בג"צ 513/87 - יוסף ראובן נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*שיעורי פיצויי פיטורין(העתירה נדחתה).
א. העותר עבד אצל המשיבה השניה (סולל בונה) במשך כעשרים שנה. תחילה הועסק כטפסן אך מאז שנת 1974 נהיה ראש קבוצה. ב- 1979 העבירה המשיבה את המערער לתפקיד של טפסן, תפקיד אשר מקנה לעובד זכות לשכר נמוך מזה של ראש קבוצה. לאחר עבודה של כחודש וחצי, גם זאת תוך מחאה, לא חזר העותר לעבודה. אין חולקין כי מותר היה לראות בהעברה המתוארת הרעת תנאי העבודה ועל כן מעשה פיטורין. שכרו של העותר, בהיותו ראש קבוצה, שולם לו מעבר לשכר העבודה החדשי הקבוע בתעריף של מרכז הסתדרות פועלי הבנין. תוספת זו התבטאה בתשלום עבור 1.7 "שעות נוספות" כביכול, אם כי בפועל הוא לא עבד אלא בשעות הרגילות או בשעות נוספות בתשלום נוסף. לפי ההסכם הקיבוצי חייב המעביד בהפרשות לקרן הפנסיה (קרן הביטוח) הבאות במקום פיצויי פיטורין בגין "שכר עבודה... חדשי... לפי תעריפי שכר עבודה שנקבעו על ידי מרכז הסתדרות פועלי בנין". המשיבה אכן הפרישה לקרן האמורה תשלומים בהתאם לשכר שנקבע כך, אך לא עבור "השעות הנוספות" הנ"ל. ביה"ד הארצי לעבודה סבר כי כדי להבטיח לעובד, בין היתר, פיצויי פיטורין היה על המשיבה, לפי ההסכם הקיבוצי, לשלם לקרן הביטוח גם עבור התשלום העודף (1.7 השעות הנוספות) ומשלא עשתה כן זכאי העותר לפיצויי פיטורין בגין התשלומים העודפים הללו.
ב. העותר טוען כי מגיעים לו פיצויי הלנה מחמת העיכוב בתשלום הפרשי פיצויי פיטורין משך למעלה משמונה שנים, שכן אין מדובר כאן בחילוקי דעות של ממש העשויים להצדיק אי הענקת פיצויים כאלה. טענה נוספת בפיו שמגיע לו הפרש בין השכר שקיבל בעבר כראש קבוצה לבין שכרו של טפסן, תפקיד שנכפה עליו, שכן אין המעביד זכאי להעביר עובד לתפקיד נחות שבו פוחת שכרו בלא שיחוייב בתשלום הפרשי שכר. טענה נוספת לעותר כי משקבע ביה"ד הארצי שמגיעים לו פיצויי פיטורין בגין התשלומים העודפים, זכאי הוא לפיצויי פיטורין מלאים לפי חוק פיצויי פיטורין, בניכוי התשלומים שהצטברו בקרן הביטוח. עתירתו נדחתה.
ג. אין ההסכם הקיבוצי אוסר תשלום עודף על השכר שנקבע על ידי מרכז ההסתדרות וחובת המעביד לפי ההסכם להפריש סכומים לקרן כדי להבטיח פיצויי פיטורין "לפי שכר עבודתו", היינו לפי השכר שקבע מרכז ההסתדרות. יחד עם זאת לא נאמר בהסכם הקיבוצי שבכך יצא המעביד ידי חובתו לשלם פיצויי פיטורין על כל תשלום עודף על השכר הקבוע. תשלום כזה אינו כשלעצמו פסול, ואין חובה לבצע בגינו הפרשות לקרן הביטוח, אך אם אין עושים כן, שומה להשלים את מה שהצטבר בקרן ע"י הוספת פיצויי פיטורין בגין אותו תשלום עודף. פירוש זה המונח ביסוד החלטתו של ביה"ד הארצי לעבודה מקובל הוא. אשר לטענת העותר כי מגיעים לו פיצויי הלנה - משנקבע כעובדה שהתעוררו חילוקי דעות ממשיים בין העותר למשיבה בשאלה הנדונה, אין למצוא כל טעות משפטית במסקנה שהעותר אינו זכאי לפיצויים כאלה. אשר להפרש שדורש העותר בגין הפחתת שכרו - הלכה פסוקה היא שאין צד לחוזה עבודה אישי יכול על ידי מעשה חד צדדי להביא לשינוי בתניה בלא להביא את החוזה עצמו לידי סיום. אין חולק שבמקרה דנן אסור היה למשיבה להרע את תנאיו של העותר ע"י העברתו לתפקיד של טפסן "שבו פוחת שכרו". אולם אין העובד יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו: מצד אחד לטעון שעקב הרעה זו הוא פוטר וזכאי לכל הנובע מפיטוריו, ומצד שני לתבוע את הפרשי השכר בין תפקידו הקודם לחדש. יתכן שאילו המשיך לעבוד כטפסן, כעובד של המשיבה, ולו גם תוך טענה שיש להחזירו לתפקידו הקודם, כי אז זכאי היה להפרשי השכר כטענתו. אולם בקבלת הפרשי השכר היה נשמט הענף עליו נשענים פיטוריו על כל הכרוך בכך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דמ. מכנס לעותר. 12.8.87).
ע.א. 24/85 - הוארד גולדשמידט נגד מנהל מס שבח
*מס שבח בדירת מגורים שתמורתה נתקבלה במתנה(הערעור נדחה).
א. המערער ערך עיסקת קומבינציה עם קבלן לפיו יקבל לבעלותו שלוש דירות בבנין שיבנה הקבלן על חלקת מקרקעין, אשר אותה עמד המערער לקבל במתנה מאמו. זאת תמורת מחצית החלקה אותה יעביר המערער לקבלן. מועד העברת החלקה ללא תמורה מהאם למערער, לפי מרשם המקרקעין, הוא יום 11.3.80, תאריך המאוחר ממועד החוזה עם הקבלן. בניית הבנין נסתיימה ביום 20.12.82 והמערער מכר אחת מן הדירות ביום 12.5.83. הוא ביקש פטור ממס שבח על יסוד סעיף 49ב'(1) לחוק שבח מקרקעין האומר כי מכירת דירת מגורים תהיה פטורה ממס אם "המוכר לא מכר בארבע השנים שקדמו למכירה האמורה דירת מגורים אחרת בפטור ממס". המשיב דחה בקשה זו בהסתמכו על האמור בסעיף 49 ו' לחוק הקובע כי דירת מגורים כאמור לא תהיה פטורה ממס אם המוכר קיבל את הדירה במתנה והדירה "לא שימשה דרך קבע למגוריו של המוכר... וכשנותן המתנה הוא ההורה - שלוש שנים מיום שנעשה בעלה". לטענת המשיב קיבל המערער את תמורת הדירה במתנה, שהרי ניתנה מתנה של החלקה אשר שימשה יסוד לעיסקת הקומבינציה. המתנה ניתנה תוך שלוש שנים שקדמו לרכישת הדירה ולפי האמור בסעיף 49ו' הנ"ל היה על המערער להמתין שלוש שנים בטרם ימכרנה אם ביקש לזכות בפטור. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב והערעור נדחה.
ב. בנסיבות המקרה חלות על הדירה ההוראות הרואות בה דירה שנתקבלה במתנה. לענין זה יש ליישם כאן את האמור בסעיף 49ו'(ג)(1) הקרקע כי "יראו קבלת %50 לפחות ממחיר הדירה במתנה, בתוך שלוש שנים שקדמו לרכישתה, כקבלתה במתנה". כאן קיבל המערער מאמו במתנה את החלקה וזו התמורה ששולמה עבור הדירה. לענין זה כולל המונח "תמורה" גם שווה כסף, היינו חלקת המקרקעין ולאו דווקא כסף מזומן. אגב, ההתייחסות של המחוקק אל מקור הכסף ששימש לרכישת דירה יש בו, לכאורה, כדי לעורר קשיים. כוונת הסעיף היא למנוע עקיפת החוק על ידי מימון רכישה של דירה על ידי נותן המתנה במקום הענקה ישירה. אולם הוראה זו הינה מרחיקת לכת שכן היא מטילה על מנהל מס שבח משימה קשה לבחון כל מתנה של כספים אם שימשו בסופו של דבר לרכישתה של דירת מגורים. ספק אם נכון לקבוע הסדר של מסוי המביא בחשבון גם את הסיוע של בני משפחה במימון רכישת הדירה, דבר שהוא בגדר תופעה תדירה ורצויה.
