תקציר סביר כרך כ"ט חוברת 5

ב.ש. 55/87 - מדינת ישראל נגד אברהים חמדון

*שחרור בערובה לאחר הרשעה ולפני גזה"ד (סמים)(הערר נתקבל).

א. המשיב נעצר כאשר נסע במכונית וברשותו הירואין וחשיש מחולקים למנות. הכמות הכוללת של מנות ההירואין הגיעה ל- 13 גרם וכל אחת מעשר חבילות החשיש הכילה 1.23 גרם מאותו סם. המשיב הוחזק במעצר בקשר לעבירות הנ"ל מיום 1.1.87 והורשע בדין ביום 17.3.87 על פי הודאתו. מאחר והמשיב טוען כי הסמים היו לצריכתו העצמית, בהיותו נרקומן המכור לצריכת הירואין, החליט השופט להסתפק בשלב זה בהרשעת המשיב בעצם החזקת הסם ולהכריע בשאלה אם הסמים הוחזקו לשם צריכה עצמית בלבד כאשר ינתן גזר הדין. המשיב העיד לענין זה ואין בדעת הצדדים להביא ראיות נוספות בנדון. ביום מתן הכרעת הדין החליט השופט לבקשת הסניגוריה ובהסכמת התביעה לבקש תסקיר שירות המבחן ודחה את מועד מתן גזר הדין. שירות המבחן העביר לביהמ"ש ביום 27.4.87 דו"ח וביהמ"ש קיים דיון נוסף בתיק בתאריך 3.5.87. בדו"ח קצין המבחן צויין כי המשיב גילה נכונות להיגמל מצריכת הסמים והשירות המליץ לשחרר את המשיב לתקופת נסיון של ששה חודשים כדי לבדוק את נכונותו להיגמל מצריכת סמים ובדיקת תפקודו בתנאים נורמליים מחוץ למעצר. השופט החליט לדחות את המשך הדיון בתיק לחודש וחצי בלבד, היינו עד ליום 19.6.87 ולאפשר למשיב להשתחרר בינתיים בערבות. השופט ציין כי הוא מעמיד את תקופת הנסיון על תקופה קצרה מתקופת ששת החודשים שנתבקשה ע"י שירות המבחן אך לא שלל את האפשרות שהתקופה תוארך מדי פעם לפי הצורך. בהתאם להחלטה הנ"ל שוחרר המשיב ביום 5.5.87. המדינה הגישה ערר על ההחלטה הנדונה וטוענת כי לא היתה כל הצדקה לשחרר את המשיב בערובה בשלב זה. הערר נתקבל.
ב. בשורה ארוכה מאד של החלטות ביהמ"ש העליון נקבע כי חוץ מאשר במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל, מן הדין להחזיק במעצר עד תום ההליכים נאשמים בהחזקת סמים מסוכנים שלא לשימוש עצמי כאשר קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישום. החלטות בכיוון זה ניתנות כמעט ללא יוצא מן הכלל כאשר מדובר בהירואין שהוא אחד הסמים הקטלניים ביותר. אם זה המצב לגבי נאשם שמשפטו תלוי ועומד וטרם הורשע הרי שכלל זה יחול ביתר שאת כשהנאשם כבר הודה והורשע בהחזקת הסמים.
ג. באשר לשאלה שביהמ"ש השאירה פתוחה בשלב זה, אם המשיב החזיק בסמים שלא לצריכה עצמית, אין להתעלם מהעובדה שנטל הראיה בכל הנוגע לנקודה זאת רובץ על המשיב, שכן נקבע בפקודת הסמים כי מי שהחזיק סם בכמות העולה על הכמות המפורטת בתוספת השניה חזקה שהחזיק בסם שלא לצריכה עצמית ועליו הראיה לסתור. בתוספת מצויינת ליד הפריט "הירואין" הכמות של 0.3 גרם. משמע שביחס להחזקת כמות ההירואין העולה על הכמות הנ"ל קיימת כנגד הנאשם החזקה האמורה שעליו לסתרה. ב"כ העוררת גם הצביעה בהקשר זה על הכמות הגדולה של הסם שהמשיב החזיק ברשותו, על העובדה שהסמים היו מחולקים למנות, על נסיבות החזקת הסמים המצביעות לטענתה על אי סבירות הסבריו של המשיב, ועל העובדה שבנוסף להירואין שהמשיב מכור לו, לטענתו, הוא החזיק ברשותו גם חשיש כאשר אין הוא טוען כלל ועיקר שהוא משתמש בסם זה. מבלי להביע דעה החלטית בענין זה, המסור להכרעת ביהמ"ש קמא, הרי לאור האמור לעיל ובמיוחד לאור החזקה הנ"ל, ברור שבשלב זה קיימות יותר מאשר הוכחות לכאורה לביסוס האישום בנוסחו המקורי של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. מתוך עיון בדו"ח שירות המבחן לא נראה כי היו בעניינו של המשיב נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה מהכלל בדבר החזקת נאשמים מסוג זה במעצר. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד למתן גזר הדין במשפטו.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד גב' יעל גרשון למשיב. 8.5.87).

בר"ע 727/86 - לירן יבוא ושיווק בע"מ נגד עו"ד ליפא מאיר כונס נכסים של מגדלי פרי זה בע"מ

*דחיית הבקשה באשר למבקש זכות ערעור ללא צורך בבקשה לרשות ערעור(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת ביקשה בביהמ"ש המחוזי לחייב את המפרק של החברה מגדלי פרי זה בע"מ (להלן: החברה) למסור לה סחורה אותה רכשה מהחברה ואשר עבורה שילמה מראש את המחיר במלואו לפני שחברה זו נכנסה לפרוק. הסחורה טרם יוחדה למבקשת והחברה התחייבה לספק את הסחורה בתאריך המאוחר בכמה ימים ממועד תחילת הפרוק. ביהמ"ש המחוזי דן בשאלה לאור דיני המכר והגיע למסקנה שעד למועד תחילת הפרוק הבעלות בסחורה לא עברה למבקשת ועל כן דחה את הבקשה. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור והמשיב טען בסיכומיו, כטענה מקדמית, שדין הבקשה להידחות על הסף מהטעם שיש לראות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי "פסק דין" ולא "החלטה אחרת" ולפיכך הערעור הוא בזכות. ניתנה לב"כ המבקשת הזדמנות להגיב על הטענה אך הוא לא הגיב עליה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לכאורה יש לטענה המקדמית על מה שתסמוך והציטוטים המובאים לתמיכה בה מתוך פסקי דין שונים מבהירים זאת. ברם, הדבר הוא רק "לכאורה" שכן יתכן שניתן לאבחן בין הנאמר באותן אסמכתאות לבין המקרה שלפנינו והדבר אינו נראה קל ופשוט. לכאורה משהתקיים דיון בין המפרק לבין אדם אחר לעיצומה של הפלוגתא בין השניים וניתנה החלטה המכריעה באותה פלוגתא, אפילו אין באותה הכרעה כדי לקבוע את מלוא זכויותיו של אותו אדם אחר, בפנינו לא צו ביניים, היינו הוראות גרידא למפרק כיצד לנהוג, אלא הכרעה סופית הסוגרת אותו תיק שהערעור עליה הוא בזכות. מתוך הכרה ברצינות התוצאה ניתנה לפנים משורת הדין אפשרות לבג"צ המבקשת להגיב על הטענה המקדמית וכאמור לא הגיב עליה. אין ביהמ"ש עומד לשרותו של בעל דין זה או אחר ומשנמנע מלהגיב לטענה המקדמית של המשיב אל לו לב"כ המבקשת לצפות שמלאכתו תעשה ע"י ביהמ"ש.
ג. יאמר כי לעיצומו של ענין נראה שיש למבקשת טענה רצינית, ולכן ניתנה לה אפשרות להגיב על הטענה המקדמית. כלל הוא, למשל, שאם בתחילת הפירוק כבר קמה לפלוני זכות של "חוב מגובש", אפילו תשלומו בעתיד, שייך כסף זה לנושה ולא למפרק או לנאמן בפשיטת רגל. אכן, בענייננו לא מדובר בחוב כספי אלא בתשלום מראש עבור סחורה שטרם סופקה ואשר מועד אספקתה היה מאוחר בכמה ימים ממועד תחילת הפרוק, אולם אם הרעיון לגבי חוב כספי ברי הוא, אין לראות מדוע לא יתפוס גם בסיטואציה המתוארת.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מיכאל שטרית למבקשת, המשיב לעצמו. 2.4.87).

בר"ע 34+50/87 - הרב בן ציון רבינוביץ נגד הרב דוד רבינוביץ וישיבת חסידי ביאלא

*בקשה לבטל חלקים מפסק בוררים(בקשה ובקשה נגדית לרשות ערעור - הבקשות נדחו).

