם בהחלת החוק. התנאים לפסלות לפי החוק הם שהנבחר יהיה עובד מדינה, ולצורך זה גם עובד שירות התעסוקה במשמע, וכן שהמשרה שהוא נושא כעובד מדינה תהא עמה "סמכות" בתחום הרשות המקומית הנוגעת בדבר לקבל או להפנות לעבודה. בענייננו אין לעותר "סמכות" בתחום הרשות המקומית הנוגעת בדבר לקבל או להפנות לעבודה. על כן אם נבקש להחליט על פי הפרשנות המילולית הדווקנית ספק אם הוראות החוק הנ"ל חלות על המקרה. אך לא בדרך זו יש לגשת לנושא דנא. סמכות לקבל ולהפנות אנשים לעבודה אינה בגדר תפקידו של העותר בשירות התעסוקה, אך אפשרות ממשית על ניגוד אינטרסים בין תפקידו זה של העותר לבין מעמדו כחבר המועצה יש ויש. מגמת הוראות הצו והחוק למנוע מצב זה. הוראות אלה מבטאות עקרון מהותי המהווה חלק מהמשפט הציבורי שלנו. עקרון של מניעת מצב של ניגוד אינטרסים הוא בראש וראשונה עקרון מהדין המהותי הכללי שאינו זקוק לשם השלטתו לדבר חקיקה מפורש. אם ננקוט בכלל הפרשנות המוכתב ע"י העקרון הנ"ל אזי אין קושי לפרש את המונח "עובד מדינה" שבסעיף 101 בצו ככולל גם עובד של שירות התעסוקה.
ו. ב"כ העותר הודיע שאם יוחלט כי העותר אינו יכול לשמש בתפקיד הכפול כי אז יתפטר ממשרתו בשירות התעסוקה ובכך מבקש הוא למנוע את פסלותו לכהונת חבר המועצה שהיא הקרובה יותר ללבו. דבר זה אינו ניתן להעשות עפ"י הוראות הצו "יחדל חבר המועצה לכהן" בתום 30 יום מיום משלוח ההודעה ע"י ראש המועצה, אלא אם תוך הזמן האמור הגיש חבר המועצה בקשה לבימ"ש מוסמך לביטול ההודעה, כי אז לא יחדל לכהן עד שביהמ"ש יחליט אחרת. משהגיע בג"צ להחלטה כי הודעת הפסלות ניתנה כדין, עומדת בעינה התוצאה הנ"ל שבסעיף 105(ג).

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד א. הברמן לעותר, עו"ד ע. בוברוב למשיב. 4.6.87).

ע.א. 587/85 - תמר שטרק נגד ברוך בירנברג ומדינת ישראל

קיום צוואה. אכיפת פסק חוץ(הערעור נדחה).

א. המנוח ישראל שטרק היה אזרח מערב גרמניה והתגורר בה עד שנת 1980. בשנת 1979 מכר את ביתו בברלין ולא הותיר לעצמו מקום מגורים אחר בגרמניה. כאשר בא ארצה היתה לו כאן דירה בנוסף לנכסי מקרקעין אחרים שהיו לו בארץ. במשך שנת 1980 יצא את הארץ אך שב אליה בחודש אוקטובר והתגורר בארץ ברציפות עד חודש מאי 1981. בין אוקטובר למאי הכיר את המערערת בעקבות מודעה שפירסם בעתון בה חיפש אשה מלווה לצורך נסיעה. השנים נסעו לחו"ל ונישאו בארה"ב. תוך כדי נסיעה נפרדו בני הזוג והמנוח חזר ארצה לבדו ביום 21.7.81 ונשאר בה עד מותו ביום 31.10.81 מבלי שהמערערת שבה אליו. לאחר ששב מנסיעתו פנה המנוח לעו"ד וביקש להגיש תביעת גירושין נגד המערערת הוא האשים אותה שהיא שיכנעה אותו בערמה לרשום על שמה סכום של 50,000 דולר ולצרף את שמה לחשבונות בנק על סך העולה על 250,000 דולר ונטשה אותו לאחר מכן. עוה"ד הגיש את התביעה וזו גם נקבעה לדיון אך המנוח נפטר לפני שהחל הדיון. ביום 16.9.81, זמן לא רב לפני פטירתו, ערך המנוח צוואה בה הוריש מחצית מרכושו למשיב ומחצית למדינת ישראל. המשיב היה במשך שנים מנהל הרכוש של המנוח בארץ ולצורך ניהולם היה בידיו יפוי כח מידי המנוח. בביהמ"ש המחוזי התנגדה המערערת לקיום צוואת המנוח אך ביהמ"ש נתן צו קיום לגבי הצוואה הנדונה והערעור נדחה.

ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה כי צריך היה לדון בעניין הצוואה על פי החוק הגרמני. זאת לאור האמור בסעיף 137 לחוק הירושה שלפיו יחול על ירושה דין מושבו של המוריש בשעת מותו. המונח "מושב" הוגדר בחוק בתור המקום בו נמצא מרכז חייו של אדם וביהמ"ש המחוזי קבע שמקום מושבו של המנוח היה בישראל. ההגדרה של "מושב" קובעת מבחן מציאותי- מעשי לגבי קביעת מקום מושבו של אדם. לא כוונתו של האדם או מצבים שהיו בעבר הם הקובעים את מקום המושב בשעה מסויימת אלא מקום שאליו קשור האדם מן הבחינה העובדתית- מעשית, היינו המקום אשר מירב הזיקות העובדתיות כורכות אותו עמו. בענייננו, המנוח מכר את דירתו בברלין ולא היתה לו זיקה עובדתית כלשהי לגרמניה מבחינת מקום מגוריו. מירב עסקיו של המנוח, דהיינו הבתים בהם היה משכיר דירות, היו בישראל, הוא עצמו התגורר בתל אביב בדירה שהיתה שייכת לו. אמנם הצהיר המנוח על עצמו ברישומים כתייר, אך הוא עשה זאת כדי לקבל את הביטוח הרפואי שלו בגרמניה וככל הנראה גם כדי לשמור על זכויותיו בתחום המיסוי. על כן חל על הירושה החוק הישראלי.
ג. המערערת הגישה גם תביעה בגרמניה ובה ציינה את מקום מגוריו של המנוח כמקום פלוני בברלין, למרות שכבר לא גר אז בעיר האמורה, וציינה כי רכושו כולל 10,000 מרקים גרמניים בלבד וכי לא ידוע לה על רכוש מחוץ לגרמניה למרות שהיא ידעה על חשבונות הבנק של המנוח מחוץ לגרמניה. היא הודיעה לביהמ"ש הגרמני על הצוואה וציינה שתלוי ועומד משפט בישראל בקשר לירושה. ביהמ"ש הגרמני הוציא צו ירושה לטובתה והמערערת טענה בביהמ"ש המחוזי כי יש להכיר בפסק דין זה ולהוציא על יסודו צו ירושה בישראל. הבקשה נדחתה שכן בהסכם שבין ישראל לגרמניה בענין הכרה בפסקי חוץ נאמר במפורש שהוראותיו לא יחולו על החלטות של בתי משפט בענייני ירושה. מכאן שהמערערת אינה יכולה להיעזר בהוראות חוק אכיפת פסקי חוץ. בסעיף 11(ב) לחוק נאמר כי אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו של ביהמ"ש ולצורך אותו עניין רשאי בימ"ש או בי"ד בישראל להכיר בפסק חוץ אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, "אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". לענין משמעותה של אפשרות זו נפנה ביהמ"ש להוראות סעיף 6 לחוק הקובע כי פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לביהמ"ש אחד מאלה: הפסק הושג במרמה; האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו לפני מתן הפסק לא היתה סבירה; בעת הגשת התביעה בביהמ"ש במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד באותו ענין ובין אותם בעלי דין בפני בימ"ש או בי"ד בישראל; תנאים נוספים שאינם עניין לכאן. לענין זה ציין ביהמ"ש המחוזי את הבאתה של כתובת בגרמניה שהיתה כביכול כתובתו של המנוח בעת מותו בו בזמן שהוא התגורר לפני מותו בדירתו בתל אביב וגם עניין הרכוש צויין ע"י המערערת בדרך שיש בה מרמה שהרי ידעה כי למנוח כספים בבנקים בארה"ב ומקרקעין בישראל. כן סבר ביהמ"ש כי לא ניתנה למשיב אפשרות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בפני ביהמ"ש בגרמניה. על כן אין אלא להסיק כי פסק הדין שניתן בגרמניה התקבל בדרך הנוגדת את עקרונות הצדק הטבעי. זאת ועוד, בעת שהגישה תביעה בביהמ"ש הגרמני היה משפט תלוי ועומד באותו עניין בישראל וגם עובדה זו עומדת למכשול להכרה בפסק הדין הגרמני.
ד. אשר לכשרות הצוואה - ביהמ"ש המחוזי בחן את כל טעמי השלילה שהועלו ע"י המערערת והחליט לאשר את הצוואה ובכך אין להתערב. אין ממש בטענה שהמשיב נטל חלק פעיל בעריכת הצוואה. המנוח הוא שפנה לעו"ד לאחר שובו ארצה ואילו למשיב הוריש מחצית מנכסיו בלבד ולא את כל נכסיו. עובדה זו מחזקת את הדעה כי הצוואה נעשתה מתוך בחירה חופשית וכי כח רצונו של המנוח לא שועבד למשיב. אשר לטענה כי המנוח היה חולה ולא ידע להבחין בטיבה של צוואה מחמת מצב בריאותו - בעניין מצב הבריאות העיד רופא שביהמ"ש סמך על עדותו כי המנוח היה במצב בריאות שיכול היה
לצוות על רכושו. אם היו עליות וירידות בבריאותו של המנוח אין באלה בלבד כדי לפסול את הצוואה שנערכה בשלב בו ידע היטב את אשר הוא רוצה. אשר לעובדה שהמנוח היה רשום כתייר - עובדה זו איננה בעלת חשיבות לגבי השאלה אם היה תושב קבוע בארץ בפועל, שכן יש לא מעטים השומרים על זיקה פורמלית לארצות חוץ מטעמים כלכליים ופיסקליים שונים.
ה. המשיב הגיש ערעור נגדי על כך שביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט למדינת ישראל ולא חייב אותה לשלם לו הוצאות משפט, אך גם בכך החליט ביהמ"ש העליון שלא להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. אמגור למערערת, עו"ד ר. כריסטוף למשיב, עוה"ד מ. קלובץ וא. ציגלר למדינת ישראל. 10.6.87).

בג"צ 306/86 - מדינת ישראל נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומשה בניטה