ג. אשר לשאלה מה הם המועדים הרלבנטיים לצורך חישוב תקופת הזמן אשר סעיף 49ו' מציב כחיץ בין פטור לבין חיוב - טענת המערער היא שקבלת הבעלות בדירה נעשתה במועד עריכת חוזה הקומבינציה אך גישה זו אין לקבל. לפי הגדרת המונח "דירת מגורים" בחוק מתייחס מונח זה לדירה שבנייתה נסתיימה. במקרה דנן נסתיימה הבניה ביום 20.12.82 וזה המועד שממנו מונים את שלוש השנים לצרכי סעיף 49ו'. אין גם ממש בטענה כי יש למנות את שלושת השנים מיום קבלת המתנה. הטענה בדבר מנין התקופה מיום קבלת המתנה אינו תואם את הנוסח של סעיף 49ו'(א)(6)(1) הדן "בבעלות" בדירה, ואין בעלות בדירת מגורים אלא משהושלמה בנייתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל ינאי למערער, עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למשיב. 16.8.87).
בג"צ 74/87 - אברהם גולדשמיט נגד שר הדתות ואח'
*הענקת כשירות לדיינים בבתי דין רבניים להתמנות כדיינים בביה"ד הרבני הגדול(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. סעיף 3 לחוק הדיינים קובע כי "מי שהוסמך לכך ע"י מועצת הרבנות הראשית תוך שנתיים לפני המינוי כשיר להתמנות דיין. תנאי ההסמכה וסדריה יקבעו בתקנות שיתקין שר הדתות בהסכמת מועצת הרבנות הראשית". תקנה 2(א) לתקנות הדיינים קובעת כי
"לא יוסמך אדם להיות כשיר להתמנות כדיין בבית הדין הרבני הגדול אלא אם הוא... כיהן כדיין בבית הדין רבני אזורי לפחות שלוש שנים רצופות או...". במשך שנים מרובות פירשה המשיבה השניה (מועצת הרבנות הראשית) את הוראות התקנה כך שבנוסף לתנאי הכשירות המנויים בה מקנה לה הדין שיקול דעת בלתי מוגבל להקנייתה או אי הקנייתה של כשירות לדיין של בית דין רבני אזורי להתמנותו דיין בבית הדין הרבני הגדול. עתירת העותר היא שבג"צ יורה לשר הדתות, למועצת הרבנות הראשית, ולועדת המינויים לדיינים לקבוע כי מי שכיהן כדיין בבית דין רבני אזורי לפחות שלוש שנים רצופות זכאי אוטומטית להיות מועמד לכהונת דיין בביה"ד הרבני הגדול או לחילופין זכאי לקבל הסמכה אוטומטית למועמדות כאמור וכי מועצת הרבנות חייבת להעניק לו הסמכה למינוי הנזכר. המשיבים לעתירה הם שר הדתות, מועצת הרבנות הראשית, ועדת המינויים לדיינים והרב יצחק יעקובוביץ שביקש להצטרף כמשיב כדי לתמוך בעמדת מועצת הרבנות הראשית, בעוד ששר הדתות וועדת המנויים הסכימו למעשה כי עפ"י התקנות הקיימות צודק העותר בעתירתו. שר הדתות עמד לשנות את התקנות ובעקבות זאת ביקש העותר הצהרה כי תקנה 2 לתקנות הדיינים הנ"ל נעשתה בחריגה מסעיף 3 לחוק הדיינים. הצו על תנאי הפך להחלטי.
ב. היועץ המשפטי המייצג את שר הדתות וועדת המנויים סבור, כמו העותר, שדיין בי"ד רבני אזורי זכאי על פי הדין הקיים לקבל כושר לבית הדין הרבני הגדול אם נתמלאו הדרישות הכלולות בתקנות, וגם לדעתו אין מועצת הרבנות רשאית להוסיף על האמור בתקנות. עם זאת סבור היועץ המשפטי לממשלה, בניגוד לעמדת העותר, שהסמכות נתונה בידו של שר הדתות לשנות את התקנות ולכלול בהן קריטריונים נוספים למתן כושר, שעל פיהם יהיה ניתן למועצת הרבנות שיקול דעת בענין זה. בהסתמך על עמדת היועץ המשפטי ומאחר שהעותר הבהיר כי העתירה המבוססת על טענת חוסר סמכות היא חילופית היה הענין מסתיים במתן צו מוחלט הקובע שלפי הדין הקיים זכאי כל מי שמילא אחר האמור בתקנות, היינו שהוא שלש שנים דיין בבי"ד רבני אזורי, לקבל כושר.
ג. דא עקא שבאותו שלב הצטרף המשיב הרביעי לעתירה והמשיב הראשון לא עורר כל טענה בעניין מעמדו של משיב זה. טענותיו של ב"כ המשיב הרביעי הן שיש לקרוא את החוק והתקנות שלא כלשונם ועל פי דרכי הפרשנות המקובלות. אלא בהיות הנושא בעל רגישות מיוחדת ועניינו קביעת הגבולות בין דת ומדינה, מן הראוי הוא לפרש את דברי החקיקה האמורים באופן המקנה למועצת הרבנות שיקול דעת למתן כושר גם מעבר לאמור בחוק ובתקנות. טענה נוספת בפיו כי גם לפי נוסח התקנות לא נשלל שיקול דעתה של מועצת הרבנות, שהרי תקנה 2(א) הנ"ל נוסחה על דרך השלילה ונקטה לשון "לא יוסמך" ללמדך שהיא לא חסמה את הדרך בעד המשיבה השניה לקבוע את התנאים הפוזיטיביים הדרושים למינוי לביה"ד הרבני הגדול אלא קבעה דרישות מינימליות לצורך מינוי. אין ממש בעמדת המשיב הרביעי על שני ענפיה. עיון בהיסטוריה החקיקתית של החוק והתקנות מלמד שסעיף 3 לחוק הוא פרי פשרה בין הרצון לתת למועצת הרבנות זכות להביע דעתה לעניין מתן הכושר האמור לבין השאיפה שזו תפעיל את שיקול דעתה לפי קריטריונים אובייקטיביים. הוסבר ע"י יו"ר ועדת חוק ומשפט של הכנסת, כשהביא את החוק לקריאה השניה והשלישית, כי הועדה יצרה רקע לקביעהאובייקטיבית של הכשירות להתמנות כדיין כי לא רצו שהדבר ישאר בגדר קביעה סובייקטיבית מטעם מועצת הרבנות. כך הוחלט שדרכי קביעתם של סדרי ההסמכה ותנאי ההסמכה יהיו בצורה של תקנות ועל ידי כך ייקבע מה הן ההנחיות להסמכה וכאשר על התקנות צריך לחתום שר הדתות בהסכמת מועצת הרבנות הראשית. מסקנה אחרת העולה למקרא סעיף 3 לחוק היא שהמשיבה השניה (מועצת הרבנות) אינה רשאית
לקבוע את תנאי ההסמכה. גם בטענה השניה של המשיב הרביעי אין ממש. אמנם נקט מתקין התקנות בתקנה 2 בניסוח על דרך השלילה, אך אין כוונתו שלמועצת הרבנות שיקול דעת להוסיף תנאים על אלה המנויים בתקנה 2.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עוה"ד מ. חשין לעותר, עו"ד בן טובים לשר הדתות וועדת המנויים, עו"ד יאראק למשיב הרביעי. 25.6.87).
בג"צ 413/85 - חץ אלקטרוניקה (1984) בע"מ נגד שר התקשורת ואח'
*רישוי מגשר שפעולתו קישור בין תחנת רדיו לבין רשת הטלפונים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. נושאה של עתירה זו הוא רישוי של מגשר מתוצרתה של העותרת, שהוא מכשיר אלקטרוני שפעולתו הבסיסית היא קישור בין תחנת רדיו לבין רשת הטלפונים על מנת לאפשר קיום שיחה בין אדם המשתמש ברשת הטלפונים לבין אדם המשתמש במכשיר אלחוט נייד. בעבר ניתנו לעותרת אישורים לייצור ושיווק מגשר כאשר העותרת היתה חייבת לדאוג לרישוי נוסף ביחס לכל מכשיר שהיא מוכרת. בתקופה מסויימת חדלו המשיבים להעניק לעותרת רשיונות לשיווק המגשר ועתירתה נדחתה.
