תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 4

ע.פ. 242/85 - אליהו חזן, מיכאל כהן וחיים ברמנסקי נגד מדינת ישראל

הרשעות בעבירות סמים. עדויות עד מדינה וראיות סיועהערעורים של חזן וכהן נדחו והערעור של ברמנסקי נתקבל בחלקו).

א. שלושת המערערים הורשעו במספר עבירות הקשורות ברכישת סמים מאת סוחר סמים לבנוני ויבואם לישראל. המערער הראשון המכונה ללו (להלן: ללו) הואשם בכך כי בעת היותו בשרות מילואים בלבנון קשר קשר עם אדם בשם שעשוע (להלן: שעשוע), שגם הוא שירת במילואים בלבנון, לקנות הירואין מאת אזרח לבנוני בשם עלי (להלן: עלי) שעסק בסחר בסמים ולייבא את ההירואין לישראל. במסגרת זו רכשו ללו ושעשוע מאת עלי מאה גרם הירואין וייבאו אותו לישראל. בגין עסקה זו הורשע ללו. בנוסף לכךהורשעו כל שלושת המערערים, ללו, כהן וברמנסקי בכך שקנו מעלי שלשה קילוגרם חשיש וייבאו אותו לישראל וחודש לאחר מכן רכשו חצי קילוגרם הירואין וייבאו אותו לישראל. לבסוף הורשעו ללו וברמנסקי בהחזקת 35 גרם הירואין שקיבלו מעלי כאשר הלה ביקר בתל-אביב. בגין העבירות הנ"ל הוטלו על המערערים העונשים הבאים: ללו נדון לשש שנים מאסר בפועל, כהן נדון לחמש שנים מאסר בפועל וברמנסקי נדון לחמש וחצי שנים מאסר בפועל כשארבע שנים מעונש זה חופפים עונש מאסר אחר שברמנסקי ריצה בעת גזר הדין. הערעורים של ללו וכהן נדחו ושל ברמנסקי נתקבל בחלקו.
ב. ההרשעה התבססה בעיקר על עדותו של עלי, שהעיד בתור עד מדינה. הסניגורים הצביעו על כך שעלי הוא עבריין מועד העוסק בסיטונות בסחר בסמים, הוא שיכור כרוני המשחק קלפים וכן הצביעו על פגמים בעדותו של עלי - אי יכולתו של העד לזכור במדויק זמנים ותקופות בקשר לעבירות השונות עליהן העיד, סתירות בין גירסותיו בהודעותיו השונות ובין אלה לבין עדותו בביהמ"ש, תמיהות בדבר המנעותו של העד מלהזכיר כלל חלק מעסקות הסמים בעת הודעתו הראשונה. למרות הטענות הנ"ל אין להתערב בענין מהימנותו של עלי. ביהמ"ש לא התעלם מאופיו של העד וגם לא מסתירות מסויימות בהודעותיו ואף הביע דעתו שהיה מתפלא אילו היה עולה בידי העד לזכור במדוייק ובאופן עקבי את כל הפרטים בקשר לעסקות הרבות והמגוונות שבוצעו על ידו יחד עם המערערים. ביהמ"ש גם נתן הסבר להימנעותו של עלי מלספר למשטרה את כל הידוע לו בעת מעצרו אלא עשה זאת בהדרגה וכן קבע שלא היה לעלי מניע מספיק לבדות האשמות כוזבות נגד המערערים. לביהמ"ש היתה הזדמנות להתרשם מהעד במשך חקירה ארוכה ויסודית ויכול היה להגיע למסקנתו הנ"ל ואין להפוך את קביעתו על פיה.ברם, המהימנות לבדה אינה מספקת שכן עלי היה עד מדינה ועדותו טעונה עדות מסייעת. לא זו בלבד, אלא שדרושה עדות סיוע ביחס לכל אחד מהנאשמים בנפרד והשאלה היא אם היתה עדות כזו.
ג. בעניינו של ללו, ששמו נכרך בכל אהד מארבעת האישומים, הראיה המסייעת העיקרית לעדותו של עלי מצוייה בהודעתו במשטרה של העד שעשוע. בהודעה האמורה, אשר לגבי שעשוע עצמו היתה בה משום הודאה, סיפר שעשוע על עסקות סמים שונות שבוצעו על ידו תוך תיאום עם עלי ובין היתר מסר פרטים על רכישת סמים עם ללו, בעסקה שהיוותה נשוא הפרט הראשון שבכתב האישום. בביהמ"ש התכחש שעשוע לאמרתו והוכרז כעד עוין ואז הגישה התביעה את ההודעה לפי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות וביהמ"ש הכיר בה כעדות מסייעת לעדותו של עלי. כאשר ניסתה התביעה להגיש את ההודעה במשפטו של שעשוע, בתור הודאת הנאשם, התנהל משפט זוטא ונקבע כי ההודאה הוצאה בלחץ מצד חוקרי המשטרה ועל כן לא אושרה כראיה קבילה במשפטו של שעשוע. טענת הסניגור כאן היא שהדעת אינה סובלת תוצאה שלפיה תידחה הודעתו האמורה של העד במשפטו הוא כבלתי קבילה, ויחד עם זאת תוכל הודעה זו עצמה להתקבל כראיה במשפטו של נאשם אחר. טענה זו דינה להדחות. מדובר כאן בשתי הוראות חוק שהן בעלות משמעות שונה אם כי בחלקן חופפות. סעיף 12(א) לפקודה
הדן בהודאות נאשמים קובע כי הודיית הנאשם שעבר עבירה תהא קבילה רק אם הביא התובע "עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה וביהמ"ש ראה שההודייה היתה חפשית ומרצון". לעומת זאת ביחס לאמרה לפי סעיף 10(א) לפקודת הראיות ביהמ"ש רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של עד בביהמ"ש "והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט...". בו בזמן שלגבי הודאת הנאשם על פי סעיף 12 לפקודה, ספק בעניין רצונו החופשי של הנאשם במסירת הודאתו מהווה סוף פסוק ויביא לידי פסילת הראיה, הרי מהוות נסיבות גביית הודעתו של עד במשטרה לעניין סעיף 10א' רק אחד הגורמים אשר על פיהם יקבע ביהמ"ש את משקלה ואת מהימנותה של אותה ראיה בהשוואה למשקלה ואמינותה של עדות העד בביהמ"ש. בענייננו, יכול היה ביהמ"ש במשפטו של ללו להשתכנע, על סמך יתר הראיות, שאמרתו של שעשוע בעת החקירה היתה אמת, על אף העובדה שהופעל עליו לחץ בעת נתינתה, בעוד שעצם הפעלת הלחץ פסלה את ההודאה כראיה במשפטו של שעשוע עצמו. על כן ניתן היה לקבל את הודעתו של שעשוע כראיה קבילה על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות.
ד. הרשעה של עד המתקבלת כראיית אמת על פי סעיף 10א' הינה עדות לכל דבר ועניין. אמנם טעונה ראיה כזו "דבר לחיזוקה" כדי להרשיע על פיה, אך אין סיבה מדועלא תוכל ראיה כזו לשמש עדות מסייעת מספקת לעדותו של עד המדינה. בהצדקה לא פחותה ניתן גם לראות בעדותו של עד המדינה משום "דבר לחיזוקה" של ההודעה המתקבלת לפי סעיף 10א'. על כן כדין נקבע כי ביחס לללו קיימת עדות מסייעת מספקת לעדותו של עלי.
ה. אמנם הרשעתו של שעשוע מתייחסת רק לעבירה אחת הכלולה בפרט הראשון של כתב האישום, ואין מדובר בה ביתר העבירות המיוחסות למערער ללו, אך אין העדות המסייעת חייבת לכסות כל אחת מכמה עבירות דומות המיוחסות לאותו נאשם. אם מוסר העד, שעדותו טעונה סיוע, שהוא ביצע מספר עבירות מאותו סוג ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש באופן גורף לקיום הקשר הפלילי עם אותו עד, מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד או לאחדים מתוך מעשי העבירה, כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם. לכך יש עוד להוסיף את שקריו הבולטים של ללו שהתכחש תחילה באופן מוחלט להיכרות כלשהי עם עלי וגם בשקרים אלה יש משום חיזוק לראיות התביעה. לאור העובדה שקיימת עדות מסייעת מבחינה משפטית כאמור, אין צורך לדון כאן בשאלה אם שקריו של הנאשם יכולים גם לשמש "סיוע" מבחינה טכנית או שיש בהם משום חיזוק לעדויות מפלילות של התביעה בלבד, שאלה השנויה במחלוקת.
ו. אשר לראיות הסיוע שהביאו את ביהמ"ש למסקנותיו המרשיעות את המערערים כהן וברמנסקי, הרי יש בהן כאלה שהשופט שגה בתיאורן או שלא היו ראויות לאימון. ברם, נותרו מספר ראיות סיוע המספיקות להרשעת כהן וברמנסקי בפרטים השני והשלישי של כתב האישום אשר נושאם רכישה של שלשה קילוגרם חשיש וחצי קילוגרם הירואין וייבואם לישראל. זאת ועוד, גם ביחס למערערים כהן וברמנסקי מצא השופט חיזוק ניכר, בנוסף לראיות הסיוע הכשרות, בהתנהגות השניים ובשקריהם במהלך החקירה ובעדויותיהם בביהמ"ש. ברם יש ממש בטענת הסניגור לפיה לא הובאה הוכחה מספקת נגד ברמנסקי לביסוס האישום הרביעי של קבלת 35 קילוגרם הירואין מעלי בתל-אביב. לפיכך יש לזכות את ברמנסקי מעבירה זו.
ז. אשר לטענת הסניגור שלא הוכח כי כמויות הסם שנמסרו למערערים, שלגביהן נטען על ידי עלי שמדובר בהירואין, אכן הכילו סם מאותו סוג, שכן הסם לא נתפס ולא הובאה ראיה בדבר טיב הסמים ועלי עצמו הודה כי אין הוא מומחה לדבר - אמנם רובץ
נטל ההוכחה בדבר מהות הסם על התביעה אך ניתן להוכיח עובדה זו ע"י ראיות נסיבתיות בדומה לדרך בה מוכחת כל עובדה אחרת המהווה מרכיב של האישום. כאשר העיד עלי שהסם שנמכר על ידו למערערים היה מסוג הירואין וכאשר התמורה ששולמה מתאימה לרכישת סם מסוג זה, וכאשר לא הובאה כל ראיה בדבר טענות כלשהן שהועלו נגד עלי בדבר מסירת סם בלתי מתאים כביכול לנשוא העסקה, וכאשר הוכח גם שיש לאל ידו של עלי להשיג סם הירואין שכן כמות של 700 גרם מאותו סוג נתפסה ברשותו בעת מעצרו, רשאי היה השופט להסיק מכל אלה שאכן סיפק עלי למערערים סם מהסוג שעליו סוכם ביניהם, היינו הירואין.
ח. אשר למידת העונשים - אין ספק שהעונשים בהם מדובר הינם רציניים ויש בהם משום הכבדה קשה על המערערים ובעיקר על משפחותיהם. ברם, דאגת ביהמ"ש חייבת להנתן בראש ובראשונה למאות ואלפי המשפחות הנפגעות והנהרסות עקב נגע השימוש בסמים מסוכנים הממשיך להתפשט. ריבוי המשפטים המתייחסים לייבוא סם באמצעות סוחרי סמים מלבנון חייב להדאיג את כולנו ובתי המשפט מצווים לתרום את חלקם במאבק למען ריסון תופעה מזיקה ומסוכנת זו ע"י הטלת עונשים כבדים, מכאיבים ומרתיעים. זאת במיוחד כאשר מדובר בסם קטלני ביותר מסוג הירואין. אנשים אשר ללא נקיפות מצפון מחדירים רעל זה לישראל למען בצע כסף לא יוכלו לצפות לגישה סלחנית מפליגה מצד בתי המשפט. בוודאי שביהמ"ש לערעורים לא ימהר להתערב בעונשים המוטלים ע"י הערכאה הראשונה שנתנה בדרך זו ביטוי לסלידתה מהעבירות האמורות. לפיכך אין מקום להתערב בעונשים פרט להשוואת העונשים בין כהן וברמנסקי שזהו פועל יוצא מקבלת ערעורו של ברמנסקי על הרשעתו בפרט האישום הרביעי. לפיכך יועמד המאסר של ברמנסקי בגין עבירה זו על חמש שנים כאשר ארבע שנים יהיו חופפות למאסר בתיק הקודם.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך. הוסיפו השופטים ברק ולוין. עו"ד דרור מקריןלחזן, עו"ד א. קידר לכהן וברמנסקי, עו"ד גב' דבורה חן למשיבה. 5.3.87).

