ע.פ. 677+679/84 - אביטן, שמש ודוד נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד אביטן
*הרשעה ברצח(ערעורם של אביטן ואח' נדחה וערעורה של המדינה נתקבל).
א. יעקב שמש והרצל אביטן הואשמו ברצח רב כלאי רוני ניצן, מפקד בית המעצר של כלא רמלה, וביהמ"ש הרשיע בעבירה זו את שמש וזיכה את אביטן מחמת הספק. בענין זה נתקבל ערעור המדינה והוחלט להרשיע גם את אביטן ברצח ניצן. בעבירה אחרת של רצח בעקבות שוד בחנות מפעל התכשיטים "קרן אור" הורשעו שמש ואביטן וכן אמנון דוד. בעניין זה נדחה ערעורם של שלשת המערערים על הרשעתם ברצח.
ב. באשר לרצח רוני ניצן מבוססת הרשעתו של שמש בעיקרה על עדותו של עד המדינה משה כהן בתוספת סיוע. ביהמ"ש סמך על עדותו של כהן וכן מצא ראיות חיצוניות שתאמו פרטים שונים בסיפורו ומצא בהם סיוע. שמש ואביטן תוקפים את מהימנותו של כהן וכן את קיומו של סיוע לעדותו, כדרישת הדין לגבי עד מדינה. ביהמ"שהיה ער לזהירות המיוחדת המתחייבת בעת שקילת מהימנותו של כהן הן בשל היותו עבריין מועד ומסוכן, הן בשל מעמדו כעד מדינה הזוכה בטובת הנאה כבדת משקל, והן בשל הסתירות בין גירסתו במשפט לעומת הודעותיו במשטרה. משנלקחו כל אלה בכלל חשבון ונשקלו בזהירות הראויה אין לכאורה מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בשאלה שבמהימנות. הסניגורית מצביעה על דברים שונים בעדותו של כהן אשר לדעתה צריכים להביא לידי סטיה מהכלל של אי התערבות בשאלת מהימנות, אולם אין לקבל את גישתה. הסברו של כהן לשינוי גירסאות בענין מסויים נראה הסבר סביר, ומכל מקום הסתירות הנטענות נוגעות לפעולות שלאחר הרצח ודבר אין להן עם מעשה הרצח עצמו והן לפי טיבן שוליות.
ג. נותרה שאלת הסיוע הנדרשת לעדותו היחידה של עד מדינה. סיוע בעניין זה היא ראיה חיצונית המסבכת את הנאשם במעשה המיוחס לו במישרין או בעקיפין או מצביעה בכיוון אשמתו. גירסתו של עד המדינה וראיית הסיוע כמכלול אחד צריכות להביא לידי שכנועו של ביהמ"ש באשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. יש ועדות שמהימנותה מוטלת בספק מה, ולעתים אף בספק מוחשי, הופכת להיות בסיס איתן להרשעה אם מצטרף אליה סיוע כבד משקל המסבך את הנאשם במעשה המיוחס לו, כגון שמצאו בחצריו את הנשק בו נורה הקורבן. לעומת זאת, אם עד המדינה זוכה באימונו המלא של ביהמ"ש, די בסיוע שרק מצביע לכיוון אשמתו, כגון שבזמן הקובע נראה בקרבת זירת הפשע אדם הדומה במראהו לנאשם. עדותו של כהן נגד שמש נבדקה בדיקה יסודית ביותר בביהמ"ש, בכל הנוגע להכנות לקראת ביצוע הרצח וביצועו, ולא נמצא בה דופי של ממש. בנסיבות אלה היה די למכביר, לשם סיוע לעדותו, בראיות החיצוניות שפורטו בפסק הדין. יתירה מזו, ראיות אלה מהוות בחלקן סיוע שלא רק מצביע לכיוון אשמתו של שמש אלא אף מסבכות אותו ישירות במעשה.
ד. אשר לזיכויו של אביטן - זיכוי זה נבע מכך שלדעת ביהמ"ש המחוזי לא נמצא סיוע כדרישת החוק לעדותו של כהן שנמצאה כשלעצמה מהימנה. בענין זה נתפס ביהמ"ש לטעות. היה מספיק סיוע כדי להביא להרשעתו של אביטן ברצח ניצן ולפיכך יש לקבל את הערעור לעניין זה ולהרשיע את אביטן גם ברצח זה. כהן העיד על נסיעה משותפת שלו ושל אביטן, שמש ואורית ארביב, חברתו של אביטן, לראשון לציון השכם בבוקר לצורך תכנון הרצח. אביטן, כמו שמש, אישר שהיתה נסיעה כזאת, אך הסביר אותה במטרה כשרה, שהיא, חיפוש דירה על פי רשימת כתובות שכהן קיבל ממתווך ששמו ג'ורפי. הוא הוסיף והסביר כי שמש וארביב הצטרפו גם הם לנסיעה הואיל והתכוונו לגורבאותה דירה יחדיו. גירסה זו הופרכה מפי המתווך שלפיו לא נתן לכהן כתובת כלשהי בתקופה הנוגעת לענייננו. יוצא שאביטן מודה בנסיעה, ואילו ההסבר התמים שנתן לאותה נסיעה הופרך מפי עד נייטרלי. בנפול ההסבר נותרת העובדה של השתתפותו
באותה נסיעה. לעובדה זו, שאולי אינה מספיקה כשלעצמה לשמש סיוע לעניין הרצח, מתווסף השקר הפוזיטיבי בדבר מטרת אותה נסיעה. לשון אחרת, אילו היתה ראיה מהימנה שבנסיעה מסויימת אכן השתתף גם אביטן היה בכך כדי לחזק את עדותו של כהן על השתלשלות האירועים אך לא כדי לשמש סיוע, במובנו המשפטי, לעדות זו. אולם משהעיד אביטן על מטרה כשרה מסויימת לנסיעה זו והסברו הופרך באורח פוזיטיבי, נותרת המטרה המפלילה שעליה העיד עד המדינה. זהו שקר בנקודה חשובה ורבת משמעות מבחינת האישום, שהוכח ע"י ראיה חיצונית מהימנה ועל כן מהווה סיוע במובן המשפטי.
ה. אמנם, בכמה פסקי דין הושארה פתוחה השאלה אם שקר שהופרך הנאמר בין כתלי ביהמ"ש, להבדיל משקר מחוץ לכתלי ביהמ"ש, עשוי לשמש כסיוע. אולם הובעה לא אחת הדעה שאין מקום לשלילת ערכו המסייע של שקר בביהמ"ש במקרה מתאים. למעשה נראה שאין מקום להבדיל בין שקר פוזיטיבי, הראוי כשלעצמו לשמש סיוע, שנאמר מחוץ לביהמ"ש לבין שקר כזה בין כתליו. אדרבה, הגירסה בביהמ"ש מועלית מטבע הדברים מתוך שיקול דעת מכסימלי מצד הנאשם ולאחר שהבין היטב שדבריו נשמעים לצורך בירור האשמה המיוחסת לו. אם חרף כל אלה אין הוא מעלה להגנתו אלא גירסה המופרכת ע"י ראיה פוזיטיבית, אין יסוד לתת לשקר כזה משקל הנופל בערכו משקר שנאמר בחוץ.
ו. אשר לרצח בקרן אור - ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של כהן הנ"ל שנמצאה מהימנה גם לגבי פרשה זו. בדיקת עדותו על כל פגמיה היתה יסודית ומעמיקה ואין עילה להתערבות במהימנותה, מה גם שהיו ראיות חיצוניות לחיזוקה גם כאן. הטענה הרצינית ביותר של הסניגוריה נוגעת למערער אמנון דוד. מסתבר כי תחילה סיפר כהן במשטרה כי בשוד הנדון השתתפו רק ארבעה אנשים ובהם אורית ארביב. כאשר אנשי המשטרה אמרו לו כי אורית מסרה להם שם של שודד נוסף, גילה כי גם המערער אמנון השתתף בשוד. טענת ההגנה היא כי עדותו של כהן בכל הנוגע לאמנון היא עדות כבושה" ולפי ההלכה "עדות כבושה ערכה מועט" אלא אם כן ניתן הסבר מתקבל על הדעת מדוע כבש העד את עדותו וכן מדוע החליט לפתע למסור את גירסתו. בענייננו ניתן הסבר לכך וההסבר מתקבל על הדעת. מכאן שביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדותו של עד המדינה והשאלה היא אם הביאה התביעה ראיות סיוע לגבי כל אחד מהמערערים.