ב. השופט חלימה בפסק דינו סבר שהרשיון שהוענק לעותרת נועד למגשר מסוג אחר מזה שהעותרת מייצרת למעשה, היינו למכשיר שניתן להתחבר ממנו לרשת הטלפונים אך שאי אפשר להתחבר מרשת הטלפונים למכשיר. לפיכך סבר שאין לראות ברשיון שניתן בעבר רשיון למכשיר שהעותרת מתייחסת אליו. אשר לסירוב המשיבים להעניק לעותרת רשיון למכשיר שהמבקשת מייצרת - משרד התקשורת, לאחר מכרז, בא לידי הסכם עם המשיבה הרביעית, חברת מוטורולה ישראל בע"מ, שלפיו חברה זו השקיעה כספים מרובים בפיתוח מכשיר העונה לבעיית העומס על התדרים ובתמורה התחייב משרד התקשורת שלא יונפקו רשיונות למכשירים כגון אלה חוץ מאשר למוטורולה.
ג. מ"מ הנשיא גב' בן פורת, שאליה הצטרפה השופטת נתניהו, סברה כי הרשיון שניתן ע"י משרד התקשורת חופף את המכשיר שהעותרת מייצרת ושלגביו ניתנו בעבר רשיונות, אך אעפ"כ החליטו לדחות את העתירה. מ"מ הנשיא עמדה על התנהגותה הלא הוגנת של העותרת שלא בחלה באמצעים לא כשרים, כולל האשמות בחלקן חסרות שחר ובחלקן לא רלבנטיות וכן עמדה על התנהגות בלתי ראויה של משרד התקשורת שהמצהירים מטעמו מסרו פרטים לא מדוייקים, התנערו ממסקנות ועדה פנימית אשר קבעה שהמכשיר של העותרת עונה על תנאי הרשיון וכדומה. במצב זה בו שני הצדדים לא התנהגו כראוי הכריעה מ"מ הנשיא על יסוד השיקול שבעקבות המכרז כאמור השקיעה מוטורולה כספים מרובים ובתום תקופת ההסכם, כעבור חמש שנים, תעבור כל המערכת למשרד התקשורת. מוטורולה פעלה בתום לב ולא ידעה שהעותרת זכאית להנפקת רשיונות למכשיריה ובנסיבות אלה סבירה טענתה של מוטורולה שקבלת העתירה תשנה את מצבה לרעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד גב' מיכל שקד לעותרת, עוה"ד רנטו יאראק, י. פריבס ודנון למשיבים השונים. 27.7.87).
בש"פ 275/87 - אלקובי יוסף נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות שונות הקשורות בהברחת טובין והתחמקות מתשלום מכס, מס קניה ומ.ע.מ, קבלת דבר במרמה ובתחבולה ועבירות נוספות. עמו הורשעו עוד 10 נאשמים. שמיעת המשפט התארכה וכל מהלך המשפט היה המבקש משוחרר בערובה. גזר הדין ניתן ביום 5.7.87, המבקש נדון לששה חודשים מאסר בפועל וניתנה ארכה לריצוי העונש עד ליום 2.8.87 וביום זה החל המבקש לרצות את ענשו. הוא הגיש בקשה לעכב את המשך בצועו
של גזר הדין עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. בקשה דומה הוגשה ונדחתה בהחלטה מיום 26.7.87 כשביסוד ההחלטה היתה הנחה שהערעור ישמע בפגרה בתאריך מוקדם, הנחה זו לא התממשה והערעור טרם נקבע לשמיעה. הסניגור מציין כי למבקש סיכויים לזכות בניכוי שליש מתקופת המאסר וכן יש לנכות 29 יום שהמבקש ישב במעצר והימים שהוא מרצה מאז 2.8.87. יעבור זמן עד שיישמע הערעור ובינתיים יעבור חלק הארי של תקופת המאסר. בנסיבות מיוחדות אלה מן הראוי לעכב את המשך בצועו של גזר הדין בלי להכנס לשאלת הסיכוי להצלחת הערעור, ענין שלא ניתן לבררו במסגרת דיון זה בשל הנסיבות הסבוכות והראיות המרובות שהועלו במהלך המשפט.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אברהמי למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 19.8.87). בש"פ 269/87 - מדינת ישראל נגד משה טאוז
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הואשם ביבוא כ- 500 גרם קוקאין ועומדת להסתיים שנה מאז הגשת כתב האישום. המדינה ביקשה להאריך את המעצר בשלשה חדשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה באופן חלקי והמעצר הוארך ב- 45 יום. חומרת העבירה היתה שיקול בהחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וערר על אותה החלטה נדחה תוך הנחה שניהול המשפט לא יארך זמן רב. למעשה, על אף ששמיעת המשפט החלה בסוף ספטמבר 1986 טרם ניתן פסה"ד. עיקר העיכוב נגרם ע"י בקשה להביא ראיות נוספות כשהכרעת הדין כבר היתה מוכנה לשמיעה. אח"כ היו דחיות מסיבות שלא היתה לאיש שליטה עליהן. העבירה חמורה ביותר, שמיעת העדויות כבר הסתיימה וכל שנותר עתה הוא הכרעת הדין וגזירת הדין. הנסיבות שהצדיקו את המעצר מלכתחילה מצדיקות את המשכו. עיקר ההגנה הוא בטענת צורך והשופט השומע את התיק לא התרשם, לאחר גמר העדויות, שהמשיב הצליח להוכיח הגנה זו בצורה המצדיקה את שחרורו המיידי מהמעצר. בנסיבות אלה יש להעתר לבקשה כאמור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' א. ברזילי למבקשת, המשיב לעצמו. 16.8.87).
רע"פ 43/87 - משה ברדה נגד מדינת ישראל
*גזירת מאסר ע"י ביהמ"ש מעבר למוסכם בעיסקת טיעון (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש גזר למבקש עונש מעבר למה שהוסכם בעיסקת טיעון בין הצדדים. ביהמ"ש יצא ידי חובתו להסביר לבעלי הדין כי אינו קשור לעיסקת טיעון בין הצדדים, ולתקופת ענישה מוסכמת. הבקשה לרשות ערעור נוספת נדחתה. העובדה שביהמ"ש פסק עונש חמור יותר מזה שהוסכם עליו היא תופעת לוואי מותרת של עיסקת טיעון הכפופה לשיקולי ביהמ"ש. אין בהחמרה האמורה כדי לשלול אפשרות קיומן של עיסקות טיעון כפי שחשש הסניגור. לא יתכן שבעלי הדין יכתיבו לביהמ"ש בהליך פלילי את התוצאה העונשית. אין לקבל את טענת הסניגור כי בנוסף לנוהג הקיים שלפיו מודיע ביהמ"ש שאינו קשור לעיסקה הוא חייב גם להודיע מראש אימתי לא יראה עצמו קשור למידת העונש המוצעת. תוספת זו אינה מחוייבת וכל שופט רשאי לנהוג בענין זה לפי שיקולו. לפיכך אין מקום לדון בענין בערעור שני.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים משגב למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 25.8.87).
רע"פ 47/87 - חיים ריינדל נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג בעקומה שבכביש במהירות של 90 - 80 קמ"ש ואחרי תום הסיבוב עבר לצד השמאלי של הכביש והתנגש ברכב שבא ממול. המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות והבקשה דנא עניינה ההרשעה או לחילופין מידת העונש. לענין ההרשעה - הסטיה לשמאל הכביש היא הביטוי הבולט לחוסר הזהירות ובעת נהיגה בעקומה שבכביש חייב הנהג לנהוג באופן שלא ייצור תנופה וסטיה שהיא פועל יוצא
ממנה. המהירות המותרת אינה היתר החלטי. מהירות צריכה להתאים לכל התנאים והנסיבות ומבחינה זו לא מילא המבקש אחר הנדרש. לפיכך אין לדון בערעור שני בהרשעה. אשר לענין העונש - המבקש נדון לחמש שנות פסילה ושלש שנות פסילה על תנאי והסניגור עמד על כך שהתנאי עלול להיות מופעל על ידי כל עבירה שבתוספת ולטענתו אין להתנות עונש מותנה כה ארוך בתנאי כה רחב. ענין זה שנושאו מידת העונש אינו יכול לשמש עילה לערעור שני על פי המדיניות שנקבעה בר"ע 103/82 (חניון חיפה). גם לגוף הענין אין מקום להקלה שהרי יש לתת את הדעת גם לתוצאות העבירה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. ילין למבקש, עו"ד גב' ע.ראובני למשיבה. 25.8.87).
