ע.א. 302/85 - מרדכי קרדוניס ואח' נגד בנק ברקליס בע"מ
*תביעה בסדר דין מקוצר(הערעור נדחה).
א. בין המערערים, שעסקו בענף היהלומים, ובין הבנק, היו יחסים של בנק ולקוח החל בשנת 1973. הבנק העמיד אשראי ליהלומנים כשגובה האשראי קשור בגובה הבטחונות שהמציאו היהלומנים. הבטחונות היו יהלומים שנמסרו ע"י היהלומנים לידי הבנק. בימי המשבר הגדול של היהלומים ירד ערך היהלומים והמערערים נדרשו להגדיל את הערבויות או להקטין את האשראי. משלא עשו כן מכר הבנק את היהלומים הממושכנים ובאשר ליתרה הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים על סכום של כ- 195,000 דולר. בחשבון הבנק היתה יתרת חוב של כ-288,000 דולר בתוספת ריבית של כ-6,500 דולר פחות ערך היהלומים 100,000 דולר ובסה"כ העמיד הבנק את התביעה, כאמור, על סכום של כ-195,000 דולר. לטענת המערערים לא היה מקום לדון בתובענה בסדר דין מקוצר כי לא היה מדובר בסכום קצוב, שהרי ניתן היה להגיע לסכום שנתבע רק אחרי חישוב ערך היהלומים והפחתת הסכום הנ"ל מן היתרה הרשומה בספרי הבנק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להעביר את התובענה לדין רגיל ולהרשות למערערים להתגונן וחייב את המערערים בתשלום הסכום הנתבע. הערעור נדחה.
ב. הסכום הקצוב עלה מן הרישומים בספרי הבנק ששיקפו מצב חשבוני נתון בתאריך מוגדר. המשיב רשאי היה לתבוע פחות מן הסכום המלא שהוא סכום החוב הקצוב. התביעה היתה לסכום קצוב שנקבע על יסוד מערכת נתונים כאמור בתקנות וההפחתה של סכום כדי להפחית את התביעה, תוך קיבועה לסכום הנמוך יותר לא שינתה מן האופי של התביעה.
ג. טענה שניה של המערערים נבעה ממכירת היהלומים שהיו הפקדון. לפי הטענה, המכר נעשה בניגוד להוראות חוק המשכון, במחיר נמוך מערך הפקדון ועל כן גדל החוב לפי רישומי הבנק. כמו כן טענו כי הבנק הפסיק להעביר יהלומים לעיבוד ועסקי המערערים שותקו והם ביקשו לתבוע על כן מהבנק הפרשי מחיר וכן סכום כסף עקב פגיעה בשם הטוב וכו'. מכאן הבקשה לרשות להתגונן. מסתבר שהמערערים הגישו תובענה נפרדת בענין זה אך גם אילו נתבקשה רשות להתגונן כדי שתתאפשר הגשת תביעה שכנגד במסגרת התובענה נשוא ערעור זה צדק ביהמ"ש שדחה בקשה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. שידלובר למערערים,עו"ד גב' רחל בר למשיב. 15.7.87).
ע.א. 656/86 - הלן שמואלי ועירא שמואלי נגד יואב שמואלי
*מזונות(ערעורה של האשה נדחה וערעורו של הבן נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי תבעו המערערת הראשונה (האשה) והמערער השני (הבן) מזונות מהמשיב. תביעת האשה נדחתה עד יסוד הממצא כי היא קיפחה מזונותיה משנתנה עינה באחר עמו היא "התייחדה", אם לא למעלה מזה, ולפחות מעשה כיעור הוכח מצדה, שבגינו אין היא זכאית למזונות מבעלה. תביעת הבן הקטין היתה להגדלת שיעור מזונות אשר נפסקו לו בדצמבר 1980 על פי הסכם בין ההורים בסך של 1050 שקל ישן לחודש. גם תביעה זו נדחתה מהטעם הכפול כי לא הוכח שינוי מהותי בצרכיו של הקטין מאז נפסקו מזונותיו כשם שלא הוכחה אמידותו של המשיב שתצדיק הגדלת החיוב מדין צדקה. ערעורו של הבן נתקבל וערעורה של האשה נדחה.
ב. אשר לערעורו של הבן - הוא היה כבן 10 שנים כאשר נפסקו מזונותיו בדצמבר 1980 ובעת שנדחתה תביעתו להגדלתם הוא היה בן 16. ערכו המעודכן של סכום המזונות המקורי ליום פסק הדין הגיע כדי 228 ש"ח וביהמ"ש אמר כי סכום זה "הוא מהסכומים היותר גבוהים שנפסקים היום בבתי משפט למזונותיו של ילד אחד". השופט היה ער לכך כי בנסיבות מתאימות יוגדלו מזונותיו של קטין כשצרכיו גדלים מסיבות אובייקטיביות
ומצבו הכלכלי של החייב במזונות הינו שפיר - אך סבר כאמור כי במקרה דנא לא הוכחו שני התנאים הנ"ל. הנסיבות שהתבררו אינן מצדיקות את המסקנה הנ"ל של ביהמ"ש. מסתבר כי בעת שנפסקו בהסכמה מזונותיו המקוריים של הקטין ב-1980 היתה אמו של הקטין עובדת. לא נאמר בפסיקת המזונות דאז כי הסכום המוסכם די בו כדי לספק את כל צרכיו של הבן שאז מצומצמת נטיית ביהמ"ש להתערב בשיעור המזונות אם ערכם נשמר כעבור זמן על ידי הצמדה מתאימה. במקרה דנן הוכח כי האשה הפסיקה בינתיים לעבוד ומאז אפריל 1985 היא אינה עובדת ואין לה כל הכנסות ממקורות שלה. משמע שאם בעבר היה ביכלתה של האשה להשלים ממקורותיה את צרכי הבן נסתם מקור זה. המזונות המקוריים נקבעו בזמנו בהתחשב בגילו של הבן וידוע שאין דומים צרכי בן 10 לאלו של נער מתבגר בן 16 כאשר להוצאות הבסיסיות מתווספות הוצאות לשכר לימוד, לבוש, תרבות בידור וכיוצא באלה. בהרצאת הפרטים של האשה מצוי פירוט ההוצאות הנדרשות, היא לא נחקרה על כך ולפחות לכאורה יש ממש בצרכים הנוספים. ביהמ"ש לא התייחס לכך כשם שלא התייחס לשינוי הנובע מהפסקת עבודתה של האשה. לאור המסקנה כי הוכחו צרכים גדולים יותר של הקטין עם התבגרותו וכן חוסר יכלתה של האם להשלים את החסר ממקורותיה יש לקבוע עתה את שיעור הצרכים הנוספים וכן גם לבחון יכלתו של האב לקיים את מלוא צרכיו של הבן. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע מהם צרכיו הנוספים של הבן לאור השינויים הנובעים מהתבגרותו ולאור חוסר יכלתה של האם להשלים את החסר מאז הפסיקה לעבוד וכן יקבע את יכלתו של המשיב להשלים את צרכי הבן.
ג. אשר לערעורה של האשה - היא נישאה למשיב בתחילת 1970 וכעבור שלש שנים עלו חיי המשפחה על שרטון. באחת ההתדיינויות בביה"ד הרבני ניתן פסק דין כי "על האשה... לקבל גט פטורין מבעלה..." ואף שערעורה נדחה ע"י ביה"ד הרבני הגדול מסרבת האשה לקבל גט. מחמת סירוב זה סבור המשיב כי אין הוא חייב במזונות האשה. כמו כן, לגירסת המשיב קיפחה האשה מזונותיה בהיותה מורדת ומשום שזנתה תחתיו. לא נתבררו בפני ביהמ"ש הסיבות והנימוקים שבגינם פסק ביה"ד הרבני כי על האשה לקבל גט, אך הובאו ראיות כי במועדים שונים בשנת 1976 היתה האשה "בייחוד" ממש עם גבר זר, בין בשעות הערב והלילה בדירתה, ובין בבילויים מחוצה לה, וכולל בילוי לילה עם אותו גבר בחדר אחד בבית מלון בירושלים. התיאורים המפורטים הובאו ע"י שני בלשים ששכר המשיב כדי שיעקבו אחרי האשה במשך תקופה ממושכת. על יסוד הראיות קבע השופט שהאשה הפסידה מזונותיה. אין להתערב בממצאים אלה ובמסקנות של הערכאה הראשונה. חובתו של הבעל לזון את אשתו נפסקת עם ביצוע מעשים האסורים על ידה.