א. במרכז הבקשות עומד סכסוך בין שני בניו של האדמו"ר מביאלא המנוח, שניהל בתוקף מעמדו את מוסדות ביאלא באמצעות עמותה בעלת נכסים שונים. לאחר פטירת האדמו"ר נחלקו שני בניו בשאלה מי מהם זכאי לשמש כאדמו"ר ולנהל את ענייני העמותה. הסכסוך הוכרע ע"י בוררים שהוציאו שלושה פסקים. הרב בן ציון רבינוביץ פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר את פסקי הבוררים וכן ביקש וקיבל צו עיקול זמני על נכס של העמותה. העמותה ביקשה מצדה להסיר את העיקול בטענה שלא היתה צד לבוררות ועל כן אין הפסקים מחייבים אותה ובקשתה מקבלה. במקביל פנה המשיב הרב דוד רבינוביץ בבקשה משלו לבטל את שני הפסקים האחרונים של הבוררים בטענה שניתנו מחוסר סמכות, היינו לאחר שהבוררים סיימו את מלאכתם בעת שהוציאו את
הפסק הראשון, וכן משום שהם מתייחסים לנכסי העמותה שהיא אישיות משפטית נפרדת שלא היתה צד לבוררות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שלושת הפסקים תקפים למעט החלק בצו השלישי המתייחס לעמותה. הבקשות לרשות ערעור נדחה.
ב. המבקש טוען כי העמותה היתה צד לבוררות ועל כן הפסקים מחייבים אותה אולם טענה זו אין לקבל. צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי העמותה איננה צד לבוררות. הטענה היחידה הראויה להתייחסות היא כי העמותה שגתה כאשר לא ביקשה להצטרף כצד לתהליך הנמשך ובחרה בדרך של המרצת פתיחה. המבקש הביא אסמכתאות התומכות רק לכאורה בעמדתו, שכן כל העולה מאסמכתאות הוא שצד שלישי המעוניין בהסרת עיקול זמני, לפני שהסתיים הדיון בתובענה, יכול לבקש ולקבל רשות להצטרף כנתבע נוסף. הלשון שננקטה באסמכתאות, "יכול" ו"אפשר", אינה מרמזת על פתרון אחד ויחיד שבלעדיו אין. השאלה היא כלום מותר, במקום להצטרף להליך הנמשך, להגיש תובענה נפרדת, ואם כן כלום חייבת להיות תביעה רגילה או אפשר להגישה בדרך של המרצה. התשובה היא כי אין מניעה להגיש תובענה נפרדת גם כאשר ההליך עדיין לא נסתיים, ואין סיבה לדרוש שתהא זו דווקא תביעה רגילה ולא המרצת פתיחה. לענין בקשות אשר ניתן להגיש בהמרצת פתיחה המבחן הקובע הוא אם מדובר בפרשה קצרה ופשוטה שנוח לבררה בדרך זו. חזקה על ביהמ"ש המחוזי, בהחליטו לדון בבקשה בהמרצת פתיחה, כי בדק ומצא שהיא מתאימה להידון כך ולפיכך דין הטענה להדחות.
ג. המשיב טוען כי הבוררים לא היו רשאים להשלים או לשנות את הפסק הראשון ע"י שני הפסקים הנוספים. אין ממש בטענה 1. בורר חייב להכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו ומלאכתו תמה רק עם מיצוי הדין בכולם. בשטר הבוררים דנא נאמר כי לפני הבוררים יידונו "כל הסכסוכים... והקביעות.. מענין מוסדות ביאלא וכל הקשור... וכל הסכסוכים המסתעפים מהענין הנ"ל...". זהו נוסח רחב ביותר. הואיל ובפסק הראשון לא התיימרו הבוררים כלל להכריע בסכסוך בכללותו, צדק ביהמ"ש בהסיקו כי זהו פסק ביניים. הכוונה איננה "לפסק ביניים" הבא לציין "זמניות", אלא הכוונה היא לפסק חלקי כאשר לפי התוספת לחוק הבוררות יכול בורר להוציא פסקו חלקים חלקים. שאלה אחרת היא אם על פסק חלקי לא חל מירוץ הזמן לבקש את בטולו לפי סעיף 27 לחוק הבוררות, אך שאלה 1 לא עמדה להכרעה. לזה יש להוסיף כי המשיב לא העלה את טענת חוסר הסמכות בפני הבוררים וגם לא מיחה על המשך הדיון בפניהם ולפיכך הוא מנוע מלהעלותה שלב זה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. שנלר לרב בן ציון רבינוביץ, עו"ד ערן פלס לרב דוד רבינוביץ, עו"ד מיכאל שפיצר לעמותה. 22.4.87).

ע.א. 347/85 - ברלו ואח' נגד משה שרון ואח'

*חיוב אישי של מנהל חברה שחתם על התחייבות בשם החברה בחותמת שאינה נושאת במדוייק את שם החברה(הערעור נתקבל).

א. המערערת תבעה את המשיב, מנהל חברה (המשיבה השניה) ואת החברה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת מחיר סחורה שסיפקה עפ"י הזמנה של החברה. ההזמנה נעשתה על נייר פירמה של "הנאמן הישראלי בע"מ - פיקסוטול" ונחתמה ע"י שרון. המשיבים הגישו בקשה לרשות להתגונן בטענות שונות אך ביהמ"ש דחה את הבקשה לרשות להתגונן ונתן פסק דין נגד החברה. בכך באה על סיומה התביעה נגד החברה. ביהמ"ש החליט לעומת זאת למחוק מחוסר עילה את התביעה שהוגשה נגד שרון. חבותו האישית של שרון, אשר חתם על ההזמנה להספקת הסחורה, היא השאלה שנדונה בערעור.
ב. המערערת מבססת את עילתה נגד שרון על סעיף 60(3) לפקודת החברות האומר "כל מנהל... המשתמש... בכל חותם המתיימר להיות חותמה של החברה ואין טבוע בה שמה... או המוציא.. שטר חליפין, שטר חוב... של החברה שלא הוזכר בהם שמה כאמור לעיל, יאשם בעבירה... בנוסף לכך יהיה אחראי באופן אישי למחזיק של כל שטר חליפין...".
הסעיף המטיל אחריות אישית על החותם, מדבר אמנם בשטר חליפין, שיק וכדומה, אך הפסיקה הרחיבה זאת מעבר לכך וקבעה שאין להבחין לענין זה בין שטרות לחוזים אחרים של חברה. כמו כן אין זה משנה אם למעשה הוטעה הצד שעסק עם החברה כתוצאה מהתאור הבלתי נכון ואם לאו. בענייננו חתם שרון על הזמנת הסחורה בשם "הנאמן הישראלי בע"מ - פיקסוטול" וחברה בשם זה אינה קיימת. שמה של החברה הרשומה אצל רשם החברות הוא "הנאמן הישראלי חברה להשקעות ונאמנות בע"מ". מתצהירו של שרון עולה כי קיימת גם חברה, שהוא מנהלה, בשם "שוק הצפון נהריה בע"מ" ואשר לה שם מסמרי "פיקסוטול". ברור על כן שחתימתו בשם הנאמן הישראלי בע"מ - פיקסוטול נעשתה בניגוד להוראות סעיף 60(3). ביהמ"ש דלמטה דחה את התביעה נגד שרון בנימוק ש"הנאמן ישראלי בע"מ" בשמה המלא היא חברה רשומה והשמטת המלים "להשקעות ונאמנות" היא בלתי משמעותית ואינה מצדיקה הטלת אחריות אישית על המנהל. הערעור נתקבל.
ג. החלטת ביהמ"ש אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 60(3) כפי שפורשה ע"י הפסיקה. שרון לא הגיש סיכומים בתשובה לסיכומי המערערת ובאין תשובה לטענות המערערת המיוסדות בדין יש לקבל את הערעור ולחייב את שרון אישית בסכום התביעה כסעד העיקרי המבוקש בערעור זה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ר. בר למערערות. 12.4.87).

ע.א. 635/83 - אברהם עזריהו ואח' נגד מנשה מזרחי ואח'

*הפרת הסכם לעיסקת קומבינציה וביטולו(הערעור נדחה).