רע"פ 53/87 - יוסף סבג נגד מדינת ישראל
*רענון זכרון שוטר ע"י עיון בדו"ח תנועה (הבקשה נדחתה).
צודק הסניגור בטענתו כי אין כלל שלפיו דברי הנאשם נדחים מפני דברי שוטר אך לא כך יש להבין מסקנת הערכאות דלמטה. כל שנובע מפסה"ד הוא שביהמ"ש אימץ את גירסת השוטרת שהסתמכה לשם רענון זכרונה על האמור בדו"ח. זאת רשאית היתה השוטרת לעשות, שהרי אין לדרוש משוטר שיזכור באופן עצמאי וללא תלות רשומי עזר כלשהם, כל מקרה לגביו הגיש דו"ח.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 18.8.87).
רע"פ 51/87 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה שמעונים נגד אסמעיל ג'ודה
*ארכה לביצוע צוי הריסה (הבקשה נדחתה).
המשיב בנה בעיירה ערוער, שני מבנים, האחד עשוי בלוקים והשני עשוי פח המשמש כמטבח, מבלי לבקש היתר כדין. במשפטו הודה בעובדות שבכתב האישום וביהמ"ש הרשיעו והורה, בין היתר, להרוס את המבנים הבלתי חוקיים עד יום 1.7.87. בשלב הערעור טען הסניגור כי דברי המשיב בבימ"ש השלום לא הובנו, כי לא הודה בעובדות וכי לא הוא בנה את המבנים אלא אשתו. ביהמ"ש המחוזי לא התערב בהחלטת בימ"ש השלום בענין ההרשעה ובאשר לעונש התייחס ביהמ"ש לבקשה לתת ארכה נוספת לביצוע ההריסה. ביהמ"ש ציין שקיימת בעייה של הסדר הבנייה של הבדואים באיזור הנגב ומנגד יש להקפיד על רישוי ולמנוע תפיסת קרקעות ובניה שלא כדין. בסוף הגיע למסקנה כי יש לדחות את המועד לביצוע ההריסה לשנה נוספת, עד ליום 23.6.88. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ברוב דעות כשדעת המיעוט היתה שאין להתערב בהחלטת בימ"ש השלום באשר למועד ההריסה. התביעה העלתה בבקשה לרשות ערעור את הטענה שביהמ"ש המחוזי בפסק הדין נשוא הבקשה ובהחלטות נוספות נותן ארכות שלא במקומן לביצוע צווי הריסה והתערבות זו בהחלטות של בימ"ש השלום, החוזרת ונשנית, אינה במקומה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במקום הישוב של המשיב קיימת אפשרות מלאה לקבלת היתר בניה כדין כפי שקיבלו רבים אחרים, והבנייה ללא היתר אינה תוצאה של היעדר הסדרי תכנון אלא של אי פניית המשיב בדרך הקבועה בחוק לבקש אישור לבניה. יש נסיבות שבהן אורך רוח שביטויו בארכה של מספר חודשים נוספים יכול להקל על פתרון בעייה מבלי לגרום לקשיים מפליגים לאנשים העלולים להיוותר ללא מקום מגורים. אולם אסור לה לארכה נוספת שתהפוך למעין אינדיקציה לכך שניתנה הרשות להוסיף ולהתגורר ללא מועד וגבול בבית שנבנה ללא היתר. צריך להבהיר כי חזקה על השלטונות שיקפידו על קיום החוק ויביאו לקיומו הלכה למעשה. מתן ארכות ארוכות טווח חוזרות ונשנות יש בו כדי לנטוע בלבם של הנוגעים בדבר את התחושה שהרשויות השלימו למעשה עם הבנייה הבלתי חוקית. שיקולים אלה מן הנכון שייכללו בין אלה שביהמ"ש משווה נגד עיניו כאשר הוא דן בסוגיה זו. ברם, אין צורך במקרה דנן להביא את הנושא בפני ביהמ"ש
העליון לערעור נוסף, כי עמדת ביהמ"ש העליון לגבי הבניה הבלתי חוקית הובהרה לא אחת ואף הוסבר כי מן הראוי שביהמ"ש המחוזי יתן דעתו, בין היתר, גם להיבטים הציבוריים הנ"ל כאשר הוא דן במקרה קונקרטי זה או אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אדם טל למבקשת, עו"ד דוגאן אלעטאונה למשיב. 20.8.87).
רע"פ 50/87 - הועדה המקומית לתכנון ובניה שמעונים נגד רמדאן אלזבארגה
*ארכה לביצוע צוי הריסה (הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בכך שבינואר 1987 בנה בכסייפה שבנגב, ללא היתר, שלשה מבנים ולמרות פניות הועדה המקומית לא הרס אותם. המשיב הודה בעובדות והורשע בדינו והתובע טען לעניין העונש כי מדובר באיזור מוסדר שלגביו ברור לכל יושביו כי דרוש היתר בניה כדי להקים בו מבנה כלשהו. המשיב טען כי בנה את המבנים בתור מבנים ארעיים, הוא נשוי ואב ל- 5 ילדים שיחד עמם הוא מתגורר במבנים האמורים. ביהמ"ש הרשיע את המשיב ובגזר דינו הורה להרוס את המבנים לא יאוחר מיום 1.6.87. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וביקש, בין היתר, להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאחר שהמשיב החל כבר בבניית דירת קבע כדין, יש מקום למתן ארכה נוספת לביצוע צו ההריסה. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, את ביצוע ההריסה עד ליום 31.12.87. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מנימוקי הבקשה עולה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי בתיק זה היא דוגמא לפסקי דין אחרים שבהם ננקט קו עקבי של התערבות לקולא בעבירות שעניינן בנייה בלתי חוקית. ההפרה של חוקי הבנייה במקרה שבפנינו היתה בולטת כשמדובר על בנייה שנעשתה ללא נסיון כלשהו לקבל היתר. משמעות הדבר איננה רק שמוקם מבנה כלשהו ללא רשיון, אלא גם שצורתו, מידתו וכל יתר התכונות של המבנה אינן תואמות את הדרישות של התכניות הקיימות, ומי שבונה את המבנים יכול לעשות כעולה על רוחו. מבחינה זו מובן כי מי שהקים בית בשנת 1983 ולא עשה מאומה עד שנת 1987 כדי לתת בסיס חוקי לפעולתו או להשיג היתר לבנייה חוקית אחרת, לא יבצע את הנדרש ממנו עתה אלא אם כן יווכח שרשויות השלטון עומדות לקיים את החוק ולא למחול על הפגיעה בחוק. נכונות יתירה להרחיק את המועד הסופי של ביצוע ההריסה, עלול להיות בה כדי ללמד שהדרישה להריסה אינה ממשית. עם זאת צריך כל מקרה להבחן ולהיפתר לאור נסיבותיו. אם היו מקרים אחרים שבהם התערב ביהמ"ש המחוזי לקולא כאשר לפי הכללים הנקוטים ע"י ביהמ"ש העליון לא היה מקום להתערבות כזו אין בכך כשלעצמו כדי להשליך על כל מקרה. במקרה דנן מדובר על תקופת ביצוע קצרה יחסית, היינו ארבעה חודשים שניתנו תחילה לביצוע ההריסה והארכה הנוספת שניתנה אינה משמעותית שהרי תסתיים בסוף השנה. מתוך הנחה שזהו לכאורה סוף פסוק וכי עד למועד האמור ינקוט המשיב בצעדים כדי להרוס את הבנייה הבלתי חוקית אין עילה לקיים ערעור נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אדם טל למבקשת, עו"ד אלי ספיר למשיב. 19.8.87).
