ע.א. 621/83 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד עו"ד פינצ'וק כונס נכסים ואח'
*גובה שכר טרחה לכונס נכסים(הערעור נדחה).
א. חברה פלונית (להלן: החברה) שיעבדה לבנק הפועלים באגרת חוב, במשכון ובשיעבוד קבוע את ציודה ואת כל נכסיה. למימוש שיעבוד זה ביקש הבנק למנות כונס נכסים. גם בנק לאומי הגיש בקשה דומה למימוש שיעבוד ואגרת חוב (בדרגה שניה) נגד החברה. הבקשות אוחדו והמשיב מונה ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי ככונס נכסים, לתפוס את רכוש החברה, לממש את הרכוש ולשלם את החובות לזכאים תוך מתן זכות קדימה לאלה שזכאים לזכות זו. לאחר שכונס הנכסים מימש את רכושה של החברה שילם לבנק הפועלים מחצית החוב שהחברה חבה לו (על המחצית השניה ויתר הבנק לטובת שאר הנושים), לבנק לאומי שולם חלק מהסכום שהחברה חבה לו וכן גם לנושים אחרים. שאר הכספים נמסרו לכונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר). המשיב מונה לתפקידו במאי 1977. בספטמבר 1983 הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי שיקבע לו את שכרו ככונס נכסים. המשיב לבקשה היה הכנ"ר ואילו בנק הפועלים ובנק לאומי שימשו כמשיבים באופן בלתי רשמי (לא פורמליים) וזאת בהסכמת כל הצדדים. ברור היה כי ככל שיגדל שכרו של כונס הנכסים יפחת הסכום ממנו יכולים נושים אלה להפרע את המגיע להם עדיין מהחברה.
ב. עמדת הכנ"ר והבנקים היתה כי שכרו של הכונס צריך להקבע לפי תקנות החברות (כללים בדבר מנוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם). שכה"ט בתקופה הרלוונטית עמד, לפי התקנות, על 1.5 אחוז מהסכום שמומש. המשיב טען שיש לקצוב את שכרו ככונס נכסים שמונה לצורכי הוצל"פ, היינו לגביית סכום חוב מנכסי החייב, כאשר שכרו של הכונס הוא בגובה של %6-%10 מערך הרכוש, וכאשר ביהמ"ש יתחשב בכל מקרה בתקופת פעילותו של הכונס ובמאמץ שהושקע על ידו. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עמדת המשיב ופסק את שכר טרחתו עפ"י המתכונת המתאימה לכונס נכסים לשם הוצל"פ. ביהמ"ש קבע שאין ספק שתקנות החברות חלות על שכר טרחתו של כונס שמונה למימוש אגרת חוב וניתן היה להיזקק לאותן תקנות, אך מאידך חל במקרה זה גם שיעבוד מיוחד על הציוד ומכאן שכונס הנכסים יכול היה למכור את הציוד גם עפ"י סמכויותיו לפי דיניהוצל"פ. לפיכך, יכול ביהמ"ש להעדיף את שכר הכונס הנקבע במימוש נכסים ושיעבוד ספציפי משום שהכונס פעל גם בסמכות זו וגם משום שהתקנות כיום אינן משקפות את השכר הראוי. ברם במסגרת השכר של מימושי נכסים קבע את השיעור הנמוך של %6. הערעור נדחה אך לא מטעמו של ביהמ"ש.
ג. אשר לטענה המקדמית של המשיב כי מדובר בהחלטת ביניים ולא בפסק דין ולפיכך צריך היה המערער להגיש בקשת רשות ערעור - אין לקבל טענה זו. האבחנה בין החלטה המהווה פסק דין ובין "החלטה אחרת" שהערעור עליה ברשות, נעשית לאור תשובה לשאלה אם תמה מלאכתו של השופט עם מתן החלטתו שאז מדובר בפסק דין או שהדיון בתיק טרם נסתיים שאז מדובר בהחלטה אחרת. במקרה שלפנינו מהווה ההחלטה הקובעת את שכרו של הכונס משום פסק דין, שכן היא הורתה הכרעה סופית בהליך זה. משניתנה החלטה זו סיים המשיב את תפקידו ככונס נכסים ושאר הדיונים בתיקי הכינוס אינם נוגעים לו. לפיכך ההליך הנכון היה אמנם בהגשת ערעור ולא בבקשת רשות לערער.
ד. טענה מקדמית אחרת בפי המשיב שהמערער אינו יכול כלל לערער על החלטת ביהמ"ש באשר הוא נעדר מעמד כי לא היווה צד להליך הקודם אכן, הצדדים הפורמליים להליך זה היו המשיב והכנ"ר בעוד שהמערער לא היה בחזקת משיב פורמלי, אך דבריו נשמעו בביהמ"ש קמא בהסכמת כל הצדדים, כולל המשיב אשר ציין במפורש כי האינטרס שיש לבנק לאומי נכון ולגיטימי. כמו כן, הדיון בקביעת שכרו של הכונס היה
242 תקצי פסקי דין כרך כ"ט - 16
חלק בלתי נפרד מהליך שהמערער היה בין יוזמיו והמשיב מונה ע"י ביהמ"ש רק בעקבות פניית בנק הפועלים והבנק המערער שביקשו כונס נכסים. הצורך בקביעת שכר הכונס הינו פועל יוצא של עצם המנוי והוא חלק מההליך שהחל בפעולת המנוי. לכן כל מי שהיה צד להליך זה ושהינו בעל אינטרס בשאלת גובה שכרו של הכונס יכול להחשב כצד להליך לקביעת שכרו של כונס הנכסים. על כן יש לראות את המערער כמי שהיה צד להליך ואין מניע שיגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש.
ה. לגופו של ענין, מן הדין היה לקבוע את שכרו של הכונס עפ"י הקביעות הכלולות בתקנות החברות. זאת בהתחשב בשיקולים הבאים: לכל הדעות ניתן להחיל את תקנות החברות על המקרה דנן; המשיב לא מונה לתפקידו ככונס עפ"י הפרוצדורה הקבועה בחוק ההוצאה לפועל אלא מונה ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי והמינוי גם לא בוצע עפ"י הטופס המוזכר בתקנות הוצל"פ; קיימת נטיה בפסיקה להשוות את השכר המוענק עבור תפקידים דומים במהותם ועל כן נהגו בתי המשפט להיות מודרכים ע"י תקנות החברות אפילו במקרים בהם לא ניתן היה מבחינה פורמלית להחיל אותן תקנות. קל וחומר כאשר אותן תקנות ישימות על המקרה הנדון. כמו כן אין לקבל את ההנמקה של ביהמ"ש שלא להזקק ל"תקנות החברות' מפני שתקנות אלה "כיום אינן משקפות את השכר הראוי". יתכן והיה באמת צורך לתקן ולעדכן את התקנות, ואכן תוקנו זמן לא רב לאחר מכן, אך אם אלה הן התקנות שהותקנו כדין והיו בתוקף אותה עת אזי מחובתו של ביהמ"ש היה להיות מודרך על ידן.
ו. עם זאת אין לשנות את הקביעה הסופית, האופרטיבית, באשר לגובה שכר הטרחה שנקבע למשיב. ב"תקנות החברות" נכללה תקנה, אשר ביהמ"ש קמא היה מודע לה ואף הזכירה בהחלטתו, האומרת כי בעת פסיקת שכרו של בעל תפקיד יביא ביהמ"ש בחשבון את מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד ובהתאם לכך רשאי הוא להקטין את שכרו או להגדילו. נראה מהחלטת ביהמ"ש שהיה נזקק להוראה זו לו סבר כי מחובתו לפסוק את שכרו של המשיב במסגרת "תקנות החברות" ביהמ"ש מציין שהכונס הגיש דו"ח הכולל פעולות נוספות פרט למכירת הציוד, שפעילותו בענין הנדון החלה בשנת 1977 ושבמשך כל השנים קיבל תשלום חלקי קטן. בהסתמך על הכלל הידוע כי אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בשכר הטרחה שנקבע לבעלי תפקידים, כגון כונס נכסים ומפרק, על ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובהתחשב בכל נסיבות המקרה כאמור, יש להשאיר על כנה את ההחלטה הסופית של ביהמ"ש אם כי לא מטעמו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. פרפורילמערער, עו"ד א. מכלביץ למשיב, עו"ד מ. קליבץ לכנ"ר. 8.6.87).