ז. באשר לאביטן - טענתו היא כי השוד לא בוצע על ידו אלא על ידי כהן ואחרים והוא סייע בידם לאחר מעשה למכור את שלל התכשיטים. ברם, הובאו ראיות כי דווקא אביטן הוא שנהג בתכשיטים מנהג בעלים להבדיל מתיווך או סיוע גרידא. די בהודאתו של אביטן שהוא יודע היכן התכשיטים הגנובים וכי הוא מטפל באמצעות אחיו במכירתם כדי להוות סיוע כבד משקל לעדותו של כהן. גם אי העלאתה של אורית, חברתו של אביטן, להעיד להגנתו, פועלת נגדו. בראשית הדיון צויין כי אורית תופיע כעדת הגנה עיקרית מטעמו של אביטן ובסופו של דבר הוא לא הביאה. כלל הוא שאי הבאת עדות או ראיה אשר נאשם יכול היה להביא, ולפי תכתיב השכל הישר יכול היה להיעזר בה אילו היתה גירסתו נכונה, מקימה נגדו חזקה שאותה עדות או ראיה היתה מדברת נגדו. בכך חיזוק נוסף, אולי לאו דווקא סיוע פורמלי בפני עצמו, לבנין התביעה. היה גם סיוע מספיק לעדות כהן בנוגע לשמש. כמו כן קיים סיוע בנוגע לאמנון. ראייה מסייעת מסויימת יתכן שלא היה די בה לנוכח כבישתה משך זמן רב אך הראיה הזו מתחזקת ע"י ראיה אחרת המהווה גם היא עצמה סיוע. מסתבר כי אמנון נעצר בשעתו כאחד החשודים בפרשת השוד ושוחרר לאחר מכן. לאחר שחרורו נמלט על נפשו, הסתתר במקומות שונים ונמנע מלהתיצב במשטרה שחיפשה אחריו. הסברו כאילו חשש שישפילו אותו ויאיימו
עליו אינו מתקבל על הדעת. עברו עד אז נקי לחלוטין ולא היתה לו אישית סיבה לחשוש שמנסים להלביש עליו מעשה שלא היה מעורב בו. זו התנהגות מפלילה אשר אם לא נמצא לה הסבר מניח את הדעת יכולה לשמש אפילו ראיה נסיבתית, בצד ראיות אחרות, לביסוס ההרשעה. קל וחומר, כסיוע לעדות ראשית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ד. יפתח לאביטן, עו"ד א. עינב לשמש, עו"ד מ. מרוז לאמנון, עו"ד פ. דבורין למשיבה. 15.9.87).
ע.פ. 129/87 - אהרון מצרי נגד מדינת ישראל
*בקשה לבירור אשמתו של נאשם חולה נפש שנקבע כי אינו מסוגל לעמוד לדין (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין באישום של רצח והונחה לפני ביהמ"ש חוות דעת רפואית כי לגבי המעשה בו המערער נאשם הוא לא ידע להבדיל בין טוב ורע במעשיו ואינו יכול לעמוד בדין ולשאת בעונשו. ביהמ"ש הורה על אישפוזו של המערער לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש. בשלב מאוחר יותר הוגשה מטעם המערער בקשה לברר אשמתו. הבקשה מושתתת על סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. נימוקו של הסניגור כי לפי חומר הראיות נראה למבקש כי העבירה שעבר היא פחותה מעבירת רצח והוא מעדיף להיות מאושפז שלא בגין עבירת רצח. ביהמ"ש לא קיבל את בקשת הסניגור, באשר בעקבות ברור לפי סעיף 170 מוסמך ביהמ"ש רק לזכות את הנאשם, אך אינו רשאי לנקוט בהליך לפי סעיף 170 אם נראה לו כי הבירור אינו מוליך לזיכוי. הערעור נדחה.
לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש כאשר נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מפסיקים את ההליכים נגדו, אך אם ביקש הסניגור לברר את אשמת הנאשם יברר ביהמ"ש את האשמה. אם הוא מוצא בתום ברור האשמה כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה או שהנאשם אינו אשם, לא מחמת היותו חולה נפש שהוא לאו בר עונשין, כי אז יזכה את הנאשם. אם ביהמ"ש אינו יכול לזכות את הנאשם יפסיק את ההליכים. מטרת הסעיף לאפשר לבחון שמא נקי הנאשם מכל אשמה שאז לא רק שיש לזכותו אלא ביהמ"ש אינו רשאי לצוות על אישפוזו או על המשך האישפוז. כך שגם אם צודק הסניגור כי הבירור עשוי להוליך למסקנה שהמערער אינו אשם ברצח אלא בהריגה, אין בכך כדי לשנות את המסקנה, שכן ביהמ"ש אינו יכול לסכם את הדיון והוא מחוייב להפסיקו.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטות - השופטים בייסקי וש. לוין. עו"ד יוסף ויורלמערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 16.9.87) .
ע.פ. 308/85 - פנחס ותקוה מאירוב נגד מדינת ישראל
*הרשעתו של עו"ד בעבירות מרמה(הערעור נדחה).
א. המערער שהוא עו"ד הורשע בעבירות הכלולות בשמונה אישומים ואילו המערערת, שהיא אחותו הורשעה בעבירה שיוחסה לה באישום אחד בלבד. המערער נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ואילו המערערת נדונה למאסר על תנאי בלבד. הערעורים על ההרשעה ועל מידת העונש נדחו. המערערים ביקשו השלמת ראיותיהם על ידי הגשת ראיות מפורטות ובקשתם נדחתה. כן ביקשו המערערים לפסול את ההליך עקב מה שנראה בעיניהם התנהגות עויינת כלפיהם. ברם, המערער לא העלה טענת הפסלות במועד הקבוע בחוק, וכן לא הביא את הנושא בפני ביהמ"ש כמתחייב מהחוק.
ב. אשר לאישומים - באישום הראשון הואשמו שני המערערים בעבירות מרמה וערעורם נדחה. לשניים חלקת קרקע והם עשו עיסקת קומבינציה עם קבלן שלפיו קיבלו דירות בבנין שנבנה ובדירה אחת קיבלו רק חלק מהבעלות. הם משכנו את הדירה
הנדונה ולאחר מכן אף מכרו אותה. הם הציגו בפני הקונה מצג שלפיו הדירה שבמחלוקת היא בבעלותה הבלעדית של המערערת ונקיה משעבודים מכל סוג שהוא כאשר שתי עובדות אלה אינן אמת. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי אכן היתה בעובדות אלה עבירה של קבלה דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בשבעה מקרים אחרים הורשע המערער בקבלת כספים עבור לקוחות ושליחת יד בכספים שקיבל וביהמ"ש העליון, לאחר שבדק את כל הראיות הנוגעות לאישומים אלה אישר את ההרשעה.
ג. אשר לעונש - המערער הוא עורך דין והעבירות שביצע היו כלפי לקוחות שנזקקו לשירותיו המקצועיים. עובדה זו בפני עצמה משווה למעשיו של המערער חומרה מיוחדת. למערער גם הרשעות אחרות בפלילים ותלויה מאחוריו רשימה ארוכה של עבירות משמעת שנעברו במשך מספר רב של שבים. גם באותן עבירות מתבלט המאפיין החוזר של הפרת אימון כלפי הלקוחות. המערער זלזל בחוקי המדינה ובערכים הנדרשים מהעוסק במקצוע עריכת הדין. בהתחשב בכל אלה ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקם של הקורבנות אין לראות בעונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי עונש חמור. גם ערעורה של המערערת לענין העונש צריך להדחות. היא מעורבת בקשר לאישום הראשון וביהמ"ש התחשב בכך שעברה ללא רבב וכן במידת מעורבותה בעבירה. לפיכך הטיל עליה מאסר על תנאי בלבד.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד הגלר למערער, המערערת לעצמה, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 19.8.87).