*פירוש חוזה בתביעה לתשלום גמול השתלמות כשהוא צמוד(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. ביום 10.5.79 נחתם זכרון דברים בין העותרת לבין ההסתדרות שלפיו "מוסכם בין הצדדים כי השתלמויות מקצועיות... אשר יוגדרו ע"י ועדה משותפת, יזכו את העובדים בגמול... הועדה תסיים את עבודתה עד 30.6.79". זכרון הדברים נרשם כהסכם קיבוצי. ב- 11.10.79 נערך זכרון דברים שני שאף הוא נרשם כהסכם קיבוצי ובו נקבע כי "בזיקה... לזכרון הדברים מיום 10.5.79 סוכם כלהלן:... ועדת מומחים שתיקבע ע"י הצדדים תקבע את העקרונות לזכאות לגמול השתלמות... סכום גמול ההשתלמות יהיה כדלהלן: החל ב- 1.4.78 - (כאן באים הסכומים השונים)... גמול זה יעודכן מעת לעת...". החלטת ועדת המומחים ניתנה ביום 6.4.81 במסמך שכותרתו "הועדה לקביעת קריטריונים להשתלמויות מקצועיות המזכות בגמול השתלמות". למעשה לא נקבעו בהתלטה קריטריונים מדוייקים שיאפשרו תשלום גמול השתלמות לכל עובד הזכאי לו אלא נקבעה המסגרת לדיון בבקשות עתידיות. כיוון שכך הסכימו הצדדים להסכם הקיבוצי שאותה ועדה תמשיך בעבודתה, תדון בבקשות ותעניק אישורים אישיים לכל עובד הזכאי לגמול ההשתלמות לפי הקריטריונים הללו. האישורים הראשונים ניתנו ביום 13.9.82 וגמול ההשתלמות שולם לעובדים הזכאים למפרע מיום 1.4.78. סכומי הגמול עודכנו מידי שלשה חודשים לערך על פי ההסדרים שהוסכם עליהם. כל הסכומים שולמו בערכם הנומינאלי ללא כל הפרשי הצמדה או ריבית, כך שלמעשה שמר מנגנון העדכון רק על ערכם של תשלומי הגמול עבור שלשת החודשים הסמוכים למועד התשלום בפועל בעוד שיתר התשלומים החוזרים עד לשנת 1978 איבדו באופן יחסי מערכם בשל האינפלציה.
ב. המשיב השני, עובד מדינה, הגיש בראשית 1984 בקשה לגמול השתלמות. לאחר שהמציא את האישורים המתאימים אישרה הועדה ביום 11.4.84 את זכאותו לקבלת גמול למפרע מיום 1.4.78. ביוני 1984 שולם למשיב גמול ההשתלמות ללא הפרשי הצמדה וריבית. המשיב פנה לביה"ד האזורי לעבודה וביקש פסק דין הצהרתי על זכאותו להפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.78. ביה"ד מחק את התביעה על הסף מחוסר עילה בקבעו כי הזכות לגמול השתלמות קמה עם קביעת הועדה שהמשיב אישית זכאי לגמול השתלמות ולא לפני כן, ומכאן שהחובה לשלם את הכסף נוצרה רק במועד הזה והעובדה שגמול ההשתלמות לא שולם קודם לכן אינה מהווה הפרת חוזה. כיוון שכך, והיות ובשני ההסכמים לא נמצאה הוראה חוזית בדבר הצמדת תשלומי הגמול, אין לשערך סכומים אלה למפרע. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של המשיב. לדעתו, עם קביעת הקריטריונים ע"י ועדת המומחים ביום 6.4.81 הושלמה הזכאות לקבלת גמול השתלמות ובאותו מועד נוצרה עילת התביעה. לפיכך, הסכומים עבור התקופה שבין 1.4.78 עד
5.4.81 אינם נושאים הפרשי הצמדה וריבית, שכן הצדדים להסכם היו מודעים לאינפלציה ולשחיקה אך לא מצאו לנכון לקבוע דבר בקשר להצמדת סכומים בגין העבר, שונה המצב לגבי התקופה שלאחר ה- 6.4.81. לדעת ביה"ד הגשת התביעה לגמול השתלמות באיחור מסיבה כלשהי איננה גוררת את הסנקציה שלא יישמר ערכו הריאלי של הגמול ומכאן שהמשיב היה זכאי לכך ששווי הגמול ששולם לו ישוערך בשיעור הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.4.81. העתירה נגד החלטת ביה"ד הארצי נתקבלה.
ג. השאלה שעמדה לדיון בפני שני בתי הדין לעבודה היתה שאלת פרשנותו של ההסכם הקיבוצי, היינו אם התכוונו הצדדים לכך שהתשלומים לפי ההסכם יבוצעו על בסיס ריאלי או על בסיס נומינאלי. בעניין זה חלים על ההסכם הקיבוצי דיני החוזים הרגילים ובראש וראשונה סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כי יש לפרש את החוזה על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו מתוך הנסיבות. על פי פסיקת ביהמ"ש העליון, בשורה על פסקי דין, המבחן הראשון המלמד על אומד דעתם של הצדדים הוא שאלת מודעותם לאפשרות של ירידה עתידית בערך הכסף. אם לא היו מודעים לאפשרות כזו, למשל בשל העידן בו נכרת החוזה, ניתן להניח ששתיקתם בעניין הזה היא בגדר לקונה בחוזה ויש להשלים את החסר לפי מנגנוני ההשלמה הקבועים בדיני החוזים. היפוכו של דבר, אם היו הצדדים מודעים לאפשרות הזו ובכל זאת לא קבעו מפורשות תניה בדבר הצמדת סכומים המשולמים על פי החוזה, כי אז סביר ששתיקת החוזה היא בגדר הסדר שלילי ושכוונת הצדדים היתה שמי שזכאי לתשלום ישא בהפסד הנגרם כתוצאה מהאינפלציה. נסיבות אחרות, העשויות לשפוך אור על אומד דעתם של הצדדים, הן מהלך המשא ומתן לפני כריתת החוזה, התייחסות למטרות הכלכליות שבבסיס החוזה, טווח הזמן בו עוסק החוזה ומודעותם של הצדדים לאפשרות שביצוע החוזה יתמשך מעבר לטווח הזמן שנצפה מלכתחילה. בענייננו היו הצדדים להסכם הקיבוצי מודעים לתהליך האינפלציוני ולאפשרות של ירידה עתידית בערך הכסף והיה ברור בעת חתימת ההסכם השני בסוף 1979 שתשלומי הגמול ישולמו רטרואקטיבית לתקופה של שנה וחצי לפחות ואולי אף לתקופה ארוכה יותר. יתירה מזו, הוראות ההסכם קבעו מנגנון מסויים לעדכון תשלומי הגמול והוא הופעל בדרך של הצמדת הגמול לתוספות היוקר המשתלמות במשק ועידכון כזה עשוי לסייע בשמירת ערכו של כל תשלום אם ישתלם במשכורת של אותו חודש שאליו מתייחסת תוספת היוקר. יש להבין את ההסדר שבין הצדדים כקובע שתשלומי הגמול יהיו צמודים רק מהמועד בו תקבע הזכאות לגמול ואילך ואילו לגבי התשלומים הרטרואקטיביים בחרו הצדדים שלא להבטיח את שמירת ערכם ובכך הטילו את סיכוני האינפלציה על העובד.
ד. משהגיע ביה"ד הארצי למסקנה שהצדדים התכוונו שלא להצמיד את התשלומים שמשולמים למפרע, בדק שאלה שניה והיא באיזה מועד קמה לעובד הזכאות לקבל את גמול ההשתלמות, ומצא כי הזכאות הושלמה ביום 6.4.81, עם קביעת הקריטריונים ע"י הועדה המשותפת. התהליך שבמהלכו הושגה הסכמה בין הצדדים להסכם הקיבוצי מורכב ממספר שלבים כאשר גיבוש הקריטריונים כבר היה השלב השלישי ואז נוצרה נורמה ברורה הקובעת איזו השתלמות מזכה בגמול ומה יהיה שוויו של הגמול. ברם, אין במקרה דנן משמעות מעשית לזיהוי המדוייק של השלבים האמורים כי לא מהם יעלה הפתרון. יש לראות במסמך המסכם את הקריטריונים חלק מן ההסכם הקיבוצי ויש לראותו כמסיים את המשא ומתן והופך את ההוראה האובליגטורית שנקבעה בהסכם להוראה נורמטיבית המקנה זכות לעובדים. הקריטריונים שנקבעו הם המזכים בקבלת הגמול ואילו המשך הטיפול לא בא אלא לקבוע את הקשר ההכרחי בין הנורמה לבין הפרט שבא בגדר אותה נורמה.

ה. לאור המסקנה שזכותו של המשיב השני הושלמה עם גיבוש הקריטריונים סבר ביה"ד הארצי כי המשיב היה זכאי לכך ששווי הגמול ששולם לו ישוערך מתאריך גיבוש הקריטריונים. סברה זו אין לקבל. אין לראות כיצד ניתן להחיל את חוק פסיקת ריבית והצמדה על העניין הנדון. אפילו תאמר שהוועדה הינה בגדר "רשות שיפוטית" כאמור בחוק הרי שאין אפשרות "למתוח" את לשון החוק ולראות את גיבוש הקריטריונים על ידי הועדה משום פסיקת סכום כסף לבעל דין או קביעת סכום כסף המגיע על פי חיקוק. כאמור עולה מן החומר אומד דעתם של הצדדים שלא להצמיד את הסכומים. פרשנות ההסכם מובילה, כאמור, למסקנה שכוונת הצדדים היתה שלא להצמיד סכומים המשולמים למפרע, ומבחינה זו אין בנסיבותיו של מקרה זה הבדל בין תקופת הגיבוש של ההסכם לבין תקופת הביצוע שלו כי הדבר עלה בעליל ובמפורש מן ההסדרים החוזיים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלי בן טובים לעותרת, עו"דיעקב בניטה למשיב השני 7.6.87).

