תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 2

ע.א. 354/85 - ממן אברהם נגד קעטבי בנימין וצור חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים בינואר 1980 כשהיה כבן 22 שנה. נגרם לו זעזוע מוח, אי ספיקת כליות ושברים בצלעות, באגן ובשתי חוליות. החמורה ביותר היא הפגיעה בכליות שבעטיה יהיה זקוק לטיפולי דיאליזה מתמידים שלש פעמים בשבוע, מספר שעות כל פעם. כן סובל המערער מנזק אורטופדי של %28 ונזק נוירולוגי-פסיכיאטרי מתמשך. על נזקיו אלה תבע המערער את המשיבים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הנכויות גורמות למערער הפחתת כושר השתכרות במקצועו, מכונאי רכב, בשיעור של %100. כן פסק ביהמ"ש שבתפקודו היומי אין המערער מוגבל והוא מסוגל לשרת את עצמו ברחצה, לבוש, אכילה וכו', וכי אין למערער בעיות של הליכה, עמידה או ישיבה. עוד נפסק כי קוצרה תוחלת חייו בצורה משמעותית, היינו, 17 שנה מיום שהחל בטיפולי הדיאליזה בפברואר 1984. על סמך כל אלה נפסקו למערער 77,523,000 שקלים ליום פסק הדין באפריל 1985. מסכום זה הופחתו ניכויים בשל תשלומי המוסד לבטוח לאומי בסך 20,635,000 שקל ונותר סכום של 57,000,000 שקל לתשלום. כן חוייבו הנתבעים לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחה בשעור של 7,000,000 שקל. לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשה לתיקון טעות על פי הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט. הבקשה התייחסה בין השאר לפסיקת שכר הטרחה. בענין שכר הטרחה נעתר ביהמ"ש לבקשה ונפסקו סכומים נוספים של שכר טרחה. הוגשו ערעור וערעור שכנגד ושני הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. למערער נקבעה הוצאה של נסיעות לקבלת טיפול בדיאליזה כאשר ביהמ"ש פסק תשלום עבור נסיעה למערער ולמלווה עד למתן פסק הדין, ואילו לעתיד קבע תשלום לנסיעות המערער בלבד ללא צורך במלווה. אכן, אין בסיס לטענת המערער כי הוא זקוק למלווה בנסיעותיו לביה"ח. ליווי כזה איננו דרוש אפילו הוא רצוי. ניתן לומר שהליווי באבגדר "סימפטיה והבנה לניזוק" שאיננה צריכה לקבל ביטוי בפיצוי.
ג. ביהמ"ש פסק כי אין סיבה שהמערער לא ישתמש בתחבורה ציבורית לנסיעותיו לטיפולים רפואיים ולצרכים אחרים וביסס את ההוצאות לעתיד לתקופה של 16 שנים לפי נסיעות באוטובוס שלוש פעמים בשבוע מלוד לצריפין לקבלת הטיפול. המערער טוען שצריך היה לפסוק לו הוצאות נסיעה במונית ולא באוטובוסים שכן מדובר לא רק בנכות של אי תפקוד הכליות אלא אף בנכות אורטופדית ונפשית. אכן, ככלל הדרך הסבירה למערער להגיע לביה"ח היא בנסיעה באוטובוס, אך ניתן לתאר נסיבות שבהן יהיה זה סביר למערער במומיו לנטוע לטיפולים במונית, כגון בימים של חום רב או מזג אויר סוער, או כשיש עומס מיוחד בתחבורה וכיוצא בזה. בנסיבות כאלה לא יהא זה סביר לדרוש מנכה כמו המערער לעמוד בתלאות הקשורות בנסיעה באוטובוס. זאת ועוד, תהליך הזיקנה של המערער הוא תהליך מואץ ותפקודו והמוביליות שלו ילכו ויחלשו. לקראת סיום תקופת אורך החיים לא יהא המערער יותר במצב שיוכל להמשיך לנסוע באוטובוסים ולפיכך יש לפסוק פיצוי על שימוש באופן חלקי במוניות. לפיכך הועמד סכום הפיצוי בגין נסיעות בעתיד על 4,200,000 שקל במקום 2,100,000 שקל שנפסקו.
ד. באשר לשכר הטרחה - ביהמ"ש פסק 7,000,000 שקל ובעת הדיון בבקשה לתקן טעויות בפסק הדין הופנתה תשומת לב ביהמ"ש לכך ששכר הטרחה נפסק עפ"י חישוב של %13 רק על סכום הפיצוי שנפסק בעין ואילו התשלומים העיתיים שנפסקו לא הובאו בחשבון בתשלום שכר הטרחה. בהחלטה המתקנת הכיר ביהמ"ש בטעות, אך ציין כי אין אפשרות להעריך במדוייק את הסכום המהוון של התשלומים העיתיים, ועל כן העריך את שכר הטרחה באופן גלובלי והעמידו על 10,000,000 שקל. קובל המערער על כך שההחלטה מקפחת אותו. הוא חישב ומצא שההוצאה המהוונת לכל השנים הינה גבוהה
ושכר הטרחה שנפסק איננו מגיע ל- %13 מסכום זה אלא ל- %3.8 בלבד. המערער טוען כי אין להבחין בין דרך התשלום אם חד פעמי ואם בתשלום עיתי ובכל מקרה יש לקבוע %13 שכר טרחה על פי התעריף. בדברים אלה קיימת טעות יסודית. במקרה של תשלום חד פעמי קיים בסיס ברור ומדוייק לחישוב שכר הטרחה. לא כן בתשלום עיתי. כאן ידוע מה הסכום שישולם כל חודש, אך לא ידוע על פני איזו תקופה ישתרעו תשלומים אלה. ממילא לא ניתן לקבוע שכר טרחה המבוסס על תשלומים עיתיים כאלה על פי חישוב ומן ההכרח להיזקק להערכה גלובלית. שאלה אחרת היא אם האומדן של ביהמ"ש המחוזי איננו בלתי סביר עד כדי התערבות בו. על פניו נראה הסכום נמוך למדי אך אין הוא לוקה בחוסר סבירות שיצדיק התערבות.
ה. בערעור הנגדי טוענים המשיבים נגד החישוב שנעשה לעניין תשלום הריבית. באשר לכאב וסבל קבע ביהמ"ש סכום בסיסי של 100,000 ל"י כשהוא צמוד ליום פסק הדין והגיע לתוצאה של 10,400,000 שקלים. על סכום זה חישב ביהמ"ש ריבית של %4 לחמש שנים, מיום התאונה ועד ליום פסק הדין, והסכום שנתקבל הגיע לסכום כולל של 12,490,000 שקלים. טוען ב"כ המשיבים כי צריך היה לחשב את הריבית מהסכום הבסיסי ביום התאונה, דהיינו 100,000 ל"י ורק על סכום זה לחשב ריבית. אכן צודק בכך ב"כ המשיבים. זו ההלכה כפי שנפסקה על יסוד פירוש חוק פסיקת ריבית התוצאה רחוקה מלהניח את הדעת, הרבה יותר סביר, הגיוני וצודק להחיל את הריבית על החיוב בערכו הריאלי ולא בערכו הנומינאלי. דא עקא, שזהו מצב שנוצר מכח פירוש ההגדרות שבחוק פסיקת ריבית והצמדה ושינוי מצב זה יכול להעשות על דרך חקיקה ולא על דרך פסיקה. ההבדל בסכומים מסתכם בכ- 2,000,000 ל"י ובסכום זה יש להפחית את הפיצויים.
ו. טענה אחרת הועלתה באשר לניכוי סכום קצבת שירותים מיוחדים שיקבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי מתוך סכום הפיצויים. טענת ב"כ המשיבים היא כי על פי ההלכה יש לנכות מסכום הפיצויים הכללי את כל הקיצבאות שיקבל הנפגע מהמוסד וקיצבת שירותים מיוחדים בכלל זה. קיצבה כזו שיקבל המערער לא נוכתה מסכום הפיצויים הכללי. טוען ב"כ המערער כי ביהמ"ש המחוזי לא קבע למערער פיצוי בגין שירותים מיוחדים מחמת מוגבלותו בניידות ועל כן גם אין לנכות את הקיצבה שהוא מקבל עבור שירותים מיוחדים. לדעתו, אילו היתה בפני ביהמ"ש המחוזי החלטת המוסד לשלם למערער קיצבה עבור שירותים מיוחדים היה גם קובע פיצוי בגין שירותים מיוחדים למערערת ולמעשה קוזז חיוב הנתבעים בעזרה מול קיצבת השירותים שעשוי המערער לקבל. לענין זה יש לקבל את הערעור. ההלכה בנושא זה ברורה. יש לנכות מסכום הפיצויים הנפסקים מניזוק את סכום הקיצבאות שבהם זכה או שעתיד לזכות הנפגע מהמל"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע במפורש כי המערער אינו זקוק לשירותים מיוחדים ומכאן שאפילו היה ער לכך שהוא עתיד לקבל קיצבה בגין שירותים מיוחדים אלה לא היה פוסק פיצוי לנזק שלפי השקפתו איננו כיום רק כדי ליצור איזון או קיזוז. מכאן שיש לנכות מכלל פיצויי המערער קיצבת השירותים המיוחדים שיקבל מהמל"ל, סכום של כ- 12,500,000 שקלים ליום פסק הדין.
ז. שאלה אחרת נוגעת לסכום של תשלומי המל"ל שיש לנכות מסכום הפיצוי הכללי. המערער הגיש את תביעתו למוסד כשנתיים ומחצה לאמר התאונה. אילו הגיש בזמן את התביעה היה המוסד מתחיל לשלם לו קיצבאות בתום שלושה חדשים לאחר התאונה וכך הפסיד 15 חודשי קיצבה שלא קיבלם ואת אלה לא ניכו. המשיבים טוענים כי יש לנכות מסכום הפיצויים גם את הסכומים האלה אפילו לא קיבלם המערער מאת המוסד. לטענתם חובת התובע היתה להקטין את הנזק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה באמרו כי כל ענין הניכוי יסודו בשיפוי אשר זכאי המוסד לתבוע מהמזיק. השיפוי מגיע על מה
ששולם. אילו היה התובע מגיש תביעה למוסד במועד והיה זכאי לקבל יותר משקיבל למעשה, היתה תביעת השיפוי של המוסד גדלה באותו שיעור שהיתה הקיצבה גדלה. יוצא שעל ידי האיחור שאיחר התובע בהגשת תביעתו לא יצא המזיק מפסיד. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. אין סיכוי גם שהמוסד יאריך למערער את המועד על מנת שיוכל לתבוע קיצבה עבור החודשים האבודים.
ת. אשר לשאלת הפסד השתכרות - ביהמ"ש קבע כי מדובר בהפסד השתכרות של %100, כגובה הנכות הרפואית המשוקללת ובכך אין להתערב. מדובר בפגיעה חמורה ביותר בכליות, ונכות אורטופדית ופסיכיאטרית גבוהה. המשיבים טוענים שחולי כליות הנזקקים לדיאליזה יכולים לעבוד בימים שבהם אינם זקוקים לטיפול בדיאליזה ואז הם מתפקדים היטב. היה מקום לקבל טענה זו אילו היה מדובר בנכות של כליות בלבד, שכן מהעדויות עולה כי רבים ממטופלי הדיאליזה אכן מתפקדים בצורה טובה למדי בימים שאינם מחוברים לכליה מלאכותית. ברם, בענייננו מתווספות עוד נכויות משמעותיות אורטופדית ונפשית ואלה אכן גורמים למערער שהוא יהיה מוגבל ולא יוכל לעבוד כלל.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גולדברג. עו"ד י. טלמור למערער, עו"ד ילינק למשיבים. 26.3.87).

