תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 24

בש"פ 302/87 - מדינת ישראל נגד נפתלי דוד בן אליהו

*שחרור בערובה (התפרצות וגניבה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיב הואשם בעבירות של התפרצות לבית מלאכה וגניבת בלוני חמצן וגז וחלקים של מערכת ריתוך והתפרצות לסניף של בנק במטרה לבצע שם גניבה. ב"כ המדינה ביקש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה בתנאים קשים למדי, הכוללים הפקדת ערבויות בסכום גבוה, איסור יציאתו של המשיב מביתו בשעות הערב והלילה, התייצבות בתחנת המשטרה פעמיים בשבוע ואי קיום קשר כלשהו עם עדי התביעה. החלטת ביהמ"ש המחוזי מבוססת על משקל הראיות ומציין השופט כי אף שיש בידי המדינה ראיות לכאורה אין הראיות האלה מבטיחות את הרשעת המשיב בדין "בדרגה של קרוב לוודאי". לכן אין לעוצרו. לעומת זאת טוענת המדינה כי יש בחומר הראיות כנגד המשיב כדי להעמיד את הסיכוי להרשעתו בדרגה של קרוב לוודאי ומכאן הערר. הערר נדחה.
ב. הראיה המפלילה היחידה בתיק החקירה הינה טביעת אצבע של המשיב שנמצאה מחוץ לחלון של סניף הבנק שדרכו נכנסו הפורצים לבנין. כאשר נעצר המשיב בעקבות מציאת טביעת האצבע הכחיש תחילה כל קשר אפשרי עם הבנין הנדון, אך למחרת נתן הסבר מסויים להמצאות טביעת אצבעו על החלון. הסבר זה כרוך במשחקי קוביה שלדברי המשיב היו מתקיימים על גגון שבאותו בנין ושבהם היו משתתפים מספר אנשים והוא בתוכם. השאלה שתעמוד לדיון בביהמ"ש המחוזי בקשר לאישומים החמורים נגד המשיב תתמקד כולה בהערכת הסברו של המשיב בענין המצאות טביעת אצבעו ליד מקום הפריצה. ביהמ"ש יצטרך לקבוע אם הסבר זה סביר בעיניו וגם אם יגיע למסקנה כי ההסבר כשלעצמו סביר, עדיין יהא עליו לתת את דעתו על השאלה באיזו מידה משתלב ההסבר עם משקלן המצטבר של יתר הראיות.
ג. אמנם אין לומר כי השופט דייק בדבר המבחן, מבחינה משפטית, שקבע לעצמו לצורך החלטתו. בכדי שיוכל להורות על מעצרו של נאשם עד סיום משפטו אין ביהמ"שחייב להשתכנע בשלב זה של הדיונים כי הרשעתו של הנאשם מובטחת "בדרגה של קרוב לודאי" כפי שסבר השופט. מספיק שהתביעה תצביע על קיום הוכחות לכאורה במדה סבירה לביסוס האישומים וכי אין בידי הסניגוריה להראות כי קיימים נימוקים אשר בעטים נראים סיכויי התביעה רחוקים מלהיות בטוחים. עם זאת אין מקום לשנות את החלטתו של ביהמ"ש בדבר שחרור העורר. כל מבנה התביעה מבוסס על ראיה מפלילה אחת של טביעת אצבע וההכרעה בדבר סבירות הסברו של המשיב אינה לכאורה פשוטה וחד משמעית באופן המחייב את מעצר המשיב עד תום ההליכים. יש לציין כי העבירות בהן הורשע המשיב בעבר נעברו כולן עד שנת 1976 כאשר המשיב היה בגיל 16 בלבד.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' עשירה ראובני לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 4.9.87).

ע.א. 227/85 - המועצה המקומית שלומי נגד שורה בע"מ

*תקפותו של שטר בוררין והנמקת פסק הבורר(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. בין הצדדים היו הסכמים לביצוע עבודות בניה של המשיבה עבור המערערת. התעוררו סכסוכים ואלה נמסרו להכרעת בורר. במהלך הבוררות הופיעו באי כח הצדדים בפני הבורר, ניתן ע"י הבורר פסק ביניים שחייב את המועצה המקומית לשלם למשיבה סכומי כסף מסויימים ואת המשיבה להמציא ערבויות בנקאיות על הסכומים הנ"ל. פסק פסק הביניים בוצע. לבסוף נתן הבורר פסק דין שלפיו "ערכן של העבודות שבוצעו (ע"י המשיבה) עד ליום מתן פסק בורר זה - הינו שווה ערך לכל הכספים אשר שולמו לה (ע"י המערערת). אין (המשיבה) יכולה לבוא בתביעות כספיות נוספות כלשהן ואין
(המערערת) יכולה לבוא בדרישה כלשהיא לביצוע כל עבודה נוספת או דרישה כספית כלשהיא". הבורר לא נימק את פסקו. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי וטענה כי לא נוצר הסכם בוררות בר תוקף מכיוון שהבורר לא נתמנה כדין והסתמכה על כך שלפי צו המועצות המקומיות צריכה התחייבות או תעודה אחרת של מועצה מקומית להיות חתומה ע"י ראש המועצה ועוד אחד (הגזבר או המזכיר) ובמקרה דנן נשא שטר הבוררין חותמת של הרשות המקומית וחתימה אחת בלבד.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו באשר לדעתו אין בסעיף המחייב שתי חתימות כדי להגן על הצד השני המתקשר אם הרשות המקומית אינה מתכחשת לחובתה לקיים את פסק הבוררין. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי ציין כי הסכם בוררות אינו חייב להחתם ומספיק שנערך בכתב. לפיכך, גם אם חתימת המועצה היתה פגומה הרי במידה והוכחה הסכמת המועצה לתנאי הבוררות ובמידה ושני הצדדים גם השתתפו בהליכי הבוררות אין לומר שלא היה קיים הסכם בוררות בר תוקף. ביהמ"ש הוסיף כי גם אם ניתן היה לגלות פגם בשטר הבוררין ראוי המקרה שיופעל לגביו האמור בסעיף 26(א) לחוק הבוררות. מאידך קיבל ביהמ"ש טענה אחרת של המשיבה כי היעדר ההנמקה של הפסק נוגד תנאי מפורש שנכלל בשטר הבוררין. טענת המשיבה היתה כי בהסכם הבוררות קיים סעיף האומר כי הבורר "יהיה כפוף לדין המהותי" ותניה זו כמוה כתניה כי על הבורר לנמק את פסקו. על כן פסק ביהמ"ש כי הבורר היה חייב לנמק את פסקו ומשלא עשה כן קמה העילה שמכוחה רשאי ביהמ"ש להחזיר את הפסק אל הבורר לשם הנמקה. הערעור של המשיבה על החלטת ביהמ"ש כי שטר הבוררין תקף נדחה וערעור המערערת על החזרת התיק לבורר להנמקה נתקבל.
ג. באשר לערעור המערערת - הבורר אינו חייב לנמק את פסקו ולכלול בו את נימוקי החלטתו אם הדבר לא נדרש ממנו מפורשות בשטר הבוררין. אין ללמוד מהדרישה שעל הבורר לפעול על פי הדין המהותי כי ממילא נתבקשה גם הנמקה. יש סיכון רב כי יווצר ערפול בכל הנוגע לחובת ההנמקה שהיא בין הנושאים המרכזיים של הבוררות אם יחייבו את בתי המשפט ואת בעלי הדין לחטט בין השיטין בשטרי הבוררין כדי לחפש בתוך תנאים אחרים משמעויות לוואי ומשמעויות מכללא שעניינן הנמקה, כדי להסיק מהן על קיומה של חובת הנמקה. חובה כזו צריכה להיות מפורשת וברורה ואז היא קיימת ובהיעדר הוראה מפורשת אין היא קמה כלל ועיקר. החובה לנהוג וגל פי הדין המהותי אכן חלה על הבורר ובקבעם אותה אין הצדדים משחיתים דבריהם לריק, אך הכוונה היא לכך שהבורר, שנמצא מתאים לתפקידו ע"י שני הצדדים שבחרוהו, ינהג על פי העקרונות הקבועים בדין המהותי באשר להכרעה במחלוקת שנמסרה לידיו. אין ללמוד מכך כי הוא חייב גם לפרוש בפני בעלי הדין בפסקו מה היו השלבים והדרכים שהוליכו מן הדין המהותי אל הפתרון הקונקרטי. לפיכך יש לקבל את ערעור המערערת.
ד. אשר לערעור הנגדי - טענת חוסר תקפותו של שטר הבוררין אינה מועלית בתום לב. המועצה אינה מתכחשת לחובתה לנהוג לפי שטר הבוררין ולקיימן, בו בזמן שהמשיבה שהיתה צד לשטר הבוררין והשתתפה בדיון מראשיתו ואף קיבלה כספים על יסוד פסק ביניים, לא העלתה טענה כלשהי נגד תקפותו של שטר הבוררין לכל אורך הדיון עד שנודע לה תוכנו של פסק הבוררין. צדק ביהמ"ש כשראה במקרה שלפנינו עילה המצדיקה הפעלת סעיף 26 לחוק הבוררות שלפיו ביהמ"ש רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת מן העילות המנויות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. כיוון שכך אין צורך לדון בשאלה מה דינן של נסיבות שבהן הוספה בשטר בוררין לצד החותמת של רשות מקומית רק חתימה אחת אך הגוף החותם איננו מתכחש להתחייבותו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר בן דור למערערת,עו"ד ש. פרידמן ושות' למשיבה. 28.9.87).