בג"צ 762/86 - חברת ליקוויד בע"מ ואח' נגד ראש עירית תל- אביב ואח'

*הצורך בהיתר לשימוש חורג כאשר רשיון הבניה היה לבית קולנוע ומבקשים להוסיף מועדון ריקודים וכד'(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. ביום 28.5.28 הוציאה עירית תל-אביב "רשיון לבנין ראינע" על המגרש שלעתיד נבנה עליו בית קולנוע אופיר בתנאי רשיון הבניה נקבע כי "אחרי גמר הבנין על בעלי הבית לקבל רשיון מיוחד לשמוש" ואכן ניתן וחודש מידי פעם רשיון עסק לאולם קולנוע שהאחרון שבהם היה בתוקף עד 31.12.79. בספטמבר 1985 הגישה העותרת, שעמדה להפעיל את האולם, בקשה כי יינתן לה רשיון לפי חוק רישוי עסקים ל"בית קולנוע, השמעת מוסיקה לריקודים ומשקאות חריפים". הבקשה נדחתה שכן לדעת רשות הרישוי מדובר בשימוש חורג ולפיכך על העותרת לפנות תחילה לועדה המקומית לתכנון ולבנייה כדי לקבל היתר לשימוש חורג. העותרת אכן הגישה באוגוסט 1986 בקשה לשינוי יעוד מבית קולנוע למועדון ריקודים, השמעת מוסיקה וצריכת משקאות חריפים ובבקשה נתבקש גם היתר בניה לשינויים ותוספת מבנה. הבקשה נדחתה ע"י הועדה המקומית לתכנון ולבנייה. בעתירתם תוקפים העותרים את החלטת רשות הרישוי המסרבת להעניק רשיון לפי חוק רישוי עסקים וכן תוקפת את החלטת הועדה המקומית שלא ליתן היתר לשימוש חורג. העתירה נדחתה.
ב. לעניין החלטת הועדה המקומית שלא ליתן היתר לשימוש חורג - אין בג"צ נזקק לסוגייה זו שכן יש בידי העותרים סעד חילופי לתקוף את החלטת הועדה המקומית לפני הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, וכל עוד לא מיצו העותרים סעד זה לא מן הראוי שבג"צ יזקק לטענותיהם. השאלה שנותרה היא אם השימוש שמבקשת העותרת לעשות במבנה הוא בגדר שימוש חורג, שאם אמנם מדובר בשימוש חורג צודקת רשות הרישוי בכך שלא דנה בבקשה כל עוד לא ניתן היתר לשימוש חורג.
ג. תוכנית בניין ערים החלה על המקום מתירה את השימוש שמבקשת העותרת לעשות במבנה, דא עקא כי סעיף 1 לחוק התכנון והבניה מגדיר שימוש חורג בקרקע או בבנין ככולל גם שימוש למטרה שלא הותר להשתמש בה "לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבנייה". משמע כי גם שימוש שלא על פי היתר הבניה שניתן לבנין, אף הוא בגדר "שימוש חורג". לטענת העותרים לא נקבע בהיתר הבניה הנדון השימוש שייעשה בבניין וממילא אין לומר כי השימוש המבוקש לא הותר בהיתר הבניה. הוא סומך על הכתוב בהיתר כי "אחרי גמר הבניה על בעל הבית לקבל רשיון מיוחד לשימוש" אך פרשנות זו אין לקבל. התנאי הנדון בא לומר שאין בהיתר הבניה משום מתן רשיון לעסק שעל בעל הבית לקבל מרשות הרישוי, אך היתר הבניה ניתן כאמור בו "לבנין ראינע" ובכך נקבע השימוש שיעשה בבנין שיוקם.

ד. עוד טוען ב"כ העותרים כי יש לראות את פריט 99(ב) לצו רישוי עסקים החל על אולם "למופעי תיאטרון, קונצרט, קולנוע או מופעי בידור אחרים" כפריט אחד שלא ניתן לפרקו לגורמיו. לדעתו אין בידי רשות הרישוי ליתן רשיון לפי פריט זה רק לאחד מן העסקים המנויים בו אלא לפריט בשלמותו. מאחר שאין לרשות הרישוי כל עילה שלא ליתן לעותרים רשיון להמשיך ולהפעיל את בית הקולנוע, הרי שזכאים הם לרשיון לפי פריט 99(ב) הכולל גם "מופעי בידור אחרים". טענה זו אין לקבל. אין לראות את השימושים שבפריט 99(ב) כדבקים זה לזה עד שלא ניתן להפריד ביניהם בעת מתן הרשיון. בידי רשות הרישוי ליתן רשיון עבור אחד מן השימושים שבפריט ולא ליתן עבור שימוש אחר המנוי בו. על פי הפירוש המוצע ע"י העותרים, כל אימת שפריט מסויים מונה מספר שימושים, יתלווה לשימוש המבוקש רשיון לשימוש נוסף שרשות הרישוי לא רק שלא נתבקשה לתתו, אלא שמתחייב מכך כי עליה יהא גם לשקול שיקולים נוספים ולדרוש מהמבקש למלא דרישות נוספות המתחייבות מהשימוש האפשרי הנוסף, שבפועל לא יעשה במקום לפי כוונת המבקש. פירוש כזה אין לקבלו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד שמעון מזרחי ומנוסביץ לעותרים, עו"ד נ. קונשטוק למשיבים. 4.6.87).

ע.א. 85+587/86/486 - מנהל מס רכוש נגד החברה החבשית למסחר בע"מ ודוד ומנחם רותם

*דרך חישוב שווי קרקע שיש עליה מבנה לצורך מס רכוש(הערעורים נתקבלו).

