תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 18

בג"צ 488/87 - צבי ברנשטיין נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

*צו עיכוב יציאה של בי"ד רבני(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא על ידי ביה"ד נגד העותר. ביה"ד אמר בפסק דינו כי "הצדדים נקלעו למצב קשה... ומסתמן גם פתרון שייפרדו בג"פ - הבעל מבקש מזמן - והאשה מסכימה... ואם הבעל יצא את הארץ קיים חשש לעגינותה של האשה...". טענת העותר היא כי הצו מגביל את חרות התנועה שלו ללא טעם והנמקה, וכי דין הצו להתבטל עקב כלליותו וסתמיותו. העתירה נדחתה.
ב. הנשיא שמגר בפסק דינו אומר כי מן ההחלטה עולה שביה"ד ראה לנגד עיניו את הפתרון, הסביר לדעתו, שיוכל להביא לפרידת בני הזוג בג"פ ולפתרון יתר המחלוקות שביניהם, כאשר תוצאה כאמור גם תסיר ממילא את ענין עיכוב היציאה. על כן אין יסוד לטענה כי ביה"ד לא שיווה לנגד עיניו מה הנסיבות והתנאים שבעטיים נדרש הצו ושלאורם ניתן יהיה לבטלו. עניינים אלו הם לנגד עיניו של ביהמ"ש או ביה"ד הדן בהם,ועל יסודם בוחנים ביהמ"ש או ביה"ד מעת לעת אם יש עדיין הצדקה לעיכובו של בעל הדין.
ג. השופט אלון בהחלטתו אומר כי דין העתירה להידחות על הסף שכן תקנות הדיון בביה"ד דן בית הדין הרבני הן חלק מן המשפט שלפיו דן בית הדין, היינו המשפט העברי.בג"צ אינו מתערב באופן יישומן של תקנות אלה בפסיקת ביה"ד הרבני אלא באותם מקרים ובאותה מידה שהוא מתערב בכל פסיקה אחרת של ביה"ד הרבני ועילה כזו אין בענייננו.
ד. השופט ש. לוין בהחלטתו הסכים לדחיית העתירה והבהיר כי אין מניעה שהעותר יבקש מבית הדין הרבני הגדול להורות שהצו יתבטל אם יתמלאו תנאים מסויימים לרבות שהעותר, המסכים להתגרש, יבטיח קיומם של אותם תנאים שייראו לבית הדין הגדול כסבירים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ש. לוין. 29.7.87).

בג"צ 719/86 - דוד אזולאי נגד שר הדתות ואח'

*הרכב מועצה דתית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. ההליכים להרכבת המועצה הדתית של עכו החלו בשנת 1985, פורסמה בשעתו הודעה על מינוי מועצה דתית, ואולם בעקבות עתירה לבג"צ של סיעת ש"ס בוטל המינוי הקודם של המועצה. בעתירה הקודמת נטען שנפל פגם בהליכי התייעצות שסדריהם נקבעו בחוק ובמקום להיוועץ בשני הרבנים המקומיים שבעכו נועצו רק באחד מהם. בעקבות פסק הדין שביטל את מינוי המועצה הקודמת הועברו רשימות המועמדים לחוות דעתו של הרב השני של העיר עכו, אשר אי היוועצות עמו היתה הטיבה לביטול ההרכב, והוא הביע אי הסכמה להרכב המוצע. הנושא הועבר לועדת השרים הפועלת מכח חוק שירותי הדת היהודיים, והחלטת ועדת השרים היתה כי ייעשה שינוי אחד בהרכב כך שבמקומו של מר דוד אזולאי (העותר) שהוא נציג אגודת ישראל יבוא נציג ש"ס מיכאל בן דוד (אחד המשיבים). בעקבות החלטה זו כוננה המועצה שדבר מינויה פורסם באוקטובר 1986 ועל כך סבה העתירה שבה מבקש העותר, יו"ר אגודת ישראל בעכו, לפסול את המינוי החדש. העתירה מופנית נגד שר הדתות, העיריה, הרבנות, המועצה הדתית וחבריה, אך אינה מופנית נגד ועדת השרים שפעלה בנושא דנן ושהחלטתה היתה מונחת ביסוד מנויה של המועצה על ידי השר. מסתבר שהעותר כלל לא ידע, עובר להגשת העתירה, כי ההרכב נקבע עפ"י החלטת ועדת השרים, לא פנה לשר הדתות לפני עתירתו לביהמ"ש וממילא לא נמסר לו על ההליכים שננקטו. לפיכך הניח הנחות אחרות בדבר הטעמים שהיו מונחים ביסוד אי מנויו ובכלל זה כי המינוי נעשה מתוך שיקולים זרים פסולים. העתירה נדחתה.

ב. במקום להעלות השערות ראוי היה שהעותר יפנה לשר כדי לשטוח בפניו את טענותיו לפני שהוא פונה לבג"צ. מי שמלין על מעשיה של הרשות צריך לפנות לראשונה אליה, אלא אם המדובר על נסיבות דחופות וחמורות במיוחד. משנמנע העותר לפנות לשר לא צירף את ועדת השרים כמשיבה לעתירה ואי צירופו של הגורם שהחליט בענין לגופו הוא כשלעצמו פגם המשמיט את הקרקע מתחת לעתירה. מטעמים אלה כשלעצמם יש כדי לדחות את העתירה.
ג. גם לגופו של ענין אין העותר צודק בטענותיו. טענת העותר היא שועדת השרים כלל לא היתה מוסמכת לדון בענין שכן אחרי שניתן פסק הדין הקודם היה צריך לחזור מראשיתם על כל הליכי הבחירה וההתייעצות ורק במקרה של מחלוקת בין שלוש הרשויות ניתן היה להעביר את הענין לועדת השרים. גישה זו של העותר אין לקבל. משנפל פגם בהליך פלוני, אחרי שנערכה שורה של פעולות מקדמיות שכולן היו תקינות, אין צורך לשוב לראשיתם של הדברים ואין צורך להתחיל את הכל מתחילתו, אלא ניתן להמשיך מן השלב האחרון שאליו הגיעו לפני ההליך שנפסל. אכן יש מקרים שבהם יש להתחיל בכל ההליכים מראשיתם אם התגלה פגם בהרכבת המועצה אך הכל מותנה בטיבו ובמהותו של הפגם שנתגלה. בענייננו ההליך נעשה כדין, בהתחשב בכך שכל הפעולות המוקדמות נעשו כדין פרט לכך שלא נתקבלה ההסכמה ע"י אחד משני הרבנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמהסופר לעותר, עוה"ד מנחם מזוז, תמר איצקוביץ ומנחם שכטר למשיבים. 28.6.87).

ע.פ. 139/86 - עבדל עזאם נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נתקבל).