בג"צ 491/86 - עירית ת"א ואח' נגד שר הפנים ושר האוצר

*חלוקת התמורה מגביית מס רכוש ומסי רכישה ושבח בין רשויות מקומיות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה, של 18 רשויות מקומיות, חלוקת התמורה מגביית המסים לרשויות המקומיות עפ"י חוק הרשויות המקומיות (תמורת ארנונת רכוש) וכן הסכומים שמעבירה המדינה לרשויות המקומיות ממס הרכישה ומס שבח לפי חוק מס שבח. חוק הארנונות מסמיך את שר הפנים לפרסם תקנות בדבר התמורה לרשויות מהכנסות 4 המדינה עקב ביטול מס הרכוש העירוני. החוק קובע כי אחוז מכלל הכנסות המדינה יועבר לרשויות המקומיות תמורת מס הרכוש. עד שנת 1986 חולקה התמורה בין הרשויות המקומיות בהתחשב בגודלן ובשווי הרכוש שבתחומן ואילו בשנה האחרונה פרסם השר * תקנות שעיקרן כי הסכום יחולק בחלקו כך שהרשויות שאינן מצליחות לאזן את תקציביהן מתוך ההכנסות שלהן יקבלו חלק גדול יותר יחסית מההקצבה שבאה תמורת מס הרכוש. אשר לתקנות אלה טוענות הרשויות המקומיות כי יש בהן חריגה מסמכות וכן חוסר סבירות. אשר למס שבח ומס רכישה קובע חוק מס שבח שאוצר המדינה יעביר לרשות המקומית שבתחומה נמצאים המקרקעין שלגביהן משולמים מסי רכישה ושבח - %60 ממס השבח ושליש ממס הרכישה. לענין סכומים אלה אישרה הכנסת סעיף בחוק התקציב כי בשנת הכספים 1986 רשאי שר האוצר לקבוע בצו הוראות במקום ההוראות שנקבעו בחוק מס שבח מקרקעין כאמור. מכוח סמכותו הכין שר הפנים צו אשר לפיו מתחלקים כספים אלה, בחלקם, כאשר רשויות שתקציביהן לא מאוזן מקבלות באופן יחסי חלק יותר גדול מאשר רשויות מקומיות אחרות. גם צו זה תוקפים העותרים בנימוקים
שונים ובכללם כי אין להסמיך שר באמצעות חוק התקציב לשנות הוראות חוק אחרות ע"י תקנות וכן כי אין לקחת כספי הרשויות שבהן נמכרו המקרקעין ולהעביר את הכספים לרשויות אחרות. העתירה נדחתה.
ב. אשר למס הרכוש, קבע ביהמ"ש העליון שאמנם יכול הוא להתערב בחקיקת המשנה, אך הנחת היסוד של בתי המשפט היא שיש לקיים, במידת האפשר, את חקיקת המשנה ובתי המשפט מנסים לחפש את כוונת המחוקק בדרך שיש בה כדי להצדיק את חקיקת המשנה. ביהמ"ש עמד על הכללים שבהם יתערב בחקיקת משנה והגיע למסקנה כי בענייננו יכול היה השר לשנות את התקנות ולקבוע את החלוקה החדשה של תמורת מס הרכוש.
ג. אשר לחוק מס שבח - חוק התקציב הינו חוק לכל דבר וענין. אין שום אינדיקציה בשום מקום שיש לחוק התקציב מעמד שונה מכל חוק אחר והוא עובר את תהליכי החקיקה של חוק אחר. הוראות חוק התקציב מסמיכות את השר לקבוע הוראות "במקום הוראות סעיף 9א" לחוק מס שבח, כך שהשר רשאי לראות את כל הוראות סעיף 9א' כבטלות לענין שנת התקציב ולקבוע במקומן הוראות שונות אחרות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד י. רסלר לעותרים, עו"ד גב' ת. תקר למשיבים. 25.2.87).

