ע.א. 625+782/83 - דר' כרמלה ברקוביץ נגד מיכאל בודניה
*חלוקת רכוש בין בני זוג (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. שני בעלי הדין הכירו בברית המועצות, כאשר המבקשת היתה גרושה והמשיב נשוי לאחרת, ועברו להתגורר יחדיו בשנת 1969. שנה לאחר מכן נדון המשיב, במשפט לנינגרד, לארבע שנות מאסר. המבקשת עלתה ארצה בשנת 1971. בשנת 1974 השתחרר המשיב ממאסרו, התגרש מאשתו, ועלה ארצה. כאן הצטרף אל המבקשת בדירה שהיתה רשומה על שמה וכן היתה ברשותה מכונית פורד אסקורט שרכשה תוך ניצול זכויות העולה שלה. הוא חי עמה עד שנת 1980 תוך ניהול בית משותף. המבקשת עובדת כרופאה והמשיב הינו טכנאי קרור. המבקשת מכרה דירתה ונרכשה דירה חדשה כאשר לפי החוזה הרוכשים הם המערערת והמשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מתוך 1,060,000 ל"י, מחיר הדירה החדשה, שילמה המערערת 60 אחוז והמשיב 40 אחוז. לגבי מכונית הוולוו שנרכשה לאחר שנמכרה מכוניתה הקודמת של המערערת, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא מאמין למערערת שתמורתה שולמה ממשאביה והיא נרשמה על שם המשיב אך ורק לשם ניצול זכויות העולה שהיו לו. המערערת ביקשה פסק דין הצהרתי כי הדירה והמכונית שייכים לה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דירת המגורים שייכת לשני בעלי הדין שווה בשווה ועל כך מערערת המערערת וכי מכונית הוולוו שייכת למערערת בלבד ועל כך מערער המשיב. הערעורים נדחו.
ב. אשר לדירת המגורים - אין להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה אך נותרת טענתה המשפטית של המבקשת שאם נכונה פסיקת ביהמ"ש בדבר ההשקעה של יחס 60:40 הרי צריכה גם הבעלות להתחלק ביחס של 60:40 בינה לבין המשיב. המערערת טוענת כי לא נטען ולא הוכח הסכם ממון בין הצדדים וכי שניהם כאחד טענו לזכויות קנייניות על סמך השקעתם הכספית בדירה. גם ביהמ"ש המחוזי קבע כי באי כח הצדדים לא התייחסו כלל להלכת השיתוף אלא התחקו אחר מקורות המימון של הנכסים שנרכשו. אף על פי כן, קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לחלק את הזכויות בדירה לפי סכוםההשקעה של כל אחד משני בני הזוג, וזאת משום שבשעת רכישת הדירה התכוונו כי הדירה תשתייך לשניהם בחלקים שווים, וביטוי לכוונה זו נתנו בחוזה הרכישה על שם שניהם. לכאורה ישנה סתירה מסויימת בין החלטת ביהמ"ש שלא להפעיל במקרה זה את הלכת השיתוף בנכסים ולהיות מודרך ע"י שיקולים משפטיים וקנייניים כלליים, ובין הקביעה שהדירה נרכשה במשותף בחלקים שוים חרף העובדה שהשקעתה של המבקשת היתה גדולה יותר ביחס של כ- 60:40. עם זאת אין לומר שביהמ"ש שגה בהחלטתו. אפילומתעלמים מהלכת השיתוף בנכסים, שעקרונית יכולה לחול גם על בני זוג בלתי נשואים החיים ביחד כ"ידועים בציבור", הרי גם על סמך עקרונות משפטיים רגילים יכול ביהמ"ש להגיע למסקנה כי נכס מסויים נרכש על ידי שני אנשים במשותף. אמנם עלה סכום ההשקעה של המבקשת במידה מסויימת על תרומתו של המשיב למחיר הדירה, אך הפער של 60:40 איננו גדול ובולט במיוחד. קביעת ביהמ"ש כי ברכשם את הדירה חשבו שני בעלי הדירה כי הדירה תשמש לשניהם קן משותף לחיים בצוותא הינה סבירה והגיונית. יש ליחס חשיבות רבה לעובדה שעל פי חוזה הקניה נרכשה הדירה ע"י המערערת והמשיב במשותף מבלי שבחוזה או במסמך אחר צויינה הסתייגות כלשהי בדבר הבעלות המשותפת בנכס זה.
ג. אשר למכונית הוולוו - טוען המשיב כי העובדה שהמכונית רשומה על שמו אינה מתיישבת עם הקביעה כי היא שייכת באופן בלעדי למערערת; כי מן הדין היה לדחות את עתירת המערערת מפאת אי נקיון כפיה שהתבטא בהעלמת עובדות מצדה ובסתירות ואי דיוקים בגירסותיה השונות; גירסתה כי ניצלה את זכויותיו של המשיב כעולה חדש אחרישכבר ניצלה את זכויותיה מצביעה על אי חוקיות הדבקה בעיסקה זו; ביהמ"ש הורה
בפסק דינו על העברת החזקה במכונית לידי המערערת כאשר סעד זה כלל לא נתבקש על ידה. אין ממש באף אחת מהטענות הנ"ל. עובדת רישום המכונית על שם המשיב הינה נויטראלית לענין השאלה העומדת להכרעה, שכן אין להתערב בממצא של ביהמ"ש כי הדבר נעשה כדי להביא לשחרור המכונית מחובת תשלום המס. אשר לטענת אי נקיון כפים - ביהמ"ש לא התעלם מסתירות מסויימות בעדות של המערערת אף קבע כי למרות הסתירות ואי הדיוקים אין לשלול מהמערערת סעד, אם לגופו של ענין מגיע לה כזה. אשר לניצול זכויות המשיב בתור עולה חודש - ביהמ"ש קמא לא ראה אי חוקיות בכך שרכב שנרכש במטרה לשמש שני בני זוג ימומן על ידי בן הזוג האחד ותוכרנה לגביו הטבות מס להן זכאי בן הזוג האחר. מבלי לקבוע מסמרות ביחס לשאלה זו, וגם אם יוצאים מהנחה שדבקה מידה של אי חוקיות או פגם מוסרי בנסיונה של המערערת לזכות בהטבות שלא הגיעו לה עפ"י דין, יש להבדיל בין חוזה שביהמ"ש יסרב להורות על אכיפתו בשל היותו לוקה באי חוקיות, לבין הצורך לקבוע, כממצא עובדתי, מי למעשה רכש נכס מסויים. גם אין מקום לקבוע כי המעשה, אף אם היה בו פגם, יש בו, בנסיבות המקרה, כדי לשלול מהמערערת מתן סעד של פסק דין הצהרתי כמבוקש על ידה. אשר לצו בדבר העברת המכונית לחזקת המערערת - זהו סעד נספח שהינו פועל יוצא מן הסעד שנתבקש ואין עילה לבטלו.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד בוכהלטר למערערת, עו"ד מילשטייןלמשיב. 5.8.87).
ע.א. 191/87 - גינדין מרינה נגד גינדין לב
*חלוקת רכוש בין בני זוג(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על אי פסיקת הוצאות נתקבל).