ע.א. 146/85 - ציון גמליאל נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

ביטול פס"ד שניתן כאשר המצהיר לא הופיע להיחקר על תצהירו הסתמכות הערב על תצהירו של החייב(הערעור נתקבל).

א. בין המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) לבין המשיב השני (להלן: הסוכן) נחתם זכרון דברים שלפיו על הסוכן להמציא למשיבה שטר חוב חתום על ידו וע"י ערבים להבטחת ביצוע תשלומים המגיעים ממנו לחברה. השטר נמסר למשיבה מבלי שפורטו בו הסכום ומועד הפרעון, כשהוא חתום בידי הסוכן ובערבות המערער והמשיבים השלישי והרביעי. המשיב לא עמד בהתחייבויותיו והמשיבה הגישה את השטר לביצוע ומילאה בו את הסכום של 3,600,000 שקל שהוא לטענתה סכום החוב שהתגבש. הסוכן ושלשת הערבים הגישו התנגדויות לביצוע השטר וההתנגדויות הועברו לביהמ"ש כבקשות למתן רשות להתגונן בסדר דין מקוצר. החייב העיקרי טען בתצהיר כי בשטר חסרים פרטים 4 מהותיים כגון מועד הפרעון ומועד התשלום ועל כן אין הוא מהווה "שטר חוב" כמובנו בפקודת השטרות. כן נטען כי החוב שהתגבש קטן מן הסכום שצויין בשטר ועל כן חרגה המשיבה מההרשאה להשלים פרטים בשטר וכי השטר נמסר למשיבה על תנאי כ"דברפורמאלי" ו"לצורך ניירת פנימית" ולא היתה רשאית להגישו לביצוע בהוצאה לפועל. שלשת הערבים הצטרפו לטענות החייב העיקרי והוסיפו בתצהירים כי חתימתם על גבי השטר ניתנה ללא כל כוונה להתחייב על פיו ומתוך שהוטעו לחשוב שהשטר לא יוצג לעולם לפרעון. בתאריך שנקבע לדיון בבקשות לא התייצב המערער למרות שנדרש לכך ופרקליטו שייצג אותו בביהמ"ש הודיע כי המצהיר אינו יכול להופיע עקב תפקידו וכי לא יצר קשר עם עוה"ד. כיוון שכך לא התאפשר לנציג המשיבה לחקור את המערער על תצהירו וביהמ"ש החליט לדחות את בקשתו. שאר המתנגדים התייצבו לדיון, נחקרו על תצהירם וניתנה להם רשות להתגונן בטענות של חריגה מההרשאה והשלמת הפרטים בשטר ובטענה של מסירה על תנאי. לערבים ניתנה רשות להתגונן גם בטענה שחתימתם היתה על תנאי שהשטר לא יוצג לפרעון. טענות בדבר היעדר פרטים חיוניים בשטר נדחו. המערער פנה בבקשה לביטול ההחלטה על פי צד אחד על יסוד תקנה 201 לתקנות סדר הדין ולטענתו כלל לא ידע על מועד הדיון הראשון שכן פרקליטו לא הזמינו. ביהמ"ש המחוזי דחה גם בקשה זו. הערעור נתקבל.
ב. הערעור מופנה כנגד ההחלטה הראשונה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן אך ביהמ"ש דן למעשה, לאחר שהצדדים התייחסו לכך בהרחבה, גם בהחלטה השניה שעניינה בקשת הביטול. ב"כ המשיבה טוען כי דחיית ההתנגדות לביצוע שטר כמוה נפסק דין על פי צד אחד ועל כן יש לבחון את ההחלטה על פי הכללים לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, היינו יש לבדוק אם למערער סיכוי לזכות במשפט כאשר יבוטל פסק הדין שניתן נגדו, וכן יש לבדוק אם יש בידו הסבר סביר לאי התייצבותו. מאידך טוען ב"כ המערער כי ראוי היה לבטל את ההחלטה כהחלטה על פי צד אחד כאמור בתקנה 201. יתכן והיה מקום לקבל את טענת המערער בדבר ביטול ההחלטה אילו נבחנו עובדות המקרה באספקלריה של ההלכות הנוהגות בבקשה לביטול החלטה על פי צד אחד. בעניין כגון זה נהגו בתי המשפט בגמישות ונטו לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו של בעל דין כדי שיוכל להשמיע דברו. גם אם התקלה נגרמה באשמתו של בעל הדין עשוייה בקשתו להיענות אם יש בידו להראות סיכוי להצלחת הגנתו ושאין במחדלו משום זלזול מכוון בבית המשפט. אולם, בענייננו לא חלה על הבקשה לביטול ההחלטה תקנה 201. עניינה של התקנה בהחלטה שניתנה על פי צד אחד או באין כתבי טענות מצד שני, וניתן על כן להגיש בקשה על יסוד תקנה זו במספר מוגבל של מקרים, כגון במקרה של דחיית תובענה בשל אי התייצבות או במקרה של החלטה על יסוד כתב תביעה בלבד וכיוצא באלה. בענייננו ניתנה החלטה במעמד שני הצדדים, שהרי המערער היה מיוצג בעת הדיון. אמנם המערער עצמו לא הופיע לדיון אולם לאי התייצבותו נודעה רק משמעות אחת, היינו שתצהירו חדל מלשמש ראייה במשפט. עדיין יכול היה להוכיח את הבקשה
בראיות אחרות. ביסודו של דבר מתבססת דחיית הבקשה לרשות להתגונן על היעדר ראיות מספיקות לתמוך בה ואיננה תוצאה של אי התייצבות לדין. יתירה מזאת, החלטה הדוחה התנגדות לביצוע שטר מקפלת בתוכה פסק דין לביצועו ורואים אותה כפסק דין. על כן צדק ביהמ"ש כשדחה את בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן נגדו ויש לדחות את הערעור בכל הנוגע להחלטה זו.
ג. מאידך הדין עם העותר בכל הנוגע לערעורו על ההחלטה הראשונה שבה נדחתה בקשתו לרשות להתגונן. בשני נושאים צודק המערער בטענותיו. הטענה הראשונה היא כי משעה שנעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת עושה השטר ואיפשר לו להתגונן ראוי היה שתנתן הזדמנות דומה גם לו עצמו, שאם לא כן נוצר מצב המנוגד לדין המהותי ובו מתגבשים חיוביו של הערב עוד טרם שגובשו חיובי החייב העיקרי. תוצאה זו איננה רצויה. בבסיסה של הערבות מונח העקרון שאין היא אלא חיוב משני הטפל לחבות העיקרית ולכן קובע חוק הערבות מספר הוראות שמטרתן להבטיח שהערב לא יימצא חייב מקום שבו החייב העיקרי פטור. כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב. במצב דברים שבו זכאי הערב להינות מכל טענת הגנה העומדת לחייב העיקרי, ראוי להרשות לערב להתגונן לפחות באותן טענות שהחייב העיקרי מתגונן בהן. גם אם היה המערער נמנע כליל מהגשת תצהיר ונסמך על תצהירו של עושה השטר לא היו מונעים ממנו את הרשות להתגונן בטענות של עושה השטר. יוצא שמחיקת התצהיר בשל אי התייצבות אין בה טעם מספיק לשלול מן הערב את טענות ההגנה העומדות לחייב העיקרי.
ד. צודק המערער גם בטענתו השניה כי הבקשה לביצוע השטר והתצהיר התומך בה נערכו שלא כראוי ואין הם ממלאים אחר דרישות תקנות ההוצאה לפועל. הבקשה אינה מפרטת מה הקרן ומה גובה הריבית, לא הובהר אם עילת התביעה כנגד המערער היא מכח ערבות או מכח הסבה (כיוון שלא נמחקה אחת משתי האפשרויות המופיעות בטופס הסטנדרטי), השטר שהוא מסמך מהותי לתביעה לא צורף אלא צורף העתק צדו האחד כך שאין לדעת אם נתבצעו הסבות בצדו האחורי, ולבסוף, לאחר הגשת השטר לביצוע ולאחר הגשת ההתנגדויות, השלימה המשיבה פרטים שהיו חסרים בשטר, היינו מועד הפרעון ומועד עריכת השטר. אכן, כל הדברים הללו אינם מהותיים, כולם ניתנים לתיקון ובמצב הרגיל לא יכול היה המערער להבנות מהם בשלב של ערעור, אך כיוון שבא כוחו של המערער הביא חלק מהפגמים הללו לתשומת לב ביהמ"ש בעת הדיון, ראוי היה לתקנם בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. בקשה לביצוע שטר הופכת לתביעה בסדר דין מקוצר מיד עם הגשת ההתנגדות ולכן חובה על התובע להקפיד ולערוך את הבקשה כך שתמלא אחר כל התנאים הדרושים להראות את עילת התביעה. כאן לא מולאו כל הפרטים בטופס התביעה וכיוון שכך אין כתב התביעה שהוגש ע"י המשיבה מגלה עילת תביעה, ולאחר שמהערער מיחה על כך לא היה מנוס מתיקון כתב התביעה על פי תקנות סדר הדין האזרחי. אילו היה מתבצע תיקון כזה רשאי היה המערער מכח התקנות לתקן את תצהירו, ובנסיבות המיוחדות של המקרה אפשר שהיתה לכך משמעות של ממש לגבי תוצאות המשפט. בין כך ובין כך לא היה מקום לדחות את בקשת הרשות להתגונן כשאין בנמצא כתב תביעה המגלה עילת תביעה. לפיכך בוטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והתיק הוחזר לביהמ"ש להמשך הדיון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עובדיה גבאי למערער, עו"דדוד קולקר למשיבה. 17.9.87).