א. שני ערעורים הוגשו על פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בשבתו בערעור על החלטות של ועדת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים. מדובר בשני תיקים נפרדים אך הדיון בערעורים אוחד הואיל ובשני התיקים התעוררה שאלה זהה של פרשנות וביהמ"ש המחוזי הכריע בשאלה זו באותו אופן ומאותם נימוקים. שאלה נוספת של פרשנות מתעוררת באחד התיקים. בשני התיקים נמצאים בבעלות המשיבים שטחי קרקע שעליהם הוקמו בניינים, תוך ניצול של פחות מ- %30 מהשטח הכולל שהיה מותר לבנותו לפי תקנות התכנון והבניה שהיו בתוקף בעת הבניה. השאלה המתעוררת בשני התיקים היא כיצד לפרש את החלופה השניה בהגדרת קרקע בחוק מס רכוש וקרן פיצויים ולאור הפרשנות שתינתן כיצד יש להפעיל וליישם את סעיף 11 לחוק. הגדרת קרקע לפי פסקה (2) השנויה במחלוקת קובעת לאמור: "קרקע שעליה בנין ששטחו הכולל פחות מ-%30 מהשטח הכולל שהיה מותר לבנות... ואשר המחיר שניתן לקבל במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון בעד המבנה לבדו... היה פחות משווי הקרקע שעליה הוא עומד...". על פי ההגדרה "קרקע שעליה בנין" תיחשב "קרקע" בהתקיים שני תנאים: שטח הבנין הכולל הוא פחות מ-%30 מהשטח הכולל שהיה מותר לבנות; שווי השוק של המבנה לבדו פחות משווי הקרקע שעליה הוא עומד. השאלה שביסוד המחלוקת היא כיצד יש לפרש את התנאי השני, קרי שווי המבנה לבדו פחות משווי הקרקע שעליה הוא עומד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי תנאי זה פירושו, ששווי המבנה צריך שיהא פחות משווי "התכסית" - הוא אותו חלק ספציפי של הקרקע שעליו ממוקם המבנה - וכי כל יתרת הקרקע אינה נחשבת לצורך עריכת ההשוואה בין שווי המבנה לשווי הקרקע שעליה הוא עומד. המערער טוען כנגד פרשנות זו ולדעתו ההשוואה צריכה להעשות בין ערך הבנין לבין ערך חלקת הקרקע כולה. על פי גישתו יש לפרש את הביטוי "הקרקע שעליה הוא עומד" כמתכוון לחלקה כולה ואם ערך המבנה הוא פחות מערך החלקה כולה יש לראות את החלקה כקרקע לצורך תשלום מס. הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון קיבל את פרשנותו של המערער לענין זה.
ב. שאלה אחרת שהתעוררה בערעור של החברה החבשית היתה באשר לפרשנות של סעיף 11 לחוק. סעיף זה אומר כי "שוויה של קרקע שעליה בנין... הוא השווי שניתן לקבל
בעד הנכס כולו ממוכר ברצון לקונה ברצון... פחות שווי השוק של הבנין כולל הקרקע שעליה הוא עומד בתוספת %300 משהשטח הכולל של הבנין כאילו הבנין האמור הוא נכס בפני עצמו ללא זכויות בניה נוספות". אין מחלוקת כי הביטוי "הקרקע שעליה הוא עומד" המופיע בסעיף 11 מתייחס לתכסית בלבד. כמו כן אין מחלוקת כי הביטוי "קרקע שעליה בנין" בסעיף זה מתייחס לקרקע כולה בשלמות ולא רק לתכסית. המחלוקת הינה מהי משמעות הסיפא לסעיף 11 לחוק הקובעת "בתוספת של %300 מהשטח הכולל של הבנין כאילו הבניין האמור הוא נכס בפני עצמו ללא זכויות בניה נוספות". ועדת הערר שדנה בעניין זה קבעה ש"השטח הכולל של הבנין" פירושו התכסית. לפיכך קבעה כך את אופן חישובו של השווי לצורך הפחתה מערך הנכס כולו: שווי הבניה בתוספת שווי התכסית בתוספת שווי %300 של שטח התכסית ללא זכויות בניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי %300 מהשטח הכולל של הבנין מתייחס לשווי הבניין כולו על קומותיו ושטחיו ולפיכך קבע כי החישוב יעשה כך: שווי הבנין, תכסיתו ותוספת של %300 של שווי הבנין. המערער בסיכומיו הציע דרך חישוב נוספת. הוא מאמץ את פרשנות ועדת הערר תוך תיקון ש"השטח הכולל של הבנין" פירושו השטח המנוצל כולו ולא רק התכסית. בדרך זו יש להוסיף מעין "חצר" לבניין ששטחה %300 משטחו של הבנין על כל קומותיו והחישוב יעשה כך: שווי הבנין בתוספת שווי התכסית בתוספת שווי החצר ללא זכויות בניה. בענין זה החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הפרשנות המוצעת ע"י המערער בהיותה תואמת את הוראות החוק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד א. רולוף לחברה החבשית, עוה"ד י. ריינלד וא. גדות לרותם. 5.5.87).

ע.א. 324/84 - חברת פישל איזמן ובניו בע"מ נגד חגי וגיורא אוריאלי

*הצמדת תשלומים המוחזרים בעקבות ביטול חוזה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל באופן חלקי ברוב דעות).