בג"צ 606/86 - מחמוד עבדל חי נגד מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ואח'

*פסילת מכרז למינוי מנהל בית ספר(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. בבית ספר יסודי בכפר טירה היו צריכים למנות מנהל. לפי החוק נעשית בחירת מנהל ע"י מנכ"ל משרד החינוך, אך עליו להתייעץ ברשות המקומית ולפי הסכם קיבוצי נדרשת גם התייעצות של המנכ"ל עם ארגון המורים. ההתייעצות לובשת למעשה לבוש של כינוס ועדה שבה משתתפים נציג משרד החינוך, נציג הרשות המקומית ונציג הסתדרות המורים והועדה ממליצה בפני המנכ"ל את מי לבחור והלה בוחר באופן פורמלי את מי שהומלץ ע"י הועדה. כיוון שההתייעצות נעשית בדרך של מינוי ועדה נוהגים לכנות את התהליך בשם מכרז. בענייננו היו חמישה מועמדים ובכללם העותר והמשיב השלישי (להלן: המשיב). הועדה המליצה ברוב דעות על מועמדותו של המשיב שנתמך ע"י נציג משרד החינוך מר בראשי ונציג הסתדרות המורים מר אידלשטיין, בעוד שנציג המועצה המקומית תמך בעותר. לטענת העותר הופעלו לחצים פסולים על חברי ועדת המכרזים ובכך יש לראות עילה וסיבה מספיקות לפסילת המכרז. העתירה נתקבלה.
ב. העותר מסתמך על דברים שנודעו לו מפי אחד נעים מנצור. הלה היה גם הוא מתחרה במכרז ועתר לבג"צ קודם כאשר בג"צ החליט אכן לבטל את המכרז. עתה כבר מדובר בסיבוב שני של בחירת מנהל. לפי דברי מנצור פנה למר אידלשטיין, חבר הועדה מטעם הסתדרות המורים, אחרי המכרז, ושאל אותו מדוע לא תמך בו. לטענת מנצור היתה תגובתו של אידלשטיין כי מנצור היה מצויין אבל הוא, אידלשטיין, תמך בעראקי (המשיב) לפי בקשת מפלגת העבודה. לדברי מנצור פנה בעקבות תוצאות המכרז אל אחד בשם שמואל חכם מבית ברל, אף הוא מפעילי מפלגת העבודה, ושם נודע לו כי חבר הכנסת דראוושה הדא שהתערב לטובת בחירת המשיב. בתצהיר שהוגש הכחיש אידלשטיין את דברי מנצור. יו"ר הועדה בראשי הצהיר כי מעולם לא שוחח עם מר חכם מבית ברל ולדבריו מה שאירע למעשה הוא כי ח"כ דראוושה פנה אליו ובשיחת טלפון המליץ על בחירת המשיב. בראשי ציין כי אמר לדראוושה באותה שיחה כי המלצתו פסולה וכי אין הוא מתחשב בה. עם זאת, בסופו של דבר החליט בראשי לתמוך במועמד שהציע דראורשה. מסתבר שמנצור עצמו הפעיל לחצים שונים כדי שהוא יבחר. בג"צ ציין כי בהליך כגון זה קמה עילה לפסילה רק כאשר מי שתוקף את חוקיות הפעולה מצליח לערער את ההנחה בדבר חוקיות ותקינות פעולת הועדה. אין זה מספיק שהעותר מעלה השערות והנחות אלא יש להביא ראיות שבג"צ מוכן לתת בהן אמון ויש בהן כדי להצביע
על מערכת נסיבות השונה מן המראית הלכאורית הנובעת מההתרשמות הכללית של הליכי הבחירה. כך אירע כאן.
ג. כאמור עולה מתצהירו של בראשי כי היתה פנייה אליו מטעם ח"כ דרוואשה. מדובר על כן בהפעלת השפעה בעלת מגמות פוליטיות וערבוב שיקולים מפלגתיים בשיקולים מקצועיים הרלוונטיים לבחירת מנהל בית ספר. בראשי טען כי לא הושפע מן הפנייה אולם בחירתו היתה במקרה או שלא במקרה אותה בחירה שעליה באה ההמלצה המפלגתית. קיים גם פגם בכך שבראשי לא הביא לידיעת יתר חברי הועדה את עובדת הפנייה אליו. חבר ועדה מייעצת או חבר ועדה מכרז שאליו באות פניות כדי להשפיע על שיקול דעתו על יסוד נימוקים פסולים חייב להודיע לועדה על הפנייה ועל תוכנה. הדיונים צריכים להתנהל באוירה של טוהר מידות שבה ההקפדה על המינהל התקין ועל שיקול הדעת הענייני תבוא לידי ביטוי מוחשי גלוי ומורגש. מר אידלשטיין הכחיש שהודרך ע"י שיקולים מפלגתיים או כי היו פניות מסוג זה, אך בג"צ לא התרשם שהתמונה הוצגה בשלמותה. עיקרו של דבר, הפניה לבראשי יש בה כדי להטיל צל על כל הפרשה שהרי יש משום סבירות בכך כי פנייה לחבר ועדה אחד תלווה בפנייה נוספת בעלת מגמה זהה ומה גם שהמדובר בחברי אותה מסגרת פוליטית. הטענות של מנצור מקבלות סיוע עקיף מן העובדה שאכן היתה פניה אל יו"ר הועדה בראשי וכי הן בראשי והן אידלשטיין בחרו במי שח"כ דראוושה המליץ עליו. החובה להוכיח כי חברי הועדה הודרכו ע"י שיקולים פסולים רובצת על מי שטוען זאת, אך לאור הדיון הקודם בבג"צ באותו מנוי, לאור עדותו של מנצור, לאור הפנייה לבראשי ולאור הזיקה בין ההמלצה הפסולה לבין תוצאות המכרז, נוצר ספק מהותי בדבר תקינות ההליכים. אם רוצים לטהר את האוירה ולהבטיח כי בעתיד יתנהלו מכרזים ללא השפעות זרות אין אלא לנהוג בהקפדה כדי לצמצם מראש את הרצון למעורבות פסולה בהחלטה על מנויים. לכן הוחלט לפסול את המכרז.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. זכרוני וסבן לעותר,עו"ד גב' נ. ארד למנכ"ל משרד החינוך, עו"ד גב' ע. אסנת למשיב השלישי. 1.3.87).