ע.א. 251/85 - רחל אגנס רוטמנש ואח' נגד מרטין ויניגר

*השאלה אם מסמכים ממלאים אחר דרישת הכתב בעיסקת מקרקעין לצורך מחיקת תביעה על הסף(הערעור נתקבל).

א. המערערים טענו בכתב תביעתם נגד המשיב כי בין מורישם של המערערים לבין
המשיב נעשתה עיסקה במקרקעין שלפיה מכר המשיב למנוח זכויות במקרקעין שהיו לו. את דבר ההסכם בין המנוח למשיב השתיתו המערערים על מספר מסמכים שנמצאו ברשותו של המנוח. על ארבעה מסמכים חתם המשיב ושניים כתב המנוח. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף. לדעת ביהמ"ש אין במסמכים כדי להצביע על שיעור התמורה שהוסכם עליה בין הצדדים ולהתחייבות הנדונה בתביעה אין מסמך בכתב כמשמעותו בסעיף 8 לחוק המקרקעין. לפיכך אין עילת תביעה נגד הנתבע. הערעור נתקבל.
ב. השאלה שעמדה להכרעה בביהמ"ש המחוזי היתה אם מכילים המסמכים שחתם עליהם המשיב את הפרטים החיוניים ליצירת התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, מבלי שביהמ"ש נדרש לשאלה אם על פי דין החוזים הכללי יש במסמכים משום התקשרות חוזית מחייבת. דרישת הכתב לפי סעיף 8 היא דרישה מהותית לעצם היווצרותה של ההתחייבות מצדו של מקנה הזכות ודרישת הכתב באה על סיפוקה רק אם הועלו על הכתב היסודות המהותיים והחיוניים של העסקה. בין יסודות אלה נמנית התמורה שעל הרוכש לשלם עבור הזכויות. יחד עם ההלכה בדבר העלאת היסודות המהותיים על הכתב קיימת הלכה יותר מאוחרת שניתן להשלים את הפרטים החסרים במסמך בעזרת הוראות חוק. השימוש בהוראות החוק נעשית בהיעדר כוונה משתמעת אחרת. כיוון שהמחיר הוא מן הפרטים החיוניים בהסכם לא ניתן למלא חסרונו של פרט זה בדרך של עדות בעל פה. דא עקא, שלא הרי השלמה חיצונית של המסמך בפרט חיוני הנעדר ממנו, כהרי השלמתו מתוכו, על דרך מיצוי פרשני של הכתוב והבהרתו במידת הצורך בראיות חיצוניות. אין לומר כי כלל ראשוני זה בפירוש חוזים נסוג בפני הוראותיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, שאחרת נרחיב את פירושו של סעיף 8 באורח מלאכותי מעבר למתחייב מלשונו.
ג. בענייננו מצביע אחד מתוך המסמכים, לכאורה, על התמורה שנקבעה לעסקה עד שאין עוד לדחות את תביעת המערערים על הסף. מדובר במסמך שעליו חתום המשיב ושבו נאמר "הנני מאשר שקבלתי ממר רוטמנש מאיר על חשבון... חלקה... שיק על סך 15,000 ל"י... גמר חשבון סופי ב- 8.9.77... 160,000 - 15,000 סה"כ 145,000". לפי האמור במסמך ניתן שיק על 15,000 ל"י ובניכוי התשלום מסכום 160,000 ל"י נותרה יתרה של 145,000 ל"י. על פניהם של דברים, כשמופיע חישוב שכזה בקבלה הניתנת עם ההתקשרות, ניתן להבין את הסכום המחסר כמציין את המחיר, ממנו מחוסר התשלום שנתקבל, וההפרש המתקבל מפעולת חיסור זו מבטא את הפרש המחיר שנותר לתשלום. אין מסקנה זו יפה תמיד, והכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, ולפרשנות שישליתן לכתוב במסמך המיוחד שבו מדובר. אולם רישום דוגמת זה שלפנינו, כשהוא נעשה בידי המוכר בקבלה הראשונה שנתן לקונה, מניח יסוד לכאורי בדבר היות המחיר רשום במסמך גופו. לפיכך פותח הכתב לפני התובע את הפתח להוכיח כי זה פשרו של הרישום וזו התמורה המוסכמת בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי העלה תמיהות למקרא המסמכים השונים ולחוסר הבהירות העולה מהם בכל הנוגע למחיר, אולם ניתוחם של המסמכים בלבד אינו מצדיק מחיקה על הסף כבר בשלב זה כשנסללה הדרך בפני המערערים להוכיח את תביעתם וליישב את מה שנראה מתוך המסמכים לבדם כסתום, סותר ובלתי מובן. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יעקב רובין למערערים, עו"ד גב' הילה גרסטל למשיב. 28.9.87).