ע.פ. 532/86 - כוכבה לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בהחזקת 32 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית ונדונה למאסר שנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין לומר שמדובר בעונש חמור במידה המצדיקה התערבות בימ"ש שלערעור. זאת בהתחשב בחומרת המעשה ועברה הפלילי של המערערת. העובדה שבמקרים אחרים ניתן עונש קל מזה - ויש כמובן מקרים בהם היה העונש כבד מזה - אינה יכולה להשליך על המקרה דנן. לא זו בלבד שכל מקרה שונה בנסיבותיו, אלא שבאסמכתאות שציטט הסניגור הוגש הערעור ע"י הנאשמים, כך שלא
נותר לביהמ"ש העליון אלא לדחות את הערעור. משמע שאין באלה כדי להבהיר את מדיניותו של ביהמ"ש העליון. מכת הסמים מחמירה והולכת וגם זה שקול לגזור עונשי מאסר ארוכים. ביהמ"ש ער לנסיבות האישיות הקשות של המערערת, אך אלה מחוירות לעומת חומרת העבירות הקשורות בסמים קשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד צ'רלס ברון למערערת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 9.8.87).
ע.פ. 50/87 - ראמז ח'ליל בוטרוס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער נהג ברשלנות ברכב מסחרי וגרם למותם של חייל וחיילת. הוא לא עצר במקום התאונה אף כי ידע שפגע בשני בני אדם ואף לא הגיש עזרה בדרך כלשהי. הוא המשיך בנסיעתו וכדי להכשיל את החקירה נטש את המכונית ולמחרת מסר למשטרה הודעה כוזבת שמכוניתו נגנבה לפני התאונה. רק בעת חקירתו במשטרה נתבררו הנסיבות ובסופו של דבר הודה המערער בעבירות של גרימת מוות בהתרשלות והפקרה אחרי פגיעה, מסירת ידיעה כוזבת ושיבוש הליכי משפט והורשע בעבירות אלה. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, פסל את המערער מלנהוג לצמיתות וגזר לו קנס של 3000 ש"ח. הערעור התייחס לפסילה לצמיתות ולתשלום הקנס וביהמ"ש העליון דחה את הערעור ככל שהוא נוגע לפסילה בנהיגה וקיבלו באשר לקנס.
לעניין הפסילה טען הסניגור שלא היה צידוק לפסול את המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות כשמדובר באיש צעיר שאין לו עבירות תנועה משמעותיות. להתערב בענין זה. נוכח הקטל בדרכים אין מנוס אלא לפסול את רשיונו של מי שחטא בנהיגה מופקרת בדרכים, כמו המערער, לצמיתות. המעשה שבעטיו הורשע המערער הוא מעשה מחריד ואין לומר שהשופט טעה בשיקול דעתו כשקבע שהפסילה תהיה לצמיתות. לעומת זאת, הטלת עונש מצטבר של קנס על אדם שאין לו יכולת לשלמו, היא, בנסיבות העניין, ולאור תקופת המאסר שעל המערער לרצות, נעדרת אפקט הרתעתי. לפיכך יש לבטל את הקנס.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וינוגרד. עו"ד נביל אברהים למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה.30.7.87).
ע.פ. 145/87 - כרים עמיל וכרמה עמיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער והמערערת, אח ואחות, תושבי לבנון, הבריחו הירואין לישראל. באמצעות המערערת הבריח המערער 330 גרם הירואין ובאמצעות הידועה בציבור שלו הבריח 200 גרם. הברחת הסם בוצעה במספר הזדמנויות. ביהמ"ש גזר למערער שש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי ולמערערת שלש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הנאשמים הדגישו את מצבם המשפחתי הקשה והמערער גם עמד על שיתוף הפעולה שלו עם הרשויות הישראליות בשטחים שונים, שיתוף פעולה שכנראה היה קיים במידה מסויימת. אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. 530 גרם הירואין מהווים כמות אדירה של עשרות אלפי מנות של סם קטלני זה. בעבירות כאלה מתגמדת חשיבותן של הנסיבות האישיות של הנאשמים ורגשי ההתחשבות והרחמנות חייבים להתמקד בקרבנות של פשעים אלה ובמשפחותיהם האומללות, ולא בעבריינים אשר לשם בצע כסף מוכנים לבצע עבירות בזויות כאלה. חייבים כל אלה הנוטים להתפתות לביצוע עבירות מסוג זה לעשיית רווחים קלים לדעת שצפוי להם עונש מכאיב ומרתיע.
(בפני השופטים: בר, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד צדיק נסאר למערערים, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 7.87. 26).
בש"א 35/87 - עזבון המנוח נסים תוסיה ז"ל ואח' נגד יצחק אביעד ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו נגד המשיבים תביעה לתשלום דמי תיווך בקשר לעיסקת מקרקעין שנקשרה בין המשיבים 1- 2 (להלן: המשיבים) לבין שאר המשיבים. ביהמ"ש המחוזי חייב רק את המשיבים 3- 6 בתשלום דמי תיווך למבקשים ודחה את תביעת המבקשים נגד המשיבים. המשיבים 3- 6 הגישו ערעור על חיובם בתשלום דמי תיווך למבקשים. המשיבים צורפו כמשיבים פורמליים. המבקשים הגישו ערעור שכנגד שעניינו אי חיובם של המשיבים, כצדדים לאותה עיסקה, בדמי תיווך. המשיבים ביקשו למחוק על הסף את הערעור שכנגד מן הטעם שערעור שכנגד ניתן להגיש רק נגד מי שהגיש ערעור ולא נגד בעל דין אחר שאינו מערער. ב"כ המבקשים הסכים למחיקת הערעור שכנגד ובמקביל הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור במקום הערעור שכנגד. הבקשה נדחתה.
נימוק אחד לבקשה הוא שלאחר שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי נפטר אחד התובעים, שהיה פושט רגל, והיה צורך לקבל הסכמת כונס הנכסים הרשמי להגשת הערעור בשם העזבון. הסכמה זו ניתנה רק ביום 31.3.87 ומכאן הצורך בהארכת המועד. נימוק זה יש לדחות. בהנחה שאכן היה צורך בקבלת אישור הכנ"ר, ואם כי בנסיבות מסויימות הצורך בקבלת אישור של גורם רשמי לנקיטת הליך יכול שישמש טעם להארכת המועד, הרי שמיד לאחר קבלת האישור האמור של הכנ"ר נקטו המבקשים בהליך מוטעה כאשר הגישו את הערעור שכנגד והליך זה היה הליך עקר. רק לאחר שהמשיבים ביקשו למחוק את הערעור שכנגד על הסף הזדרזו המבקשים והגישו את הבקשה להארכת מועד. כך שהמועד שהוחמץ נגוע בטעות של המבקשים ונסיבות שכאלה אינן מהוות צידוק להארכת המועד. בפי המבקשים נימוק אחר והוא שבעניין הנדון תלוי ועומד כבר ערעור ועובדה זו מהווה צידוק להארכת מועד. אכן, הליך התלוי ועומד יכול להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר, אך הלכה זו מסוייגת בכך שמדובר בשני הליכים שעניינם אחד. במקרה הנדון כאן תלוי ועומד ערעור שהגישו המשיבים 3-6 על חיובם בתשלום דמי תיווך למבקשים, ואילו הערעור שלגביו הוגשה בקשה זו להארכת המועד, נסוב על אי חיובם של המשיבים בדמי תיווך, ועניין זה אינו עומד כלל לדיון בערעור הקיים. המשיבים הם משיבים פורמליים בערעור הקיים ולגביהם פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הפך לסופי.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' אהרוני למבקשים, עו"ד ש. לבנוני למשיבים 1- 2. 25.8.87).
