תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 23

ע.א. 381/86 - תמר ורותם אבין נגד יעקב אבין

*הפחתת סכום מזונות שנקבע בהסכם גירושין בטענה של שינוי מהותי בנסיבות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. ביוני 1983 נערך הסכם גירושין בין המשיב לבין אמן של המערערות ואושר בשעתו כפסק דין ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהסכם התחייב המשיב לשלם למזונות בנותיו הקטינות סכום מסויים שהוצמד למדד יוני 1983 וכאשר נדון העניין, נשוא ערעור זה, הגיע הסכום הנ"ל לכדי 490 ש"ח לחודש לערך. המשיב ביקש להקטין את סכום המזונות וביהמ"ש נעתר לו והורידו ל- 400 ש"ח לחודש. העילה להפחתת הסכום היתה כי המשיב נישא מחדש ונולד לו בן. לדעת המשיב חל שינוי מהותי בנסיבות שיש בו כדי להצדיק שינוי שיעור המזונות. ביהמ"ש המחוזי בחן את התנאים הכלכליים החדשים שנוצרו עקב הנישואין, לרבות שיעור ההשתכרות הנמוך של אשתו הנוכחית של המשיב ותוכניותיה הלימודיות. היא לומדת לקראת תואר שלישי רעל כן יכולת ההשתכרות שלה מוגבלת. ביהמ"ש ציין כי משכורתו של המשיב בעת הדיון עולה רק ב- 320 ש"ח על זו שהיתה לו בעת שערך את הסכם הגירושין ומאחר והוא חייב לזון עתה את בנו מנישואיו הנוכחיים ואת אשתו, הוטלו בכך על כתפיו חובות כספיים נוספים. בהתחשב בכך הפחית את המזונות בסכום של כ-80-90 ש"ח. המערערות טענו כי ביהמ"ש לא הביא בחשבון את התנאים הכלכליים המשופרים בהם חי עתה המשיב וכן את העובדה שעל פי הסכם הגירושין זכה בשליש מערך בית המגורים של בני המשפחה בסכום של 30,000 דולר. הערעור שכנגד מופנה אף הוא נגד שיעור ההפחתה והאב טוען שצריך היה להפחית עוד יותר. ערעור המערערות נתקבל.
ב. לא היה מקום להתערבותו של ביהמ"ש בסכום המזונות. הסכום עליו מדובר, היינו כ- 490 ש"ח, לא איפשר כשלעצמו את הכיסוי המלא של צרכי הקטינות ואמן צריכה להוסיף מהכנסתה כדי לכסות את צרכיהן. העובדה שהמשיב נישא מחדש ונולד לו ילד היא נתון שביהמ"ש רשאי להביא בחשבון כשהוא בוחן אם חל שינוי מהותי, אך בנסיבות המקרה לא ניתן היה להגיע לכלל מסקנה כי החובה לשלם 490 ש"ח לחודש מושפעת במידה כה מכרעת על ידי נישואיו החדשים והולדת הבן, עד שיש בכך כדי להצדיק הפחתת הסכום בחמישית משיעורו הקודם. מה גם שהגדלת הכנסתו של המשיב מתקזזת גם היא עם התוספת הדרושה כדי לזון את בנו הקטין. יכולות להיווצר נסיבות שבהן הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין יעבור בחינה חוזרת, אולם אין לצאת מתוך הנחה כי כל שינוי בהרכב המשפחתי החדש יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות. פירושה של הגישה של ביהמ"ש היא כי כל הולדת ילד נוסף אצל המשיב תפחית את סכום המזונות של המערערות ומסקנה זו היא מרחיקת לכת מדי. ודאי הדבר כאשר הכנסתו של המשיב גדולה עתה מזו שהיתה לו בעת שחתם על הסכם הגירושין. לכך יש להוסיף כי העובדה שאשתו של המשיב משתכרת רק ממשרה חלקית ומקדישה זמנה ללימודים אינה יכולה לשקול כנגד זכות הבנות למזונות מאביהן. אם יש הכנסה מופחתת לאשתו של המשיב בשל לימודיה, הרי על בני הזוג לספוג תוצאה זו והיא אינה צריכה להשליך על המזונות אשר להם זכאיות הקטינות לקיומן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ציון סמוכהלמערערות, עו"ד רפאל שדמי למשיב. 7.9.87).

ע.א. 622/85 - נתן וסר נגד ישראלה וסר ואח'

*שיתוף בנכסים בין בני זוג (העירעור נדחה).

המערער והמשיבה נישאו בספטמבר 1971 ונולדו להם שני בנים: הבכור יוסף יליד ספטמבר 1972 והצעיר רון יליד יוני 1974. עד 1983 קיימו בני הזוגחיי משפחה תקינים ומסודרים. המערער עבד במקצועו כעו"ד והתפרנס בכבוד, כלכל את בני ביתו והצליח לתרום לשפור רמת החיים של המשפחה, שפור שמצא ביטוייו, בין היתר,ברכישת דירה מרווחת, מכונית, קטנוע, ציוד ביתי והשקעות בחשבונות בנקאיים ודברי
ערך. המשיבה השתכרה גם היא יפה כמעצבת פנים בענף הרהוט והכנסותיה שולבו בהכנסה הכוללת של המשפחה. היא מילאה גם את תפקידיה כעקרת בית וטיפלה בילדים. מפנה ביחסים ושיבוש בחיי המשפחה התרחש בשנת 1983 והדברים הגיעו לביה"ד הרבני ולביהמ"ש המחוזי. האשה הגישה ביום 18.3.83, בשמה ובשם הילד רוני, תביעה לביהמ"ש המחוזי למזונות, מדור והחזקת ילדים. כעבור כמחצית השנה הגיש האב תביעה נגד האם להשתתפות במזונות, הוצאות הבית ולמשמורת הילדים. תביעה נוספת הוגשה ע"י האשה נגד הבעל ובה עתירה להצהרה ששני בני הזוג הם בעלים במשותף או בעלי זכויות במשותף בתכולת הדירה של בני הזוג; בכספים שבקופת תגמולים תמר שליד בנק דיסקונט שהופרשו מאז הנישואין ועד מרץ 1983 ואשר רשומים על שם הבעל; ניירות ערך בבנק הפועלים הרשומים על שם שני בני הזוג; חשבון חסכון בבנק דיסקונט הרשום על שם שני בני הזוג; מכונית פיאט, ווספה הרשומים על שם הבעל וכן ניירות ערך המתנהלים אצל ברוקר עד לתאריך מרץ 1983. ברשימה לא נכללת דירת המגורים של בני הזוג הרשומה על שם שניהם. גם תביעה זו הוגשה ביום 18.3.83. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשמורת בבן יוסף, שיחסיו עם האם רעועים, תהיה לאב, המשמורת לבן רוני, שיחסיו עם האב רעועים, תהיה לאם, פרטי הרכוש שהוזכרו לעיל משותפים לשני בני הזוג בחלקים שווים, וכן נקבע שיעור המזונות שעל המערער לשלם, לכיסוי צרכיו ההכרחיים של הבן רוני והוצאות המדור. הערעור נדחה.
פסק דינו של השופט המחוזי מפורט, מנומק וממצה והוא משיב תשובות נאותות, המעוגנות בעובדות ובדין, לכל אחת מהסוגיות שהתעוררו במהלך הדיון. יש לאמץ את נימוקיו של השופט על מסקנותיו הסופיות ולאשרן כמות שהן. לכך יש להוסיף, מבלי לגרוע מן האמור, כי כאשר נישאו בני הזוג היה המערער כבר בעלים של דירה ומכונית פרטית וחלק מהרכוש שהוכרז כרכוש משותף ורשום על שמו של המערער בלבד. ברם, עובדות אלה אין להתייחס אליהן כעומדות בפני עצמן. בני הזוג חיו חיים סדירים בצוותא למעלה מ- 12 שנים ובמרוצת תקופה זו השקיעו השניים ממשאביהם ומהשתכרותם לבניית האקטיבה הנכסית שלהם, למרכיביה השונים. שניהם תרמו לחיזוק הקן המשפחתי ושיפור רמת חיי המשפחה. מכאן שמסקנת השופט בענין הרכוש מעוגנת היטב בראיות ותואמת את ההלכות בסוגייה משפטית זו. השופט לא התעלם מכך שהמשיבה משתכרת יפה מעבודתה ויכולה לקיים את עצמה ומשום כך לא חייב את המערער לשאת בהוצאות מזונותיה ובהוצאות העוזרת. עיקר שיעור המזונות נפסק לכיסוי הוצאות המדור וצרכיו החיוניים של הבן רוני והסכומים שנקבעו סבירים וגם צנועים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד מיכאל טאוסיג למערער,עוה"ד א. דביר ובירנברג למשיבים. 15.9.87).