ע.א. 567/83 - רטויד סעיד אבאס ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לתיקון רישום בהסדר מקרקעין(הערעור נדחה).
א. לוח הזכויות בקשר לגוש מסויים פורסם במרץ 1979 ובו נרשמה חלקה 11 של אותו גוש בשמה של מדינת ישראל בשלמות. המערערים הגישו בקשה, לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, כי ביהמ"ש יתקן את רישום הבעלות בחלקה הנזכרת וירשום חלקים מסויימים בחלקה בשמותיהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ב. גם בהסתמכות על סעיף 59 לפקודת ההסדר צריך המבקש לנמק את האיחור בהגשת בקשתו. בקשה לפי סעיף 59 מוגשת לאחר פרסום לוח הזכויות ומי שמבקש תיקון לפי סעיף זה כבר עבר לא מועד אחד ולא שלב אחד כי אם עבר את כל המועדים ואת כל השלבים. פעולות ההסדר בגוש הרלבנטי התחילו בימי המנדט והתחדשו בשנת 1959. המערערים ידעו על פעולות ההסדר בשטח ואף תבעו בעלות בחלקות הסמוכות לחלקה 11. היה עליהם, איפוא, לנמק את מחדלם לגבי חלקה זו דווקא, ולא הצליחו להביא נימוק מתקבל על הדעת שיצדיק את האיחור. כבר בשל כך ניתן לדחות את הבקשה.
ג. ניתן לדחות אותה גם לגופו של ענין. מדובר בקרקע בלתי רשומה (בלתי מוקצית) ועל התובע בעלות בה להוכיח גם חזקה וגם עיבוד למשך תקופת ההתיישנות. הוכחת אלמנט אחד משניים אלה לא תועיל לתובע בעלות מכח הסעיף הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע עובדתית שהמערערים לא החזיקו בחלקים נשוא הערעור משך תקופת ההתיישנות וקביעתו יש לה על מה להתבסס בחומר הראיות. גם העדים שהעידו מטעם המערערים לא היו יכולים להצביע על חזקה מטעם המערערים למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. מאידך היתה עדותו של עד מומחה כי לא ניתן למצוא סימני עיבוד בכל אחד מהחלקים נשוא הדיון העולים על %30 מגודלו של כל חלק ואולי פחות מזה. עיבוד על פי סעיף 78 לפקודת ההסדר חייב להיות עיבוד סדיר ורצוף בכל החלקה ואין להסתמך על עיבוד עונתי או על עיבוד שהוא למטה מ- %50 משטח החלק שנתבע. מכאן
שהמערערים גם לא עמדו בדרישות סעיף 78 לחוק העותומני.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ע. חמוד למערערים, עו"ד י. כהן למשיבה. 10.9.87) .
ע.א. 364/83 - ונדה מזרחי נגד פרדי יעקבי
*תביעה עפ"י שיק שמולא שלא בהתאם להרשאה וסוחר(הערעור נדחה).
א. באחד מימי אוגוסט 1981 עבדה המערערת במספרה שהיא בבעלות משותפת שלה ושל בעלה. באותו זמן נמצאה בהליכי גירושין עם בעלה. אל החנות נכנסו בעלה (להלן: שוקי) ואחד בשם אזדי (להלן: אזדי). שוקי פנה אליה בבקשה לעזרה כספית, היינו שיק על סך 3,000 שקל, לצורך מתן בטחון להלואה שעמד לקבל מאת המשיב (להלן: פרדי). אזדי היה שלוחו של פרדי לקבלת השיק. המערערת תלשה שיק, חתמה עליו לפקודת עצמה והסבה אותו על החלק. באותו רגע הציע שוקי כי המערערת תחזור לעבודתה והוא ימלא את הסכום בשיק. המערערת נענתה לכך. הסכום שמילא שוקי בשיק היה 400,000 שקל, במקום 3,000 שקל. השיק נמסר לפרדי באמצעותו של אזדי ומשלא כובד השיק הוגשה תביעת לביהמ"ש. בפסק דינו קבע השופט כי הוא מאמין למערערת שבעלה דיבר על סכום של 3,000 שקל בלבד וכי הסכמתה להשלמת השיק היתה לסכום זה ולא יותר. משום כך מלוי השיק על ידי שוקי הינו חריגה מההרשאה ומעילה באמון של המערערת. עם זאת פסק ביהמ"ש כי פרדי ושליחו אזדי קיבלו את השיק בתום לב, שכן לא ידעו מהו היקף ההרשאה שנתנה המערערת לבעלה ולא יכלו לדעת כי רישום הסכום היותר גבוה היווה חריגה מהרשאה זו. זאת ועוד, המערערת עצמה יצרה בהתנהגותה מצג אשר לפיו לא ניתן היה לדעת כי יש פסול כלשהו במילוי השיק כפי שמולא על ידי בעלה. לפיכך קבע ביהמ"ש כי המשיב הינו "אוחז כשורה" שרכש "חיוב נקי" ועל המערערת לשלם לו את מלוא סכום השיק. הערעור נדחה.
ב. עפ"י סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות גובר "אוחז כשורה" על פגם של חריגה מהרשאה. בחלק הרלוונטי של הסעיף נקבע כי "...אם סחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר... והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם... בדיוק לפי ההרשאה שניתנה". כדי ליהנות ממעמד של "אוחז כשורה" צריך ביהמ"ש להשתכנע, בין היתר, כי התובע "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לך כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה" כאמור בסעיף 28 לפקודה. ביהמ"ש קבע כי היסודות הוכחו כדבעי וטענת המערערת היא כי בכך שגה. במישור העובדתי טוענת המערערת כי המשיב לא "נטל את השטר בתום לב" שכן, לטענתה שמע השליח אזדי את תוכן השיחה בין שוקי ובין המערערת שבה הוגבלה ההרשאה ל-3,000 שקל בלבד. ברם, ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא כי השליח לא שמע תוכן שיחה זו ובכך אין להתערב. במישור המשפטי טוענת המערערת כי היות ושוקי לא היה אלא שליח לצורך מילוי הסכום בשיק, ואילו אזדי היה שליח לצורך נטילתו, הרי שהמשיב והמערערת הינם "צדדים קרובים" לשטר ולפיכך לא יכול פרדי (המשיב) ליהנות ממעמד של אוחז כשורה. הלכה היא, אכן, כי ככלל אין הנוטל הראשון יכול להיות אוחז כשורה. הלכה זו נשענת על שני נימוקים: האחת במישור הטכני משפטי והאחד במישור הענייני. במישור הטכני משפטי נובעת ההלכה מלשונו של סעיף 28 המפרט את יסודות האחיזה כשורה וקובע כי אוחז-כשורה הוא מי שנטל שטר "ובשעה שסוחר לו השטר לא ידע על פגם ...". קיומה של אחיזה כשורה דורש אם כן קיומו של "סיחור". עפ"י סעיף 30 לפקודה סיחור של שטר לפקודה נעשה במסירת השטר בתוספת חתימת היסב, ואילו הנפרע עצמו נוטל את השטר ללא חתימת היסב ומכאן שאין הוצאת השטר לנפרע מהווה "סיחור". במישור הענייני נובעת הלכה מהעקרון המונח ביסודו של
מוסד האחיזה כשורה, היינו להגן על צד שהוא רחוק מתהליך עשיית השטר. אין פקודת השטרות באה להגן על אדם שהוא בעל קירבה ישירה לתהליך זה.