א. המערער ומשפחתו מתגוררים בכפר טייבה בשכנות צמודה למשפחת איברהים טייבי (להלן: המנוח). אחיו ובן דודו של המערער גרים באותו כפר. נתגלה סכסוך בין המנוח ואשת המערער והמערער נמצא מעורב בו ישירות. למחרת בשעות הערב התלקח הריב מחדש. הפעם השתתפו גם נשים משני הצדדים במריבה. אביו של המערער ובן דודו הפרידו בין הנצים וכל משפחה חזרה לביתה. לאחר מכן יצאו מבית המשפחה היריבה המנוח עם גיסו כשפניהם למרכז הכפר ומחמת צעקותיהם יצאו בעקבותיהם אביו של המערער ובן דודו. המערער הצטייד בסכין מטבח גדולה ועשה דרכו בעקבות אביו ובן דודו. אחיו של המערער פגש במנוח וגיסו והחל מדבר עמם כשבינתיים התקרבו האחרים למקום. גירסת התביעה היתה כי המערער ובני משפחתו תכננו מראש לסגור על המנוח כך שהאח יבוא מצד אחד ושלשת האחרים יבואו מצד אחר ויסייעו למערער לתקוף את המנוח בסכין שברשותו וינקמו את עלבון המשפחה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל גירסה זו בקבעו כי בעקבות הצעקות של המנוח וגיסו פרצה קטטה כאשר המנוח והמערער מחליפים דחיפות, משיכות ומהלומות. תוך כדי קטטה שלף המערער סכין שהביא עמו ובעוד האב והבן דוד עומדים בינו לבין המנוח הושיט ידו מעבר למפרידים, דקר דקירה אחת בצווארו של המנוח וזו גרמה בסופו של דבר למותו. מיד לאחר הדקירה עזב המערער את המקום כאשר המנוח עומד על עמדו זב דם ומחכה לרכב שיעבירו לטיפול בבית חולים מבלי שניתן היה להניח שמצבו כה חמור. ביהמ"ש המחוזי זיכה את האב והבן דוד מאשמה, הרשיע את האח בעבירה של הריגה וגזר לו שש שנים מאסר ואילו את המערער הרשיע בעבירה של רצח. ערעורו של המערער נתקבל וביהמ"ש העליון החליף את ההרשעה להריגה והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש.
ב. אחריות המערער בעבירת רצח נקבעה משנדחו טענות ההגנה כי לא הוכח אף אחד משלשת היסודות, היינו הכנה, העדר קינטור וכוונה. בענין הוכחת ההכנה והעדר הקינטור לא חזרה הסניגורית בערעור על השגותיה ואכן בדין נקבע כי הוכחו יסודות
אלה. יסוד ההכנה הינו יסוד פיזי גרידה ואין מעשה ההכנה חייב להמשך זמן מוגדר או לאורך פרק זמן מסויים. הוא יכול להתגבש ולהתבצע תוך זמן קצר ביותר כגון נטילת סכין או שליפתו ובדומה לכך שליפת אקדח עצמה יכול ותהא בה כדי להוכיח יסוד זה. המערער אינו חולק על כך כי במהלך הקטטה "אני תפשתי עצבים הוצאתי את הסכין והתפרצתי עליו". יסוד הקינטור טומן בחובו גם מבחן סובייקטיבי וגם מבחן אובייקטיבי. המבחן הראשון הוא אם התנהגותו המקנטרת של המנוח השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, והמבחן השני הוא אם אדם מן הישוב היה עשוי בהיותו במצבו של הנאשם לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך קטלנית. רק אם התשובה לכל אחת משתי השאלות היא חיובית לא ייחרץ דינו של הנאשם לרצח ויורשע בהריגה. המבחן האובייקטיבי אינו מאפשר לסווג את הקינטור על פי מגזרים מסויימים של האוכלוסיה, או על פי רגישות למנהגי עדות, כגון פגיעה בכבודה של האשה. בדומה לכך אין המערער יכול לסמוך על הקטטה והתקיפה עובר לאירוע הקטלני. אף זה מקובל כי אדם הנכנס מרצונו למעשה תגרה או קטטה אינו משתחרר מאחריותו הפלילית, משום שאין החוק מרשה לאזרח ליישב סכסוכיו בדרכי אלימות.
ג. לענין "ההחלטה להרוג" דחה ביהמ"ש המחוזי את גירסת המערער שמדובר בדקירה אגב תגרה כשכוונתו היתה להדוף את יריבו, אגרופן ובעל גוף. ביהמ"ש הסיק כי המערער נטל עמו סכין מטבח קטלנית וידע היטב מה משמעות דקירה בסכין כזו בצווארו של אדם ואם כיוון את הסכין לצוואר הרי שקולה ידיעה כזו כנגד כוונת הקטילה הדרושה להרשעה ברצח. הערעור על כך נתקבל שכן הנסיבות מותירות ספק בדבר קיום החלטת הקטילה. המפגש בין המנוח לבין המערער ומשפחתו לא היה מתוכנן מראש אלא מקרי. בעת המפגש היו המערער ובני משפחתו ארבעה במספר ומולם המנוח וגיסו ואילו היה בכוונת המערער לקטול את המנוח יכול היה לעשות שימוש בסכין מיד ובמפתיע. על פי הממצאים שנקבעו הרי שבשלב הראשוני רק התפתחה תיגרה אלימה בה נטלו חלק כל הנוכחים כאשר המנוח "אשר היה מתאגרף ונודע כבעל כח פיסי רב, הולם (במערער) ואילו זה מתגונן ויחד עם זאת משיב מלחמה שערה" כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. מכאן שבשלב זה עדיין לא עולה מהנסיבות כוונת הקטילה. את הסכין שלף המערער ודקר את המנוח בתגובה למהלומת אגרוף שהמנוח הצליח להנחות בפני המערער. הדקירה היתה קטלנית מחמת המקום הרגיש בו נדקרה. אכן, רשאי ביהמ"ש ללמוד על החלטתו של הנאשם על פי אופי פעולתו ולראותו כמי שהתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו, ואולם התוצאה לא תמיד היא חזות הכל. יש והמעשה עצמו, כגון הדקירה או היריה, היא רצונית אם כי התוצאה אינה מכוונת. בענייננו, שליפת הסכין לעשיית שימוש בה תוך כדי ההתקוטטות לא בהכרח מצביעה על כוונת קטילה. מה עוד כאשר נעשה הדבר לאחר מכת אגרוף. עדיין יתכן כי הפגיעה בגוף הקרבן נועדה לפציעה בלבד.
ד. גם הקביעה בדבר הבחירה המכוונת של מקום הדקירה בצוואר מותירה ספקות, כאשר המערער והמנוח עמדו אמנם זה מול זה אך המפרידים היו ביניהם והדקירה נעשתה תוך כדי תגרה ומהומה. במצב זה אפילו דקירה בחלק רגיש של הגוף אינה בהכרח ראייה קונקלוסיבית על הכוונה להרוג. השאלה בדבר הכוונה הפלילית טעונה תשובה סובייקטיבית הניתנת מבחינתו של אותו נאשם. מה שטעון הוכחה אינו טבעיות או סבירות התוצאה, כי אם הלך רוחו של הנאשם. אף אם התוצאה טבעית היא וצפויה, זכאי הנאשם ליבנות מכל ספק סביר שמא לא התכוון אליה. יש לפעמים והתנהגות נאשם לאחר המעשה מלמדת ומשליכה על המעשה. אם אמנם היתה למערער כוונת קטילה תמוה הדבר כי הוא הסתפק בדקירה אחת, שלאחריה אמנם זב המנוח דם רב, אך לא התמוטט ועדיין עבר זמן רב למדי כשהמנוח עומד על רגליו וממתין עד שהושגה מונית שהסיעה אותו לבית חולים. המערער עצמו התרחק מהמקום לכיוון ביתו כשהוא רואה את
המנוח עומד. לא היה כאן מקרה של הסתלקות מבוהלת תוך סברה שמעשה הקטילה הושלם אלא להיפך. התנהגות זו אינה מתיישבת עם כוונת קטילה כנדרש להרשעה ברצח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' ברתור למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 22.7.87).

ע.פ. 594/86 - גד שלוש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לרצח(הערעור נדחה).