ע.א. 228+281/85 - דן אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נגד אהרון בן שלמה ואברהם צוקר

*השבת סכומים בערך נומינלי או משוערך כאשר לא נקבע בהסכם כי הסכומים יוחזרו צמודים(הערעורים נתקבלו).

א. המשיבים בשני הערעורים התקבלו כמועמדים לחברות אצל המערערת כאשר התנאים החלים על המועמדות דומים לגבי שניהם וכלולים במסמך בנוסח דומה שכל אחד מהמשיבים חתם עליו. בן שלמה התקבל כמועמד בחדש מרץ 1972 וצוקר באוגוסט 1979. כל אחד מהם הפקיד בידי דן, בעת קבלתו כמועמד, סכום כסף עבור המניה שיקבל באם יתקבל כחבר בגמר תקופת המועמדות. בן שלמה שילם כ-60,000 לירות וצוקר כ- 96,000 שקל. בשני המקרים לא התקבלו כחברים לאחר תקופת המועמדות ובשני המקרים החזירה דן את הסכומים שקיבלה מהם על פי שויים הנומינלי. השאלה המשותפת לשני ערעורים אלה היא אם זכאים המשיבים להחזרה עפ"י השווי המשוערך כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי או לפי השווי הנומינלי כטענת דן. בערעור של בן שלמה ישב
ביהמ"ש המחוזי כערכאה שניה בערעורו של בן שלמה על החלטת בימ"ש השלום שקיבל את טענותיה של דן והערעור בעניינו הוא ערעור ברשות. בהצהרתו של בן שלמה בעת שנתקבל כמועמד, (הזהה לזו של צוקר) נאמר "הנני מצהיר כי אם תוך עשר שנים מיום התקבלי כמועמד לדן אעזוב את דן או אהיה חייב לעזוב... וערך המניה של דן ... תעלה על הסכום ששילמתי לדן בעת התקבלי כמועמד לחברות, כי אז לא אהיה זכאי ליהנות מהעלאה זו ודן תחזיר לי את הסכומים ששילמתי בעת התקבלי בתור מועמד כנ"ל... במקרה וערך המניה של דן... בשעת עזיבתי... יהיה פחות מהסכום ששילמתי... כי אז יוחזר לי אך ורק אותו הסכום המופחת של ערך המניה והתשלומים האחרים בשעת עזיבתי כנ"ל". ביהמ"ש המחוזי קיבל כאמור את ערעורו של בן שלמה וחייב את דן בתשלום המשוערך, על אף שהצהרת המועמד, המהווה את החוזה שבין הצדדים, אינה מכילה הוראת הצמדה. כל שלשת שופטי ההרכב היו ערים לעובדה זאת וכל אחד מהם פרט את נמוקיו מדוע זיכה את בן שלמה בתשלום ריאלי. במקרה השני קיבל ביהמ"ש בערכאה ראשונה את גישתו של צוקר. הערעורים נתקבלו.
ב. נושא המחלוקת בשני הערעורים נוגע להחזרת סכום כסף עקב ביצועו של חוזה ועל פיו ואין לנו כאן ענין בתשלום כסף עקב הפרת חוזה. יש לאבחן לענין השערוך בין החוזה המקויים לבין החוזה המופר. תחושת הצדק הכללית וההתקוממות של שופט נגד פסיקת סכום נומינלי בתקופת אינפלציה אין די בה כדי לחייב בשערוך, כאשר הצדדים עצמם לא קבעו כך בחוזה ביניהם, במפורש או במשתמע כעולה מאומד דעתם בנסיבות המקרה. לפיכך יש לברר אם ומה התנו הצדדים בשאלת השערוך. לשם כך יש לבחון תחילה את לשונו של החוזה, כפי שהוא מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אגב בחינה זו יש ומתעורר הצורך לברר משמעותה של לאקונה, של שתיקה בחוזה בשאלת השערוך. יש ומשמעותה הסדר חיובי ויש שהמסקנה תהיה הסדר שלילי. הכל לפי אומד דעתם של הצדדים עפ"י מכלול הנסיבות. רק בתנאים מיוחדים יוצאי דופן יש מקום שביהמ"ש יתערב ביחסים החוזיים שבין הצדדים גם כאשר הפרשנות מצביעה על העדר כוונת שערוך. בענייננו, הפרשנות הברורה של חוזה המועמדות היא שהסכום לא יוחזר בערכו הריאלי. הטעם האחד שהועלה להצדקת ההתערבות בחוזה הוא חוסר תום לב, אך בכל הנוגע לשינוי הוראות חוזה מקויים לא ראה ביהמ"ש עד כה בחובת תום הלב עילה להתערבות. עמדה זו נתונה לשינוי עם השתנות התנאים הכלכליים אך במצב הנוכחי שבו רוסנה האינפלציה במדה רבה, בודאי אין מקום לשנות מעמדה זו.
ג. ניתן לעמוד על כוונת הצדדים מתוך הפרשנות הצרה העולה מהחוזה עצמו ואין נזקקים כאן לבחינת כוונתם של צדדים לחוזה העובר בשתיקה על שאלת השערוך. גם אם היתה לאקונה לא היה מקום לגישת ביהמ"ש כי בתקופת אינפלציה יש לפרש לאקונה כמדברת תמיד בעד שערוך. פרשנות לפי אומד דעת הצדדים צריכה להיעשות לפי מצב האינפלציה הקיים והנצפה בעת שנעשה החוזה ולאור מכלול הנסיבות השוררות אז. בין היתר יש להביא בחשבון גם את המועד שבו אמור התשלום להתבצע על פי החוזה אם בטווח קצר או בטווח ארוך. לו היתה לאקונה בהצהרת המועמד כי אז היה אולי מקום למסקנה כי לגבי בן שלמה, שהפקיד את הכספים בשנת 1973, בתקופת אינפלציה מרוסנת, לא היתה כוונה להחזרה במושגים נומינליים. שונה המצב אצל צוקר שההתקשרות עמו נעשתה ב- 1979 כאשר האינפלציה היתה גבוהה יחסית, שאז אין לאקונה יכולה להתפרש ככוונת שערוך של סכום שפרעונו בתום תקופת מועמדות של שנתיים. ברם בהצהרת המועמדות יש דברים מפורשים המצביעים באופן ברור על הכוונה שהסכום יוחזר בערכו הנומינלי ולא בערכו הריאלי. במקרה של צוקר הדברים ברורים עוד יותר שכן בהצהרת המועמדות שלו שנחתמה ב-1973 נאמר במפורש כי במקרה של הפסקת המועמדות יהיה זכאי לקבל מהאגודה רק אותו סכום שהפקיד "ללא
ריבית או הפרשי הצמדה". לפיכך יש לקבל את טענת דן בשני הערעורים והתשלומים לשני המשיבים לא יהיו צמודים במשך תקופת המועמדות של שנתיים. באשר לתקופה שלאחר השנתיים צריך להיות הסכום מוצמד, שכן משתמה תקופת המועמדות קמה למועמדים הזכות להחזרת הסכומים וביהמ"ש מוסמך עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה לפסוק ריבית והצמדה מיום קום העילה ועד לפרעון. ב"כ דן הסכים לפסוק ריבית והצמדה מלאים מיום שתמה תקופת המועמדות בת השנתיים וללא שסרובם של המשיבים לקבל את הכספים במועדים שהוצעו להם יהווה שיקול להפחית מהריבית וההצמדה.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. לברון למערערת, עו"ד ל. בנדר לבן שלמה, עו"ד א. קור לצוקר. 15.7.87).

ע.א. 278/84 - דליה פרידמן נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*דירת מגורים" לצורך תשלום מס רכישה(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ובך כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).