ע.א. 475/83 - פקיד שומה פתח תקוה נגד כץ נח

*פסילת ספרים עקב איחור ברישום תקבולים(הערעור נתקבל).

א. המשיב הוא בעל נגריה. ביום 24.12.81 נערכה אצלו בקורת מס הכנסה, ובשעת הבקורת הציג המשיב תעודת הפקדה של שני שקים דחויים שקיבל מלקוח, אחד לזמ"פ 5.1.82 והשני לזמ"פ 25.1.82. השיקים נתקבלו ביום 20.12.81, הופקדו בבנק ביום 21.12.81 ובשעת הבקורת טרם נרשמו תקבולים אלה וטרם הוצאה חשבונית. כשנשאל לפשר הדבר הסביר המשיב "עוד לא הספקתי, זה סך הכל יומיים ולא הוצאתי גם חשבונית, בדרך כלל אני נותן". המערער פסל את ספרי המשיב והלה ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור וקבע שאין מקום לפסילת הספרים. הערעור נתקבל.
ב. בביהמ"ש מסר המשיב גירסה שונה שלפיה נהג דרך קבע לרשום תקבולים שנעשו בשיקים דחויים רק כשהבנק הודיע על פרעון השיקים. עוד הוא הסביר כי הוא נוהג להעביר לרואה החשבון שלו, המנהל את ספריו, גם את דפי ההפקדות של הבנקים ואלה הינם חלק מהנהלת החשבונות שלו. במקרה הנדון, הסביר, נרשמו התקבולים כאשר הודיע הבנק כי השיקים נגבו. אשר לסיבה מדוע נתן לאנשי הביקורת הסבר אחר, השיב בעדותו שלא אמר כפי שרשום וכי אין הוא מבין עברית. השופט האמין לו וקיבל את גירסתו שזאת שיטת הרישום שהוא עובד לפיה. המערער מתרעם על קביעה עובדתית זו ותרעומת זו אינה משוללת יסוד. הדברים שאמר המערער לאנשי הביקורת נכתבו והמשיב חתם על המסמך וקשה להשיג מהמסמך שנרשמו בו דברים שלא נאמרו כלל. מכל מקום העדפת הגירסה המאוחרת מעוררת סימני שאלה ואם ביהמ"ש שלערעור אינו
מתערב בה הרי זה משום שעל פי כל אחת משתי הגירסאות מתקבלת אותה תוצאה והיא שדין הערעור להתקבל.
ג. עפ"י הוראות מס הכנסה, תעוד על תקבול, מכירה וכו' יש לערוך "סמוך לביצוע הפעולה". לענין רישומם של שיקים דחויים קיימת הוראה מפורשת אשר גם לפיה יש לרשום אותם בסמוך לקבלתם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העברת תעודות ההפקדה למנהל החשבונות אינה יכולה להיחשב "רישום שיטתי של שיקים" כפי שההוראות מחייבות. נותרה לדיון השאלה אם קיימת "סיבה מספקת לאי הרישום" כדי למנוע פסילת הספרים. השופט האמין למשיב כי פעל בתום לב וכי לא היתה כוונה מצדו להעלים מס. ברם, בענין זה ההלכה היא שגם אם לא היתה כוונה להעלים מס אין בכך "סיבה מספקת" לאי רישום המונע פסילת הספרים. מטרתה של חובת הרישום היא לא רק מניעת המנעות מכוונת מרישום כזה, אלא גם החשש שאם לא יבוצע הרישום בסמוך לביצוע הפעולה לא יבוצע הדבר גם בשלב מאוחר יותר עקב טעות או שכחה. ביהמ"ש היה צריך לבחון אם היתה או לא היתה בנושא דנן התרשלות שיש בה כדי לשלול את סבירות הסיבה לאי הרישום. ביהמ"ש השיב על כך בשלילה וקבע כי המשיב ניהל "שיטת רישום וניהול חשבונות שיש בה כדי לסלק את החשש שהרישומים לא ישקפו בסופו של דבר את ההכנסה האמיתית בגלל טעות או שכחה...". לאור זאת סבר כי הוכחה סיבה מספקת ולפיכך אין לפסול את הספרים. דין הערעור על קביעה זו להתקבל.
ד. המחוקק גמיש לענין קביעת צורת הרישום וקובע אפשרויות שונות, אך לכל השיטות שקבע המחוקק מכנה משותף אחד, והוא כי הרישום צריך להעשות סמוך לביצוע הפעולה. זהו סימן ההיכר הבולט של שיטת הרישום המוכתבת ע"י המחוקק בבחינת תנאי בל יעבור. אם לא נהג נשום כך - יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה "סיבה מספקת" לאי הרישום. אותה "סיבה מספקת" חייבת להתייחס לאי הרישום סמוך לבצוע הפעולה. היא חייבת להראות מדוע במקרה מסויים פלוני לא נהגו על פי השיטה המוכתבת על ידי החוק. בענייננו, המשיב טוען כי לא רשם על פי השיטה הקבועה בהוראות, לא רשם סמוך לביצוע הפעולה, וכל זה משום שיש לו שיטה אחרת שונה מזו הקבועה בחוק. שיטה שהיא יותר נוחה לו ומאפשרת אף היא בקורת טובה ומונעת אי רישום מתוך שכחה. ברם, הנהגתה של שיטה שונה מזו הקבועה בחוק היא בבחינת "עשיית דין לעצמו" ומהווה הפרה של החוק וההוראות. כאשר מדובר בהפרה אין היא יכולה לשמש "סיבה מספקת", שכן "סיבה מספקת" יכולה במקרים מסויימים להצדיק סטייה חד פעמית, מקרית, מהוראות הרישום, אך אינה יכולה להצדיק סטייה שיטתית ובדרך קבע מהוראות. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולאשר את החלטת המערער לפסול את פנקסי המשיב.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד גב' אורית אפעל-גבאי למערער, עו"ד ג' עמיר למשיב. 19.3.87).

ע.א. 297/84 - עזבון עבד אלעזיז חג' ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'

*בקשה לשינוי רישום מקרקעין לאחר הסדר(הערעור נדחה).