ע.א. 76/85 - מוחמד מטר ואח' נגד רויאלגז... ואח'
*הפרת חוזה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה עסקה בייצור ושיווק תנורי אפיה וגז והמערערים עסקו בשיווק ובהפצה של מוצרי חשמל. בינואר 1977 נערך בין הצדדים חוזה שותפות שלפיו הוקם מפעל משותף ליצור המוצרים שייצרה רויאלגז. כעבור שנה נערך חוזה חדש שלפיו בוטלה השותפות והמשיבים מכרו למערערים את כל זכויותיהם במפעל המשותף. המערערים התחייבו לשלם תמורת רכישת הזכויות במפעל 500,000 לירות בעשרה תשלומים שווים ורצופים. המשיבים טענו בפני ביהמ"ש המחוזי כי שני החוזים הללו הופרו ע"י המערערים: החוזה הראשון - בשל אי תשלום מע"מ בגין מכירת הציוד ובשל לקיחת 15 תנורים מעבר לציוד שנמכר על ידי המשיבה לשותפות; והחוזה השני בשל אי תשלום מע"מ בגין מכירת הציוד וכן בשל אי פרעון במועד של השטרות ואי תשלום מוחלט של 10,000 לירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שחובת תשלום המע"מ עפ"י החוזה
הראשון חלה על המערערים וערעור נגדי של המשיבים בענין זה נדחה. לעומת זאת קיבל ביהמ"ש את הטענה כי החוזה השני הופר ע"י אי תשלום מע"מ ע"י המערערים וביהמ"ש העליון אישר את קביעת ביהמ"ש המחוזי באשר להפרת החוזה השני ע"י אי תשלום המע"מ. כמו כן קיבל ביהמ"ש את טענת המשיבים שהמערערים לקחו 15 תנורים מעבר למוסכם בחוזה הראשון וכן קבע כי היה אי פרעון מוחלט של 10,000 לירות ואיחורבפרעון השטרות. אי לכך חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים להשיב את התנורים כאשר מחירם משוערך למדד ינואר 1978. כן חוייבו המערערים לשלם את המע"מ עפ"י החוזה השני בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לשפות את המשיבים בגין קנס שחוייבו בשל האיחור בתשלום המע"מ ולשלם למשיבה 10,000 לירות שלא שולמו, כשהסכום משוערך, וכן לפצות את המשיבה בגין האיחור בפרעון השטרות כשסכום הפיצוי מחושב לפי ריבית שנתית של 8004. הערעורים נדחו פרט לכך שביהמ"ש העליון קיבל את טענת המערערים שהמשיבים שילמו לבנק בגין האיחור בפרעון השטרות ריבית שנתית של %60 ולא של %80.
ב. בדחותו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון בין היתר: אין לקבל טענות המערערים כי אי תשלום המע"מ על ידם אינו מהווה הפרה יסודית של ההסכם השני כיוון שהיו זכאים לקבל חשבונית לפני התשלום וכל עוד לא קיבלו לא קמה חובתם לשלם את המע"מ. אין צורך להכנס לדיון אם החיובים היו שלובים ואם ההפרה הינה יסודית שכן גם אם היו החיובים שלובים הרי המשיבים היו מוכנים לקיים את התחייבותם ולתת את החשבונית מיד עם קבלת התשלום; אשר לשאלה אם אי תשלום מהווה הפרה יסודית או לאו, גם בכך אין צורך לדון שכן המשיבה כתבה מכתבי התראה למערערים וכן שלחה הודעה על ביטול החוזה בגין אי התשלום ובמצב דברים זה יכלו המשיבים לבטל את ההסכם. אין צורך להתייחס לשאלה אם הופר החוזה הראשון ואם לאו שכן החובה שחייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים להשיב את 15 התנורים מתבססת על כך שלקיחת התנורים מהווה גזל; צודקים המערערים שביהמ"ש טעה בחייבו אותם בגין הפיגורים בתשלום השטרות בריבית של %80 שכן המשיב, מנהל המשיבה, העיד שחוייב בריבית של %60; אין לקבל את הטענה שחובתם של המשיבים היתה להקטין את הנזק שבתשלום הכופר ע"י תשלום המס שכן תשלום %15 מסכום העיסקה אינו בגדר מאמץ סביר שיש לנקוט כדי להקטין את הנזק. מהראיות עולה שהמשיבים לא יכלו לשאת בתשלום המע"מ במאמצים סבירים. אשר לחיוב להחזיר את 15 התנורים שנלקחו ע"י המערערים טוענים הם כי בחוזה השני ויתרו המשיבים על כל תביעותיהם, וכולל לענין 15 התנורים, ואולם משבוטל החוזה השני בטל גם הויתור שניתן בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ורדה פלאוט למערערים, עו"ד א. אורנשטיין למשיבים. 14.6.87).
ע.א. 356+382/85 - משה מגן נגד הבנק הבינלאומי בע"מ
*רשות להתגונן(הערעור נדחה).
א. המערער הוא בעלים של חנות בתל אביב ובחודש אוגוסט 1984 נלקחו מפנקס השיקים של עסקו חמישה שיקים חתומים על החלק. פלוני, (איז'ו) נטל את השיקים והשלים בהם את הפרטים החסרים ובכלל זה התאריך, שם הנפרע והסכום לתשלום. השיקים שהיו משוכים מחשבון בסניף מסויים של המשיב הוצגו לפרעון בסניף אחר ותמורתם שולמה לאיז'ו לאחר שהוסבו לטובת הבנק. השיקים לא כובדו והבנק פתח, כמחזיק בשיקים, בהליכי הוצל"פ. המערער הגיש התנגדות וביקש רשות להתגונן אך בקשתו נדחתה.
ב. לבקשת הרשות להתגונן צירף המערער תצהיר ובו העלה שלוש טענות מרכזיות: השיקים נלקחו על ידי איז'ו במרמה; הבנק היה בקנוניה עם איז'ו והסכים לפרוע את
השיקים על אף שידע על המרמה; עבור השיקים לא קיבל המערער כל תמורה. בחקירה נגדית הודה המערער כי היתה תחלופה קבועה של שיקים בינו לבין איז'ו כך שמדי יום ביומו היה מקבל מאיז'ו שיק ונותן תמורתו שיק נגדי. לפני המועדים שבהם נפרעו חמשת השיקים הנדונים וגם לאחר מכן נמשכו שיקים אחרים מאותה סידרה, ואלו כובדו והמערער אינו טוען כלפיהם דבר למרות שגם הם נחתמו על החלק ופרטיהם הושלמו על ידי איז'ו. המערער הודה כי בדיעבד התברר לו שאיז'ו הפקיד ישירות בסניף הבנק שלו שיקים נגדיים בתמורה לחמשת השיקים שלקח. ביהמ"ש המחוזי עמד בהחלטתו על כך שבשלב של הדיון אין לקבוע ממצאים עובדתיים או להתייחס לנושא המהימנות, אך מצא שבנסיבות המקרה הופרכה גירסתו של המערער בחקירה הנגדית וכי ניתן לקבוע כי הגנתו אינה אלא "הגנת בדים". הערעור נדחה.