א. המערערת קיבלה במתנה מהוריה שתי יחידות בבית משותף בקרית ביאליק. היחידות לא שימשו למגורים. לפני העברת הזכויות למערערת נעשו בנכס שינויים פנימיים לשם התאמתו כ"דירת מגורים" למערערת. עקב השינויים נוצרה משתי היחידות דירה אחת הכוללת שלושה חדרים, מקלחת, שירותים ושני מטבחונים. בתצהיר שצורף למס שבח הצהירו: המערערת "אני מצהירה כי הדירה מיועדת לשמש למגורים וכחטיבה אחת". בעת העיסקה היתה המערערת סטודנטית באוניברטיטה בירושלים, לא התגוררה בנכס אלא השכירה אותו לרופא שהשתמש בו כמרפאת עיניים. בתכנית הבית המשותף ובצו הבית המשותף תואר הנכס כשתי יחידות משרדים ולא כדירת מגורים ובעת ביצוע העיסקה לא שונה יעודו של הנכס בפני רשויות התכנון והבניה. המשיב סירב לראות בשתי היחידות דירת מגורים אחת לצורך תשלום מס רכישה ושם אותן כשני משרדים. המערערת הגישה ערר וועדת הערר דחתה את טענתה כי מדובר בדירת מגורים אחת. סעיף 1 לחוק מס שבח מקרקעין מגדיר דירת מגורים כ"דירה... ומשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה...". לטענת המערערת הגדרה זו כוחה יפה הן לצרכי מס שבח והן לצרכי מס רכישה והנכס האמור עונה לתנאי ההגדרה הנ"ל. ועדת הערר קבעה כי אמנם סעיף 1 לחוק חל על הנכס, אך לדעתה הנכס אף פעם לא שימש כדירת מגורים ולא משמש כדירת מגורים ולפיכך אין לראות אותו כדירה המיועדת למגורים "לפי טיבה". הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ובך, בפסק דין מפי השופט בך, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ב. הנשיא שמגר:
אילו ההגדרה הרלבנטית בענייננו היתה זו שבסעיף 1 לחוק ספק אם נכונה היתה החלטת ועדת הערר. אולם בענייננו ההגדרה הרלבנטית הינה זו המצויה בתקנות מס שבה מקרקעין (מס רכישה) שהרי השאלה נשוא הערעור עניינה גובה מס הרכישה. תקנות מס שבח מגדירות דירת מגורים לצורך מס רכישה כ"דירה המשמשת או מיועדת לשמש למגורים...". באמירה זו אין המלים "לפי טיבה". ההגדרה שבחוק מדברת, בין היתר, בדירה שהיא "מיועדת למגורים לפי טיבה..." ואילו הגדרת התקנות אומרת "דירה המשמשת או מיועדת לשמש למגורים". ההגדרה בחוק מכוונת לבחינה אובייקטיבית של טיב הדירה ואילו בתקנות מושם הדגש על היעוד לשמש למגורים בפועל ולא מבחינה אובייקטיבית של טיב הדירה. כך המוכר דירה המיועדת לשמש למגורים לפי טיבה ואין גרים בה יכול לזכות לפטור ממס שבח כ"דירת מגורים" ואילו הרוכש של אותה דירה שאינו גר בה ואינו מייעד אותה לשמש למגורים יהיה חייב בתשלום מס רכישה כאילו אין זו "דירת מגורים". יכול להיות ההיפך שהיחידה אינה מיועדת למגורים לפי טיבה
והיא משמשת למגורים, אז המוכר לא יהא זכאי לפטור ממס שבח בעוד הרוכש אותה דירה יכול לייעד אותה לשמש לו למגורים ולזכות לחישוב מס רכישה כדירת מגורים.
ג. (דעת מיעוט) ברם כיוון שחלה בענייננו ההגדרה שבתקנות צדק המשיב במסקנתו שאין מדובר בדירת מגורים. המבחן לייעוד הדירה למגורים חייב לכלול שני אלמנטים: אלמנט אובייקטיבי הטמון בחלק ההגדרה הדורש שתהא זו "דירה", ואלמנט סובייקטיבי הטמון בכוונת הרוכש לייעד את הדירה לשמש למגורים. אשר לאלמנט הראשון - אין לקבל את האלמנט האובייקטיבי כ"דירה המיועדת למגורים לפי טיבה" אלא יש להעניק לאלמנט האובייקטיבי משמעות רחבה יותר שתכלול אף מבנים שאמנם אינם מיועדים למגורים לפי טיבם אך ניתן לראות בהם דירות. אשר לאלמנט השני כוונת המגורים - כאן הקושי רב יותר. מחד, לשון התקנות היא עתידית ואינה מוגבלת ולכן ניתן לטעון כי גם כוונת מגורים כנה להתגורר בדירה כעבור עשר שנים מספקת את דרישות התקנה. מאידך, עפ"י נוסח התקנות נדרש שיהא קשר בין הרכישה לבין מימוש הכוונה ליעד את הדירה למגורים. הפירוש המרחיב הדורש רק הצהרת כוונה עתידית להשתמש בדירה, יאפשר השתמטות ממס. לעומת זאת הפירוש הצר מתיישב יותר עם נוסח התקנות ומגשים את כוונת המחוקק. לפיכך נראה כי בין מועד הרכישה לבין מועד הגשמת כוונת המגורים צריך לעבור משך זמן בו מוציא אדם סביר כוונת מגורים מן הכוח אל הפועל. בענייננו הצהירה המערערת כי הנכס מיועד לשמש למגורים אך בשל לימודיה באוניברסיטה השכירה את הנכס לרופא כמרפאת עיניים. מתקיים כאן האלמנט הראשון שהנכס הינו "דירה" ואלמנט זה היה מתקיים גם אלמלא נעשו שינויים בנכס, ואולם האלמנט השני של מימוש כוונת המגורים אינו מתקיים כאן. על אף שכוונת המגורים בעתיד היא כנה, אין היא מקיימת את דרישת הזמן הסביר, שכן, זמן של שנים הוא למעלה ממה שנצרך לו אדם סביר להגשמת כוונת מגורים.
ד. השופט בך (דעת הרוב)
נכון שקיים הבדל בין ההגדרה של דירת מגורים בחוק לבין זו שבתקנות ועל כן לצורך מס רכישה לא די בכך שמדובר בדירה שמיועדת למגורים "לפי טיבה" אלא שהיא צריכה להיות מיועדת לשמש למגורים. השאלה היא מה פירוש מיועדת לשמש למגורים. אין לומר כי כדי לספק את דרישות התקנה חייב ביהמ"ש להשתכנע שהדירה מיועדת לשמש כדירת מגורים לאלתר, היינו מיד עם השלמת העיסקה. מספיק כי ביהמ"ש יוכל לקבוע על סמך הראיות כי הדירה מיועדת למגורים תוך זמן סביר הנראה לעין. לצורך קביעה זו ישנה חשיבות לצורתה החיצונית של הדירה, היינו כי הדירה אכן מיועדת לשימוש כדירת מגורים כאשר היא מבחינת טיבה וצורתה כבר הותאמה לכך. טיבה של הדירה לכשעצמו אינו מספיק, אך יש בו כדי להוות ראיה בעלת משקל לחיזוק טענת הבעלים שהדירה מיועדת למגורים. במקרה שלפנינו איש לא הטיל ספק בכנותה של המערערת שהיא מתכוונת לגור בדירה. מדובר בדירה אחת ויחידה של המערערת שהתגוררה בעיר אחרת לצרכי לימודים והצהירה כי בדעתה להשתמש בדירה כדירת מגורים עם סיום לימודיה, ולא הובאה כל ראיה סותרת להצהרה זו של המערערת. בהקשר זה אין ויכוח שהנכס שופץ ושונה כך שהוא הפך לפי צורתו לדירת מגורים והדירה היא איפוא לפי טיבה "דירת מגורים". יש לראות בכך משום חיזוק להצהרתה האמינה של המערערת. השאלה היא מה הגבול ומהו הזמן הנראה לעין בו צריכה הדירה לעבור הלכה למעשה לשימוש בתור דירת מגורים והתשובה לכך נקבעת על ידי השכל הישר ונסיון החיים ותלויה בעובדות המיוחדות של המקרה הנדון. בענייננו ניתן לומר שיש להחיל על הדירה את ההגדרה של דירת מגורים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. עו"ד אריקה פריאל למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 10.8.87).