ג. אין מניעה להכיר בתובע פרדי כ"אוחז כשורה" וזאת משום ששתי ההנמקות הנ"ל אינן חלות בסיטואציה שלפנינו. ראשית, מדובר בשטר בר פרעון למוכ"ז, שכן רשמה המערערת את השיק לפקודת עצמה והסבה אותו על החלק, ולפי סעיף 30 לפקודה "שטר בר פרעון למוכ"ז - סיחורו במסירה". משמע, שהנוטל הראשון של שטר למוכ"ז יכול גם להיחשב כמי ש"סיחרו" לו את השטר במובן סעיף 28 לפקודה. אשר להנמקה העניינית - ההצדקה העניינית להלכה יוצאת מהנחה כי הנוטל הראשון הוא בעל קרבה ישירה לתהליך הוצאת השטר. למרות שזהו המצב בדרך כלל, קיימים מצבים בהם סיווגם של התובע והנתבע כצדדים קרובים הינו פורמלי בלבד כאשר מבחינה מעשית הינם צדדים רחוקים. במקרים כאלה ניתן להכיר בתובע כאוחז כשורה. במקרה דנן המשיב והמערערת לא היו כלל צדדים לעסקת היסוד שהיא הלוואה בין המשיב ושוקי, המערערת עצמה לא קיבלה תמורה לשיק שהוציאה שכן התמורה ניתנה לשוקי ולא היה איפוא קשר חוזי של ממש בין השניים.
ד. טענה אחרת בפי המערערת כי נטילת השטר בידיעה שלא היה שלם ברגע הוצאתו מהווה חוסר תום לב מצד התובע. בכך מסתמכת המערערת על ההלכה לפיה אדם אשר נטל שטר בידעו כי השטר לא היה שלם כאשר הוצא אינו אוחז כשורה בשל העדר תום לכ. ברם, בענין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי המערערת יצרה בהתנהגותה מצג לפיו הוציאה שטר תקין וחל עליה השתק ומנועה היא מלטעון כלפי התובע טענה של חריגה מהרשאתה על ידי שוקי.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט בך. השופט גולדברג בפסק דין נפרד קבע כי בין המערערת לבין המשיב היתה לא רק קרבה פורמלית, כי המשיב היה צד ישיר לתהליך עשיית השיק ורכש אותו ישירות מהמערערת, אלא שהמערערת והמשיב היו צדדים סמוכים גם מן הבחינה העסקית. מתן ההלוואה לבעלה של המערערת היה מותנה במתן השיק על ידי המערערת כבטחון להלוואה ומטעם זה שלח המשיב את שלוחו כדי שיטול את השיק. במצב דברים זה לא יכול המשיב להיות "אוחז כשורה" וליהנות מזכויות היתר של אוחז כזה כשלא קיים חייץ בין עסקת ההלוואה והוצאת השיק. כמו כן המשיב אינו אוחז כשורה גם מן הטעם שהוא ידע כי השיק הושלם קודם לסיחור אם אמנם "השיק סוחר". ברם, אין צורך להדרש לסוגייה של האוחז כשורה. כל שטוענת המערערת כי בעלה חרג מתחום הרשאתה כשכתב את סכום השיק. אכן, אילו ידע המשיב כשקיבל את השיק על דבר חריגה זו כי אז היתה למערערת הגנה טובה כנגדו. דא עקא, כי המשיב לא ידע על כך ועקב יחסי האמון המקובלים בין בני זוג מנועה המערערת מלטעון כי בעלה חרג מגבולות ההרשאה שנתנה לו. בהתנהגותה יצרה מצג כלפי המשיב בדבר קיומה של ההרשאה ועל יסוד מצג זה שינה המשיב את מצבו לרעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. עו"ד א. ארליך למערערת, עו"ד מ. זינגל למשיב. 23.8.87) .
ע.פ. 349/86 - פנחס בן שושן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אלון וחלימה כנגד דעתו החולקת של השופט וינוגרד) .
א. המערער ואחד בשם סויסה הואשמו בהתפרצות לבנין מסגריה וגניבת ציוד הכולל פטישי חציבה, מקדחות, אקדח ירי, בלוני חמצן וגז וכדומה. לפי כתב האישום פרצו לאחר מכן הנאשמים הנ"ל יחד עם אחד אבי מלכה למבנה בו קדחו חור בתיקרה המשמשת גם כרצפת חנות תכשיטים. משם נכנסו לחנות התכשיטים, ריתכו את דלת הכספת שבחנות וגנבו תכשיטים. בפריצות הנ"ל השתתפו נאשמים נוספים שנגדם
הוגשו אישומים בתיקים אחרים והם מכלוף איבגי גיסו של המערער ואברהם מלכה. סויסה שהואשם בתיק זה עם המערער הודה והורשע על פי הודייתו. הראיות נגד המערער היו נסיבתיות וביהמ"ש המחוזי הרשיע על פיהן את המערער וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים אלון וחלימה, בפסק דין מפי השופט חלימה, כנגד דעתו החולקת של השופט וינוגרד.
ב. הוגשו תמלילים משיחות שהוקלטו בין עבריין שהובא לתא הכלא ושוחח עם הנאשמים והשופט וינוגרד מתח ביקורת על דרך הגשת התמלילים שאינם מלאים. בתמלילים נאמר על קטעים שונים בקסטות שהוקלטו שאינם לעניין ולא שייכים לתיק ולפיכך לא הועלו על הכתב. השופט וינוגרד ציין כי אין המשטרה יכולה לקבוע מה חשוב ומה לא חשוב. עליה לתת אפשרות לנאשם להתייחס לשיחות כולן. לפיכך, הבהיר, יתייחס בהסתייגות ובזהירות לאמרות של העדים בשיחות שבתמלילים. באשר לעדויות נגד הנאשמים, היתה עדותו של אחד סמי דדיה שהכחיש תחילה את שייכותו לעניין וטפל מעשים מסויימים על אחרים. לפיכך קבע השופט שלא יקבל את דברי דדיה זולת אם יימצאו ראיות אחרות המאשרות את דבריו. עדות אחרת היתה בהקלטות מפי הנאשם אבי מלכה. לגבי עדותו של מלכה היו לשופט הסתייגויות לא מעטות ולפיכך החליט השופט שלא לקבל את העדות אלא את ההקלטות מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש היה ער לכך שכדי להרשיע על סמך הדברים שאמר העד בהקלטות יש צורך בדבר לחיזוקם, ואת החיזוק מצא בדבריו של העד דדיה. השופט הוסיף כי העובדה שלעדותו של דדיה דרוש סיוע איננה מונעת מעדות זו לסייע לעדותו של אבי מלכה. זהו מעין מעגל סגור של עדויות שאחת תומכת בחברתה אך כל אחת רעועה כשלעצמה ואינה יכולה לעמוד בלי תמיכת חברתה. עוד סיוע לדברי דדיה מצא השופט בדברי הנאשם איבגי אך גם בעד זה לא נתן השופט אמון וקיבל את דבריו בהקלטות לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, וחיזוק להם מצא בדברים של סמי דדיה ובהקלטות של אבי מלכה. נמצא שהשופט צרף זו לזו שלש עדויות שעל אף אחת מהן כשלעצמה לא היה מוכן לסמוך ובעצם ללא סיוע היה רואה אותה כאפסית. לפיכך אין לסמוך על עדויות אלה והם לבחון אם ההרשעה יכולה לעמוד גם בלעדיהן אם לאו. השופט וינוגרד מנה אחת לאחת את הראיות הנסיבתיות ואת העדויות השונות שביהמ"ש סמך עליהן והגיע למסקנה שאין בכל אלה כדי להביא להרשעה בטוחה של המערער.