א. המשיב, ימאי במקצועו, והמערערת, חתמו במרץ 1976 על הסכם שלפיו הם יינשאו בנישואין אזרחיים וזאת משום שהמערערת בהריון מהמשיב ו"על מנת לאפשר לילוד להוולד במסגרת של נישואין, אך מנוי וגמור אתם להפרד לאחר תקופה מסויימת של נישואין". עוד נאמר בהסכם כי "כל אחד מבני הזוג יהיה רשאי... להודיע לצד השני על רצונו להתגרש...". סעיף 9 להסכם קבע כי "לצדדים אין ולא יהיו להם כל טענות כספיות מסוג כלשהו אחד נגד רעהו ביחס לרכוש שהיה להם לפני הנישואין או שיירכש לאחר הנישואין". בתאריך ההסכם עשו הצדדים את הדרוש מצדם לתת תוקף לנשואיהם ב"נישואי מכסיקו" והניחו כי הם נשואים. על טעותם המשותפת עמדו רק בנובמבר 1985 כאשר בעקבות התדיינות ביניהם להתרת הנישואין פסק ביהמ"ש המחוזי כי הם לא נישאו מעולם וכי יש לבטל את רישומם כנשואים משום שנשואיהם לא נרשמו כלל במכסיקו. בעקבות קביעה זו עתרה המערערת לביהמ"ש כי יצהיר שהדירה הרשומה בעמידר על שמה ועל שם המשיב שייכת לה בלבד. את בקשתה השתיתה המערערת על כך כי היא שמימנה את מלוא מחירה של הדירה "אך בשל נסיבות הענין רשמה את מחציתה על שם המשיב" וכן היא אומרת כי "לו ידעה שאיננה נשואה כלל למשיב לא היתה מסכימה כלל שמחצית הדירה שהיא מימנה את תשלומיה תרשם על שם המשיב" והואיל "ורישום זה נעשה בטעות..." מבקשת היא כי יוצהר שהדירה שייכת לה.
ב. הדירה הנדונה הושכרה ע"י עמידר בינואר 1977 למערערת ולמשיב על אף שלא חיו אז בצוותא. לטענת המערער נעשה הדבר בשל היותם רשומים כנשואים. בדירה זו התגוררו המערערת ובתם של הצדדים עד לחודש נובמבר 1977 כאשר המשיב עבר לגור יחד עמם בדירה. ביוני 1978 פנתה המערערת לעמידר וביקשה לרכוש את הדירה ובמרץ 1979 נחתם הסכם לרכישת זכות החכירה ע"י שני הצדדים. המחיר נקבע לסך 211,000 ל"י ומזה במשכנתא 145,000 ל"י. בספטמבר 1981 נולדה בתם השניה של בני הזוג. רוב אותו זמן היה המשיב בהפלגה על אוניות. בשנת 1982 החליט המשיב לעזוב את הים, בשנה זו התדרדרו היחסים בין הצדדים עד כדי כך שהמערערת עזבה את הדירה עם
הבנות והמשיב נשאר לבדו בדירה. בין הפלגה להפלגה היה גר המשיב בדירה המשפחתית אך בין הצדדים שרר מתח רב. על פי קביעת ביהמ"ש לא היו בידי המערערת אמצעים לשלם את ממיר הדירה ועל כן פנתה לקופות גמ"ח שונות והשיגה מהם 94,500 ל"י (6,000 דולר). כמו כן קיבלה תמיכה מהוריה שעלו אז מרוסיה. האינפלציה הדוהרת גרמה לכך שחוב המשכנתא שהיתה בלתי צמודה הלך וקטן מחודש לחודש ולא היה לה קושי לפרוע את המשכנתא. הנתבע שילם בתקופה זו, כקביעת ביהמ"ש המחוזי, מזונות ביד קמוצה אך לאחר הולדת הבת השניה הגדיל את תשלומיו במידה ניכרת. במשך 10 חודשים העביר לה, לפי קביעת ביהמ"ש, כ-8,000 דולר. עד סוף 1979 שילמה המערערת כ- %80 ממחיר הדירה. לעניין מקור הכספים לרכישת הדירה ציין ביהמ"ש המחוזי שעיקר הכסף בא ממקורותיה של האשה וכי היא היתה היוזמת והפעילה היחידה בענין הרכישה. עם זאת הוכח שהתובעת קיבלה כספים מידי הנתבע בעיקר למזונות. אין ספק כי כספים אלה שקיבלה מהנתבע סייעו בידה במידה זו או אחרת ברכישת הדירה.
ג. בבואו ליישם את הדין על העובדות שקבע סבר השופט שעל אף שהעובדות אינן תואמות למקרה שיש להחיל עליו את חזקת השיתוף בין בני זוג, שהרי אין כאן מקרה בו רשומה הדירה על שם אחד מבני הזוג ובן הזוג שאינו רשום טוען לשותפות בדירה, בכל זאת יש לדון במקרה זה על פי אותה הלכה, שכן יש בידי המשיב לטעון שאפילו נעשה רישום הדירה על שם המערערת ועל שמו מתוך טעות הרי מכוח הלכת השיתוף יש להורות כי הדירה שייכת לשני בני הזוג. מנקודת מבט זו בחן השופט את העובדות והביע למסקנה שהתובעת (האשה) לא הצליחה להוכיח בדיוק מה הסכום שהיא תרמה מאמצעיה לרכישת הדירה ומה הסכום שקיבלה מהבעל ולפיכך החליט לדחות את התביעה מחוסר ראיות מספיקות. ערעורה של המערערת נדחה ואילו ערעור המשיב על אי פסיקת הוצאות בביהמ"ש המחוזי נתקבל
ד. לטענת הטעות של האשה אין רלוואנטיות לענייננו. אפילו צודקת המערערת כי אלמלא הטעות בדבר היותם נשואים לא היתה מסכימה כי הדירה תרכש גם על שם המשיב, הרי שמשמעות הטענה כי בידה עילה לבטל חוזה שיתוף שבינה לבין המשיב. אולם, ביטול ההסכם שבין הצדדים עדיין אינו מביא בהכרח למסקנה שהמערערת רכשה לבדה את מלוא הזכויות בדירה. אין המערערת טוענת כי מלכתחילה היו כל הזכויות בדירה שלה ועקב הטעות היא הסכימה לחלוק זכויות אלה עם המשיב. טענתה היא שלאחר שנחתם החוזה עם עמידר היא מימנה לבדה את המחיר ומטעם זה יש לראות את הדירה כשייכת לה. משמע שאילו נשא המשיב אף הוא בחלק מן המחיר לא היתה הדירה שייכת רק למערערת אפילו לשיטתה. כיון שלא על הטעות סומכת המערערת את טענתה אלא על תשלום המחיר אין בין טענת הטעות ובין טענת הזכות על הדירה ולא כלום.
ה. יש לראות את הסכמת הצדדים לרכוש במשותף את הדירה וחתימתם המשותפת על הסכמי הרכישה, כחוזה שבא ליצור יחסי שיתוף ביניהם לגבי הנכס. חוזה כזה אינו שונה במהותו מכל חוזה אחר שעשו צדדים שאינם בני זוג לרכוש נכס במשותף. כיוון שבחוזה גלוי לשיתוף עסקינן, אין נזקקים לחזקה בדבר שיתוף בין בני זוג המבוססת, בהעדר חוזה, על כוונת שיתוף בנכסים כפועל יוצא מאורח חיי הנשואין או מחייהם המשותפים כידועים בציבור. כל עיקרה של חזקת שיתוף בנכסים שיסודה בהנחה בדבר הסכם מכללא בין בני הזוג באה למקרה שהרכוש המסויים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג אך אין צורך להחיל חזקה כזאת כאשר הנכס נרכש במשותף על פי חוזה גלוי בין בני הזוג. בעוד שכאשר באים לסמוך על חזקת השיתוף נטל השכנוע מוטל על בן הזוג הרוצה לסמוך על החזקה, הרי בן זוג הטוען לבעלות ייחודית עליו הראיה לסתור קיומו של קניין משותף.
ו. מטענת המערערת שהיא שילמה את מלוא מחיר הדירה עולה כי תנאי משתמע היה בחוזה השיתוף כי הדירה תרכש ע"י שניהם מתוך משאבים כספיים שיתרום כל אחד מהם וכיוון שהמשיב לא קיים את חלקו לא בא השיתוף לידי מימוש. אכן, אפשר להניח כי בעשותם את החוזה נתכוונו הצדדים לממן את מחירה מתוך מסה כספית משותפת, אם כי ספק רב הוא אם התכוונו לרכשה רק מתוך מאמץ משותף כמובנו של מושג זה בפסיקה על חזקת השיתוף בין בני זוג. דא עקא כי מסה כספית משותפת זו אכן נוצרה שכן הכספים שקיבלה המערערת מהמשיב, בעיקר למזונות, סייעו בידה במידה זו או אחרת ברכישת הדירה.