ע.א. 101/85 - מוחמד סעיד מנסור ואח' נגד עירית נצרת ואח'

*פירוש חוזה לצורך דרך חישוב שערוך סכומים שיש לשלם לפי החוזה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בין המערערים לבין המשיבה נעשה ביוני 1981 הסכם שלפיו התחייבו המערערים להעביר לעיריה נכס מקרקעין בתמורה של 2,300,000 ש"י. הותנה שסכום זה ישתלם בחמישה שעורים ובמועדים שפורטו בהסכם. הנכס טרם נרשם אז כולו על שם המערערים ועדיין היה עליהם לבצע פעולות מסויימות. וחלק מהתשלומים אמורים היו להשתלם רק לאחר שהמערערים יעשו פעולות אלה. הותנה כי אם במועד שנקבע לתשלום לא תבוצע הפעולה שהמוכרים צריכים לבצע יופקד הכסף ע"י העיריה בחשבון פקדון מיוחד ויושקע בתוכנית השקעה מוסכמת על ידי הבעלים. כשפירות ההשקעה יתווספו לסכום המושקע ויהיו שייכים לבעלים. לבסוף לא הפקידה העיריה את התשלומים אלא הסכימה, בכל מועד שנקבע לתשלום, עם הבעלים כיצד הם מבקשים להבטיח את ערך הכספים והוסכם כי העיריה תשלם לבעלים את הכסף כאילו הושקע בתפסי"ם. הסכסוך התעורר לגבי השעור האחרון המהווה %25 מהמחיר שצריך היה להשתלם לאחר מסירת הנכס לעיריה. המערערים לא פינו את הנכס במועד הנקוב, העיריה לא הפקידה את התשלום בחשבון פקדון נפרד ולא השקיעה אותו בתוכנית השקעה כלשהי. בבוא העת לתשלום הציעה העיריה למערערים את הסכום הנ"ל על פירותיו כאילו הושקע על ידה בתפ"ס אך המערערים לא הסתפקו בכך. עפ"י פנייתו של אחד המערערים הסכימה העיריה, לגישתה - לפנים משורת הדין, לשלם את הסכום כשהוא צמוד לדולר והיא אף שלחה למערערים המחאות לפי חישוב זה. המערערים לא הסתפקו בכך. לטענתם חייבת היתה העיריה להפקיד את הכסף בתוכנית השקעה המוסכמת על ידי הבעלים ואילו נשאלו היו בוחרים בהשקעה בקרנות נאמנות מסויימות שהניבו רווחים יותר גבוהים מאשר בתפ"ס. ביהמ"ש קבע כי התשלום ישולם לפי חישוב דולרי ועל כך ערעור הבעלים. העיריה בערעור שכנגד מערערת על קביעה זו שכן לטענתה הסכימה לפנים משורת הדין לשלם סכום צמוד לדולר אך משסרבו המערערים לקבל סכום זה ניתן לחייב את העיריה לשלם לפי ההשקעה בתפסי"ם בלבד. כן ערערה העיריה בערעור שכנגד על גובה סכום ההוצאות שזכתה ושאינו מגיע לשיעור של התעריף המינימלי. הערעורים נדחו.
ב. העיריה אכן הפרה את ההסכם בכך שלא הפקידה את הכספים בחשבון פקדון והפרה זו נותנת בידי המערערים עילת תביעה, אך כדי שיזכו בתביעה כספית על נזק עליהם להוכיח את הנזק שנגרם להם. את זאת הם לא עשו. ההשקעה חייבת היתה להעשות בתוכנית מוסכמת על ידי הבעלים ואולם הבעלים לא הודיעו באיזו תוכנית השקעה הם בוחרים. חישובה של העיריה מבוסס על ההנחה שהמערערים היו בוחרים בהשקעה בתפ"ס בהתחשב בעובדה שהתשלומים הקודמים נעשו עפ"י חישוב השקעה בתפ"ס בהסכמה מלאה של המערערים. אין לקבל גישה זו, שכן אין מקום להנחה כי מי שבחר פעם בהשקעה מסויימת ימשיך לבחור באותה השקעה גם כעבור זמן של 19 חודשים. כדאיות השקעה איננה ענין שנקבע אחת ולתמיד אלא משתנה, לעתים מדי יום לפי המצב במשק. ברם המערערים לא הביאו כל ראיה שבמועד הרבלנטי ההשקעה בקרנות הנאמנות הנקובות על ידם היתה סבירה או טובה יותר מהשקעה בתפ"ס. אין די בכך שבדיעבד הסתבר שכך היה. יתירה מזו, אין לומר שהמשיבה היתה חייבת לפנות ולשאול את המערערים איך להשקיע את הכסף. החובה להשקיעו נבעה מעיכוב פעולה שעל המערערים היה לעשותה, הם אלה שידעו שלא יספיקו לעשותה במועד והם שחייבים והיו להעמיד את המשיבה על כך ולבקש את הפקדת הכספים וקביעת אופן ההשקעה המבוקש על ידם. על אחת כמה וכמה כאשר בעבר הסכימו לדרך השקעה מסויימת. משלא הודיעו על בחירה בהשקעה כלשהי אין הם יכולים לבוא בטענות על כך שאילו נשאלו היו
בוחרים בהשקעה אחרת.
ג. עילה אחרת הועלתה ע"י המערערים והיא של התעשרות שלא כדין והחובה לשלם להם את מידת ההתעשרות. לטענתם היתה העיריה חייבת לשלם אותה עת ריבית חריגה לבנקים, שכן חשבון העיריה לבנקים עמד בתקופה הרלבנטית בחובו, ואילו הופקדו הכספים בחשבון מיוחד היתה העיריה חייבת לשלם גם בגין סכומים אלה ריבית חריגה. לדעת המערערים התעשרה העיריה שלא כדין באותו סכום של ריבית חריגה שהיתה צריכה לשלם והם דורשים סכומים אלה. שאלה היא אם יש לחייב את העיריה בתשלום בגין העילה של התעשרות שלא כדין, אך אין צורך לדון בה שכן לא הוכח כי חשבון העיריה בבנק עמד בתקופה הרלבנטית בחובה, לא הוכח מה שיעור החובה ומה הריבית החריגה שהמשיבה חסכה. יש למערערים עילת תביעה נגד העיריה בהפרת חוזה, אך הם לא הוכיחו שנגרם להם נזק ואילו אם יש להם עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט הם לא הוכיחו את מידת ההתעשרות. לפיכך דין ערעורם להדחות.
ד. אשר לערעור הנגדי - העיריה, משיקולים שלה, הסכימה לשלם לפי חישוב בדולר ושלחה את התשלום בהמחאות ללא תנאי. לפיכך אין עילה לפטור אותה מחלקו של התשלום ולהעמיד את החיוב על שיעור פירות השקעה בתפ"ס בלבד. אשר לשיעור ההוצאות - כלל הוא כי באין נימוקים אחרים, שאותם יש לפרט בפסק הדין, זכאי הצד הזוכה להוצאות עפ"י התעריף המינימלי, ברם ב"כ העיריה לא ערך את החישוב לפי תעריף הלשכה ולא הודיע לביהמ"ש העליון בכמה מתבטא ההפרש שהוא מבקש לפסוק בערעור הנגדי. ביהמ"ש לא יתערב בכל סכום של מה בכך. כשהצד התובע אינו טורח להביא בפני ביהמ"ש את הנתונים ואין ביהמ"ש יודע מה המשמעות הכספית האמיתית של המחלוקת בענין ההוצאות הוא לא יתערב בהחלטת הערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אניס אבו חנא למערערים, עו"ד משה עמאר למשיבה. 22.7.87).

ע.א. 638/84 - דר' נדים קאסם נגד עו"ד דן יואל מנהל עזבון המנוחה מטוסיאן ועו"ד כמאל קאסם

*ביטול מכר מקרקעין והשבת הרישום ע"ש המוכר כאשר המכר נעשה עקב תרמית(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).

א. בית ברחוב אלקלעי בירושלים היה רשום על שם המנוחה וילהלמינה מטוסיאן, ילידת 1893 שנפטרה בשנת 1974. המנוחה ראתה בבית נכס שבעלה הפקיד בידיה למען תיהנה מפירותיו בימי חייה ותוריש אותו לילדיו מנשואיו הקודמים. במשך כל השנים סרבה למכור את הבית. בתקופה שבין שנת 1961-1965 התגוררה המנוחה בג'רמן הוספיס בירושלים, המערער היה אז סטודנט לרפואה שהתגורר אף הוא באותו מקום, וסעד את המנוחה בחולייה והושיט לה עזרה ככל יכולתו. המנוחה היתה זקנה ערירית, חולת סרטן וכמעט עיוורת. בין השניים התפתחה מערכת יחסים חמה ואוהבת, כעין קשר שבין אם לבנה. בשנת 1965 יצא המערער לארה"ב להשלמת לימודיו. רעיון רכישת הבית מידי המנוחה עלה בשנת 1971 כאשר המערער ביקר בארץ. עו"ד קאסם שימש כשליחו לענין זה. לאחר שסרבה במשך כל השנים למכור את הבית חתמה המנוחה ב- 1971 על חוזה שלפיו נמכר הבית לעו"ד קאסם במחיר של 100,000 ל"י שהיו אמורים להשתלם 80,000 ל"י במטבע ישראלי ועוד 20,000 ל"י במטבע זר מחשבון לחשבון בחו"ל. הבית נרשם על שמו של עו"ד קאסם. בעקבות זאת תבעו המערער והמנוחה במשותף את עו"ד קאסם בטענה כי לצורך רכישת הבית הוא פעל כשלוח של קרובו, המערער, וכי הוא מעל בשליחותו כאשר רשם את הבית על שמו. ביהמ"ש המחוזי פסק אז כי על עו"ד קאסם להעביר את הבעלות בבית למערער. תביעת המנוחה עצמה באותו תיק נמחקה על הסף עקב היותה צד לחוזה בלתי חוקי הנוגדת את תקנות ההגנה (כספים).