ע.פ. 646+658/86 - שמעון איטח נגד מדינת ישראל

*טענת זוכיתי באישום של קשר ויבוא סמים(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע ביבוא הירואין ונדון למאסר ממושך ומאידך זוכה מעבירה של קשירת קשר לעבור את העבירה של יבוא סמים. הסם הובא לישראל ע"י בלדרית מצרפת
ונתפש עם הגיעה לישראל. המעשים המיוחסים למערער הם שקשר קשר עם אנשים שונים בצרפת, לרבות עם הבלדרית, כדי לייבא את ההירואין לישראל וכי הוא ייבא את הסם באמצעות הבלדרית. הסניגוריה העלתה את הטענה כי לא ניתן להעמיד את המערער לדין בישראל בגין המעשים האמורים שכן הוא הועמד לדין בגין אותם מעשים בבימ"ש בצרפת ושם יצא זכאי בדינו. הוא הסתמך על הטענה "כבר זוכיתי" וביקש לבטל את האישום נגדו. הסניגור הדגיש כי הכלל בדבר "סיכון כפול" אינו מתייחס לאשום בשל עבירה אשר ממנה כבר זוכה הנאשם או בה הורשע, אלא לאישום בשל מעשה אשר בקשר אליו כבר זוכה או הורשע בעבר. בכך צדק הסניגור. דא עקא כי בפני ביהמ"ש הצרפתי הואשם המערער ביצוא ההירואין מצרפת ובקשירת קשר לעבור אותה עבירה ולא הואשם ביבוא הסם לישראל. לפיכך סבר ביהמ"ש המחוזי כי פסק הדין המזכה בצרפת, בכל הנוגע ליצוא הסם מצרפת, התייחס למעשה אשר הוא שונה מהמעשה המיוחס למערער בכתב האישום שהוגש נגדו בישראל. מאידך קיבל את טענת המערער בכל הנוגע לעבירה של קשירת קשר. ביהמ"ש סבר כי קשירת הקשר בצרפת בוצעה על ידי הנאשם בעת ובעונה אחת גם ביחס ליצוא הסם מצרפת וגם בכל הנוגע ליבוא הסם לישראל, מדובר על כן בענין הקשר במעשה אחד ואם זוכה המערער מעבירה שהתייחסה לאותו מעשה הרי שטענת הסניגוריה "כבר זוכיתי" תופשת בנושא זה. המערער הגיש ערעור על הרשעתו ביבוא הסם והמדינה הגישה ערעור על הזיכוי מאישום הקשר, אך המדינה הסכימה כי אם ידחה ערעורו של המערער אין היא עומדת על ערעורה שלה. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער וממילא ויתרה המדינה על ערעורה שלה.
ב. לעניין ערעורו של המערער - מעשה ייצואו של הסם מצרפת הושלם ברגע שהבלדרית הוציאה את הסם אל מחוץ לתחום הטריטוריאלי של צרפת. מכאן מתבקשת המסקנה כי יבוא הסם לישראל מהווה מעשה שונה ונפרד והעובדה שהמערער זוכה מאשמת יצוא הסם מצרפת אינה מהוה מניעה להאשמתו בישראל בקשר ליבואו של הסם למדינה זאת. לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער.
ג. פסק הדין ניתן מפי השופט בך והוסיפה לפסק הדין המשנה לנשיא גב' בן פורת. המשנה לנשיא התייחסה לטענת הסניגור כי הואיל והמערער נמצא בזמן הרלוונטי בצרפת וכל שעשה בצרפת עשה, ולישראל הגיע רק על פי צו ההסגרה לאחר שהבלדרית כבר היתה בישראל והסם נתפש, עומד זיכויו מקשירת הקשר לייצא את הסם מצרפת עצם טיבו בסתירה להרשעתו ביבוא הסם לישראל. הוא הוסיף וטען כי מכיווןשביהמ"ש קבע כי הסם נמסר ע"י המערער לבלדרית בצרפת כדי ליבאו לישראל, לפיכך אם הבלדרית היתה זרועו הארוכה של המערער היה זה כתוצאה מהקשר שנקשר ביניהם והזיכוי מקשירת הקשר מחייב זיכוי גם מהיבוא לישראל. טענה זו אין לקבל. לא כל שליחות מקורה בקשר דווקא. לפיכך הזיכוי מקשירת קשר אין פירושו הסרת אחריותו של המערער למעשיה של הבלדרית שהעידה כי את הסם יבאה כזרועו הארוכה של המערער. העובדות המספיקות להרשעת המערער ביבוא לישראל באמצעות הבלדרית אינן נבלעות בקשירת הקשר ממנו זוכה המערער.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד ח. רובינשטיין למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 8.9.87).

ע.פ. 432+485/85 - מאיר מלכה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

באחד הימים נגרם מותו של המנוח צבי בניטה ביריה מאקדח מטווח קרוב ביותר שבין 20 ל-50 ס"מ. הוכח שבאותו מעמד נורתה יריה נוספת מאותו אקדח שלא פגעה במנוח. המערער שנחשד בביצוע המעשה מסר במשטרה הודעות סותרות כאשר בתחילה הכחיש כי היה בזירת האירוע ובשלב יותר מאוחר הודה בפני איש הפרקליטות כי החזיק באקדח שבו בוצע המעשה וכי
מותו של המנוח נגרם עקב פליטת כדור. המערער גם הוביל את אנשי המשטרה למקום המחבוא שבו נמצא האקדח הנדון ביחד עם אקדח נוסף. במהלך המשפט חזר בו המערער מהגירסה האמורה ושב לגירסה של התכחשות להמצאו בזירת ההמתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקשר בין המערער לאקדח שבו נורו היריות, ביחד עם ההודאה שהכדור הממית נורה מן האקדח שעה שנמצא בידיו, מערבים את המערער במעשה העבירה ובהעדר הסבר סביר אחר ברור הדבר שהמערער הוא שביצע את מעשה ההמתה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בשל עבירת ההריגה תשע שנים מאסר בפועל, בשל עבירת החזקת נשק חמש שנים שמתוכן שנתיים חופפות ושלש שנים מצטברות ובגין העבירה של השמדת ראיות גזר לו מאסר שנתיים החופפות לתקופת המאסר הנ"ל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - אין להתערב במסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי. גם אם אין מתחשבים כלל בהודעות הבלתי נכונות של המערער הרי העובדות מדברות לחובתו ובהיעדר הסבר סביר לא היה מנוס אלא להרשיעו בגרימת מותו של המנוח. אשר לעונש - אמנם הנסיבות המדוייקות של המעשה לא הובהרו, אך מדובר בשתי יריות שנורו במנוח ושאחת מהן נורתה מטווח קרוב ובנסיבות אלה אין להתערב בעונש המאסר של תשע שנים שנגזר בגין עבירת ההריגה. עם זאת יש לראות את עניין החזקת האקדח שבו בוצע המעשה כחוליה אחת עם עבירת ההריגה ולנוכח תקופת המאסר הארוכה שהוטלה על המערער היה מקום לחפוף את כל תקופת המאסר הנוספת שהוטלה על המערער עם תקופת המאסר של תשע שנים. לפיכך יש להעמיד את תקופת המאסר הכוללת על תשע שנים.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, וינוגרד. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה.30.9.87).

ע.פ. 22/87 - חיים ואילן אהרוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים וחבר בשם אורי טוז חדרו באישון לילה לביתה של קשישה בת 67, אשה ערירית שהתגוררה בגפה סמוך לביתם של השלשה. המערער השני העיר את הקשישה משנתה וכיסה את פניה בשמיכה. הנאשם השלישי אורי טוז הלם במקל בראשה מספר מהלומות והיא איבדה את הכרתה. בעזרת פלייר משך אורי טוז שני צמידי זהב שהיו על ידיה בעוד המערער הראשון עורך חיפוש בדירה אחר כסף ותכשיטים. השלשה עזבוה לנפשה כשהיא מחוסרת הכרה ונמלטו עם שללם. היא הועברה בבוקר לבית החולים וכעבור שבוע נפטרה. אורי טוז הועמד לדין בתיק אחר, הורשע ברצח ונדון למאסר עולם ואילו המערערים הורשעו, עפ"י עיסקת טעון, בהריגה ונדונו - המערער הראשון ל- 18 שנים מאסר והמערער השני ל- 15 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בפשע חמור שנעשה נפוץ במקומותינו ומן הדין למצות את הדין עם עברייניו, הן בשל חומרתו והן בשל רגשי הסלידה שהוא מעורר. פגיעה בזקנים שהם חסרי אונים וחסרי הגנה, מצביעה על אבדן צלם אנוש. המעשים מגלמים את החייתיות שבאדם ובמיוחד אמורים הדברים לגבי המערערים שהכירו את הקשישה שהיתה שכנתם. היתה זו אשה עניה שלא ניתן היה לצפות כי ימצאו בביתה רכוש בעל ערך ובכל זאת נתנו המערערים פורקן ליצריהם בהשתמשם באלימות כזו כלפי אשה חסרת ישע ובשל בצע כסף. הסניגור הצביע על נסיבות אישיות של המערערים ואולם מאחר וגדולה חומרת העבירה יש להפחית במקרה דנן במשקלן של הנסיבות האישיות. אין להקל נוספות בגין הנסיבות האישיות מעבר למה שנלקח כבר בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד דן דוד למערערים, עו"דגב' עשירה ראובני למשיבה. 7.9.87).