א. המערער יחד עם אחיו אלי כהן (להלן - העד) ארבו לאברהם סיבוני ליד ביתו ובהגיעו לשם ירה המערער בסיבוני בראשו בכוונה לרצחו ופצע אותו קשה. לאחר מכן תכננו המערער ואחיו להמית את סיבוני ע"י יריה ברובה דייג שעה שסיבוני היה מאושפז בבית החולים. הרקע לעבירות היה סכסוך בין המערער לסיבוני כאשר לדעת הנאשם סיבוני פגע בכבודו. הרשעת המערער התבססה בעיקרה על דברים שאמר אחיו של המערער בתא המעצר בשיחה עם עבריין בשם עלי אברהים שפעל כסוכן משטרתי. שתי שיחות התקיימו. הראשונה הוקלטה רק בחלקה, מפעת תקלה טכנית, והשיחה השניה הוקלטה כולה. את התמליל של השיחה הראשונה לא קיבל ביהמ"ש כראיה ואילו את התמליל של השיחה השניה קיבל כראיה לפי סעיף 10א'. השיחה הוקלטה ללא ידיעתו של העד ובשיחה זו יש הודייה מפורטת ותיאור מלא של מעשיו של המערער. העד סירב להכנס לאולם המשפטים ולהעיד וביהמ"ש הורה לאלצו להכנס לאולם. משהוכנס סירב להעיד ולהשיב לפניות ביהמ"ש. למחרת האירוע הצהירו התובע והסניגור כי העד מסרב להעיד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את דבריו כאימרה קבילה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, בציינו שהתמלאו כל הכללים והתנאים לקבילותה. ביהמ"ש קבע כי סירובו של העד להעיד נבע מהפעלת אמצעים פסולים, ובכלל זה הוראה שהעביר המערער לאחיו באמצעות אחד ועקנין "שיסתום את הפה ולא יגיד כלום". העד אמר לשוטר כי הוא מעדיף לחתוך את עצמו מלהעיד. בעניין החיזוק הדרוש לאימרה מצא ביהמ"ש יסוד ראייתי בכך שהנאשם נתפס כשעל גופו מוחבא רובה דייג טעון בחץ ודרוך והעד באימרתו מסר שהוא והמערער ביקשו לחסל את סיבוני באמצעות רובה דייג; תאורו של העד את הנסיבות שבהן ירה המערער בסיבוני תואם את תיאור ההתרחשות כפי שהעידו סיבוני וחבריו. ביהמ"ש גזר למערער תשע שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור העלה טענות הנוגעות לשיחה הראשונה שהוקלטה, ואולם אין כל משמעות לכך מה נאמר תוך חצי השעה שלא הוקלטה, שהרי ביהמ"ש לא הסתמך כלל על השיחה הראשונה אלא אך על השיחה השניה וזו הוקלטה באופן מלא. לו אף ניתן היה להעלות השגות לגבי ההקלטה הראשונה בשל כך שהושמט בה, ללא כוונה רעה, קטע פלוני בשל הפסקת ההקלטה עקב תקלה מקרית, (ולמעשה אין לומר כי ניתן להעלות השגה כזו), הרי אין כל מקום לטענה כזו כשביהמ"ש הסתמך על אימרה אחרת לחלוטין שמתוכה לא הושמט דבר. אין גם ממש בטענה כי צריך היה לראות בשתי ההקלטות חטיבה שלמה אחת שכל חסר שבה פוסל את כל חלקיה.
ג. אשר לטענת הסניגור שאלי כהן הובא להעיד בפני ביהמ"ש כאשר פניה של התביעה מראש לשמוש באימרתו במסגרת הוראות סעיף ס1א' ולא להסתמכות על דבריו בביהמ"ש - טענה זו אין לקבל. כראיה לכך מביא הסניגור את העובדה שלא גבו מהעד הודעה נוספת למשטרה, אולם חוקרי המשטרה שוחחו אתו ודבריו נרשמו בזכרון דברים, הוא הכחיש חלקו בעבירה ועל כן לא היה טעם בגביית הודעות נוספות, ומה גם שאחיו הורה לו כי יסתום את הפה. העד הוזמן ויכול היה להעיד כרצונו ולא התביעה היא שהניעה את העד לנהוג בביהמ"ש בצורה הבוטה והתוקפנית כפי שנהג. מכל מקום,
לצורך סעיף 10א' די בהזמנת העד ובתגובתו שהוא מסרב להעיד כדי להניח את התשתית לשימוש באימרתו, אם מתקיימים יתר התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל.
ד. אשר לטענה כי הקלטה של שיחה אינה בגדר "אימרה" כמשמעותו של מטבע לשון זה לצרכי סעיף 10א' הנ"ל - גם טענה זו יש לדחות. הסעיף הנ"ל נוקט לשון "אימרה" ובהיעדר הגדרה אחרת יש לפרש מונח זה על פי משמעותו הלשונית המקובלת. אין בסעיף 10א' הגבלה או סייג שמהם ניתן ללמוד כאילו ביקש המחוקק לצמצם את האימרות הקבילות רק לאלו שנמסרו לשם ראייה, ולא לשיחות שהוקלטו כאשר מי ששוחח לא ידע כי שיחתו מוקלטת וכאשר לא אמר את דבריו לשם ראיה. תכלית דרישת הכתב בסעיף 10א' היא להבטיח את שימורה של האימרה וליתן בכך ערובה לביהמ"ש כי האימרה היא אכן זו שניתנה על ידי העד מחוץ לכתלי ביהמ"ש ומטרה זו מוגשמת גם כשמדובר בשיחה מוקלטת. אין גם לקבל את הטענה כי לא הופעל אמצעי פסול על העד. הדרישה ההחלטית של המערער כי אחיו "יסתום את הפה" מעלה בבירור כי חזקה על העד מצוות אחיו שלא לדבר. בכך יש לראות דוגמה קלאסית של נסיבות המאפשרות הפעלת סעיף 10א'. אין גם ממש בטענה כאילו נעדר סיוע לדברי אלי כהן. הוא לא היה עד מדינה ועל כן לא נדרש סיוע אלא חיזוק וזה נמצא למכביר כאמור. אשר לעונש, אין להתערב במידתו בהתחשב בחומרת העבירה ובהרשעות הקודמות של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה גולדבלט למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 9.7.87).

עש"מ 3/87 - סעיד חמד דבאח נגד מדינת ישראל

*פיטורי מורה שהורשע בעבירות פליליות (הערעור נדחה).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת גניבה וכן בעבירת גניבה בידי מורשה וביהמ"ש גזר לו מאסר על תנאי של ששה חודשים ותשלום קנס כספי. העבירות מתייחסות למעשי גניבה של רכוש וכסף מזומן שביצע בעת היותו של המערער פקיד קבלת לילה במוטל ארגמן בעכו, בו עבד בשעות הלילה, בעת היותו עובד הוראה במקביל בשעות היום. ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה גזר על המערער פיטורין תוך תשלום פיצויי פיטורין מלאים והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער מכהן בתפקיד של הוראה ולאור אופי העבירות ועיסוקו הנוכחי אשר העבירות הנ"ל בהכרח ישליכו עליו, אין אלא להסיק שביה"ד למשמעת שקל נכונה את הנושא בפניו ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חסן דבאח למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 23.7.87).

ר"ע 97/87 - אהרון בר אור נגד קצין התגמולים

*טענה כי ליקוי שמיעה נבע משירות צבאי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

המערער גוייס לצה"למבלי שאובחן ליקוי בשמיעתו בעת גיוסו ואילו לאחר מכן נמצאה שמיעתו לקוייה. טענתו היא כי חזקה שהשמיעה לקתה בזמן השירות עקב רעש המכונות שהיה חשוף לו. מסתבר שעוד בשנת 1957, בהיות המערער בן 9, נמצאה ירידה בכושר שמיעתו באוזן שמאל, אך המערער מייחס זאת לדלקת ארעית שתוצאותיה חלפו כליל עוד לפני גיוסו. מומחים רשאיים בדקו טענות אלה והועדה נתנה דעתה עליהן. הכל מודים כי המערער סובל ממחלת האוטוסקלרוזיס שזו מחלה קונסטיטוציונלית. המחלוקת מצטמצמת בשאלה אם התפרצות המחלה ראשיתה ב- 1957 או לאחר גיוסו של המערער. לשם פתרון מחלוקת זו העדיפה הועדה להסתמך על חוות דעת רפואית שקשרה את תחילת המחלה לאירוע של שנת 1957. הערעור נדחה.
המערער גורס שלא היתה השפעה למחלת הילדות שבמסגרתה נבדקה שמיעתו תמצאה לקויה והא ראיה כי בעת שהתגייס לצה"ל לא נתגלה פגם כלשהו בשמיעתו. ברם, מסקנת קצין התגמולים וועדת העררים היתה שונה ואין להתערב בה. הללו הסתמכו
על מהותו של הליקוי הרפואי - מחלת האוטוסקלרוזיס אשר בעטיה גם עבר המערער ניתוח באוזן. משמע, מדובר על מחלת אזניים קונסטיטוציונאלית שהחלה לפני הגיוס ואשר החמירה בעת שירותו של המערער ועקב שירותו. הרשויות הכירו בהחמרה אך לא בגרם המחלה עקב השירות ובכך אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיב. 27.7.87).