ע.פ. 253/86 - מסעד זקאק נגד מדינת ישראל

*זיכוי בערעור עקב אי העמדת חומר הראיות של התביעה לרשות הסניגור(הערעור נתקבל).

א. המערער הואשם בנשיאת נשק ובנסיון לתקוף שוטרים בכך שהשליך רימון שבו החזיק לעברם של שוטרים. עפ"י כתב האישום היו אנשי המשטרה במרדף אחריו כשהוא נוהג רכב ומתוך הרכב נזרק הרימון שלא התפוצץ. עוד הואשם המערער בהצתת רכב מנועי, היינו אותה מכונית שבה נמלט. ביהמ"ש קבע סדרה של ממצאים המושתתים על אמון מלא בעדויותיהם של אנשי המשטרה שהיו במרדף ושלילת גרסת המערער והעדים שחיזקו את גרסתו. בהסתמך על הממצאים הגיע השופט לכלל מסקנה כי הוכחו העבירות בדבר החזקת נשק ונסיון לתקוף שוטרים ומאידך כי לא הוכח ענין הצתת הרכב. הערעור נתקבל.
ב. לפני שהחל המשפט העלה הסניגור טענה מקדמית כי אין ביכלתו למלא את חובתו כאשר התביעה אינה מעמידה לעיונו את כל חומר הראיות שברשותה ובמיוחד יומן חקירות. הסניגור אמר בביהמ"ש "זה חשוב לי כי יש טענת אליבי ושאלת זמן ושעות ואני חושב שאני זכאי לקבל חומר זה". התביעה לא המציאה את החומר באשר לטענת הפרקליטה באותו מעמד אין יומן החקירות מצוי ברשותה ואין באפשרותה לפנות למשטרה באותו יום שתמציא את היומן אם קיים דבר כזה בפועל. מסתבר כי דפי היומן היו בתוך התיק של הפרקליטה ומשום מה לא הבחינה בהם. מתוך עיון בדפי היומן עולה כי הכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעמוד ולפיכך יש לזכות את המערער. המועדים בהם התרחשו הארועים חשובים ביותר הן לקביעת מהימנות העדים והן לקביעת הממצאים. השופט קבע את ממצאיו בהסתמך על עדות אנשי משטרה ולאחר עיון בדפי יומן החקירות מתברר כי אף אחד מהמועדים שצויינו ע"י עדים אלה אינו מדוייק ואין לסמוך על המועדים כפי שנקבעו ע"י השופט. מאידך פסל השופט כראייה אמינה עדותו של עד שגרסתו קרובה היתה לגרסת המערער והשופט אמר עליה שאם אמינה עדות זו יש בה כדי להעמיד בספק את דברי השוטרים. לאחר עיון במסמך נמצא שדווקא המועדים שציין העד תואמים לאמת המתאשרת ביומן החקירות. בנסיבות אלה אין אפשרות לסמוך על הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י הדרגה הראשונה ואין ההרשעה נקייה מספק.

ג. זאת ועוד, זכותו של נאשם היא לקבל לעיון את כל חומר הראיות המצוי בידי התביעה. זאת כדי שיוכל לבנות את הגנתו כראוי, יחקור את העדים כהלכה כדי שתחשף האמת לאמיתה בפני ביהמ"ש. על ביהמ"ש להגיע לחקר האמת ולהקפיד שלא יורשע אדם חף מפשע. כאשר נמנעת מהסניגוריה אפשרות לעיין בחומר ראיות חשוב ורלבנטי הנמצא בידי התביעה נשללת מהנאשם היכולת להגן על עצמו כראוי ולשכנע את ביהמ"ד בצדקתו. זה שאירע בענייננו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד הייק למערער, עו"ד גב' ראובני למשיבה.8.3.87).

בר"ע 383/86 - אדוארד בטארסה ואח' נגד מוסא מוחמד עיאש

*תוקף פס"ד של בימ"ש ביו"ש במשפט מקרקעין לצורך הפעלתו בישראל(הערעור נתקבל).

א. המשיב קיבל צו המורה, בין היתר, על הטלת עיקול על קרקע הרשומה במשרד הרישום בבית לחם, בגין חוב המגיע למשיב מאת הבעלים הרשום של הקרקע. המבקשים פנו לביהמ"ש שהטיל את העיקול וביקשו הסרתו באשר לטענתם קנו את הקרקע הנדונה מהבעלים הרשום. עפ"י הנתונים נמכרה הקרקע פעמיים. פעם אחת למבקשים ופעם שניה למשיב. בגין שתי מכירות סותרות אלה נפתחו הליכים משפטיים בביהמ"ש ברמאללה. ההליך הגיע עד לביהמ"ש לערעורים ביו"ש ותוצאות ההתדיינות היתה כי ביהמ"ש הכיר בזכויותיהם של המבקשים בבעלות הקרקע הנדונה ופסק הדין לענין זה הפך לסופי. על יסוד פסקי הדין הנ"ל ביקשו המבקשים מביהמ"ש המחוזי בירושלים להסיר את העיקול ובקשתם נדחתה מהנימוקים הבאים: פסקי הדין שניתנו לטובת המבקשים ע"י בתי המשפט ביו"ש הינם בבחינת פסקי דין חוץ שאין להם נפקות בארץ כל עוד לא נאכפו כחוק, וכן כי אין המבקשים בבחינת "מחזיקים" במובן תקנות 369- 371 לתקנת סדר הדין האזרחי. בכך נתקבלה טענת המשיב כי לפני המבקשים לא היתה פתוחה הדרך המותווית בתקנה 364, לפנות בבקשה לבטול העקול, אלא היה עליהם להוכיח את זכותם בנכס בתביעה נפרדת. הערעור נתקבל.
ב. אשר לתוקף פסק הדין של ביהמ"ש ביו"ש - עפ"י צו של שר המשפטים מיום 12.5.76 נקבע כי "פסק של ערכאה שיפוטית של האזור (יו"ש) ניתן להוצאה לפועל בישראל כאילו היה פסק דין שניתן בישראל...". משמעות הדבר כי לא היה מקום להתעלם מפסקי הדין שעליהם נסמכת הבקשה להסרת העיקול ואין איפוא לקבל את הנימוק הראשון של ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לנושא ההחזקה - ביהמ"ש המחוזי יצא מהנחה שהמבקשים אינם "מחזיקים" במובן התקנות 369- 371 ומטעם זה הטיל עליהם לפתוח בהליך משפטי עצמאי. ה"מחזיק" במובן התקנות הנ"ל מוגדר בתקנה 360 כמי שבידיו נכסים של החייב שביהמ"ש ציוה על עקולם. אין כל קשר בין "מחזיק" זה לבין מחזיק במובן דיני הפוססיה והמקרקעין. ה"מחזיק" במובן התקנות הנ"ל אינו חייב להיות לא בעל הנכס ולא בעל זכות החזקה בו, אף לא המחזיק בו בפועל במובן של פוססיה. היוצא מכל הנ"ל הוא כי המבקשים היו זכאים להשיג את הסרת העיקול מיד עם הטלתו עפ"י תקנה 369 ללא צורך בהליך נוסף. העיקול הוטל למעשה על רכוש שאינו שייך לנתבע כי אם למבקשים שאין להם כל קשר עם החוב שבגינו הוטל העיקול. היתממותו של המשיב והתעלמותו מההליכים שהוא עצמו היה צד להם אינה יכולה לעמוד בפני הביקורת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מוחמד עוויסאת למבקשים, עו"ד איתן גבע למשיב. 30.3.87).