א. חלקה פלונית עברה הליכי הסדר קרקעות ולוח הזכויות של הגוש פורסם ביום 1.10.42. על פי ההסדר נרשמה הבעלות בחלקה על שם שני אנשים. אחד הבעלים, נשוא ערעור זה, הינו נפקד מכח חוק נכסי נפקדים. המערערים טוענים כי זכותו של בעלים אלה עבר למורישם של המערערים. הם הגישו תובענה בשנת 1981, ארבעים שנה לאחר פרסום לוח הזכויות, וביקשו פס"ד הצהרתי כי החלקים הרשומים בשמו של אותו בעלים שייכים להם מכח ירושה. התובענה נשענת על שתי עילות: עילה שיסודה בהסכם מכר משנת 1941, דהיינו מלפני תאריך פרסום לוח הזכויות, והעילה השניה היא הסכם בכתב, אך הסכם זה לא הוגש בטענה שנאבד. לפי הנטען התחייב הבעלים בהסכם זה להעביר
את חלקו למורישם של המערערים לאחר גמר פעולות ההסדר בגוש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על כל היבטיה והערעור נדחה.

ב. בפני העילה הראשונה, המתבססת על הסכם מכר משנת 1941, נחסמת הדרך על ידי הוראות פקודת הסדר הקרקעות שלפיהן "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה הוראה אחרת לעניין זה". בענייננו, אין הוראה אחרת בפקודה וכיוון שההסכם נערך כשנה לפני פרסום לוח הזכויות הרי שפרסום לוח הזכויות דוחה את העילה הנשענת על אותו הסכם.

ג. אשר לעילה המבוססת על מסמך שלפי הטענה אבד - גם אם יוצאים מתוך הנחה כי המסמך שבו מדובר אכן אבד בנסיבות שמאפשרות שמיעת עדויות בעל פה להוכחת תוכנו, אין המערערים יכולים להתגבר על שורה של מכשולים. הזכות המתבקשת מהמסמך האבוד אינה שונה במהותה מהזכות העולה מהסכם המכר, לאמור, זכות שמקורה בדיני היושר שעל פיה נתבקש ביהמ"ש לצוות על ביצועה בעין. למעשה, התאריך של המסמך האבוד גם הוא מתייחס למועד שלפני ההסדר ולפיכך ניתן את העילה הזו לדחות בהסתמך על הפקודה, שכן ההלכה קובעת, כי בביטוי "הזכות הסותרת" שבסעיף 81 נכללת גם הזכות לביצוע בעין. ניתן לדחות את התביעה מנימוק נוסף שכן ביהמ"ש המחוזי קבע חד משמעית שהמסמכים שנערכו בין המוריש לבין הבעלים הרשום, הן ההסכם שבכתב והן הסכם שאבד, אינם מתייחסים לחלקה הנדונה בתובענה. ברם, ניתן לדחות את הערעור לאו דווקא בנימוק זה שהוא עובדתי בעיקרו. קשה לקבוע באורח חד משמעי שנושא הביצוע בעין של הזכות העולה מהמסמך האבוד נתפש בגדרו של סעיף 81 לפקודה, שכן מסמך זה צופה פני העתיד, כי לפי הטענה התחייב המוריש להעביר את הזכות לפי המסמך האבוד רק לאחר גמר פעולות ההסדר בחלקה הנזכרת. מבלי להכריע בשאלה אם במקרה כזה אינו חל סעיף 81 הרי ניתן לדחות את הערעור על פי טענת התיישנות התביעה לביצוע בעין. גם לפי המצב שלפני חוק ההתיישנות מתיישנת התביעה לאחר 36 שנים והתובענה כאן הוגשה לאחר שעברו כבר 36 שנים. לפיכך דין הערעור להדחות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד עבד אלחפיז דראוושה למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיבים. 1.3.87).

ע.א. 497/84 - דניאל ביטון נגד יצחק אמר וא.י.ב.ד. בע"מ

*ביצוע הסכם להעברת מניות ותקפות העברתן בחברה פרטית(הערעור נדחה).

א. המערער הוא בן אחותו של המשיב. בשנת 1971 יסדו השניים חברה, המשיבה השניה (להלן: החברה). בעת הייסוד הוקצו לכל אחד מהשותפים 100 מניות בכורה ושתי מניות הנהלה והשניים היו מנהלים שווים בחברה שעיסוקה היה ביצוע עבודות מתכת. 8לימים נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ובחודש דצמבר 1972 נערך הסכם (להלן: ההסכם הראשון) בו נאמר כי השניים הסכימו, כדי ליישב חלוקי דעות ביניהם, לעשות שינויים מהותיים בחברה ולפיכך העביר המערער למשיב ללא תמורה מניית הנהלה אחת ומניית בכורה וכן יתמנה המשיב למנכ"ל החברה ובעל זכות הכרעה והחלטה יחידי כל עוד החברה תתקיים. עוד נאמר בהסכם כי במקרה שצד אחד מהצדדים ימעל בכספי החברה ובאמונה תהא לצד השני זכות להוציאו מהחברה ולרכוש את חלקו במניות. עוד הוסכם כי רק למשיב תהא זכות לחתום על הסכמי עבודה בשם החברה וכו'. בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון חתמו בעלי הדין על שטרי העברת מניות שעל פיהם העביר המערער למשיב מניית הנהלה אחת ו- 10 מניות בכורה. הודעה לרשם החברות על העברות אלו, בחתימת רואה החשבון של החברה, הועברה רק בשנת 1977. מסוף 1975 החל המשיב לצאת תכופות לאירן לביצוע עבודות מתכת עבור מזמינים שונים שעמם התקשר אישית ולא בשם החברה. עבודות אלה נמשכו על ידי המשיב עד לעידן של
חומייני בשנת 1979. בנובמבר 1978 ערכו המערער והמשיב הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני) אשר במבוא לו כבר נאמר כי הצדדים "הינם בעלי מניות... בחלקים בלתי שווים ביניהם" וכי החליטו כי החברה תחדל לקבל עבודות ותמכר בהקדם. צויין בהסכם מהן העבודות שעל החברה עדיין לסיים וכן נקבעו בין הצדדים כל תנאי הפסקת העבודה, הסדרת תשלומים וכו'.
ב. באוגוסט 1979 הגיש המערער תביעה ובה שלש עתירות: להצהיר כי המניות לא הועברו למשיב וכי זכויות המערער בחברה מבוססות על שתי מניות הנהלה ו-100 מניות בכורה; כי עקב מעילות המשיב בכספי החברה ובאמונה יש לחייב את המשיב להעביר למערער את כל מניותיו בחברה בהתאם להוראות שבהסכם הראשון; לחייב את המשיב להמציא למערער את פרטי כל החשבונות על ההכנסות מעבודות באירן אשר לטענת המערער נוהלו על ידי המשיב מטעם החברה ועבור החברה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסת המערער בכל הנוגע למעילות של המשיב; אשר לענין העבודות באירן קבע כי בהסכם השני ציינו הצדדים את העבודות שהחברה עסקה בביצוען שיש להסדירן וענין עבודות אירן לא הוזכר. על כן קבע כי את עבודות אירן ביצע המשיב מטעמו ולא מטעם החברה; לענין העברת המניות לא התייחס ביהמ"ש. הערעור נדחה.
ג. רובו ככולו של הערעור מתייחס למהימנות שייחס השופט לעדים ולדרך פרשנות המסמכים. כלל ידוע הוא שבימ"ש שלערעור אינו מתערב בשאלות של מהימנות עדים או שאלות של עובדה הנתונות להכרעת היושב לדין בערכאה ראשונה, כל עוד לא היתה טעות ביישום ההלכות לעובדות המקרה או כשהדברים אינם מופרכים על פניהם. עם זאת, כאשר הדרגה הראשונה משתיתה את פסק דינה על שיקולים שבהגיון גרידא, להבדיל מקביעת מהימנות העדים, חפשית ערכאת הערעור לבחון אם אותם שיקולים עומדים במבחן הגיון הנסיבות. במקרה דנן הכריע השופט על פי מהימנות הגירסאות, תוך שמצא תמיכה במסמכים ובנסיבות שעלו בקנה אחד עם גרסת המשיב, ולא רק על סמך התרשמות מדברי בעלי הדין. הדברים אינם מופרכים כלל ועיקר. אין מדובר בהכרעה על סמך שיקולים שבהגיון גרידא ובמידה שההכרעה מבוססת על הגיון אין לומר שהגיון זה לוקה. נהפוך הוא, ההגיון נראה סביר ואין מקום להתערבות ביחס לאמון שנתן השופט לעדים ולהעדפת גרסאות המשיב ביחס לשלש העתירות שנדונו. לענין הטענות בדבר המעילה של המשיב - מסקנת ביהמ"ש מבוססת על האמון שרחש לעדי המשיב, ומסקנתו כי המשיב לא מעל בכספי החברה מעוגנת היטב בחומר הראיות. אשר לעבודות באירן - גם בענין זה העדיף השופט את גירסת המשיב ועל פי הראיות פסק שהעבודות לא נעשו מטעם החברה. גם במסקנה זו אין להתערב. המסקנה מבוססת גם על שיקולי הגיון המתחזקים על ידי ההסכם השני שבו סיכמו בעלי הדין ביניהם את כל תנאי הפסקת העבודה ולא הזכירו את העבודות באירן.
ד. לענין תוקף העברת המניות לא התייחס ביהמ"ש המחוזי, אך שאלה זו אינה מצריכה בחינת עובדות, אלא הינה שאלה משפטית במהותה ולפיכך יכול ביהמ"ש העליון להשלים את שהחסיר ביהמ"ש קמא ולהכריע בכך. כנקודת מוצא לבחינת תוקף העברת המניות יש להתייחס להסכם הראשון שבו התחייב המערער להעביר את המניות הנדונות למשיב. על המערער רבץ נטל השכנוע כי ההסכם הראשון אינו בתוקף, או כי בוטל, או שאין לפרשו כפי שעולה ממנו בברור. המערער לא עמד בנטל זה ואף לא עשה כל פעולות לביטולו של ההסכם כשהדבר היה בידו וכעת הוא מנוע ומושתק מלטעון כנגדו. יתירה מזו, המערער עצמו מבקש להפעיל את הסעיף בענין המעילה בכספי החברה ומכאן שהוא עדיין תומך בתקפותו של ההסכם. כמו כן, בהסכם השני נכלל אישור מחדש של תוקפו של ההסכם הראשון שכן במבוא להסכם צויין כי הצדדים הם "בעלי מניות בחלקים בלתי שווים בחברה" .