א. בדצמבר 1975 נערך הסכם בין המערערת למשיבים בדבר מכירת חנויות בנתניה מהמערערת למשיבים. המחיר המוסכם עבור החנויות היה 130,000 ל"י ומסכום זה שילמו המשיבים 100,000 ל"י ולא שילמו את היתרה של 30,000 ל"י. גם את הסכומים ששילמו לא שילמו במועד. הבניה היתה כפופה לחוזה פיתוח שבין המוכרת לבין עירית נתניה והמערערת למעשה לא יכלה לבצע את העברת הנכס במועד. את הסכומים של 100,000 ל"י שילמו המשיבים עד לסוף שנת 1976. זמן פרעונו של השיעור האחרון של 30,000 ל"י היה ביום 25.8.76. המוכרת הראתה אורך רוח לגבי התשלומים הקודמים וגם לגבי תשלום זה. באוקטובר 1977 דרשה מהקונים לשלם את השיעור האחרון ובמאי 1979 הודיעה המוכרת שהיא מבטלת את החוזה. להודעת הביטול מיום 13.5.79 צרפה שיק על סך 80,000 ל"י המהווה השבה של הסכומים שקיבלה מהקונים על חשבון המחיר, לאחר קיזוז של 20,000 ל"י כפיצוי בגין הפרת החוזה על ידי הקונים. הקונים לא הגיבו ולא גבו את השיק והמוכרת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה הצהרה כי החוזה בטל עקב הפרתו ע"י הקונים. הקונים לא הגיבו על המרצת הפתיחה, אחרו להגיע לביהמ"ש לישיבה שנקבעה לדיון, וביום 6.12.79 ניתן פס"ד המצהיר על בטלות החוזה עקב הפרתו ע"י הקונים. ביוני 1983 הגישו הקונים תביעה בסדר דין מקוצר נגד המוכרת להשיב להם את הסך של 100,000 ל"י בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. המשיבים טענו כי החוזה בוטל כתוצאה מהפרתו ע"י המוכרת. ביהמ"ש המחוזי קבע שהקונים הם שהפרו את החוזה, כי המוכרת יכולה לקזז מסכום ההשבה את הסך 20,000 ל"י ובאשר ל- 80,000 ל"י חילק ביהמ"ש המחוזי את נושא ההשבה לשלש תקופות: בגין התקופה הראשונה מהתשלום על חשבון המחיר ועד למשלוח השיק ביום 13.5.79 חייב ביהמ"ש את המוכרת בהצמדה מלאה; בגין התקופה השניה של ששה חודשים מיום משלוח השיק ועד 13.5.79, לא פסק ביהמ"ש לקונים הצמדה, מהטעם שהיה על המוכרת להחזיק בחשבונה בבנק
כספים נזילים לסילוק השיק במידה והקונים ירצו לפדותו וזאת עד ששה חודשים כאמור בסעיף 44 לפקודת השטרות; בגין התקופה השלישית, מאז עבור ששה חדשים, היינו, מיום 13.11.79 ועד מתן פסק הדין, פסק ביהמ"ש לקונים הצמדה מלאה. על אף שהקונים זכו בחלק מתביעתם לא נפסקו להם הוצאות. על פסה"ד ערערו המוכרת והקונים. ערעור הקונים נדחה וערעור המוכרת נתקבל חלקית ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט וינוגרד, כנגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו.
ב. בפסקי דין מקיפים עמדו שופטת המיעוט ושופטי הרוב בהרחבה על נושאי ההצמדה בפסיקת השבה של כספים. שופטת המיעוט, השופטת נתניהו, סברה שהצדדים לא היו מודעים לצורך להצמיד את התשלומים, כך שמהיעדר הוראה בדבר הצמדה אין להסיק שהצדדים הסכימו על השבה בערכים נומינליים. לדעתה, על המערער להשיב את הסכומים צמודים כפי שפסק ביהמ"ש דלמטה. לעומת זאת סברו שופטי הרוב בפס"ד מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת, שאליה הצטרף בפסק דין קצר השופט וינוגרד, כי אין לייחס לצדדים כוונה לשמירה על הערך הריאלי של הכסף בעת ההשבה. ברם, עם ביטול החוזה קמה לקונים הזכות להשבה והמוכרת העבירה לקונים שיק על הסכום המדוייק שעליה היה להשיב, היינו, 80,000 לירות. זהו חוב כספי שעליו מוסמך ביהמ"ש, לפי שיקול דעתו, לפסוק הצמדה מכוח חוק פסיקת ריבית. את ההצמדה יש לפסוק החל מתום ששה חדשים מאז נשלח השיק שכן עד לאותה תקופה היתה המוכרת אמורה להחזיק את הכספים בבנק ולא להשקיעם בהשקעה סבירה לשם שמירת ערכם. אמנם, בו בזמן ששטר חליפין רגיל יש להציג לפרעון תוך ששה חדשים מתאריכו, אחרת המושך והמסבים מופטרים, אין הדבר כך בשיק. מה שמייחד אותו הוא שהנמשך הינו בנק הנחשב איתן מעצם טבעו ואין לשחרר את המושך מאחריותו עפ"י שיק גם אם לא הוצג לפרעון במשך ששה חדשים או כל תקופה מוגדרת. עם זאת תקופה מקובלת שבנק מכבד שיק היא כנראה ששה חדשים ולפיכך זו תקופה שבה היה מקום לצפות שהמוכרת לא תשקיע את כספי ההשבה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד א. איזמן למערערת, עו"ד גב' מ.מזרחי למשיבים 7.5.87).

ע.א. 438/85 - איתן ארזי ושות'... בע"מ נגד עו"ד אריה חיימסון ואמיל אסרף

*גובה תשלום שכר לכונס נכסים זמני(הערעור נגד חיימסון נתקבל ונגד אסרף נדחה).