ע.א. 579/84 - דוד הירשהורן נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה ואח'

*טענת התיישנות בהחזקת מקרקעין (הערעור נדחה).

חלקה שהוחזקה ע"י המערער הופקעה ע"י הועדה המקומית רעננה והתעוררה מחלוקת בדבר תשלום פיצויים. המערער טען שהחזיק בחלקה תקופה העולה על תקופת ההתיישנות וביהמ"ש הורה לצרף את הבעלים הרשומים כצד לדיון. ביהמ"ש קבע כי המערער היה צריך להוכיח חזקה של לא פחות מ- 25 שנים לפני 1.1.70, יום היכנס חוק המקרקעין לתוקפו. כן קבע כי אף לאחר חוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 החזקה צריכה להיות חזקה נוגדת. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי לא הוכחה חזקה נוגדת במשך התקופה הנדרשת, בהתבססו על כך שתחילת החזקה של המערער היתה ברשות הבעלים דאז וכי הממונה על כרחם האויב שהחלקה הוקנתה לו בשל היות הבעלים "אויב", כמשמעותו בפקודה מ- 1939, החכיר את הקרקע לאחד בשם ארדון ולאחר מכן לאחד בשם צמח ותקופות החכירה הללו נמשכו מ- 1944 עד 1954. השופט לא האמין למערער כי בתקופות החכירה הנ"ל המשיך הוא להחזיק בקרקע. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נדחה.
השופט וינוגרד בפסק דינו ציין כי בנוסף לחוזים עם ארדון וצמח יש לקבל את בקשת המשיב להגיש ראיה נוספת בערעור המתבטאת בחוזים נוספים שנמצאו בתיק הממונה על רכוש האויב. לדעתו יש לקבל את החוזים כראיה נוספת שכן החוזים היו בגניזה בתיקי הממונה על רכוש האויב ונתגלו רק אחרי מתן פסק הדין. מאחר שמדובר בזכויות בעלות של נעדרים שבניהול האפוטרופוס הכללי, צדק ייעשה אם הראיה הנוספת תשמש כחומר נוסף בערעור וגם לפי הראיה הנוספת עולה שבמשך 10 שנים נחתמו חוזים עם צמח והדבר תומך בעמדת ביהמ"ש שהמערער לא עיבד את הקרקע בתקופות הנדונות. אין זה סביר שאדם ישלם דמי חכירה ויחדש חוזה חכירה מדי שנה בשנה במשך 10 שנים מבלי שיעבד את הקרקע. השופט ש. לוין הסכים לדחיית הערעור על יסוד החומר שהיה בביהמ"ש המחוזי, בציינו, לענין הראיה הנוספת, שאין מקום להבחין בין האפוטרופוס הכללי ובעל דין אחר. השופט ברק הצטרף לפסק הדין של השופט וינוגרד ולהערת השופט לוין.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, וינוגרד. עו"ד ר. שנקר למערער, עו"ד גב' עירית גל לועדה המקומית,עו"ד מ. קליבץ לאפוטרופוס הכללי. 18.6.87).

ע.א. 743/82 - אילן גבעוני ואח' נגד האפוטרופוס הכללי ואח'

*מחלוקת על זכויות במקרקעין בהסדר (הערעור נתקבל).

בין בעלי הדין היתה מחלוקת באשר לזכויות במקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. המחלוקת בערעור הצטמצמה לחלקים מסויימים בחלקה אחת בעוד שבערכאה דלמטה נשוא הסכסוך היה ארבע חלקות. השופט התייחס לעדותו של עד מומחה שהעיד מטעם המדינה (העד אביבי) וקיבל את דבריו במלואם, ודחה לעומת זאת את חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים (העד דסקל) לעניין פיענוח של צילומי אויר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי עדות המומחה אביבי עדיפה בעניו על עדות העד דסקל והיא ראויה לאמון ולעומת זאת אינו מאמין לעדים האחרים. ביהמ"ש ביסס זאת על כך שאביב הוא בעל נסיון בפענוח למעלה מ- 30 שנה "לעומת נסיונו הטרי של מר דסקל", על כך שלא האמין לעדות דסקל בכל הקשור למציאת טרסות מעשי ידי אדם בחלקה נשוא המחלוקת. הערעור נתקבל.

דחיית עדותו של דסקל על בסיס "נסיונו הטרי" לא היתה במקומה שכן נסיון של 7 שנים המבוסס על התעסקות בלעדית בפיענוח צילומי אוויר אינו "נסיון טרי". לכן היה מקום לשקול את עדויות המומחים לגופן זו מול זו כעדויות בעלי מקצוע הראויות למעמד שווה. כשמדובר בעדים מומחים לא "אותות האמת" המתגלים מהתנהגות העדים הם העיקר, אלא הניתוח ההגיוני של חוות הדעת המקצועית ויישומה לעובדות שהוכחו. השופט לא הבהיר מדוע יש לדחות עניינית את חוות דעתו של דסקל וכיצד עדותו של אביבי שוללת קטע זה או אחר של עדותו של דסקל. הואיל ופענוח תצלומי האויר הוא בעל חשיבות מרובה לענייננו מן הראוי להקדיש לו התייחסות נוספת מצד ביהמ"ש קמא. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה שימנה מומחה מטעמו ולאחר שיגיש חוות דעתו ישקול ביהמ"ש מחדש ויחליט על בסיס הראיות שבפניו כולל חוות הדעת החדשה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. המערערים לעצמם, עו"ד י. כהן למשיב. 23.6.87).

ע.א. 68/85 - חיים דוידוביץ נגד חיים איטון

*סמכות ביהמ"ש לפסוק ריבית (הערעור נדחה).

הצדדים בתיק זה הם יהלומנים. בשנת 1978 נקלע המערער לקשיי נזילות ופנה אל המשיב שיסייע בידו. המשיב מסר למערער שתי חבילות יהלומים ואלו הופקדו ע"י המערער בחשבונו בבנק וכך השיג אשראי מוגדל. להבטחת החזרת היהלומים למשיב חתם המערער על שני שיקים בסכום של כ- 60,000 דולר. משלא הוחזרו היהלומים במועד חתמו המערער ואשתו על שיעבוד דירתם במשכנתא לטובת המשיב. בנספח לשטר המשכנתא התחייב המערער לשלם אחוז אחד של ריבית לחודש. המשיב הגיש תובענה על יסוד השיקים וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום הסכום הנתבע וכן פסק ריבית של אחוז אחד לחודש עפ"י האמור בנספח לשטר המשכנתא. הערעור נדחה בעיקרו.
אין לקבל את הטענה נגד סמכות ביהמ"ש לחייב בריבית. אמנם לא היה מקום לפסוק ריבית כפי שנקבע בשטר המשכנתא, כאשר התובענה היא בגין השיקים, אך כדי לפסוק ריבית בהוצאה לפועל של שטר אין צורך לחפש מסמך משפטי כדי למצוא את הבסיס המשפטי לחיוב בריבית. חוק ההוצאה לפועל קובע מפורשות את האפשרות להטיל ריבית, ואם הדיון בענין השיק מתקיים על יסוד הרשות להתגונן, שואב ביהמ"ש את הסמכות להטיל ריבית גם מתקנות סדר הדין האזרחי. באשר לשיעור הריבית - אין ללמוד על שיעור הריבית משטר המשכנתא, אלא הם לקבוע את שיעור הריבית באופן עצמאי ובהתאם למקובל. לפיכך יזם לחייב את המערער בריבית של %10 לשנה. באשר לטענת המערער שביהמ"ש צריך היה לאפשר הזמנת עדים נוספים כאשר אלה שהזמין לא הופיעו - משנקבע דיון להוכחות והעד לא התייצב לא היתה הצדקה לדחות את הדיון כדי לאפשר הזמנתו של העד. המערער צריך היה להזמין את העדים באמצעות ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אסף פוזנר למערער, עו"ד משה אהרוני למשיב. 24.6.87).