(בפני השופטים: בייסקי, בר, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רפאל ר. גלס למערערים, עו"דש. פרוידנברגר למשיב. 27.7.87).
ב.ש. 64/87 - מרדכי ואנונו נגד מדינת ישראל
*חיסיון לראיות במשפט פלילי(בקשה לגילוי ראיות על פי סעיף 44(א) לפקודת הראיות - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקש מואשם בעבירות חמורות הכרוכות בגילוי ידיעות סודיות המתייחסות למחקר הגרעיני בישראל, ושר הבטחון, בתוקף סמכותו לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, חתם על צו לפיו עלול פרסומן של ראיות מסויימות שתוכנן פורט בצו, לפגוע בבטחון המדינה. על פי צו זה לא יוכל אף אחד מהצדדים במשפטו של המבקש להגיש לביהמ"ש ראיה הנמצאת בתחום הצו האמור. הצו מתייחס בין היתר לפרטים בדבר האופן בו הובא המבקש לישראל ונכלא כאן וכן לפירוט העבודות והמחקרים המתנהלים בשטח המדע הגרעיני בישראל. המבקש פנה לביהמ"ש העליון, על פי הוראות סעיף 44 הנ"ל, בעתירה להורות על גילוי הראיות הנדונות שכן, לטענתו, "הצורך לגלות את הראיות לשם עשיית 227
צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותן" במובן סעיף 44 הנ"ל. תוך כדי דיון קיבל שופט ביהמ"ש העליון מידע שלא בנוכחות הסניגור בדבר מהות ומשמעות הראיות החסויות, בהתאם להוראות 46(א) לפקודת הראיות, ובד בבד שמע מפי הסניגור פרטים מסויימים בדבר קו ההגנה הצפוי של הסניגוריה שלא בנוכחות ב"כ המדינה. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. ברור מנוסח סעיף 44 הנ"ל כי כאשר ראש הממשלה, שר הבטחון או שר החוץחותמים על תעודה על פי סמכותם לפי סעיף זה בעניין חסיון ראיות, יש בכך משום חזקה משפטית כי פרסום הראיות עלול לפגוע בבטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה. אין שופט ביהמ"ש העליון, שבפניו מובאת עתירת הנאשם להכרעה, מוסמך לחלוק על עובדה בסיסית זו. אולם, על השופט להכריע בשאלה אם חרף אותה פגיעה אפשרית בבטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה, יש להעדיף את הצורך להבטיח משפט צדק לנאשם על ידי גילוי הראיות החסויות. כדי לקיים את החסיון ביהמ"ש צריך להשתכנע כי גילוי החומר כרוך בסיכון משמעותי לבטחון המדינה. לא זאת בלבד, אלא שסיכון זה צריך לגבור בחומרתו ובמשקלו על קיפוח אפשרויותיה של ההגנה העלול להגרם עקב מניעת הגשת הראיות כאשר הפגיעה בשני האינטרסים נראית קיצונית ומירבית, היינו כאשר מחד עלול הגילוי לסכן ערך חיוני של בטחון המדינה, ומאידך עלול צו החסיון לסכל את אפשרויות ההגנה של הנאשם עד להתהוות מצב של עיוות דין ממש, לא יהיה מנוס מלהתיר את הגשת הראיות הנדונות. במקרה כזה תשקול התביעה, בוודאי, את סגירת התיק וויתור על אישומו של הנאשם. בענייננו, מדובר מצד אחד בנושא בטחוני, אחד העדינים והרציניים ביותר, ומאידך עומד עורר המואשם בעבירות חמורות ביותר ובמקרה של הרשעה הוא צפוי בגינן לעונש מירבי של מאסר עולם.
ג. במקרה דנן שנויים במחלוקת בין הצדדים לאו דווקא מעשיו האובייקטיביים והחיצוניים של הנאשם, אלא הויכוח נטוש בעיקר על הכוונה והמטרה הסובייקטיביות שליוו את מעשיו של הנאשם. דווקא בנושא זה חשוב לשני הצדדים להסתמך על פסיפס רחב של עובדות וראיות נסיבתיות. תעודת החסיון של שר הבטחון הינה במקרה זה בעלת תחולה רחבה, המונעת לא רק הבאת ראיה פלונית בנושא שולי יחסית, אלא מונעת אפילו מהנאשם מלכלול בעדותו הוא עצמו התייחסות לעובדות ונושאים העשויים להיות רלבנטיים למשפט. אמנם אין לקבל את טענת הסניגור כי לפי סעיף 44 אי אפשר להוציא צו חסיון באשר לדברי הנאשם עצמו ואולם נודעת חומרה מיוחדת למניעת התבטאותו החופשית של נאשם בעת מתן עדותו ועל כן תהיה הצדקה להטלת הגבלה כזאת רק במקרים נדירים בהם צפוייה סכנה רצינית במיוחד לבטחון המדינה עקב גילוי הפרטים המוזכרים בצו של השר. יש עוד להתחשב בענייננו בעובדה שהמשפט יתנהל כפי הנראה בדלתיים סגורות ובעובדה זו יש כדי להגביל במידה רבה את הסיכון הכרוך בפרסום הראיות שתובאנה בפני ביהמ"ש אם כי אין בכך ערובה למניעה מוחלטת של דליפת המידע.
ד. באשר לשאלת קבילותן של אמרות מסויימות שנמסרו ע"י המבקש לאחר מעצרו בישראל, בדעת ההגנה להתנגד להגשת האמרות והיא תדרוש קיום משפט זוטא. לטענת הסניגור לא תוכל להביא את טיעוניה במשפט הזוטא אלא אם כן יאופשר למבקש להעיד על פרטים בדבר אופן מעצרו והחזקתו לפני שהגיע לישראל ובדבר הרגשותיו ותחושותיו שנגרמו לו עקב כך. בעניין זה יש לקבל את עמדת הסניגור. מהחומר עולה כי אמרות המבקש מהוות הוכחה מרכזית במשפט ועל כן מניעת אפשרות מהסניגוריה לנסות בעזרת כל ראיה רלבנטית להביא לפסילת האמרות אינה תואמת את דרישות הצדק. כמו כן מדובר כאן בעיקר בעדותו של המבקש עצמו שירצה למסור איך השפיעו עליו החוויות שהתנסה בהן מבחינה נפשית ואילו השלכות יש לכך על שקילת האמרות הן מבחינת
קבילותן והן מבחינת משקלן. יש לראות בחומרה מיוחדת הגבלת עדותו של הנאשם באמצעות צו חסיון ובעיקר כאשר מדובר בעדות בקשר לנקודה שנודעת לה חשיבות מרכזית במשפט. אי לכך יש לאפשר למבקש לתאר איך נעצר פיזית, כמה זמן הוא הוחזק ובאילו תנאים ומה היו הרגשותיו, תחושותיו וחרדותיו באותה תקופה. אולם אין להתיר לו למסור פרטים על ארועים שקדמו לתפיסתו הפיסית, הארץ בה נתפס, היכן הוחזק וכיוצא באלה פרטים.
ה. מאידך, יש לדחות את הבקשה בכל הנוגע לפרטים הנוגעים למחקר הגרעיני הנערך בישראל. במהלך הדיונים הסכים שר הבטחון לצמצם את היקף הצו ועתה כאשר צומצם הצו אין עוד להתיר הגשת ראיות לגביהן קיים החסיון במסגרת הצו המצומצם. אין לומר כי הצורך בהבטחת משפט צודק עדיף בנקודה זו על העניין שיש לאי גילוי הסודות הכמוסים החסויים על פי הצו כפי שתוקן. אין בצו כפי שתוקן כדי למנוע מהמבקש למסור לביהמ"ש את גירסתו בדבר הכוונות והמטרות הסובייקטיביות שהניעו אותו בהתנהגותו ובפעולותיו.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. זכרוני וא. פלדמן למבקש, עו"ד ע. חסון למשיבה. 12.8.87).