בש"פ 358/87 - פרלאגאשווילי חוה נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

המבקשת נדונה ב- 1987 לעונששל שלוש שנים מאסר בפועל בשל עבירה של הברחת מאות גרמים של הרואיןמטורקיה לישראל בשנת 1980. השופט הדגיש כי היה מחמיר הרבה יותר בענשה שלהמבקשת אלמלא התחשב בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה. המבקשת הגישה ערעורהן על הכרעת הדין והן על מידת העונש והבקשה הנדונה עניינה עיכוב ביצוע עונשהמאסר בפועל עד למתן פסק הדין בערעור, לאחר שביהמ"ש המחוזי הורה על השהייתתחילת ריצוי עונש המאסר עד יום 18.10.87 - אחרי החגים. הבקשה נדחתה.
כלל ידוע הוא שאין ביהמ"ש שלערעור מורה על עיכוב ביצועו של עונש מאסרממושך אלא במקרים נדירים ביותר בשל נסיבות חריגות. לשיקול זה נודעת חשיבותמיוחדת כאשר מדובר במאסר בפועל של 3 שנים ומה גם שהודגש ע"י ביהמ"ש המחוזישבעצם צריכה היתה העבירה לגרור אחריה עונש חמור עוד יותר. אכן, הטיעוניםשבדעת הסניגור להביא בערעור אינם מופרכים ובהחלט ראויים להישמע. אך עם זאתיש לציין כי חומר הראיות שהובא לביהמ"ש המחוזי הצביע לכאורה בצורה ברורה למדיעל החזקת הרואין על ידי המבקשת בטורקיה ועל מעורבותה בעיסקה של הברחת סםמאותו סוג לישראל. המחלוקת מתייחסת למעשה, בעיקר, לשאלה אם ראיות אלהקשורות במישרין לעיסקה הספציפית ולכמות הסם הספציפית שהוזכרו בכתב האישום.על כך ייתכנו טיעונים בעלי משקל לכאן ולכאן והסניגור לא שכנע כי סיכוייו להביאלזכויה של המבקשת טובים במידה שיצדיקו סטיה מהכלל שאין מעכבים ביצוע גזר דיןכאמור.

(בפני: השופט בך. עו"ד נחמן בטיטו למבקשת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 6.10.87).

רע"פ 70/87 - שחאדה לוטפי רשיד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מרמה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירות של קבלת דבר בתחבולה, שימושבמסמך מזוייף והשמדת תעודת זהות ונדון ע"י בימ"ש השלום לשלושה חודשי מאסרבפועל וקנס השווה ל-500 ש"ח. העונש אינו חמור בהתחשב עם אופי העבירותונסיבותיהן אך בעת הערעור לביהמ"ש המחוזי טען המבקש כי על העבריין העיקריהוטל עונש של ששה חודשי מאסר ועל כן ענשו חמור מדי באופן יחסי לענשו שלהעבריין האחר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וכתב כי השיקול של אחידותהעונשים לא היה לנגד עיניו של בימ"ש השלום וניתן להניח שאם היה נותן דעתולטענה זו היה בימ"ש השלום מקל במידת מה בענשו של המערער. לפיכך העמידביהמ"ש המחוזי את המאסר בפועל על חודשיים במקום שלושה חדשים. בקשה לערעורנוסף לשם הקלה נוספת בעונש, תוך השענות על הטעם של אחידות העונשים, נדחתה.
ספק רב אם היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי במידת העונש. ערכאת ערעוראינה מתערבת במידת העונש כל אימת והיא סבורה כי לו ישבה כערכאה ראשונההיתה גוזרת עונש אחר. היא גם אינה מתערבת בשל עילה שאינה מהותית ושינוי קל שלעונש משלושה חודשי מאסר לחודשיים משקף התערבות שהיא בעלת גוון של הערכהמחדש של העונש על כל המרכיבים שהביאו להטלתו ולא את נקודת המבט אשר בה עלערכאת הערעור לנהוג כלפי פסק דין של ערכאה ראשונה ואשר לאורה אין התערבותאלא בשל טעמים מהותיים. גם לגוף העניין אין עילה למתן רשות לערעור נוסף. אםהקלו במידה מופרזת עם העבריין העיקרי, אין פירושו של דבר כי בכך נקבע מקדםמחייב, אשר לפיו צריכים כל גזרי הדין להתיישר. השאיפה לאחידות העונשים אינהקובעת אמת מידה פורמלית ואוטומטית וכל מקרה צריך לעולם להבחן לאור מהותוונסיבותיו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד סולימאן סולימאן למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 7.10.87).

בג"צ 448/87 - ויליאם ורינה נקש נגד שר המשפטים ואח'

*הסגרה לצרפת (העתירה נדחתה).

העותר הוכרז כבר הסגרה, ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של העותר ושר המשפטים החליט על פי סמכותו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה כי בנסיבות המקרה קיים סיכון לחיי העותר אם יוסגר לצרפת. הוגשה עתירה לבג"צ והוחלט להורות לשר לדון מחדש בענין אי הסגרת העותר. בג"צ קבע כי על השר לקיים בדיקה עניינית, שיטתית והוגנת של הטעמים המונחים ביסוד הפנייה שלא להסגיר את נקש, כדי לעמוד על כך אם אכן יש נתונים בדוקים וכבדי משקל היכולים להצדיק אי הסגרה. בעקבות החלטת בג"צ מינה שר המשפטים ועדה לדון בנושא והמשנה ליועץ המשפטי אף נסע לצרפת לעמוד מקרוב על מצב הדברים. הועדה שמעה גם את ב"כ העותר. בסיכומו של דבר קבעה הועדה כי אין בסיס לטענה שהסכנה לחייו של נקש היא סכנה ממשית ומוחשית היוצרת סבירות לכך שייפגע אם יוסגר. בעקבות זאת החליט השר על הסגרת העותר לידי שלטונות צרפת. העותרים פנו לבג"צ נגד החלטת השר בטענה כי החלטת השר ניתנה משיקולים מוטעים ועל סמך מידע מוטעה. כן מלינים העותרים על כך שלא היה שימוע הוגן של טענותיהם וכי לא הודע להם מה החומר המצוי בפני צוות הבדיקה. העתירה נדחתה.
השר בחן את עניין הסכנה לחייו של העותר על פי הנחיות בג"צ. אין פסול במינויו ובדרך פעולתו של צוות הבדיקה ובשליחותו של נושא תפקיד במשרד המשפטים לשם עריכת בירורים בצרפת. אין יסוד לטענה כי לא התאפשר לעותרים שימוע של עמדתם, שכן ניתנה לב"כ העותר אפשרות לפרוש בפני הצוות את מלוא טענותיו. אשר לטענת העותרים שצריך היה להציג בפניהם את כל החומר שנאסף ע"י הצוות - העותר שביקש לשכנע את השר שלא להפעיל את סמכותו לפי סעיף 18 צריך היה להביא נתונים כדי לשכנע את השר ודבר זה התאפשר לו באופן מלא. מעבר לכך לא היה זכאי, כי הזכות לשימוע בפני צוות מייעץ כנ"ל איננה הופכת את העותר לחלק מצוות הבדיקה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. עוה"ד שמחה מירון ורוט לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 1.7.87).

ע.א. 316/85 - מ.ה.מ. השקעות ופתוח בע"מ ואח' נגד צליל אלקטרוניקה בע"מ

*דרישה להפקדת ערובה כתנאי למתן רשות להתגונן (הערעור נדחה).