ז. השאלה נותרה מה חלקו של כל אחד מן השותפים בשיתוף שנוצר בין הצדדים בדירה. לענין זה היה מוטל על המערערת הנטל לסתור את החזקה שבסעיף 9(ב) לחוק המטלטלין כי "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במטלטלין חזקה שהם שווים", שכן כל שרכשו הצדדים היא זכות -להרשם כחוכרים בדירה ולכן חל על הנושא חוק המטלטלין. המערערת לא סתרה את החזקה האמורה, משלא הובאה עדות על כך שהצדדים סיכמו ביניהם כיצד יתחלק נטל המחיר ביניהם כפי שהתחייב בנסיבות המקרה אילו ביקשו לקבוע את חלקו של כל אחד מהם בדירה על פי גודל השקעתו. זאת ועוד, השוויון נקבע בחוזים עצמם שעליהם חתמו הצדדים לשם רכישת הזכויות, וסביר הוא כי חלוקה זו שהיתה על דעתם, לא נעשתה תוך שהניחו כי כל אחד מהם יזכה במחצית הזכויות רק לאחר שיישא במחצית מדוייקת של המחיר.
ח. אשר לערעור שכנגד על פסיקת הוצאות למשיב - בהעדר נימוק לשלילת הוצאות מן הצד הזוכה במשפט יש הצדקה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ולחייב את המערערת בתשלום הוצאות גם עבור הדיון בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יעקב חובב למערערת, עו"ד גב' אלישבע שקד למשיב. 3.8.87).
בש"פ 166/87 - מדינת ישראל נגד פלונים
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר(ערר על עיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הערר נתקבל לגבי שלשה מן המשיבים ונדחה לגבי שניים מן המשיבים).
א. חמשת המשיבים, נערים, התנכלו למתנדבת, קטינה, ליד פאב בעפולה, הפשיטוה ושלושת המשיבים הראשונים בעלוה נגד רצונה. המשיבים 4 ו- 5 ליטפוה ונישקוה ביהמ"ש הדגיש את החומרה שהוא רואה במעשה, ואם אכן עומדים הממצאים במבחן הראיות שהוגשו, ועל כך תלוי ועומד ערעור בביהמ"ש המחוזי בנצרת, הרי שאין להפחית מהחומרה שהובעה על ידי שופט הנוער. לאחר שגזר את הדין ביקשו הסניגורים לדחות את ביצוע גזר דין עד לשמיעת הערעור והשופט דחה את הבקשה בהסתמך על ההלכה שבהעדר נסיבות יוצאות מגדר הרגיל אין הגשת ערעור דוחה ביצוע עונש שנגזר. המשיבים הגישו באותו יום ערר עפ"י סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי והערר התברר בפני שופט יחיד כאמור בסעיף זה. (הביטוי "עצור" בסעיף 38 משמעותו גם מי שנדון וערעורו תלוי ועומד על פסק דינו). אין מדובר בערעור לפי סעיף 87 לחוק העונשין שאם היה כן היתה הבקשה אמורה להתברר בפני הרכב של שלשה. מכאן שאין מקום לקבל את טענות הסניגור בנושא סמכות ביהמ"ש העליון לדון בערר על החלטת שופט ביהמ"ש המחוזי בנצרת. שופט ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר והורה על עיכוב ביצוע גזר הדין לגבי כל המשיבים. הערר נתקבל לעניין שלשת המשיבים הראשונים שהורשעו באונס ונדחה לגבי המשיבים 4 ו- 5 שהורשעו במעשה מגונה בכפיה בקטינה.
ב. הסניגורים טענו כי מדובר בקטינים ללא עבר פלילי שהמפגש עם בית הסוהר יכול להוות בשבילם חויה קשה. הואיל והערעור קבוע לתחילת ספטמבר יש לדעתם מקום לדחות את ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור. לטענתם יש סיכוי טוב לערעור ועל כן
תיתכן האפשרות שביהמ"ש לערעורים בנצרת יזכה אותם או את חלקם או יפחית במידה משמעותית מעונשם. ברם, לגבי שלושת המשיבים הראשונים שהורשעו באונס אין כל נסיבות מיוחדות המצדיקות את דחיית ביצוע עונשם. אין להעלות על הדעת שביהמ"ש לערעורים אם ידחה את ערעורם על ההרשעה יקל בעונשם במידה הפחותה מעונשי מאסר של מספר חדשים אותם ירצו עד גמר הערעור. אשר לסיכויי הערעור על ההרשעה - אין צורך להביע עמדה בענין שיעמוד בפני ערכאת הערעור בנצרת, אך לנוכח העובדה שהממצאים של שופט הנוער נקבעו על פי המהימנות שייחס למתלוננת, קשה לראות סיכויים טובים לערעור כזה. לנוכח חומרת העבירות, גם קטינותם של המשיבים מתגמדת.
ג. אם לקחת בחשבון גורם נוסף. המשיבים הם תושבי עפולה, זו עיר שבה כולם מכירים את כולם. אירוע כגון זה יש לו הד ושחרורם של המשיבים לאחר שהורשעו בדין יש לו או יכול להיות לו השפעה מזיקה על עבריינים פוטנציאליים שיהיו סבורים שעל אף שפלוני הורשע באונס הוא מסתובב חופשי כאילו לא אירע דבר. שונה המצב לגבי המשיבים 4,5. אין להקל ראש בחומרת העבירה בה הורשעו, ובכך שהיו בצוותא עם חבריהם והסיוע שהגישו להם אפילו בעצם נוכחותם. אך בכל זאת העבירה בה הורשעו אינה כה חמורה כעבירה בה הורשעו המשיבים האחרים ולגבי אחד מהם נטען כי יש ספק אם הראיות בדבר מעורבותו מספיקות כדי הרשעה. לפיכך אין לדחות את ביצוע העונש שהוטל על המשיבים שהורשעו באונס ויש לדחות את ביצוע העונש לגבי המשיבים שהורשעו בעבירה קלה יותר.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד גב' נורית ישראלי לעוררת,עוה"ד מצאלחה ובן חמו למשיבים. 15.7.87).
בג"צ 772/86 - ארגון בעלי העסקים והסוחרים ואח' נגד המועצה המקומית קרית מלאכי ואח'
*עריכת "יום שוק" בקרית מלאכי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי עסקים בתחום המועצה המקומית קרית מלאכי המתלוננים על יום השוק הנערך בעיירה, אשר בו ניתן לרוכלים למכור מרכולתם. העותרים ביקשו התערבות בג"צ בנושא ועתירתם נדחתה. בין אם יש לעותרים מעמד להתערב בצורת הפעלת השוק ובסדרים השונים הנקבעים לתפעולו, ובין אם לאו - לא אטמה המועצה אזנה לטרוניותיהם של בעלי העסקים והסוחרים. אולם בו בזמן שבעלי העסקים דואגים רק לאינטרס שלהם, נותנת המועצה דעתה לצרכי התושבים בכלל. קרית מלאכי היא עיירת פיתוח ומצבם הכלכלי של חלק ניכר מתושביה הינו דחוק. מטרת הפעלת השוק היא, בין היתר, לאפשר לתושבים לרכוש מוצרים ומצרכים במחירים מוזלים, ולתת הזדמנות להעניק רשיונות גם למיעוטי יכולת או מקרים סוציאליים המוצאים בשוק מטה לחמם. ניתן להניח כי במידה מסויימת הוא פוגע בהיקף עסקיהם של העותרים, אך זו שאלה של התחרות עסקית וידוע הוא כי בדרך כלל מוצרים בשוק זולים יותר מאשר בחנויות. קיום שוק שבועי פתוח אינו המצאת מועצת קרית מלאכי והוא קיים משכבר הימים על כל תופעות הלוואי. אין על המועצה לשנות סדרי בראעשית ולוותר על מה שבעיניה נראה ראוי למען כלל התושבים או מרביתם. המועצה שעתה גם לתלונות בעלי העסקים, הוקמה ועדה משותפת אשר דנה בהשגותיהם והומלצו המלצות. הלכה למעשה מקיימת המועצה המלצות אלה. אשר לטרוניית העותרים כי שיעורי המסים המוטל על בעלי העסקים בקרית מלאכי גבוה ונוגד את החוק והתקנות - בטענות אלה אין ממש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דב ארבל ולחן מאיר למערערים, עו"ד עמירם בוברוב למועצה המקומית, עו"ד יוכי גנסין למשרד הפנים. 30.7.87).