ע.א. 366/85 - יצחק טוביהו נגד יואל סויגי

*סירוב להתיר העדת עד הגנה כאשר שלב עדויות ההגנה טרם נסתיים (הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער חייב למשיב את סכום התביעה, בסך 30.000 ליש"ט, לאחר שקיבל מהמשיב כספים למטרה מסויימת שנכשלה. מערכת העובדות הביאה את השופט למסקנה כי המערער נטל על עצמו חבות כלפי המשיב לפי מוצג מסויים (להלן: המוצג). טענה מקדמית בפי המערער בערעור כי ביהמ"ש לא איפשר למערער להביא עדות קבילה שהיה זכאי להביא. לפני תחילת הדיון בביהמ"ש המחוזי נתמנתה מומחית (העדה תמיר) מטעם ביהמ"ש כדי לקבוע אם הוסיף המערער למוצג את שתי השורות האחרונות וע"י כך שינה את משמעותו. המומחית מסרה חוות דעתה וביהמ"ש נתן לה משקל כאשר קבע כי גירסת המשיב בענין זה בדין יסודה. אלא
שבמהלך המשפט התעוררה שאלה נוספת והיא אם המלים הכתובות בשתי השורות הנדונות של המוצג הן כתב ידו של המערער ואם לאו. לענין זה לא נתבקשה המומחית לחוות דעתה וביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב כי כתב ידו של המערער מופיע בשורות האמורות דבר שהמערער כופר בו. בישיבת ביהמ"ש ביקש פרקליט המערער להשמיע את עדותו של גרפולוג נוסף לענין כתב היד, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו שהמשפט כבר הסתיים ואם ירשה ביהמ"ש להשמיע את הגרפולוג יהיה צורך להתיר למשיב להגיש עדות לסתור ולדבר לא יהיה סוף. הערעור נתקבל.
פרקליט המערער היה מיטיב לעשות לו היה עותר במהלך המשפט להעמיד גם את השאלה הנזכרת להכרעת המומחית, וכן ראוי היה שכבר בשלב קודם של הדיון יפנה פרקליט המערער את תשומת לבו של השופט לכך שבדעתו לקרוא לגרפולוג מטעמו. אך השאלה היא אם רשאי היה השופט, מכוח שיקול דעתו, למנוע בעד המערער מלקרוא לעד הנוסף והתשובה היא שלילית. המערער עשה כמצוות תקנות סדר הדין ושלח עותק של חוות דעתו של המומחה לביהמ"ש ולבעל הדין שכנגד מבעוד מועד. כמו כן, המומחה נכח באולם ביהמ"ש ומטרת עדותו לא חייבה דחייה של הדיון. העובדה שהמערער הצהיר בישיבה קודמת שבדעתו להביא רק עדים אחדים ולא נקב בשמו של המומחה, אין בה כדי למנוע בעדו מלשנות דעתו כל עוד שלב עדויות ההגנה לא נסתיים. העדות שהמערער עתר על הבאתה היא עדות רלוונטית לשאלות שבמחלוקת והיה מקום להבאתה ולשקילתה במסגרת מכלול הראיות שבמשפט. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ועל יסוד הסכמת הצדדים ימנה ביהמ"ש מומחה לכתב יד מטעמו שיקבע ממצאים במחלוקת האמורה בין בעלי הדין.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וינוגרד. עו"ד לוינבוק למערער, עו"ד אורן למשיב. 19.7.87).

ע.א. 147/85 - אלי פיזנטי נגד חברת הבזק הישראלית לתקשורת בע"מ

*פירוש התחייבות בחוזה (הערעור נדחה).

המערער, קבלן במקצועו, זכה במכרז של המשיבה להנחת כבלי טלפון בבקעת הירדן. בחוזה נקבע כי על הקבלן לספק "חול דיונות" ולרפד בו את הבורות בהם יונחו הכבלים. החול המיוחד נועד לעמוד נגד גורמי סיכון שונים ובכללם סיכון לכבלים ממלחים, מאשפות ומשאיות ומשורשי עצים וצמחיה. המערער ערם במקום חול שהביא ממחצבת עוג'ה והתכוון להשתמש בו לריפוד הכבלים במקום חול דיונות. האחראי מטעם המשיבה התנגד לכך והמערער שלח את החול לבדיקות במכון התקנים ובדיקות אחרות. על אף כל אלה דרש האחראי מטעם המשיבה אספקת חול דיונות. העותר פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה כי החול שהובא עונה על דרישות החוזה וביהמ"ש דחה את התביעה בציינו כי המערער התחייב לספק "חול דיונות" וכי לא חל כל שינוי בחוזה המאפשר למערער להוכיח כי סיפק חול מתאים אחר. עוד קבע ביהמ"ש כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי החול הוא אכן "חול דיונות". המערער טען כי לא קיים מונח בשם "חול דיונות". לדעתו, בהעדר הגדרה בחוזה ל"חול דיונות" יש לפרש מונח זה עפ"י כוונת הצדדים המשתמעת מתוך הנסיבות וכוונת הצדדים היתה לחול שיגן על הכבל מפני סכנות כאמור ועל דרישה זו עונה החול שסופק. הערעור נדחה.
ביטויים המופיעים בחוזה יש לפרשם עפ"י אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. אומד דעתם של הצדדים נבחן בראש וראשונה לפי הכתוב בחוזה. כאשר ניתן להתייחס לנוסח הדברים שבחוזה ולהבינו הופך פירוש מלותיו לשאלה שביהמ"ש מכריע בה, ולא לשאלה שהתשובה עליה נגזרת מן העובדות המוצגות על ידי בעלי הדין. ההפנייה אל הנסיבות היא חלופה העולה רק כאשר אין מובן ברור לנוסחו של הכתוב. בענייננו התחייב המערער לרפד את הכבלים ב"חול דיונות" ומכיוון שיש במציאות חול של דיונות
אין ביהמ"ש נצרך כלל לעזרתו של מומחה בדבר פירשו של מונח זה. החוזה סתם ולא פירש מה טיבו של "חול דיונות" שעל המערער לספק ומכאן שאילו הביא המערער "חול דיונות" היה על ביהמ"ש לרדת לסוף דעתם של הצדדים לחוזה כדי לברר טיבו של החול אליו התכוונו. לשם כך היתה רלוואנטית עדותו של עד מומחה העשויה להשליך אור על עניין זה. דא עקא שהמערער עצמו העיד כי הביא חול ממחצבת עוג'ה על אף שידע "שהדרישה היא לספק חול דיונות". אשר לטענה כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב במימוש זכותה הנובעת מהחוזה - עקרון תום הלב שבחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך שהטיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונת הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמאליות שבהן הוא נוסח. אלא שלענין זה לא שוכנע ביהמ"ש כי החול של המבקש הוא חומר ריפוד טוב בשים לב לגורמי הסיכון כפי שנקבעו בחוות דעת המומחה, ובממצא זה אין להתערב.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שמואל עיני למערער, עו"ד טליה ששון למשיבה. 29.7.87).