א. המשיבים הם בעלים של חלקת קרקע ועליה שני מבנים. חלקיהם בנכס הם מחצית למשיבים 1,2 (להלן: המשיבים) ומחצית למשיבה 3 (להלן: המשיבה). במבנה האחד מחזיקים המשיבים ובמבנה השני מחזיק דייר מוגן של המשיבה. ביולי 1978 נחתם הסכם קומבינציה בין המשיבים והמשיבה מזה לבין המערערים, קבלני בניין, מזה. הוסכם כי הנכס יועבר למערערים תמורת שתי דירות מתוך היחידות שהמערערים יקימו. הדירה המערבית תרשם על שם המשיבים והדירה המזרחית על שם המשיבה. מאז נחתם ההסכם ועד שמיעת הערעור חלפו שמונה שנים ועדיין לא עשו המערערים מאומה לקידום המטרה שביסוד ההסכם. ביום 1.12.81 שלחו המשיבים מכתב למערערים ובו הודיעו להם כי מאחר וטרם התחילו בבניה, הם רואים בכך הפרה יסודית של ההסכם שבעקבותיה הם מבטלים אותו. ביום 8.2.82 פנו המשיבים בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי וביקשו להצהיר כי החוזה בטל בשל הפרתו היסודית ע"י המערערים וביהמ"ש פסק כבקשתם. הערעור נדחה.
ב. בטרם ניתן היה להתחיל בעבודות הבניה היה צריך לפנות את הדייר המוגן ולקבל היתר בניה. שני אלה מוטלים על פי החוזה על המערערים. ביחס להיתר הבניה נאמר בהסכם כי הקבלן (המערערים) מתחייב לעשות כל הדרוש להוצאת היתר בניה בהקדם האפשרי. מאידך התחייבו המוכרים לחתום על כל מסמך שיהיה צורך בו להוצאות היתר בניה. עד כה לא פינו המערערים את הדייר וגם לא קיבלו היתר בניה. בשלב מסויים סרבו המשיבים לחתום על המסמכים שנדרשו לצורך קבלת היתר בניה, בנימוק שהקיר המערבי של הדירה שיועדה להם תוכנן כקיר משותף עם הדירה המזרחית בעוד שהובטח להם שלא יהיה קיר משותף. בסופו של דבר נקבע בפסק בוררין כי אין דרך אחרת אלא לבנות קיר משותף והמשיבים חתמו על הבקשה להיתר בניה. ב"כ המשיבים הודיע שהוא מוכן להתעלם, לצורך טענת ההפרה, מהתקופה שעברה עד לחתימה, באמצע חודש מרץ 1981. מאז סולק העיכוב ועד הודעת הביטול עברו כשבעה וחצי חודשים ועד להגשת המרצת הפתיחה עברו כ- 11 חודשים ומאומה לא נעשה עד אז ע"י המערערים וכן לא
נעשה דבר לאחר מכן עד למתן פסה"ד ועד לדיון בערעור. מסתבר שעוד לפני שחתמו המשיבים על הבקשה, במרץ 1981, שונתה תכנית המתאר והשינוי קיבל תוקף כבר ב- 29.8.80. לטענת המערערים הם לא ידעו על השינוי עד שפנו לקבלת היתר הבניה כשהם מצויידים בחתימת המשיבים, ולגירסתם הכינו תכניות חדשות והגישו אותן לחתימת המשיבים בסוף יולי 1981.
ג. אפילו תתקבל הגירסה יש כאן מחדל מתמשך למשך כשנה מאז שנוי התכנית ועד הגשת התכניות החדשות לחתימת המשיבים ועוד כארבעה חדשים עד הודעת הבטול. הטענה שהמערערים לא ידעו על שנוי התכנית אינה יכולה להשמע מפיהם. הם קבלני בנין, בנו הרבה באותו אזור ועליהם היה לברר את הדרוש בירור ולא עשו כן. הם גם לא בררו ולא ידעו שאפשר יהיה לבנות רק כך שהקיר המערבי יהיה משותף לשתי הדירות. ברם, הגירסה שהגישו תכניות חדשות לחתימת המשיבים נדחתה ע"י ביהמ"ש דלמטה כבלתי מהימנה ובממצא זה אין להתערב. המסקנה היא שהמערערים לא פעלו מאומה מאז שינוי התכנית באוגוסט 1980 כדי לקבל היתר בניה.
ד. גם בענין פנויו של הדייר המוגן לא עשו מאומה. סעיף בחוזה אומר כי "הקבלן" מתחייב בזה לפנות את הדייר ולהגיש לשם כך תביעה לבית המשפט המוסמך לא יאוחר מאשר תוך 14 יום מיום קבלת היתר הבניה על החלקה", ולטענת המערערים כל עוד לא נתקבל ההיתר לא היו חייבים להגיש תביעה נגד הדייר, וממילא בירור תביעה משפטית וערעורים לכל הערכאות יארך שנים ארוכות. ועד אז אי אפשר לפנות את הדייר. טענה זו אין לקבל. ריח של חוסר תום לב נודף ממנה. אמנם מדובר בסעיף הנ"ל על הגשת תביעה משפטית, אך פירוש הדבר שאם יש צורך בכך חייב הקבלן לנקוט עד כדי צעד זה. אין פירוש הדבר שעליו לנקוט רק בצעד זה. קיום בתום לב של החובה לפנות את הדייר פירושו יצירת מגע, ובהקדם, עם הדייר תחילה, כדי לגשש ולעמוד על צפיותיו ולנהל משא ומתן רציני כדי להגיע עמו לעמק השווה על סדור חלוף או על פיצוי כספי, כל זאת בד בבד ובמקביל עם הטפול בבקשה להיתר הבניה, על מנת שאם עד לקבלת ההיתר לא יושג הסדר עם הדייר יוכל הקבלן להגיש תביעתו כמתחייב מן ההסכם לאחר שמיצה את כל נסיונות הפשרה לפינוי בדרכים רגילות.
ה. החוזה אינו נוקב במועד להקמת הדירות ומסירתן ומתעוררת השאלה מהו זמן סביר לקיומו של חוזה זה. התשובה תלויה תמיד בנסיבות כל מקרה. המשיבים הם אנשים קשישים, המבנה בו הם גרים הנו רעוע ומטרתם בעסקת הקומבינציה היתה לקבל את הדירה מוקדם ככל האפשר. מאידך, מבחינת אפשרויות הקיום מצד המערערים היה עליהם לקבל היתר בניה, לפנות את הדייר ולהקים את המבנה המכיל את הדירות. כל זאת דורש זמן. לא באה עדות מפי מומחים מהו זמן סביר בנסיבות אלה. ברם, אפילו : נקבל שעבר זמן סביר לקיומו של החוזה, אין בכך עדיין כדי להקנות למשיבים זכות לבטל את החוזה על אתר כפי שעשו בהודעת הביטול ששלחו למערערים. לפי סעיף 41 של חוק החוזים (חלק כללי) "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה במועד שעליו הודיע הנושה זמן סביר מראש". הודעה כזו לא ניתנה על ידי המשיבים. יש לכן טעם בטענה כי לא ניתן לקבוע שהמערערים הפרו את החוזה באי קיומו במועד, מפני שמועד לקיומו לא נקבע, לא בחוזה ולא בדרך האמורה בסעיף 41 הנ"ל.
ו. ברם, המשיבים יכולים להבנות מהוראות סעיף 17 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הדן בהפרה צפויה של חוזה. עפ"י סעיף זה אם "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה... זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה...". מועד לקיום החוזה לא נקבע, כאמור, אך השאלה היא אם מנסיבות הענין עולה שהמערערים אינם יכולים או אינם רוצים לקיים את החוזה. אם כך הדבר כי
אז ניתן החוזה לביטול מבלי שיהיה על המשיבים לחכות עד עבור זמן סביר לקיומו כשברור כבר מראש שקיום לא יהיה. העובדות של המקרה מדברות בעד עצמן ומצביעות על כך שהמערערים לא התכוונו לקיים את החוזה. הם לא ביקשו את חתימת המשיבים על התוכניות החדשות לקבלת היתר בניה, הם לא עשו דבר לקראת פינויו של הדייר, הם לא שיכנעו את ביהמ"ש כי ברצונם באמת וכתמים לבצע את החוזה תוך זמן סביר או בכלל. הם ניסו להתגונן בטענת הגנה אחת כי הגישו את התכניות החדשות לחתימת המשיבים אשר סרבו לחתום עליהן אך טענה זו נדחתה כבלתי מהימנה ע"י ביהמ"ש המחוזי. כך נותרו המערערים ללא כל הסבר אמין לאי קיום החוזה שיכול להצביע על רצון וכוונה כנים מצדם לקיים את החוזה ולסתור את המסקנה העולה מהעובדות כי הם הסתלקו מהחוזה. חוזה זה הופר איפוא והפרתו היא הפרה יסודית. שום אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש הפרה זו ואת תוצאותיה. המשיבים היו זכאים לכן לבטל את החוזה בהודעה ללא מתן ארכה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. צוקרמן למערערים, עו"ד מ. רוזנברג למשיבים. 7.4.87).