בג"צ 114/86 - חיים לואיס וייל נגד מדינת ישראל ואח'
*בקשת חופשה מבית סהר כדי לקיים יחסי אישות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הורשע בפלילים ונדון למאסר של 36 חודשים וכן לקנס כספי או ל-550 ימי מאסר תמורת הקנס. הוא לא שילם את הקנס ונתקבלה בשירות בתי הסהר פקודת מאסר, עקב אי תשלום הקנס, למשך 500 ימים, כתוצאה מכך התארכה תקופת המאסר הכוללת של העותר ומועד הרבע מתקופת מאסרו חל בתאריך 12.8.86. כיון שלפני מועד הרבע לתקופת המאסר אין ניתנות חופשות רגילות אלא חופשות חריגות לא ניתן לעותר לצאת לחופשה. העותר הוא יהודי שומר תורה ומצוות, אב לששה ילדים ואשת העותר היא בת 50. לפי הצהרתו שניהם עדיין בתקופת הפוריות. העותר פנה למפקד הכלא וביקש לקבל כל חודש חופשה חריגה כדי לקיים מצוות עשה של פריה ורביה. על כך השיב לו נציב שירות בתי הסוהר "חופשות חריגות למטרה זו לא ניתנות...". לפי הקריטריונים של שרות בתי הסוהר אין העילה שבבקשת העותר כלולה כנסיבה מיוחדת למתן חופשה חריגה. העותר תומך את יתדותיו הן בטענה שזכותו וחובתו כיהודי שומר תורה ומצוות לקיים מצוות פריה ורביה, והן בטענה שאי מתן אפשרות לקיום יחסי אישות מהווה שלילת צורך טבעי וחיוני של אדם באשר הוא אדם. עונש המאסר בא לשלול את חירותו של האדם ואת חופש תנועתו, אך כשם ששלילת החרות אינה כוללת, אינה מצדיקה ואינה מאפשרת שלילת דברים בסיסיים, כגון אכילה, שתיה, לינה וכו', כך אינה כוללת ולא מוצדק שתאפשר שלילת צורך חיים טבעי של קיום יחסי אישות. העתירה נדחתה.
השופט אלון סקר בפסק דין מקיף את המצב במדינות שונות, גישת בתי המשפט והרשויות השונות לצורך לאפשר לאסיר חיי אישות, וכן עמד על גישת המשפט העברי לנושא המאסר וזכויותיו של מי שנמצא במאסר. הוא הגיע למסקנה כי במסגרת האיזון שבין הצורך לשמור על הבטחון ועל האפשרויות התקציביות והנתונים בבתי הסוהר לבין הזכות לקיום יחסי אישות, אכן אין לפסוק כי על שלטונות בתי הסוהר להעתר לעותר. עם זאת קבע כי רצוי ומן הנכון שהנימוק של קיום יחסי אישות לא יפקד מקומו ברשימת הסיווגים והנימוקים המאפשרים מתן חופשה חריגה גם בטרם ריצה האסיר רבע מתקופת המאסר ובתוך פרק הזמן המינימלי בין חופשה לחופשה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד וואלפיש לעותר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים. 9.8.87).
בג"צ 137/86 - וליד אלג'רה ואח' נגד ראש המנהל האזרחי בחבל עזה
*איחוד משפחות בשטחים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא תושב הרצועה והעותרת היא תושבת ירדן. השניים נישאו ב- 1982 ונולדו להם שני ילדים. העותרת נהגה לבקר ברצועה ברשיון ביקור ובטרם נישאה לעותר לא נעשה כל נסיון להסדיר את שהותה דרך קבע בחבל עזה. אחרי הנישואין הוגשו בקשות לאיחוד המשפחה אך אלה נדחו. העתירה נדחתה. עניין כניסתם לתוך האיזור של תושבי הארצות השכנות המבקשים להפוך לתושבי קבע עקב נישואיהם לתושבי האיזור נדון בפסיקת בג"צ והעתירות של העותרים השונים נדחו. אין עובדות המקרה דנא שונות באופן מהותי מאלה שהיו בעבר. העותר ציין בבקשתו כי הוא סובל משיתוק ברגלו השמאלית והוא זקוק באופן מיוחד לנוכחותה של העותרת, אך לפי הראיות עובד העותר במשך כל השנים ובמום שנפל ברגלו אין כדי להשפיע על יכלתו להתפרנס. הוא אכן סובל נפשית מן הפירוד מאשתו המקבלת רק רשיונות ביקור תקופתיים, אך לא ניתן לראות בכך תופעה המייחדת מקרה זה בהשוואה למקרים אחרים אשר בהם, בשל הנסיבות הפוליטיות, לא ראו השלטונות אפשרות להתיר את כניסתם של תושבים מן הארצות השכנות לתוך חבל עזה ולהפוך שם לתושבי קבע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרואן טאהא לעותרים, עו"ד מנחם מזח למשיב. 30.7.87).
בש"א 63/87 - דב קלוין נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*מתן צו ביניים שנועד לשנות מצב קיים (בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).
בשנת 1980 פנה המבקש למשיב וביקש רשיון לעסוק ברפואה. מני אז קיבל מדי פעם רשיונות זמניים אך מעולם לא הוענק לו רשיון של קבע לעסוק ברפואה. מסתבר שנגד המבקש הוגשו תלונות שונות אשר בגין חלק מהן נפתח הליך פלילי בביהמ"ש המחוזי שעדיין תלוי ועומד נגדו. בשל מצב עניינים זה עלתה השאלה אם נתקיים במבקש התנאי שבפקודת הרופאים שהוא "אדם הגון" ועל שאלה זו ענה המשיב בשלילה. הוא עשה זאת לאחר ששקל חוות דעת של ועדה מייעצת, שהגיעה ברוב דעות למסקנה שונה מזו של המשיב. בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון קובל המערער על מסקנתו של המשיב ובבקשה הנוכחית ביקש לתת צו ביניים שלפיו יוארך תוקפו של הרשיון הזמני שיאפשר לו לעסוק ברפואה בישראל עד להכרעה בערעור שהוגש על ידו נגד החלטת המשיב. הבקשה למתן צו ביניים נדחתה.
תקפו של הרשיון הזמני האחרון שהיה בידי המבקש פג ביום 17.11.86. משמעות הדבר כי במשך תקופה של כשבעה חודשים לא היה בידי המבקש רשיון לעסוק ברפואה, בין אם מדובר ברשיון זמני ובין אם מדובר ברשיון מסוג אחר. היענות לבקשה למתן צו ביניים פירושה הענקת רשיון זמני חדש ולא הארכתו של רשיון קיים. סעד אשר כאלה הן תכונותיו לא יכול לבוא בגדרו של הליך לצו ביניים. סעדים במסגרת צו ביניים נועדו לשמור על מצב קיים שלא ישתנה עד להכרעה בערעור מחשש פגיעה ללא תקנה במצב נתון. בענייננו מובנה של היענות לבקשה הוא שינוי בסטטוס קיים ולא בהמשכתו של מצב נתון.
(בפני: השופט חלימה. 6.7.87).