ג. בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש וביהמ"ש ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית, אפילו אם מדובר בהגנה דחוקה. נכון גם שבשלב הדיון בבקשה לרשות להתגונן אין השופט צריך להשתכנע שהטענות בתצהיר נכונות, אלא עליו לצאת מן ההנחה שיש אמת בדברי המבקש ואין צורך לבחון את המהימנות. אולם, תצהירו של המבקש חשוף לחקירה נגדית של בעל הדין שכנגד. מטרת החקירה הנגדית לאפשר לצד השני למוטט את גירסת המבקש ולהראות שתצהירו אינו אמת. כאשר ברור לשופט שגירסת המבקש מופרכת או בשקר יסודה, אין טעם להעתר לבקשה ולהעביר את הדיון לסדר דין רגיל כאשר התוצאה צפויה מראש. בענייננו, כל טענותיו של המערער התמוטטו בחקירה הנגדית. ככל שמדובר בטענות בדבר מרמה וקנוניה בין איז'ו לבין הבנק, ניתן היה לדחות טענות אלה גם ללא חקירה נגדית, שכן הטענות לא פורטו כראוי בתצהיר. המערער אומר בתצהירו כי "הבנק הזוכה ידע כי השיקים הושלמו על ידי... (איז'ו) ללא רשות ממני, ידע כי לשקים אלה אין כיסוי... ידע כי השיקים הושגו בדרך של תחבולה ומרמה... ובכל זאת קיבל אותם... עשה קנוניה עם החייב...". הצהרה מעין זו אינה מגלה שום עובדה עליה ניתן לבסס את האשמה החמורה כנגד הבנק, היא אינה עומדת בדרישת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי ובדרישות הפסיקה, שלפיהן העלאת טענת מרמה, קנוניה או טענות כיוצא באלה, מחייבת את הטוען לפרט את כל הפרטים, התאריכים ויתר העובדות עליהן הוא מבסס את האשמותיו. אם לא די בכך, הרי שבחקירתו הנגדית הודה המערער בקיומו של נוהג ממושך של החלפת שטרות עם איז'ו כאמור, ועובדות אלה משמיטות את הקרקע מתחת לטענותיו בדבר מרמה וקנוניה שהרי משתמע מהן שהיתה לאיז'ו רשות להשלים פרטים בשיק כראות עיניו. אשר לטענה של כשלון תמורה - גם היא התמוטטה בחקירה הנגדית כשהודה המערער ששיקים נגדיים הופקדו ישירות בסניף הבנק שלו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה בן ברוך למערער, עו"ד ישעיהו גבור למשיב. 15.6.87).
בג"צ 430/87 - חיים אהרוני ואח' נגד ניצב משנה יהודה וילק
*סגירת מועדון המתנהל ללא רשיון (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים להוציא צו נגד המשיב לביטול החלטתו לסגור את מועדון "אמצע הדרך" ביפו וכן מבקשים הם צו ביניים המורה לפתוח את המועדון עד מתן החלטה סופית בעתירה. העתירה נדחתה. צו הסגירה הוצא על ידי המשיב על רקע יריות שנורו באזור המועדון. יש גירסאות סותרות באשר ליריות אלה. ברם אין צורך להכנס לבירור גירסאות אלה שהרי המועדון מתנהל מבלי שניתן לעותרים רשות לניהולו, ולמעשה מאז שמצויים העותרים במועדון במרץ 1987 רשמה המשטרה ששה דוחו"ת נגד העותרים על ניהול עסק ללא רשיון. אכן, העותרים ציינו בעתירתם שהעסק מתנהל ללא רשיון, אך לא הזכירו דבר באשר לעריכת דוחו"ת אלה. בכך פגומה עתירתם בפגם חמור של חוסר נקיון כפיים. אין בג"צ מושיט סעד לעותר המנהל עסק ללא רשיון
ועובר על החוק ובג"צ לא יורה על פתיחת עסק כזה ובכך יתן ידו לעבריינים. אדם העובר על החוק וכפיו אינן נקיות מן הראוי היה שלא יפנה לבג"צ לבקש צדק. העתירה נדחתה והעותרים חוייבו לשלם למשיב הוצאות בסכום של 7,500 ש"ח.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. עוה"ד מ. רובינשטיין וש. גרוסברג לעותרים, עו"ד ע.פוגלמן למשיב. 10.8.87).
ע.פ. 561/86 - דוד דהרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק בדופן מכונית וחומרת העונש (הערעור נדחה).
איש משטרה בלוד קיבל הוראה לעצור מכונית מסוג ב.מ.ו. מסויימת. לאחר המתנה ראה את המכונית ברחובות לוד וביחד עם אנשי צוותו עצר אותה ובה שלושה נוסעים. ליד ההגה ישב הנאשם שהוא בעל המכונית. השוטרים ערכו חיפוש ובדופן הדלת הימנית נמצא אקדח טעון עם מחסנית ובה חמישה כדורים. האקדח היה בתוך נרתיק עור קשור בשרוך לבן. הפלסטיק של דופן המכונית היה רעוע, הלייסט שלו היה בחוץ, וניתן היה להכניס את היד מאחורי הפלסטיק בקלות מבלי להשתמש במברג. המערער היה זמן מה לפני מעצרו תחת מעקב משטרתי ובלילה שקדם למעצר צפו ברכבו של המערער, הנהוג על ידיו, בבית דגון. ראו את המערער רוכן פעמיים ליד הדלת בהנתגלה לאחר מכן האקדח כשהוא מדי פעם מזיז את היד. ביהמ"ש המחוזי הסיק ממערכתהראיות כי נתקיימו יסודות "ההחזקה" כהגדרתו של מונח זה לפי סעיף 2 לחוק העונשין,והרשיע את המערער בעבירה של נשיאת נשק או העברת נשק שלא כדין. ביהמ"ש גזרלמערער ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
תיאור ההתנהגות האמורה של המערער היה בסיס מרכזי למסקנתו של ביהמ"ש בדברשליטתו של המערער באקדח שנמצא במכוניתו. אכן, לא נתגלו טביעות אצבעות כלשהןעל האקדח אך בכך אין כדי לשמש ראיה המנתקת את הזיקה בין המערער לאקדח כאשרמדובר באקדח שנתגלה בכלי רכב שבבעלותו ובהחזקתו הפיזית ושהיה נהוג על ידו אותהשעה. גם התוצאה השלילית של בדיקת הפירופרינט שנעשתה למערער אינה קונקלוזיבית, שהרי הכל תלוי במועד החזקה באקדח, בשאלה אם היה נתון בנרתיק בעתשניטל לאחרונה ובפעולות אפשריות של ניקוי היד. אשר לאפשרות להוציא את האקדחממקום מחבואו - ע"י הזזת הדופן נפתח פתח שאיפשר הוצאה מיידית של האקדח שאליוגם היה קשור שרוך שיכול היה להקל על מהירות משיכתו ממחבואו. הרכינה של המערערבשתי הזדמנויות ליד הדלת בחשכת הליל לא הוסברה בדרך חילופית כלשהי ובנסיבותכאלה, כאשר אדם שוהה ליד מקום המצאו של חפץ אסור ועושה שם תנועות התואמות טיפול בחפץ, רשאי ביהמ"ש ללמוד גם מכך על זיקה בין האקדח למערער. אשר למידתהעונש - לאור אופייה של העבירה ובעיקר לאור עברו של המערער אין לומר שהעונשמופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים משגב למערער,עו"ד עוזי חסון למשיבה. 4.6.87).
ע.א. 259/85 - פלאטו משקאות נגד חברת המזקקים הישראלית
*רשות להתגונן (הערעור נדחה).
המשיבה תבעה מהמערערת בסדר דין מקוצר סכום כסף שהגיע להלפי חוזה לאספקת בקבוקי יין שנערך ב- 1983. התובענה התייחסה לשני פריטים: קניותלחדשים מרץ אפריל 1984 שתמורתן שולמה במלואה אך באיחור והמשיבה תבעה ריביתפיגורים; יתרת תשלום עבור הקניות של חודש מאי 1984. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשהלרשות להתגונן של המערערת והערעור נדחה.