ע.א. 362/85 - אחמד אלבכר נגד עקל סעדי ואח'

*סירוב ביהמ"ש לדחות ישיבה של ביהמ"ש לאחר שהנתבע נקט סחבת ממושכת(הערעור נדחה).

א. המשיב פתח בתביעה שנושאה קיומה של שותפות בינו לבין המערער במשאית שהופעלה על ידי בנו של המערער. בתביעתו טען המשיב כי כל הכנסות השותפות המופקות מהפעלת המשאית נמסרות למערער והלה אינו נותן לו דין וחשבון ואינו מחלק עמו את הרווחים ועל כן ביקש לצוות על פירוק השותפות ועל מתן חשבונות. במהלך המשפט נתן ביהמ"ש דחיות אינסוף, בעיקר לבקשת המערער. בשלב מסויים ציווה השופט על מכירת המשאית ובכך הגיעה השותפות לקצה. נותר לדיון ענין החשבונות בין הצדדים. גם בשלב זה לא זכתה התביעה לטיפול מזורז, ולא מסיבות התלויות בביהמ"ש, אלא בשל בקשות דחייה רבות, בעיקר מטעם המערער. ביהמ"ש גילה כלפיו אורך רוח מפליג ונענה מדי פעם לבקשותיו עד שלבסוף קבע מועד לשמיעת המשפט כעבור כחודש ימים ויהי מה. בכך ניתנה שהות מספקת למערער לשכור לעצמו עו"ד, אחרי שפיטר את פרקליטו הקודם, ולהתכונן לדיון. במועד שנקבע הופיע המערער ללא עורך דין וביקש דחייה, אם כי בקשה בכתב שהגיש לדחיית אותה ישיבה נדחתה קודם לכן. בקשתו נדחתה במקום והמערער נקט בדרך של "שביתת מחאה". הוא לא שיתף פעולה עם ביהמ"ש, סרב להשיב לשאלות שנשאל ולא חקר עדים. ביהמ"ש שמע את עדיו של המשיב ולמרות החלטתו לקיים את המשפט ויהיה מה נהג עם המערער לפנים משורת הדין ולא נתן פסק דין במקום. הוא איפשר למערער להגיש תוך שבועיים בקשות בענין המשפט או לפנות לביהמ"ש העלית כפי שהצהיר שיעשה. תוך ששה ימים הצליח המערער לשכור עורך דין והלה פנה בבקשה לביהמ"ש לחקור מחדש את העדים שכבר העידו ולאפשר למערער להשמיע עדיו. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש בציינו כי ניתנה הזדמנות למערער והוא לא ניצל אותה ואין מקום להזמין את העדים מחדש. ביהמ"ש נענה לבקשת ב"כ המערער והתיר לו להגיש סיכומים בכתב. את פסק הדין נתן ביהמ"ש על סמך חומר הראיות וסיכומי הצדדים וחייב את המערער לשלם למשיב סכומי כסף מסויימים שהם תוצאה של החשבונות כפי שעלתה מתוך הראיות. בערעור העלה המערער שלוש טענות: כי ביהמ"ש צריך היה לדחות את המשפט כדי לאפשר לו לחקור את עדי התביעה ולהביא את עדיו; כי ביהמ"ש צריך היה להסיק מסקנות מסויימות ממסמך שהגיש המערער כאשר עוד היה לו עורך דין; ביהמ"ש לא הכיר בהוצאות מסויימות של הפעלת המשאית. הערעור נדחה.
ב. בטענה הראשונה אין מאומה. הסבלנות שגילה השופט כלפי המערער היתה מפליגה וגם מפליאה. המערער נקט בשיטה של סחבת שפעלה במשך תקופה ארוכה וביהמ"ש נהג
עמו לפנים משורת הדין גם בישיבה האחרונה כאשר דחה את מתן פסק הדין כדי לאפשר לו להגיש בקשות שונות. אילו בבקשה סבירה כלשהי היה מדובר, אין ספק שביהמ"ש היה נענה לו, אך המערער ביקש לפתוח את כל המשפט מחדש ובדין לא נענה ביהמ"ש לבקשה זו. לגופו של ענין פסק השופט על בסיס עדותו של מנהל החשבונות של המשיב ותוך הפעלת שיקול דעתו לגבי פריטים מסויימים. בשלב מוקדם של הדיון, עוד לפני שפיטר המערער את עורך דינו, מונו מנהלי חשבונות של שני הצדדים בהסכמה להיות מנהלי חשבונות מטעם ביהמ"ש כדי לבדוק את כל החשבונות של השותפות ולהגיש דו"ח משותף לביהמ"ש. הוחלט כי במקרה ותתעורר שאלה ששני מנהלי החשבונות יהיו חלוקים לגביה יבדוק רואה חשבון שמונה ע"י ביהמ"ש את מצב החשבונות ודו"ח שני מנהלי החשבונות ויגיש חוות דעת. מעדות מנהלי החשבונות של המשיב עולה שהדיונים בינם לבין מנהלי החשבונות של המערער לא הגיעו לידי גיבוש עמדה באופן שניתן היה להגיש דו"ח מסכם לביהמ"ש ולהגדיר המחלוקת ביניהם. החומר היה כולו בידי המערער והוא לא מסר את כל החומר לעיון מנהלי החשבונות. שני המומחים לא באו לא למסקנה משותפת ולא להגדרת מחלוקת. במצב זה אף רואה חשבון שלישי לא יכול להגיע למסקנה מקצועית ולא היה טעם לגרום לדחיות נוספות.
ג. אשר למסמך שביהמ"ש לא הביא אותו בחשבון - מסמך זה נושא כותרת "דו"ח הכנסות והוצאות" ועל פיו, בתקופה הרלבנטית, עלו ההוצאות על ההכנסות. מוצג זה הוגש ע"י ב"כ המערער והתקבל בהסכמת ב"כ המשיב בכפוף להסתייגות שתינתן הזדמנות לבדוק את החומר ולחקור את המערער או את מי שערך את הדו"ח. הזדמנות כזו לא ניתנה לו. המסמך נתקבל אמנם מבחינה פורמלית, אך אין בו כשלעצמו לשמש ראיה לתכנו. אין לכן ממש בטענה שביהמ"ש היה חייב להתחשב בו. הטענה האחרונה מתייחסת למסקנות שהוציא ביהמ"ש ממספר קבלות שהוגשו לו ע"י מנהל החשבונות כאשר מסקנת מנהל החשבונות היתה כי קבלות אלו אינן אמיתיות. עפ"י הראיות שהיו בביהמ"ש יכול היה לקבוע ממצא כפי שקבע.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ל. לובאני למערער, עו"ד ש. טויסטר למשיבים. 7.4.87).

ע.א. 478/84 - דובשני גדעון נגד חממי יוסף

*השאלה אם מסמך מסויים מהווה הסכם לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין והפרת ההסכם(הערעור נתקבל).