בש"א 58/87 - סולימן בטחיש נגד הבנק הבינלאומי הראשון
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי נדונה התנגדות שהגיש המבקש לבקשת המשיב לביצוע שיק והרשם נתן למבקש ביום 19.1.87 רשות להתגונן בתנאי שימציא ערבות תוך פרק זמן שנקבע בהחלטה. נקבע באותה החלטה כי "אם לא תומצא (הערבות) תיראה כאילו נדחתה הבקשה לרשות להתגונן. המשיב יהיה רשאי לפסק דין...". המבקש לא המציא ערבות בתוך פרק הזמן שנקבע והמשיב הגיש בקשה למתן פסק דין. בעקבות בקשה זו נתן הרשם, ביום 31.3.87, פסיקתא לאמור "הנתבע לא המציא הערבות תוך המועד שנקבע לו... נדחית בזאת ההתנגדות שהוגשה". על פסיקתא זו וכן על ההחלטה מיום 19.1.87 (ההחלטה הראשונה) הגיש המבקש ערעור בתיק העיקרי. יחד עם הערעור הגיש בקשה זו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 19.1.87. את הגשת הבקשה להארכת המועד הסביר ב"כ המבקש בכך שלדעתו הפסיקתא אינה אלא פסק דין עליה הוא יכול לערער בזכות, אך כדי להסיר ספק ולמקרה שתיטען הטענה שההחלטה מיום 19.1.87 הינה,
במהותה, פסק דין, מבקש הוא להאריך לו את המועד להגשת ערעור על אותה החלטה. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
החלטה המעניקה רשות להתגונן אינה סוגרת את התיק אלא מביאה להמשך הדיון בו ובתור שכזו היא "החלטה אחרת". אופיה של החלטה כזו אינו משתנה בשל כך בלבד שהיא מותנית בתנאי שאם יתקיים ייערך המשפט ואם לא יתקיים תידחה הבקשה לרשות להתגונן. רק משניתנה החלטת הדחייה ניתן לומר שהדיון בתיק הסתיים והחלטה זו היא פסק דין. כך היה בענייננו. ביהמ"ש היתנה את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה ומשלא התקיים התנאי והמשיב פנה לביהמ"ש בבקשה למתן פסק דין נתן ביהמ"ש את הפסיקתא בה קבע שהתנאי לא התקיים ושההתנגדות לביצוע שטר נדחית. פסיקתא זו היא פסק דין הנתון לערעור בזכות ובערעור שכזה ניתן לכלול גם ערעור על החלטת ביניים שניתנה במהלך הדיון. המבקש חושש כאמור שמא תעלה כלפיו הטענה שההחלטה מיום 19.1.87 היא פסק דין ומשום כך מבקש הוא להבטיח עצמו ע"י הגשת ערעור עצמאי, ומכיון שהחמיץ את המועד הוא מבקש הארכת מועד. אין בידי המבקש טעם מיוחד זולתי שבעניין הנדון תלוי ועומד כבר הערעור שהגיש בתיק העיקרי. הלכה היא שערעור התלוי ועומד בביהמ"ש ונסב על אותו עניין עצמו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד והלכה זו כוחה יפה במיוחד במקרים בהם מדובר בבקשה להארכת מועד המוגשת מטעמי זהירות גרידא. לפיכך הוחלט להאריך את המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ז. כמאל למבקש, עו"ד י. גיבור למשיב. 14.7.87).
בש"א 70/87 - אלי גושקס נגד שלמה בלוקה
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי הגיש המשיב תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקש והלה לא הגיש בקשה לרשות להתגונן וניתן נגדו פסק דין על פי התביעה. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין ובמסגרת זו הוסכם בין הצדדים כי המבקש ישלם למשיב לסילוק התביעה חלק מסכום התביעה בשני תשלומים והותנה שאם לא יעמוד בתשלום יעמוד חובו על מלוא סכום התביעה. המבקש שילם תשלום אחד ולא עמד בתשלום השני. על רקע זה פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר שהסכם הפשרה בטל ומבוטל ולחילופין שחובו יחשב כמסולק אם ישלם למשיב את התשלום השני עפ"י הסכם הפשרה. בקשה זו נדחתה בפסק דין מיום 26.4.87. המועד להגשת ערעור חלף ביום 10.6.87 וארבעה ימים לאחר מכן הגיש המבקש בקשה זו להארכת המועד להגשת ערעור. נימוקיו הם כי בתקופה הקבועה להגשת הערעור נוהל מו"מ בין הצדדים אך זה לא הניב פירות. משום כך קבע המבקש להפגש עם בא כוחו ביום 9.6.87, יום לפני היום האחרון להגשת הערעור, כדי להכין את הודעת הערעור, אך יום זה היה יום ג' והמבקש בא למשרד בא כוחו בשעות אחר הצהריים והמשרד היה סגור. גם למחרת היום לא נפגשו השניים שכן ב"כ המבקש היה בביהמ"ש ומכאן האיחור. הבקשה נדחתה.
מו"מ לפשרה בתור שכזה אינו מהווה טעם להארכת המועד. על מי שמנהל מו"מ כזה להביא בחשבון תמיד כי בסופו של דבר הנסיון לסידור העניין על דרך השלום עלול להכשל. ייתכנו חריגים לכלל זה ואפשר שיתקיימו נסיבות המצדיקות הארכת המועד, כגון אם מושג הסדר מוסכם אך אחד הצדדים חוזר בו, או שההסדר לא יצא לפועל, אך אין זה המצב בענייננו. הנימוק השני של המבקש הוא כי הוזמן לבוא למשרד בא כוחו ביום הלפני האחרון כאמור והלה לא היה במשרד. נימוק זה אין בו ממש. המועד הקבוע להגשת ערעור בזכות הוא 45 ימים וזמן זה די בו כדי לאפשר לבעל דין לטפל בעניינו בנחת. אכן, אין פסול בפנייה לביהמ"ש ביום האחרון, אך בעל דין המעכב את הטיפול בעניינו וממתין לרגע האחרון ממש, נוטל על עצמו סיכון שתקרה תקלה שלא צפה אותה
מראש ותוצאות סיכון זה רובצות על כתפיו. לכך יש להוסיף כי תקלות ביחסים שבין בעל דין ובא כוחו אינן מעניינו של ביהמ"ש ואין בהן כדי להוות טעם להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד נ. גולדברג למבקש, עו"ד ענבר למשיב. 17.8.87).
בש"א 84/87 - מנהל מס ערך מוסף חדרה נגד מרדכי דגני
*מחיקה על הסף של חלק מערעור (בקשה למחיקה על הסף של חלק מערעור - הבקשה נתקבלה).
בהודעה מיום 27.9.83 נקבעה לנישום (המשיב) שומה לפי מיטב השפיטה למספר תקופות דו"ח לפי סעיפים 77 ו- 78 לחוק מס ערך מוסף. הנישום השיג על ההחלטה ובמכתב מיום 5.12.83 החליט המנהל לדחות את ההשגה. על החלטה זו בהשגה הגיש הנישום ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה לפי סעיף 83 לחוק. הערעור הוגש במועד. עוד ביום 30.9.83 החליט המנהל בתוקף סמכותו לפי סעיף 95 לחוק להטיל על המשיב קנס בשל ניהול פנקסי חשבונות בסטיה מהוראות החוק. המשיב פנה למנהל וביקש לבטל את החלטת הקנס אך בקשתו נדחתה במכתב מיום 3.11.83. לפי סעיף 95 לחוק רשאי הנישום להגיש ערעור על החלטת המנהל לביהמ"ש המחוזי תוך 30 יום. רק ביום 19.6.84 הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לפי סעיף 95 לחוק והבקשה נדחתה בהחלטה מיום 2.11.84. במקביל נמשך הדיון בביהמ"ש בערעור שהגיש המשיב לפי סעיף 83 בענין גובה השומה וביום 4.11.85 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור ומאשר את שומת המנהל. בדצמבר 1985 הגיש המשיב לביהמ"ש העליון ערעור אשר נסוב הן על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מיום 4.11.85 והן על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 2.11.84 הדוחה את הבקשה להארכת המועד. טענתו המרכזית של המנהל היא שהערעור שהוגש בתיק העיקרי נסב, בחלקו, על ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת ערעור לפי סעיף 95 לחוק וחלק זה שבערעור הוגש שלא כדין משני טעמים: מדובר בערעור על החלטת ביניים שהגשתו טעונה רשות; המועד להגשת הבקשה חלף עבר זה מכבר. המשיב מסכים שמדובר בהחלטת ביניים אך טוען שניתן לערער עליה, יחד עם פסק הדין, לפי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי. על כך משיב המנהל שכל אחד מהערעורים הוא הליך נפרד ושונה. הבקשה למחיקת חלק מן הערעור נתקבלה.