ע.א. 308/86 - יהושע כרפיש נגד קצין התגמולים
*התנהגות רעה חמורה" של חייל המונעת ממנו הכרה כנכה(הערעור נדחה).
א. המערער גוייס לצה"ל בדצמבר 1981 כשהכושר הרפואי שלו 46 בשל ליקוי שעניינו מצב נפשי עם קשיי הסתגלות. שירותו של המערער היה רצוף בעיות משמעת. ביום המקרה הועמד המערער שלש פעמים למשפט משמעתי ועקב זאת רותק לבסיסו והוטלו עליו 14 ימי מחבוש על תנאי. כן בוטל האישור שהיה לו לצאת מן הבסיס לביתו בשעות הערב. אותו יום נכנס המערער לחדרו של מפקד הבסיס, הכה בשמשת החלון וניפצה וכתוצאה מכך נפצע בידו. בדו"ח הפציעה הצהיר המערער על נסיבות פציעתו במלים אלה "התעצבנתי לאחר משפט שנשפטתי, נלחצתי, השתוללתי, לא רציתי לפגוע באף אחד, הכיתי בזכוכית ועקב כך נפצעתי". על כך חזר המערער גם בטופס תביעתו וגם בתצהיר בפני ועדת הערעור. תביעתו של המערער להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים באשר לפגיעה שנפגע כתוצאה מהאירוע הנ"ל נדחתה, בהסתמך על סעיף 9 לחוק הנכים הקובע כי "נכה שהתנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו לא יחולו עליו הוראות חוק זה המקנות טובות הנאה כלשהן...". הערעור נדחה
ב. אין חולק כי המערער לא נתכוון במעשהו לפגוע בזולתו, והכל מודעים כי הפגיעה ארעה למערער בתקופת שירותו ועקב שירותו הצבאי. ברם, לדעת ועדת הערעור לא יוכל המערער ליהנות מן הזכויות על פי חוק הנכים בשל התנהגות רעה חמורה מצדו שגרמה לנכותו כאמור בסעיף 9 הנ"ל. העובדה שהצבא גייס את המערער חרף הליקוי הנפשי שנמצא בו, אינה יכולה להועיל למערער שכן עובדה זו אינה משמשת "תעודת הכשר" למערער להתנהג התנהגות רעה בעת שירותו הצבאי, ובוודאי שאינה נותנת היתר להתנהגות המגיעה לכדי "התנהגות רעה חמורה" בשאלה העומדת להכרעה יש לדון על יסוד מבחנים אובייקטיביים שאינם מתחשבים ברקע הסוציאלי והנפשי של החייל. הנורמה הקבועה בחוק היא אחת הן ביחס למי שמוצאו מרובד חברתי נמוך והן ביחס למי שרקעו הסוציאלי נוח יותר.
ג. אכן, היות המעשה בגדר עבירה פלילית הצריכה כוונה, אינו יכול ללמד על התנהגות כזאת כי היא בכל מקרה גם רעה וגם חמורה, כשם שלא כל מעשה אסור יחשב כהתנהגות כזאת. כשבאים לבחון אם נתמלאו יסודות סעיף 9 לחוק יש ליתן את הדעת למבחן אובייקטיבי. רוצה לומר, האם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה. אולם יש ובכך לא סגי. שאפילו
התשובה תהיה בחיוב על פי המבחן האובייקטיבי, עדיין אין ביהמ"ש משוחרר מן הבדיקה הסובייקטיבית הבאה להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת מעשה, כל אימת שמועלית על ידו "טענת הגנה" הקשורה במצב נפשי. שאם לא כן עלולים לשלול מן החייל את זכותו על פי החוק אף אם עשה מעשה שלא היה מודע לו מחמת מום נפשי שבו, או שנעשה מתוך דחפים נפשיים שלא היתה לו שליטה עליהם. בביהמ"ש דלמטה קמה מחלוקת בין שופטי הרוב שדחו את התביעה לבין שופט המיעוט ואת המחלוקת ניתן לראות כנוגעת להערכת משקלו של הליקוי הנפשי ממנו סבל המערער כשהוא עומד כנגד המבחן האובייקטיבי. אין ספק כי מן הבחינה האובייקטיבית בלבד יש לראות את תגובת המערער כהפגנת מורת רוח בדרך אלימה ובריונית וככזו הינה התנהגות רעה חמורה. במחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט בענין המבחן הסובייקטיבי יש לאמץ את דעת הרוב. אין לראות את המערער כמי שפעל תחת דחף נפשי בלתי נשלט. כל שעולה מן הראיות הוא כי מחמת אישיותו שאינה בשלה, התקשה המערער לשמור על איפוק והגיב באימפולסיביות לא מחושבת. מחמת אישיותו היה המערער בעל סף גירוי נמוך. עובדה זו מסבירה את התנהגותו אך אין היא ראויה לפטור אותו מתוצאת מעשה אלימות לשמו. שאם לא תאמר כן, כי אז קבעת את מידת האיפוק במצבי לחץ כקריטריון להבחנה בין "התנהגות רעה חמורה" להתנהגות שאינה כזו, וקריטריון כזה ודאי שאין ראוי להחילו לגבי חיילים שבעצם שירותם בצבא נתונים הם במצבי לחץ, ולו רק מחמת המשמעת הצבאית לה הם כפופים ולה נדרשים לציית.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, וינוגרד. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. רויטגרונד למערער,עו"ד גב' רחל זכאי למשיב. 6.8.87).
רע"א 55/87 - מושבי הגליל אגודה שיתופית... בע"מ נגד לפידות מושב עובדים... בע"מ
*סעיף בוררות בתקנון אגודה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה היא אגודה שיתופית חקלאית המנהלת כפר שיתופי בגליל. המערערת, שגם היא אגודה שיתופית חקלאית, משמשת כארגון קניות של מושבים בצפון. המשיבה היא חברה באגודה המערערת ותנאי ההסכם החלים עליהם כלולים בתקנון. בביהמ"ש המחוזי תבעה המשיבה מהמערערת החזר כספים בטענה שהמערערת הפסיקה למלא את תפקידה כארגון קניות כמתחייב מתקנונה ועל כן שוב אינה מממנת את רכישות המשיבה מתוך כספי המשיבה המופקדים בידיה. המערערת ביקשה לעכב את ההליכים בהסתמך על תקנון האגודה של המערערת הכולל סעיף בוררות שלפיו כל הסכסוכים בשל עסקי האגודה שיתגלעו בין חבר לבין האגודה, יימסרו למשפט החברים של ההסתדרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ההליכים והערעור נתקבל.
מכתב התביעה גופו עולה שהחוב הנתבע קשור ונובע מתוך עסקי האגודה המערערת. הוגש תצהיר של חשב האגודה שהמערערת מוכנה ומעוניינת כי התביעה תתברר בפני בוררות מכח הסעיף בתקנון המחייב את הצדדים. על תצהירו זה לא נחקר חקירה נגדית. מאי חקירת המצהיר ומהנאמר בכתב התביעה ובסעיף הבוררות עולות המסקנות הבאות: הוכח קיומו של סעיף בוררות לגבי סכסוכים בין הצדדים בגלל עסקי האגודה המערערת; הסכסוך הנטוש הוא במסגרת עסקי המערערת; בעת שהוגשה התביעה היתה המערערת מוכנה ומעוניינת שהתביעה תידון בהליכי בוררות. מהחומר אין להסיק, ולו גם כמסקנה דחוקה, שהמערערת ידעה על כוונת המשיבה לפנות בקשר לסכסוך לבית המשפט. היא אמנם קיבלה דרישה להחזיר את הכספים והשיבה בשלילה, אך מכאן לא יכלה להסיק שפניה של המשיבה היו לערכאות דווקא. בנסיבות אלה אין ללמוד משתיקתה שהיא לא היתה מוכנה ומעוניינת בהליכי הבוררות אם וכאשר המשיבה תחליט לפתוח בהליכים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אורי שילה למערערת, עו"ד גב' רונית מטלון רידר למשיבה. 8.7.87).