א. בין המערער (המוכר) לבין המשיב (הקונה) נחתם מסמך שכותרתו "הסכם" ונאמר בו "קבלתי פקדון 1,500 דולר... על חשבון דירת חמישה חדרים ברחוב בני אפרים 236 דירה מס' 5 כולל: שלושה ארונות קיר... התמורה הכוללת עבור הכל 111,000 דולר ארה"ב בתנאי התשלום:...". המשיב לא שילם סכום של 85,000 דולר שאמור היה להשתלם תוך שבוע מיום חתימת ההסכם והודיע למערערו כי הוא חוזר בו מכוונתו לרכוש את הדירה. המערער סירב לשחרר את המשיב מהתחייבותו, מכר בסופו של דבר את הדירה לקונה אחר ולטענתו מכר אותה בהפסד. המערער תבע פיצויים בגין הפרת ההסכם והמשיב טען כי המסמך נחתם על יסוד הצהרת המערער כי שטח הדירה הוא 170 מטר ובפועל השטח הוא 115 מטר בלבד. ביהמ"ש קבע כי טענה זו אינה נכונה. המשיב טען גם כי במסמך הנ"ל, המכונה "הסכם", לא נתמלאו דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין בדבר הסכם בכתב, באשר אינו מכיל את כל התנאים המהותיים ההכרחיים ליצירת התקשרות מחייבת. ביהמ"ש דמה את הגירסה כי המסמך היווה רק אופציה לרכישת הדירה וקבע כי עפ"י הנסיבות ברור כי הצדדים התכוונו לעיסקה של מכירת הדירה הקושרת את שניהם. תביעת המערער נדחתה על יסוד נימוק אחד בלבד. הנכס תואר כ"דירה של חמישה חדרים ברחוב בני אפרים 236 דירה מספר 5", וביהמ"ש ציין כי הוא מוכן להתעלם מכך שלא צויין מספר הגוש והחלקה מפני שהדירה זוהתה די
צרכה. ברם, יחד עם הדירה נמכרו שני מקומות חניה צמודים ואלה לא בא זכרם במסמך הנ"ל. אמנם רכוש משותף שהוצמד לדירה בבית משותף אינו נכס שניתן למוכרו בנפרד, ציין ביהמ"ש, אבל ניתן, למשל, להצמיד אותו לדירה אחרת בבנין כנגד תמורה, ועל ידי כך לנתקו מהדירה שאליה היה צמוד קודם לכן. לדעת ביהמ"ש לא ניתן היה לאכוף את המוכר להעביר לקונה את שני מקומות החניה עפ"י המסמך שנחתם, והואיל והצדדים אינם חלוקים על כך שמקומות החניה נכללו בממכר אין מנוס מהמסקנה שהמסמך הנ"ל אינו כולל תאור נכון של הנכס הנמכר. מבחינה זו, ציין ביהמ"ש, אין לראות במסמך את הכתב הנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. הערעור נתקבל.
ב. המשיב תמך במסקנה האמורה של ביהמ"ש ובנוסף לכך חזר על טענתו כי ההסכם אינו כולל מרכיבים יסודיים הכרחיים נוספים שחסרונם אינו משכלל הסכם מחייב במובן סעיף 8 לחוק. המרכיבים החסרים לדעת המשיב הם היעדר תיאור הצדדים ופרטיהם האישיים, אי ציון מועד למסירת החזקה ורישום הזכויות, היעדר קביעה על מי לשלם את המסים לסוגיהם, העדר איזכור כי המערער חתם על המסמך גם בשם אשתו שהיא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה. בעניין זה אין לקבל את טענות המשיב. זהות הצדדים המתקשרים היא מהותית אך לא בהכרח יש להוסיף להם תיאורים או לציין מספרי תעודות הזהות. אלה בבחינת תוספת רצוייה אך די בכך שאישיות המתקשרים כפי שמופיעה בהסכם ברורה וידועה. לעניין מועד מסירת החזקה בדירה והעברת הזכויות בה הרי עוד לפני היות חוק החוזים הדין היה שמקום שלא הוסכם על מועד קיומו של חיוב הוא יקויים תוך זמן סביר ולא כל שכן לאור סעיף 41 לחוק החוזים הקובע במפורש כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. אשר לחיוב במסים - כשאין ההסכם כולל הוראה מי ישא בחיובי מסים ואגרות למיניהם אין מניעה להשלים חסר זה תוך הסתמכות על הוראות חוק ותקנות הקובעות חיובים אלה.
ג. אשר להעדר שמה של האשה בחוזה - על יסוד ראיות מהימנות נקבע שהבעל פעל בהתקשרות זו כשלוחה של אשתו והשליחות אושרה בדיעבד ואומצה על ידי השולחת. טענת ב"כ המשיב הינה כי עצם חתימת המערער על ההסכם בשם אשתו פוגם בתקפו מבחינת סעיף 8 לחוק המקרקעין, ואולם כבר נפסק שאין המוכר חייב להעלות את התחייבותו על הכתב או לחתום על המסמך דווקא בעצמו ולא בידי שליח. שאלת השליחות היא נפרדת ואין בינה לבין הכתב הדרוש ולא כלום. עוד קבע ביהמ"ש כי בהיות הבעל הבעלים של %50 מהנכס אין הוא יכול לתבוע אלא את נזקו בלבד כשיעור חלקו בנכס משום שאשת המערער לא צורפה כתובעת בתביעת הפיצויים. אין צורך להתייחס לנושא זה באשר המערער השלים עם מסקנה זו ולא עורר כל טענה נגדה בכתב הערעור.
ד. נותר נימוקו של ביהמ"ש לדחיית תביעת המערער והוא אי הזכרת החנייה הצמודה. לענין זה יש לקבל את הערעור. אי ציון עובדה כי לדירה צמודים שני מקומות חנייה אינו פוגם בתיאור הנכון של הדירה לצרכי סעיף 8 לחוק. סעיף 13 לחוק המקרקעין קובע שאין תוקף לעסקה בחלק מסויים במקרקעין. יש לקרוא סעיף זה יחד עם הסיפא לסעיף 55(ג) שלפיו "הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית... דינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד". לזאת יש להזכיר הוראה נוספת בחוק הקובעת כי "עיסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה ואין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה". על פי שילוב ההוראות הנ"ל, כאשר מתארים דירה פלונית בבית משותף בצורה הניתנת לזיהוי בודאות, הרי זה כאילו נכלל בתיאור הדירה החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, באשר הרכוש המשותף והדירה כרוכים ביחד מכח החוק, אלא אם כן באה הסכמה לנתק את החלק של הרכוש המשותף הצמוד והטוען כך עליו הראייה. משקבע ביהמ"ש כי הדירה עצמה תוארה בהסכם במידה מספקת, הרי כלל התיאור גם את מקומות החניה הצמודים לה אשר דינם כדין הדירה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק
לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלת שיעור הפיצויים.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' שפרה גב למערער, עו"ד פ. זלצר למשיב. 22.4.87).

ע.א. 458/84 - עזבון המנוחה ג'והרה מועדי ואח' נגד מדינת ישראל

*בקשה לתיקון לוח זכויות בהסדר(הערעור נדחה).

א. ב- 1958 הוכרז שטח מסויים כאזור שבהסדר ובתוך האזור חלקה פלונית (להלן: החלקה). לוח הזכויות של הגוש פורסם ב- 1975 ובגדרו נרשמה החלקה, בגודל של כ- 100 דונם, בבעלות המדינה, על יסוד תזכורת תביעה משנת 1958 שהגישה המדינה. רק בשנת 1964 פנו המערערים לפקיד ההסדר בכתב במטרה לשמור לעצמם את הזכות לטעון בעלות לגבי 45 דונם משטח החלקה. מאז ועד ל- 1975 לא עשו מאומה ורק ביולי 1975, כמעט ביום האחרון הקבוע בחוק לתיקון לוח הזכויות, הגישו בקשה מכח סעיף 59 לפקודה בה עתרו שביהמ"ש יכיר בבעלותם בחלק משטח החלקה כנ"ל. הבקשה מיוסדת על שתי עילות: עילה שיסודה ברישום הקרקע בשם מורישם של המערערים על פי קושאן תורכי; עילה שיסודה בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, היינו חזקה ועיבוד רצופים למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים על כל היבטיה והערעור נדחה.
ב. הטוען קניין במקרקעין עליו להוכיח את תביעתו וכאשר נסמכת טענת הקניין על קושאן יכולים להיווצר מצבים שונים. יכול להיות מצב שלפיו זהה השטח שנתבע וכן הגבולות לשטח ולגבולות המופיעים בקושאן ואז אין קושי להכריע בנושא הבעלות על יסוד הקושאן. אך יתכן מצב שלפיו נעדרת זהות בין השטח הרשום לבין השטח שנתבע. בענייננו הקושאן שעליו מסתמכים המערערים מדבר על שטח רשום של פחות מדונם אחד ואילו המערערים מבקשים שטח של 45 דונם. במקרים מסוג זה על התובע להוכיח את גבולות האדמה מארבע רוחות השמים והיה אם מתברר כי השטח כפי שהוכח מארבע הפינות עולה על השטח הרשום בקושאן אז יעדיף ביהמ"ש את שטח הקרקע לפי הגבולות על פני השטח לפי הרישום. אולם דבר זה מותנה בכך שיוכחו גבולות השטח מכל עבר מבלי להותיר פירצה. בענייננו הצליחו המערערים להוכיח זהות של גבול אחד בלבד וביהמ"ש לא שוכנע כלל שהקושאן שעליו נשענים המערערים מתייחס לשטח דנן.
ג. אשר לעילה המבוססת על סעיף 78 לחוק הקרקעות - יש להתייחס לחלקה כאל קרקע בלתי מוקצית ומשמעות הדבר שעל המערערים להוכיח חזקה ועיבוד גם יחד למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. זכויות הצדדים מתגבשות כרגיל עם הגשת התביעות ולפיכך הגשת התביעה על ידי המדינה ב- 1958 מפסיקה את מירוץ ההתיישנות של הצד הנאחז בטענת החזקה. ביהמ"ש דלמטה לא שוכנע באמינות עדי המערערים כי החזיקו בשטח, ובכך נשמט למעשה היסוד שעליו מבוססת התביעה, שהרי לא די בהוכחות חזקה בלבד ולא עיבוד בלבד כי אם יש להוכיח את שני האלמנטים גם יחד. אולם המערערים גם לא עמדו במבחן הוכחת העיבוד. על פי הראיות ובכללן תצלומי אויר עולה כי השטחים שהיו מעובדים בשנה מסויימת לא עלו על 35 עד 40 אחוז מקטעים מסויימים ובאשר לשנים אחרות לא נראו בתצלומים סימנים ממשיים של עיבוד בכלל. עיבוד החלקה בצורת טלאים פה וטלאים שם לא יועיל למערערים גם אם העיבוד היה מוכח כדבעי, שכן לא הוכח עיבוד כדי %50 משטח החלקה שהם האחוזים המינימליים להוכחת העיבוד. יתירה מזו, גם על פי גירסת המערערים והראיה שהביאו מדובר על עיבוד כדי %50 מן השטח אך זאת רק באשר לשנה אחת והם לא הוכיחו עיבוד רצוף. כדי לזכות בקרקע העיבוד חייב להיות באורח רצוף במשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ובמקרה שלנו 15 שנים.