בר"ע 492/86 - מדינת ישראל נגד מנחם וציונה לב

*קולת העונש (חילט חלק ממט"ח שנמצא בידי הנאשם שלא כדין) (הבקשה נדחתה).

צודקת ב"כ המדינה כי חילוט %10 בלבד מהמטבע הזר שנמצא ברשות המשיבים מחטיא את מטרת חוק הפיקוח על המטבע ועשוי לשמש עידוד להפרת
החוק. עם זאת מאפשר החוק הנ"ל התחשבות בנסיבות האינדיבידואליות של הנאשמים הנוגעים בדבר ובמקרה דנן מוכן ביהמ"ש העליון, כמו ביהמ"ש המחוזי, לצאת מן ההנחה שהכספים שהיו בידי המשיבים במטבע זר נועדו לשפר את תנאי המגורים של המשיבים. אילו ישב ביהמ"ש העליון לדין כערכאת ערעור ראשונה היה נוטה בנסיבות הענין לחלק כמחצית מסכום המטבע שנתפס ואולי אף למעלה מזה. אולם במקרה דנן, כשמונחת רק בקשת רשות לערער הרי השימוש שיעשה ביהמ"ש בשיקול דעתו, לעומת שיקול הדעת של ביהמ"ש המחוזי, אינו מצדיק מתן רשות לערער.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד ליבוביץ למבקשת. 24.3.87).

בר"ע 40/87 - אנטואן שוקחה ובניו בע"מ ואח' נגד בני ג'ורג' שוקחה בע"מ

*מתן צו מניעה זמני לאיסור שיווק סחורה של הנתבע באריזות זהות לאלה של התובע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה זמני נגד המבקשים, לבקשת המשיבה, בו נאסר על המבקשים לשווק אורז בשקיות דוגמת שקית מסויימת, (להלן: המוצג), או בדומות לה, עד תום הדיון בתביעה התלויה ועומדת. התביעה מבוססת על עוולה של גניבת עין והיא נשענת על כך שהמבקשים מייבאים מספרד אורז מספק שהמשיב מביא ממנו אורז, והם משתמשים בשקית הדומה למוצג, שקית שהשתמשה בה המשיבה בלעדית משך עשרים וחמש שנים. טענת המשיבה היתה כי העובדה לבדה שהמערערים הזמינו אצל הספק אורז באריזות זהות בשינוי השם הנוסף משם המשיבה (בני ג'ורג' שוקחה בע"מ) לשמה של המבקשת הראשונה (אנטואן שוקחה בע"מ) אין בה כדי למנוע בעד הקונים לחשוב שהם רוכשים אורז שמוכרת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה זמני בנימוק כי משהוכח כי האריזה (המוצג) היתה בשימושה הבלעדי של המשיבה, זכאית היא להגן על הקנין שיש לה באריזה זו. השופט שקל את טענת המבקשים שייבאו כמות גדולה של אורז באריזות הנדונות ועל כן ייגרם להם נזק אם צו המניעה ישאר על כנו, אך לדעת השופט אין לטענה יסוד שהרי המבקשים יוכלו בנקל לצמצם את הנזק אם ישווקו את האורז בשקיות אחרות. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, אין זה השלב להכריע בתביעה לגופה וענין לנו בסעד זמני גרידא, אך לכאורה, כאשר אין חולק שהספק הוא האורז את הטובין המוזמנים בשקיות בהן בחרה המשיבה, וכך גם נהג כלפי המערערים, ספק ניכר אם יש למשיבה "קנין" באריזה המסויימת בה בחרה. לכאורה אין גם לראות מה הטעות לה עלול קהל הלקוחות להיתפס. אם יחשבו הקונים שהאורז הנמכר באריזה ב' אינו אלא האורז שנמצא באריזה א', טעותם לאו טעות תהיה, שהרי מקור הסחורה חד הוא, אותו ספק ספרדי עצמו. גם פגיעה במוניטין של המשיבה לא יגרם כאן שהרי אין טענה שהסחורה הנמכרת ע"י המערערים היא באיכות ירודה או שונה משלה. לפיכך הפגיעה במשיבה, אם תתקבל תביעתה, ניתנת לפיצוי בכסף. אין גם לומר שקיום צו המניעה לא יגרום למערערים נזק, שהרי יהא עליהם לשנות את האריזה הקיימת ע"י החלפת כל שקית ושקית באחרת. אף אם יש בהתנהגות המערערים תחרות בלתי הוגנת במשיבה, כטענת המשיבה, אין בכך כדי לעזור למשיבה, שהרי אין החוק מכיר בעוולה כללית של פגיעה בהגינות מסחרית.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד רענן רון למבקשים, עו"ד י. שאנן למשיבה. 30.3.87).

בר"ע 138/87 - דב יעקובוביץ נגד שלמה גילוץ ואח'

*בקשת רשות ערעור על פרשנותו של מסמך (הבקשה נדחתה).

המחלוקת היא על פרשנותו של מסמך ואף מעבר לכך על מערכת הנסיבות העובדתית הנוגעת לענין ואין לגלות עילה שתהיה בעלת משקל ומעמד המצדיקים ערעור שני ברשות. כך למשל אי הסתמכות על דברי פלוני או איזכור או אי איזכור עדותו אינם משמשים עילה לערעור שני ברשות ומקרה זה אינו יוצא דופן. המחלוקת, לרבות זו שעניינה בטענה בדבר "הזדהות החזקות", היא בעיקרה עובדתית
ופרשנותן של העובדות לא עוררה בעיות משפטיות כלליות במיוחד. כפי שכבר נפסק הרי בבקשת רשות ערעור שאלת קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בביהמ"ש העליון היא המבחן היחיד ואין ביהמ"ש פוסק בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי ואם לאו. גם אם תאמר שביהמ"ש המחוזי שגה הרי כבר היו דברים מעולם ואף ביהמ"ש העליון טעה. לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה שויג למבקש, עו"ד עודד ונגלניק למשיבים. 25.3.87).

בר"ע 246+273/85 - ארד חברה לביטוח בע"מ נגד מ.ב.י. בע"מ ואח'

*המדיניות שלא לעקל כספים וניירות ערך של חברות ביטוח שהוגשו נגדן תביעות (הבקשות נדחו).

בגדר תובענה שהוגשה ע"י מ.ב.י. (להלן: התובעת) נגד שלוש חברות ביטוח (ארד, לה נסיונל, מנורה) ניתן צו עיקול על כספים, ניירות ערך ופקדונות שלהן בבנקים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את העיקול בכל הנוגע לחברות מנורה ולה נסיונל והשאיר על כנו את העיקול על נכסי ארד. בקשות לרשות ערעור של התובעת ושל ארד נדחו.
מקום בו הוגשה תובענה נגד בנק או חברת ביטוח ודומיהם שמושבם בישראל קיימת חזקה שהם בעלי יכולת כספית שנזילותה גבוהה. לכן ביהמ"ש מסתפק בחיובם בפסק הדין כפי שהיה מסתפק בערבות חתומה על ידם שהיתה נמסרת כתחליף לעיקול על נכסי אדם אחר. במקרה דנן סבר ביהמ"ש המחוזי כי ביכולתן של מנורה ולה נסיונל לפרוע את חוב פסק הדין אם ינתן ולפיכך החזקה האמורה לא נסתרה. בכך אין להתערב ואין לתת לתובעת רשות לערער על החלטה זו. לעומת זאת הובאה ראיה לכאורית לסתור בעניינה של ארד והיא מינוי מפקח מיוחד לחברה זו לפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח. עובדה זו בלבדה מספיקה להצדיק את החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא הסיר את העיקול. בינתיים בוטל מינוי המפקח המיוחד וארד ביקשה להגיש לביהמ"ש העליון תצהיר של המפקח המיוחד המצביע על יכולתה של ארד לעמוד בהתחייבויותיה, אך תצהיר זה ניתן אחרי החלטת ביהמ"ש המחוזי ואין להזקק לו. אם מתעלמים מהתצהיר ומן ההתפתחות של ביטול מינוי המפקח שוב אין עילה להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ברם, ביטול מינוי המפקח יכול לשמש, יחד עם עובדות חדשות, עילה לדיון חוזר בפני ביהמ"ש המחוזי. כדי למנוע התדיינות מיותרת נפסק כבר כי אם קביעת המפקח המיוחד בתצהירו תעמוד בעינה בדיון החוזר לא יוכל העיקול להשאר על כנו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד ש. שמיר לארד, עוה"ד ש. שגב וא. פרי לתובעת, עוה"ד גולדברג והרטמן למנורה, עו"ד גב' א. נחליאלי ליועץ המשפטי. 17.11.85).