ע.פ. 392/87 - לטיף דורי ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים ביקשו מהשופט שדן בעניינם לפסול עצמו ומשסירב הגישו ערעור על החלטתו בטענה כי "ביהמ"ש קיצץ בקווי הגנה והשמיט מתחת לרגלי הנאשמים נתונים משפטיים שלמים שבהם ביקשו למצוא מקלט מן האישום". הערעור נדחה. באמור לעיל אין מבחינה אובייקטיבית אלא כדי להצביע על כך שהסניגור סבור כי בדיון ובהחלטות ביהמ"ש נפלו פגמים שנותנים מבחינתו יסוד להגשת ערעור. יש להעביר קו מפריד בין החלטות שיפוטיות השוללות גירסת הסניגוריה בנושאים של דיני הראיות או סדרי דין לבין נתונים המצביעים על אפשרות ממשית של משוא פנים. הכלל בדבר האפשרות הממשית של משוא פנים אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט. הסניגור טען כי אין הוא מתייחס לטענה בדבר טעויות משפטיות, אלא, לדעתו, מתוך ההחלטות של ביהמ"ש עולה שהשופט כבר בחר בהשקפת עולם אחת מבין אלה שעניינן הגישה לחוק שלפיו נדונים המערערים. ברם, טענות כגון אלה עניינן בפני ערכאת הערעור. ניהול של דיונים כפולים בהם תוקפים את ביהמ"ש שדן במשפט פעמיים, בפעם הראשונה במסגרת טענת הפסלות ובפעם השניה בערעור על פסה"ד התפתח לכדי שיטה דיונית מקובלת. אין בכך כדי לשקף את מטרת החוק בדבר פסלות שופט. ביהמ"ש היה רשאי לפסול שאלות היפותטיות או שאלות שלא היו אלא בגדר וויכוח בשאלה אם צדקה הממשלה בפעולות סטטוטוריות פלוניות בתחומן הפעילה סמכותה על פי החוק. בעיקרם סבו הטיעונים על פרשנות של הפקודה למניעת טרור, נושא שהוא בגדר נושא משפטי מובהק אשר בו תדון גם ערכאת הערעור אם יהיה ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אמנון זכרוני ואביגדור פלדמן למערערים, עו"ד עוזי חסון למשיבה, 30.6.87) .
=בש"פ 89/87 - פאדל עיסאוי נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש עומד לדין פלילי בבימ"ש השלום בעכו באשמה של כניסה לקרקע והיזקה. המשפט נקבע ליום 11.5.87 לשמיעת הוכחות התביעה ולישיבה זו הופיע ב"כ המבקש אך המבקש עצמו לא התייצב. במהלך הדיון, בעקבות הערת ביהמ"ש, ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יפסול את עצמו אך ביהמ"ש דחה את הבקשה. על ההחלטה ניתן לערער תוך 5 ימים לביהמ"ש העליון. המועד חלף והוגשה בקשה להארכת המועד 13 ימים לאחר מתן ההחלטה. בנימוקי הבקשה מוסבר כי המבקש הוא תושב כפר מנדא בגליל והואיל ולא התייצב לדיון היה דרוש פרק זמן של 7 ימים לאיתורו.לאחר שאותר התייצב במשרד ב"כ אך אז כבר חלף המועד. לדברי המבקש מדובר בפרק זמן קצר להגשת ערעור ולאור חשיבות הבעייה אין לדקדק עמו. הבקשה נדחתה.
חוק סדר הדין הפלילי קבע זכות ערעור על החלטת ביניים בטענת פסלות כחריג לכלל שאין ערעור על החלטת ביניים בפלילים. המועד הקצר שנקבע נועד למנוע סחבת במשפט פלילי בדרך של ערעורי סרק. יש חשיבות רבה למנוע את הפגיעה ברציפות המשפט הפלילי ומכאן שקיימת חשיבות להקפיד על המועד הקצר הקבוע להגשת הערעור. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגש הערעור בלא להזדקק למערער עצמו; פרק זמן של 5 ימים להגשת ערעור, בנסיבות של חוסר קשר בין עורך הדין לשולחו, מחייב לנקוט בצעדים נמרצים ביותר כדי לאתר את המבקש. הטענה שהוא גר בכפר מנדא בגליל אינה טענה שכן גם עם הכפר קיימים אמצעים למכביר ליצירת קשר אם ע"י טלפון, אם ע"י מברק ואם ע"י שליחת שליח מיוחד. כל שנאמר בבקשה הוא שהמבקש גר בכפר מנדא ועוה"ד לא יכול היה להתקשר אליו. הסבר זה אינו מניח את הדעת ואין בון צידוק להארכת המועד. אשר לטענה שמדובר באיחור קל - גם האיחור אינו קל. מבחינת משך
האיחור יש להביא בחשבון את פרק הזמן שנקצב לעשיית המעשה. לא הרי איחור של 5 ימים כאשר נקצבים 30 ימים כהרי איחור של 5 ימים כאשר פרק הזמן הקבוע בחוק הוא 5 ימים בלבד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד אתאמנה למבקש, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 16.6.87).
בש"פ 111/87 - גבריאל עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בתקיפת אשתו וילדיו ובעקבות תקיפות אלה הועברו האשה והילדים (שלשה במספר) למעון לנשים מוכות. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. לא תמיד מעבירים אשה למעונות כאלה וכפי שמסתבר מהחומר קיימת תשתית ראייתית התומכת לפחות לכאורה בגירסת התביעה. ביהמ"ש מצווה לשמור על בריאותה ושלומה של המתלוננת הנתונה בסכנה שהמעשים הנזכרים יישנו נגדה גם בעתיד. לא די בהרחקת העורר ממקום מגוריו כדי להבטיח את שלומה של המתלוננת שהרי מרחפת עליה סכנה ממשית כי העורר יחזור על מעשיו כלפיה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד פרנקו לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 16.6.87).
ע.א. 488/86 - יואב הורוביץ נגד שירי הורוביץ קטינה ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נתקבל).
שלשת המשיבים הם ילדיו הקטינים של המערער שהתגרש מאשתו, אמם של המשיבים. בני הזוג גרו בכפר הס וכאשר האם עזבה בעקבות הגירושים עזבה בלא כלום וביהמ"ש המחוזי ציין כי בשיקולי המזונות של שלושת הילדים יש להביא בחשבון גם את זכאותם למדור. האשה התחתנה מחדש ועתה הם גרים בשכירות בפ"ת בשכר חודשי של כ-200 דולר וכן רובץ על בעלה עול מזונות לבת קודמת בשיעור של 220 ש"ח. הנ"ל שכיר ומשכורתו פחותה מ- 1,000 ש"ח. לעומת זאת לאב יתרת זכות במושב בסכום של 35,000 ש"ח, הוא הרוויח בעונת פרי ההדר הקודמת כ-22,000 ש"ח רווח נקי. כן יש לו לול מטילות ודירה בנתניה שהיא מושכרת. בהתחשב בכל אלה החליט ביהמ"ש להעמיד את שיעור המזונות לשלושת התובעים על 900 ש"ח כאשר החיוב הוא החל ב- 1 ביולי 1986 וכשהסכום מתעדכן מדי חודש. הערעור של האב נסב על גובה סכום המזונות וסדרי העדכון. הערעור שכנגד נסב על כך שמועד תחילת החיוב נקבע ליום 1.7.86 בעוד שהתביעה הוגשה כבר ביום 29.11.84. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
אשר לערעור הראשי - הדיון החוזר המבוקש בשיעור המזונות אינו מוצדק בנסיבות מקרה זה כאשר ביהמ"ש המחוזי בחן כיאות את הנתונים. לפיכך יש לדחות את העירעור פרט לכך שכמקובל יהיה העדכון אחת לשלשה חודשים ולא מדי חודש בחודשו. אשר לערעור שכנגד - ערעור זה בדין יסודו שהרי יש להביא בחשבון לצורך חיוב במזונות את מועד הגשת התביעה. לפיכך יש להורות שלגבי התקופה מיום 29.11.84 ועד ליום 1.7.86 יועמד סכום המזונות על סכום המזונות הזמניים על עדכוניהם כפי שנקבע בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פסח קניר למערער, עו"ד שלום בר עד למשיבים. 15.6.87).