(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד זכי כמאל למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 22.4.87).

בג"צ 779/86 - צוות שלמה ברקוביץ בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'

*זכייה במכרז לבניית בריכת מים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה מכרז לבניית בריכת מים בירושלים. העותרת והמשיבה הרביעית (להלן: סולל בונה) השתתפו במכרז והמשיבים בחרו בסולל בונה כזוכה במכרז. בעתירה הועלו שתי טענות עיקריות: כי חישוב המחירים לאורם סברה העיריה שהצעת סולל בונה היא הזולה ביותר הוא שגוי; כי סולל בונה מבצעת את העבודה על פי שיטת ביצוע השונה מזו שנקבעה בפרטי המכרז. העתירה נדחתה.
ב. אשר לטעויות בציון המחירים, מסתבר כי הסיכום הסופי של החשבון, פרט לשינוי קל, אינו מושפע מהטעויות שהן בעיקר רישומיות וגם אחרי תיקון הטעויות נשארת סולל בונה המציעה הזולה ביותר. אגב, ברור של טעויות אריתמטיות הוא בגדר המותר על פי התקנות המתוות דרכי הפעולה של רשויות מקומיות בכל הנוגע למכרזים.
ג. אשר לשיטת הביצוע - סולל בונה אכן צרפה למכרז מסמך ובו התייחסות לשלשה נושאים: האחד דן בקיצור תקופת הביצוע; השני בהוזלת של יציקת הגג והשלישי בהוזלה בעבודות האיטום. אין חולק כי בשני הנושאים האחרונים מדובר בשתי הצעות אלטרנטיביות אך גם בנושא הראשון ברור שמדובר בהצעה אלטרנטיבית. מתשובת המשיבים עולה שהאפשרות להציע אלטרנטיבות לביצוע הועלתה ע"י העיריה עוד בשלב של פרסום המכרז והובאה בכתב לידיעת כל המשתתפים במכרז. העותרת לא טרחה להזכיר עובדה זו בעתירתה. אין ספק שנושא כגון זה, הצגת האפשרות להציע אלטרנטיבה בשלב פרסום המכרז, הוא נושא מהותי או מרכזי בעתירה, ולא יכול להיות ספק בקשר לכך שצריך היה להציג בעתירה באופן מדוייק את התנאים כפי שפורסמו על יד בעל המכרז. עניין איזכורה מראש של האלטרנטיבה האפשרית הוא נושא שאין לעבור עליו בשתיקה בעתירה לבג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. מנהל העותרת לעותרת, עוה"ד משה ארגוב וגב' ענת מאירי למשיבים. 5.4.87).

בג"צ 585/86 - רות שריירמן נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומשרד התקשורת

*הזכות לצאת להשתלמות לפי תקנון שבתון לעובדים כאשר מתכוונים לפטר את העובד(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותרת היא עובדת מחקר במשרד התקשורת מספטמבר 1978 וחל עליה תקנון שבתון לעובדים מדורגים בדרוג מחקר שהוא הסדר קיבוצי (להלן: התקנון). בדצמבר 1984 החלה המדינה בהליכים לפיטורי העותרת ולאחר שנציגות העובדים התנגדה לפיטורים הובא הענין לדיון ביום 2.6.85 וביום 25.8.85 לפני שתי ועדות פריטטיות שלא הגיעו לכלל הסכמה בענין הפיטורים. ביום 19.5.85 הגישה העותרת בקשה לצאת לשבתון החל ביום 1.9.85 ולבקשה נתקבלה תשובה רק ביום 25.8.85. הבקשה נדחתה כאשר המעבידה מבהירה כי "ועדת ההשתלמות אשר דנה בבקשה... החליטה לדחותה מאחר ושנת השבתון מוענקת לעובד לצורך השתלמותו ובמגמה להעשרת מקום עבודתו במידע... ברם הואיל וכוונת המשרד לפטרך מהשירות... אין באישור ההשתלמות... כל הגיון...". ביום 19.9.85 הגישה העותרת תובענה לביה"ד האזורי לעבודה למתן פסק דין המצהיר על זכותה לצאת מיד לשבתון וביום 1.11.85 ניתנה לעותרת הודעה כי שמה נכלל ברשימת העובדים המועמדים לפיטורים. ביום 26.12.85 הודיע מנכ"ל המעביד לעותרת על פיטוריה בתוקף מיום 31.1.86. ביום 29.1.86 החליט ביה"ד האזורי לעבודה להעתר לתובענת העותרת וקבע שתקופת השבתון תתחיל "מיד" היינו ביום 31.1.86 ואילו הפיטורים ייכנסו לתוקף לאחר סיום תקופת השבתון. העותרת יצאה לחו"ל כדי לממש את זכויות השבתון שלה ובינתיים הגישה תובענה למתן פסק דין המצהיר על בטלות הפיטורים. התובענה עודנה תלויה ועומדת בביה"ד האזורי לעבודה. ביום 15.6.86 קיבל
ביה"ד הארצי לעבודה את ערעורה של המדינה והורה כי העותרת אינה זכאית לשבתון וכי הפיטורים יקבלו תוקף מיידי. עתירת העותרת נתקבלה והענין הוחזר לביה"ד הארצי לעבודה.
ב. הסוגיה שלפנינו מעוררת שתי שאלות: האחת - האם זכות השבתון, המוקנית לעותרת, היא זכות סוציאלית או זכות הקשורה בטבורה להמשך עבודתה של העותרת בשירות המשיבה; האם רשאית היתה המשיבה לשקול, עת דנה בבקשת העותרת לממש את זכות השבתון, את הסיכוי או הסבירות שתפוטר מעבודתה בעתיד, או שמא רכשה העותרת זכות מוקנית עת עתרה למימוש זכות השבתון, שלא תפוטר עד תום תקופת מימוש הזכות. שתי הערכאות של ביה"ד לעבודה תמכו את יתידותיהן בפסק דין קודם של ביה"ד הארצי לעבודה ואולם התשתית בענייננו שונה מהתשתית העובדתית במקרה שנדון שם.
ג. ביה"ד הארצי לא נתן דעתו לענין השוני שבתשתית העובדתית. יתר על כן, ביה"ד הארצי טעה בפרשנות סעיף בתקנון הנוגע לעותרת. אין לדעת מה היה ביה"ד הארצי מחליט אילו הפרשנות הנכונה של אותו סעיף היתה עומדת לנגד עיניו. עוד שאלות אחרות לא נדונו ע"י ביה"ד. לאור האמור יש לבחון עתה מחדש את שתי השאלות שהוצגו לעיל. מדובר בסוגיה רבת חשיבות בתחום יחסי העבודה הנוגעת למספר רב של אנשים וכבר משום כך יש יסוד להתערבות בג"צ. פסק הדין של ביה"ד הארצי בוטל והדיון הוחזר אליו כדי שיתן פסק דין חדש על יסוד הערות בג"צ לאחר שישמע את טענות הצדדים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עוה"ד צבי יעקבי וחגית תירוש לעותרת, עוה"ד גב' דליה פילוסוף ובן טובים למשיבים. 22.4.87).