המערערת טוענת כי אין התובענה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר וזאת משניטעמים: ראשית, המשיבה ביטלה את החוזה ולפיכך אין התובענה יכולה להתבסס אלאעל עילה לבר חוזית שאינה בת דין מקוצר; שנית, אין ראיה בכתב על ריבית הפיגורים
שנתבעה. הטענה הראשונה לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי וגם לגופה אין בה ממש. הודעת הביטול כוונה לגבי אספקת בקבוקי יין בעתיד ואין בה ביטול של חיובי העבר. גם לו נתבססה התביעה על עילה לבר חוזית לא היתה מניעה לפי תקנה 202(א) לתקנות סדר הדין לתבוע במקרה זה בגין אספקת טובין שבעבר על יסוד עילה "מכוח חוזה". גם בטעם השני אין ממש. לפי סעיף 21(ג) לחוזה ישא כל פיגור בתשלום בריבית בשיעור המירבי הנהוג בבנק לאומי לישראל על חריגה בחשבון חח"ד. בכתב התביעה הועמדה הריבית על %2.5 לחודש שלגביה נטען כי היא קטנה מהריבית הקבועה בסעיף 21(ג) הנ"ל. טענה זו לא הוכחשה בתצהיר ההגנה. טענה אחרת העלתה המערערת שאינה חבה בתשלום כל עוד לא הוחזר לה שטר בטחון בסכום שווה ערך ל- 100,000 דולר שמסרה למשיבה. בתצהיר טענה המערערת כי הובטח לה ששטר יוחזר בתשלום יתרת הסכום. אין פירוט בתצהיר לגבי נסיבות ההבטחה, מועדה וזיהוי הצדדים לה וכבר משום כך אין להיזקק לטענה. יתר על כן, מעיון בחומר הראיות עולה כי השטר לא בא להבטיח רק תשלום מחיר הטובין שסופקו במאי 1984 אלא גם חיובים נוספים. טענה שלישית העלתה המערערת כי המשיבה הפרה את החוזה והמערערת רשאית לקזז את נזקיה מסכום התביעה. את טענת הקיזוז יש לדחות כבר מהטעם שהיא לא פורטה בתצהיר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, בך. עו"ד י. לאלו למערערת, עו"ד א. מירון למשיבה. 4.6.87).
ע.א. 333/86 - יצחק בוקריץ נגד תרצה בוקריץ
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים והם עתה בגיל מעל 70. הם נישאו בשנת 1941. לבני הזוג אין ילדים ולפני כ- 15 שנה קיבל המערער היתר מביה"ד הרבני לשאת אשה נוספת הצעירה ממנו ב- 27 שנים. גם מנישואיו הנוספים לא נולדו למערער ילדים והוא חי עתה בנפרד מאשתו השניה. לקראת בקשת ההיתר לנישואין התחייב המערער שלא לגרש את המשיבה לעולמים וכן התחייב לא להפלותה לרעה כל ימי חייה ולפרנסה כל ימי חייו. בהסכם נקבע כי "ערך המזונות וגודל המזונות ייקבע על ידי ביה"ד הרבני בתל אביב". עתה הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש המחוזי למזונותיה והמערער טען כי אין לביהמ"ש סמכות בהתחשב בהסכם הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות. לגוף הענין ציין ביהמ"ש כי המשיבה חיה רק מקיצבת הזיקנה של המוסד לביטוח לאומי אשר בעת הדיון הסתכמה ב- 160 ש"ח לחודש, המערער מקבל קיצבת זיקנה של 180 ש"ח ויש לו חנות בנתניה בה הוא מנהל עסק של ממכר דגים, וניתן להפיק מהחנות רווח של כ- 400 ש"ח לחודש. מתוך סכום זה הוא משלם 100 ש"ח לאשה השניה ומן הנותר חייב ביהמ"ש את המערער בתשלום של 130 ש"ח לחודש למשיבה. הערעור נדחה.
אשר לשאלת הסמכות - לביהמ"ש המחוזי סמכות דיון בכל עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בי"ד אחר ובעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בי"ד אחר רשאי ביהמ"ש לדון כל עוד אין בי"ד אחר דן בו. כאשר עניין המזונות אינו כרוך בתביעת הגירושין יש בידי ביה"ד הרבני לגבי מזונות שיפוט מקביל ולא שיפוט ייחודי. ביה"ד הרבני עוד לא דן בעניין שלפנינו בתביעת מזונות וצדק על כן ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי בהיעדר התדיינות בין בעלי הדין בפני ביה"ד הרבני מוסמך ביהמ"ש המחוזי להיזקק לתביעתה של האשה. אשר לשיעור המזונות - מדובר על סכום נמוך שנפסק בהתחשב עם הכנסתו של המערער ותוך הבאה בחשבון של העובדה כי הוא חייב לשלם מזונות גם לאשה השניה. המשיבה חיה רק מקיצבת הביטוח הלאומי וסכום זה אינו מספיק לקיומה. בנסיבות אלה אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל חדד למערער, עו"ד חיים ולנטין למשיבה. 4.6.87).
ע.פ. 296/87 - סשה יחיאל איכלוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הסניגור טען כי השוד לא היה מן החמורים, בסך הכל נשדדו 20 ש"ח מקופאי במועדון סנוקר ולמעשה המערער לא דרש מהקופאי יותר מאשר סכום זה. הסניגור הוסיף וטען כי המעשה בוצע ע"י המערער כאשר היה שיכור ואם כי השכרות לא הגיעה כדי העדר שליטה עצמית והמערער היה אחראי למעשיו יש להתחשב בשכרותו. גם לדעת הסניגור שנתיים מאסר על מעשה שוד, ולו גם בנסיבות שאינן מהחמורות, אינו עונש חמור יתר על המידה, אך לדעתו צריך היה להפעיל את המאסר על תנאי באופן שחלקו יהיה חופף. הערעור נדחה. המערער חי מילדותו בשולי החברה וצבר שורה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות מגוונות כאשר נגזר למערער בהרשעה קודמת מאסר על תנאי הופעלו אז 3 מאסרים על תנאי אך המערער לא למד לקח ואת העבירה הנוכחית ביצע כשמאסר על תנאי תלוי על צווארו. מהתסקיר של שרות המבחן אין עולה סיכוי רב כי השירות יוכל לעזור למערער. בנסיבות אלה לא היה מקום כי שני העונשים יופעלו בחופף ואין לומר כי תקופת המאסר שנגזרה על העבירה דנן אינה הולמת את הנסיבות.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד דוד אפל למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה.14.7.87).
ב.ש. 39/87 - בית מנוחה לזקנים נגד אגודת זכרון טוב ואח'
*הארכת מועד להגשת סיכומים (בקשה למחיקת סיכומים - הבקשה נדחתה).
על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגשו שני ערעורים, האחד מטעם המבקשת והשני מטעם המשיבה. הדיון בשני ערעורים אלה אוחד ונשיא ביהמ"ש העליון הורה לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וקבע את סדר הסיכומים כך: המשיבה תגיש סיכומיה תוך 30 יום בערעור שלה; המבקשת דנא תגיש תשובתה לטענות המשיבה וסיכומיה בערעור שלה תוך 30 יום מהיום שיומצאו לה סיכומי המשיבה; המשיבה דנא תגיש תשובתה לערעורה של המבקשת תוך 20 מהיום שבו יומצאו לה הסיכומים בערעורה של המבקשת. הסיכומים של המשיבה בערעורה וסיכומי המבקשת בערעורה שלה הוגשו במועד ואילו תשובת המשיבה לסיכומי המבקשת לא הוגשו תוך 20 יום אלא כחלוף עשרה ימים מן המועד שנקבע. על רקע זה הגישה המבקשת בקשה למחיקת סיכומי התשובה וכנגדה הגישה המשיבה בקשה להאריך את המועד להגשתם. הבקשה למחיקת הסיכומים נדחתה ואילו הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
טענת ב"כ המשיבה היא שחלה טעות בהיסח הדעת משום שסבר כי עומדים לרשותו 30 ימים כפי שנקבע להגשת הסיכומים בסיבוב הראשון ולא עשרים ימים כקבוע בסעיף השלישי להחלטת הנשיא. צו הנשיא קבע מועדים שונים לשלבים השונים של הסיכומים והעובדה שב"כ המשיבה סבר בטעות שגם בשלב השלישי עומדים לרשותו 30 ימים אינה מהווה צידוק להארכת המועד. יחד עם זאת יש מקום להאריך את המועד מטעם אחר. הלכה היא שערעור התלוי ועומד יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור וקל וחומר יכול מצב זה להצדיק הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב. אכן, מלכתחילה הוגשו שני הערעורים באורח עצמאי ונפרד אך הדיון בהם אוחד והשאלות המתעוררות בהם דומות ונסבות על אותה פרשה. בנסיבות אלה אין הגיון וטעם למנוע מאחד הצדדים לטעון בתשובה לערעור שהגיש הצד שכנגד. לפיכך יש להאריך את המועד ולקבוע שהסיכומים יקובלו. יחד עם זאת יש מקום לחייב את המשיבה בהוצאות הליך זה שכן מחדלה הוא שהביא לדיון זה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ט. כהן למבקשת, עו"ד ע. בציא ומ. אורנשטיין למשיבה. 7.7.87).