א. המערערת היא חברה קבלנית. המשיב השני (להלן: אסרף) הגיש תובענה נגד המערערת ובה ביקש להורות על פירוק שותפות שהתקיימה, לטענתו, בינו לבין המערערת ולמנות כונס נכסים על עסקי השותפות. כנגד תובענה זו טענה המערערת שלא נתקיימה שותפות כזו. לפני שהוכרעה השאלה בקיומה של השותפות ביקש אסרף מינוי כונס נכסים זמני והמערערת התנגדה לכך, בין היתר, בטענה שלא נתקיימה שותפות. בתאריך 19.10.83 החליט ביהמ"ש המחוזי על מינויו של עורך דין חיימסון ככונס נכסים זמני אשר יקבל לידיו את הציוד, הטובין, הרכוש והזכויות אשר נטען כי הם שייכים לשותפות וכן הוסמך כונס הנכסים לתבוע כספים המגיעים למערערת. בתאריך 29.11.84 נקבע כי התקיימה שותפות בין המערערת ובין אסרף ובתאריך 9.1.85 ניתן פסק דין המצווה על פירוק השותפות. בעקבות החלטה זו מונה מפרק לשותפות ותפקידו של הכונס הזמני בא אל סיומו. הכונס הזמני דרש תשלום שכר בסך השווה לכ- 36,000 דולר, המערערת התנגדה לסכום שנדרש וביהמ"ש קבע תשלום בסך השווה לכ- 18,000 דולר כאשר המערערת לבדה חוייבה לשאת בתשלום זה.
ב. שלוש הן טענותיה של המערערת: ביהמ"ש המחוזי התעלם לחלוטין מתצהירה הנגדי ולכן טעה בקביעותיו באשר להיקף הנכסים שמומשו ובאשר להיקף הנכסים שנתפסו אך טרם מומשו והשפעתם על שכרו של הכונס הזמני. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי ביהמ"ש לקח בחשבון בהחלטתו גם את התצהיר הנגדי של המערערת. טענה
שניה של המערערת היתה כי ביהמ"ש לא החיל את תקנות החברות (כללים בדבר כונסי נכסים או מפרקים ושכרם) ולא הנחה עצמו על פיהם. לענין זה נתקבל הערעור. טענה שלישית בפי המערערת כי ביהמ"ש טעה בהטילו את הוצאות שכרו של הכונס על המערערת לבדה ולא חייב גם את אסרף בהוצאות אלה. לענין זה נדחה הערעור.
ג. באשר לאי יישומן של התקנות אומר ביהמ"ש המחוזי כי אין התקנות מחייבות במקרה דנן, שכן לא מדובר כאן במפרקי חברות אם כי הכללים הקבועים בתקנות יכולים להיות מנחים. ביהמ"ש ציין כי המבקש מונה ככונס נכסים עפ"י תקנות סדר הדין ותקנות אלה קובעות כי ביהמ"ש רשאי לקבוע את שכר שרותיו של כונס הנכסים "וכיצד ועל מי לשלמו". ביהמ"ש קבע כי השיעור הראוי לקביעת שכרו של המבקש הוא %7 משוויים של הנכסים שמומשו לעומת %3 מהנכסים שטרם מומשו. אין זו הדרך שיש ללכת בה. התקנתן של התקנות נועדה לאפשר לביהמ"ש לפסוק שכר ראוי בעד פעולתו של הכונס או המפרק. העקרונות נשאבו מהמלצות "ועדת לם" ובתי המשפט נהגו לפסוק שכר עפ"י המלצות אלה אף לפני היותן תקנות מחייבות. כמו כן נהגו בתי המשפט לפסוק עפ"י המלצות אלה גם לאחר התקנת התקנות בעניינים בהם אין התקנות חלות. נטיית בתי המשפט לפסוק שכר עפ"י טבלאות למרות שאינם חייבים לעשות כן, נעוצה ברצונם להשוות את שכרם של בעלי תפקיד זהה ולהיפך להעניק שכר שונה לבעלי תפקיד שונה. בענייננו, השכר שנקבע לכונס הוא גבוה ולמעשה הוא כפול משכרו של מפרק חברה. קשה לראות טעם מדוע יהא שכרו של כונס לשותפות כפול משכרו של כונס של חברה.
ד. הדרך אשר על ביהמ"ש ללכת בה היא: ביחס לנכסים שמומשו יש לגבות שכר עפ"י הטבלה הרלבנטית של התקנות; ביחס לנכסים שנתפסו אך טרם מומשו רשאי ביהמ"ש, אם החליט כי יש לפסוק שכר עליהם, להשתמש בדרך האנאלוגיה בטבלה שנקבעה ביחס לתקבולי הכנסה או לקבוע טבלה מדורגת אחרת. אפשרות נוספת היא להשוות בין המאמץ והטרחה שהושקעו בנכסים שמומשו לבין המאמץ והטרחה שהושקעו בנכסים שנתפסו ולא מומשו. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שכרו של כונס הנכסים עפ"י העקרונות שהותוו כאן.
ה. אשר לטענה כי ביהמ"ש טעה בקבעו כי על המערערת לבדה לשאת בתשלום שכרו של הכונס - כאשר ביהמ"ש ממנה כונס נכסים ישולם שכרו מתוך הנכסים שלצורך הטיפול בהם מינה אותו ביהמ"ש. ברם, בדין נקבע כי בענייננו לא יבוא שכרו של הכונס מתוך נכסי השותפות. לביהמ"ש שיקול דעת המעוגן בלשונה של תקנה 389 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובע כי ביהמ"ש יקבע את שכר השירותים של הכונס "ועל מי לשלמו". כאמור, המערערת הכחישה את קיומה של השותפות, דבר שחייב התדיינות משפטית ארוכה, ואין לצפות מן התובע כי במשך ההתדיינות הארוכה יאפשר למערערת לעשות בשותפות כבתוך שלה ויימנע מבקשה למינוי כונס זמני. אילו לא טענה המערערת כי לא נתקיימה שותפות היתה נחסכת ההתדיינות הארוכה וביהמ"ש היה ממנה, כפי שעשה בסופו של דבר, מפרק לשותפות ומינויו של הכונס הזמני היה נחסך. לפיכך צדק ביהמ"ש בהטילו את שכר הכונס הזמני על המערערת לבדה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בועז רווה למערערת, עו"ד חיימסון לעצמו, עו"ד צבי הר נבו לאסרף. 7.6.87).

בג"צ 575/86 - עדאל ברקת רשואן נגד שירות בתי הסוהר

*העברת אסיר תושב חבל עזה לכלא בעזה (העתירה נדחתה).

עתירה זו עניינה שניים אלה: העברתו של העותר שנדון בבית משפט בישראל לשם ריצוי עונש המאסר למתקן כליאה בחבל עזה, תנאי הכליאה בבית הסוהר בעזה. העתירה נדחתה. אשר להעברתו של העותר לבית הסוהר בעזה, מסתבר כי העותר הוא תושב חאן יוניס שבחבל עזה והוא נדון בבית משפט בישראל באשמת סחיטה באיומים וסרסרות לזנות. העברתו לכלא עזה נתבססה על הוראותיה של תקנה 6א'
לתקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה - עזרה משפטית) ותואמת את הוראות הדין בישראל ובחבל עזה. אשר לתנאי הכליאה בכלא עזה - עניין זה נדון בעבר בבג"צ והובטח ע"י המשיבים לשפר את המצב. מסתבר כי חלק מן הנושאים עדיין נמצא בבדיקה וחלק הוסדר, אך נראה כי בתנאי האכילה לא חל עדיין שיפור מהותי ויש למצוא להם פתרון הולם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד מנחם מזוז למשיב. 10.6.87).

ע.א. 378/85 - פקיד שומה תל אביב נגד אלטר שוורץ

*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבול (הערעור נתקבל).