בג"צ 239/83 - יהושע מילפלדר ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואיגוד ערים אזור נתניה

*שינוי חד צדדי של זכוית מנוחה לפי הסכם עבודה עם כבאים(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותרים הם כבאים המועסקים ע"י איגוד ערים אזור נתניה. הם עובדים במשמרות ומקבלים מנוחת פיצוי תמורת עבודה במנוחה השבועית. משנת 1971 קיבלו העותרים מנוחת פיצוי מכניסת השבת ועד ליום ראשון בשעה 7 בבוקר כאשר המנוחה השבועית שהוענקה להם היתה בת 36 שעות. באוגוסט 1975 נתקבלה החלטה ע"י ועדה פריטטית בה השתתפו נציגי מרכז השלטון המקומי ונציגי הסתדרות הפקידים שלפיה זכאים הכבאים למנוחה שבועית בת 25 שעות בלבד. החלטה זו לא יושמה ע"י האיגוד אלא בנובמבר 1980. עד לאותו מועד נהג האיגוד לפי המצב שהיה לפני החלטת הועדה הפריטטית. לאחר אותו מועד יישם האיגוד את החלטות הועדה הפריטטית והעותרים מחו על כך. חוקיות החלטת האיגוד הותקפה תחילה במישור הקיבוצי ע"י ההסתדרות וביה"ד לעבודה אישר את חוקיות ההחלטה. לאחר ההליך הקיבוצי פתחו העותרים בהליך אינדבידואלי כנגד האיגוד. הם פנו לביה"ד האזורי לעבודה ותבעו כי יוצהר שהמנוחה השבועית לה הם זכאים היא בת 36 שעות ושהם זכאים למנוחת פיצוי גם עבור עבודתם מכניסת השבת ועד השעה 7 בבוקר ביום השבת. הסעד נתבקש עבור התקופה מנובמבר 1980 ועד אוקטובר 1981.
ב. ביה"ד האזורי לעבודה דחה את התביעה בקבעו כי המנוחה השבועית לה זכאים העותרים היא בת 25 שעות, לפי החלטת הועדה הפריטטית. ביה"ד היה ער לעובדה כי למעשה שילם האיגוד למעלה מחמש שנים לאחר החלטת הועדה הפריטטית תשלום לפי דרישת העותרים, אך לדעת ביה"ד אין תשלום זה משקף הסכמה של הצדדים, והוא לא בא אלא למנוע זעזועים ביחסי העבודה. על כן אין דבר המונע מהאיגוד להפסיק את התשלום שלדעתו אין העותרים זכאים לו. ביה"ד הארצי לעבודה, בערעור של העותרים, קבע כי מתן מנוחת פיצוי על בסיס 36 שעות במשך השנים הנדונות לא היווה מתת חסד,
אלא תשלום זה הפך לנוהג שהפך מצדו לתנאי מכללא ביחסים החוזיים בק כל אחד מהעותרים לבין האיגוד. ברם, לדעת ביה"ד הארצי אין האיגוד חייב להמשיך ליתן מנוחת פיצוי על בסיס מנוחה שבועית של 36 שעות גם אחרי 1 בנובמבר 1980 כפי שהכבאים ביקשו שיוצהר. לדעת ביה"ד הארצי הנושא פתוח למו"מ לא פחות מנושא שעות עבודה או חופשות שנתיות. כיון שבנובמבר 1980 באה הודעה מפורשת של שירותי הכבאות שלא ימשיכו יותר במתן מנוחת פיצוי כאמור הרי הודעה זו מחייבת. על כן החליט ביה"ד הארצי לדחות את הערעור אך לא מטעמו של ביה"ד האזורי לעבודה. העתירה לבג"צ נתקבלה.
ג. משנקבע ע"י ביה"ד הארצי לעבודה כי המנוחה השבועית לה זכאים העובדים היא בת 36 שעות בשבוע וכי הם זכאים למנוחת פיצוי בהתאם לכך שוב אין המעביד רשאי לשנות זכות זו במעשה חד צדדי. המנוחה בת 36 השעות ומנוחת הפיצוי בהתאם לכך הפכו לתניות מכללא בחוזה העבודה האישי שבין כל אחד מהעותרים לבין האיגוד. חוזה עבודה אישי שלא נקבע מועד לסיומו יכול כל אחד מהצדדים לחוזה, הפועל בתום לב, להביא לידי סיומו במתן הודעה ובלבד שינתן זמן סביר לסיום החוזה. אין כל דבר שימנע את הצדדים לחוזה שבא לסיומו לכרות ביניהם חוזה חדש, אך לשם כך נדרש כי יקויימו התנאים הרגילים לשכלולו של חוזה עבודה. מאידך אין בכוחו של צד לחוזה, שלא נקבע מועד לסיומו, להפסיק באופן חד צדדי ותוך מתן הודעה סבירה תניה מתניותיו של החוזה בלא להפסיק את החוזה כולו. לא הרי הפסקת החוזה כהרי הפסקה או שינוי בתניה שבו. חוזה שלא נקבע מועד לסיומו, ההנחה היא כי הוא מתקיים כל עוד לא הופסק על ידי אחד הצדדים. לעומת זאת תניה בחוזה ההנחה היא כי היא מתקיימת כל עוד מתקיים החוזה. הודעה על ביטול התניה אינה מביאה לביטולה והודעת הביטול אינה אלא הפרה המעניקה לצד האחר תרופות שונות הקבועות בחוק החוזים. כך למשל זכאי הצד הנפגע לפיצויים, בתנאים מסויימים, הוא רשאי לבטל את ההסכם, ואם הוא מחליט שלא לבטל את ההסכם הרי ההסכם כולו על כל תניותיו ממשיך לעמוד בעינו בלא שההפרה שינתה תניה מתניותיו. לפיכך יש להעתר לתביעת העותרים ולקבוע כי בתקופה הנדונה מנובמבר 1980 עד דצמבר 1981 הם זכאים למנוחה שבועית של 36 שעות ולמנוחת פיצוי גם עבור עבודתם מכניסת השבת ועד השעה 7 בבוקר ביום השבת.
ד. נותרה לדיון טענת האיגוד כי אל לו לבג"צ להתערב בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה. אין לקבל טענה זו בענין הנדון. בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה נפלה טעות מהותית שהצדק מחייב את התערבות בג"צ לתיקונה. טעותו זו של ביה"ד הארצי לעבודה היא ביישום גישתו שלו, ויש בה אף נקיטת עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של דיני החוזים. אכן, ביה"ד הארצי לעבודה הינו ערכאה שיפוטית שהמחוקק הקים במיוחד כדי לפתח את דיני העבודה ולהפעילם וזו ערכאה מיוחדת המתמחה בדיני העבודה, על כן שוקל בג"צ בכובד ראש את עמדתו של ביה"ד לעבודה בענייני עבודה ולא פעם הוא מוכן להשתכנע מתפיסתו של ביה"ד לעבודה חרף העובדה שתפיסתו של בג"צ היתה מלכתחילה שונה. ברם, בסופו של דבר האחריות הסופית לפיתוח הלכתי של המשפט נתון לערכאה העליונה והסופית במערכת המשפט, היא ביהמ"ש העליון. הערכאה הפרשנית הסופית והמכרעת לגבי חוק, כתקפו בכל עת, נתונה בידי ביהמ"ש ולגבי סוגיות המובאות לבחינה בתוך מערכת המשפט, היא בידי הערכאה השיפוטית העליונה. האוטונומיה הניתנת לבתי הדין השונים היא מעצם טבעה חלקית, והתחשבות במומחיות של בתי דין אלה, עם כל חשיבותה, היא במהותה מוגבלת. על כן, אם לאחר מתן משקל ראוי לעמדת ביה"ד הארצי לעבודה סבור עדיין בג"צ כי ביה"ד הארצי טעה וכי פרושו של בג"צ הוא הפירוש הראוי, על בג"צ ליתן את פירושו שלו.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד דן לפידות לעותרים. 1.4.87).

בג"צ 262/87 - נורית אלי נגד סמי אלי

*החלטת בי"ד רבני במעמד צד אחד בענין משמורת ילדים (העתירה נדחתה).

על יסוד דו"ח שנחתם ע"י המחלקה לשירותים חברתיים של עירית בת ים ועל יסוד דברי המשיב בלבד, החליט ביה"ד הרבני האזורי, במעמד צד אחד, להעביר את שני ילדי בעלי הדין למשמרתו של המשיב. העותרת פנתה לבג"צ בטענה שההחלטה ניתנה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי ועל כן בחריגה מסמכות. העתירה נדחתה. צו זמני שניתן על פי צד אחד, כאשר מן הראוי היה, טרם הנתנו, לקיים דיון במעמד שני בעלי הדין, אינו בטל מעיקרא ואין עילה לפסלו מחמת חוסר סמכות. ברם, סדרי דין תקינים מחייבים שהדיון בבקשה לביטולו של הצו יתקיים במהירות האפשרית. במקרה דנן נקבע הדיון בבקשת הביטול ליום 15.6.87 והדיון הוקדם לבקשת העותרת ליום 18.5.87. אם כי בג"צ אינו נוהג להתערב בסדרי הדין הנוהגים בביה"ד הרבני, הרי מובן הוא שקביעת התאריך האמור יש בה כדי לפגוע בזכויות העותרת, ואף ליצור עובדות מוגמרות הנוגעות ללימודי ילדי בני הזוג שטרם נרשמו בבית ספרם החדש. ביהמ"ש העליון כבר התריע על מקרה כגון דא כאשר הוא נעשה בביהמ"ש המחוזי, בציינו כי לא יתכן שינתן צו במעמד צד אחד בעניין החזקת ילד ואילו הדיון במעמד שני הצדדים יידחה למשך שלשה חודשים במקרה ההוא. לענין סדרי דין תקינים אין להבדיל בין בימ"ש מחוזי לבין בי"ד רבני ששניהם ערכאות שיפוט של המדינה ועל שניהם מוטלת החובה לנהוג בדרך דיונית נאותה על מנת שזכויותיו של אף אחד מבעלי הדין לא תקופחנה. בנסיבות אלה מצפה בג"צ כי ביה"ד הרבני יעשה את כל הדרוש להקדמת הדיון בבקשת הביטול.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. בם לעותרת, המשיב לעצמו. 21.4.87).