ה. עם זאת, לא די בהסכם להעברת מניות כדי להקנות תוקף מחייב וסופי להעברה. הסכם להעברת מניות אינו שטר העברה מתאים במובן פקודת החברות ואין בכוחו להעביר קניין במניות בהעדר שטר העברה מתאים או עילה לאכיפת ההסכם להעברת המניות. לפי פקודת החברות "העברת מניה בחברה תהיה במסמך חתום בידי המעביר והנעבר, וכל עוד לא נרשם בפנקס החברים שמו של הנעבר יראו את המעביר כבעל המניה". בענייננו, המערער והמשיב חתמו על שטרי ההעברה בסמוך לאחר חתימת ההסכם והפקידו את שטרי ההעברה אצל עורך דינה של החברה ובכך קיימו אחר דרישת כתב זו. אשר לביול שטרי ההעברה - לא ברור אם הם היו מבויילים אם לאו, אך גם אם לא היו מבויילים אין בכך כדי לפגום בתקפות ההעברה. העדר ביול יכול למנוע בעד התובע להוכיח על ידי הגשת השטרות את ההעברה, אבל לא לפגוע בזכויותיו המטריאליות. מאחר וזכויותיו המטריאליות של המשיב נובעות כאן מן ההסכם ומכיוון שנחתמו שטרי העברה ואף קיימת עילה לאכיפת ההסכם, אין באי הביול כדי לפגום בתקפות ההעברה.
ו. אשר לאישור ההעברה על ידי ההנהלה - מכיון שהמעביר והנעבר היו שני מנהלי החברה יש לראות בפעולותיהם משום אישור ההעברה. יש לציין כי החברה לא נוהלה באופן קפדני בהתאם להוראות החוק ולכן יש לראות את העיקר במהות העניין ולא בביטוייו החיצוניים. אשר לרישום העברת המניות בפנקס החברים - לוח א' של התקנות מורה שהמעביר יחשב כבעל המנייה עד שירשם שמו של הנעבר בפנקס החברים בגין המניה המועברת. על פי הפקודה חייבת כל חברה לנהל פנקס חברים ולרשום בו, בין היתר, העברת מניות. מטרת הפנקס להראות לחברים ולציבור מי הם בעלי החברה וכן פרטים בנוגע למניות שהם מחזיקים בהן. החוק מטיל על חברה שאינה ממלאה אחר הוראות הסעיף סנקציה של קנס, אולם פנקס החברים משמש רק ראיה לכאורה על הפרטים הכלולים בו. מכיון שכל עיקרו של הפנקס הוא הוכחתי, אפשר להוכיח את הפרטים גם בדרכים אחרות, ובהעדר פנקס חברים לא תפקע חברותו של אדם, כי הוא יכול להוכיח את חברותו גם בלי הפנקס על ידי פנייה לביהמ"ש.
ז. ידוע ומקובל שבחברות מסדר גודלה של החברה הנדונה, כששני החברים היחידים בה הם אף מנהליה ובעלי המניות היחידים בה, ברוב המקרים כלל לא מנוהל פנקס חברים וגם כאן לא נוהל פנקס חברים. גם בזאת אין כדי לפגום בתקפות ההעברה שהרי אם כלל לא נוהל פנקס חברים אין לו למערער להלין על כך שההעברה לא נרשמה בו.
ח. אשר לטענת המערער כי הגשת הדו"ח על העברת המניות לרשם החברות נעשתה רק כחמש שנים לאחר החתימה על שטרי ההעברה ולכן פסולה ההעברה - אמנם מוטב היה אילו הוגש הדו"ח בסמוך לאחר החתימה על שטרי ההעברה, אך עצם הגשת הדו"ח מעידה על מלוי קיומה של דרישה פורמלית זו. המערער יכול היה לבקש ביטול פעולה זו מיד לאחר הגשת הדו"ח על ידי תביעה נגד רשם החברות אך לא עשה כן ושוב אין הוא יכול להשמע בכך. זאת ועוד, עת ביקשו המערער והמשיב לסיים את עסקיהם המשותפים חתמו שניהם על ההסכם השני ובו התייחסות המצביעה על כך שהתובע הכיר בתקפות ההעברה, שכן הוא ציין כי השניים הם בעלי מניות בחלקים בלתי שווים כאמור. מובן אם כן שהן המערער והן המשיב ראו את ההעברה כתקפה וסופית ואין המערער יכול לערער על כך.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד י. שצקי למערער, עו"ד המאירילמשיבים. 10.3.87).

בג"צ 852+869/86 - ח"כ שולמית אלוני ואח' נגד שר המשפטים ואח'

*הפעלת סמכות ההסגרה ע"י שר המשפטים(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).