ב. בתיק נשוא ערעור זה הגישו יורשי המנוח תביעה להחזרת רישום הבית ע"ש המנוחה וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם. ביהמ"ש קבע כי המנוחה, על אף בריאותה הרופפת, היתה בעלת כשרות מלאה בעת כריתת החוזה והבינה היטב את משמעות מעשיה; כי דר' נאדים היה אמנם סטודנט ולא רופא אך המנוחה האמינה בו בכל הנוגע לבעיותיה הרפואיות; כי דר' נאדים מיוזמתו הציע למנוחה שתמכור לו את הבית ותעבור להתגורר יחד עמו; כי אלמלא האמינה המנוחה שתעבור לגור עם דר' נדים בבית לא הייתה מוכרת לו את הבית; כי עו"ד קאסם יעץ למנוחה במרמה למהר ולמכור את הבית שכן אחרת, עם מותה, יוחרם ע"י רשויות המדינה וילדי בעלה לא יוכלו לרשת אותו; כי עצתו של עורך דין קאסם השפיעה על המנוחה למכור את הבית; כי הבית נמכר בסכום של 100,000 ל"י למרות שערכו אז כתפוס לא היה פחות מ-350,000 ל"י; כי המנוחה האמינה שהמחיר ששולם לה אינו אלא מחיר ראשוני וכי דר' נדים ישלם לה תשלומים נוספים; כי דר' נדים ניצל את חיבתה העמוקה של הזקנה אליו ואת חולשתה ובדידותה על מנת להתעשר ופיתה אותה בחלקת לשונו למכור לו את ביתה במחיר נמוך; כי דר' נדים מעולם לא התכוון להתגורר בבית עם המנוחה כפי שהבטיח לה: על יסוד הממצאים העובדתיים הנ"ל הגיע השופט למסקנותיו המשפטיות כי נתקיימו יסודות ההשפעה הבלתי הוגנת שהם יחסי אמון, השפעה שנבעה מעמדת עליונות, הפרת חובה המוטלת על הצד החזק להתעלם משיקולי טובתו האישית ולפעול לטובת הצד השני. השופט מצא כי ההסכם פגום בשל תרמית הן מצד דר' נדים בענין המגורים המשותפים והן מצד עורך דין קאסם כאילו הבית עמד להיות מוחרם עם מותה. על יסוד המצב המשפטי פסק השופט כי ההסכם בטל ויש לרשום את הנכס במשרד רישום המקרקעין על שם עזבון המנוחה. כן חייב ביהמ"ש את הנתבעים לשלם לעזבון את הריבית והקנסות בגין איחור בתשלומי המסים שלא שולמו עד למועד רישום הבית בשם העזבון וכן חייב את דר' נדים לשלם לעזבון שכר טרחת עו"ד של 150,000 ש"י צמוד למדד ואת עו"ד קאסם לשלם שכר טרחה של 100,000 שקלים צמוד למדד. המערער מערער על ההחלטה לרשום את הבית על שם העזבון ואילו העזבון מערער על תשלומים שונים שלא נפסקו לטובתו. הערעורים נדחו.
ג. ממצאיו העובדתיים של השופט מעוגנים היטב בראיות והם תומכים במסקנות המשפטיות ואין בהם טעות שבחוק. על כן יזם להפעיל את סמכות ביהמ"ש העליון לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ולאמץ את מסקנות ביהמ"ש מלבד כמה עניינים שיש לדון בהם. הנתבעים העלו טענה מקדמית לפיה העזבון מנוע מלתבוע מאחר והחוזה היה בלתי חוקי בהיותו נוגד את תקנות ההגנה: השופט דחה טענה זו מן הטעם שהחוזה הושג במרמה ובהשפעה בלתי הוגנת ושני הצדדים לחוזה לא היו במעמד שווה. בתובענה הקודמת נגד עורך דין קאסם דחה ביהמ"ש המחוזי, כאמור, על הסף את תביעתה של המנוחה עקב היותה צד לחוזה בלתי חוקי ועל החלטה זו ערער מנהל העזבון וערעורו נדחה. ברם, הדחיה לא היתה לגופו של ענין, אלא בגין איחור בהגשת הערעור וביהמ"ש נמנע מלדון באי החוקיות ותוצאותיה בין המנוחה לבין עורך דין קאסם ודן בנושא זה רק במישור היחסים בין דר' נדים ועו"ד קאסם. לגופו של עניין צדק השופט בדחותו את הטענה של אי חוקיות. עילת העזבון אינה מבוססת על יסודות שאי החוקיות הינו אחד מהם. על כן שערי ביהמ"ש פתוחים בפניו.
ד. בערעור שכנגד טוען העזבון כי הוא זכאי לפיצויים עקב זאת שהנתבעים רימו את המנוחה וכן צריך היה לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות שנתקבלו או שעשויים היו להתקבל עד למועד העברת הבית לרשות העזבון. הטענה הראשונה מבין השתיים לא הועלתה בתובענה ועל כן אין מקום להידרש לה עתה. אשר לטענה השניה צודק מנהל העזבון שאין די בכך כי הרוכש נכס עפ"י חוזה, שבדיעבד נמצא בטל, ישיב את הנכס נשוא החוזה בלא שישיב את הפירות שזה הניב או שיכול היה להניב, וכי על כן זכאי
העזבון לקבל את דמי השכירות. ברם התביעה בנושא זה לא היתה מוגדרת באופן שניתן לזכות את העזבון בסעד מתאים. העזבון יהיה זכאי לתבוע מאת המשיבים בתביעה נפרדת מתן חשבונות לתשלום המגיע כולל דמי שכירות ראויים, שכן בתביעה דנא הסעד לענין הרווחים וטובות ההנאה שיש להחזיר לעזבון היתה בעצם תביעה למתן חשבונות. טענותיו האחרות של מנהל העזבון נוגעות לסכומי שכר הטרחה שנפסקו, אך אין לחרוג ממנהגו של ביהמ"ש העליון שלא להתערב בדרך כלל בפסיקת הוצאות ושכר טרחה ע"י הערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. הוסיפה- המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. פרי למערער, עו"ד א. יואל לעזבון, עו"ד קאסם לעצמו 9.8.87).

ע.א. 612/84 - חיה מרגלית נגד סהר חברה לביטוח ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו והערעור שכנגד נדחה).