ב.ש. 245/87 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ביצוע מעשים מגונים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע מעשים מגונים ומעשי בעילה של בתו החורגת שהיא קטינה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימת עדות ברורה של המתלוננת, שיהיה בה כדי להרשיע את הנאשם. בשלב זה אין ביהמ"ש קובע בשאלת המהימנות של המתלוננת ונימוקי ביהמ"ש דלמטה בנושא עדותה ובנושא הראיות הנוספות שיש בהן חיזוק לכאורה די בהם כדי לקיים את החלטת ביהמ"ש. לכך יש להוסיף שהנאשם הוא בעל השפעה בביתו ומטיל מורא על בני משפחתו. מאחר והמתלוננת היא בת ביתו יש יסוד לחשוש ששחרורו עלול לגרום למתלוננת לשנות את עדותה או לחזור בה מתלונתה. על כן אין לומר כי הקביעה של שיבוש אפשרי של הליכי משפט היא קביעה שאין לה בסיס.

(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד יהב לעורר, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 29.3.87).

ב.ש. 250/87 - מדינת ישראל נגד יצחק סלוורה ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיבים הואשמו בהחזקת הירואין, עשיית עסקה ואספקת הירואין בכמות גדולה יחסית, מעל לשמונה גרם. מעצר המשיבים מתקרב לתום השנה והמדינה ביקשה להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה בחלקה. בירור המשפט השתהה, בין היתר, משום שהיה צורך להחליף שופט, כפי שביקש הסניגור, ואחד מעורכי הדין גם ביקש להשתחרר מלייצג את שולחיו. בינתיים סיים ביהמ"ש לשמוע את הראיות, הושמעו הסיכומים והענין נדחה למתן פסק דין. אם כי אין הדעת נוחה מהחזקת נאשמים במעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק, הרי בנסיבות המקרה, כאשר גם המשיבים תרמו להשהיית הדיון, ומאחר ואת התקופה ניתן כעת לצמצם שהרי ביהמ"ש עומד כבר בפני מתן פסק הדין, יוארך המעצר ב- 45 ימים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רזניק למבקשת, עוה"ד מרוז וזילברשטיין למשיבים. 22.3.87).

ע.א. 543/83 - סוהיל שוקרי בתור נאמן ווקף אל איסתקלאל נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*טענת הקדש (ווקף) כי חלקת קרקע מסויימת שייכת להקדש (הערעור נדחה).

המערער בתור נאמן על ווקף (הקדש) אל איסתקלאל (להלן- ההקדש) הגיש תובענה להצהרה כי חלקה פלונית ששטחה כ- 4 דונם שייכת להקדש וכי המשיב הניח ידו על החלקה שלא כדין. ביהמ"ש דחה את התובענה לאחר שקבע כי לא הוכח שהחלקה שייכת להקדש וכן כי התביעה התיישנה. החלקה במקורה היתה מורכבת מחלקות נפרדות שהיו סמוכות זו לזו כאשר באחת מהן הועברה הבעלות ב- 1926 לשם הבעלים "ועדת החינוך המוסלמי חיפה", בשניה הועברה הבעלות לשם "ביה"ס המוסלמי - חיפה". בשנת 1928 הוגשה למחלקת רישום הקרקעות בחיפה על ידי יו"ר האגודה המוסלמית וועדת החינוך המוסלמי בבקשה לאיחוד שתי החלקות. פעולות האיחוד נסתיימו בשנת 1944 ואז נוצרה החלקה הנדונה. נטען בפני רשם הקרקעות כי "ועדת החינוך המוסלמי, חיפה" וכן "ביה"ס המוסלמי, חיפה" שייכים שניהם לאגודה המוסלמית ועל כן נתבקש רשם הקרקעות לרשום את החלקה על שם האגודה המוסלמית, אך רושם הקרקעות לא הסכים לכך. לאחר הקמת המדינה נהייתה החלקה לנכס נפקד שהוקנה לאפוטרופוס הכללי וממנו הועברה לרשות הפיתוח. בשנת 1978 נפתח ההליך נשוא הערעור על ידי סוהייל שוקרי הנ"ל שטען למעמד נאמן של ההקדש. השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה אם הוכח קשר כלשהו בין ווקף אלאסתקלאל שבשמו תובע הנאמן היום את החלקה לבין החלקה הנדונה ועל שאלה זו ענה ביהמ"ש בשלילה מוחלטת. הערעור נדחה.
כדי שהמערער יזכה בתביעתו היה עליו להוכיח את הקשר בין ווקף אלאסתקלאל לבין ועדת החינוך המוסלמי וביה"ס המוסלמי חיפה והוכחה כזו אינה קיימת בחומר שבתיק. בהעדר הוכחה משכנעת המחייבת את תיקונו של הרישום הקיים אין מנוס מלהשאיר את הרישום על כנו. כיוון שכך מיותר לדון בשאלה אם התיישנה התביעה ואם פעל האפוטרופוס בתום לב כשהעביר את החלקה לשמה של רשות הפיתוח. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי תביעת המערער התיישנה מפני שהיא מתייחסת לבעלות בקרקע מירי שלגביה תקופת ההתיישנות היא 15 שנה ועל כך משיג המערער. לא היה מקום להתייחס להשגה זו כלל אילולא טענת המערער כי תקופת ההתיישנות במקרה דנן היא 36 שנים. טענה זו בטעות יסודה. אין כאן מקרה של סכסוך הנוגע לקיומו של הווקף, כי אם תביעה לתקן רישום קיים שהיום אנו יודעים שהיא לא הוכחה. תקופת ההתיישנות במקרה כזה נמדדת לפי סוג הקרקע שבסכסוך (מלרי) דהיינו 15 שנה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. גילאור למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבים. 12.3.87).

ע.א. 63/82 - פארל ואח' נגד מיכלי טריכפלקס בע"מ

*שיטת חישוב לתעריף דמי הובלה והסתמכות על שטרי מטען (הערעור נתקבל).

המערערת היא חברת ספנות אמריקאית. המשיבה רכשה מאת ספק בארה"ב קרטון גלי שנשלח אליה לארץ באניותיה של פארל. עד ליום מסויים היתה המשיבה משלמת לפי תעריף שהתבסס על בסיס של משקל וממועד מסויים חייבה פארל את המשיבה לפי בסיס של נפח. מאחר שמדובר בקרטון גלי שנפחו רב ומשקלו מועט יחסית הרי הפער בין דמי ההובלה על פי כל אחת משתי שיטות החישוב הוא משמעותי ורב. אין חולקין כי עד לשלושת המשלוחים נשוא המחלוקת היה התשלום עפ"י משקל ולא עפ"י נפח, ואולם פארל טוענת כי מתאריך מסויים נכנס לתוקף תעריף חדש ובהתאם לתנאי שטר המטען היא יכולה לחייב לפי התעריף החדש עפ"י נפח המטען. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אין זה ברור מתי נכנס לתוקף התעריף החדש, אם לפני הטענת המטענים או אחריה וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערערת והגיע למסקנה כי מתוך החומר ניתן לקבוע שהתעריף החדש נכנס לתוקף באופן שהוא חל על המשלוחים הנדונים. ביהמ"ש העליון דחה את טענות המשיבה נגד תחולת שיטת החישוב הנובעת מחוסר תום לב כביכול בשימוש בזכותה של פארל על פי שטרי המטען לשנות את התעריף ללא הודעה מראש וכן בדחתה טענה של הסדר כובל וחוזה אחיד אשר לטענתה מקפח את הלקוח.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. קיסרי למערערות, עו"ד נשיץ למשיבה. 22.3.87).