בש"א 66/87 - אברהם ממן נגד בנימין קעטבי
*הארכת מועד להגיש בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביום 26.3.87 ניתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי. פסק הדין ניתן במעמד עורך דינו של המבקש. ביום 11.6.87 פנה המבקש בבקשה להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. בנימוקי הבקשה טוען המבקש כי הוא חולה בכליותיו והוא מקבל טיפול בדיאליזה. כן הוא טוען שלאחר שניתן פסק הדין חיפש עו"ד אחר שייצגו שכן לא עלה בידו לשאת בהוצאות הכרוכות בהגשת עתירה. המבקש טוען כי פסה"ד בערעור קיפח אותו וכל מבוקשו הוא ששופט יבדוק את עניינו שוב. הבקשה להארכת מועד נדחתה. המועד הקבוע להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין ולהארכת המועד יש צורך להראות טעם מיוחד. הטעמים שהביא המבקש אינם בבחינת טעם מיוחד. גם אם חולה המבקש במחלת כליות ונצרך לטיפול בדיאליזה, אין בכך ללמד, בהכרח, שנבצר ממנו לטפל בענייניו והוא לא הביא כל נתון בנדון זה. גם הנימוק שהוא נאלץ לחפש עורך דין אחר אינו יכול להוות צידוק להארכת המועד, מה גם שלא ניתן הסבר לפשר האחור הרב כל כך מאז מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד ילינק למשיב. 15.7.87) .
ע.פ. 677/86 - נח יעקב טלקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ביבוא ק"ג הרואין מהודו לישראל במסגרת של קשר עם אחרים שאירגנו טיסתו להודו וחזרתו משם וסייעו לו בהטמנת הסם במזוודתו. הוא נדון לשבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה של ייבוא ק"ג הרואין לישראל היא חמורה ביותר ואין כל מקום להקלה בענשו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. בכר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה 7.6.87).
ע.א. 684/86 - פנחס קופלמן נגד שרה קופלמן
*מזונות. *הוצאות משפט (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם מזונות לשתי בנותיו הקטינות ולקיים לגבי שתי הבנות ולגבי המשיבה מדור שקט ושליו. תביעת האשה למתן צו מניעה נגד המערער האוסר עליו להכנס לדירה נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את חיוביו של המערער במזונות אשתו החל ביום 15.6.86, אך לא חייב את האשה להשיב למערער את המזונות הזמניים ששילם עד למתן פסק הדין. כן נקבע בפסק הדין כי על המערער להוסיף ולשלם את הוצאות החזקת הבית, לרבות יתרת המשכנתא, מסים עירוניים וכדומה. באשר למזונות האשה הגיע ביהמ"ש למסקנה כי בהתחשב בשיעור השתכרותה החודשי והשתכרותו של המערער והסכומים בהם הוא חוייב לשתי בנותיו והחזקת הבית אין הצדקה להמשך תשלום המזונות לאשה. בינתיים גם פסק ביה"ד הרבני כי יש לראות באשה מורדת וביהמ"ש נתן דעתו אף להתפתחות משפטית זו ככל שהדבר מתייחס לחובת המערער לזוןאת אשתו. בערעור השיג המערער על שלש החלטות מרכזיות: אי השבת המזונות ששולמו לאשה החל ביום הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין; החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לחייב את האשה בהוצאות המשפט; אי הטלת השתתפות בהוצאות הדירה על המשיבה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש נתן דעתו לשאלה החל באיזה מועד יופסק תשלום המזונות לאשה וציין נכונה כי ישנם מקרים בהם אין מקום להורות על השבת דמי מזונות. אין גם להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש בעניין הוצאות המשפט. נושא זה יכול לשמש עילה להגשת ערעור רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת, בדרך כלל, להתערב בשאלה כגון זו שבה מכריע ביהמ"ש ששמע את הדיונים לאור מכלול הנסיבות שבפניו. אשר להשתתפות בהוצאות החזקת הדירה - ביהמ"ש בחן את המשאבים הכספיים העומדים לרשות שני בעלי הדין והביא בחשבון, בין היתר, כי הכנסת הבעל כפולה מהכנסת האשה ועל כן חייב אותו לשאת בכל הוצאות החזקת הדירה בה הוא מתגורר עם בני משפחתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. לוינגר למערער, עו"ד מ. ענבר למשיבה 15.7.87).
ע.א. 91/87 - גבריאל בינון ורותם חברה לביטוח נגד ארנסט לזר
*השאלה אם תאונת דרכים היתה גם תאונת עבודה (הערעור נדחה).
השאלה היחידה המתעוררת בערעור היא אם תאונת הדרכים, בה נפגע המשיב, היא גם תאונת עבודה, כך שיש צורך לנכות מסכום הפיצויים את סכום הגימלאות המשוערך שהמערער עשוי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש המחוזי השיב על השאלה האמורה בשלילה. הוא קיבל את גירסת המשיב כי התאונה אירעה כאשר רכב על אופניו כשמגמת פניו להגיע להיפרשוק כדי לקנות שם מוצרים, להביאם לביתו ואחר כך לנסוע למפעל בו עבד כשומר. ביהמ"ש לא קיבל את גירסת המערערים שהמשיב נפגע כאשר היה בדרכו למקום עבודתו אחרי שכבר קנה את המוצרים בהיפרשוק. הערעור נדחה.
אין עילה להתערב בממצאי המהימנות המבוססים על הראיות שבעל פה. אמנם גירסת המערערים נתמכת על ידי הודעות שנרשמו מפי המערער, אך ביהמ"ש לא נתן משקל למוצג אחד שנכתב כאשר המשיב היה מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ ואפילו ננקב בו זמן בלתי נכון לחלוטין של אירוע התאונה ובכך אין להתערב. גם הטענה המבוססת על מסמך אחר, העדיף השופט את עדות המשיב בעל פה ונתן נימוקים לכך ונימוקים אלה אכן מקובלים הם ואין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטת - השופט לוין. עו"ד ארנון למערערים, עו"ד חן למשיב 13.7.87).
רע"פ 32/87 - שמעון אלביליה נגד מדינת ישראל
*ערעור נאשם על זיכוי מחמת הספק (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום וזוכה בביהמ"ש המחוזי מחמת הספק. הוא הגיש בקשה לרשות ערעור כדי שיפסק זיכוי מוחלט ולא זיכוי מחמת הספק. בקשתו לרשות ערעור נדחתה. הנשיא שמגר קבע כי אין נאשם יכול לערער על זיכוי בדין.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 15.7.87).
בש"פ 114/87 - נתן מאיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בששה אישומים של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך והוצאת שיק ללא כיסוי. בעת הדיון בערר התברר כי לכתב האישום הוספה תוספת ובה חמישה אישומים מאותו סוג עבירות שבוצעו בנסיבות דומות. נגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי שאף הוא הושת בגין הרשעה בעבירות דומות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ביהמ"ש העליון ציין כי התלבט לא מעט אם מוצדק לעצור את העורר עד תום ההליכים. לא נטען כי קיים חשש שהעורר ישבש הליכי משפט או יימלט מאימת הדין ולא מדובר בסוג עבירות שיש בהן משום סכנה לשלום הצבור אם העורר יתהלך חופשי. מאידך, הריבוי המופלג של העבירות המיוחסות לעורר והרשעותיו הקודמות בסוג זה של עבירות והעובדה שהעורר היה משוחרר בערבות בעת שביצע עבירות אלה, מעלים חשש שעלול הוא להמשיך במעשים אלה. על אף זאת, לא היה מקום לשלול חירותו של העורר ולעצרו בטרם משפט אילולא העובדה שבירור דינו של העורר עמד להתחיל ימים אחדים לאחר הערר. למכלול השיקולים יש להוסיף גם את הטרגדיה שפקדה את העורר שבנו הקטן הלך לעולמו לאחר שחלה במחלה קשה במשך תקופה ארוכה דבר שלטענתו השפיע על מעשים אלה. לאור האמור הוחלט לדחות את הערר תוך ציון שמן הראוי שבקשת העורר לשחררו בערבות תחזור ותידון בפני ביהמ"ש שידון בעניינו באם ההליכים יימשכו מעבר לתקופה קצרה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד עמוס לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 24.6.87).