סעיף 83 לחוק מעניק זכות ערעור על החלטת המנהל בהשגה לפי סעיף 82 לחוק, כאשר העניין העומד לדיון בערעור הוא על גובה השומה. לעומת זאת סעיף 95 מעניק זכות ערעור על החלטת המנהל להטיל קנס על נישום שלא ניהל פנקסי חשבונות. אלו שני עניינים השונים זה מזה במהותם ובאופיים ובכל אחד מהם עומדות לדיון שאלות שונות של עובדה ושל חוק. בביהמ"ש המחוזי התנהלו שני הליכי ערעור שונים לפי החוק שגם התבררו בנפרד. לפי זה היה על הנישום להגיש ערעור נפרד על ההחלטה, סמוך לאחר נתינתה ביום 2.11.84, וערעור נפרד על פסק הדין סמוך לאחר נתינתו ביום 4.11.85. טוען המנהל שהגשת ערעור על ההחלטה מיום 2.11.84 טעונה רשות בהיותה החלטה אחרת, ואולם טעון זה אינו עולה בקנה אחד עם המסקנה שמדובר בשני הליכים נפרדים. המסקנה שההחלטה בבקשה להארכת המועד עצמאית היא ואינה קשורה לפסק הדין תוצאתה שהחלטה זו במהותה אינה אלא פסק דין וככזו ניתנת לערעור נפרד בזכות. ערעור כזה לא הוגש והמועד להגשתו חלף עבר ולא הוגשה כל בקשה להארכת מועד. לפי זה ההחלטה בבקשה להארכת המועד הפכה לסופית ובנסיבות אלה צודק המנהל בטענתו שלא היתה לנישום זכות להגיש ערעור עליה, ובודאי שלא היה מקום לכלול ערעור זה כחלק מערעור המוגש בזכות על פסק הדין מיום 4.11.85. לפיכך אותו חלק מן הערעור המתייחס להחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך את המועד להגשת ערעור לפי סעיף 95 לחוק הוגש שלא בזכות ודינו להמחק.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ל. מרגלית למבקש, עו"ד ג. רוזנבלום למשיב. 12.7.87).
רע"א 139/87 - סיינטיפיק קומפוננטס קורפוריישן נגד דורון יצרן כלים בע"מ
*מסירת כתבי בי דין למשרד עו"ד שבידו היה יפוי כח בלתי מוגבל (הבקשה נדחתה).
ניתן היתר המצאה לחו"ל של כתבי בי דין בתובענה שהגישה המשיבה נגד המבקשת. המבקשת יפתה את כוחו של עו"ד ישורון להתנגד להמצאת כתבי בי דין לחו"ל. יפוי הכח היה בלתי מוגבל. כיוון שכך הוגשו כתבי בי דין למשרדו של עו"ד ישורון והשאלה שהתעוררה היתה אם היה עו"ד ישורון עורך דינה של המבקשת במובן תקנה 477 לתקנות סדר הדין לצורך קבלת מסמכי בי דין. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב באמרו כי ביום הקובע היה לעו"ד ישורון יפוי כח לטפל בתיק האזרחי הנ"ל על כל הקשור בו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר ביפוי כח מלא הכולל הסמכה לייצג את עניינה של המבקשת ולקבל עבורה כתבי בי דין בתביעה לגופה. ביהמ"ש דחה בצדק את הטענה כי יפוי הכח היה "מותנה" בתוצאות ההחלטות שביהמ"ש המחוזי יתן בקשר לשאלה של המצאת כתבי בי דין בחו"ל. גם מתצהירו של עו"ד ישורון עצמו עולה שההוראות שקיבל מהמבקשת כללו לא רק הגשת בקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל ולכפור בסמכות ביהמ"ש, אלא גם להתגונן במקרה וביהמ"ש יקבע כי יש לו סמכות וכי אין מקום לבטל את ההחלטה בדבר מסירה מחוץ לתחום השיפוט. אין ללמוד מכאן מכללא שתקפו של יפוי הכח לקבל מסמכים היה מותנה בתוצאות הבקשה לבטל את היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום המדינה. אין לדלות התנייה כזאת מתוך יפוי הכח ואילו לטענת התנייה בדבור פה יש להתייחס בזהירות רבה. העובדה שההמצאה בוצעה לעו"ד ישורון לפני שנדונה הבקשה התלויה ועומדת לבטל את היתר ההמצאה אינה גורעת מתקפו ומהיקפו הרחב של יפוי הכח, כולל הסמכות לקבל המצאת כתבי בי דין המיועדים למבקשת. אם רצתה המבקשת להגביל את יפוי הכח להגשת בקשה לבטל את הצו המתיר את ההמצאה או לכפור בסמכות ביהמ"ש לדון בתובענה, כי אז היה עליה לתת בידי עו"ד ישורון יפוי כח מסוייג בהתאם ומבלי ליפות את כוחו לקבל מסמכים בקשר לתביעה לגופה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. ישורון למבקשת, עו"ד דוד שוטנפלס למשיבה. 17.8.87).
רע"א 201/87 - בשארה ורוור בע"מ נגד ארטיק מונוגיל תעשיות מזון בע"מ
*סירוב לתת צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש קמא החליט שלא לתת צו מניעה זמני למבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הבקשה סמכה על מסמך שאין בו זכר להענקת בלעדיות למבקשת כסוכנת של המשיבה ואין בו גם קציבת זמן לסוכנות עצמה. המבקשת טוענת שהוענקה לה הלכה למעשה סוכנות בלעדית, אך הטענה אינה מתבססת על שום מסמך. בנושא של סוכנות אין להסתפק בעצם הטענה לבלעדיות, ולו גם בתצהיר, כבסיס להענקת צו שימנע בעד יצרן או יבואן, ולו גם זמנית, להפיץ את סחורותיו שלא באמצעות מי שטוען לזכות הפצה. העובדה שהמשיבה טרם הגישה תצהיר אינה צריכה לפעול נגדה, שכן היא השהתה הגשת התצהיר על סמך החלטת ביהמ"ש לדון תחילה בטענה המקדמית כי אף בהנחה שטענות המבקשת נכונות הן, אין להוציא את הצו המבוקש והטענה נתקבלה. כך שאין לראות את המשיבה כמי שהסכימה שהעובדות הנטענות בתצהיר מטעם המבקשת משקפות את המציאות כהוויתה. כרגיל אמנם סומכים בעיקר על הנאמר בבקשה בעת שקילת בקשה לסעד זמני, אך בנושא הנוגע לחופש העיסוק ולקשר נטען המצריך אימון הדדי, מותר היה לביהמ"ש קמא לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני. אין גם לומר שסעד של פיצויים לתקופת הביניים לא יוכל להביא את המבקשת על סיפוקה אם יתברר בדיון לגופו שגירסתה היא הנכונה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מועין חורי למבקשת, עו"ד ראובן פארן למשיבה. 27.8.87).
רע"א 226/87 - ג'ולייט אליהו נגד סלים אליהו
*התנגדות לביטול פס"ד מזונות שניתן מחוסר הגנה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תובענה למזונות נגד המשיב והלה, מתוך עיקשות,
לא הגיש כתב הגנה. כאשר ניתן פסק דין בהעדר כתב הגנה והמבקשת פנתה להוצאה לפועל, פנה המשיב לעורך דין וזה האחרון ביקש ביטולו של פסק הדין. טענת המשיב בתצהירו היתה כי לא הגיש כתב הגנה משום שלא היה מודע לחומרת הענין וגם לא ידע "מהו ההליך שעלי לעשות". ביהמ"ש ביטל את פסק הדין והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אלמלא מדובר היה בתביעה לדמי מזונות שלעולם אינה סופית אלא מתחדשת בהשתנות הנסיבות, היה לבקשה על מה לסמוך. על עיקשות והחלטה נחרצת לא להגיש כתב הגנה יכול נתבע להלין רק על עצמו בלבד. גם הטענה שלא היה מודע לחומרת הענין אינה מניחה את הדעת ואינה אלא תירוץ שאינו ראוי להתקבל. ברם, אין להתעלם בתביעה מהסוג דנן מטענת המשיב כי חיוב בדמי מזונות בסך 1050 ש"ח הוא מעבר ליכולתו ויותיר לו למחיה כ- 200 ש"ח לחודש. לפיכך אין ליתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הדין. ברם, בנסיבות העניין לא זאת בלבד שאין לחייב את המבקשת בהוצאות, אלא שהיה מקום לחייב את המשיב בהוצאותיה שכן היא נגררה להליך הנוכחי כתוצאה מהתנהגותו המוזרה. דא עקא שאין לביהמ"ש בדיון דנא סמכות לעשות כן, מבלי להזמין תשובה. יש להניח שעובדת הגשת הבקשה, אף שהיא נדחית, תשקל ע"י ביהמ"ש המחוזי כאשר יבוא לפסוק הוצאות בסיומו של הדיון.