המשיב הינו בעל מעדניה בתל אביב. מבקרת מטעם המערער קנתה מוצר מסויים בסך 60 שקל ושילמה את הסכום לבנו של המשיב שעמד ליד הקופה הרושמת. המשיב עצמו היה בעסק אך לא ליד הקופה. לאחר כמה רגעים, כשחזרה המבקרת לחנות עם מבקר נוסף והזדהו כחוקרי מס בפני המשיב, התברר כי בסרט הקופה נרשם סך של 60 אגורות ולא 60 שקלים. בנו של המשיב טען שבטעות רשם אגורות ומשהבחין בטעותו עמד לתקן ולהוסיף סכום של 59.40 שקלים אך תוך כדי ביצוע הרישום הופסק על ידי המבקרים הנ"ל והספיק לרשום רק את הסכום 40. השופט קבע כי אין לו ספק כי בתיקון האמור החל הבן רק לאחר שהיתה ברורה לו זהות המבקרים. למרות זאת קיבל השופט את ערעורו של המשיב על פסילת ספריו בנימוק שהמערער נתן הוראות לבנו שכל סכום המתקבל יש לרשמו בקופה והוא לא נחקר על כך בחקירה נגדית. גם בנו של המערער העיד כי אלה היו הוראות אביו ואף הוא לא נחקר בחקירתו. ביהמ"ש המחוזי קיבל גירסת המערער וקבע שהמערער עשה כל אשר נדרש ממנו לעשות כאדם סביר הנדרש לקיים את הוראות החוק בנידון, וכי על כן, אף אם יש לחשוד שהבן מלכתחילה לא התכוון לרשום את התקבול, קיימת כאן "סיבה מספקת" מבחינתו של המערער לאי רישומו של התקבול בסמוך לקבלתו ועל כן אין לפסול את ספריו. הערעור נתקבל.
השאלה העומדת בערעור היא אם יצא המשיב ידי חובתו בנתינת הוראות לבנו ובכך יש משום "סיבה מספקת" לצרכי סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה. המבחן ל"סיבה מספקת" הוא המבחן האובייקטיבי, דהיינו התנהגותו של הנישום הסביר. מטרתה של הוראת הסעיף אינה רק מניעת השתמטות מכוונת מתשלום מס, אלא מטרתה היא אף ליצור מסגרת ארגונית אשר תמנע שיכחה, הזנחה ורשלנות. על הנישום לקבוע סדרי ניהול עסק אשר יאפשרו לו קיומן של ההוראות השונות בדבר רישום תקבולים ועליו לקחת בחשבון את טיבו של העסק ואת האילוצים שבהם הוא עשוי להימצא תוך שעליו לקבוע סדרים שכאלה שיאפשרו לו למלא אחר הוראות החוק חרף האילוצים השונים. כשמדובר בהזנחה ורשלנות מצד עובד במילוי הוראות מעבידו, צריך ביהמ"ש לשאול את עצמו האם נישום סביר היה מסתפק במתן הוראות או שמא היה גם נוקט באמצעים סבירים לוודא שהוראותיו לעובדיו מתבצעות הלכה למעשה. בדיני נזיקין, כשמדובר ברשלנות בהתנהגות האדם הסביר, נקבע שאין המעביד הסביר יכול להסתפק במתן הוראות לעובדיו ואין הוא יוצא ידי חובתו אלא אם הוכיח כי עשה את כל הנדרש כדי לוודא שהוראותיו מתבצעות הלכה למעשה. אין סיבה שלא ליישם מבחנים אלו גם כאן. המשיב היה צריך להראות שהנהיג סדרי עבודה שימנעו את הפרת החוק בענין רישום התקבולים. היה עליו להוכיח כי לא הסתפק באמירה לבנו שיש לרשום את התקבולים אלא כי וידא עאכן הבן נוהג לקיים את הוראותיו ושהמקרה הנדון היה יוצא דופן, שהוא לא יכול היה לצפותו. על כן המסקנה היא שהמשיב לא הראה "סיבה מספקת" כנדרש בסעיף 145 לפקודת מס הכנסה ובדין נפסלו ספריו.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למערער, עו"ד אריה כהנא למשיב 6.7.87).

ע.א. 284/85 - אשר דיאמנט נגד מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ

*סיווג פריט לצורך מכס (הערעור נדחה).

המערער ייבא עבור מבצע פרסומת של בנק לאומי, תיק אשר בתוכו ניתן לשאת חפצים, אך גם ניתן לנפח אותו והוא יכול לשמש גם כמצוף ענק. בפרסום המוצר ע"י המערער צויין כי מדובר בתיק צף "תיק שאפשר לקחת בו הכל לים" אבל אפשר לנפח את התיק למצוף ענק ולהניח עליו את הראש או להכנס אתו למים. המשיב סיווג את המוצר תחת פרט מכס 42.02 שנוסחו "חפצי נסיעה... שקי קניות, תיקים, ארנקי יד...". המערער ביקש לסווג את הטובין תחת פרט מכס 39.07 הקובע "גלגלי שחיה... בכל צורה שהיא, מתנפחים". ביהמ"ש המחוזי העדיף את הסיווג שעליו החליט המשיב והערעור נדחה. המוצר תואם את האמור בפרט 42.02; בפרט 39 מדובר על גלגל ואין למוצר בפנינו צורה טבעתית או לפחות דומה לטבעתית כמקובל לגבי מכשיר המשמש לשחיה או הצלה; לא הובאה ראייה בדבר יכלתו של התיק הצף לשמש כעזר לשחיה להבדיל מתכונתו כחפץ צף וכיוצא באלה טעמים. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חנניה לוינגר למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 15.6.87).

ע.פ. 520/86 - לוי אלי נגד מדינת ישראל

*הרשעה באיומים על בוחני רישוי רכב וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

המערער נהג להביא כלי רכב של אחרים למכון הרישוי על מנת להעבירם במבחן רישוי שנתי. במקרים שהרכב שהביא לבדיקה לא אושר, איים על הבוחנים, כדי להניעם לאשר שלא כדין כי הרכב תקין. במקרה אחד תקף המערער אחד הבוחנים בשם בן סימון משום שסירב לאשר רכב כתקין בטרם יבוצעו בו התיקונים הנדרשים, במקרה אחר סרב אותו בוחן לאשר תקינות משאית ישנה מחמת ליקויים בולטים ואז הביא המערער מוט ברזל ואיים לפגוע בו ובסופו של דבר אישר הבוחן תקינות הרכב אף שלא היה במצב תקין. מקרה שלישי אירע על רקע דומה לגבי בוחן אחר. משבא שוטר לעצור את המערער התחזה לאחר בכוונה להכשיל את השוטר במילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה, סחיטה באיומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל תשעה חודשים של מאסר על תנאי באורח מצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר לתקיפה הראשונה של בן סימון אמר הסניגור כי העדות לא נתמכה על ידי כל ראיה אחרת וכן כי בן סימון כבש את עדותו קרוב לשנתיים והוא מסר על האירוע רק בהזדמנות של המקרה האחר. לענין האירוע השני גרס הסניגור כי בן סימון היה מעורב בדבר עבירה שכן הוא אישר רכב שאינו כשיר לנוע בכבישים, בנגוד לחובה המוטלת עליו ועל כן לא היה מקום להרשיע את המערער מבלי שהעדות חוזקה בדבר מה נוסף. אין ממש בטיעוני הסניגור. בן סימון זכה לאמונו של ביהמ"ש ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. בנסיבות רגילות עדות כבושה משקלה מועט, אולם יש ואפשר לתת לה את משקלה המלא כאשר ניתן הסבר מדוע היא נשמרה בלבו של העד. כאן הסביר בן סימון את החשש הרב שחשש מפני המערער אשר נהג להטיל חתיתו על עובדי המכון ואף נתקף על ידו, והעדיף שלא להתלונן פן יבולע לו או למשפחתו. אין צורך להרחיב את הדיבור בשאלה אם היה בן סימון מעורב בדבר עבירה שכן עדותו של בן סימון נסתייעה במקרה השני בראיות אחרות. אשר לעונש - המערער עשה לעצמו מנהג להטיל חתיתו על עובדי המכון לרישוי על מנת להשיג בדרכים פסולות, בסחיטה ובתקיפה, מתן רישוי לכלי רכב שאינם ראויים לכך, והרי אלו עבירות חמורות מבחינת מהותן ותוצאתן. בין הרשעותיו הקודמות של המערער מצויה גם עבירה אחת מאותו סוג והעבירות בוצעו כאשר מאסר על תנאי תלוי נגד המערער. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.