ב.ש. 287/87 - מדינת ישראל נגד מקס כהן

*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

לא צדק ביהמ"ש בכך ששיחרר את המשיב על פי בקשה לעיון חוזר כל עוד לא נשמעה עדותה של המתלוננת. המתלוננת היא בת משפחה של המשיב ואפשרות ההשפעה עליה קיימת בכל סיטואציה שהמשיב יהיה משוחרר אפילו לא ייפגש אתה אישית. לפיכך, נתקבל הערר על שחרור המשיב, הוחלט כי ישאר במעצר בשלב זה ולאחר תום עדותה של המתלוננת ניתן יהיה לבקש מביהמ"ש עיון חוזר בנושא המעצר.

(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד גב' חשין לעוררת, עו"ד נסאר למשיב. 27.3.87).

ד.נ. 3/87 - המועצה לביקורת סרטים ומחזות נגד יצחק לאור ואח'

*איסור הצגת מחזה (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת לקיים הבחנות והבדלים באשר לעקרונות היסוד והתייחסות ביהמ"ש ליישומם של עקרונות היסוד של חופש הביטוי. העותרת מבקשת להבחין בין הפצת מידע רגיל לבין הצגת מחזות. הטענה היא כי לגבי הצגת מחזות מותרת הטלת הגבלות חמורות יותר מאלו הנוהגות בדרך כלל בתחום חופש הביטוי. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
בג"צ קבע בתחום האמור את המבחן של "הוודאות הקרובה" ואין לקבל את הצעת העותרת שלפיה יאבחן בג"צ בין פרסום ידיעות לגביהן יחול הכלל שצריך "וודאות קרובה" לפגיעה בשלום הצבור ובין הצגת מחזות שלגביהם יחול מבחן אחר מחמיר יותר, היינו מבחן לפיו אין להרשות הצגתו של מחזה או סרט העלול לפגוע במוסר או בטעם הטוב או העלול לגרום לשחיתות המידות. אין מקום לקיום האבחנות המוצעות ועיקרו של דבר אין לכך יסוד במשפט הקיים. ההצעה להבחין בהפעלת זכות יסוד של חופש הביטוי עפ"י החלוקה שבין מידע אינפורמטיבי לבין דבר ספרות ותרבות נוגדת את עקרונות היסוד שאותם היא מבקשת לקיים. התיזה לפיה יכיר ביהמ"ש בכך שהמועצה העותרת תעצב אמות מידה של מוסר ותגבש אמות מידה חינוכיות ותאסור הצגות שאינן חינוכיות לדעתה היא מרחיקת לכת ואינה משתלבת עם תפיסותינו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד צבי טרלו לעותרת, עו"ד דב חנין למשיב. 5.4.87).

ע.פ. 62+81/87 - מוחמד חמדאן ופואד טטור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

חמדאן וטטור הורשעו בהחזקת אקדח. האקדח הושג על ידי חמדאן בידעו כי הוא נגנב ממשרדו של תושב תל אביבי על ידי התפרצות ונמכר על ידי חמדאן לטטור. ביהמ"ש המחוזי גזר לחמדאן מאסר בפועל של 18 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים ולטטור מאסר בפועל של 9 חודשים ומאסר על תנאי של 9 חודשים. הערעורים נגד חומרת העונש נדחו. ביהמ"ש העליון התלבט תחילה בשאלה אם היתה הצדקה לפער הרציני בין העונשים שהוטלו על שני המערערים, אך הגיע למסקנה כי אין הצדקה להתערבות בגזר הדין. המערער טטור טען, והתובע קיבל טענה זו מבחינה עובדתית, כי הוא רכש את האקדח לצורך הגנה עצמית מפני שחשש מאנשים שאיתם היה לו סכסוך בעבר; חמדאן שימש כמתווך למכירת נשק ביודעו שהנשק הושג בדרך של פשע; לחמדאן רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בעלות חומרה ניכרת בעוד שלטטור עבירותיו הקודמות מועטות ופחות רציניות. ביהמ"ש העליון קבע בשורה של פסקי דין כי הגיע הזמן להחמיר יותר בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, בשל הסכנה הפוטנציאלית לציבור הגלומה בהן. אין איפוא מקום להתערבות במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד ח. משגב למערער הראשון, עו"ד ציון אמיר למערער השני, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 23.2.87).

ע.פ. 693/86 - סמי אברג'יל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות, היזק בזדון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הוא צעיר לימים אך דרכו בעברינות ארוכה והתחיל בה בהיותו נער. בעבר התייחסו אליו בתי המשפט בסלחנות לא מועטה וכעת הורשע בחמש עבירות התפרצות, קבלת נכסים בפשע, היזק בזדון וגניבה. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי המערער הופלה לרעה לעומת חברו שהורשע אף הוא בחלק מהאישומים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעלו נגדו ששה חודשים מאסר על תנאי במצטבר. ברם, היו לביהמ"ש סיבות טובות לגזור עונשים שונים על השניים. לעומת שמונה עבירות שבהן הורשע המערער, הורשע שותפו רק בארבע, כאשר לחובת המערער יש לציין עבירה של היזק בזדון שבוצעה תוך כדי מעצרו. היה זה המערער שמצא צינורות למכירת הרכוש שנגנב, הוא מבוגר יותר מחברו ובהתחשב בכל אלה לא היה מקום להטיל עליו אותו עונש כפי שהוטל על הנאשם האחר. יתכן שביהמ"ש שקל גם את העובדה שלגבי הנאשם האחר הופעל מאסר על תנאי של ששה חודשים. מבחינת מספר העבירות, מהותן ועברו של המערער אין לומר שהעונש חמור מדי.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד פ. מרכוס למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 29.3.87).

ע.פ. 674/86 - ספוואן חוסין ענבתאוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצתת יער) (ערעור על חומדת העונש - הערעור נדחה).

המערער הצית אש בחמשה מוקדים ביער עמינדב וזו כילתה 120 דונם יער. הנזק הכספי עצום ונשרפו עצים בני 35 ו- 40 שנה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במעשה שהוא ונדליזם לשמו ונסיבות המקרה חמורות כאמור. העונש שהמחוקק קבע לעבירה מסוג זה הוא 15 שנות מאסר והעונש שהטילה הערכאה הראשונה איננו חמור גם אם מדובר בעבירה הראשונה של המערער.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד עודד הכהן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.29.3.87).

ע.פ. 713/86 - מדינת ישראל נגד מאיר יחזקאל

*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בהחזקת 24 גרם הירואין, מכירת גרם אחד של קוק-פרסי שאף הוא סם מסוכן ובהחזקת מטבע חוץ. כן הורשע בעבירה נוספת של החזקת סם. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 10 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל 4 חודשים מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על קולת העונש נתקבל. בגזר דינו אמר השופט כי בעבר התייחס ביהמ"ש לנאשם בסלחנות. כאשר הנאשם הועמד לדין והצהיר שכבר נגמל מסמים הוטל עליו קנס ומאסר על תנאי של ארבעה חודשים בלבד. אולם ביהמ"ש לא הסיק את המסקנה היחידה הבאה בחשבון והיא שהנאשם לא למד לקח, לא נגמל מסמים ושהוא עוסק בסחר בסמים. הכמות שנתפסה אצלו מספיקה ל- 750 מנות לפחות ויתר האביזרים שנתפסו אצלו מצביעים על כך שהוא עוסק במכירת סמים וההחזקה לא היתה לשימוש עצמי. ביהמ"ש העליון התריע לא אחת על כך שיש להחמיר בעונשי סוחרי סמים ובעיקר אלו העוסקים בהירואין. סחר זה מביא לפגיעה בבריאותם ואף מסכן את חייהם של המשתמשים בו ועל כן גישה סלחנית כלפי סוחרים אלו אינה באה בחשבון. לפי המדיניות המקובלת על ביהמ"ש העליון היה מטיל על הנאשם עונש מאסר לשנים רבות שכן יש לעקור את נגע הסמים ובעיקר של הירואין מן השורש. אולם ביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין במסגרת ערעור על קולת העונש ועל כן החליט כי המשיב יאסר לתקופה של שלש שנים והמאסר על תנאי של 4 חודשים יופעל בחופף. כן יוטל על המשיב עונש של 24 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד גב' אסתר נחליאלי למערערת, עו"ד מאיר שפיצרר למשיב. 16.3.87).