א. עניינה של העתירה החלטת שר המשפטים שלא להפעיל את סמכותו לפי סעיף 18
לחוק ההסגרה ולא לצוות על ביצוע הסגרתו לצרפת של ויליאם נקש שהוכרז על ידי ביהמ"ש המוסמך בישראל כבר הסגרה. לבג"צ עתרו שתי קבוצות עותרים כאשר קבוצה אחת הצטרפה לאחר שכבר הוצא צו על תנאי וכן הצטרפו כמשיבים אישים שביקשו לחזק את ידיו של שר המשפטים באי הפעלת סמכותו לפי חוק ההסגרה וכן אשתו של ויליאם נקש. בג"צ החליט ברוב דעות הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופטים ד. לוין ובך, כנגד דעתו החולקת של השופט אלון, כי לעותרים זכות עמידה בבג"צ. לגופו של ענין קבעו שעל שר המשפטים לשקול מחדש בנושא ולברר אם הנימוק שעליו השתית את התנגדותו להסגרה, היינו הסכנה לחייו של נקש בבית הכלא בצרפת, אמנם יש לו בסיס איתן. על השר לעמוד על כך אם יש נתונים בדוקים וכבדי משקל שמהם ניתן להסיק כי נתגבשו נסיבות היכולות להצדיק אי הסגרה. ההחלטה שלא להסגיר יכולה להיות מבוססת רק על נתונים היוצרים סבירות גבוהה שלפיה קיימות במקרה דנא, המייחד מקרה זה בהשוואה לאחרים, נסיבות מיוחדות וכבדות משקל ההופכות את ההסגרה לבלתי צודקת בעליל או לכדי התעמרות קשה במבוקש.
ב. הנשיא סקר בהרחבה את שאלת זכות העמידה של העותרים בבג"צ והגיע למסקנה כי בשאלה משפטית עקרונית, שעניינה דרך הפעלת סמכויות רשויות השלטון, סוגייה שיש לה השלכה על יחסי ישראל עם המדינות שעמם כרתה הסכמים, נושאים שלפי מהותם הם בעלי השלכות על שלטון החוק בישראל במובנו הרחב של מושג זה, בעלי זיקה מהותית לשאלות יסוד בתחום המשפט והחלתו אין לדחות את פניית העותרים בשל העדר אינטרס אישי ישיר. הנשיא ציין כי כל מקרה צריך להבחן לאור נסיבותיו ונתוניו המיוחדים. בג"צ יפעיל שיקול דעתו בכל מקרה ומקרה כדי שלא יוצף בעתירות שעלול להיות בהן כדי לשתק את פעולתו של בג"צ או לשבשה. הועלתה גם שאלה אם הנושא שפיט ואם לשר שיקול דעת נרחב שאין להתערב בו מחמת היותו פוליטי ציבורי ובג"צ הגיע למסקנה שהנושא שפיט וכי הוא יכול להתערב בשיקול דעתו של השר לצורך הפעלת סמכותו לפי חוק ההסגרה. בסופו של ענין קבע הנשיא בפסק דינו כי השר לא שקל נכונה את הנסיבות כולן והגיע למסקנתו מבלי לבדוק את העובדות ועל כן יש להחזיר את הנושא לשר על מנת שיבדוק את כל העובדות הרלבנטיות לפני שיגיע למסקנתו.
ג. השופט אלון, בדעת מיעוט, קבע כי לגופו של עניין אכן היה מקום לבטל את החלטת שר המשפטים ולהחזיר אליו את הנושא לשם קבלת החלטה לאחר עיון בה כאמור. ברם, לדעת השופט אלון דין העתירות להדחות בטרם דיון לגופן, משום שלא עלה בידי העותרים להצביע על כך שיש להם מעמד בנושא לפני בג"צ. השופט אלון עמד על האבחנה בין הענקת זכות עמידה לעותר כאשר הנושא שהוא מעלה בעתירתו הינו בעל אופי חוקתי מובהק, לבין מקרה שבו מבקש העותר לעמוד על שלטון החוק אף אם הנושא בעיני העותר הוא מהותי או מרכזי.
ד. בג"צ שקל גם מה משקל יש לתת לענין מניעת עגינותה של אשתו של נקש ובנושא זה היו גישות שונות באיזו מידה השר יכול להתחשב גם בכך. כן דן בג"צ בהשלכה של החלטת ביה"ד הרבני שהוציא, לבקשת הגב' נקש, צו עיכוב יציאה נגד נקש עד שיתן גט לאשתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין, בך. 10.3.87).

בג"צ 524/86 - משה ועקנין נגד המועצה המקומית רמת השרון ואח'

*כשרות תנאי במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עניינה של העתירה מכרז לביצוע עבודות צביעה וסיוד בתחום המועצה המקומית רמת השרון. טענת העותר היתה כי הרשות פעלה שלא כדין משהתנתה במכרז שקבלן הרוצה לזכות במכרז חייב להיות קבלן רשום בפנקס
הקבלנים עפ"י חוק רישום קבלנים. העתירה נדחתה. העבודה אשר עליה נסבה העתירה כבר בוצעה, כך שאין לראות את הנושא כענין הפתוח עדיין לדיון. מאחר ובג"צ אינו נוהג להפעיל סמכותו לגבי נושא שנסתיים כבר הפך הדיון למיותר. עם זאת, כדי לא להותיר ספק לגבי חוקיותו של המרכז, העיר בג"צ בשולי הדברים כי אין לראות פגם בכך שהרשות המקומית דרשה כי משתתף במכרז יהיה קבלן רשום, גם כאשר מדובר על סוג עבודה (צביעה) שאינה בין המקצועות שהיה להם מעמד נפרד ומיוחד בפנקס הקבלנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. עו"ד ע. מיינן7 לעותר, עו"ד שורלמשיבים. 26.3.87).

ע.א. 497/83 - רחל צור נגד הפניקס הישראלי בע"מ

*טענה כי מוות מהתקף לב מהווה מוות כתוצאה מחבלה גופנית (הערעור נדחה).

המשיבה הוציאה פוליסת ביטוח חיים לבעלה המנוח של המערערת ולפיה התחייבה לשלם לנהנים פיצוי כפול במקרה שמותו של המובטח נגרם "כתוצאה ישירה מחבלה גופנית, וללא כל קשר לסיבות אחרות, ושנגרמה אך ורק על ידי גורם חיצוני, אלים, ומקרי כפי שמתגלה על ידי פצע חיצוני הנראה לעין...". המנוח נהג ברכבו כאשר המערערת יושבת לצדו. שניהם חזרו מריצה קלה. לפתע סטתה המכונית לצד ופגעה בעמוד של רמזור. המנוח איבד את הכרתו ונפטר מהתקף לב. לא נתגלו עליו סמני אלימות חיצוניים. איה עוד מחלוקת כי התקף הלב לא בא כתוצאה מההתקלות בעמוד של הרמזור, אלא להיפך, הסטייה באה בעקבות התקף הלב. השאלה שהתעוררה היתה אם מוות כתוצאה מהתקף לב תוך כדי נהיגה ברכב יחשב כמוות שאירע כתוצאה מחבלה גופנית ע"י גורם חיצוני לצורך הפוליסה. טענת המערערת היא כי המוות אירע כתוצאה מחבלה על ידי גורם חיצוני, היינו עצם העומס והלחץ הפיזי והנפשי שבפעולת הנהיגה, לחץ ומתח אשר במצבו של המנוח גרם למותו. לטענתה, מות המבוטח מהתקף לב בעת נהיגה ברכב מהווה אירוע כמשמעותו בפוליסת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת והערעור נדחה.
מסקנת הפתולוג בדבר סיבת המוות היתה כי זה מוות טבעי כתוצאה מאי ספיקת העורקים הכליליים. שלושת הרופאים שהגישו חוות דעת מסכימים כי הממצאים הפתולוגיים שנמצאו בלב הם קשים ומתהוים במשך שנים. במצב זה של העורקים עלולים שינויים פתאומיים בין אספקה סדירה של הדם ללב לבין התצרוכת, להפר את האיזון ולגרום למוות. בהעדר ראיות על גורמים חיצוניים כלשהם שעשויים היו לגרום למוות הפתאומי, נראים דברי הפתולוג כי מדובר במוות טבעי כתוצאה מאי ספיקת העורקים הכליליים. אמנם הניסוח של הסעיף בפוליסה רחוק מלהיות כליל השלמות ואולם אין בו אי בהירות ביחס לכוונתו האמיתית ואת זו יש להסיק מלשון המסמך. הביטויים שבסעיף הנ"ל של הפוליסה אינם סובלים את הפירוש המוצע על ידי המערערת כי התקף לב שהתרחש בעת נהיגה, יכול ויחשב כחבלה גופנית כהגדרת הסעיף האמור בפוליסת הביטוח. גם אם נצא מהנחה כי בנהיגה, בתור שכזאת, ישנה מידה מסויימת של מתח והתרגשות, הרי אין בה עד כדי להביא את המקרה למסגרת הסעיף הנ"ל. אכן, אין מניעה לכך שיכירו ב"חבלה גופנית" גם במקרה של אוטם שריר הלב אף ששום חלק חיצוני של הגוף לא נפגע, אולם על פי הסעיף צריך גם להיות מרכיב נוסף, לא רק חבלה גופנית, אלא שהחבלה נגרמה על ידי גורם חיצוני. יכול גם התקף לב להגרם על ידי גורם חיצוני, אך בענייננו לא היה כל גורם חיצוני כזה. שום אירוע יוצא דופן לא הוכח בזמן הנהיגה או בשלב כלשהו שקדם לה. המתח וההתרגשות שבעצם הנהיגה אינם יכולים להוות גורם כזה.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. קפלנסקי למערערת, עו"ד אריה אריאל למשיבה) .