המשיבה הגישה נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר אשר התייחסה לחוב תמורת סחורה שסופקה בסכומים שהסתכמו ב-30 מליון שקלים. לגבי סכום של 16 מליון שקלים מצא הרשם כי יש טענת הגנה המצדיקה מתן רשות להגן. אשר ליתרת התביעה החליט הרשם כי לאור אופי הטענות של המערערים תינתן רשות להגן רק בתנאי שהנתבעים, המערערים, ימציאו לתיק ביהמ"ש תוך 30 יום ערובה בנקאית בשיעור 14 מליון שקל כאשר סכום זה צמוד למדד. כן נאמר בהחלטה כי אם לא ימציאו המערערים את הערובה תהיה זכאית המשיבה לפסק דין חלקי על יתרת הסכום שבין סכום התביעה הכולל לבין הסכום של 16 מליון שקל. הערובה לא הומצאה וניתן פסק דין חלקי שבו חוייבו המערערים לשלם למשיבה 14 מליון שקל בצרוף ריבית והצמדה כך שהסכום המצטבר יגיע ל- 21 מליון שקל. הערעור מופנה נגד עצם התנית התנאי של הפקדת הערובה וכלפי החלטת ביהמ"ש בענין הרשות להגן שהיתה מונחת ביסוד להחלטה זו. הערעור נדחה. תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת ביהמ"ש, מתן ערובה, או בכל תנאי אחר ככל שיראה לביהמ"ש או לרשם. משמע, התניית התנאי של מתן ערובה הוא תנאי אשר התקנות מכירות בו באופן מפורש ואין לגלות בו פגם. אין גם סיבה להתערב בשיקולי ביהמ"ש ליתן רשות להגן או לאו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עבד או ואסל למערערים, עו"ד יוסף פרידמן למשיבה. 30.9.87).

ע.פ. 405/87 - שאהר סרייה ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חברות בארגון טרור וגרימת היזק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערים הורשעו בחברות ותמיכה באירגון טרוריסטי וכן הורשעו שניים מהם במעשים של היזק בזדון. לפי פרשת העובדות יסדו המערערים קבוצה שלפי החלטתם השתייכה לאירגון החזית העממית בראשות ג'ורג' חבש במטרה לפגוע במדינת ישראל וביהודים. המערערים הניפו את דגל פלסטין, פגעו במכוניות של תושבים יהודיים באבו טור וכתוצאה של מימוש הקשר נחתכו צמיגים של 35 מכוניות בשני אירועים נפרדים. ביהמ"ש הטיל על המערער הראשון, שהוא המבוגר מבין הנאשמים ונטל חלק פעיל בחיתוך הצמיגים, שלוש שנות מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל. המערערים האחרים נדונו לעונשי מאסר קצרים יותר וערעורם נדחה בעקבות כך שהמאסר שלהם עומד למעשה בימים האחרונים שלפני סיומו. נותר עניינו של המערער הראשון שענשו חמור מענשם של המערערים האחרים גם בהיותו מבוגר מהם וגם משום שנטל חלק פעיל בשני האירועים של חיתוך הצמיגים. השופט הצביע על חומרת העבירות וצדק בדבריו. על כן לא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא התברר שמערער זה ביחד עם חבריו נכלאו ביחד עם עבריינים בטחוניים וכך התגשם חששו של פרקליט המערערים, שהביע לפני ביהמ"ש המחוזי, שהמאסר עשוי ליהפך למקור של למידה ממעשיהם של עבריינים בפשיעה בטחונית. ב"כ המדינה ביררה את הענין והודיעה כי מבחינת שלטונות בתי הסוהר אין אלטרנטיבה של כליאה אחרת. מפליא ומדאיג שדווקא רשות מרשויות המדינה מסייעת לכך שקטינים שעברו עבירות מהסוג הכלול בכתב האישום, שהן כשלעצמן חמורות, אך אולי חד פעמיות, יחשפו לאינדוקטרינציה היוצאת מבית האולפנה של עברייני בטחון בוגרים. את התוצאות לא קשה לנחש. מטעם זה בלבד הוחלט לקבל את הערעור של המערער ולהעמיד את ענשו על תשעה חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וינוגרד. החלטה - השופט לוין. עו"ד נעמנה למערערים, עו"ד גב' נ.בן אור למשיבה. 26.6.87).

רע"א 105/87 - אלחנן לי עו"ד בתור כונס נכסים ואברהם חתון ואברהם משה נגד בנימין גבאי עו"ד בתור כונס נכסים ושמעון פריטש וחסן ציון

*מחיקת הערת אזהרה (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בשנת 1980 נערך מסמך המכונה "הסכם" בין המשיב השני (פריטש) לבין המבקשים 2-3 (הקונים) בקשר לדירה בבנין פלוני הנמצאת במזרח - דרום - מערב, וזו גם הדירה המוחזקת בידי הקונים. מוסכם שכל מה שעשה פריטש בקשר למכירת הדירה מלכתחילה נעשה לפי בקשתו והסכמתו המפורשת של ציון חסן שהוא בעל הדירה. פריטש פעל במכירת דירתו של חסן לקונים כזרועו הארוכה של חסן, היינו כשלוחו לכל דבר וענין. בשל השתלשלות העניינים כמתואר רשמו הקונים בזמנו הערת אזהרה על חלקו של פריטש בנכס שכן במסמך המכונה הסכם מופיע שמו של פריטש בלבד. אין בהערת האזהרה משום אינדיקציה כאילו הדירה שפריטש מחזיק בה והמצויה בצד מזרח- צפון- מערב היא הדירה שנמכרה. נהפוך הוא, הדירה שנמכרה היא זו של חסן המצויה בצד מזרח - דרום - מערב. לאור האמור אין מקום להמשך קיומה של הערת האזהרה הקיימת על דירתו של פריטש, אך בד בבד עם מחיקתה יש לרשום הערת אזהרה על חלקו של חסן בחלקה לטובת הקונים. עד לרישום כאמור תעמוד הערת האזהרה הקיימת בתוקפה מכוח האחריות שנטל על עצמו פריטש להתקשרות דלעיל. המחיקה והרישום חייבים איפוא להיות סימולטניים. לפיכך הוחלט לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ובמקומה באה ההחלטה הנ"ל.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד לי למבקשים, עו"ד גבאי למשיבים. 3.9.87).

בש"א 136/87 - פייר בושאר נגד מדינת ישראל

*דחיית תשלום אגרה (בקשה לדחיית תשלום אגרה - הבקשה נדחתה).

בתיק העיקרי הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו נדחתה על הסף תביעה שהגיש שם נגד משרד המשפטים. יחד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לדחיית תשלום אגרה. הבקשה נדחתה. המבקש הוא נכה בשעור של %75, מקבל קיצבה זעומה מן המוסד לביטוח לאומי ופרט לקיצבה זו הינו חסר כל. על כן המבקש הוא חסר יכולת לשאת בתשלום האגרה. השאלה שיש לתת עליה את הדעת היא איפוא מידת סיכויי ההצלחה בערעור שהוגש בתיק העיקרי. בפסק דינו ציין ביהמ"ש המחוזי כי לא הבין דבר בתביעתו של התובע, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ולפיכך יש למחקו על הסף. על כך הוגש הערעור ולמיקרא האמור בהודעת הערעור כמו גם בכתב התביעה, אין לרדת לסוף דעתו של המערער. במהלך הדיון הובהר כי למבקש טענות ותביעות כלפי המדינה בנושאים רבים ושונים. לדבריו פנה ליועץ המשפטי ולערכאות שיפוטיות ותביעותיו לא נענו. ההליך של המערער משולל כל בסיס ואין תימה שביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף. גם הערעור אינו מחדש דבר ועיקרו הוא חזרה על טענות המופיעות בכתב התביעה. מדובר איפה בערעור סרק על הליך סרק ואין הוא עומד במבחן המקל הקבוע בפסיקה בענין סיכויי ההצלחה לצורך דחיית אגרה.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 30.9.87).

רע"פ 15/87 - אליהו וסמי איסקוב נגד מדינת ישראל

*הפעלת סעיף 67 לחוק העונשין עקב אי תשלום קנס במועד (הבקשה נתקבלה).