רע"א 50/87 - עזבון המנוח חיים ביטן ואח' נגד בנק דיסקונט בע"מ
*הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (בקשה לרשות ערעור על החלטה לצוות על התובע לתת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע - הבקשה נדחתה).
מדובר בתובע דל אמצעים תושב חוץ וסכום התביעה נגד המשיב הוא למעלה מחצי מליון דולר. הסמכות שמעניקה התקנה לצוות על התובע לתת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע משמשת מגן לנתבע בפני חוסר אפשרות או קשיים בהם
יתקל בבואו לגבות את הוצאותיו אם התביעה נגדו תדחה. בעיקר אמורים הדברים כשהתובע מתגורר מחוץ לישראל ואין לו נכסים בישראל. קל וחומר כשהתובע מעיד על עצמו שהוא דל אמצעים, היינו שאין לו נכסים גם במדינה זרה. כל אלה נתקיימו במקרה דנן. ברור שניהול משפט כמתואר כרוך בהוצאות וזכאי המשיב כי יובטח שאם התביעה תדחה נגדו ויהיה זכאי להוצאותיו יוכל לגבות את ההוצאות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. מנטש למבקשים, עו"ד שלמה טמיר למשיב. 21.6.87).
ע.פ. 655/86 - יעקב שלמה לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כספת ונסיון לפוצצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שבעה אנשים חברו יחדיו, התפרצו לתוך מוסך וגנבו משאית עם מנוף, הגיעו לאחר מכן לבנק דיסקונט במפרץ חיפה, פרצו לתוך הבנק לאחר שניתקו את מערכת האזעקה, עקרו משם כספת והעמיסוה על המשאית. את הכספת הסיעו לחוף הים וניסו בעזרת מכשירים וחמרי נפץ לפותחה כדי לרוקן את תוכנה. הם חזרו על כך במשך ימים אחדים אך לא עלה בידם לפתוח את הכספת. המערער נדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. העונש אינו מופרז כשלוקחים בחשבון שהמערער בעל הרשעות קודמות הסניגור טען כי על שותף אחר באותו מעשה שנדון באותו פסק דין נגזרו חמש שנים מאסר שמחציתן לריצוי בפועל וסבור המערער כי מבחינת אחידות העונשים צריך להשוות את עונשו בגין מעשה זה עם מה שנגזר לריצוי בפועל על השותף האחר. אכן, כאשר שניים משתתפים בביצוע מעשה אחד נוהגים לרוב לגזור עונשים אחידים. במה דברים אמורים - כאשר הנסיבות האישיות של המעורבים, חלקם במעשה וכדומה נסיבות, זהים או לפחות דומים. בסופו של דבר גוזר ביהמ"ש את הדין לכל נאשם על פי נסיבותיו הוא. מסתבר שעל השותף נגזרו אמנם שנתיים וחצי מאסר בפועל ואולם ביהמ"ש הפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד אותו נאשם כאשר מתוך המאסר שהופעל שנה אחת מצטברת. כך שבסופו של דבר על השותף ההוא לרצות ביחד תקופה כוללת של שלש וחצי שנים מאסר. מלבד זאת היתה ההבחנה מוצדקת בכך כי ההרשעות הקודמות של המערער מרובות מאלה של שותפו וגם מהותן חמורה יותר.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. עו"ד מאיר סרגובי למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 1.7.86).
ע.פ. 727+730/86+710 - ראדי אלולו וסעדו אלולו נגד מדינת ישראל *חומרת העונש שוד ופציעה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). השניים, יחד עם אחר, תכננו שוד בבית חרושת טמפו בחולון ושדדו 22,000 שקלים מן הפדיון היומי. תוך כדי ביצוע השוד דקר המערער הראשון בסכין שהביא עמו את מנהל החשבונות בבטנו כאשר הלה התנגד לביצוע השוד. הם גם התגברו תוך כדי כך על התנגדות העוזרת לקופאית. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הראשון שמונה שנים מאסר בפועל ולמערער השני חמש שנים מאסר בפועל וכן גזר להם שנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש גם הפעיל נגד המערער הראשון מאסר על תנאי של 26 חדשים שמתוכם 12 חודשים יהיו מצטברים. הסניגור טען כי העונשים חמורים כשלעצמם מאחר שמדובר במקרה גבולי מבחינת עבירת השוד וכן טען שלא היה מקום לפער המשמעותי בעונשים בין שני המערערים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ספק לגבי אופיו של מעשה העבירה כשוד מזויין כפשוטו. מדובר בשלשה שתכננו יחד להתגבר על התנגדותם של אלה המחזיקים בכסף ואחד מהשלשה נשא, בידיעת האחרים, סכין שנועדה לשמש כלי עזר בביצוע העבירה. ביהמ"ש ראה לאבחן בין הדוקר ממש לבין מי שהיה אמנם שותף אך לא ביצע את המעשה באופן פיזי והבחנה כזאת היא סבירה. זאת ועוד, צריך להביא בחשבון את עברם הפלילי של שני המערערים ואת
התכנון ולגבי המערער הראשון את העובדה שמעשהו היווה הפרה של שני עונשי מאסר על תנאי. ניתן להוסיף כי הבחנה מסויימת במידת העונש גם מבטאת התחשבות בפער הגילים הקל וגם זהו שיקול לגיטימי. ביהמ"ש רשאי היה לראות את החומרה הכוללת בביצועו של שוד מזויין ומתוכנן ומזל כולם הוא שדקירת מנהל החשבונות לא גררה אחריה תוצאות חמורות יותר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב גורדון למערערים, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 28.6.87).
רע"א 120/87 - הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נגד פמר חברה לבנין בע"מ ואח'
*מתן רשות להגשת ראיה נוספת לאחר הסיכומים (הבקשה נדחתה).
כאשר הדיון מתקרב כבר לסופו, אין מקום להעניק רשות ערעור, אף בהנחה שהשופט טעה בהרשותו למשיבים להגיש ראיה נוספת לאחר הסיכומים. השגה זו יוכל המבקש להעלות, אם ירצה, במסגרת ערעור על פסק הדין לכשינתן.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יוסף מולאור למבקש. 19.6.87).
רע"א 127/87 - אגד... בע"מ נגד המועצה הישראלית לצרכנות ואח'
*החלטה שניתנה במעמד צד אחד (הבקשה נדחתה).
אין להעניק רשות ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד, שכן לא תם בכך הדיון בסעד הביניים והמשכו בשמיעת הבקשה במעמד שני הצדדים. לפי התקנה 244(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי "בעל דין שנפגע ע"י הצו רשאי לבקש ביטולו תוך 30 ימים מיום שהומצא לו עותק הבקשה והצו". לפיכך, אם רוצה המבקשת לתקוף צו כזה, עליה לעשות כן מיוזמתה, ע"י הגשת בקשה לביטול ואז נפתח הדין מבראשית. הבסיס למתן צו במעמד צד אחד מצוי בתקנה 244(א) לתקנות הנ"ל והוא השיקול "שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור". אלה היו השיקולים שהשופט שווה לנגד עיניו. כל השאלות לרבות שאלת היריבות שמעלה המבקשת, עליה לשטוח בפני ביהמ"ש בבקשה לבטל את הצו שניתן במעמד צד אחד.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אורי ברימר למבקשת. 21.6.87).