ע.פ. 548+574/86 - דוד רימונד אייזיק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי מערכות אישומים כאשר באחד מדובר ביבוא 400 גרם הירואין ובשני ביבוא ק"ג הירואין יחד עם אדם אחר. ביהמ"ש גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור הדגיש את העובדה שהמערער שיתף פעולה עם חוקריו ואף גילה מעורבים נוספים בפרשיות אלה וכן גילו הצעיר והיותו בארץ 5 שנים בלבד. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין צורך לחזור ולהדגיש את החומרה שיש לייחס לעבירות של יבוא סמים, מה עוד כאשר מדובר בהירואין ובכמויות גדולות כאלה המספיקות להכנת עשרות אלפי מנות לצריכה. החומרה שיש לייחס לכך באה לידי ביטוי בשנים האחרונות בגזרי דין מחמירים משום שהנגע פשה במדינה. העובדה שהמערער לא היה מעורב בעבריינות עד כה, ניתנת להתחשבות רק בחלקה, שכן ידוע שהעוסקים בעסקי סמים משתמשים באנשים שעברם אינו מוכתם כדי לא לעורר חשדם של הממונים על החוק. בנסיבות העניין אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד זאב זילברשטיין למערער, עו"ד גב' נורית ישראלילמשיבה. 14.7.87).

ע.פ. 604/85 - עופר שאול כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, יליד 1962, הורשע בעבירת שוד המתייחסת לכך כי תלש מצווארה של המתלוננת שהלכה לתומה ברחוב שרשרת זהב ששוויה כאלף דולר. היתה עיסקת טיעון בין הסניגוריה לבין התביעה שלפיה התבקש ביהמ"ש לגזור את ענשו של המערער למאסר בפועל של 5 שנים וכן כי מאסר על תנאי של שלוש שנים שצריך היה להפעיל יופעל בחופף למאסר החדש. ביהמ"ש המחוזי התרשם לשלילה ממעשיו של המערער ששדד אשה מהלכת ברחוב, עבירה שבגינה קבע המחוקק 14 שנות מאסר, שהוא אחד העונשים החמורים בספר החוקים שלנו, לא קיבל את עיסקת הטיעון וגזר למערער חמש שנים מאסר בפועל והפעיל את המאסר על תנאי כשרק מחציתו חופפת ואילו המחצית השניה מצטברת. ביהמ"ש היה מודע לכך שהמערער היה אסיר ברשיון שבינתיים בוטל רשיונו כך שנתווספה תקופת מאסר של שנה וחצי ובסך הכל על המערער לרצות 8 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנתונים שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי קשה למצוא נימוק שיצדיק התערבות בעונש שנגזר. מאחורי המערער תלויה קופה של שרצים שלא הותירה מקום למחשבה כי ישנה את דרכו. ברם, חל שינוי בנסיבות כאשר ביהמ"ש העליון הזמין תסקיר שירות מבחן
בעקבות דברי אחותו הנשואה של המערער, ולפי התסקיר מאסר ממושך יביא שינוי ממשי בעולמו הפנימי של המערער אך מהצד השני עלול מאסר ממושך יתר על המידה להביא לתוצאה לא רצויה. קצינת המבחן אף מצביעה על ראשיתה של תפנית חיובית. בהתחשב בכל אלה ניתן לומר שנוצרו נסיבות חדשות שלא היו לפני ביהמ"ש קמא ובהתחשב בנסיבות אלה יש לתת למערער הזדמנות להקל עמו במקצת. לפיכך כל המאסר על התנאי שהופעל יהיה חופף.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד יצחק שביט למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 13.7.87).

ע.פ. 688/86 - אבו ג'מעה אחמד מחמוד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער התיימר למכור דירות שלא היובידיו וגבה כספים מקונים כאשר ידע מעיקרו שאין כל סיכוי שיוכל למכור דירה כלשהי. הקונים הוחתמו על חוזים ועל יסוד חוזים אלה, ותוך שיתוף עם אחד המעורבים בעבירה שעבד בבנק, הושגו בבנק הלוואות המיועדות לזוגות צעירים וכספי ההלוואה חולקו בין המערער ושותפיו לעבירות. מדובר ב- 56 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות כאשר שווי הכספים שנלקחו היו בעת ביצוע העבירות חצי מליון דולר. אחרי קבלת ההלוואה הודיע המערער ל"רוכשים" שאין אפשרות לספק להם את הדירה ובחלק מהמקרים לא הוחזר כספם של הקונים המרומים. בשל מעשי מרמה אלה נדון המערער לחמש שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. המערער הורשע גם בכך שדקר את בן אחיו חמש דקירות בבטנו ובחזהו ובגין גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל הטכניים וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש הורה על הצטברות העונשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער שתי נשים ולו 17 ילדים. לטענת הסניגור מעשי המרמה לא היו פרי יזמת המערער אלא פרי יוזמתם של אחרים וכן ההערכה בדבר היקף הרווחים שהפיק המערער מופרזת. ברם, לאור ממצאי ביהמ"ש, לרבות אמרתו של המערער במשטרה, אכן מדובר במעשי מרמה רבי היקף ומתוכננים מראש. המספר הרב של המעשים יש בו כדי להוסיף נופך של חומרה. זאת ועוד, מבחינת העונש הכולל יש להביא בחשבון שמדובר בשני נושאים נפרדים והם, מעשי המרמה מחד גיסא, והחבלה החמורה מאידך גיסא. בהתחשב בכל אלה אין העונש חמור מידי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבו גוש למערער, עו"דגב' אפרת ברזילי למשיבה. 6.7.87).

ע.פ. 18/87 - נפתלי אללישוילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לדירות וגניבה ובשני מעשי שוד שבוצעו בצורה ברוטלית בשתי דירות תוך נקיטת אמצעי אלימות כלפי שתי עקרות הבית, בשני המקרים, ובמקרה אחד אף קשרו את עקרת הבית. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. חומרת העבירות ונסיבותיהן הצדיקו את העונש שהוטל על המערער גם אם מדובר במאסר משמעותי ראשון.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד משה לוי למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 13.7.87).

ע.פ. 57/87 - יונתן מורדוף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בבימ"ש השלום בהחזקת סמים לצריכה עצמית וביהמ"ש השית עליו שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי על עבירות סמים כל אחד לתקופה של שנתיים.
ביהמ"ש קבע כי כל עונשי המאסר בפועל ירצה המערער בחופף כך שעליו לרצות שנתיים מאסר. בערעור לביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. הרוב החליט לדחות את הערעור ולעומתו סבר שופט המיעוט כי יש להסתפק בגין העבירות שבתיק זה בהשתת מאסר על תנאי ובדרך זו לא יופעלו עונשי המאסר על תנאי וביהמ"ש יוכל להאריך את התנאי. למסקנה זו הגיע שופט המיעוט בהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות של המערער, שהוא קטוע רגל, בעל עבר צבאי, ולטענתו שיקם עצמו בעבודה שהוא עובד בה. הערעור נתקבל. לאחר לבטים הגיע ביהמ"ש למסקנה שיש לנהוג עם המערער במידה של קולה. בנוסף לנימוקים האמורים, הביא ביהמ"ש בחשבון כי מדובר בכמות זעירה מאד של סם לצריכה עצמית, ומאז ביצוע העבירה עברו למעלה משלש שנים. לפיכך נתקבל הערעור והושתו על המערער בגין העבירה דנא 24 חודשים מאסר על תנאי וכן הוחלט להאריך את המאסרים על תנאי התלויים ועומדים לתקופה נוספת של שנתיים.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד יפתח למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 22.7.87).