(בפני המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ז. נש למבקשת. 27.8.87).
בש"פ 197/87 - מדינת ישראל נגד רפאל אביגדור
*שחרור בערובה (מעשים מגונים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בארבעה אישומים של מעשים מגונים בכפייה ועבירות נלוות בארבע קטינות. המשיב הוא בעל חנות מכולת בירושלים ולפי האישום הראשון, כאשר באה לחנותו קטינה בת 10 לקנות ארטיק הכניס אותה למחסן של החנות וניסה להפילה על המיטה, כעבור שבוע גרר אותה שוב למחסן, נעל את הדלת ועשה בה מעשים מגונים. כן עשה בה מעשים מגונים בהזדמנויות נוספות. האישום השני מייחס עבירות דומות כלפי קטינה אחרת בת 9, האישום השלישי מתייחס לעבירות דומות בקטינה בת 11 והאישום הרביעי מתייחס למעשים דומים בקטינה בת 9. האישומים מבוססים על ראיות שנגבו ע"י חוקרי נוער וכן על הודייתו של המשיב בחלק מהמעשים. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בשל החומרה הרבה של מעשיו ובשל הסכנה לציבור. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה בלתי מנומקת, החליט לשחרר את המשיב בערובה בתנאי שיתגורר בחיפה ובתנאי שיתייצב במשטרת חיפה ויחתום על ערבות וכדומה. הערר נתקבל.
ביהמ"ש העליון הביע פעמים לא מועטות דעתו שבעבירות חמורות כגון אלו יש לתת משקל נכבד לחומרת העבירה כשדנים בשאלת המעצר עד תום ההליכים. המעצר בא גם כדי לגונן על הציבור מפני עבריינים שעלולים לחזור על מעשיהם בתקופה עד שייגזר דינם. הנאשם לא עשה את מעשיו בקטינה אחת מסויימת אלא חזר על מעשים דומים עם קטינות אחדות פעמים מספר. אם אמנם הוא במשבר, כנטען ע"י הסניגור, אין ערובה לכך שהמשבר אינו נמשך ויגרום למעשים דומים בחיפה ובכל מקום אחר שיימצא. אין גם לזלזל בגורם ההרתעה שיש במעצר עד תום ההליכים לגבי עבריינים פוטנציאליים שידעו שבעבירות חמורות ובנסיבות מתאימות ייעצרו עד לסיום משפטם. נוסף לכך יש להתחשב בעובדה כי הילדות נפגעו פיזית ובעיקר נפשית ע"י הנאשם וכן נפגעו בני משפחותיהם. האירועים ארעו בשכונה קטנה באזור סמוך לחנות המכולת ובודאי היו ל"שיחת היום" עם מעצרו של הנאשם. שחרורו ממעצר בשלב זה יפגע במראית פני הצדק אפילו הוא ומשפחתו יגלו לעיר אחרת. טענות הסניגור על אי מהימנות הקטינות הן ענין לביהמ"ש שישמע את המשפט וכרגע די בהודיית הנאשם במקצת העבירות כדי להורות על מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד י. כהן לעוררת, עו"ד דב איתן למשיב. 26.7.87).
בש"פ 245/87 - מדינת ישראל נגד אליהו חיננאשוילי
*שחרור בערובה (גרימת חבלה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביוני 1987 אירעה תקרית בה דקר המשיב את המתלונן אלברט אזולאי, אביה של מרים אזולאי, שלפי טענת המשיב היא חברתו. המחלוקת בין הצדדים נסבה על נסיבות הדקירה וכן אם הדקירה היתה בסכין קפיצית או בפח. באישום נוסף נאמר שבשני הימים שקדמו לדקירה איים המשיב על הבת בפגיעה בה ובבני משפחתה כדי להניעה להיות חברתו. לענין זה קיימת מחלוקת אם הבת עדיין נוהה אחר המשיב או שהחליטה להפרד ממנו. המשיב הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וסחיטה בכח ובאיומים והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה בתנאים מחמירים, הכוללים מעצר בית, התייצבות במשטרה וכדומה וערר המדינה נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי סבר שאין צידוק לעצור את המשיב עד תום ההליכים באשר ראה במעשה רק הסתבכות על רקע רומנטי. אכן, הסתבכות על רקע רומנטי יכול ותשמש, במקרים מסויימים, שיקול לזכות, בגדר בקשת המעצר, אך לא כן הוא המצב בענייננו. לחובת המשיב 42 הרשעות קודמות ואת הדקירה ביצע כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו ובהיותו אסיר ברשיון. יתירה מזו, כאשר קיבל חופשה מבית הסוהר בעבר הוא חטף את הבת ובעטיו של מעשהו הושתה עליו תקופת מאסר ארוכה. בין הרשעותיו הקודמות של המשיב גם עבירות של בריחה ממשמורת חוקית וגם לאחר הדקירה דנא נמלט לצפון הארץ ונתפס כשהוא נוהג ברכב גנוב. בנסיבות אלה קיים חשש של ממש כי התנאים המגבילים שהוטלו עליו לא ימנעו מהמשיב מלהמלט מאימת הדין. בנוסף לכך יש אפשרות שינסה לממש את האיומים המיוחסים לו נגד המתלונן.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' נורית ישראלי לעוררת, עו"ד דוד גולן למשיב. 5.8.87).
בש"פ 229/87 - מדינת ישראל נגד אליהו לביא
*שחרור בערובה (סמים)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה). ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה בגדר אישום של עשיית עסקה ב- 100 גרם הירואין. השופט הניח כבסיס להחלטתו כי בהיות הראיה היחידה נגד המשיב הודעת עד המדינה, הרי שעדות זו טעונה סיוע גם בשלב המעצר, ולדעת השופט לא נמצא סיוע כזה בראיות. המדינה ערערה על החלטת השחרור בערובה וב"כ המדינה הצהירה כי לצורך הערר דנא, להבדיל מאשר לעניינים אחרים, היא מקבלת כי צדק השופט בסברו שקיומו של סיוע נדרש כבר בשלב המעצר. ב"כ המדינה מיקדה את טעוניה אך לשאלה אם מצויה ראיית סיוע בתמליל של האזנת סתר שבו נרשמה שיחה טלפונית בין עד המדינה ואחד חנניה, אשר לפי הטענה הוא שייבא את הסמים המשמשים נשוא לאישום נגד המשיב. הערר נדחה.
לאור עמדת המדינה אין צורך לחוות כאן דעה בסוגיה המשפטית אם צריך סיוע כבר בשלב המעצר ואם לאו "אף כי אילו נדרשתי להביע את דעתי עליה היה לי מה לומר". לפיכך יש להניח שגורלו של הערר תלוי בשאלה אם הראיה הכלולה בתמליל האזנת הסתר יכולה לשמש סיוע. התשובה לכך שלילית. על פי התמליל שאל חנניה את עד המדינה "מה עם לביא? (שמו של המשיב). הביא לך הכל?" ותשובת עד המדינה היא "הכל". אין חולקין כי למשיב דוד ששם משפחתו לביא וכי דוד זה מעורה בעסקי סמים. נכון שעד המדינה מייחס את נשוא השיחה למשיב בעוד שהמשיב כופר בכך, אך כדי שהתמליל יוכל לשמש כראיית סיוע יש צורך בראיה ממקור עצמאי הקושרת את המשיב אל השיחה, וככל שהדבר ניתן לבדיקה ראיה עצמית כזאת אינה קיימת בשלב הנוכחי. מטעם זה, ולנוכח הצהרת ב"כ המדינה בראשית הדיון, דין הערר להדחות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' י. ליבוביץ לעוררת, עו"ד אמיר למשיב. (7.87. 31).