רע"פ 21/87 - יגאל ברזילי נגד מדינת ישראל
*מתן רשות לנהוג למי שאין לו רשיון נהיגה (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בכך שהתיר לבנו הקטין לנהוג ללא רשיון והוא הורשע בעבירה זו. בימ"ש השלום קיבל את גירסתו של השוטר שבטרם הגיע למכונית בה נמצאו האב ובנו התחלפו השנים, דהיינו, הבן שנהג במכונית כאשר השוטר ראה את המכונית כשהיא נוסעת, החליף את מקום ישיבתו עם האב, הוא המערער שבפנינו. הבן שהועמד לדין בפני בימ"ש לנוער זוכה מאשמת נהיגה ללא רשיון. בערעורו לביהמ"ש ; המחוזי הלין המבקש על כך שהורשע בדינו בו בזמן שבנו זוכה מעבירת הנהיגה והוא שואל היתכן שבימ"ש אחד יזכה בגין אותו מעשה נאשם אחד וביהמ"ש האחר ירשיע נאשם אחר בגין אותו מעשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בציינו כי בפני בימ"ש השלום הוצגו הדו"ח של השוטר והשרטוט שלא הוצגו בפני ביהמ"ש לנוער. בדו"ח כתב השוטר במפורש את המלים האלה "הנ"ל נהג ברכב ואביו ישב לידו וכשראו את הניידת עצרו בצד והתחלפו ביניהם". ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי הספק הקל שהיה לשופט הנוער נעלם, ובצדק נעלם, כשדן בימ"ש השלום בתיקו של המערער. ביהמ"ש המחוזי אף הוסיף כי המצב היה שונה אילו ביהמ"ש לנוער היה מגיע באופן פוזיטיבי לממצא שונה מאשר הממצא אליו הגיע בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המסקנות הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי מקובלות הן ולאורן לא היה כלל מקום לבקשה זו.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד אריאל אליצור ושמואל בר לב למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 16.6.87).
בג"צ 871/86 - הרייט רובין קריב נגד ביה"ד הרבני ופטר קריב
*סמכות בי"ד רבני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב השלישי, (להלן המשיב), והעותרת נשואים מאז נובמבר 1977 בקידושין שנערכו בדרום אפריקה כדמו"י. בינואר 1978 הגיעו בני הזוג ארצה וכעבור כחצי שנה נסעו לאוסטרליה. במרץ 1981 שבו ארצה ונרשמו כעולים לאחר שהחליטו להשתקע בישראל. הם רכשו דירה, מצאו מקומות תעסוקה וקיבלו אזרחות ישראלית. שני ילדיהם התאומים נולדו אף הם בארץ. באפריל 1984 נסעה העותרת עם התאומים, על דעת המשיב, לבקר את הוריה בדרום אפריקה. כשנוכח המשיב כי העותרת אינה מתעתדת לשוב לישראל הגיש במרץ 1985 תביעה לביה"ד הרבני לשלום בית ולחלופין כי ביה"ד ידון בכל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות הכרזת העותרת כמורדת, החזקת הילדים ומזונותיהם וחלוקת הרכוש המשותף. ב"כ העותרת טען כי ביה"ד חסר סמכות לדון בתביעה שכן העותרת אינה נמצאת בישראל אלא בדרום אפריקה. ביה"ד הרבני דחה טענה זו והעתירה לבג"צ נדחתה.
סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיה בשיפוטם היחידי של בתי דין רבניים", ואף שהרחיבה פסיקתו של ביהמ"ש את משמעות המונח "בישראל" ונוכחות קונסטרוקטיבית של התובע אף היא במשמע, הרי שלטענת העותרת הלכה זו יפה לתובע בלבד ואין ראוי לה כי תורחב לנתבע. אין לקבל טענה זו ואין טעם להבחין בין תובע לנתבע. לכאורה לא הרי תובע כהרי נתבע שהרי יש טעם לדרוש כי הנתבע יהיה בישראל מפני שהמחוקק הישראלי אינו רוצה להטיל את מרותם של בתי הדין שלו על מי שנמצא בחו"ל. אלא שהבחנה זו מובנת ככל שהיא נוגעת לנתבע שמקום מושבו הקבוע בזמן הגשת התביעה לא היה בישראל, ואין היא מוצדקת לגבי נתבע שאף כי אינו מצוי פיזית אותה שעה בארץ, לא ניתק את זיקתו ממקום מושבו הקבוע בארץ. בענייננו, בזמן הגשת התביעה היו שני בני הזוג אזרחי המדינה ותושביה, העותרת נסעה לביקור קצר אצל הוריה כשבידה כרטיס הלוך ושוב, בהיותה בחו"ל היתה סמוכה על שולחן הוריה ולא פרנסה את עצמה, את חפציה השאירה בארץ ואת חשבונות הבנק שלה בארץ השאירה פתוחים. נסיבות אלה בהצטברותן מביאות למסקנה כי יש לראות את העותרת, בעת שהוגשה התביעה, ממשיכה לחיות בארץ בכל הנוגע להקניית הסמכות לביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קורץ לעותרת, עו"ד הרשקוביץ למשיבים. 2.8.87).
בג"צ 87/87 - שגיא י.א. להנדסה ולבנין בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון
*העברת נושא לבימ"ש מחוזי המוסמך לדון בו (העתירה נדחתה).
העותרת מבקשת מהמשיב לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו לסלק את העותרת מהשתתפות בביצוע פרוייקט כרמי בגילה. טענות רבות העלו בעלי הדין אך אין צורך לדון בהן משום שנשוא העתירה צריך להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי ולא בפני בג"צ. אין העובדה שהענין מעורר שאלות ומחייב סעדים הנוגעים לשטח המשפט הצבורי, כשלעצמה, מונעת בירורו של הענין בפני ביהמ"ש המוסמך. העותרת סומכת את יתדותיה על קיומה של תשתית עובדתית המלמדת על קיומה של התחייבות מטעם המשיב להתקשרות חוזית עם העותרת, או לפחות על קיומה של ציפיה מטעם העותרת שאמנם התקשרות חוזית כזאת תערך. אין מדובר באי מילוי תפקיד ציבורי המוטל על המשיבה לפי דין ולפיכך אין מניעה שביהמ"ש המחוזי ידון בנושא העתירה. אם בגדר התובענה יתעוררו שאלות או יתבקשו סעדים הנוגעים למשפט הציבורי אין מניעה שהם יידונו בגדר ההליך שיוגש לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון,ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מיכל שקד לעותרת, עו"דגב' תמר הקר למשיב. 26.7.87).
235
בש"פ 135/87 - מדר נגסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחר בחמש מנות הירואין וכן בשיבוש הליכי משפט וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טען כי אין ראיות לכאורה ואולם לענין זה מצויות ראיות במידה הדרושה בשלב זה כדי לעצור את הנאשם. מדובר כאמור בסחר בהירואין ובשיבוש הליכי משפט ובכגון דא קיימת סכנה לציבור באם הנאשם יתהלך חפשי, בראש ובראשונה כאשר מדובר בסם קטלני. המקרה דנן הוא מן המקרים שניתן לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, כאשר מצויות ראיות לכאורה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ביתן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 2.7.87).
בג"צ 463/87 - דוד הלפרין ואח' נגד מנכ"ל משרד החינוך ואח'
*חילופי מבנים בין שני בתי ספר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבים 2,1, מנכ"ל משרד החינוך וראש העיר רחובות, החליטו על חילופי מבנים בין שני בתי ספר הקיימים ברחובות החל בשנת הלימודים הבאה. עפ"י החלטה זו ישכון ביה"ס התיכון הדתי העירוני אמי"ת במבנה המשמש את חטיבת הביניים הכללית "ביחד" והיפוכו של שימוש לגבי המבנה המשמש כיום את בית הספר אמי"ת. להחלטה האמורה קדם דיון בועדה המכונה "ועדת קוברסקי" שהוקמה ע"י המשיב כדי שתייעץ לו בארגון מערכת החינוך העל יסודית ברחובות. המלצת הועדה היתה על חילופי המבנים והורי תלמידים שלמדו בבית ספר אמי"ת עתרו נגד החלטת החילופין. העותרים התבססו על שלוש עילות: הסמכות להחליט בשאלת פתיחת בתי ספר חדשים או שינוי מיקומם של בתי ספר תיכוניים ברחובות מוקנית למועצת העיריה ולא לראש העיר; אפילו היה ראש העיר מוסמך להחליט בנדון גם אז חייב היה ליתן לעותרים, לנציגי החינוך הדתי בעיר ולמנהל האגף לחינוך דתי במשרד החינוך והתרבות להעלות לפניו את נימוקיהם לפני שקיבל את ההחלטה; ההחלטה היא בלתי סבירה ונתקבלה שלא מתוך שיקולים ענייניים. העתירה נדחתה .