העונש שהושת מתאים ואין להתערב בו אולם במקרה דנן טופל ענין תשלום הקנס בדרך לא צליחה. בשל איחור בתשלום הקנס, שנבע, בין היתר, מפניה בלתי נכונה בענין עבודת עונשין, הופעל סעיף 67 לחוק העונשין. בקשה לפי סעיף 69(א) לאותו חוק נדחתה בביהמ"ש המחוזי. סעיף 69(ג) לחוק העונשין קובע כי החלטת ביהמ"ש או הרשם ניתנת לערעור כ"החלטה אחרת" של אותו ביהמ"ש בענין אזרחי, אם ניתנה רשות לכך מאת נותן ההחלטה. רשות כאמור לא נתבקשה וממילא לא ניתנה והענין הובא לביהמ"ש העליון בגדר בקשת רשות ערעור, כאשר סעיף 69 לא הוזכר כלל על ידי המערערים. ניתנה רשות ערעור, הענין נדון כערעור עצמו והערעור נתקבל.
מדברי ב"כ המדינה עולה נכונות לראות את סעיף 69(ג) לחוק העונשין כהוראת חוק הבאה להוסיף על ההוראות הכלליות של סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט ולא כדי לגרוע מהן. פירוש הדבר הוא כי מקובל על המדינה שסמכותו של ביהמ"ש העליון לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט בעינה עומדת וכי היא חלה גם על בקשות לפי סעיף 69 הנ"ל. אגב, ההוראה המיוחדת שבחוק העונשין היתה דרושה גם כדי ליצור את הפיקציה לפיה החלטה לפי סעיף 69(א) מושווית, לגבי זכות הערעור, לענין אזרחי. כיוון שיש הסכמה מכללא בנושאה הנ"ל, ניתן, בנסיבות המקרה, להעניק רשות ערעור ולדון בענין כבערעור עצמו. בעקבות הערעור הוחלט להורות כי המערערים יהיו פטורים מתשלום התוספת לפי סעיף 67 וזאת בתנאי שכל הקנס יסולק תוך שבעה ימים.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מנשה משה למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 5.6.87).

רע"א 283/87 - נורת הילס ישראל בע"מ נגד עדנאן ג'ריס פרח

*סמכות שיפוט מקומית כאשר נקבע בהסכם מקום שיפוט אחר (הבקשה נדחתה).

החלטת ביהמ"ש המחוזי תואמת את ההלכה הפסוקה לפיה קביעה כי מקום השיפוט יהא באיזור פלוני, ללא תוספת מלה המצביעה על בלעדיות, כגון "אך ורק" או "בלבד", אמנם מעניקה לאותו איזור סמכות מקומית מקבילה לדון, אך אינה מוציאה את האיזורים האחרים, היינו אינה יוצרת סמכות ייחודית. (בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ג. לב למבקשת. 6.10.87).

בש"פ 296/87 - רפאל עמר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעיסקה ב- 15 גרם הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי הראיה היחידה נגד העורר היא בעדות מלאה פרכות של עד יחיד וכי יש לעד זה מניע ברור להעליל על העורר. הערר נדחה. הטענות הנ"ל הועלו גם בפני השופט שציווה על המעצר אך הוא סבר שעל אף הפרכות בעדות העד הנ"ל יש ראיות לכאורה, אם לא למעלה מזה, הקושרות את העורר למעשי העבירה המיוחסים לו. אין סיבה להתערב במסקנה זו. באשר למניע שהסניגור מייחס לעד התביעה להעליל על העורר, אין לומר כי הדבר הוכח כטענת הסניגור בראיות כה חותכות עד כי ניתן לומר כבר מעתה שהעדות תדחה כבלתי אמינה.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד סגל לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.9.87).

ע.א. 158/84 - סמי צאדק צביח נגד מדינת ישראל

*פיצויי נזיקין עקב פגיעה מיריות בשטח אימונים של צה"ל (ערעור וערעור שכנגד - הערעור שכנגד נתקבל).

צו בדבר הוראות בטחון (סגירת שטחי אימונים) הורה על סגירת שטחי אימונים וביניהם שטח אימונים מסויים (להלן: השטח). כתוצאה מכך נאסרה הכניסה לשטח בלי רשיון בכתב. ביוני 1971 נפצע העורר בעת שרעה את צאן אביו וזאת במהלך תרגיל שערך צה"ל אותה שעה בשטח. המערער הגיש תביעת פיצויים נגד המדינה בציינו כי ביום המקרה רעה את צאן אביו באיזור, כי אנשי צה"ל ראו אותו כשהוא הולך לכוון השדה וזמן קצר לאחר מכן נורו יריות והוא נפצע. לפיכך תבע את המדינה בגין הפגיעה. טענת הנתבעים בכתב הגנתם היתה כי התובע נפגע בגין רשלנותו שהתבטאה בכך שנכנס כמשיג גבול לשטח למרות שידע על הסכנה שבכך. הדיון בנושא התפצל לשני חלקים כאשר תחילה דן ביהמ"ש בשאלת החבות ולאחר מכן בגובה הפיצויים. גם בביהמ"ש העליון נשמע תחילה הערעור בשאלת החבות שהועלתה בערעור שכנגד של המדינה ואילו ערעורו של המערער באשר לגובה הפיצויים טרם נשמע. לענין החבות לא הובאו ראיות ברורות היכן היה שטח האש, היכן היה מקום הפגיעה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין חשיבות לכך אם התובע נפגע בשטח סגור או מחוצה לו משום שלפי הראיות היו הכפריים חורשים גם בשטח הסגור למרות האיסור ושלטונות צה"ל איפשרו להם לקצור את אשר זרעו כאשר לא היו אימונים. לפיכך קבע את אחריותה של המדינה לתאונה ובעקבות זאת את גובה הנזקים. ערעורה של המדינה נתקבל וערעורו של המערער טרם נדון, כאמור.
ביהמ"ש המחוזי לא צדק כאשר קבע כי אין חשיבות לשאלה היכן נפגע התובע. גם אם אין בידי המדינה להתנער כליל מאחריותה, בנסיבות האמורות, כאשר הפגיעה ארעה בתוך השטח, עדיין עומדת לה הטענה בדבר אשמו התורם של המערער בכך שנכנס ללא רשיון לשטח שעה שנערך בו תרגיל מלווה בירי. משמע, בכל מקרה קיימת חשיבות לקביעת מקום הפגיעה. כיון שהפלוגתא בענין זה לא הוכרעה בביהמ"ש המחוזי בקביעה ברורה יש לפסוק בה עפ"י העובדות שניתן לדלות מן העדויות. העובדות בהצטברותן מטות את הכף לעבר המסקנה כי הפגיעה אמנם ארעה בתוך השטח ולא מחוצה לו. גם אם כך הדבר המדינה אשמה כאמור, אך יש לייחס למערער אשם תורם. כתושב הסביבה ידע על היות השטח שטח סגור המשמש לאימונים. עובר לאירוע שמע המערער את קולות הירי ולדבריו הוא עבר ליד החיילים שהיו יורים והיה במרחק של כשני קילומטר בערך מהם. על אף זאת לא נרתע מלהכנס לשטח ולשהות בו. עפ"י מידת האשמה המוסרית מן הראוי שהמערער ישא ב- %40 מן האחריות לפגיעתו והמדינה ב- %60.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אהרון אסא למערער, ועו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 1.10.87).

בש"פ 352/87 - שאול מנשה נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירות לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים ונדון לתשלום קנס של 25,000 ש"ח. הוא הגיש ערעור על מידת העונש ובקשתו לעכב את ביצוע תשלום הקנס עד למתן פסק הדין בערעור נדחתה מאחר שנקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי כי המבקש יכול לשלם את הקנס ב-10 תשלומים חדשיים שווים החל באוקטובר 87, הרי גם אם יש לעורר סיכויים כלשהם לזכות בערעור להפחתת הקנס, אין סיבה מספקת לדחיית ביצוע התשלומים עד למתן פסק הדין בערעור.

(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.10.87).

ע.א. 38/87 - יששכרוב חיים ואח' נגד ירדניה חברה לביטוח בע"מ

*מתן רשות לתבוע בבימ"ש ולא בהוכחת חוב לפני מפרק (הערעור נתקבל).

המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) היתה חברת ביטוח והיא נמצאת בהליכי פירוק. המשיבות האחרות (להלן: המשיבות), אף הן חברות ביטוח, רכשו ממנה, באישור ביהמ"ש, את תיק ביטוח החיים שלה שכלל את הפוליסות שהוציאה עד לתאריך מסויים ולפי רשימה שצורפה להסכם הרכישה. בידי המבקשים, שהיו עובדי המשיבה, יש פוליסות משתי סדרות שהוציאה המשיבה. לגבי הפוליסות מסדרה א' מסכימות המשיבות כי הן כלולות בפוליסות שרכשו ואינן כופרות בחבותן לפיהן. הויכוח הוא לפי איזה בסיס מדד תחול חבותן. המשיבה מתנערת מחבותה כלפי המבקשים כליל באשר לטענתה העבירה את כל החובות והזכויות על פי הפוליסות למשיבות. נמצא שאם יתבעו המבקשים את המשיבות בביהמ"ש ואת המשיבה, הנמצאת בפירוק, בהוכחת חוב אצל המפרק, הם עלולים לצאת קרחים מכאן ומכאן אם בשני ההליכים תידחה תביעתם. על כן ביקשו רשות מביהמ"ש להגיש את תביעתם נגד המשיבה ביחד עם התביעה שהם הגישו או יגישו נגד המשיבות. לגבי הפוליסות מסדרה ב' טוענות המשיבות כי הן אינן בין הפוליסות שרכשו מהמשיבה בעוד שזו טוענת שכל תיק הביטוח הועבר למשיבות וכן כי פוליסות אלה בוטלו. המבקשים ביקשו רשות מביהמ"ש להגיש תביעה נגד המשיבה יחד עם המשיבות כדי שביהמ"ש יכריע בין השאר גם בויכוח שבין המשיבות לבין המשיבה ויקבע על מי מהן החבות על פי הפוליסות כלפי המבקשים. בקשת המבקשים הוגשה על פי סעיף 267 לפקודת החברות הקובע כי משניתן צו פירוק אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות ביהמ"ש ובכפוף לתנאים שיקבע. שתי מגמות מתרוצצות בענין זה. אחת היא מגמת המחוקק ומדיניות ביהמ"ש כי כל התביעות של הנושים יתבררו במסגרת אחת אצל המפרק והמגמה השניה שואפת לצמצם את ההתדיינויות בבתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש להעדיף את המגמה הראשונה ועל כן היפנה את המבקשים להגשת הוכחת חוב נגד המשיבה אצל המפרק מחד ותביעה נגד המשיבות בביהמ"ש מאידך. הערעור נתקבל.
לגבי הפוליסות מסדרה א' אפשר שביהמ"ש שידון בענין המשיבות לבדן יפסוק שהן חבות רק על פי המדד שהן טוענות לו וכשיתבעו המבקשים לאחר מכן את ההפרש מאת המשיבה אצל המפרק הלה יהא סבור שהמדד שלפיו חבות המשיבות הוא המדד המוקדם יותר כטענת המבקשים וידחה על כן את תביעת המבקשים. נמצאו אלו לוקים משני הצדדים. הוא הדין לגבי הפוליסות מסדרה ב'. ביהמ"ש שידון בתביעה נגד כל המשיבות יוכל לפסוק גם במישור היחסים בין המשיבות וכן יוכל לפסוק במישור היחסים בין המבקשים לבין המשיבה אם הפוליסות בוטלו כטענת המשיבה. לפיכך יש לתת למבקשים את הרשות המבוקשת להגיש את התביעה נגד המשיבה יחד עם התביעה נגד המשיבות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עוה"ד זילברשץ וגביש למערערים, עו"ד ד. רונן למשיבה, עו"ד ליבמן למשיבות. 9.8.87).

ע.פ. 412/86 - איברהים עלי סקחפי נגד היועץ המשפטי לממשלה - *חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בהחזקה ובסחר בהירואין ונדון למאסר בפועל לתקופה של חמש שנים במצטבר לתקופת מאסר אחרת שריצה בעת מתן פסק הדין. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל על המערער איננו עונש קל, ומה גם ומסתבר כי על שני נאשמים נוספים שהורשעו באותו תיק הוטלו עונשים קלים הרבה יותר. לגבי נאשמים אלה היו קיימות נסיבות מקילות מיוחדות לרבות עבר נקי, והסניגור לא ביסס את טיעונו על ההפרש בין העונשים. המערער ניהל "תחנה" להפצת הירואין ולקוחות הגיעו לשם בתדירות גדולה. חובה על בתי המשפט להטיל עונשים מכאיבים ביותר על מפיצי הסמים המסוכנים, במיוחד על הסוחרים בהירואין שהוא קטלני מאין כמוהו ואשר המסחר בו כרוך בהרס בריאותם וחייהם של מאות ואלפי קרבנות ומשפחותיהם. לכך מם להוסיף כי למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות הכוללות עבירות סמים. לפיכך אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד שאול עידה למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיב. 24.8.87).

בג"צ 142/87 - אלי דואר נגד פולה דואר

*החזרתו לישראל של ילד שנחטף לחו"ל ע"י אמו

(העתירה נתקבלה).

העותר הוא יליד ישראל בה עבד כל חייו, הוא רופא במקצועו ולאחרונה החל גם ללמוד בפקולטה למשפטים. המשיבה היא ילידת קולומביה ואזרחית אותה מדינה. היא באה ארצה בשנת 1984, כאן הכירה את העותר והחלו לגור יחד. המשיבה הרתה לעותר ושלושה חדשים לאחר מכן נישאו. כחצי שנה לאחר הנישואין נולד להם ילד, כאשר המשיבה שהתה בביקור בארה"ב, וחודש לאחר הלידה חזרה המשיבה ארצה והמשיכה להתגורר עם העותר. היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה וכאן הקימה יחד עם העותר את מרכז חייהם וביתם. בינואר 1987, כאשר הילד היה בן שנה, עזבה המשיבה את ישראל לציריך כשהיא נוטלת עמה את הילד, משם המשיכה ללוס אנג'לס מקום בו שהו הוריה, וכעבור זמן מה פנתה לביהמ"ש שם שהוציא לבקשתה צו זמני המוסר את החזקה בילד למשיבה. כעבור זמן היה הצו לסופי. העותר ביקש להורות למשיבה להחזיר את הילד לישראל ועתירתו נתקבלה.
אין מספיק עובדות כדי לדעת מה הרקע למשבר שחל בחיי הנישואין, אך ההכרעה בשאלה זו אינה חשובה לענין העומד לדיון. העובדה המכרעת והקובעת לענייננו היא כי המשיבה הוציאה את הילד מהארץ ללא הסכמת האב, לא מפורשת ולא מכללא, והדבר אף נעשה במסווה של הונאה כאשר המשיבה קבעה יום לפני נסיעתה פגישה עם אחיו של העותר למועד שהוא למחרת יום נסיעתה. בלי להודיע לאח על נסיעתה ועל ביטול הפגישה נסעה לציריך. כך הוציאה המשיבה את הילד ממשמורתו החוקית של העותר במעשה חטיפה וביהמ"ש לא יתן ידו לכך. טוען ב"כ המשיבה כי בשעת הגשת העתירה ניתן פסק דין זמני בלוס אנג'לס שהמשמורת על הקטין היא בידי המשיבה ועל בג"צ לכבד פסק דין זה ברם, ביהמ"ש בלוס אנג'לס, שם שהו המשיבה והקטין בדרך מקרה ובאופן ארעי, לא היה מודע לעובדה כי המשיבה הוציאה את הקטין מישראל בלי רשותו של האב וללא הסכמתו ואין ספק כי אילו ידע ביהמ"ש על כך לא היה נותן למשיבה משמורת על הקטין. במקרה כגון זה לא מתעוררת השאלה בדבר כיבוד הדדי של פסקי דין שניתנו במדינה אחרת, עקרון המקובל ומקויים בפסיקה של בתי המשפט בישראל. לפיכך הוחלט להורות למשיבה להחזיר את הקטין לישראל ואם היא דורשת החזקתו והעברתו למקום כלשהו הרי תביעתה צריכה להתברר בפני ביהמ"ש המוסמך בישראל