ג. לעומת זאת סבר השופט חלימה, בדעת הרוב, כי אמנם ביהמ"ש לא היה מוכן, מטעמי זהירות, לסמוך על דברי העד דדיה אלא אם תמצא בחומר שבתיק ראיה אחרת שתתמוך בעדותו, על אף העובדה שאין מדובר בשותף לעבירה, אך ביהמ"ש מצא את הראיה בדברים שנרשמו מפי מלכה מחוץ לכתלי המשפט ושנתקבלו כראיה מכח סעיף 10א'. עדות שנתקבלה לפי סעיף 10א' צריך בחומר הראיות דבר לחיזוקה וביהמ"ש יכול היה למצוא את הדבר הדרוש לחיזוק בעדותו של עד אחר הטעונה תמיכה. אין פסול בכך שיוכיחו אימרתו של נאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש באמצעות אימרה שאומצה לצורך המשפט כעדות מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות. אין פסול לקבל אימרה ולהעדיפה על העדות בביהמ"ש ולהתייחס לאימרה לכל דבר ועניין כאל עדות ובכלל זה אין פסול להוכיח אמרתו של נאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש באמצעות ההודעה והאימרה שאומצו לצורך המשפט כעדות מכח סעיף 10א'. ראיה לפי סעיף 10א' יכולה לשמש סיוע לראיה אחרת שגם היא נתקבלה כראיה לפי אותו סעיף. מכאן שאין פסול שאמרותיו של אבי מלכה שנתקבלו על פי סעיף 10א' ישמשו כחיזוק לדבריו של דדיה וכן להיפך. להלן פרט השופט חלימה עדויות שונות וראיות נסיבתיות המצביעות כי ביהמ"ש יכול היה לבסס את ההרשעה על ראיות אלה.
ד. אשר לעונש - למערער עבר פלילי ומאסרים שהושתו עליו בעבר לא הרתיעוהו מלהמשיך בדרך שבה בחר. המערער לא העריך את גישת בתיהמ"ש שאיפשרו לובמספר הזדמנויות לתקן את דרכיו. המעשים נשוא הערעור נועזים הם לפי כל קנה מידה וביהמ"ש שקל את מידת הנזק שגרם המערער לציבור עקב מעשיו החוזרים ואת נסיבותיו האישיות של המערער והתוצאה שהגיע אליה מבטאת איזון סביר לנתונים שהיו לפניו.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, וינוגרד. עו"ד ח. לרן למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 12.10.87).
ע.א. 474/83 - ועדה מקומית ראשון לציון נגד עזרא חממי ואח'
*פיצויים לבעלי מקרקעת עקב שינוי תכנית בנין עיר(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. חלקות קרקע מסויימות נרכשו ע"י המשיבים 1 ו- 2 כאשר היתה בתוקף תכנית בניין עיר שעל פיה יועד המגרש לבנייה. בינתיים נכנסה לתקפה תכנית בנין עיר (מפורטת) חדשה שעל פיה שונה ייעודו של המגרש משטח בנייה לשטח ציבורי פתוח שמיועד להפקעה. המשיבים פנו לועדה המקומית ראשון לציון וביקשו, בהסתמך על סעיף 197(א) לחוק התכנון והבנייה, פיצויים עבור הירידה בערך החלקות עקב התכנית החדשה. הסעיף הנדון קובע כי אם "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית... בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית...". הועדה המקומית הסכימה לשלם למשיבים פיצויים בסכום של 4,350,000 לירות נושא ריבית והצמדה מיום פרסום התכנית ביוני 1979, המשיבים לא הסכימו לתשלום זה ופנו לביהמ"ש המחוזי שם נקבע פיצוי של 726,000 שקלים נושא ריבית והצמדה מיוני 1979. שני הצדדים ערערו על הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה.
ב. שתי שאלות הועמדו להכרעת ביהמ"ש העליון והן אם רשאית היתה הערכאה הראשונה לפסוק פיצויים על פי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבנייה כאשר יודעים כבר כי החלקה מיועדת להפקעה, וכן אם צדק ביהמ"ש כאשר החליט לא לנכות %40 מסכום הפיצויים שנפסק על פי הסעיף הנ"ל. לשתי השאלות התשובה היא חיובית. ביהמ"שהעליון קבע כי העובדה שהשטח יועד לVפקעה אינה מונעת הפעלתו של סעיף 197(א) המדבר על פגיעה במקרקעין שלא עקב הפקעה. כל עוד לא הוחלט על הפקעה אין לראות את הפגיעה כתוצאה מהפקעה אלא כתוצאה משינוי יעוד. קביעה שניה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון היתה כי הבעלים יהיו זכאים פעמיים לפיצויים. האחד, פיצוי בגין שינוי התכנית, שינוי המפחית את ערך הקרקע, והפיצוי השני יוכלו לקבלו כאשר הקרקע תופקע וזאת לפי ערך הקרקע לאחר שינוי הייעוד.
ג. אשר לשאלה אם צריך היה לנכות %40 מהפיצויים שנפסקו לפי סעיף 197(א) - התשובה היא שלילית. זכות ההפקעה של חלק מהמקרקעין ללא פיצויים נובעת מפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ואילו בענייננו מדובר בתשלום פיצויים לפי חוק התכנון והבנייה. ההוראה לפי פקודת הרכישה לצרכי ציבור מאפשרת הפקעת %40 מקרקע פלונית ללא תשלום פיצויים רק במקרה של הפקעה לפי הפקודה הנזכרת, ואילו בענייננו לא מדובר בהפקעה, והרשות המקומית שהחליטה על שינוי הייעוד לא הפעילה אף שלב משלבי ההפקעה על פי הפקודה. פסק הדין הנ"ל ניתן מפי השופט חלימה. הנשיא שמגר בפסק דין נפרד התייחס גם לשאלה אם ניתן יהיה להפחית %40 משיעור הפיצויים בעת שקרקע תופקע וסבר כי גם אז אי אפשר יהיה להפחית את האחוז הנ"ל. יתר שופטי ההרכב סברו שאין צורך להתייחס לעניין זה בפסק הדין הנדון, שכן שאלה זו זמנה יבוא בעת שתבוצע ההפקעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ש. לוין, בך, חלימה. החלטות - הנשיא שמגר והשופט חלימה, הוסיף - השופט לוין. עו"ד א. בר למערערת, עוה"ד מ. שוב וא. קיסטר לרוכשים, עו"ד א. פורז לועדה המחוזית. 10.8.87).
ע.א. 230/85 - טל עוז חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' נגד יעקב ושרה כהן
*פירוש הסכם (הערעור נתקבל).
המשיבים רכשו מהמערערים דירה במחיר של 1,700,000 לירות ושילמו על החשבון 400,000 לירות. לאחר מכן בוטלה העיסקה בהסכמת שני הצדדים והסכום של 400,000 לירות הוחזר למשיבים במלואו על אתר. בהסכם בין בעלי הדין * בקשר לביטול העיסקה נכלל סעיף 3 האומר כי "הקבלן ימכור את הדירה לאחרים... במידה ותימכר הדירה לאחרים במחיר הגבוה משווי הדירה לקונה ביום המכירה לאחרים, יקבל הקונה מהפרש המחיר סכום השווה ליתר שבין הסכום ששילם למחיר הדירה כמופיע בהסכם המכר (דהיינו: 1,700,000 לירות)...". הדירה נמכרה לאחר מכן והמשיבים תבעו את מלוא הפרש המחיר בהסתמך על האמור בסעיף 3 לעיל כי הקונה יקבל "מהפרש המחיר סכום השווה ליתר שבין הסכום ששילם...". המערערים טענו כי למשיבים יש לשלם מהפרש המחיר רק סכום יחסי ליחס שבין 400,000 לירות ששילמו המשיבים לבין 1,700,000 לירות שהיה מחיר הדירה. לטענתם, בקטע שבו נאמר "יקבל הקונה מהפרש המחיר סכום השווה ליתר" וכו' צריך להיות "סכום השווה ליחס שבין המכיר ששילם למחיר הדירה המופיע בעסקי המכר". ביהמ"ש המחוזי דן בפרשנותו של סעיף 3 בהסכם, פירש את הוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים באשר לפירוש חוזה "לפי אומד דעתם של הצדדים" והגיע לכלל מסקנה כי יש לפסוק למשיבים פיצוי כשיעורו של מלוא ההפרש הנדון. הערעור נתקבל.
קשה לקבל כי המערערת נטלה על עצמה התחייבות להעביר למשיבים בעתיד את כל ההפרש שיתקבל אחרי מכירת הדירה, למרות שהמשיבים שילמו בשעתו רק חלק מהתמורה עבור רכישת הדירה והכסף הוחזר להם ללא תנאים. עקרונות היסוד של ביהמ"ש המחוזי באשר לפירוש חוזה אמנם בדין יסודם, אך לאור מכלול הנתונים שהיו בפני ביהמ"ש לא ניתן היה להבין את האמור בסעיף 3 אלא על יסוד ההנחה כי מדובר על שיבוש במינוח ובמקום המלה "ליתר" צריכה להיות המלה "ליחס" והכוונה היא רק לתשלום של חלק יחסי מסכום ההפרש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי מימון למערערים, עו"ד מ. קרייצברג למשיבים. 14.9.87).