על ענייננו חלה הוראת סעיף 14(א) לפקודת החינוך שלפיו "רשות חינוך מקומית תהא אחראית... לפתיחת בית ספר חדש ולקיום מלא או חלקי של בתי הספר הקיימים בתחומה...". עפ"י הנטען ע"י המשיבים "רשות חינוך מקומית" הוא ראש העיריה כפרשנותו של בג"צ בעתירות קודמות. טענת ב"כ העותרים היא כי "רשות חינוך מקומית" במקרה דנן היא מועצת העיריה שכן הגדרת "רשות חינוך מקומית" בסעיף 1 לפקודת החינוך היא "לכל ענין הנדון בחוק לימוד חובה... רשות החינוך המקומית כמשמעותה בחוק האמור; לכל ענין אחר - מועצת עיריה..." ומכיון שלימוד חובה אינו חל על כל כיתותיו של בית ספר תיכון, מצוי הנושא הנדון בתחום סמכותה של מועצת העיריה. בג"צ קבע כי אין כל הגיון לפיצול הסמכויות לפי סעיף 14(א) לפקודת החינוך באותו בית ספר עצמו, בין ראש העיריה (לגבי כיתות ט', י') ובין מועצת העיריה (לגבי כיתות י"א, י"ב). בשעה שלגבי כיתות ט', י' לא קיים ספק כי הסמכות היא בידי ראש העיריה מן הראוי הוא כי ה"שמא" לגבי שתי הכיתות האחרות ילך אחרי ה"ברי". מה עוד כי פרשנות זו מתיישבת עם מסקנת בג"צ בפסיקה קודמת כי הוראות הנוגעות להסדרת "לימוד חובה" אף הן "ענין הנדון בחוק לימוד חובה" אף שהסדרים כאלה אינם נדונים במפורש בחוק אשר לטענות האחרות - זכות הטעון של העותרים לא קופחה לפני שנתקבלה ההחלטה וניתנו להם הזדמנויות חוזרות ונשנות להעלות את טענותיהם בפני הרשות המוסמכת. אשר לגוף ההחלטה - אין פגם בהחלטה המעמידה את האינטרס הכללי וצרכיו מעל לאינטרסים של העותרים שנפגעו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד א. קמר וי. קמר לעותרים, עו"ד גב' נ. ארד, נ. ברעם, ש. שמעון ומישיקר למשיבים. 3.8.87).
ב.ש. 194/87 - יצחק בן סלומון לוי נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי הורשע המבקש, יחד עם עוד נאשם, על פי הודאתם, בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית ושימוש ברכב לביצוע פשע. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והואיל והמבקש השתמש ברכב לביצוע העבירות הוא נפסל מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה במשך שלש שנים. פסק הדין ניתן ביום 24.12.86 והמבקש נשלח לריצוי עונשו. 17 יום לאחר תום המועד הקבוע להגשת ערעור, הוגשה בקשה זו להארכת המועד להגשת הודעת ערעור. כפי שהסביר הסניגור השלים המערער עם עונש המאסר שהושת עליו אך הוא מבקש לערער על ההחלטה לפסול אותו מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של שלש שנים. המבקש אומר בתצהירו שרק לקראת סוף ינואר 1987 הצליח להודיע לאחיו שהוא מבקש לערער על עונש הפסילה ובתקופה זו התקשורת עם המשפחה היתה קשה בשל מחלת האב שהיה מאושפז. אחיו של המבקש הצהיר שרק לאחר סוף 1987 נודע לו על גזר הדין וכעבור שבועיים פנה לעו"ד שיבדוק הגשת ערעור על הפסילה בלבד. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
פסק הדין ניתן במעמד המבקש ובאותה עת היה מיוצג ע"י עו"ד. גם אם חדל אותו עו"ד מלייצגו לא היתה מניעה, במסגרת תקופת הזמן להגשת ערעור, לבוא בדברים עם עורך דין אחר או להגיש ערעור בעצמו. לא ניתן כל הסבר מדוע המתין המבקש חודש ימים לפני שהתקשר עם אחיו וגם במועד שנפגש עם אחיו עוד היה סיפק בידו להגיש את הערעור. כן לא ניתן כל הסבר מדוע פנה האח לעורך דין רק שבועיים לאחר שנפגש עם המבקש. הסניגור טוען גם לחשיבות העניין, שכן לדבריו הטיל ביהמ"ש על המבקש עונש של פסילה ולא עשה כן לגבי חברו שעמד יחד עמו לדין. ברם, חשיבות העניין אינה מהווה טעם המצדיק כשלעצמו הארכת המועד ומכל מקום אין במקרה הנדון הצדקה להסתמך על הטעם של אחידות העונשים. עונש הפסילה הושת על המבקש משום שהוא עצמו השתמש ברכב בו נעברה העבירה ובכך יש יסוד להבחין בינו לבין שותפו.
(בפני: הרשם צור. 17.6.87).
בש"פ 207/87 - מאיר שירי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף רשיונות רכב ונהיגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות הנוגעות לזיוף רשיונות רכב ונהיגה, התפרצות למשרד הרישוי וגניבה של חותמות וכן זיוף רשיונות רכב המכשירים כלי רכב פגומים לתנועה. בחומר הראיות שבידי התביעה הודעות של המערער שבהן הוא מודה הלכה למעשה בחלק מן האישומים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. מדובר בעבירות חמורות כאשר למען בצע כסף "מוכשרים" כלי רכב פגומים לנוע בכבישים ונהגים שאין להם הכשרה לכך נוהגים על פי רשיונות מזוייפים. את חותמות משרד הרישוי שנגנבו הסתיר העורר ואלה לא נמצאו עד היום, כך שאין מניעה להלכה כי ייעשה בהן שמוש להמשיך במעשים הנלוזים אם תהא למערער הזדמנות לכך. מבחינות אלה אין פגם בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי יש להתחשב בכך שלעורר אין הרשעות קודמות וכי החשודים האחרים המעורבים בפרשיות אלה שוחררו בערובה ומבקש שלא להפלות בין העורר לבין האחרים. ברם, המעורבים האחרים אינם נאשמים בכתב אישום זה וממילא אין כל ידיעה על העבירות המיוחסות להם ומידת מעורבותם כך שאין לדבר על אפליה בין נאשמים. לגבי המערער הראיות לכאורה מוצקות והסיכון כי הוא ימשיך במעשים שביצע במשך תקופה ארוכה הוא גדול והתוצאות מי ישורן. מבחינה זו אין גם משמעות יתר לעובדה כי אין לעורר הרשעות קודמות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד א. רון לעורר, עו"ד אמנון זוסמן למשיבה. 24.7.87).