ע.פ. 349/87 - טירן בן אבו ויורם בן אבו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים, אחים, הורשעו בעבירות של החזקת נשק. המערער הראשון הורשע בקבלת ששה אקדחים שהושגו בשפע כשארבעה מהם טעונים במחסניות וכדורים וכן 600 כדורים נוספים לצרכי האקדחים הנ"ל. לביצוע העבירות הנ"ל השתמש המערער ברכב. אחיו, המערער השני, הודה בהחזקת אקדח אחד מהאקדחים האמורים, שניתן לו ע"י אחיו, בידיעה שהאקדח הושג בעוון. ביהמ"ש גזר למערער הראשון שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן פסילת רשיון נהיגה למשך שלש שנים מיום השחרור מהמאסר והמערער השני נדוןלשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מבחינת המערער הראשון מדובר בעבירה חמורה ביותר של קבלת כמות גדולה של נשק, בחלקו הגדול טעון, והסתרתו במקום מסתור באדמה לאחר שהמשטרה גילתה את הנשק והמערער נעצר הכחיש תחילה את שייכותו למעשים ורק לאחר מכן הודה ושיתף פעולה עם המשטרה. למערער זה אין הרשעות קודמות אך המעשים שעשה חמורים ביותר. הסתרת נשק בכמות כזו, תוך ידיעה שהושג בפשע, חומרתה לא רק בכך שהנשק יכול וישרת לביצוע מעשים פליליים, אלא אף ייתכן ויגיע לידי מחבלים ומבצעי מעשי טרור. לפיכך העונש אינו חמור כל עיקר. אשר למערער השני - בעוכריו העובדה שהוא בעל הרשעות פליליות קודמות ובהתחשב בכך גם עונשו אינו חמור.

(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' סוזי שלו למערערים, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 5.7.87).

ע.פ. 317/87 - אריה וולפוביץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשי אלימות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בעקבות שורה של מעשי אלימות שאירעו ביממה שאחרי הרצחו של אליהו עמדי הובא המערער לדין בביהמ"ש המחוזי. הסניגור, וב"כ המדינה הגיעו לעיסקת טיעון שלפיה יודה המערער בעובדות הכלולות בחלק מהאישומים ובעלי הדין ימליצו בפני ביהמ"ש על הטלת תשעה חודשים מאסר בפועל ותקופה של מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המערער על יסוד הודייתו שקל את ההמלצה הנ"ל והחליט להטיל על המערער שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור מלין על כך שביהמ"ש המחוזי לא אימץ את עיסקת הטיעון כלשונה וגזר 12 חודשים מאסר בפועל במקום תשעה שעליהם הוסכם. הערעור על חומרת העונש נדחה. בימ"ש שלפניו מובאת עיסקת טיעון אינו חייב לקבלה כנוסחה וכלשונה ויש לו שיקול דעת בכגון דא. גם לגוף העניין אין לגלות בגזר הדין עילה
להתערבות של ערכאת הערעור, כאשר העונש שנגזר הולם את נסיבות העניין וצרכי ההרתעה בנסיבות כגון אלה. יתירה מזו, ההחלטה בדבר הטלת 12 חודשי מאסר במקום תשעה שהיו מוסכמים אינה בגדר נושא שערכאת הערעור תתערב בו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 19.7.87).

בש"פ 130/87 - מנחם בן מוחה נגד התובע הצבאי הראשי

*חומרת העונש בפסיקת בי"ד צבאי (בקשה לפי הוראות סעיף 440ט' (ד) לחוק השיפוט הצבאי - הבקשה נדחתה).

המבקש העלה בבקשתו, למעשה, את עניין חומרת העונש שנגזר לו וביקש להעניק לבקשה האמורה מימד של טיעון חוקתי. הוא גורס כי מדובר בעקרון אחידות העונשים ועל כן עולה עקב זאת השאלה החוקתית של השוויון בפני החוק. הבקשה נדחתה. שאלה חוקתית אינה עולה במקרה זה והנושא הוא עונשי כפשוטו, היינו, מהו העונש המתאים לעתירתו של הנאשם המסויים על רקע נתוני העבירה ונתוניו האישיים. מבחינה זו אין לגלות במקרה דנן עילה להבאת הנושא בפני ערכאת ערעור נוספת שכן לא מתקיימים כאן התנאים הקבועים בסעיף 440ט' (ב) לחוק השיפוט הצבאי. יש להוסיף כי העובדה שבמקרה אחר כלשהו נגזר עונש קל יותר, אין בה כדי להעלות שאלה משפטית חשובה, קשה או חדשה. כל מקרה נבחן לאור נסיבותיה אף אם היתה סטיה מן הנורמה העונשית הראויה במקרה אחד עדיין אין בכך כדי ליצור עילה להתערבות במידת העונש בכל מקרה בו אין סטיה לקולא ומה גם שהעונש אינו מופרז לחומרה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה ימין למבקש, עו"ד אורי שוהם למשיב. 17.7.87).

בש"פ 272/87 - מדינת ישראל נגד עמרם בן חיים

*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

ארבעה נאשמים הואשמו באותו כתב אישום בקניית 100 גרם הירואין (אחד מהם הוא המשיב בבש"פ 229/87 הנ"ל) וביהמ"ש הורה על שחרורו של המשיב בערובה. היתה ראיה על המעשה לחובת הנאשם והמדינה הסכימה כי בקשת המעצר תוכרע בפרשה זו על יסוד התיזה שכבר בשלב המעצר יש צורך בקיומה של ראיית סיוע. ביהמ"ש המחוזי, שמתח ביקורת על עמדת המדינה שבמקרים מסויימים היא תולה את בקשת המעצר בקיומה של ראיית סיוע ובמקרים אחרים גישתה שונה, סבר שאין במקרה דנן ראיית סיוע והורה על שחרור המשיב. כמו בבש"פ 229/87 כך גם כאן השיגה המדינה על החלטת השחרור גם הפעם מסכימה המדינה, לצורך פרשה זו בלבד, שגורל הערר יוכרע לאור השאלה אם קיימת בידי המדינה ראיית סיוע להודעת עד המדינה. הערר נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי לא ראה ראיית סיוע לא בשיחה שבין עד המדינה לבין יבואן הסמים השני שהיה קשור עם עד המדינה היא בשיחה בין עד המדינה לבין העורר. מבלי לחוות דעה לגבי הנמקת ביהמ"ש הרי קיים סיוע (ככל שהוא דרוש, אם הוא דרוש ובמידת הבדיקה הדרושה בבקשת המעצר) בענין אחר שביהמ"ש לא נתן עליו דעתו. בהודעה הראשונה של המשיב הוא התנער מהיכרות עם עד המדינה, גם כשהראו לו את תמונתו, בתואנה של העדר זכרון. ממילא לא הועלתה באותה הודעה הגירסה שהעלה המשיב בהודעות מאוחרות יותר שבהן הודה כי הוא מכיר את עד המדינה, אך לטענתו תוכן השיחה סב על זהב ולא על הירואין. לענין המעצר מותר להניח שיריעת המחלוקת נקבעת לפי ההודעה הראשונה ומשנתברר שההתנערות מההיכרות עם עד המדינה או "אבדן הזכרון" בו לקה המשיב, הכלולים בה, נמצאו, לכאורה, כוזבים, שוב מצויות בידי המדינה ראיות סיוע במידה הדרושה להחלטת המעצר. הסבריו של המשיב לסתירה בין ההודעות דינה להתברר בביהמ"ש ולא בהליך הנוכחי.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' י. ליבוביץ לעוררת, עו"ד אמיר למשיב. 13.8.87).