בש"פ 225/87 - יוסף סאלח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הטמנת תחמושת בחצרים של אנשים ודיווח למשטרה כי אלה מחזיקים בתחמושת) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר שיתף פעולה עם המשטרה בעניינים שונים וזכה לאמון רב מצד המשטרה. הוא ניצל לרעה קשריו אלו כדי לגמור חשבונות עם יריביו. כך הטמין תחמושת בשתי הזדמנויות בחצריהם של שני אנשים והודיע למשטרה כי השניים מחזיקים בחזקתם נשק ותחמושת. המשטרה ערכה חיפושים וגילתה את התחמושת ולולא החשד שנפל על העורר היו שני אלה מואשמים בעבירות חמורות של החזקת נשק. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. לזכותו של העורר יאמר כי בשלב מסויים בחקירה הודה במעשיו, ולחובתו יש לציין את ניצול האימון מצד המשטרה כדי לגמור חשבונות עם יריביו. חלחלה עולה למחשבה מה היה קורה אילולא התעורר החשד שהתחמושת הוטמנה בחצריהם של השנים על ידי העורר והשנים היו עלולים להיות מורשעים בדין ולרצות עונש על לא עוול בכפיהם. אולם חומרה זו כשלעצמה אין די בה כדי לעצור את העורר עד תום ההליכים במיוחד כשבעיקרי העובדות הודה העורר. ב"כ המדינה מעלה נימוק של שיבוש הליכי משפט ואין ספק שמי שביצע כבר פעולות לשיבוש כזה חשוד שימשיך במעשיו, אך אין לומר שיש סכנה כי שחרורו של העורר בשלב זה עלול לשבש או להפריע את מהלך הדיון המשפטי.
(בפני: השופט וינוגרד. עוה"ד מסארווה וגולן לעורר, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 17.8.87).
בש"פ 281/87 - מדינת ישראל נגד מיכה גור
*שחרור בערובה (התפרצות ומרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשורה ארוכה של עבירות התפרצות, גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזוייף וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו בערובה. לכתחילה נחקר המשיב רק בחלק מן הפרשיות ובסופו של דבר שוחרר בערובה. טוענת המדינה שבתקופת השחרור בערובה ביצע שורה של עבירות נוספות. הסניגור כופר בביצוע העבירות הנוספות אך אינו כופר בעובדה שיש בידי המדינה חומר ראייתי המתייחס אליהן. השופט היה מוכן לצוות על מעצר המשיב אך הוא לא עשה כן משום שראה עצמו קשור בהחלטה שניתנה בביהמ"ש העליון בעניינו של נאשם אחר. הערר נתקבל. מתוך עיון בהחלטה שעליה הסתמך השופט עולה שקיימים שני הבדלים בין המקרה ההוא והמקרה דנן. ראשית, להבדיל מן המקרה ההוא בוצע חלק מן העבירות המיוחסות למשיב בתקופה בה היה המשיב משוחרר בערובה; שנית, קיימת ראיה שהיה נסיון מצד המשיב לבוא בדברים עם אחד מעדי התביעה בקשר לנשוא כתב האישום שהוגש. נוכח חומרת העבירות המיוחסות למשיב אין מנוס אלא לעצרו עד לסיום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' א. ברזילי לעוררת, עו"ד זכריה למשיב. 1.9.87).
בש"פ 284/87 - חיים חדד ואברהם כהן נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
המבקש הראשון (להלן - המבקש) הורשע בעבירות שונות של הברחת טובין, התחמקות מתשלום מס קניה ומס ערך מוסף, וקבלת דבר במרמה ונדון לשנה מאסר בפועל וכן לתשלום קנס ומאסר על תנאי. ביהמ"ש נתן ארכה לביצועו של עונש המאסר עד 2.8.87 וביום זה החל המבקש לרצות את עונשו. יחד עמו הורשעו עוד 10 נאשמים ושמיעת המשפט התארכה. הבקשה היא לעכב את ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה בערעור והבקשה נתקבלה. שני נאשמים נוספים בפרשה הגישו ערעור (אלקובי וכהן) וכן הוגש ערעור מטעם המדינה על קולת העונש. בקשה דומה לעיכוב ביצוע הוגשה ונדחתה על ידי ביהמ"ש העליון כשביסוד ההחלטה הנ"ל שהערעור ישמע בפגרה בתאריך מוקדם. הנחה זו לא התגשמה. הערעור נקבע ליום 8.12.87. אלקובי הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין וביהמ"ש העליון נעתר לו. לאלקובי נגזרו ששה חדשי מאסר והנימוק היחידי לעיכוב ביצוע המאסר היה כי לאחר שינוכו מתקופת המאסר 29 ימי מעצר וכן תקופת השליש עד שמיעת הערעור יעבור החלק הארי של תקופת המאסר שתוותר. בעקבות ההחלטה הנ"ל נענתה התובעת והסכימה עתה לבקשה דומה של כהן שאף עליו הוטלו ששה חדשי מאסר ואותם שיקולים של שחרור אלקובי חלים גם עליו. לבקשתו של המבקש לשחרור בערובה מתנגדת המדינה. סניגורו טוען כי הנימוק לעיכוב הביצוע לגבי אלקובי וכהן נכון גם לגבי המבקש, שכן לאחר ניכוי שליש מתקופת השנה שנגזרה וכן 30 ימי המעצר יוותרו רק כחמשה וחצי חדשים לריצוי. הבקשה נתקבלה. ב"כ המדינה הביעה תקוה שניתן יהיה להקדים את שמיעת הערעור ולפיכך ניסה ביהמ"ש לבחון גם את השאלה של סיכויי הערעור להתקבל כשהכלל המנחה הוא כי על מנת להצדיק עיכוב ביצוע גז"ד אין די בסיכוי סתם אלא דרוש סיכוי בולט עקב טעות בולטת בפסק הדין. בשל הנסיבות הסבוכות והראיות המרובות שהועלו במהלך המשפט אין לקבוע כאן דבר לענין הצלחת הערעור. לפיכך תיפול ההחלטה עפ"י הטעם שמרבית תקופת המאסר תעבור לפני מתן פסק דין בערעור אם הבקשה לא תיענה. לפיכך יש לעכב את ביצוע גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד רון לעורר, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 14.9.87).
בש"פ 316/87 - מדינת ישראל נגד שמואל זכאי
*שחרור בערובה (מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם, ביחד עם אחר בשם אדרי, בעבירות מרובות של זיוף שקים והפצתם ובקבלת דבר במירמה. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בעיקר מהטעם שהוא מסוכן לציבור, דבר המוכח מהרשעותיו הקודמות. הוא נדון בעבר במספר רב מאוד של עבירות זיוף ומירמה שבגינן שהה במאסר לתקופה כוללת של כ- 9 שנים. כן תלוי ועומד נגדו משפט נוסף בשל עבירות דומות אשר לפי הנטען בוצעו בחודש ינואר 1986. בקשר למקרה זה המשיב היה משוחרר בערבות כאשר אירעו האירועים נשוא כתב האישום בתיק דנא. מדובר כאן בשקים שנגנבו מהחברה בה היה אדרי מועסק, זוייפו ונגבו, ברובם על ידי המשיב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו לשחרר את המשיב על הנימוק שחומר הראיות בידי התביעה "אינו מוצדק במידה שתצדיק את מעצרו של המשיב". אמנם אין השופט מתעלם מכך כי קיימת חוות דעת של מומחה לכתבי יד מטעם המשטרה כי חלקים מארבעה שקים שכבר נבדקו נכתבו על ידי המשיב, אך לדעת השופט גם ראיה זו אין לראות בה ראיה מוצקה שכן אין ראיה זו דומה לזיהוי טביעת אצבע וביחס לכתב יד יכולות להיות חוות דעת שונות. הערר נתקבל.