בש"פ 119/87 - שרל ממן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד לסוהר) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של מתן שוחד לסוהר על מנת שהלה יחדיר עבור העורר הירואין לתוך כותלי בית הסוהר וכן בנסיון להחזיק סמים בכמות מסחרית. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. בידי התביעה ראיות לכאורה כנגד העורר בשני המעשים המיוחסים לו וכל אחת משתי העבירות חמורה בפני עצמה ומכל שכן כאשר מדובר בשתיהן במצטבר. גם המעשה שבגינו ישב המערער במאסר בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום דנן היה כרוך בעבירות סמים. בנסיבות אלה, כאשר העורר הולך מדחי אל דחי ומרהיב עוז לבצע עבירות כאלה בין כותלי בית הסוהר, מן הדין שיחכה למשפטו בתנאי מעצר עד תום להליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד שפיגל לעורר, עו"ד גב' כהנא למשיבה. 17.6.87).
בש"פ 137/87 - מחאג'נה אסעד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות חמורות ובכללן הריגת אדם עקב נהיגה ללא רשיון. הוא נדון לשנה מאסר ומבקש לעכב את ביצוע גזד הדין עד תום בירור הערעור שהגיש. הבקשה נדחתה. הערעור מתייחס למידת העונש בלבד וכאשר מדובר בהריגת אדם עקב נהיגה ללא רשיון הסיכוי שהמבקש לא
יקבל עונש מאסר ממשי הוא סיכוי קלוש בהחלט. יש להניח כי בהתחשב בעובדה כי מדובר בערעור על חומרת העונש בלבד יגיע תורו של הערעור לשמיעה בקרוב. מכל מקום, הכלל הוא שעונש שהוטל מן הדין לבצעו ולא לדחותו והדברים אמורים במיוחד כשההרשעה היתה בגין עבירות מהסוג שהמבקש הורשע.
(בפני: השופט חלימה. 25.6.87).
רע"א 97/87 - יצחק ענתבי ואח' נגד רות בקר
*החזרת תיק לבימ"ש השלום לשמיעת ראיות נוספות (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום פסק את הדין בפלוגתא מתחום חוק הגנת הדייר וביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור החליט על החזרת הדיון לבימ"ש השלום בהרכב אחר, כדי שהדיון יישמע מחדש תוך התרה של הבאת ראיות שבימ"ש השלום סירב לקבלן בשל טעם שבאיחור. המבקשים ביקשו רשות לערעור נוסף לביהמ"ש העליון והבקשה נדחתה. ההיענות לערעור נוסף מותחמת לשאלות שעיקריהן הוצגו בר"ע 103/82 (חניוןחיפה), היינו האם עניין החזרת הדיון לשם שמיעת ראיות חדשות מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות הראויה לערעור שני ברשות כפועל יוצא תידון אז השאלה אם יש להתיר תיקון של ליקוי דיוני כפי שאירע כאן בערכאה הראשונה. אין ספק שההקפדה על קיום ההוראות הפרוצדורליות היא תנאי יסוד בניהול הליכים משפטיים נאותים, מאוזנים והוגנים. באשר לתיקון של טעויות פררצדורליות נפסק כי ביהמ"ש אינו מקשה עורפו או מכביד לבו כלפי בעל דין המבקש להביא ראיות נוספות מחוץ למסגרת הפרשה שנסתיימה על ידו. בדרך כלל ישמור ביהמ"ש תוך הקפדה על כללי הפרוצדורה הקובעים את סדר הבאת הראיות אבל כאשר מטעמים סבירים והוגנים מבקש בעל הדין לתקן את הפגם שפגם בשלב הראשון של פרשתו מן הראוי כי ביהמ"ש יענה לו. יכול ביהמ"ש לפי שיקול דעתו להתיר תיקון של טעות פרוצדורלית ולנסות לחפות על הטורח והעומס על ידי הטלת הוצאות ויכול הוא להעדיף את ההקפדה על החובות העולות מסדרי הדין. קשה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע מראש מהי התחימה המדוייקת של הגבולות בין האפשרויות הפתוחות ויש משקל מכריע לשיקול דעתו של ביהמ"ש המחליט מה צודק בנסיבות הענין בשוותו נגד עיניו כל העת את ההכרח לקיים דיון יעיל והוגן. שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בביהמ"ש העליון היא המבחן היחיד ואין ביהמ"ש נפנה לשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי ואם לאו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים שיין למבקשים, עו"ד ש. סמואל למשיבה. 17.6.87).
רע"א 77/87 - יוסף פנדריך נגד אברהם אולנברג
*תקפות הסכם שכירות (הבקשה נדחתה).
שניים הם הטעמים שבעטיים דחה ביהמ"ש לתביעות קטנות את תביעתו של המבקש - המבקש הוא שהפר את ההסכם עם המשיב; זכרון הדברים שנערך בין השניים לא הכיל את כל הפרטים שאמורים להיות רשומים בהסכם שכירות. הטעם הראשון סותר את משנהו. הפרה משמעותה מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה. הפרה של החוזה מותנית בקיומו של חוזה, שהרי בלעדי חוזה לא ניתן לראות מעשה או מחדל כנוגדים את הוראות החוזה. דא עקא, הטעם השני הנ"ל שולל ממצא בדבר היווצרותו של קשר חוזי מחייב וכאן הסתירה בין שני הטעמים. גם לגופו אין לקבל את הטעם השני הנ"ל. זכרון הדברים נשוא התביעה יצר עפ"י הפרשנות המקובלת קשר חוזי מחייב. האיזכור של הכוונה לחתום גם על חוזה פורמלי לא שלל את המסקנה בדבר קיום גמירת דעת ליצירת התקשרות מחייבת מכוח זכרון הדברים. ברם, שאלה נפרדת היא אם הענין מצדיק דיון בפני ערכאת ערעור נוספת והתשובה היא שלילית. אשר לכך יש להפנות לר"ע 103/82 (חניון חיפה) ולהמרצה 648/87 (אלקינד נגד פוזניאק).
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד שמואל קרניאל למשיב. 5.6.87).
ע.א. 331/85 - עיסא ג'אבר נגד עיסרא עאטף ושילוח חברה לביטוח בע"מ
*ניכוי מס הכנסה מפיצויי תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער ערער על מיעוט הנזקים שנפסקו לו בביהמ"ש בתל אביב עקב תאונת דרכים שאונתה לו והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. על יסוד תקנה 460ב' לתקנות סדר הדין האזרחי החליט ביהמ"ש לדחות את טענות המערער פרט לשני נושאים ולדחות את הערעור שכנגד. יש מקום להתערב בשני עניינים. האחד, לענין טעות בחודש אחד בחישוב המדד הבסיסי באשר להפסד ההשתכרות ועקב הטעות יש להגדיל את הסכומים שנפסקו בפריט זה ב- %8.67. השני, לענין ניכוי מס הכנסה מהסכומים שנפסקו בפריט של הפסד השתכרות.