א. בתאונת דרכים שאירעה בדצמבר 1974, לפני כניסתו לתוקף של החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, נפגעה המערערת בעת שנסעה ברכב שהיה נהוג בידי בעלה. תביעת המערערת הופנתה נגד המשיבים, כולל בעלה ונוהג רכב אחר, וחברות הביטוח של כל אחד משני הרכבים. קיימת הודאה באחריות לתאונה ולחלוקתה והמחלוקת מתייחסת לגובה הנזק ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת פיצויים עבור נזקים שונים שהסתכמו בסך של 15,600,000 שקלים ישנים ומסכומים אלה הפחית הפחתות שונות המסתכמות בכ-12,400,000 שקלים. התוצאה היתה שהמערערת קיבלה למעשה פיצויים בסכום של 3,200,000 שקלים צמודים למדד יוני 1984. המערערת והמשיבים חולקים על פסיקה זו. ערעורה של המערערת נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה.
ב. המערערת קובלת על הזמן הרב שחלף בין סיום הבאת הראיות לבין הגשת הסיכומים ובין האחרונים לבין שימוע פסק הדין, ולטענתה גורם הזמן גרר אחריו טעויות למיניהן מצד ביהמ"ש. אכן, חייב שופט, בעיקר של ערכאה דיונית, להזדרז במלאכתו שהרי התרשמותו מן העדים מהווה חלק חשוב מן הבסיס עליו הוא משתית את קביעת מימצאיו. יש והתרשמות זו עשויה במקרה נתון להיות אף מכרעת. איחור בלתי סביר עומד גם בסתירה להוראה הכלולה בסדר הדין האזרחי העשוי להוביל לביטול פסק הדין מחמת האיחור הרב ע"י הערכאה של הערעור. אולם בענין שלפנינו אין מקום לחשש כזה. הטענות בערעור הן בעיקרן לגבי שאלות משפטיות או טעויות בחישוב.
ג. לענין חישוב הפסד השתכרות - בבואו לקבוע את הפיצוי בראש נזיקין זה התבסס השופט על ההכנסה שמפיקה המערערת כציירת, אעפ"י שהחלה בעיסוק זה רק לאחר התאונה. בנושא זה יש לקבל את הערעור. למערערת לא היה מקצוע עד לתאונה, והיא נישאה בסוף 1974, בנה הבכור נולד בשנת 1973 והבת נולדה כשלושה חדשים לאחר התאונה. למערערת היו תוכניות לעבוד כגרפיקאית ולאחר התאונה אף למדה והחלה לעבוד כגרפיקאית, אך היא לא הצליחה בכך בגלל התאונה ועברה לעסוק בציור. המערערת אינה מתכחשת לנטייתה ואהבתה לציור, אך טוענת כי בחרה בציור כמקצוע עיקרי בשל מגבלותיה הפיזיות, אחרת היתה עובדת בעיקר במקצוע הגרפיקה. יש ממש בטענה ומן הראוי לקבלה. ברם אין יודעים אם היתה מצליחה בעבודתה כגרפיקאית ובאיזו מידה. לפיכך מן הראוי לערוך את החישוב על יסוד השכר הממוצע במשק בעת פסק הדין כפי שביקשה המערערת.
ד. אין להתערב בסכומים שקבע ביהמ"ש בגין עזרה במשק בית ואין לקבל את הערעור על דחיית התביעה בגין עזרת אמה של המערערת. ניתן להבין מפסק הדין שעזרה זו לא היתה חיונית או נחוצה למערערת אלא שטבעה של אם הוא לחוש אל בתה שעברה תאונה בה נפגעה. יש לקבל את ערעורה של המערערת באשר לתשלומים שונים הנוגעים
להוצאות רפואיות וטיפולים פזיוטרפיים שביהמ"ש לא הביא בחשבון למרות שהוגשו קבלות. ביהמ"ש הכיר בכל הוצאות נסיעה שהוצאו בין השנים 1975 ו- 1980 אשר אומתו בקבלות מאידך דחה את התביעה למימון רכישת רכב נכים. ביהמ"ש סבר שהמערערת מסוגלת לנוע ממקום למקום בכוחות עצמה, ולו גם בקשיים מסויימים, ונוכח מימצא זה מותר היה לו לפסוק למערערת פיצוי גלובלי לנסיעות מיוחדות ולא פיצוי לרכישתו ולהחזקתו של רכב מיוחד לנכים. ביהמ"ש החליט להפחית מסכום הפיצויים קיצבת ניידות כפולה ופטור ממס (הלואה עומדת) לרכישת מכונית חדשה כל שש שנים שאושרו למערערת מכוח סעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי. טוענת המערערת כי ההטבה שניתנת לרכישת רכב מוענקת לנפגעים זכאים כהלוואה עומדת לרכישת רכב, אך למעשה מדובר ב"פטור ממסים", ולכן אין זו הטבה הניתנת לה מכוח חוק הביטוח הלאומי וממילא אין למוסד זכות שיבוב, והטבה כזאת ללא זכות שיבוב, אינה בת ניכוי. טענה זו אין לקבל. ההטבה ניתנת מכוח סעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי ועל ידי מוסד זה. משמע, ההטבה משולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי כ"גימלה" ועל כן אין סיבה שלא תעמוד למוסד זכות שיבוב כנגד המזיק. לפיכך בדין יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. לעומת זאת צודקת המערערת בטענתה שאין להפחית מסך הפיצויים את הפטור מאגרת רישוי. פטור זה בא לה מכוח פקודת התעבורה ולא מכוח חוק הביטוח הלאומי ואין המדינה יכולה כמיטיב לחזור על המזיק לענין סכום זה. אשר לפיצוי עבור כאב וסבל - גובה הסכום חושב בהתאם לקריטריונים של חוק תאונות דרכים. אמנם החוק לא חל על התאונה אשר התרחשה לפני כניסתו לתוקף אולם הסכום שנפסק נראה סביר בנסיבות המקרה. אין ביהמ"ש העליון מתערב בפסיקת פיצויים בגין כאב וסבל אלא אם נמצאה בפסיקה טעות בולטת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן -פורת. עו"ד א. בית הלוי למערערת, עוה"ד א. שלוש ומ. סטוביצקי למשיבים. 9.8.87).

ע.א. 795/86 - לודאית חברה לבנין בע"מ נגד השקעות שירליב בע"מ ואנגלו סכסון

*פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה(הערעור נדחה).

א. המערערת עמדה לבנות בנין לתעשיה קלה ומכרה למשיבה הראשונה, באמצעות המשיבה השניה, 26 יחידות בבנין. בכל אחד מהחוזים נקבע פיצוי מוסכם של %10 מערך החוזה במקרה של הפרה יסודית של החוזה. המערערת התחייבה למסור את החזקה למשיבה תוך 26 חודשים מיום קבלת היתר הבנייה והמועד הגיע ביום 3.9.81. החזקה לא נמסרה אלא ביום 2.10.83. באחד מסעיפי החוזה נקבע כי "מסירת היחידות ביום הנקבע למסירתן הוא תנאי יסודי לחוזה". בשנת 1983 עתרו המשיבות בהמרצת פתיחה למינוי כונס נכסים שישלים את הבנייה במקום המערערת וכן ביקשו רשות לפיצול סעדים לשמירת זכויותיהם לתבוע פיצויים בתביעה נפרדת. במסגרת בקשה זו הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, שלפיו תשלם המשיבה למערערת את יתרת הסכום תוך תקופה מסויימת, פרט לסכום אחד שישולם כאשר המערערת תמציא תעודת גמר בנייה למשיבות. המערערת התחייבה להמציא תעודת גמר עד ליום 20.10.83. המשיבה דנן התחייבה לוותר על כל תביעותיה נגד המערערת באם תקבל את תעודת הגמר כמתחייב על ידי המערערת. המערערת לא המציאה למשיבות תעודת גמר עד היום והמשיבות הגישו נגד המערערת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום הפיצויים המוסכמים שנקבעו בחוזים. התביעה התבססה על סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיבות והערעור נדחה.
ב. התחייבות המערערת להמציא את תעודת הגמר ניתנה תמורת ויתור מצד המשיבות על המשך ההתדיינות והמערערת טוענת כי אין היא חייבת למלא אחר התחייבותה
להמציא את תעודת גמר הבניה, שכן אין לתעודת הגמר חשיבות או ערך מעשי. ברם, אפילו תהא תעודה זו נייר בעלמא, עדין זכאיות המשיבות לדרוש אותה ולקבלה מאת המערערת כפי שזו התחייבה להמציא. טוענת המערערת שעמידת המשיבות על התנאי הנ"ל יש בה משום קיום שלא בתום לב של ההסכם. צודק ב"כ המשיבות כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים לביהמ"ש העליון ולא נטענה בכתב ההגנה ולא היתה נשוא הדיון בביהמ"ש קמא ואף לא נזכרה בהודעת הערעור וכבר בשל כך היה מקום לדחותה. ברם גם לגופה אין בה ממש. העובדות אינן מצביעות על כל חוסר תום לב מצד המשיבות. אין לומר כי מי שעומד על זכותו ותובע קיום התחייבויות שניתנו כלפיו יכול להיחשב כמי שפועל פעולה הנעדרת תום לב.
ג. אשר לטענת המערערת כי היה על המשיבות להוכיח את נזקן וכי הפיצוי המוסכם אינו אלא קנס ועל כן היה ביהמ"ש צריך להפחית ממנו - התניה הכוללת את הפיצוי חלה רק על איחור במסירה, האיחור היה מעל לשנתיים, ושיעור פיצוי של %10 מהתמורה סביר במקרה כזה. ביהמ"ש רשאי אמנם, לפי סעיף 15 לחוק החוזים, לשקול את הפחתת הפיצויים במקרה מתאים, אך ביהמ"ש שקל את הנסיבות ומצא שאין מקום להפחתה ובכך אין להתערב. טוענת המערערת כי בהסכם הפשרה שיירו המשיבות לעצמן רק תביעות לנזק ממשי ולא לפיצוי מוסכם - טענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה ובהודעת הערעור ודי היה בכך כדי לדחותה, אך גם לגופה אין בה ממש. הטענה מתבססת על זכות המשיבות בהסכמי הפשרה לתבוע פיצויים בגין "הנזקים שנגרמו", אולם גם פיצויים קבועים מראש הנתבעים לפי סעיף 15 לחוק החוזים הם פיצויים בשל נזקים שנגרמו לתובע. בניגוד לתביעת פיצוי לפי סעיף 10, הרי לפי סעיף 15 הזכות בידי הצד התובע להוכיח את שיעור הנזקים ולתבוע את מלוא הפיצויים או לתבוע את המוסכם ללא הוכחת שיעור הנזק. ברם, גם אלה וגם אלה הם פיצויים בעד נזק שנגרם לנפגע אלא שסוכם מראש מה יהיה שיעור הנזק ואין צורך להוכיחו.
ד. פסק הדין נכתב מפי השופט וינוגרד והוסיפה המשנה לנשיא כי בעוד סעיף 10 לחוק החוזים נוגע לתביעת פיצויים על נזק שנגרם בפועל, הרי סעיף 15 יוצר מכללא הנחה חלוטה כפולה שאכן סבל התובע נזק וכי נזק זה הוא בשיעור המוסכם. זוהי הנחה שאין מתירים לנתבע לסתור אותה. מכאן שהתובע לפי סעיף 15 אינו חייב להוכיח שנגרם לו נזק וגם לא את שיעורו של נזק זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד רסלר למערערת, עו"ד מרקוס מנדל למשיבים. 22.7.87).