ע.פ. 416/86 - אלכסנדר יוסיפוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והריגה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער קשר עם שניים אחרים, חלפון ואשורוב, לשדוד אדם זקן בשם חנוכה בעל חנות מזון בשוק בנתניה. באחד הערבים המתינו חלפון והמערער למנוח במכונית, וכאשר הלה סגר את החנות הציע לו חלפון לעלות למכונית כדי שיסיע אותו לביתו בכפר יונה. המערער היה מוסתר בארגז המכונית על מנת לא לעורר חשדו של חנוכה. בדרך, עפ"י תכנון מראש, עלה גם אשורוב לתוך המכונית. חלפון הסיע את המכונית לתוך פרדס ושם חנקו חלפון ואשורוב את חנוכה למוות כאשר המערער נשאר באופן פסיבי במכונית. מתוך הכסף שנשדד נמסר למערער סכום של 400 ש"ח. השלושה נעצרו והמערער טען, בין היתר, כי רצה למעשה להתרחק משותפיו ולא לבצע את המעשה אך פחד מאיומיהם. כמו כן הצהיר באופן עקבי כי לא העלה על דעתו שבכוונת חבריו להמית את קרבן השוד. בענין זה ציין ביהמ"ש המחוזי כי ההגיון מחייב שלא ניתן להשאיר בחיים קרבן של שוד המכיר את תוקפיו באופן אישי. ביהמ"ש המחוזי הוסיף בהקשר לכך דברים, המחייבים גם את ביהמ"ש לערעורים, לאמור, "...אך בעיסקת הטיעון נראה שהתביעה קיבלה את עמדתו של הנאשם כי עקב היותו מכור לסמים ולאלכוהול לא פעל אצלו אותה תקופה הגיון של אדם סביר ועל כן לא היתה אצלו חזות מראש של התוצאה הקטלנית דווקא". מכאן גם הסכמת התביעה במסגרת עיסקת הטיעון לשנות את סעיף האישום נגד המערער ל"הריגה" להבדיל מאישום ברצח שהוגש נגד חבריו לפשע. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 14 שנים מאסר בפועל בעבירות של שוד והריגה והערעור על מידת העונש נתקבל והעונש הועמד על 12 שנים מאסר בפועל.
הנסיבות שהניעו את ביהמ"ש המחוזי להחמיר בעונש הם בעיקר אלה: קשירת קשר לשדוד אדם זקן וחסר יכולת להתגונן, תוך הכנסתו למלכודת בערמה. בכך המערער ודאי אשם אפילו אם נכונה גירסתו כי בשלב מסויים היה מעדיף להתנתק מביצוע הפשע המתוכנן; המערער הבין שיהיה צורך להשתמש באלימות כנגד המנוח גם אם לא היה ער לכוונת שותפיו לפשע להמית את הקרבן; מותו של הקרבן נגרם בדרך אכזרית וברוטאלית ביותר והמערער לא נקט פעולה כלשהי כדי למנוע את מעשה הרצח וכן למערער הרשעות קודמות בעיקר בעבירות סמים. עם זאת נראה שביהמ"ש לא נתן את מלוא המשקל הראוי לנסיבות המקילות שהן: המערער לא רצה במותו של הקרבן ולא העלה על דעתו את התוצאה הקטלנית של מעשה הפשע; שותפיו לפשע היו כנראה בריונים אלימים ומסוכנים והיה צורך באומץ בלתי רגיל כדי לנסות לסכל את מזימתם; המערער שימש כמודיע משטרתי ועובדה זאת מהווה גורם לסכנה ומתח מתמידים עבור המערער והשהייה בבית הסוהר כרוכה עבורו בסבל ועגמת נפש מיוחדים; כאשר החשד נפל על המערער והוא נעצר שיתף מיד פעולה עם החוקרים, הביע חרטה על השתתפותו בפשע וגילה את כל הפרטים המפלילים אודות כל השותפים לקשר. הוא גם העיד במשפטו של חסון והלה הורשע ברצח ונדון למאסר עולם (אשורוב נפטר בינתיים). בהתחשב בכל אלה שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 19.5.87).
בש"פ 195/87 - אברהם צין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בששה אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה. המעשים המיוחסים לו בוצעו עפ"י כתב האישום ע"י קבלת כספים מאנשים שונים ובסכומים גדולים בתואנה כי ישיג עבורם רכב ובמקרים אחרים קיבל רכב מלקוחות על מנת להחליפו ברכב אחר. את הכספים
שקיבל או התמורה עבור כלי הרכב שמכר שלשל לכיסו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור טוען שמדובר בפעולות עיסקיות ולא במעשים פליליים. אולם מסתבר כי דרך זו של בצוע עבירות עשה המערער לעצמו שיטה במשך שנים ובעבר נדון כבר פעמיים למאסר על מעשים דומים ואלה לא מנעו בעדו מלהמשיך להפיל אנשים תמימים בפח. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות אלה יש יסוד סביר לטעם כי אם ישוחרר העורר בערובה הוא עלול להפיל ברשתו קורבנות נוספים. שיקול זה יש לו על מה להסתמך ואין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד פרקש לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 26.7.87). בש"פ 218/87 - יצחק חיים נגד פרקליטת המדינה
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במסגרת שוד מזויין של ישישה נחנקה הישישה ומתה. העורר הואשם בשותפות בקשר לביצוע השוד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אמנם העורר לא היה נוכח בעת ביצוע השוד אך הוא שסיפק לנאשמים האחרים את כתובתה של הישישה, הוא הראה להם את הבית והוא סיפר להם על מקום המחבוא של הרכוש שלה שהיה מטרת השוד. מדברי העורר עצמו עולה כי ידע שיש לו עסק עם שודדים שנדונו למאסר על שוד וברחו מכלאם. אין הגירסה ששלח אותם לקבל הלוואה עולה בקנה אחד עם התנהגותו. מי שקושר קשר לשוד נושא באחריות לכל תוצאותיו גם אם הוא לא התכוון להן בעת הקשר.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד זאב גורדון לעורר. 3.8.87) .
בש"פ 215/87 - מחמד אלג'בור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת מפקח עירוני)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בבנייה בלתי חוקית וננקטו נגדו צעדים להריסת תוספת הבניה. הוא איים על נבחרי הציבור במועצה והוזהר בקשר לכך על ידי המשטרה. כשבא מפקח הבניה לצלם את המבנה הנדון חבל בו העורר חבלות חמורות, גרם לו לחתך בראש שהצריך תפירת 15 תפרים וכן לשבר בידו שהצריך ניתוח ולחבלות נוספות בגופו. בעקבות האירוע אושפז המפקח ל- 8 ימים בבית חולים. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את החומרה שיש לייחס לעבירה מעין זו והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל עקב הנסיבות שהשתנו.
האשמה המיוחסת לעורר ונסיבותיה הן חמורות ומצדיקות את החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. לא רק שפגיעה באדם וגרימת חבלות בו הן פעולות חמורות ביותר, אלא שהחומרה גוברת פי כמה כשמדובר בפגיעה בעובד ציבור הבא למלא את תפקידו. בזמן האחרון רבו התופעות של אלימות כלפי עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם מצד אנשים שהפרו את החוק, שביקשו באלימות זו למנוע מעובדי הציבור לפעול. תופעה זו חוזרת על עצמה בעבירות בנייה בלתי חוקית. הבנייה הבלתי חוקית היא נגע הפוגע לא רק באיכות החיים אלא גם ביסודות שלטון החוק באשר כל מבנה בלתי חוקי פוגע בתשתית המונחת ביסודה של תכנית בניין עיר שעיקרה בנייה בצורה מסודרת. בנוסף לכך כל מבנה שנבנה שלא כחוק משמש דגל לרמיסת שלטון החוק כל עוד הוא עומד על עמדו, שכן כל החולף על פניו רואה את העבירה המתמשכת ואת פירותיה של העבירה שהעבריין נהנה מהם. לפיכך צדק ביהמ"ש כאשר הורה לעצור את העורר. אולם מאז מעצרו ולאחר ההחלטה בביהמ"ש המחוזי קרתה עובדה חשובה שיש בה כדי לשנות את התוצאה. הכוונה לעובדה שהמבנה הבלתי חוקי נהרס על ידי ועדת בנין ערים. נוסף לכך הדיון נתקיים ערב החג המוסלמי - חג הקרבן - ובנסיבות המיוחדות ניתן לשחרר את העורר ממעצרו כפוף לתנאים של הגבלת תנועה וכדומה.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד בלום לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 4.8.87) .