השופט ניכה %25 למס הכנסה מהסכומים שפסק בפריט הפסד השתכרות ובערעור טוען המערער, והמשיבים אינם מכחישים, שבהתחשב בקבלת הערעור בפריט הראשוןיהיה שיעור מס ההכנסה החל על המערער %13 בהנחה שאשתו עובדת, ו- %8.8 בהנחה שאשתו אינה עובדת. כל שאר הנתונים הדרושים לחישוב מס הכנסה ידועים ונותרת עתה השאלה על מי מבעלי הדין מוטל נטל השכנוע להראות שהנתון העובדתי בדבר עבודתה של האשה נתקיים או לא נתקיים. התשובה היא כי הנטל הוא על המערער התובע. לפי סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ההפחתה בשל ניכוי מס לא תעלה על %25 מן ההכנסה שלפיה יחושבו הפיצויים. על הנפגע נטל השכנוע להראות מהי ההכנסה הנקיה, בגבולות ה- %25, המשמשת בסיס להפסדו. התוצאה האמורה מחוייבת לפי דיני הראיות הכלליים אך היא גם רצויה שהרי הנתונים העובדתיים הנוגעים לשומת המס מצויים, מטבע הדברים, בידיעתו המיוחדת של התובע הנפגע. לפיכך, כשהמערער לא הוכיח שאשתו אינה עובדת יש לנכות את המס לפי שיעור של %13. פסיקה זו מתייחסת לנסיבות שבהן תלוי שיעור הפיצויים בקיומם של נתונים עובדתיים מסויימים המצויים בידיעתו המיוחדת של התובע, אך שונה המצב כשמתעוררת שאלה מהו לפי הדין שיעורו של המס החל על הפיצויים. הדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה ושומה על ביהמ"ש לפסוק לפי הדין כשהפרקליטים מסייעים בידו ע"י הפנייתו להוראותיו הרלבנטיות ובמקרה שלפנינו לטבלאות המס הנוגעות לענין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש לוין. עו"ד נבות למערערת, עו"ד קרינסקי למשיבים 30.7.87).
ע.א. 90/85 - יפה רוטמן ואח' נגד הפול חברת הבטוח הישראלית בע"מ
*פיצויי תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
הסכום שנפסק למערערת בפריט אבדן שכר בעתיד נפסק על דרך של הערכה ואין הוא נמוך כדי הצדקת התערבותו של בימ"ש שלערעור. לעומת זאת יש ממש בערעור ככל שהוא מתייחס לעזרה בבית בעתיד. לענין פריט זה לא הביא השופט בחשבון את העובדה שככל שהמערערת תרבה שנים כן תידרש לה עזרה בבית בשיעור עודף על השעור הקיים בנסיבות רגילות והחומר הראייתי חייב פסיקת סכום גבוה במידה משמעותית משנפסק. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור לענין זה ולקבוע שבמקום סכום של מליון שקלים ישנים שנפסק בפריט "הוצאות בעתיד לעוזרת" יבוא ארבעה מליון שקלים ישנים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וינוגרד. עו"ד ישראל וינברג למערערת, עו"ד גב' לוט למשיבה. 16.7.87).
ע.א. 561/86 - יונתן מנטל קטין ואח' נגד ליאון מנטל
*מזונות *הפעלת הסכם שיפוי (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת השלישית, אמם של שני המערערים הראשונים, התגרשה מהמשיב בשנת 1981 אחרי שהיו נשואים 11 שנה. בהסכם הגירושין סוכם כי דירת בני הזוג תעבור לאם ולילדים והמשיב קיבל סכום בשקלים השווה ל-31,500 דולר.
במסגרת הסכם זה נכללה התחייבות האם לשפות את המשיב לגבי כל סכום מזונות הילדים שיחוייב מעבר לסכום של 1,500 שקלים ישנים לפי ערכם ביום ההסכם. הקטינים תבעו הגדלת סכום המזונות בטענה כי חל שינוי מהותי בנסיבות, בין היתר, בכך שהאם אשר עבדה קודם לכן כמורה הפסיקה לעבוד כאשר מנישואיה החדשים נולד לה ילד שהיא חייבת לטפל בו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת האם כי העובדה שכיום אינה עובדת מהווה שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בסכום המזונות. ביהמ"ש בדק את צרכי הילדים ואת יכולת ההשתכרות של האב והגיע למסקנה כי לסכום המזונות המוסכם שהגיע ביום מתן פסק הדין ל- 180 שקלים חדשים בחודש יש להוסיף 120 שקלים חדשים לחודש. באשר להסכם השיפוי לא קיבל ביהמ"ש את הטענה כי ההסכם נערך תוך אילוץ או לחץ וציין כי יש לכבד הסכם כאמור. ברם, בנסיבות המקרה יש להשהות את ביצוע השיפוי עד שהאם תעשיר כדי למנוע פגיעה עקיפה בצרכי הקטינים. לפיכך קבע ביהמ"ש כי השיפוי יתחיל כעבור שנה, כאשר האשה תשוב לעבודה. הערעור נתקבל בחלקו.
ביהמ"ש צדק בהערכת צרכיהם של הקטינים ובהתייחסותו לאפשרות ההשתכרות של האב, כן לא היה כל יסוד לפסילתו של הסכם הגירושין בין ההורים שקיבל תוקף של פסק דין על יסוד טענה של אילוץ או לחץ. העובדה שהאם סברה כי לצורך השגת מטרתה לקבלת גט עליה להגיע לפשרה כספית עם בעלה דאז, אין בה די כדי להצביע על אילוץאו לחץ והסכם גירושין כאמור, שאושר בפסק דין, נשאר שריר וקיים, ככל הסכם, כל עוד לא הוכח קיומה של אחת מן העילות היכולה להצביע על בטלותו של חוזה, או כל עוד לא הוחלט כי קיימת עילה לביטולו של פסק הדין. לפיכך יש לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כלפי הקביעה בדבר תוספת מזונות מאידך, בנסיבות הקיימות כאשר האם חייבת עתה לטפל בתינוק שנולד לה ואינה מתכוונת לצאת לעבודה בעתיד הנחזה לעין, יהיה בכל שיפוי, אף אם יתבצע כעבור שנה מיום פסק הדין, משום פגיעה בצרכי הקטינים שהרי ביהמ"ש קבע אחרי בדיקה כי אלו זקוקים לסכום נוסף. אין כל נתונים אשר על יסודם ניתן להסיק כי החל מתום שנה מעת הלידה תוכל האם להגיע לרמת השתכרות שיהיה בה כדי למלא את החסר ולמנוע פגיעה בקטינים. בנסיבות אלה יש לדחות את ביצוע השיפוי עד להגיעם של הקטינים לגיל הבגרות והכל על יסוד דיון שיקויים ע"י ביהמ"ש בנסיבות שיהיו אז בתוקף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב נוה למערערים, עו"ד ישראל בלום למשיב. 2.7.87).
ע.א. 664/86 - עמוס טל נגד חדוה טל ואח'
*מזונות *סמכות ביהמ"ש (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם למזונות בנו הקטין 359 ש"ח לחודש, לבתו הקטינה 285 ש"ח לחודש ולאשתו מזונות בסך 484 ש"ח לחודש החל ביום 16.10.85. דמי המזונות הוצמדו למדד יוקר המחייה. ביהמ"ש חייב את המערער בתשלום הוצאות החזקת הבית (מסים עירוניים, חשמל, מים וכד') וכן לבטח את שלושת המשיבים בביטוח בריאות בקופת חולים. ביהמ"ש דחה את טענת המערער בדבר חוסר סמכות לדון במזונות האשה. הערעור נדחה.
אשר לענין סמכותו של ביהמ"ש - התביעה נשוא ערעור זה הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 14.10.85. שבועיים קודם לכן הגיש המערער תביעת גירושין לביה"ד הרבני ובתביעתו האמורה נאמר כי המערער מבקש להזמין את האשה לדין ולפסוק בין היתר "מזונות לאשה". בעקבות טענת חוסר סמכות של המערער בחן ביהמ"ש המחוזי את השאלה אם כריכתו של ענין המזונות בתביעת הגירושין היתה כנה. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי לענין כנות הכריכה לא די בכך שתביעת הגירושין כשלעצמה תהיה כנה אלא צריך שגם הכריכה תהיה כנה. זאת ועוד, המזונות לא נחשבים כנושא שנכרך בכנות אם
כל שמאוזכר בתביעה הוא בקשה לפסוק מזונות מבלי שיש התייחסות כלשהי אל שיעורם. התייחסות כללית וסתמית כאמור לנושא המזונות יש בה כדי לבטא היעדר כנות ולא היפוכו של דבר. בכך אין להתערב. לענין שיעור המזונות - ביהמ"ש בחן בחינה מדוקדקת את כל הנתונים העובדתיים ואין עילה לכך שערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים אלו המעוגנים היטב בחומר הראיות
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בני דון יחיא למערער, עו"ד יוסף בן מנשה למשיבים. 9.7.87).