ע.פ. 395/87 - רוברט חרמון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף פוליסת ביטוח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בעבירה של זיוף פוליסות ביטוח במטרה להתחמק מאישום של נהיגה ברכב ללא ביטוח כדין. ביהמ"ש המחוזי התחשב בעברו הנקי של המערער וביתר הנסיבות המקלות והסתפק בהטלת מאסר על תנאי של ששה חדשים וקנס בסך 3000 ש"ח לתשלום בארבעה שיעורים חדשיים שווים החל ביום 15.1.87. הערעור מופנה כנגד הקנס בלבד והמערער הסביר כי בתור חייל משוחרר אשר בקושי מצליח להתפרנס כדי מחייתו קשה לו לשלם את הקנס האמור. עד היום הצליח לשלם רק 500 ש"ח ע"ח הקנס. הערעור נדחה בעיקרו. אין מקום להפחית מגובה הקנס שהוטל על המערער שכן מדובר בעבירה רצינית וחסד עשה השופט עם המערער כאשר הסתפק בהטלת עונש כה מתון. עם זאת, בהתחשב בנסיבות, ניתן להקל עם המערער במובן זה שיתרת הקנס תשולם בתשלומים חודשיים של 500 ש"ח החל ביום 15.9.87.

(בפני השופטים: בך, גולדברג, וינוגרד. המערער לעצמו, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 26.8.87).

בש"פ 250/87 - דוד בן שלום חוטובלי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ואחר הואשמו בהריגתו של המנוח משה קוקישוילי. לפי הנטען בוצע המעשה כאשר הנאשמים והמנוח היו עצורים בכלא באר שבע והם צעדו בשביל המוביל מאגף המחנה בכלא אל מסדר העבודות. בהחלטתו מאפריל 1987 דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המדינה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים והנמקתו היתה שכנגד הודעות זקיפי המחנה שהמנוח והנאשמים יצאו משער המחנה בקבוצה שבגדרה אירעה הקטטה בה נדקר המנוח, קיימת עדות אובייקטיבית שבאותה שעה ממש נמצא העורר במקום שאליו לא יכול היה להגיע אילו נמצא באתר הפשע. היו גם ראיות אחרות שהפחיתו ממשקל ראיות התביעה. במאי 1987 דחה ביהמ"ש העליון ערר על החלטת השופט. בינתיים שוחרר העורר ממאסר אותו ריצה בקשר לעבירה אחרת וכעבור שבועיים הוא נעצר שוב לצרכי חקירה באשמת הדחה בחקירה של עד כאשר ההדחה נוגעת לענין ההריגה הנ"ל. עתה פנתה המדינה לביהמ"ש וביקשה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים בעבירת ההדחה ובמשולב עם בקשה זו ביקשה לעיין מחדש בהחלטת השחרור בערובה. העדות החדשה מתייחסת לעדותו של אחד (להלן: אברהם) שהוא קרובו של העורר והלה מסר הודעה במשטרה שבה נטל על עצמו את האחריות למעשה ההריגה. לאחר מכן טען כי הודח ע"י קרובי העורר והעורר עצמו לקבל על עצמו את האחריות למעשה ההריגה. הוא הפך לעד מדינה וטען כי למעשה העורר והוא עצמו (אברהם) היו נתונים בריב עם המנוח שזומן למקום ההריגה בתיאום משותף כאשר העורר ואברהם מכינים לעצמם מראש טענת אליבי. ביהמ"ש היה ער לפרובלמטיות שבהודעותיו של אברהם אך סבר שהן מוסיפות למשקל ראיות המדינה בעבירת ההריגה ולפיכך הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
כל שניתן לומר על ההודעות של אברהם הוא שהן ראיה נוספת. קשה בשלב הנוכחי לייחס להודעות החדשות משקל ממשי לחובת העורר. תכנן סותר את עדות הזקיפים ואין הן מסבירות את הראיות האובייקטיביות לכאורה בדבר האליבי של העורר. בסופו של דבר גם הודעותיו המאוחרות של אברהם אינן מנקות אותו כליל מאשם. לא מן הנמנע הוא, בהתחשב בהסכם המאוחר יותר שנחתם בין המדינה לבין אברהם, שהיה לזה האחרון עניין למסור את הגירסה בה היו אנשי המשטרה מעוניינים. גם המקור היחיד לטענת ההדחה, אם בהדחה מדובר, הוא באברהם עצמו. כמו בגלגול הראשון של הפרשה קיים חומר ראייתי המתפרש לכאן ולכאן, הליכי המשפט עשויים להימשך עת רבה וכפי שהדברים נראים בשלב הנוכחי קשה לקבוע שקיימת הסתברות של הרשעה. העורר כבר
היה משוחרר בערובה במשך שבועיים וניתן להבטיח את הופעתו של העורר למשפט ע"י תנאי ערובה מחמירים. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובתנאים שיבטיחו את התייצבותו למשפט.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' סוזי שלו לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 12.8.87).

בש"פ 254/87 - מגידי בן מוחמד חמד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשני אישומים: הצעה למכירה של 400 גרם "הרואין טורקי" לאדם בשם סמי שסרב לקנות את הסם; נסיון לבצע עסקה בכמות גדולה יותר אם כי בלתי מוגדרת של סם בלתי ידוע. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור כיוון את עיקר טענותיו כנגד המעצר בגין האישום השני שבו אחד המעורבים האחרים כלל לא הועמד לדין והשני שוחרר בערובה, אולם אין צורך להכנס לפרטי הטענות לגבי אישום זה, שכן יש הצדקה לעצור את העורר בגין האישום הראשון. לגבי אישום זה טוען הסניגור כי קיימת עדות של עד יחיד בלבד, המראה שהצעת הסם לקונה לא היתה רצינית. אמנם זו עדות יחידה אך עובדה זו אינה גורעת מכוחה כראיה לכאורה נגד העורר. משקלה יבחן במשפט עצמו ולא בשלב זה. תוכן העדות אינו מתיישב עם הטענה שההצעה למכירת הסם היתה בלתי מוגדרת. לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות, אם כי לא בעבירות סם. מאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד נגדו ועבירה של מכירת 400 גרם הרואין מצביעה על כך שהעורר מסוכן לציבור ובכך יש צידוק לעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מצאלחה לעורר, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 11.8.87).

בש"א 155/87 - דן אגודה שיתופית בע"מ נגד פקיד שומה תל אביב

*ערעור על דחיית בקשה בבימ"ש מחוזי להארכת מועד להגיש ערעור לפי פקודת מס הכנסה (הערעור לא קובל).

המערערת מבקשת להגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה את בקשתה להארכת מועד להגשת ערעור לפי פקודת מס הכנסה. בהודעת הערעור מסבירה המערערת כי על החלטת רשם ביהמ"ש המחוזי הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי ואילו ערעור זה מוגש מטעמי זהירות בלבד. התעורר ספק אם יש לקבל את הערעור והענין הובא להחלטת הרשם. החלטתו היתה שלא לקבל את הערעור. ביהמ"ש העליון אינו מוסמך לדון בערעור שכן החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך הינה בבחינת "החלטה אחרת" ואין היא נכנסת לגדר פסק דין. "החלטה אחרת" של רשם ניתנת לערעור בפני ביהמ"ש שבו הוא משמש כרשם והוראה זו גוברת הן על הוראת סעיף 95 לחוק בתי המשפט והן על הוראת סעיף 41 לחוק. בענייננו ברור הוא שהסמכות לדון בערעור על החלטת הרשם ניתנה לביהמ"ש המחוזי ומכאן שביהמ"ש העליון נטול סמכות לדון בערעור ואין לקבל את הערעור.

(בפני: הרשם צור. 31.8.87).

בש"פ 257/87 - אברהם תורכיאשווילי ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

היה מקום לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר המעצר עד תום ההליכים אלמלא נתברר שלאחר הגשת התלונות המתייחסות לכתב האישום שוחררו העוררים בערובה ביום 28.4.87 ולא נעצרו אלא ביום 12.7.87. לפיכך יש לקבל את הערר. אין חולקין כי כל החומר המתייחס לעוררים כבר היה בידי המשטרה כאשר שוחררו בערובה, אם כי המשטרה לא חקרה בעניינו של חלק מן החומר. בנסיבות אלה ולאחר שהעוררים כבר היו משוחררים בערובה כחודשיים ומחצה אין תועלת במעצרם עתה עד לסיום ההליכים.