ע.פ. 48/87 - איתן צ'חנובר נגד מדינת ישראל

*טענה לפסלות ראיה של הקלטת דברים ששודרו במכשיר קשר בנימוק של
"האזנת סתר"(הערעור נדחה).

א. המערער ניגש בסוף 1981 לבחינות בגרות אקסטרניות במתמטיקה ובתנ"ך. באמצעות מכשיר קשר שהיה ברשותו שידר בשני המקרים את השאלות במהלך הבחינה לחבריו שנמצאו בקרבת מקום ואלה שידרו לו את התשובות במכשיר קשר שהיה ברשותם. השיחות נקלטו תוך כדי שידור בתדר המצוי בדרך כלל ברשות חובבים הרשאים להאזין ולהקליט את השיחות הנשמעות בו והם הקליטו את השיחות. בביהמ"ש הואשם המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה והפעלת מכשיר טלגרף אלחוטי ללא רשיון. המדינה ביקשה להגיש כראיה את הקלטות שהוקלטו ע"י חובבי הרדיו, הסניגוריה התנגדה לכך והסתמכה על סעיף 13 לחוק האזנת סתר הקובע כי "דברים שנאמרו בדרך של האזנת סתר... לא יהיו קבילים כראיה בבית המשפט". ב"כ המערער טען כי ההאזנה וההקלטה של השיחות שנערכו ע"י חובבי הרדיו היו "האזנת סתר" ואף נעשו תוך הפרה של החוק

ב. בימ"ש השלום קיבל את טענת התביעה ש"הסכמה" להאזנת סתר לפי ההגדרה בחוק הנ"ל יכולה להיות גם הסכמה מכללא, אך סבר שבמקרה המיוחד הזה אין להסיק מעובדותיו שהמערער הסכים מכללא שאחרים יאזינו לדבריו ועל כן לא קיבל את הקלטות כראיה. התביעה ערערה וביהמ"ש המחוזי קבע שיש לראות את המערער כמסכים מכללא לקליטת דבריו על ידי אחרים. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש העליון סקר את הדין במדינות שונות, בעיקר בארה"ב, באשר להאזנת סתר, וכן ניתח את חוק האזנת סתר והגיע למסקנה כי יש לקבל את הקלטות כראיה כשרה. ביהמ"ש העליון סבר כי מי שמדבר בקול רם ברשות הרבים או מי שמדבר במכשיר קשר שניתן להאזין לו עושה את כל מי שדבריו מגיעים אליו ל"בעל שיחה" עמו ואין הוא יכול לצפות שדבריו ישארו סמויים ושאחרים הנמצאים בטווח שמיעה לא ישמעו דבריו. מכיוון שזה ששומע את השיחה הופך ל"בעל שיחה" ומכיון של"בעל שיחה" מותר להקליט את הדברים, אין לומר על קליטת השיחה שהיא מהווה עבירה של האזנת סתר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד מרדכי שורר למערער, עו"ד בן עמי גבריאל למשיבה. 5.8.87).

ע.א. 608+637/83 - נתן שטרנפלד ויצחק בר חיים נגד עזבון המנוח שטוקסר מוריס ודניאל אליאס

*הצהרה על בטלות חוזים למכירת מקרקעין(הערעורים נדחו).