ע.א. 539/83 - יוסף סבתי נגד שחם סוכנויות ביטוח בע"מ

*ביטול הסכם לשמש סוכן ביטוח (הערעור נדחה).

המערער התקשר עם חברת שחם בהסכם שלפיו ישמש כסוכן ביטוח עבור הסנה בתנאים שונים כפי שנקבעו בהסכם. בכתב התביעה שהגיש טען המערער כי הביא מבוטחים שונים בהתאם למוסכם, אך לא קיבל את העמלות כפי שהובטחו לו, וכי תיקי הביטוח שלו הועברו לאחר, בעקבות הודעתו שהוא צריך לצמצם את פעילותו עקב לימודים, בלי לקיים את הסיכום כי לא ייפגעו זכויותיו לקבלת העמלות המגיעות לו. בכתב תביעתו הסתמך המערער על ההסכם וכן על עילת גזל. ביהמ"ש המחוזי התייחס לעילת הפרת ההסכם וקבע כי המערער, לאחר שעבד כשלשה חודשים, הפסיק את עבודתו ונעלם מן האופק, כי לקוחות זועמים שלו פנו למערערת בטענה שלא קיבלו את הפוליסות, כי היו ביטולי פוליסות בשיעור של %50 כאשר הממוצע הוא ביטולים של %10 וכן שטענת המערער כי הוא יוצא למילואים לא היתה נכונה. ביהמ"ש קבע שהמערער החזיר לשחם את הפוליסות כדי שמישהו אחר יטפל בהם והדבר נעשה כאקט של חיסול הקשר בין המערער לבין שחם כתוצאה מהנסיבות. הערעור נדחה.
מסקנת השופט מבוססת היטב בראיות, ואין להתערב במסקנה כי עם סיום הקשר בין הצדדים ויתר המערער על כל תשלום נוסף ובלבד שיפטרו אותו מהצרה שאליה נכנס. השופט לא דן כלל בעילת הגזל שהיתה עילה חילופית לעילת ההסכם שהופר, ואולם העובדות שקבע השופט והממצאים שאליהם הגיע באשר לעילת ההסכם סותמים את הגולל גם על עילת הגזל. כאשר נקבע שהתובע לא היה זכאי לכספים נוספים ממילא לא היתה כאן העברה שלא כדין על ידי הנתבעת לעצמה של כספים השייכים לתובע. על כן היסודות העובדתיים לעילת הגזל לא התקיימו.

(בפני השופטים: אלון, בך, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד יעקב קסטל למערער, עו"ד יואב שניצר למשיבה. 17.3.87).

ע.פ. 324/86 - עלי סלים קדור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אי קיום צו סגירה של מוסך העובד ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע באי קיום צו סגירה של מוסך לתיקון רכב ובניהול עסק ללא רשיון והוטל עליו מאסר על תנאי של שנה אחת וכן תשלום קנס של 5,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. במשך תקופה של כ- 8 חדשים זלזל המערער בצו הסגירה והמשיך לנהל את העסק ללא רשיון. הסניגור מדגיש כי עבור המערער זה מטה לחמו ואף מאסר על תנאי בלבד מסכן אותו משום שלא יהא בידו לעסוק במקצועו. אולם זו בדיוק המטרה אשר העונש של מאסר על תנאי בא להשיג בעיקר במקרה כזה. משניתן צו סגירה לעסק אין בידי המערער לנסות לנהל אותו עסק. רק מתוך אמונה שלא יפר את הצווים שניתנו נגדו הסתפק ביהמ"ש במאסר על תנאי ולא גזר מאסר בפועל ולצורך השגת המטרה של סגירת העסק חייב המאסר על תנאי להשאר על כנו. גם השעור של הקנס איננו מוגזם.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 23.2.87).

ע.פ. 384/86 - חרמת עלי צאלח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד, התפרצויות, החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע שורה ארוכה של עבירות שוד, התפרצויות וגניבות, החזקת נשק ועבירות אחרות וביהמ"ש גזר למערער מאסר של ארבע שנים בפועל. כן הפעיל מאסרים על תנאי של שנתיים ועשרה חודשים באופן ששנה אחת תהיה חופפת כך שבסה"כ על המערער לרצות מאסר של חמש שנים וארבעה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה טיעונים שונים להקלה בעונש ובכללם שהמערער נישא ונולד לו ילד, הודה בעבירות והחליט לפתוח דף חדש בחייו. אמנם נכון שחלק מהעבירות הן עבירות ישנות אבל העבירות העיקריות הן משנת 1985 וחלק מהעבירות בוצעו לאחר נישואיו והולדת ילדו. ביהמ"ש נתן משקל מספיק לטענות הסניגור בכך שחפף חלק מהמאסרים על תנאי עם המאסר החדש ואין להתערב בעונש.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וינוגרד. עו"ד י. רווה למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 8.3.87).

ע.פ. 430/86 - מוחמד אבו קישך נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש (הערעור נדחה).

בעליית הגג של בית המערער נמצא תמ"ק עוזי שנגנב מחייל צה"ל וכן כדורים. עקב כך נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער העיד שלא היה ידוע לו על המצאות הרובה וכי ייתכן שהרובה הוטמן בעליית הגג על ידי אחרים. הוכח שלא היתה גישה מתוך הבית לעליית הגג והכניסה לעליית הגג היתה אפשרית רק מבחוץ. כדי לתמוך בגירסת המערער הובאו שני עדים, קרובי המערער, שאחד מהם, שהוא ככל הנראה עבריין, סיפר שהוא עלה לעליית הגג פעמים מרובות ואף הטמין בה כסף, אך לא השיב לשאלה אם הרובה הוא שלו מחשש של הפללה עצמית. ביהמ"ש לא נתן אמת לא בגירסת המערער ולא בגירסת קרוב המשפחה וקבע, על יסוד הנסיבות, שהמערער, גם אם לא הטמין את הרובה בעצמו בעליית הגג לא יכול היה שלא לדעת על הטמנתו שם וסמך על החזקה העולה מסעיף 144(ד) לחוק העונשין שלא נסתרה על ידי ראיות אחרות ועל יסודה קבע שהמערער החזיק ברובה. אכן, כשלא באה ראיה אמינה לסתור את החזקה הנ"ל שוב לא היה מנוס אלא להרשיע את המערער. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. מדובר בכלי נשק שנגנב מחייל צה"ל ובעבירות כאלה יש להטיל עונשים חמורים כדי להרתיע את ציבור העבריינים מפני הישנות עבירות מן הסוג הנדון.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. זילברשטיין למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 8.3.87).

ע.א. 654/85 - אינטרטורס בע"מ נגד טיולי מור בע"מ (בפירוק)

*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון (הערעור נדחה עקב אי הפקדת ערבון).

ביום 5.2.86 נקבע כי על המערערות להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבה אך אלה לא הפקידו את הערבון אף שחלפה שנה מאז מתן ההחלטה. אכן ההחלטה מיום 5.2.86 אינה קובעת מועד להפקדת הערבון, אך גם בהעדר מועד קצוב, יש להפקיד את הערבון תוך זמן סביר. פרק זמן של למעלה משנה הינו מעל ומעבר לכל זמן סביר לעניין זה. המערערות הוזמנו לדיון לדחיית הערעור לפי תקנה 431 ולא התייצבו וגם מטעם זה, לבדו, יש לדחות את הערעור לפי אותה תקנה. לפיכך נקבע שהמערערות לא הפקידו ערבון כנדרש והערעור נדחה.

(בפני: הרשם צור. אין הופעה למערערות, עו"ד קרני למשיבה. 25.3.87).