ע.א. 283/85 - מוסכי צומת גהה בע"מ ואח' נגד שמעון וייל
*קיום שותפות (הערעור נדחה).
המשיב הגיש תובענה בה ביקש צו לפירוק השותפות שבינו לבין שני המערערים האחרים במוסך המערערת הראשונה. ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי המשיב היה שותפם של המערערים במוסך וכי הוא זכאי לקבלת עשרים אחוז מן המוניטין של העסק. את שאלת השותפות בחן ביהמ"ש עפ"י ההסכמים שנוצרו בין הצדדים. ביהמ"ש ציין כי לעניין קיומה של שותפות מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים בהם השתמשו הצדדים. במקרה דנן קבע ביהמ"ש שחרף הנסיון לשוות למערכת היחסים שבין הצדדים מעין מסווה של יחסי עובד- מעביד, הרי הכוונה הברורה היתה ליצור שותפות כן קבע כי העובדה שבהסכמים יש התייחסות לשותפות במטלטלין בלבד וצויין שהתובע איננו שותף מקרקעין איננה שוללת את מעמדו כשותף. קשר שותפות הינו הקשר הנוצר בין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווח והמבחן הוא מבחן ניהול העסקים בעוד שהשיתוף במטלטלין או במקרקעין אינו חיוני לעצם היווצרות השותפות. משקל רב ייחס ביהמ"ש לאישור חתום ע"י המערערים שבו נאמר כי "וויל שמעון השלים את השקעתו בחלקו בשותפות עם מוסכי צומת גהה על פי טיוטת ההסכם עד לחתימת הסכם שותפות." משמע המערערים התייחסו באישור מפורשות למעמד של שותפות. הערעור נדחה.
לענין השותפות, מסקנת ביהמ"ש המחוזי לכל חלקיה סבירה ומעוגנת בראיות ואין הצדקה להתערבות במסקנה האמורה. אשר למוניטין סבר ביהמ"ש כי המוניטין הקיים קשור לעסק וכי זוהי זכות קניינית מבין נכסי השותפות ואחרי שנקבע כי המשיב היה שותף הרי גם היה זכאי לחלקו במוניטין. בכך אין להתערב. כמו כן, פרסום הודעה על הקמת עסק נפרד של המשיב, אחרי שעזב את השותפות אין בו כדי לשלול זכותו לחלקו במוניטין. לענין זה יש לאבחן בין עובדות מקרה זה לבין הלכה שנפסקה במקרה קודם שבו היה שידול של לקוחות לעבור מן העסק הקודם אל החדש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בועז רווה למערערים, עו"ד י. רסלר למשיב. 15.7.87).
בש"פ 93/87 - יעקב א. שרייבר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנסיון לרצח והקרבן הגיע במצב חמור ביותר לבית החולים ואך כפסע היה בינו לבין המוות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הראיות בדבר זיהויו של העורר כתוקף של הקרבן יש בהן לכאורה כדי לבסס את טענות התביעה שהעורר הוא הדוקר. בשלב זה אין נכנסים לבעיית המהימנות ומשקלן של הראיות הוא לכאורה בלבד. חששו של המתלונן לזהות את התוקף - על אף שאמו זיהתה אותו בבירור - יכול להיות שאף הוא אומר דרשני, ויש לתת לו משקל, שמא דווקא שחרורו האפשרי של העורר ממעצר גורם למתלונן לחשוש מלומר דברים מפורשים בדבר זהות התוקף. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד זילברשטיין לעורר, עו"ד כהנא למשיבה. 6.7.87).
ע.פ. 281/87 - עלי אבו סאחב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של פריצה לבנין וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חדשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אירע בעניין דנן עינוי דין שהוא מעל ומעבר למציאות "המקובלת", שנתמשך כארבע ורבע שנים. שהמערער שיקם את עצמו במידה מסויימת מאז ביצוע העבירות נשוא הדיון. הוא נשא אשה, נולד לו ילד ואשתו מצפה ללידה נוספת. בהתחשב בכל הנ"ל נראה כי העונש אינו סביר. לפיכך נתקבל הערעור והוחלט לגזור למערער תשעה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל המאסר על תנאי באופן ששלשה חודשים יהיו מצטברים ושלשה חודשים חופפים. סה"כ תהיה תקופת המאסר בפועל שנה אחת.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה 12.7.87).
ע.פ. 424/87 - סובחי עבדול האדי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה
(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
השופט דלמטה בחן ראיה חפצית והפנה תשומת לבה של הסניגורית לכך כי לכאורה יש בחפץ כדי לעורר בעיניו התרשמות פלונית. על כך הגיבה הפרקליטה בבקשת פסילה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה מאחר ומדובר בהתרשמות לכאורית של ביהמ"ש מדמותה של ראיה חפצית והערת ביהמ"ש באה להפנות את תשומת הלב של הסניגורית לכך כדי שתוכל להביא ראיות אחרות מטעמה אם תראה מקום ואפשרות לכך, אין לגלות עילה לתרעומת. זאת ועוד, לא ניתן לראות בכל הערה של ביהמ"ש, שהוא בימ"ש המורכב משופט מקצועי ולא ממושבעים, עילה לפסילת השופט. סיכומו של דבר, לא היתה חובה על ביהמ"ש להעיר לסניגורית על אתר מהי התרשמותו מן הראיה החפצית, וניתן היה לחסוך בהתדיינות לו לא נשמעה ההערה, אולם גם אם הושמעה ההערה אין בכך כדי לגרום לפסילת השופט.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' שושנה אטד למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 14.7.87).
ד.נ. 12/87 - שמעון בראון נגד מדינת ישראל
*תקפות הודייה של נאשם והעתירה נדחתה).
התעוררה שאלה מה הדין מבחינת תקפותה של הודייה של נאשם, אם נאמר לנאשם ע"י הסניגור כי אם לא יודה, יוטל עליו עונש חמור יותר או יואשם בעבירה חמורה יותר או במספר עבירות גדול יותר. ביהמ"ש העליון פסק בערעור נשוא העתירה כי אין בכך כדי לפסול את ההודייה. ביהמ"ש אמר כי למעשה זהו המצב בחלק ניכר מהמקרים בהם מודים נאשמים באשמתם. לרוב מסביר הסניגור לנאשם כי בדרך זו יסתיים המשפט בהטלת עונש מתון יותר בין שהשיקול מבוסס על העובדה שבתי המשפט נוהגים להתייחס להודאה באשמה בתור נסיבה מקילה, ובין שהמטרה היא למנוע השמעת חלק מהפרטים המפלילים והמחמירים מפי עדי התביעה, ובין שהדבר נעשה כדי לזכות בטובת ההנאה הכלולה בעיסקת טיעון. בקשת הסניגור היא שההלכה תבחן בדיון נוסף. הבקשה נדחתה.
סעיף 30 לחוק בתי המשפט קובע, בין היתר, כי תיענה בקשה לדיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העלית עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף". ההלכה הנ"ל, כמו גם האבחנה בין אזהרה, שהיא מניע להודייה, המושמעת ע"י השופט שאז יש בה כדי לפסול את ההודייה, לבין זו המושמעת ע"י סניגורו של נאשם, אין בה משום קביעת הלכה נוקשה: יש באמור בפסק הדין ביטוי לגישה המקובלת בביהמ"ש העליון ואין כל טעם להעלאת הנושא לבחינה ועיון נוספים כפי שנתבקש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח לעותר, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 13.7.87).