בג"צ 240/87 - מוצטפא נחלה וג'עפר ח'ואגה נגד ביהמ"ש הצבאי שכם ואח'

*דיון בפני שופט משפטאי בצו מעצר של מפקד אזור ביו"ש (העתירה נדחתה).

העותרים נעצרו ביום 23.3.87 על פי צו מפקד צבאי ל- 96 שעות מכח סעיף 87(ג) לצו בדבר הוראות בטחון ובו ביום חתם מפקד האזור על צו המורה על מעצר העותרים למשך ששה חודשים מכח סעיף 87(א) לצו הוראות בטחון. משהובאו העותרים לפני שופט משפטי לפי צו הוראות בטחון, כדי שידון בצו המפקד הצבאי, בקשו העותרים שלא לדון בעניינם כדי שיוכלו למנות עו"ד. השופט נעתר להם והורה על מעצרם עד לדיון. משנתקיים הדיון בצו מפקד האזור, שכן תקופת המעצר לפי צו המפקד הצבאי חלפה בינתיים, לא היה הצו בידי התובע הצבאי ולשופט הוגשו רק נימוקיו של מפקד האזור למעצר. לפיכך, ועל אף הצהרת התובע כי הצו נחתם כדין, טען הסניגור כי כל עוד לא הונח הצו לפני השופט יש לשחרר מיידית את העותרים שכן אין צו שמבקשים לאשרו. הטענה נדחתה והעתירה נדחתה. אכן, מן הראוי הוא כי הצו שהשופט מתבקש לאשרו יהיה לפניו בעת הדיון. אולם משהצהיר התובע על קיומו של הצו וציין כי רק עקב תקלה מינהלית לא הגיע הצו לידיו כדי שיגישהו, לא היתה כל מניעה לקיומו של ההליך. צו הוראות בטחון אינו מורה על הגשת הצו לשופט, וכל שנדרש הוא קיומו של הצו בחתימת ידו של מפקד האזור. צו כזה היה ונימוקיו היו גלויים לשופט ואין מקום לטענה כי הצהרת התובע אינה יכולה לבוא במקום הגשת המסמך החתום.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רוזנטל לעותרים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים. 12.4.87).

בג"צ 158/87 - דנה סבוס חב' לבניה בע"מ נגד רשות שדות התעופה ואח'

*מתן ערבות לא מספקת ב"מכרז זוטא" לעבודות בנמל התעופה בן גוריון (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

המשיבה הראשונה (להלן: הרשות) פרסמה מכרז לביצוע עבודות בניה בנמל התעופה בן גוריון והזמינה מספר מציעים להגיש הצעות ובכללן העותרת והמשיבה השניה (להלן: המשיבה). המועד האחרון להגשת
ההצעות נקבע ליום 15.2.87 בשעה 9 בבוקר. המשיבה הגישה את הצעתה למכרז ביום האחרון כשאל הצעתה צרפה כתב ערבות על סכום של 160,000 ש"ח. היא צרפה מכתב בו ציינה כי הערבות למכרז הוכנה לפי אומדן ראשוני והבקשה הועברה לבנק שהוציא את הערבות אך לאחר סיכום המכרז מתברר כי הערבות אינה מכסה %5 מהיקף העבודה כנדרש ולפיכך היא מבטיחה להמציא את יתרת הערבות בתוך 3 ימים. אכן, ב- 16 לחודש כבר הגישה ערבות על סכום נוסף של 146,000 ש"ח. משנפתחו ההצעות ע"י ועדת המכרזים התברר כי הצעת המשיבה היתה הזולה ביותר. ועדת המכרזים היתה ערה לכך שהמשיבה הגישה את ערבויותיה בשני שיעורים, כאשר השיעור השני הוגש לאחר שהסתיים המועד, אך הוועדה סברה שהערבויות עומדות בתנאי המכרז והמליצה על מסירת העבודה למשיבה שכן ראתה את הטעם לאיחור בהגשת הערבות המשלימה כנובע מסיבה טכנית בלבד. עתירת העותרת נתקבלה.
הרשות תומכת בתשובתה בעמדת העותרת כי נפל פגם מהותי בהצעת המשיבה הפוסל את ההצעה. המשיבה טענה בתצהירה כי הערבות המשלימה הוצאה ובויילה ע"י הבנק עוד ביום 15.2.87 והובאה לרשות למחרת היום עוד לפני שנודע והוחלט מי הזוכה במכרז. טענתה היא כי לא מדובר בפגם מהותי אלא בפגם טכני בלבד ומשנרפא הפגם בדיעבד עם הגשת הערבות המשלימה אין שורת הצדק מחייבת לשלול ממנה את הזכייה במכרז. עוד טוענת המשיבה שיש להבדיל בין מכרזים פומביים לבין "מכרזי זוטא" בכל הנוגע לקיום התנאי הדורש המצאת ערבות עם הגשת ההצעה. טענות המשיבה לא נתקבלו. אין להבחין לעניין הגשת הערבות הנדרשת בהצעת המכרז בין מכרז פומבי לבין מכרז זוטא. צויין במפורש כי לכל הצעה על המציע לצרף ערבות בשיעור %5 מההצעה ומשנקבע תנאי זה במכרז על כל המציעים כאחד לעמוד בו כדי שהצעתם תוכל לעמוד לדיון. אי קיום תנאי מפורש כזה הינו בגדר פגם מהותי בהצעה הואיל והוא גורם להפרת השויון בין המתחרים שהגישו את הערבות ובין מי שלא עמד בתנאי הנדרש. הלכה פסוקה היא שאין משתתף במכרז רשאי לשנות סכום ערבות לאחר עבור המועד להגשת ההצעה. לכך יש להוסיף כי גם לאחר הגשת הערבות השניה אין הערבות הכוללת מגיעה לכדי %5 מסכום ההצעה. לפיכך הוחלט לעשות את הצו על תנאי להחלטי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עזרא קסירר לעותרת, מנהל המשיבה למשיבה. 21.4.87).

בג"צ 146/87 - אסתר בן חמו נגד עירית ירושלים

*התניית תנאים למתן רשיון ניהול בית קפה במדרחוב

(העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה רשיון לניהול עסק של בית קפה במדרחוב של רחוב בן יהודה בירושלים. לעותרת הוענקו בעבר רשיונות אך זו לא קיימה את תנאי הרשיון ובעיקר אלה הנוגעים להצבת כסאות ושולחנות בשטח המדרחוב שהוקצה לבית הקפה של העותרת. הוגשו דוחו"ת נגד העותרת שהובאו לדיון משפטי ובשל ריבוי ההפרות שקלה רשות הרישוי להמנע כליל ממתן רשיון נוסף. אף על פי כן החליטה הרשות להוסיף ולהעניק רשיון לעותרת גם לשנה השוטפת אך דרשה כתנאי שהעותרת תתחייב בכתב לקיים בעתיד את התנאים המתלווים למתן הרשיון ולא לעבור עוד עבירות של הצבת כסאות ושולחנות מעל למותר. העותרת סרבה וטענתה היא שאין הצדקה לדרישה האמורה וכי יש להעניק לה את הרשיון גם מבלי לדרוש חתימה על מסמך כאמור, העתירה נדחה. כשנתברר שיש הפרות חוזרות ונשנות של התנאים רשאית היתה הרשות לשקול את ביטול הרשיון או לבחור בדרך של דרישה לקבלת התחייבות. אמנם ההתחייבות יש לה בעיקר ערך חינוכי בלבד, כי נקיטת צעדים משפטיים אפשרית גם ללא חתימה על המסמך. מכל מקום אין עילה להתערבות בג"צ בפעולת הרשות.