ב.ש. 215/87 - חיה משל נגד מדינת ישראל

*שינוי תנאי שחרור בערובה (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את העוררת בערובה והתנה את השחרור בהפקדת מזומנים בסך של 50 אלף ש"ח או ערבות בנקאית על אותו סכום. לעוררת אין אמצעים למימון ערבות זו והתוצאה היא שהיא יושבת במעצר זה 52 יום ובקשותיה לשנות את תנאי הערובה לא נענו עד כה. הערר נתקבל. הסניגור ציין כי שותף של העוררת לעבירות שוחרר ע"י שופט אחר בערבות עצמית וצד ג' על סך 100 אלף ש"ח. כתב האישום נגד העוררת לא הוגש עד כה על אף שכבר בדיון הראשון הצהיר ב"כ המשטרה שהוא עומד להגיש את כתב האישום בזמן הקרוב. ההחלטה לשחרר את העוררת בערבות שאין היא יכולה לעמוד בה כמוה כהחלטה לעצרה ובנסיבות הענין אין זה מוצדק להטיל ערובה כזו. לפיכך, הוחלט לשחרר את העוררת בתנאי שתחתום על ערבות עצמית ותמציא ערבות צד ג' על סך 150 אלף ש"ח וכן תשעבד את הרכב שלה ותפקיד דרכונה בידי המשטרה.

(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד פורת לעוררת, עו"ד כהן למשיבה. 22.3.87).

ב.ש. 223/87 - מדינת ישראל נגד פלוני

*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב, בן 17 וחצי, הואשם בהחזקת שתי שקיות הירואין במשקל של כ- 8 גרם ו- 2,000 דולר. המשיב טען כי מצא את הסם בחצר ליד דירתו וכי את הכסף קיבל תמורת עבודה ואולם שתי טענות אלה לא היו נכונות. לביהמ"ש המחוזי לא היו ספקות כי הנאשם עסק בעצמו או סייע לאחרים בקניה או במכירה של סמים. אף על פי כן החליט לשחרר את המשיב בערובה ונימק זאת בכך שמדובר בצעיר בן 17 וחצי העומד לפני גיוסו ושאין לו כמעט הרשעות קודמות וכן "ברור שאם יורשע יהיה צורך לקבל תסקיר קצין מבחן בעניינו בטרם יעצר". ביהמ"ש המחוזי לא עיכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר לתביעה להגיש ערר תוך כדי מעצר, אך קבע שהמשיב לא יצא מבית הוריו במשך 48 שעות. הערר הוגש בתוך 48 שעות, אך מכיוון שזה היה ביום ששי בסופו של יום ולא ניתן היה לקבוע את הדיון תוך 48 שעות, הוא נקבע למועד שהוא כעבור מספר ימים מהגשתו, ובינתיים הסתובב המשיב שמונה ימים משוחרר. הערר נדחה.
אכן, החומרה של העבירות שיוחסו למשיב די בה כשלעצמה כדי להצדיק את מעצר המשיב עד תום ההליכים. העובדה שמדובר בצעיר שהוא קטין, במשמעות מונח זה בחוק, אין בה כדי לשנות מן ההצדקה לעצרו. אם יתנו לנימוק זה לקבוע הרי עד מהרה תוענק לסוחרי הסמים דרך להינצל ממעצר אם יעסיקו קטינים מתחת לגיל 18. בתי המשפט צריכים להבהיר שאין חסינות ממעצר לקטינים שיעסקו בסחר בסמים. אין גם לקבל את טענת הסניגור כי בכל מקרה שמבקשים לעצור קטין יש לקבל תחילה תסקיר משרות המבחן. הדרישה שבחוק מתייחסת להטלת מאסר לאחר ההרשעה ולא למעצר. אם למרות
כל האמור הוחלט לדחות את הערר הרי זה רק בשל העובדה שהמשיב שוחרר בינתיים ממעצרו. אין זה מדרכו של ביהמ"ש העליון, מלבד בנסיבות מיוחדות, להחזיר למעצר אדם ששוחרר ממנו ונסיבות כאלה אין בענייננו.

(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד גב' שולמית וסרקרוג לעוררת, עו"ד יפתח למשיב. 12.3.87).

בש"פ 61/87 - מלכה פנחס יוסף נגד מדינת ישראל

*סמכות לדון בענין ויתור על קנס פיגורים עקב אי תשלום קנס במועד (בקשה לויתור על קנס פיגורים - הבקשה נדחתה).

העורר טוען כי קנס שהושת עליו שולם על ידו אלא שהוא מתקשה למצוא את הקבלה כאשר מדובר בשארית קנס בסך 1,500 ש"ח. בינתיים עלה סכום זה בתוספת קנס פיגורים והצמדה ל- 4,500 ש"ח. המבקש מוכן לשלם את הקנס המקורי אך הוא מבקש לשחררו מתוספת הקנס. בקשותיו בעניין נדחו ע"י בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה. צודקת באת כח המדינה כי אין בסמכות ביהמ"ש העליון לדון בערר זה. עפ"י הוראות סעיף 69 לחוק העונשין יכול נאשם להגיש בקשה לפטרו מתשלום תוספת הקנס אל ביהמ"ש בפניו נשפט או אל רשם ביהמ"ש והחלטת ביהמ"ש או הרשם ניתנת לערעור, ברשות, כאילו היא בבחינת "החלטה אחרת". אחרי דחיית ערעור של העורר בפני ביהמ"ש המחוזי, לא ניתן לנקוט בהליך נוסף על פי הסעיף הנ"ל. על כן, אין אפשרות מבחינה משפטית לדון בערר זה. עם זאת הסכימה באת כח המדינה, לפנים משורת הדין, לתת לעורר זמן של שבוע כדי למצוא אישור על תשלום הקנס ואם לא תמצא ראיה על תשלום הקנס יאופשר לעורר לשלם את הקנס בצירוף התוספות כאמור בשלשה תשלומים במשך שלשה חודשים.

(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.5.87).

בש"פ 41/87 - מדינת ישראל נגד דראושה מוסטפא

*שחרור ממעצר (רצח)

(ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל). המשיב חשוד ברצח בתו ונעצר לשם חקירה יחד עם שני בניו. כשנתבקש בימ"ש השלום להאריך את מעצרם בארבעה ימים נוספים שישלימו תקופה של 30 ימי מעצר נדחתה הבקשה. ביהמ"ש הסתמך על כך כי בהחלטה קודמת נקבע שהחשודים ייעצרו רק עד 26.4.87 "אלא אם כן תהיה עילה אחרת למעצרם" ועילה כזו לא הראתה המשטרה. הערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא והחשודים שוחררו ממעצר. הערר דנא נוגע להמשך מעצרו של המשיב בלבד לארבעה ימים. הערר נתקבל.
לבימ"ש השלום וכן לביהמ"ש המחוזי הוצג חומר חסוי שלדעת המבקשת מצדיק את הארכת המעצר ויש בו כדי להצביע על הצורך בהתערבותו של ביהמ"ש העליון בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. גם אם אין הדעת נוחה מכך שפעולות שמבקשת המשטרה לבצע עתה לא נעשו בזריזות הראויה תוך תקופת המעצר, אין בכך כדי להכריע את גורלו של ערר זה. השאלה היחידה היא אם קיים חשד סביר נגד המשיב בביצוע העבירה שאם יש בחומר החקירה חשד כזה מן הדין לעצרו כשמדובר באשמת רצח. זאת חרף העובדה שלא הוגש ערר ע"י המדינה על החלטתו הקודמת של ביהמ"ש בה לא עצר את המשיב למלוא התקופה שנתבקשה והורה על שחרורו ביום 26.4.87 אלא אם תווצרנה בינתיים נסיבות חדשות. ברם, גם אם לא הובאו בפני ביהמ"ש עובדות חדשות להארכת המעצר, מחייב חומר החקירה שנאסף קודם לכן את המשך מעצר המשיב כדי לאפשר למשטרה להמשיך ללא הפרעה בחקירת הרצח. אמנם המשיב שוחרר בינתיים ממעצרו אך אין לשיקול זה משמעות של ממש כשמדובר באשמת רצח. לפיכך נתקבל הערר והמשיב נעצר מחדש לארבעה ימים.