ע.פ. 602/86 - יצחק לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד כספת ונסיון לפוצצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יחד עם ששה אחרים, התפרצו למוסך וגנבו מתוכו משאית עם מנוף. במשאית זו הגיעו לבנק דיסקונט במפרץ חיפה, פרצו לתוך הבנק אגב שבירת דלת הכניסה, ניתקו את מערכת האזעקה ובעזרת המנוף שעל המשאית עקרו וגנבו את הכספת שבבנק. הם הסיעו את הכספת לחוף שמן ובעזרת מכשירים וחומר נפץ ניסו לפוצץ את דלתה. על נסיון זה חזרו במשך 9 ימים אך לא הצליחו לגבור על הפלדה וכך ניצל הרכוש הרב שהיה בכספת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי של שנה ושל חצי שנה כאשר המאסר על שנה מצטבר והמאסר של חצי שנה חופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה היחידה הראוייה להישמע היא זו העולה מתסקיר שירות המבחן המביע תקווה כי עדיין לא אפסה התקווה לשיקומו של המערער וכי משפחתו אמורה לסייע לו בכך. על אף זאת אין להתערב בגזר הדין שהוא קל יחסית בהתחשב בעבירות הנדונות. מדובר בעבירות מתוחכמות וחמורות שבוצעו תוך הכנה ותכנון ואגב שימוש בחומר נפץ לפיצוח הכספת. עברו של המערער אינו נקי ובעבר הלא רחוק הורשע בעבירות רכוש ובשימוש ברכב ללא רשות וכן יש לציין כי העבירות בוצעו כאשר שני עונשים של מאסר על תנאי תלויים נגד המערער. כל אלה מחייבים ענישה משמעותית והחומרה שבמעשים שקולה כנגד הסיכוי המובע בתסקיר שרות המבחן.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד צבי לידסקי למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 18.3.87).

ע.פ. 613/86 - מדינת ישראל נגד מוחמד עודה

*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בסחר בהירואין במשקל 10 גרם וביהמ"ש המחוזי ראה בחומרה את העבירה שנעברה. עם זאת, גזר ביהמ"ש למשיב מאסר בפועל של 4 שנים שתחילתן ביום מעצרו ב- 31.10.85, היינו כשנה לפני יום מתן גזר הדין. אותה עת ריצה המשיב מאסר בפועל על עבירה אחרת שגם עליה נדון ל- 4 שנים מאסר שתחילתן ביום 14.6.85. בדרך זו יוצא כי למעשה ירצה המשיב על עבירת הסם בתיק הנדון רק כ- 4 וחצי חודשים בלבד. הערעור על קולת העונש נתקבל. המדיניות הנקוטה בידי ביהמ"ש העליון היא שלא למצות את הדין במסגרת ערעור המדינה על קולת העונש ולפיכך הוחלט רק זאת כי מנין המאסר בפועל בתיק הנדון יתחיל מיום גזר הדין היינו מיום 7.9.86.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, עו"ד י. כהן למערערת. עו"ד חלילה ואליד למשיב. 30.3.87).

ע.פ. 592/86 - שלום שחרור נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גניבת שיקים והפצתם, סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בכך כי גנב פנקס שיקים, זייף חתימות בעל הפנקס ורכש טובין שונים בשיקים מזויפים וגנובים. ביהמ"ש גזר למערער בגין עבירות אלה ועבירות נוספות שבהן הודה המערער ובכללן גניבות, שימוש בסמים ומשיכת שיקים ללא כיסוי, שלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא עבריין מועד וגליון הרשעותיו הקודמות מכיל עשרות הרשעות מגוונות בעיקר נגד הרכוש. בנסיבות אלה אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער וכי יש צידוק להתערבות בגזר הדין. המערער עשה את הפשע דרכו בחיים והוא מהווה סכנה לציבור במעשיו.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד חובב למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיב. 29.3.87).

ע.פ. 3/87 - משה כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של עדות שקר ונדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנה אחת. לטענת הסניגור מן הראוי, בנסיבות האישיות של המערער, להאריך את המאסר על תנאי כפי שהמליץ שירות המבחן ולא להטיל על המערער מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. על פני הדברים היה מקום להעתר לערעור מן הטעם כי העבירה נעברה לפני למעלה מ- 4 שנים ומאז לא הורשע המערער בעבירה נוספת של ממד והוא עובד למחייתו בעבודת נגרות. דא עקא שפרטי העבירה והתפתחות נוספת שארעה לאחר גזר הדין אינם מציגים תמונה כה ורודה. ההרשעה שבגינה נגזר למערער מאסר על תנאי קשורה במישרין עם העבירה נשוא תיק זה. הרשעתו הקודמת נגעה לקבלת רכוש שהושג בהתפרצות אשר אותה ייחס המערער במשטרה לאדם פלוני, ובבואו להעיד בביהמ"ש במשפטו של פלוני נתן עדות שקר כדי לחפות עליו. כל זאת עשה המערער שעה שביהמ"ש נתן לך הזדמנות להטיב את דרכו. יתירה מד, מתברר שנגד המערער נפתחו שני תיקים במשטרה, שבאחד מהם, הנוגע למשיכת 5 שיקים ללא כיסוי עבור מכשיר טלביזיה שקנה, הוגש כתב אישום. התפתחות זו שארעה כאשר ערעורו של המערער תלוי ועומד, מלמדת כי הוא לא זנח לחלוטין את דרכו העבריינית עד שתהיה הצדקה לסטות ממדיניות הענישה הנקוטה בעבירות של שיבוש הליכי משפט ולפטור את המערער בהארכת המאסר על תנאי בלבד.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד גב' ניב למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 30.3.87).

ע.פ. 526/86 - יוסי כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער פעל כמודיע משטרתי תוך שהיה מעביר לה מידע על סוחרי סמים. באחד הימים שהה בדירתו של אחד ביטון והחזיק יחד עם ביטון בכמות הרואין שנועדה למכירה. המערער הואשם בעבירות של סחר בסם ובהחזקתו אך ביהמ"ש הרשיעו בעבירה של החזקה בלבד. המערער נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו-30 חודשים מאסר על תנאי כאשר המאסר בפועל חופף מאסר אחר שהמערער מרצה בתיק אחר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי המערער טעה לחשוב כי בנסיבות שבהן שימש כמודיע של המשטרה מותר לו להחזיק בסם ועל כן אין מקום להרשיעו. טענה זו אין בה ממש. המערער היה מודע כי הוא מחזיק בסם מסוכן וכי הוא עושה כן ללא היתר. ביהמ"ש קבע כי עצם החזקת הסם באה בשל צרכיו האישיים של המערער ומכאן שהוא עצמו לא האמין כי קיבל היתר מהמשטרה להחזיק בסם. מכאן שהמערער עבר את העבירה המיוחסת בלא שטעה באשר ליסודותיה של העבירה. יתכן והמערער הניח כי בשל סיועו למשטרה לא יועמד לדין, אך ענין זה אינו קשור כלל בשאלת האחריות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - המאסר בפועל חופף כולו לעונש אחר שהמערער מרצה ואין להתערב בעונש שנגזר.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט ברק. עו"ד בקרמן למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 26.3.87).