א. בתאריך 7.2.80 נחתם זכרון דברים בין המנוח מוריס שטרוקסר (להלן - המוכר) לבין שטרנפלד ובר חיים (להלן הקונים) בו התחייב המוכר להעביר לקונים את ביתו במחיר מוסכם של 35,000 דולר ששווים היה אז כ- 1,200,000 ל"י. בתאריך 16.5.80 שיגר עורך דין פלוס ונוס מכתב בשם המוכר לקונים בו נאמר כי ניצלו את עובדת היות המוכר בן 82 שנה וחולה במחלת האנמיה ולא רשמו בזכרון הדברים את מועד תשלום מחיר הנכס. הוא נתן לקונים ארכה של 10 ימים לתשלום המחיר ובתום הארכה שיגר לקונים, ביום 28.5.80, הודעה על ביטול העיסקה. לאחר מכן התקשר המוכר עם אליאס דניאל (להלן הקונה) בחוזה למכירת אותו נכס תמורת מחיר מוסכם של 1,900,000 ל"י. ביום 12.6.80 נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת הקונה. כתשעה ימים לאחר חתימת ההסכם, ביום 23.6.80, רשמו הקונים הערת אזהרה למרות הודעת ביטול ההתקשרות מיום 25.8.80. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם החליט שכנו של המוכר לפעול לביטול ההסכם עם הקונה משום שמחיר ההתקשרות נראה לו נמוך מדי. המוכר והשכן פנו לעורך דין ליאוניד שיעץ למוכר להחזיר את המקדמה שקיבל בסך 5,000 דולר. הוא נתן בידיו מכתב לקונה בו טען שמרשו הוטעה במהלך המו"מ וכי בחוזה נכתבו פרטים שונים מאלו עליהם הוסכם, תוך סחיטה של חתימת המוכר, ולכן החוזה בטל מחמת הטעייה ועושק ולחילופין משום היותו למראית עין בלבד. ביום 16.6.80 פנו המוכר, שכנו והקונה למשרדו של עורך דין גולדברג והחלו במו"מ מחודש לשכלול ההסכם. הלה פעל לשחרורו של עו"ד ליאוניד מהטיפול והקונה שילם לעו"ד ליאוניד 1,120 דולר שכר טרחה. ביום 17.6.80 נחתם פרוטוקול לפיו ישלם הקונה למוכר את הסכום שהוסכם עליו אך מס השבח יחול על הקונה. המוכר נתן יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד גולדברג לרשום את הנכס על שם הקונה ובאותו מעמד שילם הקונה מקדמה של 7,000 דולר למוכר וצויין כי יתרת התמורה הינה 33,000 דולר. לאחר מכן שוב נכנס לתמונה עורך דין פלוסקונוס וביום 8.7.80 שיגר מכתב לקונה ולעורך דין גולדברג ובו הודיע להם שהחוזה בטל מעיקרו בשל הטעייה, עושק ואי חוקיות.
ב. לאחר כל ההתרחשויות האלה הוגשו לביהמ"ש המחוזי ארבע תובענות בדרך של המרצות פתיחה. המוכר פנה לביהמ"ש בשתי המרצות פתיחה בהן ביקש להצהיר כי
ההתקשרויות עם הקונים בטלות, ואילו הקונים והקונה, בתובענות נפרדות, פנו לביהמ"ש וכל אחד מהם ביקש כי ביהמ"ש יצהיר שההסכם שעליו הוא חתום הינו תקף ובר אכיפה ואילו ההתקשרות השניה הינה בטלה וחסרת תוקף. בהתחשב בהוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין הקובע כי במקרה של עריכת שתי עיסקות ביחס לאותם מקרקעין ישנה עדיפות לעיסקה הראשונה בחן ביהמ"ש תחילה את תקפו של זכרון הדברים שנערך עם הקונים, ורק לאחר שפסל את תקפו דן בעיסקה עם הקונה וקבע שגם היא פסולה. ביחס לזכרון הדברים שנחתם עם הקונים נתן ביהמ"ש המחוזי שורה של נימוקים לפסילתו. אלה כללו, בין היתר, עושק, אי חוקיות וכן אי העלאת כל התנאים היסודיים של ההסכם על הכתב, משמע אי קיום הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין. אשר להתקשרות עם הקונה - זו נפסלה ע"י ביהמ"ש המחוזי עפ"י נימוקים שונים שכללו, בין היתר, קביעות של עושק ואי חוקיות. הערעורים נדחו.
ג. באשר להתקשרות הראשונה - ניתן להסתפק בנימוק שלא הועלו על הכתב התנאים היסודיים של ההסכם בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין כדי לפסלה. בזכרון הדברים לא הוזכרו מועד תשלום התמורה למוכר ומועד הרישום על שם הקונים. טוענים הקונים כי מועד התשלום נכלל בין הפרטים שניתן להסכים עליהם ולהשלימם לאחר חתימת החוזה. ספק אם בנסיבות המקרה הנוכחי ניתן היה להשאיר תנאי יסודי כגון מועד התשלום להשלמה, תוך הסכמה סתמית שהכסף ישולם לאחר שהמוכר יגיע לארה"ב, ובמיוחד כאשר לא שולם סכום כלשהו בתור דמי קדימה. יש לציין כי מדובר כאן בזכרון דברים ולא בחוזה סופי והלכה פסוקה היא כי בכדי שיהיה להתקשרות כזו תוקף מחייב, הכרחי שהמסמך יכלול את כל הפרטים החיוניים להסכם. בו בזמן שביחס למה שמתיימר להיות חוזה מוגמר קיימת הנחה של גמירת דעת של הצדדים, וביהמ"ש ישתדל לפרשו בדרך אשר תשמור על תוקפו של ההסכם, הרי אינה קיימת חזקה כזו ביחס ל"זכרון דברים" אשר בדרך כלל מהווה רק שלב מקדמי לעריכת החוזה הסופי. אולם, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, גם אם יוצאים מהנחה שניתן להשלים את מועד התשלום גם במקרה הנדון, הרי אין בכך כדי להועיל לקונים, שכן ניתן להחיל על המקרה את סעיף 41 לחוק החוזים הקובע כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". כאן לא קויים התשלום במועד שעליו הודיע הנהנה לחייב זמן סביר מראש. שום חלק מהתשלום לא בוצע עד עצם היום הזה וכאשר ניתנה לקונים אורכה של 10 ימים לביצוע התשלום לא היתה היענות לדרישה זו. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהקונים הפרו בכך את ההסכם הפרה יסודית ואין להתערב בקביעה זו.
ד. טוענים הקונים שהוסכם בין הצדדים מועד לקיומו של החוזה. לטענתם סוכם בעל פה כי התשלום יבוצע כאשר המוכר יגיע לארה"ב. אין ספק שמועד התשלום הווה תנאי יסודי לחוזה, ועל כן אם למעשה סוכם עליו בין הצדדים חובה היתה, עפ"י סעיף 8 לחוק המקרקעין, שייכלל במסמך בכתב. השלמת הכתב על ידי הוספת תנאים יסודיים בע"פ נוגדת את דרישות סעיף 8. דרישת הכתב בהסכמים כאלה היא מהותית ולא רק ראייתית. מכאן שצדק ביהמ"ש כי ההתקשרות עם הקונים היתה חסרת תוקף מלכתחילה או שבוטלה לאחר מכן כדין.
ה. אשר להתקשרות השניה די לפסול אותה מן הטעם שבנקודות מהותיות לא תאם החוזה שנחתם את מה שלמעשה הסכימו הצדדים. בניגוד למה שהוסכם לא נאמר בחוזה שסכום התמורה שצויין בלירות, צמוד לדולר וכי התשלום יבוצע בדולרים. נאמר בחוזה כי מס השבח יחול על המוכר ולמעשה סוכם בין הצדדים שישולם ע"י הקונה. כך שנוסח החוזה לא שיקף את כוונת הצדדים ועל כן ההודעה על ביטול החוזה נשלחה כדין. הקונה מבסס את ערעורו על תקפו של החוזה המקורי מיום 9.6.80 ולא נטען על ידו שבאם חוזה
זה בוטל כדין, כי אז יש לראות בפרוטוקול שנערך בתאריך 17.6.80 חוזה חדש. לפיכך יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לרבות ההוראה בדבר ההשבה של 7,000 דולר ששולמו לפי החוזה. באשר לסכום של 1,120 דולר ששילם הקונה לעורך דין ליאוניד אין מקום להורות על החזרתם שכן תשלום זה בוצע לא בתור חלק ממחיר הרכישה כי אם לשם הסרת מכשול בפני שכלול ההתקשרות עם המוכר.
ו. פסק הדין נכתב ע"י השופט בך. השופט לוין העיר כי ניתן לבטל את העיסקה הראשונה על יסוד העובדה שהתשלום לא שולם תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה למרות ההתראה והארכה של 10 ימים לביצוע התשלום וכן משום שאם נקבע מועד לתשלום צריך היה לכתוב זאת בתוך זכרון הדברים. אשר להתקשרות השניה ניתן לבטלה הן על יסוד קבלת טענת העושק והן על יסוד קבלת טענות אי החוקיות. אין מקום לחייב את הבעלים בקיום החיוב חרף אי החוקיות, לאור המחיר הנמוך לעומת מחיר השוק שבו נמכר המגרש. השופט ברק צדק כי דין ערעורם של הקונים להדחות משום שהחוזה עמם בוטל כדין בשל הפרתו וערעורו של הקונה דינו להדחות כי החוזה עמו אינו משקף את גמירת דעתם של הצדדים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד אברהם לשצ'ינסקי לקונים, עו"ד יעקב סקרבניק לקונה, עו"ד גב' צביה וולנסקי למשיב. 5.8.87).

רע"פ 62/87 - וופא זיותי נגד מדינת ישראל

*חוסר סמכות לדון בערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שלא להאריך מועד להגשת ערעור פלילי (הבקשה נדחתה).

המבקשת נדונה בבימ"ש השלום בתיק פלילי ומאחר ואחרה את המועד להגשת ערעור ביקשה מביהמ"ש המחוזי הארכת המועד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה מחוסר סמכות לדון בה. צודקת ב"כ המדינה כי אין יסוד בדין לפנייה זו המופנית לביהמ"ש העליון. לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט אין אפשרות להגיש בקשה לרשות ערעור לגבי "החלטה אחרת" שניתנה בביהמ"ש המחוזי בענין פלילי. החוק מאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור בענין פלילי אך לא על "החלטה אחרת" בענין פלילי. הבקשה להארכת מועד היא בגדר "החלטה אחרת" בענין פלילי וממילא אין ערעור עליה ואין אפשרות לבקש רשות לערער עליה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דן קרמזין למבקשת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.9.87).

בש"פ 260/87 - מקסים בוחבוט נגד מדינת ישראל

*ערר על המשך מעצר (עבירת אלימות)

(ערר על המשך מעצר - הערר נדחה). העורר עומד לדין על גרימת חבלה חמורה למתלונן בדקירות סכין. הוא נעצר בשעתו עד תום ההליכים כאשר ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה לאשמה וכי יש חשש שהעורר ישבש הליכי משפט ויפעיל השפעה על עדים. ערר על החלטה זו נדחה בשעתו. בגמר עדויות התביעה ביקש הסניגור עיון מחדש בהחלטת המעצר, בטענה כי חל שינוי בנסיבות והחשש להשפעה על העדים, שהיה נימוק להחלטת המעצר, כבר פג או מיצה את עצמו. הבקשה לעיון מחדש נדחתה מהנימוק של חומרת האישומים בגלל עברו המכביד של העורר. הערר נדחה. לעורר עבר בעבירות של אלימות וגם העבירה הנוכחית היא עבירת אלימות קשה. מעצם חששם של עדים להעיד, כפי שעולה במשפטו בעבירה הנוכחית, עולה כי העורר הוא אדם אלים. שיקול זה אמנם לא הוא שהיה ביסוד החלטת המעצר כי די היה להחלטה בשיקולים אחרים, אך עתה, כשנותר לבדו שיקול זה על רקע עבירה כה חמורה שיש לה ראיות לכאורה, הרי שיקול זה הוא המכריע. התנהגותו האלימה של העורר מעידה על היותו מסוכן לציבור ודי בכך להצדקת מעצרו.