ע.א. 367/85 - מנהל מס שבח מקרקעין ואח' נגד יהונתן קיטאי
*תקיפה עקיפה של שומת מס שבח שלא בדרך ערר (הערעור נתקבל).
המשיב היה בעל זכויות בחלקת מקרקעין וביום 17.12.82 הוא דיווח למנהל מס שבח על מכירת זכויותיו בחלקה, הגיש הצהרה בדרך של שומה עצמית ושילם את מס השבח החל עליה. ביום 19.6.83 הוציא המערער למשיב "שומה סופית" לפי מיטב השפיטה בה קבע את ערך הנכס במחיר גבוה מן המוצהר וחייב את המשיב במס שבח לפי קביעה זו. המשיב שילם את יתרת החוב לפי השומה והגיש עליה השגה וזו נדחתה לגופה. בינתיים המשיב שם לב לכך כי השומה הסופית הוצאה לאחר חלוף ששה חדשים מיום השומה העצמית ועל כן הגיש השגה נוספת בטענה שהשומה שהוציא המערער נעשתה שלא כדין והיא אפס. המערער דחה את ההשגה השניה באמרו שאין אפשרות להגישה, המשיב לא הגיש ערר לועדת הערר עפ"י סעיף 88 לחוק, אלא הגיש תובענה לבימ"ש השלום בה עתר להצהרה כי השומה העצמית הפכה בתום ששה חדשים לשומה סופית ולכן השומה של המערער שיצאה לאחר מכן בטלה וחסרה תוקף ויש להשיב לו את הסכום ששילם מעבר למתחייב מהשומה העצמית. שופט בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף מאחר והדרך היחידה הפתוחה בפני המשיב היא זו הקבועה בפרק השמיני לחוק מס שבח הדן בדרכי ההשגה והערעור על שומות שהוצאו עפ"י החוק. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות כאשר דעת הרוב היתה כי כאשר תקיפת השומה היא על היותה בטלה מעיקרא אפשר לתקפה בדרך של תקיפה עקיפה גם בבימ"ש השלום וכאשר היא רק ניתנת לביטול כי אז בימ"ש השלום איננו מוסמך לענין זה והסעד היחיד הוא בדרך של השגה וערר לפי החוק. מסקנת הרוב היתה כי ניתן לתקוף בבית המשפט את השומה דנא באשר מדובר בטענה של בטלות מעיקרא בשל חוסר סמכות או בשל חריגה מסמכות. דעת המיעוט היתה כי גם שומה שנעשתה בחוסר סמכות או בחריגה מסמכות ניתנת לתקיפה ישירה בלבד בהשגה ובערר. לפי דעת הרוב הוחזר התיק לבימ"ש השלום שידון לגופו של ענין. הערעור נתקבל.
ההבחנה שנעשתה על ידי שופטי הרוב בין שומה הבטלה מעיקרא ובין שומה הניתנת לביטול לענין תקיפה עקיפה בבית משפט שלום אין לקבלה. לפי גישה זו יוכל כל נישום בין שאחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבימ"ש השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. בטענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. מטרת המחוקק שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם היתה כי מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו, הפכו השומות ל"מעשה בית דין" ואין מקום לעורר את הענין מחדש במסגרת תביעה להשבה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד גב' לאה מרגלית למערערים, עו"ד שמעון פרשני למשיב. 18.7.87).
בג"צ 85/87 - נאיל אמין חאמד פטאור נגד שר הפנים
*גירוש מישראל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר נעצר בלב ים, הובא לדין בישראל, הורשע וריצה בישראל את עונשו. ביום 31.12.86 שוחרר ממאסרו ובשל תקלה לא גורש מישראל אלא עבר לשכם. ביום 1.1.87 חתם המשיב על צו לגירושו של העותר מישראל ומכוח הצו נעצר העותר והובא לישראל לשם גירושו. העתירה נדחתה. לשר הפנים סמכות לצוות על גירושו של אדם בנסיבות המצויינות בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל ועניינו של העותר שהורשע בעבירות בטחוניות נופל למסגרת הנסיבות המאפשרות גירוש אכן, בעת מתן צו הגירוש לא היה העותר מצוי בישראל אלא בשכם, אך עתה מצוי הוא בישראל ודי בכך כדי להפעיל את סמכות הגירוש הלכה למעשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותר, עו"ד גב' תמר הקר למשיב. (30.6.87).
בש"פ 148/87 - מדינת ישראל נגד מקס אפרגן ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
שלשת המשיבים הואשמו בעבירת רצח במהלך ביצוע שוד מזויין ונעצרו עד תום ההליכים. לפני כשלשה חודשים הוארך מעצרם לשלשה חודשים, מעבר לשנה, ועתה מתבקשת הארכה נוספת לשלשה חודשים. במשך שלשת החודשים של הארכת המעצר נתקיימו 18 ישיבות כפי שתוכנן. ביהמ"ש קבע גם כי החל ביום 20.9.87 ייוחדו להמשך שמיעת המשפט 3 ימים מדי שבוע בשבוע עד גמירא. מתברר כי נגד המשיבים 1 ו- 2 תלויים ועומדים מספר תיקים בבתי משפט שונים ובמיוחד בגלל בריחתם ממשמורת חוקית במשך למעלה מחודש ימים, והחזקת נשק וסמים לאחר בריחתם. גם בגלל עבירות אלה עצורים הם עד תום ההליכים ועדיין רב הזמן למלאת שנה. הסניגור של המשיב השלישי טוען כי יש להבחין בין שולחו לבין שני המשיבים האחרים שכן מאז ספטמבר שעבר לא נגרמה כל דחיה של השמיעה בגלל משיב זה וכן לא תלוי ועומד נגדו תיק כלשהו. טענה משותפת נוספת לכל המשיבים כי העד העיקרי שהושמע עד עתה סתר עצמו סתירות של ממש כחמש פעמים לפחות ואין להניח שביהמ"ש יראה את עדותו כמהימנה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
לבטים מסויימים קיימים לגבי המשיב השלישי העצור מזה כ- 17 חודשים וייתכן ששמיעת המשפט לא תסתיים תוך שלשה חודשים נוספים. ברם, מתברר שביהמ"ש עשה מאמץ רב כדי לקדם את שמיעת העדים והראיות ככל האפשר. מדובר בעבירת רצח תוך ביצוע שוד מזויין וכשבאים לשקול אם להאריך את המעצר לפי סעיף 54 יש לקחת בחשבון גם את העובדה שמדובר בעבירה חמורה של רצח. אשר לטענת הסניגורים שלא מצויות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לייחס את העבירות למשיבים - הטענה מבוססת על חוסר מהימנותו של העד העיקרי ושאלה של מהימנות העד ענין הוא לביהמ"ש ששמע את העדות לענות בו. בנוסף לכך, גם המשיב השלישי הוא בעל עבר עשיר. על כן, טובת הציבור והגנתו מחייבים להחזיקו ואת שני המשיבים הראשונים במעצר ולא לשחררם בערבות.
(בפני: השופט אלון. עו"ד רומנוב למבקשת, עוה"ד פדרמן וצח למשיבים. 1.7.87).