ע.פ. 671/86 - יהודה בוסקילה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של התפרצות לדירה ונדון לששה חודשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של עשרה חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. עברו הפלילי של המערער והעבירה המיוחסת לו מטים את הכף שלא לקבל את הערעור על העונש שאינו חמור כל עיקר. מאידך עולה כי המערער החל לעלות על דרך חיי אזרח
תקינים והוא ראוי לעידוד מסויים מצד ביהמ"ש. לפיכך הוחלט להקל עם המערער באופן שארבעה חדשים מתוך ששה חדשי המאסר שהושתו עליו יהיו חופפים את תקופת המאסר על תנאי שהופעלה כך שירצה שנה אחת מאסר בפועל בלבד.

(בפני השופטים: אלון, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 2.3.87).

ע.פ. 678/86 - יוסף גורן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י סוכן) (הערעור נתקבל).

המערער קיבל מידי המתלונן יהלומים בשווי של כ- 20,000 דולר על מנת למכור את היהלומים ולהעביר את התמורה, בניכוי עמלה, למתלונן. המערער מכר את היהלומים אך את תמורתם לא העביר למתלונן. הוא הורשע בגניבה על ידי סוכן ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות הענין העונש שהוטל כבד מדי. זוהי הרשעתו הראשונה של המערער ומאז בוצע המעשה עברו למעלה מחמש שנים. מצבו המשפחתי והכלכלי קשה, הוא הוכרז כפושט רגל ואין ביכולתו להחזיר את החוב. בנסיבות אלה העונש הראוי הוא של חמשה עשר חודשים מאסר בפועל בלבד.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד גב' רונית פיש למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 25.2.87).

ע.פ. 7/87 - מחמד סבאח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של מתן שוחד ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לקנס של 2000 ש"ח. הטענה העיקרית של הסניגור בערעור היתה כי העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה בעיקר תוך השוואה לעונשים של מקבל השוחד שנדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וזאת כאשר מקבל השוחד הורשע לא רק באירועים נשוא הרשעת המערער אלא גם בעבירות נוספות. כן נטען שהמערער עשה את המעשים שלא מתוך טובת הנאה אישית. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה שעשה המערער הוא חמור ויש בו כדי להשחית את המידות. העונש אינו חמור יתר על המדה וגם עקרון אחידות העונשים נשמר הן כלפי מקבל השוחד והן כלפי נותני השוחד. מצבו המשפחתי של המערער אינו קל, אך שיקולים אלה היה עליו לקחת בחשבון לפני שביצע את העבירות.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד משה עמאר למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 25.2.86)

ע.פ. 1/87 - אלברנט עמר ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים הורשעו במספר עבירות שהמכנה המשותף שלהן סחיטה באיומים ובכח. את המעשים ביצעו כדי לעזור לקרוב וידיד לגבות חוב שהגיע מפלוני. כל אחד משלושת המערערים נדון לששה חדשים מאסר בפועל כשביהמ"ש הורה לנכות מתקופה זו את הימים שהיו נתונים במעצר, היינו כחודש ימים. הסניגור צמצם טעונו לענין העונש לעתירה כי יופחת המאסר לריצוי בפועל כדי שלושה חודשים, כדי לאפשר למערערים לרצות את העונש בעבודות חוץ. הוא הציע כי מתקופת המאסר המופחתת לא ינוכו ימי המעצר, כך שלהלכה, ותוך הנחה כי המערערים ממילא יזכו לניכוי של שליש מן המאסר, עדיין יעמוד המאסר על ארבעה חודשים. צידוק לכך מוצא הסניגור בקביעת שרות המבחן כי המערערים מתפקדים כהלכה וזו להם למעשה ההסתבכות הראשונה עם החוק ואין חשש כי ימשיכו בעבריינות שכן העבירה נעברה באורח מקרי ובנסיבות האמורות. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בהתחשב בתפקוד הנאות של המערערים ובהמלצת שרות המבחן יש מקום להפחית את המאסר שנגזר. עם זאת נראית עמדת התובע שיש להשית על כל אחד מהמערערים גם קנס.
לפיכך הועמד המאסר בפועל כאמור על שלשה חודשים ללא ניכוי ימי המעצר וכל אחד משלושת המערערים נדון לתשלום קנס של 2,500 ש"ח.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד רובינשטיין למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 30.3.87).

ע.א. 148+159/84 - שלמה בבג'ני נגד אברהם דשא ואח'

*תביעה בסדר דין מקוצר של ערב מכח חוק הערבות (הערעורים נדחו).

מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר של ערב ששילם חובם של המערערים ותבע החזרת החוב מכח חוק הערבות. המערערים לא באו לביהמ"ש במועד שהיה קבוע לשמיעת ראיותיהם ובקשות דחיה שהוגשו מטעמם נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. על אף שלא הופיעו בדק השופט את טענותיהם כפי שהועלו בתצהירים ודחה טענות אלו אחת לאחת. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בראיות ואין לדחותם. הממצאים תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע השופט ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. על כן מכח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הוחלט לדחות את הערעורים.
פסק הדין ניתן ע"י השופט וינוגרד. המשנה לנשיא גב' בן פורת הוסיפה, באשר לטענה של המערערים כאילו מי שפרע את החוב לא היה הערב (והמשיב אברהם דשא) אלא חברה הנתונה לשליטתו (חברת א. דשא (פשנל) בע"מ) ועל כן אין המשיב זכאי להשבה. טענה זו משוללת יסוד. אמנם קובע סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט כי "אם מישהו פורע חוב של אדם אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו אינו זכאי להשבה...", אולם בענייננו נאותה החברה לסלק את החוב של המשיב, על פי ערבותו של המשיב לחובו של המערער, תוך חיובו של המשיב בספריה של החברה. לפנינו איפוא עסקה של הלוואה או מעין הלוואה שמכוחה קמה חובתה של החברה כלפי המשיב לפרוע תשלום זה לנושה. אין כאן ענין של התנדבות גרידא מצד החברה לפרוע חובו של אחר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, וינוגרד. עוה"ד י. שפרן ומ. טורבוביץ למערערים, עו"ד אלכסנדד זק למשיב. 6.4.87).

ע.א. 118/86 - שלמה בן זגמי נגד ג'וליט בן זגמי ואח'

*מזונות

(הערעור נדחה).

זה ערעור על חיוב המערער במזונות אשתו ושבעת ילדיהם. ביהמ"ש קבע את שיעור המזונות ותשלום המערער עבור הוצאות הבית, כן ערך ביהמ"ש חישוב של תשלומים עבור הזמן עד שבני הזוג הסכימו להתגרש ומאותה תקופה ואילך, וכן באשר לתשלום עבור חלק מן הילדים בעת שהיו עם האשה והתקופה שכבר היו עם הבעל. ביהמ"ש גם קבע כי העובדה שילד עבד לפני הגיעו לגיל 18 כדי לכסות את צרכיו אינה פוטרת את האב ממילוי חובתו אפילו מדובר בחובה מדין צדקה. ביהמ"ש המחוזי גם דחה את טענת המערער כי האשה ויתרה על חלק מן החובות שנתבעו על ידה במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, כאשר ויתרה על בקשה לצו מאסר. ביהמ"ש סבר שאין לכרוך נושא אחד במשנהו וויתור על צו מאסר איננו ויתור על החוב. הערעור נדחה.
טענת המערער היא שביהמ"ש טעה בכך שלא הביא בחשבון את יכולת ההשתכרות שלו והתעלם כביכול ממצבו ומיכולתו הכלכלית והגופנית. עצם קביעת המזונות על ידי ביהמ"ש נעשתה בהסכמת בעלי הדין ולגוף הענין אין אלא להסיק מפסק הדין כי ביהמ"ש נתן דעתו באופן יסודי לכל הנתונים העובדתיים שצריכים היו להשפיע על מסקנתו. מה שמבקש המערער הוא למעשה שביהמ"ש שלערעור יעסוק בהערכה מחדש של סכום המזונות שביהמ"ש קבע. לכך אין טעם וסיבה על פי העקרונות המנחים ערכאת ערעור.