אמנם חייב ביהמ"ש הדן בבקשה מהסוג הנדון לבחון אם קיימות בידי התביעה ראיות במידה מספקת כדי לבסס לכאורה את האישומים באופן סביר, אך אין נדרשת בשלב זה הוכחה למעלה מכל ספק, והאפשרות שמא תוגשנה במשפט חוות דעת הסותרות את חוות דעת המומחה המשטרתי אין די בה כדי לכרסם במשקלה הלכאורי של הראיה האמורה. אם יצורפו לכך יתר הראיות הנסיבתיות שבתיק, לרבות הבעת נכונותו של המשיב, בפני אחד החוקרים, להודות אם ישוחרר ממעצרו, אמרה שהתביעה רואה בה משום "ראשית הודאה", מתבקשת המסקנה כי הראיות שבתיק החקירה מהוות הוכחה לכאורה מספקת לביסוס האישומים. הסניגור ציין כי אדרי שוחרר בערובה מבלי שהמדינה התנגדה או ערערה על כך, כאשר עולה מחומר הראיות שהעבירות בוצעו ע"י שני הנאשמים במשותף והשקים נגנבו מהחברה בה מועסק אדרי דווקא, ברם היה יסוד לאבחנה שנעשתה בין שני הנאשמים. לאדרי אין הרשעות קודמות ואילו למשיב קופת שרצים חמורה ביותר בעבירות זיוף ומירמה. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. ליבוביץ לעוררת, עו"ד ר. בר חיים למשיב. 11.9.87). בש"פ 291/87 - חסן אמין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, כאשר נטפל לתיירת בחוף ימה של תל אביב, אילץ אותה לבוא לדירה באיומי סכין ואנס אותה חמש פעמים בזו אחר זו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הנימוק היסודי בערר הוא כי שלא כדין התייחס השופט לתיק אחר שבו שוחרר העורר בערובה ואשר בו יוחס לו מעשה דומה של אינוס. עפ"י הטענה השופט לא היה רשאי להסיק כל מסקנה מכתב האישום שהוגש בתיק השני. הערר נדחה. גם בהתעלם מהאישום בתיק השני יש די בתיק הנוכחי כדי להצדיק את המעצר. העבירה ונסיבותיה חמורות ביותר. לא הועלתה כל טענה בנימוקי הערר שאין ראיות לכאורה לביצועה. עצם ביצוע עבירה כזאת, כאשר יש ראיה לכאורה, מעלה חשש כי מי שביצע אותה יסכן את שלום הציבור בכך שיחזור על מעשים נוספים מסוגה. בענייננו נראה העורר נטפל לבחורה אחרת בחוף ימה של תל אביב לאחר העבירה המיוחסת לו בתיק זה ולפני שנעצר בגינה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד בן הרואה לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 6.9.87).
בג"צ 757/84 - אגוד העתונים היומיים נגד שר החינוך ורשות השידור
*שידורי חסות ופרסומת בטלויזיה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים אלון וד. לוין כנגד דעתו החולקת של השופט בן דרור).
בקשתו של העותר היא לאסור על רשות השידור שידורי פרסומת בטלויזיה, כאשר לטענת העותר בפרסום "תשדירי שירות" ו"משדרי חסות" חורגת רשות השידור מסמכויותיה על פי החוק שכן שידורים אלה מהווים שידורי פרסומת. טענת רשות השידור היתה כי אינה משדרת שידורי פרסומת וכי פרסום תשדירי שירות ומשדרי חסות אינם מהווים שידורי פרסומת וכי בשידורים אלה אין רשות השידור חורגת מסמכויותיה על פי החוק. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים אלון וד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט בן דרור.
בג"צ דחה את טענת המשיבים כי לעותר אין זכות עמידה בעתירתו, או כי לא הוכיח פגיעה בעתונים חברי האיגוד ע"י הפרסומים בטלויזיה. ברם, לגופו של עניין נחלקו הדעות כאמור. אין בחוק רשות השידור הוראה מפורשת או מכללא האוסרת שידורי פרסומת מסחרית אך רשות השידור היא תאגיד המוקם מכח החוק, ותאגיד כזה אינו מוסמך לעשות אלא מה שהוסמך במפורשות בחיקוק. בחוק רשות השידור אין הוראה מפורשת או מכללא המסמיכה את הרשות לשדר שידורי פרסומת מסחרית ועל כן שידורים אלה אסורים הם. המחלוקת שהתעוררה בין שופטי הרוב לשופט המיעוט היתה אם מהווים תשדירי שירות ומשדרי חסות שידורי פרסומת. השופט בן דרור נתן לכך תשובה חיובית והשופטים אלון וד. לוין נתנו לכך תשובה שלילית. שופטי הרוב הבחינו בין תשדירי שירות אשר ודאי אינם תשדירי פרסומת ובין משדרי חסות שיש והם יכולים לגלוש לשדורי פרסומת. לפיכך הבהירו כי יש לקבוע לענין משדרי חסות מה המותר ומה האסור בפרסום נותן החסות למשדר.
(בפני השופטים: אלון, ד.לוין, בן דרור. עו"ד י. רסלר לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 22.10.87).
בג"צ 620/85 - ח"כ מוחמד מיערי ואח' נגד יו"ר הכנסת והכנסת
*ביטול חסינות ח"כ (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים ברק וש. לוין כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט אלון).
חבר הכנסת מיעארי השתתף בעצרת זכרון לפאהד קוואסמה. ועדת הכנסת החליטה להגביל את חסינותו של ח"כ מיעארי בכל הנוגע לזכות יתר בחופש התנועה, ביטול חסינות מפני חיפוש וביטול חסינות בפני מעצר והכנסת אישרה את הגבלת החסינות לעניינים אלה. העותר עתר לבג"צ ועתירתו נתקבלה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים ברק וש. לוין כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט אלון. דעת הרוב היתה כי יש לבטל את החלטת הכנסת בדבר הגבלת חסינותו של העותר. בג"צ דן בין היתר בשאלת סמכותו של ביהמ"ש להתערב בהחלטות ועדת הכנסת והכנסת בעניין הסרת החסינות, השפיטות של נושא העתירה, שיקול הדעת השיפוטית, החסינות המוקנית לחבר הכנסת, מהותה והיקפה, וכן השאלה אם הוכח שמעשיו של העותר מעוררים משש מפני פעולותיו בעתיד. נדונה השאלה אם החסינות של ח"כ בדברים שהוא משמיע כוחה יפה לדברים הנאמרים בכנסת בלבד או גם מחוץ לכנסת, ומה הדין של ח"כ הנואם במפורש למען הרס המדינה, אם הוא נואם כך מחוץ לכנסת ואם הוא נואם כך בתוך הכנסת. פסקי הדין של חמשת שופטי ההרכב משתרעים על פני למעלה מ-150 עמודים ובאים בהם לידי ביטוי גישותיהם של השופטים וההבדלים בגישות בין שופטי הרוב לבין עצמם ובין שופטי המיעוט לבין עצמם באשר לנימוקים להחלטותיהם בנדון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק, ש. לוין. עו"ד יוסף ברד לעותרים, עו"ד ראנטו יאראק למשיבים. 11.10.87).