בש"פ 138/87 - שקיר רחמים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחר בהרואין ונעצר עד תום ההליכים. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי הראיות לכאורה מבוססות על עדותו של אדם שהוכרז כחולה נפש ואין לסמוך על כך. הערר נדחה. יתכן ואילו כל ההוכחות היו מבוססות על עדותו של אדם שהוכרז כחולה נפש, מקום היה לשקול אם יש בכך ראיות לכאורה במדה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים בטרם נשמעה העדות בביהמ"ש. ברם, אין הדבר כך שכן מצויות ראיות נוספות. בבית העורר נמצאו, בשני מקומות, שרידי הירואין וכן מצויות שתי הודעות של אשת חולה הנפש, שאחת מהן מרשיעה לכאורה את העורר. אמנם בהודעה ראשונה אמרה האשה שאינה מכירה את העורר, אך בהודעה שניה אמרה שהיא מכירה אותו ומתוך פחד לא אמרה זאת בהודעה ראשונה. בירורה של סתירה זו תוכרע בעת הבירור המשפטי אך בשלב זה יש בחומר כדי להוות ראיה לכאורה. מדובר באשמה חמורה של סחר בהרואין ואף ב"כ העורר לא טען שאין מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים אם מצויות ראיות לכאורה, שהרי בסמים מסוג זה הכלל הוא שיש לעצור עד תום ההליכים. העורר הוא בעל הרשעות קודמות וגם בכתב האישום הנוכחי מיוחסת לו, בנוסף לסמים, החזקת טובין שיש עליהם חשד שהם גנובים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. ניניו לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.7.87).
בש"פ 174/87 - ארתורה דחדל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר כשנהג ברכב בו נמצאו 8 קילוגרם חשיש ו-80 גרם הירואין. מעצרו בא לאחר שניסה להמלט מהמעקב המשטרתי שביקש לעצרו. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. העורר העלה גירסה כי מאן דהוא שהגיע מלבנון שם לו, ללא ידיעתו, את הסם ברכבו ואולם בשלב הנוכחי אין מקום להתייחס להסבר זה ואם אמין הוא. כל שניתן לומר, כי התנהגות העורר ונסיונו להתחמק מהמשטרה אינם תומכים בהסבר זה. בשלב הנוכחי די בעובדה כי בחזקת העורר נמצאה כמות גדולה של סמים משני סוגים ומעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים הוא מוצדק. על פי כמות הסם ברור שהוא נועד לסחר והעורר עשוי להמשיך לעסוק בסחר בסמים אם יורשה להלך חופשי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד סנעאללה לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 15.7.87).
בש"פ 224/87 - מאיר בן פרנסואה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי ביוני 1987 ניסה להתפרץ לדירתה של דיירת בירושלים בכוונה לגנוב ממנה. לפי כתב האישום ניסה לפרק באמצעות מברג את המנעול של דלת הכניסה, אלא שנסיון זה הופסק עם שובה של המתלוננת לביתה. המתלוננת מסרה בהודעתה כי ראתה את העורר מתעסק בעזרת מברג בדלתה, ובכליו של העורר אכן נמצא מברג. העורר הוא עבריין מועד בעבירות רכוש ולחובתו 23 עבירות נגד הרכוש ובנוסף להן גם עבירות אלימות, עבירות סמים וכיוצא באלה. ביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים והערר נדחה.
לפני מספר שנים דן ביהמ"ש העליון בענשי המאסר שנגזרו לעורר והקטין בשנה אחת מאסר של שש שנים שהוטל עליו. ביהמ"ש ציין אז כי לא היה מתערב בגזר הדין אלא שלפניו דו"ח המחלקה הסוציאלית של שרות בתי הסוהר שלפיו הורגשה אצל המערער נקודת מפנה לכיוון חיובי. הסניגורית טוענת שאין זהות בין השריטות שהותיר המברג על המנעול של המתלוננת עם המברג שהיה בכליו של העורר, אך זו שאלה שעליה יתן דעתו ביהמ"ש שידון במשפטו. כרגע עומדים לרועץ לעורר עדותה של המתלוננת והמברג שבכליו, בנוסף לעובדת המצאו התמוהה במקום זה. העורר העלה סיפור, הנשמע לכאורה דמיוני, על חיפוש דירה בשביל תיירת מגרמניה, דירה שאליה הופנה על ידי אדם בשם ששון. ברם עד כה לא נמצא אותו ששון כדי שיאשר את הסיפור ואף התיירת חזרה לארצה אף על פי שלפי הסיפור התכוונה לשהות חדשים בירושלים. בשלב זה אין לשלול את הסיפור מכל וכל ועדיין פתוחה הדרך בפני העורר לנסות ולהוכיח את נכונותו. אם יהיו בידי העורר ראיות המחזקות את סיפורו יוכל לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיוןמחדש במעצרו. בינתיים, על סמך הראיות לכאורה שבידי המשטרה ועל סמך עברו המכביד מאד של העורר, ובשל הסכנה לציבור מעבריין מועד כגון העורר שלכאורה חזר לסורו, אין מקום לשחררו בערבות.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד גב' גלי גלעד לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 4.8.87).
רע"א 138/87 - רפאל נאי נגד רות פלד ואח'
*סמכות להעניק רשות ערעור על החלטה לדחות במעמד צד אחד בקשה לסעד זמני (הבקשה נדחתה).
לפי רוח תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי כלשונה אין לביהמ"ש העליון סמכות להעניק רשות ערעור על החלטה שנתנה ערכאה דיונית בה דחתה במעמד צד אחד בקשה של תובע לסעד זמני. כבר מטעם זה אין מקום לדון במתן רשות ערעור. מה גם שהשימוש בסמכות האמורה, בהנחה שתוכר, חייב להיות נדיר ביותר, כאשר הנזק למבקש יהא בלתי ניתן לתיקון וחמור מבחינת טיבו. אין זה המקרה שבפנינו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ד. אחיעזר למבקש. 2.7.87).
בג"צ 54/86 - סמעאן סמעאן נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*מינוי מנהל בית ספר (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה מינוי מנהל לבית הספר הממלכתי בכפר פסוטה. העתירה הנוכחית הינה ההליך השני שבגדרו מעלה העותר את התנגדותו למינוי של המשיב מספר 6 (להלן המשיב) לאותה משרה. בהליך קודם בבג"צ הוחלט על איחוד עתירותיהם של העותר דנא ושל עותר אחר שהוגשו נגד המשיבים בתיק שלפנינו בענין מינויו של המשיב למנהל ביה"ס. שתי העתירות הנ"ל נסתיימו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בגדר הפשרה הוחלט כי מנכ"ל משרד החינוך ישוב וישקול מחדש את מועמדותם של המתחרים על המשרה (העותר דנא, העותר הנוסף, המשיב ועוד מועמד) וכן "לענין השקילה מחדש יתבקש נציג של כל אחד מהגופים הממליצים לפי תקנות... חינוך ממלכתי... וכן נציג הסתדרות המורים להמציא למנכ"ל תוך 7 ימים את המלצותיהם בכתב...". עקב הפשרה הנ"ל פעל המנכ"ל כמתבקש מהתקנות במובן זה שלאחר התייעצות עם הגופים הממליצים ולאחר שראיין את המועמדים והתרשם מהם חזר וקבע כי המשיב הוא שיהיה מנהל ביה"ס. העתירה נדחתה.
העותר תוקף את כישוריו של המשיב והשאלה היא כלום מאפשר המצב כפי שהתגבש העלאת טענה כזו. השגה דומה בקשר לכישוריו של המשיב לא הועלתה במסגרת העתירה הקודמת ולפיכך לא נלקחה הטענה בחשבון בעת ניסוח הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. העותר הסכים איפוא לפשרה מתוך הכרה ברורה שגם המשיב יימנה עם המועמדים למשרה. העותר הסכום להתראיין אצל המנכ"ל מבלי שהעלה בשלב כלשהו את השגתו על השתתפותו של המשיב ורק כשיצא מהתחרות וידו על התחתונה נזכר בטענה זו. זאת ועוד, המערער שלל מעצמו ע"י עצם השתתפותו את הזכות לטעון טענות כאלה לאחר מעשה
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט חלימה. עו"ד עמאר דקראר לעותר, עוה"ד גב' נילי ארד ושאער למשיבים 8.6.87).
ע.א. 210/84 - בנק המזרחי נגד אריה חברה לבטוח
*פירוש פוליסת ביטוח (הערעור נדחה).
המערער היה מבוטח אצל המשיבה מפני סיכונים הנובעים ממעשי מרמה של עובדיו. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה בטענה כי מנהל סניף הבנק שלו הפר אמונים כלפי הבנק ואישר ללקוחותיו ערבויות בנגוד להוראות הנהלת המערער ומתוך כוונה להפיק אישית רווחים בלתי כשרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. באשר להפקת רווחים אישיים בלתי כשרים קבע ביהמ"ש כי הדבר לא הוכח, ואילו באשר לטענת הבנק כי המעשים גרמו לבנק להפיק רווחים מדומים ובלתי כשרים הנוגדים את הוראות צו הבנקאות, ציין ביהמ"ש כי הפוליסה לא באה להבטיח את הבנק מפני מעשים כגון אלה ועל כל פנים גם מעשים אלה לא הוכחו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הסעיף מיועד להבטיח את המערער מפני נזקים הנובעים ממעשים של מעילה באימון ומרמה של עובדיו היינו מעשים המבוצעים נגד הבנק ולא לטובתו. אם בוצעו מעשים בכוונה לגרום לבנק רווחים הרי אין קשר בין המעשים לבין הנזקים שטוען להם הבנק. הערעור נדחה. הנושא של כוונה לגרום לרווחים לא כשרים של הבנק לא הועלתה בנימוקי הערעור. כיוון שכך אפשר לדחות את הערעור מטעם זה. אך גם לגופו לא הוכחה הטענה שטוען לה הבנק. המערער ניסה לצרף לסיכומיו שני פסקי דין שניתנו בעניינו של הפקיד הנדון, אך הוא לא ביקש להתיר לו להגיש ראיות נוספות ואין לצרף ראיות נוספות בדרך של צירופם לסיכומים בכתב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד מ. קפלנסקי למערער, עו"ד ב. לוינבוק למשיבה. 14.6.87).
בש"א 33/87 - דוד אוסטפלד נגד משה בהירי
*המצאת כתבי בי-דין למשרד עורכי דין שבידיהם יפוי כח מוגבל (ערעור על החלטת הרשם של ביהמ"ש העליון - הערעור נדחה).
ביפוי הכוח שניתן על ידי המשיב לעורכי הדין מרינסקי, אברמוב ושות' נאמר מפורשות בקטע שהוסף במכונת כתיבה בטופס כתב ההרשאה הסטנדרטי, כי "אין עורכי הדין רשאים לקבל עבורי כל כתב טענות במסגרת תיק זה או כל תיק אחר ובפרט אינם רשאים לקבל כתב תביעה". באותה הרשאה היתה הוראה אחרת בסעיף 1 ליפוי הכח אשר לפיה הורשו עורכי הדין "להיות באי כוחי לצורך הגשת בקשות במסגרת ת.א. ... בביהמ"ש המחוזי תל אביב למטרות הבאות: ביטול היתר המצאה, מחיקת או דחיית התביעה על הסף, העמדת או עיכוב הליכי התביעה וכן מחיקת הכותרת סדר דין מקוצר". משהוגש ערעור ע"י המערער, על החלטה שלא להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, ביקש המערער כי הודעת הערעור תומצא למשיב על ידי מסירתה במשרד עורכי הדין מרינסקי, אברמוב ושות', אך אלה מיאנו לקבל את המסמכים בשל הסייג שבכתב ההרשאה. לאחר מכן אף הודיעו לביהמ"ש כי המשיב ביטל כליל גם את יפוי הכוח המוגבל. אין להתערב בהחלטתו של הרשם שדחה בקשת המערער וקבע כי המצאה למשרד עורכי הדין מרינסקי אינה מהווה המצאה למשיב.
פעולתו של שלוח בפני ערכאות השיפוט חייבת להיות מעוגנת בהרשאה מפורשת ומשניתנה הרשאה הרי בכוחו של השולח להגבילה ואם נקבעה הגבלה מפורשת אין אפשרות להסתמך על ההרשאה הכללית המשתמעת כאילו מנושא השליחות כדי להרחיב את החובה מעבר לסייג המפורש שנקבע בהרשאה. כפי שנובע מהחלטת הרשם פתוחה עתה בפני המערער הדרך לבקש מסירה למשיב של הודעת הערעור מחוץ לתחום השיפוט והשיקולים המתלווים לבקשה כגון זו בקשר לערעור שונים לכאורה מאלה שהתלוו להחלטה בביהמ"ש המחוזי שסירב להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. אשר להוצאות - לא היה מקום להטלת הוצאות לטובת המשיב שהרי - אם לא קיבל מסירה ולא התייצב גם אינו זכאי להוצאות. מי שזכאי להוצאות היא המדינה ועל כן יש לראות את ההוצאות בדיון בפני הרשם כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה מכנס למערער, עו"ד פנחס מרינסקי למשיב. 7.6.87).
על"ע 19/86 - פלוני נגד ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין
*חובתו של עו"ד להשיב ללשכה על תלונה שהוגשה נגדו (הערעור נדחה).
הוגשה תלונה נגד המערער לועד המחוזי והועד פנה למערער וביקש את תגובתו לטענות המתלוננים. הועד לא קיבל מענה כל שהוא מצד המערער. הוגשה קובלנה שבגדרה ייחס המשיב למערער שורה של אשמות הנוגדות את כללי האתיקה המקצועית, בהתאם לתלונת המתלוננים, וכן ייחס למערער אשמה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עוה"ד כאשר ביסוד אשמה זו הטענה כי המערער "איננו עונה לפניות הקובל". לאחר ישיבות רבות של ביה"ד, שבמהלכן נשמעו הרבה עדים, זוכה המערער מכל האשמות שיוחסו לו, למעט העבירה שבגדר סעיף 61(3) הנ"ל, הנוגעת למחדלו של המערער מלהשיב על פניותיו של המשיב. בעבירה זו הורשע המערער, אך ביה"ד לא השית עליו עונש כלשהו אלא חייבו בתשלום הוצאות למשיב. ערעורו של המערער נדחה.
על פי כלל 2 מכללי לשכת עורכי הדין כאשר "הומצא לעו"ד העתק התלונה... ישיב עליה תוך 14 יום מיום ההמצאה... משעברה תקופה זו, רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עוה"ד". המערער טוען כי אי מתן תשובה אינה מהווה עבירה על כללי האתיקה וכי האמור בכללים מהווה זכות לעורר לענות לקובלנה אך לא חובה. טענה זו נדחתה ונקבע כי אי מתן תשובה מהווה זלזול בלשכה והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין במובן סעיף 61(3) בשילוב עם הכלל 2 הנ"ל.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטות - השופטים חלימה ובייסקי. המערער לעצמו, עו"ד ויצמן למשיב. 21.6.87).
בש"פ 267/87 - דני יוסף סויסה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות והחזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של התפרצות לדירות מגורים במועדים שונים וגניבת נשק מתוכן ושל החזקת נשק שלא כדין וכן בעבירה של הדחה בחקירה של עד בקשר לאישומים הנ"ל. את האשום בהתפרצות ובגניבה אין התביעה בונה על ראיות ישירות אלא על הראיה הנסיבתית שבחזקה התכופה. ביהמ"ש המחוזי החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים, אך לא ביסס את ההחלטה על עבירות ההתפרצות והגניבה בהביעו ספק אם נוכח התקופה שעברה מאז נגנב הנשק ועד המצאו יש מקום להלכת החזקה התכופה. החלטת המעצר התבססה על העבירה של החזקת נשק שלא כדין. אמנם הנשק לא נתפס בידי העורר אלא בשדה, אך מתוך הנסיבות הסיק ביהמ"ש כי העורר הוא שהניח שם את הנשק. ביהמ"ש נימק בפירוט כיצד הגיע למסקנה זו מתוך ההודעות שגבתה המשטרה ומתוך ההגיון ונסיון החיים. הערר נדחה. אין בטענות העורר דבר שיהיה בו לערער את מסקנות ביהמ"ש המחוזי המבוססות היטב לכאורה בשלב זה. לעורר עבר עשיר, בעיקר בעבירות של פריצה וגניבה, אך גם בעבירות של תקיפת שוטר ובריחה ממשמורת חוקית. העבירות החמורות של החזקת הנשק על רקע עברו העשיר של העותר מעידות על כך שהוא מסוכן לצבור.