ע.פ. 160/86 - אליעזר ליפר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של יבוא הירואין מתאילנד כאשר באחת מהן הביא 1049 גרם הירואין ובשניה, כעבור מספר חודשים, הביא 1100 גרם הירואין. בפעם הראשונה הביא את הסם יחד עם גיסו יורם וינבוים ובפעם השניה לבדו. בקשר ליבוא הסם היה שותף שלישי, קובי שמש, שמימן את קניית הסם וייבואו ארצה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגורית עמדה על נסיבותיו האישיות של המערער ואולם אלה כבר נדונו בביהמ"ש המחוזי. הסניגורית טענה באשר לאחידות העונשים, בציינה כי וינבוים הנ"ל נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וקובי שמש נדון לתקופת מאסר קטנה מזו של המערער בעקבות עיסקת טיעון. ביהמ"ש המחוזי התייחס במפורש לעונשו של וינבוים, שדינו התברר בפני ביהמ"ש בהרכב שונה, אשר התרשם כי וינבוים יצא עם המערער לתאילנד בענייני מסחר ורק שם נתפתה על ידי המערער בעיסקת הסם. כמו כן וינבוים הורשע רק באישום הראשון שעה שהמערער הורשע בשני האישומים. כן לא יכול המערער להוושע מעיסקת הטיעון שנעשתה עם שמש. המערער הביע חרטה על מעשיו אך בעבירות כה מופלגות שבהן הורשע המערער, ייבוא של יותר משני קילוגרם הירואין, אין להתערב במידת העונש. מדובר בהפצת כמות עצומה של סם המוות, מעשה נפשע וחמור ביותר ואין בעונש שנגזר משום חומרה כלשהי.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. דורון למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 19.8.87)
בג"צ 102/87 - יואל רוטברד נגד הרשות המוסמכת להדבקת מודעות ועירית תל אביב
*פרסום מודעה בלוח פרסום עירוני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מעונין לפרסם על פני לוחות הפרסום
מודעה המייחסת לשני עורכי דין עבירות על החוק. המשיבים סרבו לאשר פרסום זה מתוך חשש שבכך יטלו חלק בהוצאת לשון הרע. העתירה נדחתה. לא זו בלבד שהענין נתון לשיקול דעתם של המשיבים ואין לומר שהשתמשו בו באי סבירות קיצונית, אלא להיפך - לכאורה צדקו שהחליטו כפי שהחליטו. מדובר בעורכי דין אשר אם מגישים נגדם תלונה דן בה בית הדין המשמעתי של הלשכה בדלתיים סגורות ופרסום השם נתון לשיקול דעתו של ביה"ד לאחר הרשעתו של הנוגע בדבר. אין זה הגיוני שאזרח יוכל לסכל את רצון המחוקק ע"י פרסום גילוי דעת בראש חוצות על עבירות שלדעתו נעברו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בןפורת. העותר לעצמו, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה 1.9.87)
=רע"פ 54/87 - עפיף סירפי נגד מדינת ישראל
*הטלת עבודת שירות (הבקשה נדחתה).
המבקש מעלה שאלת סמכותו של ביהמ"ש להטיל עבודת שירות. דא עקא, שלאור אופיו של הענין ועמדתו של ביהמ"ש המחוזי אין לראות את העונש כפי שהוטל בגדר עונש מופרז לחומרה. עבודת השירות היא אמנם בגדר אופן ביצוע של עונש המאסר שאינו סותר הטלת מאסר, אך בהתחשב במכלול הנסיבות של מקרה זה אין מקום להעברת המקרה הקונקרטי לדיון בפני ערכאת ערעור שניה, כדי לדון בשאלה התיאורטית שהועלתה ע"י המבקש. יצויין בשולי הדברים כי מן הבחינה המשפטית העקרונית אין מניעה להטלת עבודת שירות גם לגבי עבירה שנעברה לפני התיקון בחוק העונשין בדבר הטלת עבודות שירות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יואל ריפל למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 25.8.87).
ע.א. 89/85 - בית חרות מושב עובדים... בע"מ נגד רבקה גלזמן
*בקשה לעכב דיון בהתחשב בסעיף בוררות בתקנון מושב (הערעור נדחה).
המערערת הינה אגודה שיתופית על פי פקודת האגודות השיתופיות והמשיבה הינה חברת המושב ומתגוררת בו מאז ימי היווסדו. המוסד מעסיק במפעליו עובדים המועסקים ב"תנאי חבר" ועובדים המועסקים בתנאים רגילים. קבוצת העובדים הראשונה כוללת את חברי המושב שהם בעלי "זכות עבודה" ולהם תנאים טובים מאלה של קבוצת העובדים השניה. האסיפה הכללית של המושב קבעה כי לכל משפחה "זכות עבודה" אחת שתינתן לראש משפחה, היינו למפרנס העיקרי של המשפחה. על העובדים המועסקים בתנאים רגילים נמנים בדרך כלל נשותיהם של המפרנסים העיקריים. בשנת 1980 התגרשה המשיבה מבעלה, הלה עזב את המושב ובמסגרת הסדר הגירושין העביר למשיבה את כל זכויותיו באגודה. עד לגירושין הועסק הבעל ב"תנאי חבר" בתוקף היותו ראש משפחה ועם עזיבתו פנתה המשיבה להנהלת המושב בבקשה כי תועסק בתנאי חבר במקום בעלה לשעבר, שהרי "זכות העבודה" שלו הוקנתה לה כדין מכח הסכם הגירושין. הנהלת המושב סירבה להעסיק את המשיבה בתנאי חבר בטענה כי בהתאם להחלטות האסיפה הכללית יכולה "זכות העבודה" להימסר לגברים בלבד. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי לפסק דין הצהרתי כי החלטות המושב המפלות אותה לרעה בכל הקשור לזכויות עבודה במושב בטלות וכן להורות למושב להעסיקה בתנאי חבר בהיותה "ראש משפחה". המערערת ביקשה לעכב את הדיון בתובענה זו בהסתמכה על סעיף בוררות בתקנונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת תוך שהוא מסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון המבחינה בין סכסוך "בעל אופי פנימי" שעליו יחול סעיף הבוררות שבתקנון האגודה לבין סכסוך "בעל אופי חוקתי" שעליו לא יחול סעיף הבוררות. הערעור נדחה.
המערערת טוענת כי מדובר בסכסוך כספי באשר לתנאי העסקתה של המשיבה והטענה החוקתית אינה אלא אינצידנטלית והרי זה עניין פנימי שבין האגודה לחבריה. טענה זו יש לדחות. אכן, היעד הסופי של המשיבה בהליכים הינו כספי בעיקרו, אך לצורך הכרעה בתובענה עצמה יידרש ביהמ"ש לקבוע אם חוקית החלטת האסיפה הכללית כי "זכות העבודה" יכולה להימסר לראשי משפחה שהינם גברים בלבד. אמנם אין די בקיומה של שאלה חוקתית המתעוררת באופן אינצידנטאלי במסגרת סכסוך כספי כדי לסווג את הסכסוך עצמו כסכסוך בעל אופי חוקתי, אולם בענייננו השאלה האמיתית העומדת להכרעה הינה אם מוסמכת האגודה להפלות בצורה כה גורפת בין נשים וגברים ואם רשאית היא לקבוע כי לעולם לא תוכל אשה להיות "ראש משפחה" ולנהל את "זכות העבודה" הכרוכה בכך. מתעוררת כאן לא רק סוגיה משפטית, אלא "שאלה חוקתית" במלוא מובן המלה. אין האינטרס הכספי המניע את המתדיין להגיש את התובענה הופך את הבעיה העומדת במרכז הדיון המשפטי ל"שאלה אינצידנטאלית" ואין הוא משמיט את הקרקע מתחת לסיווגו של הסכסוך כבעל אופי חוקתי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד מנחם סגל למערערת, עו"ד חניתאי אליגון למשיבה. 1.9.87).
רע"א 245/87 - בנתורה בנימין נגד בנתורה יהודית
*תקפו של הסכם שנכרת למראית עין בין הצדדים להסכם
(הבקשה נדחתה).
הסכם שנכרת למראית עין בלבד הוא אכן בטל, היינו חסר נפקות משפטית ביחסים שבין הצדדים לו. לפיכך, דרך משל, יכולים הנושים במקרה הנתון לשים ידם על הנכסים שכביכול הוענקו ע"י המבקש למשיבה בחוזה הנדון, בתנאי שטענת הפיקטיביות אכן תוכח. אולם, מי שטוען שעשה הסכם כזה אינו ראוי שביהמ"ש יגן עליו מפני תוצאותיו של ההסכם. אדרבה, שיקולי צדק וטובת הציבור מחייבים שישא בתוצאות מעשהו, למען הרתעת הרבים ממעשים הנוגדים את תקנת הציבור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יעקב מלכא למבקש. 10.9.87).