(בפני: השופטת נתניהו. 20.8.87).
בש"פ 278/87 - סעיד בן דיב סעיד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מכירת דולרים מזוייפים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם במכירת דולרים מזויפים ביודעין כי הדולרים מזויפים וביהמ"ש המחוזי סבר כי יש ראיה לכאורה מספקת כי העורר ידע שהדולרים מזוייפים. הערר נדחה. די בכך שעובר אורח שהזדמן במקרה למקום הבחין שהדולרים מזויפים. העורר העיד על עצמו בהודעתו למשטרה כי הוא סוחר בדולרים ולא יתכן, לפחות כך הדבר לכאורה, שהעורר לא הבחין שהדולרים מזויפים. יתכן ובסופו של דבר, לאחר חקירת העדים, יתברר כי אותו עובר אורח אינו עובר אורח אלא סוחר בדולרים, יתכן ויתברר גם שהעורר לא אמר את הדברים שנרשמו מפיו ע"י חוקריו בשל אי ידיעתו את השפה העברית, אך לצורך החלטה בשלב זה, יש ראיה נסיבתית מספקת המצביעה על כך שהעורר לא יכול היה שלא לדעת כי הדולרים מזוייפים. לחומרת העבירה מצטרפת העובדה שהעורר הוא תושב לבנון ויהיה קושי להבטיח את התייצבותו למשפט ולריצוי עונש אם יגזר עליה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד נחאס לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 20.8.87).
בג"צ 517/87 - אליאן קרסו ואח' נגד אלי קרסו ואח'
*סמכות בי"ד רבני בענין החזקת ילדים (העתירה נתקבלה).
העותרת והמשיב התגרשו ולהם בן קטין. בהסכם הגירושין שבין הצדדים נקבע כי הבירור בענין החזקת הילד יהיה בבית המשפט המחוזי. לפי פסק דין של ביהמ"ש המחוזי הוענקה המשמורת לעותרת ולאב הוענקו זכויות ביקור. העותרת מתכוונת להגר מן המדינה ולקחת עמה את ילדה. ההגירה מן הארץ פירושה, לכאורה, ניתוק הקשר בין הילד לאביו וריקון מתוכנן של זכויות וחובות האב לפי חוק הכשרות המשפטית. המשיב פנה בענין זה לביה"ד הרבני שהוציא צו זמני בדבר איסור יציאה מן הארץ. העתירה נגד סמכות בירור נתקבלה. ספק אם המשיב הביא בפני בית הדין את מלוא הנתונים הנוגעים לענין. לאור הסכם הגירושין וכן בהעדר הסכמת שני ההורים, אין לבית הדין סמכות שיפוט בענין זכויותיו של האב. לפיכך הוחלט להפוך את הצו על תנאי להחלטי כאשר תחילתו שבועיים לאחר מתן פסק הדין כדי לאפשר לבעלי הדין לפנות לביהמ"ש המחוזי בענין הנדון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שרית גולן לעותרים, המשיב לעצמו. 23.8.87).
בש"פ 243+248/87 - מחמוד מחאמיד, מוסטפא מחאמיד ומוחמד מחאמיד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר (בקשות לעיכוב ביצוע גזר דין - בקשותיהם של השניים הראשונים נדחו ושל השלישי נתקבל).
שלשת המבקשים הורשעו, כמי שפעלו בצוותא, בגרימת חבלה חמורה למתלונן בנסיבות מחמירות וביהמ"ש המחוזי גזר למחמוד שנתיים וחצי מאסר שמתוכן המחצית בפועל ולשני המבקשים האחרים שנתיים מאסר שמהן המחצית בפועל. השלשה ערערו והם מבקשים עתה עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש המחוזי עיכב את הביצוע למשך חודש ימים וביהמ"ש העליון החליט לקבל את הבקשה של מוחמד מחאמיד לעיכוב ביצוע גזר הדין ולדחות את הבקשה של השניים הראשונים.
השיקולים לגבי החלטת מעצר עד תום ההליכים, שאז טרם הורשע הנאשם, שונים מאשר לגבי עיכוב ביצוע של גזר דין לאחר הרשעה. במקרה האחרון דרושות נסיבות מיוחדות המצדיקות עיכוב, כגון, שהעבירה אינה חמורה באפיה, שתקופת המאסר קצרה וקיים חשש שהמבקש יספיק לרצות חלק ניכר ממנה עד שיתברר הערעור, או כי יש "עוות בולט" בפסק הדין ו"סיכוי בולט" לערעור. השיקולים הנוגעים למוחמד שונים הם מאלה הנוגעים לשני המבקשים הראשונים. לגבי מוחמד מתעוררת שאלה נכבדה של זיהוי. על אף שהמתלונן מכיר אותו הוא לא זיהה אותו בהודעתו הראשונה למשטרה, כשם שזיהה את שני המבקשים האחרים, בשמו או בכנויו, אלא בתיאור שאינו הולם כלל את מראהו. מבלי לקבוע דבר לגבי תוצאת הערעור ניתן לקבוע כבר מעכשיו כי יש למבקש זה סיכוי ממשי לזכות בערעור. זאת ועוד, יתרת תקופת המאסר בפועל שהוטל עליו בניכוי תקופת מעצרו וניכוי שליש שיש לו סיכוי לזכות בו, היא כשבעה וחצי חודשים. המועד המוקדם ביותר שבו יוכל הערעור להשמע הוא סוף נובמבר ונמצא כי קרוב למחצית התקופה תעבור עד לבירור הערעור. לכך יש להוסיף שביהמ"ש ששמע את המשפט לא ראה בעבירה חומרה כזו שתמנע עיכוב ביצוע גזר הדין לחודש ימים. לפיכך יש להענות לבקשתו של מבקש זה ולעכב את ביצוע גזר דינו עד להכרעה בערעור. שונה מצבם של המבקשים האחרים בכל הנוגע לסיכוי ההצלחה בערעור. שאלה זו מצריכה בחינה יסודית ומדוקדקת של פרטי המקרה, של העובדות והראיות, כדי לבדוק את טענות הסניגור בדבר סתירות בעדויות והעדפת ראיות בחינה כזו היא ענין לערעור עצמו והיא אינה יכולה להעשות במסגרת בקשה לעיכוב הביצוע הנשמעת בפני דן יחיד.
(בפני: השופטת נתניהו. 10.8.87).
ע.א. 351/82 - נעמי אילון ופלוני נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח'
*מעשה בי"ד (הערעור נדחה).
המערערים יוצאים ובאים בשערי ביהמ"ש מזה עשר שנים בתביעות שונות בין בני משפחה ואפוטרופסים של פסולי דין מבין בני המשפחה. ערעור זה הוא השלישי במספר לביהמ"ש העליון ובו על ביהמ"ש לדון שוב בתביעה מסויימת שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ע"י המערערים ונדחתה על ידו. ביהמ"ש המחוזי דחה את רובה של התביעה על הסף משום מעשה בי"ד, למעט שני עניינים שבהם דן ודחה אותם לגופם. הערעור נדחה. השאלות שביהמ"ש קבע כי כבר נדונו בהליכים הקודמים אכן נדונו והוכרע בהם ע"י ביהמ"ש העליון ובדין קבע ביהמ"ש שיש לדחות את התובענה לגביהם מחמת מעשה בי"ד. אשר לשני העניינים שביהמ"ש דן בהם טוענים המשיבים שגם לגביהם כבר קיים מעשה בי"ד, אך אין צורך לדון בכך שכן ביהמ"ש דחה את התובענה של המערערים בנושאים אלה וממילא אין חשיבות מעשית לבירור השאלה אם חל לגביהם מעשי בי"ד ואם לאו. כיוון שכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, בן דרור. החלטה - השופט בן דרור. עוה"ד ל. פיקהולץ לוי וי.בלום למערערים, עוה"ד מ. אסטרייכר וש. זילברמן למשיבים. 4.6.87).